אהבת הגורל / אַבֶּל י' הרצברג

אהבת הגורל

כותרת משנה: שבעה חיבורים על ברגן-בלזן

הרוצה לפגוע בעבריינים, יביא אותם למשפט. אבל מי שחרד לתוצאות שיטתם, עליו להבין אותה. כוונת ספרון זה היתה ועודנה לתרום להבנה הזאת.

אבל הרצברג, יליד 1893, היה עו"ד, סופר ומשורר יהודי הולנדי. ב-1943 נעצר עם אשתו ושלושת ילדיו, ונכלא במחנה הולנדי. הילדים הצליחו לברוח, והוא ואשתו נשלחו לוסטרבורק ומשם בינואר 1944 לברגן-בלזן. בני הזוג נמנו עם קבוצת יהודים שהוחזקו במחנה משפחות כעתודה לחילופים עם גרמנים שבויים. הם סבלו חרפת רעב, מחלות, אלימות והשפלה, אך כפי שהרצברג כותב בכנות ובאמפטיה "ידענו שבגיהינום היו מדורים עמוקים בהרבה משלנו". אחרי שובו כתב מספר מאמרים אודות המחנה, ואלה ראו אור בכתב-עת הולנדי, וקובצו כספר ב-1946. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של המחנה, וחורג ממסגרת התיאור גרידא אל הנסיון להפיק תובנות. סגנונו הספרותי ישיר ובהיר, משולב בציניות שרוטה ובכאב בלתי מוסתר. הספר מכיל פחות ממאה עמודי טקסט, כולם ראויים לאזכור ולציטוט, ולכן הסקירה הזו ברובה תיתן את הבמה למילותיו של הרצברג.

"שרפירר פלוני"  עוסק במפקדים הזוטרים בס"ס:

כל בעלי הדרגות – ביחוד השרפיררים, שהיה להם מגע בלעדי כמעט עם האסירים – ששו ושמחו בעליזות הולכת וגוברת ככל שאכזריותם גברה […] איך זה היה יכול לקרות? […] אם תשובתנו היא שמדובר כאן בפושעים, זוהי הצהרה ולא הסבר […] אסור לנו לשכוח שאין פותרים את הבעיה בעזרת שנאה וגידופים […] חשוב ביותר לדעת ולהבין איזה מין אדם היה יוזף קרמר, מפקד המחנה, או שרפירר היינץ, פריץ, ראו, וליבה, או שטורמפירר אלמוני. כי אין אנו קובעים את טיבו ואת ערכו של הנאצי אלא את הטיב והערך של עצמנו.

השרפירר, כך תופס אותו הרצברג, הוא איש ריק, בלי אידאלים, בלי השקפות, בלי אהבת מולדת או התלהבות לאומית, ולכן לא נותר לו אלא להכנע להיפנוזה של זרקורי הבריונות החוזרת ועולה. הוא אינו נעדר מצפון לחלוטין, וכדי להשתיק את שאריות המצפון הוא חייב להסלים את האכזריות. התיאור הזה מתאים לגרמניה בנסיבות שנוצרו, אך אינו יחודי לה. אנשים כאלה נמצאים בכל מקום.

"הקאפו" עוסק בבריונים שמונו לנהל את ענייני המחנה אחרי שהמפקד קרמר החליט לפזר את מועצת היהודים:

הקאפו אינו משרת את הנאצים, הוא יוכיח לך וגם לעצמו באותות ובמופתים שהוא פועל לטובת הכלל, אך הוא משרת את עצמו בלבד […] הם טוענים שכל רצונם למנוע את העונשים הקולקטיביים האהובים כל כך על הגרמנים, אין זה נכון. האחד מצא שעיר לעזאזל בשל עליבותו שלו, והשני אינו מכיר דרך אחרת כדי לא לטבוע בים הזה של חמס והשפלה. בניגוד לאשליה הנפוצה שרבים מטפחים אותה, שוב היגון שכח לרומם את הנפש.

"הנקבה" מטפל באשה ששירת כמפקדת צריפים במחנה:

אירמי הבלונדינית תרמה את חלקה לנצחונה של גרמניה במלחמה. להוטה לשרת היא דהרה דרך הצריפים כשזקן המחנה והאחראים על הצריפים בעקבותיה.

לאירמי הבלונדינית היו עוד כשרונות מלבד ביקורת סידור המיטה. היא ידעה גם להכות, ועוד איך!

בחוסר מודעות מוחלט לסתירות שבהתנהגותה, היתה הולכת לפטפט עם הנשים בבית היתומים, משחקת עם הילדים, מזמינה שמלות אצל התופרת. כשאירמי הבלונדינית פטפטה די הצורך, היא הפסיקה ואמרה: "זהו, עכשו אני הולכת להכות קצת במחנה הנשים". כך אמרה וכך עשתה.

אחרי המלחמה, באותו חוסר מודעות, אין לה מושג למה טוענים נגדה, הרי עשתה הרבה למען הנשים, עובדה שתפרו בשבילה שמלות… אירמי מאמינה במה שהיא שחה […] וזה הדבר הגרוע ביותר.

"תחת עץ התִּרזה" עוסק בטיפול של היהודים בגנבים. במחנה פעלה מערכת משפט פנימית של היהודים בעידודו של יוסף וייס, זקן היהודים בתקופה מסוימת. הרצברג כותב על הבדידות במחנה, על הכעס שנבע מהבדידות, ועל הגנבה כענין של הישרדות. הגרמנים גילו את קיומו של בית המשפט, שהרצברג שימש בו כתובע, ודרשו לקיימו בפומבי לשם שעשועיהם.

הם מתו כולם, הגנבים מברגן-בלזן, ואינני יודע אם הם גנבו עם היד החוטפת של המוות המתקרב, או אם הם נעשו מיואשים כל כך כי חשו בשקיעתם המוסרית עד שלא יכלו להחזיק מעמד. רק בני בליעל אחדים שהיו ביניהם – חוטאים מרושעים אמיתיים כאלה שגנבו כדי לגנוב – לא מתו, והם ודאי ימשיכו לגנוב.   

"בגלל פסוק אחד" מספר על לָאבּי, מורה מבנגזי, שאותו הרצברג מתאר כאדם טהור כשושן צחור. לָאבּי נמנה עם יהודי צפון- אפריקה, שהגרמנים הגלו תחילה לאיטליה ולאחר מכן למחנות בפולין. בעלי דרכון בריטי הגיעו למחנה בו שהה הרצברג. לָאבּי, שפתח במחנה בית-ספר לילדי צפון-אפריקה, סירב לאכול את המרק היומי מטעמי כשרות, "כדי להבדיל בין טומאה לטהרה!", והפסוק הזה העניק כוח לאנשים רבים:

באופן עקרוני יש להדגיש שאין בני אדם טמאים או טהורים. אין עמי סגולה. ואולם יש בני אדם היודעים שיש גבול בין מה שמותר ומה שאסור, ויש אנשים שלא רק שאינם יודעים זאת אלא אף מתעלמים מהדבר. בין אלה ואלה אין שלום.

בפרק זה הרצברג מתייחס גם לקושי לספר את חוויות המחנה: מה שהם קוראים עכשו "זכרונות" הוא דו-שיח בין נפשם שנשארה בבית ובין צִלם שחזר, לכן הקושי להסביר "איך זה היה" דומה לקושי שיש בתיאורו המדויק של חלום. תמיד חסר משהו חמקני, לא עובד או מעשה מוחשי אלא דבר שבאווירה, במחנק הפחד והמצוקה.

"הרכבת האחרונה" מתאר את ארבעה עשר הימים של המלחמה, אותם נאלץ להעביר בנסיעה ברכבת בקרונות פתוחים, בצפיפות ובזוהמה ובמחסור גדול באוכל:

ארבעה-עשר ימים הסיע השטן את הרכבת האחרונה דרך גרמניה. בכל פעם הרכבת נוסעת כמה קילומטרים מאחורי החזית ומתחמקת ממנה כשהיא מתקרבת אליה. רכבת מלאה יאוש מיילל עוברת על-יד ערים וכפרים הרוסים, על-יד חורבות ברלין שעל חומותיה כתוב: "ברלין לוחמת, עובדת ומחזיקה מעמד".

ב-23 באפריל 1945 ליד הכפר טרֶבּיץ, כששים קילומטרים מזרחית ללייפציג, שוחרר הרצברג על ידי חיילי הצבא האדום.

בפרק זה הוא עוסק גם בשאלת אשמתם של הגרמנים שבעורף: אם גרמני יטען שלא ידע על המחנות ועל המצב ששרר בתוכם, אין זה בהכרח שקר. אך אין זה מעיד על חפותו. נשארת השאלה אם היה יכול וחייב לדעת.

"אהבת הגורל", הפרק שעל שמו קרוי הספר, עוסק בסוד קיומו של העם היהודי: המשך קיומו של השבט הקטן הזה אינו נס על-אף כל הרדיפות. הוא דבר שונה לגמרי, זאת ההכרה העמוקה בצדקת קיומו ומכאן התלות שלו בגורלו. נקרא לזה "אהבת הגורל, אָמוֹר פַאטי".

לספר נוספה אחרית דבר שכתב הרצברג למהדורה שראתה אור עשרים שנה אחרי המלחמה, ובה הוא מתמודד עם נושאים שעלו במהלך אותן שנים. הוא סבור שהמשפטים הפומביים, כדוגמת משפט אייכמן, היו הכרחיים: הידע השתנה במידה ניכרת כתוצאה מהמשפטים ומהפרסום העצום שזכו לו. בזאת היתה חשיבותם של המשפטים האלה.

יחד עם זאת יש לשים לב לכך שהכרת העובדות והירידה לפרטים לא תטשטש את הבנת ההיסטוריה ואת התובנה הכללית.

הרצברג טוען כנגד השיפוט בגרמניה, המקל בעונשים ונוקט מדיניות חנינה נרחבת. טענת "רק מילאתי פקודה" חסרת משמעות בעיניו, משום שהאשמה היא לא בציות, אלא בעובדה שהפקודה היתה בעיניהם מוסרית בזמנה.

אינם יכולים להגיד "לא ידענו כלום", כי אם הם לא ידעו את הגרוע ביותר, הרי עדיין כל אחד מהם ידע די והותר כדי לא להצדיק את שתיקתם.

אנחנו עוסקים בבני אדם שהיו בתוך מכונת הלישה וכתוצאה ממנה יצאו מעוותים. היא איננה עובדת עוד, המכונה הזאת, לפחות לא באופן גלוי. אבל רוב בני האדם אינם גמישים עד כדי כך שהם מסוגלים לחזור אוטומטית לצורתם הקודמת מבלי שנשאר בהם איזה קמט או כתם.

יחודו של הספר בסמיכותו למלחמה, ביכולתו של הרצברג לראות מעבר לסבל הפרטי שלו, ובנסיונו להפיק תובנות ולקחים. במבוא לספר הוא מוזכר, בצדק, בנשימה אחת עם פרימו לוי ועם אימרה קרטס, שניהם כותבים מחוננים שכתבו על השואה מנסיונם האישי המשולב בראיה מעמיקה ובוחנת. זהו ספר חשוב שהזמן לא פגם ברלוונטיות שלו.

Amor Fati – Abel J. Herzberg

יד ושם

2016 (1946)

תרגום מהולנדית: אברהם הרצברג וגילה ברקלי

עריכה, הערות שוליים ותרגום אחרית דבר: אלחנן טל

ארבע אבנים מושלמות / לילה פרל ומריון בלומנטל-לזן

16-0814f

מריון בלומנטל נולדה בגרמניה למשפחה יהודית בשנים הראשונות לעלית הנאציזם. הוריה, ולטר ורות, שהבינו שאין להם עתיד במולדתם, עשו מאמצים לקבל אשרת הגירה לארה"ב עבורם ועבור ילדיהם, אלברט ומריון. אחרי ליל הבדולח בחרו לעבור להולנד, ולהמשיך משם את תהליך ההגירה. בהולנד, שהוצפה בפליטים, הופנו אל מחנה וסטרברוק, שם הוקצה להם בית קטן עם מתקנים מינימלים. לאחר כיבוש הולנד על ידי הגרמנים, הפך מחנה הפליטים למחנה מעבר לקראת שילוחם של יהודי הולנד, והפליטים שמצאו בה מקלט, אל מחנות הריכוז וההשמדה. משפחת בלומנטל, שכבר החזיקה ויזות לארה"ב וכרטיסי הפלגה, מצאה עצמה כלואה במחנה. בהחלטה הרת גורל בחרו לעבור מרצונם לברגן-בלזן: השמועות בוסטרברוק דיברו על תכנית לאפשר ליהודים לעלות לארץ-ישראל בתמורה לגרמנים שיוחזרו משם לגרמניה. אלף ומאה היהודים שהתקבלו לתכנית הועברו לברגן-בלזן להמתין למימושה. בפועל התממשה התכנית רק עבור מאתים עשרים ושניים מתוכם. בני משפחת בלומנטל לא נמנו איתם.

מריון בלומנטל-לזן, בעזרת חברתה לילה פרל, מתארת את חייה כילדה באותן שנים. אמה רות, שזכתה לחיים ארוכים, החריבה את הסיפור באמצעות חוויותיה. הספר, המיועד לנוער, מספר בעיקר על חוויותיה של הילדה, ולכן נעדרים ממנו תיאורי עבודת הפרך וההתעללויות, שהמבוגרים חוו אותן ביתר עוצמה. יש בו תיאור של חוסר הצדק שבטלטלות שעברו על הארבעה, יש בו תלישות של ילדה שבתוך מספר שנים קצר עברה ממקום נורא אחד לאחר. יש בו רעב ומחלות ופחד ומוות, וילדים שבגיל רך נאלצו ללמוד להשרד. שמו של הספר ניתן לו בשל אמונתה התמימה של מריון הצעירה, שאם תמצא במחנה ארבע אבנים מושלמות זהות, כל ארבעת בני משפחתה ייחלצו ללא פגע. תקוותה לא התממשה: שישה ימים לפני שחרור המחנה הועלתה משפחת בלומנטל על הרכבת האבודה, שבמשך שבועיים הטלטלה ברחבי גרמניה בדרך לשום מקום. התנאים הנוראים ברכבת החמירו את מצבם המוחלש אחרי שנות היסורים, וולטר נפטר מטיפוס אחרי השחרור.

זהו, כאמור, ספר המיועד לקורא הצעיר, אבל גם מבוגרים ימצאו בו ענין. אותי תמיד מרתקות המקריות וההחלטות שהתקבלו בתנאי חוסר ודאות, שחרצו גורלות לחיים או למוות. למרות שמליונים עברו את אותו מסלול יסורים נורא, אין סיפור אחד זהה לאחר, וכל אחד הוא עולם ומלואו.

 

Four Perfect Pebbles – Lila Perl and Marion Blumenthal-Lazan

יד ושם

2016 (1996)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

יומן / הלן בר

901611

מוטלת עלי חובה לכתוב, כי שאר האנשים צריכים לדעת. בכל שעה משעות היום חוזרת על עצמה אותה התנסות כואבת: ההבחנה שהשאר אינם יודעים, שהם כלל אינם משערים את סבלותיהם של אנשים אחרים, את הרעה שמעוללים לאחרים. ואני כל הזמן עושה את המאמץ המכאיב הזה, לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא. יש אנשים שיודעים ועוצמים עיניים, את אלה לא אצליח לשכנע, כי הם קשים ואנוכיים, ומי אני שיקשיבו לי. אבל השאר, אלה שאינם יודעים, וליבם אולי רחב דיו להבין, למען אלה אני חייבת לפעול… 
עלי לכתוב, אם כן, כדי שאוכל להראות אחר כך לבני האדם באיזו תקופה חיינו. אני יודעת שרבים ילמדו לקחים גדולים יותר ויחשפו עובדות איומות יותר. אני חושבת על כל המגורשים, כל מי שנמקים בבתי הכלא, כל מי שיתנסו בנסיון הגדול של העזיבה. אבל אסור שזה יגרום לי לנהוג בפחדנות, כל אחד במעגל הקטן שלו יכול לעשות משהו. ואם הוא יכול, הוא חייב.

בדברים האלה, שכתבה הלן בר באוקטובר 1943, מתמצית בעיני אישיותה.

הלן, צעירה פריזאית יהודיה בת 22, החלה שנה קודם לכן לכתוב יומן. בין יולי לנובמבר 1942 תיארה את חייה בתוך המלחמה ובכפוף לגזירות ההולכות ומחמירות של ממשלת צרפת הכפופה לגרמנים. חרותה האישית צומצמה, אביה נאסר במחנה דראנסי, ממנו גורשו יהודים למחנות בפולין, והיא עצמה נסתה לקיים חיים נורמלים בתוך העולם המתערער. יומנה מאותה תקופה מלא בתיאורי מפגשים מוסיקליים וספרותיים, יציאות לחיק הטבע, וחברים שחיבקו ותמכו, במקביל לדיווחים על אנשים שנעלמו, גזירות שהוטלו, וחברים שהעניקו רחמים אך לא הבנה. באותה תקופה נכנסה לחייה האהבה, ואושר וצער ליוו אותה זה בצד זה. פרק זה ביומן כולל את אחד התיאורים הנוקבים והמצמררים ביותר שקראתי על חובת נשיאת הטלאי הצהוב. תחושת הבדידות של המנודה, תחושת ההשפלה, המאמץ לשאת את הטלאי בגאון – הלן מתארת אותם בבהירות רבה. פרק זה של היומן מסתיים עם צאתו של אהובה מצרפת כדי להצטרף לכוחות צרפת החופשית של דה-גול.

הקטע שציטטתי בפתיחה נכתב כמעט שנה אחר-כך. במהלך אותה שנה הלן הצטרפה לשורות האוז'יף, ארגון הגג של היהודים בצרפת, הארגון היחיד שפעילותו הותרה. פעילות בארגון היוותה ערובה מסוימת נגד גירוש, ובכל זאת באחד הימים נעצרו כל חברותיה שעבדו לצדה. הלן עצמה נעדרה במקרה באותו יום מן המשרד וניצלה, אבל חור עמוק נפער בחייה. מכאן ואילך תחושת הבדידות קשה מנשוא. היא אמנם מוקפת משפחה וחברים טובים, אבל מדי יום נעלמים אנשים, ואלה שנותרו חרדים לגורלם וחרדים מפני העתיד. אבל ושכול הם מנת חלקם של הנשארים.

הלן כותבת " לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא", וכמו שכתבתי קודם יש בכך כדי להעיד על אישיותה. כי הלן פעלה ללא הרף, הן בגלוי במסגרת אוז'יף, והן במחתרת, להסתרת ילדים ולהצלתם. אבל בעיניה כל הפעילות הזו לא הוגדרה כחובה, אלא היתה דבר המובן מאליו, כי אי אפשר אחרת. יש משהו זוהר, אפילו מופתי, בדרך הפשוטה בה היא תופסת את תפקידו של האדם כאדם. כל-כך ברור וטבעי לה להושיט סיוע, להיות בצד התומך והמרגיע, עד שהיא לא מסוגלת להבין מי שאינו חש ופועל כמוה. יותר מפעם אחת היא כאילו תופסת את הראש בחוסר הבנה לנוכח הרוע.

מעבר לתיאור עובדתי של חייה של הלן, וחייהם של יהודי צרפת בכלל, היומן דן בשאלות מוסריות קשות. לדוגמא, הצידוק לפעילותו של אוז'יף. בצרפת, כמו במדינות כבושות אחרות, הגרמנים הפקידו בידי היהודים את ארגון חיי היום-יום שלהם, וכמו במקומות אחרים גם כאן הארגון זכה לביקורת ולגנאי כמשתף פעולה. הלן התמודדה באומץ עם הטענות האלה.

משפחתה של הלן חיתה בצרפת מזה דורות. הלן היתה בעיני עצמה צרפתיה, בלי להתכחש ליהדותה, אך גם בלי לייחס לדת משקל משמעותי. ודווקא משום שלא ראתה עצמה בת לגזע שונה, או מופרדת משום בחינה מצרפתים אחרים, הרדיפות היו קשות לה. הקטע הבא מסביר זאת יפה:
כשאני כותבת "יהודי" אין זה משקף את מה שאני חושבת, כי עבורי לא קיימת הבחנה שכזאת: אינני חשה שונה משאר האנשים, בשום אופן לא אצליח לראות את עצמי כחלק מקבוצה נפרדת של בני אדם, יתכן שבגלל זה אני כל כך סובלת, משום שאינני מבינה עוד. אני סובלת כשאני רואה את רשעותם של בני האדם. אני סובלת כשאני רואה את הרוע מכה ללא רחם באנושות; אולם היות שאיני חשה שאני חלק מקבוצה דתית או גזעית כלשהי (כי זה תמיד מתבטא ביהירות), אין לי משענת אלא את חיבוטי הנפש שלי והתגובות שלי, את מצפוני האישי. אני זוכרת מה שאמר לי לפשץ כשהיינו ברחוב קלוד-ברנאר, והתקוממתי כנגד הנאומים שלו בשבח הציונות: "את כבר לא יודעת למה רודפים אותך". זה נכון.

יש בחלקו הראשון של היומן כמה קטעים, שלו אני העורכת הייתי אולי בוחרת להשמיט. בעיקר לקראת סיום החלק הראשון יש המון משפטים מברקיים בסגנון "פגישה אצל א', נגינה. הגיעו ב' וג', האזנה לבאך" וכיוצ"ב. נראה לי שהלן היתה בוחרת לא לתת להם לראות אור. יתכן גם שהיתה בוחרת להשמיט קטעים חוזרים ונשנים על התלבטותה בקשר ליחסיה עם בחור שאתו התכתבה ממושכות. היא כתבה שלפעמים מביך אותה לחשוב על מי שהיתה חצי שנה – שנה קודם, ולתחושתי היה מקום לכבד אותה ואת פרטיותה ולהשמיט מעט. מצד שני, הקטעים האלה מעידים על נסיון לשמור על נורמליות בתוך הכאוס, והם גם אלה שמבליטים את תהליך ההתבגרות וההתפכחות שנכפה עליה בהמשך. מצד שלישי, והוא הקובע, היומן כולו, העדות שבו ודמותה של הלן שעולה מתוכו, מאפילים על כל חסרון ספרותי.

הלן בר, אשה צעירה שאהבה מוסיקה, שירה וספרים, את משפחתה ואת ז'אן, שולחה לדראנסי ב-27 במרס 1944, ביום הולדתה ה-23, והלכה לעולמה בברגן-בלזן, לאחר צעדת המוות מאושוויץ, באפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה. יהי זכרה ברוך.

Journal – Hélène Berr

הוצאת מודן

2010 (2008)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי