זר שלגים – מבחר משירת יידיש

"זר שלגים" מציג מבחר של מאה ארבעים ושלושה שירים שנכתבו ביידיש על ידי חמישים וחמישה משוררים. הספר נחלק לשלושה פרקים על פי המקום שהיה מרכז פעילותם של הכותבים – אירופה, אמריקה וישראל. אי-אפשר, וגם אין סיבה, לקטלג את כולם תחת מכנה משותף אחד, למעט היותם שירים שנבחרו על ידי בני מר ותורגמו על ידו. למעשה, דווקא העדר המכנה המשותף הוא המשותף להם. משוררי היידיש – שנתפסים בטעות כמשוררי השטעטל – כתבו על כל נושא שבעולם: הם התבוננו בסביבתם והביטו גם אל תוך נפשם ברוח חבורת "אינזיך" ("בתוך עצמך"). הם התיחסו לפוליטיקה, כתבו על אהבה, תיארו את הנוף האורבני והפסטורלי בכל מקום אליו הגיעו, נגעו בבעיות חברתיות, כתבו על מלאכת הכתיבה, וכמובן עסקו בגורל היהודי.

בסיומו של הספר מוצגות ביוגרפיות מקוצרות של המשוררים, שפעלו בשלהי המאה ה-19 ובמאה ה-20. נדמה שאיש מהם לא זכה לחיי שלווה ויציבות. רובם ככולם נדדו והיגרו בשל לחצי התקופה, סיפורם של רבים מדי מסתיים ברצח בידי הנאצים או בידי שלטונות ברית-המועצות. בין הכותבים שמות מפורסמים כמו י"ל פרץ, איציק מאנגר, חיים נחמן ביאליק, קדיה מולודבסקי, אברהם סוצקבר ויעקב גלאטשטיין, ולצדם שמות מוכרים פחות (או ליתר דיוק, פחות מוכרים לי ולמי שאינו מצוי בשירת יידיש). צירוף הביוגרפיות התמציתיות זו לצד זו יוצר תמונה מזוקקת של התקופה ושל קורות יהודי מזרח אירופה.

בני מר, מתוך העדפה אישית, בחר לתרגם שירים קצרים בעלי חריזה, ולדבריו חריזה היתה רוב הזמן גם ההעדפה של כותבי יידיש. הוא שמר על פשטות לשונית ועל קירבה למקור, וכתוצאה מכך הקריאה בשירים, גם באלה שתוכנם כואב, נגישה, נעימה ומתחבבת. "קִסמהּ של היידיש", כותב מר, "היה חבוי בראש וראשונה בכך שהיא הייתה שפתה של יצירה עממית מגוּונת, שפה שקיימה דו־שיח אינטימי גם עם לשון הקודש ועם הטקסטים הקנוניים של התרבות היהודית וגם עם לשונות הסביבה, צירוף שפתח אפשרויות של ביטוי לשוני גמיש להפליא".

השירים בספר, כאמור, קצרים כולם, למעט שני חריגים. אחד מהם הוא "אל פולין", שכתב אברהם סוצקבר ב-1946. השיר, החותם את פרק אירופה בספר, הוא שיר פרידה, כתוב באהבה, באכזבה ובזעם, ובעיקר בעצב רב הבא לידי ביטוי במילים בפולנית החותמות כל אחד מפרקי היצירה: Smutno mi, Boże! אני עצוב, אלוהים! לצד שפע השירים הטובים בספר, "אל פולין" הוא, בעיני, העוצמתי מכולם, וטוב עשה בני מר שלא הותיר אותו בחוץ למרות אורכו. את השיר המלא אפשר לקרוא בבלוג הספריה הלאומית.

ברשות ההוצאה, בחרתי לכלול בסקירה שלושה שירים. ההחלטה איזה מהם להציג כאן היתה קשה מאוד, שכן רובם נשאו מאוד חן בעיני, ולבטח אשוב לקרוא אותם. בכל זאת, הנה שלושה המייצגים את הנושאים המגוונים שבהם עסקו המשוררים.

לייב ניידוס כתב ב-1917, שנה לפני מותו והוא בן עשרים ושמונה בלבד, את "אני רואה אותו כבר…", שיר אירוני על מבקרי השירה:

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ כְּבָר: מְבַקֵּר

נִכְבָּד, מֻשְׁלָם, שָׁקוּל, יוֹדֵעַ־כֹּל,

נִגָּשׁ לַשִּׁיר שֶׁלִּי — בָּקִיא, עוֹקֵר

טוּרִים, שׁוּרוֹת, מֵיטִיב לַחְקֹר, לִשְׁקֹל.

הוּא מְנַתֵּחַ־עַל; מֻמְחֶה, שָׁלֵו,

מוֹצֵא בִּי חֵטְא, אֲבָל גַּם זְכוּת נִמְצֵאת!

אוֹי פֶּרַח־שִׁיר שֶׁלִּי, יָקָר לַלֵּב,

גּוֹנֵחַ שָׁם מִתַּחַת לַפִּינְצֶט.

וְהוּא מוֹדֵד, מַסְבִּיר, אוֹמֵר מִלָּה

טוֹבָה, אַךְ זוֹ — אֶפְשָׁר גַּם בִּלְעָדֶיהָ.

הוּא מְבַקֵּר יָקָר, נִכְבָּד, נִפְלָא,

וְהוּא יוֹדֵעַ־כֹּל, אוֹי כֹּל־יוֹדֵעַ!

הירש גליק, ששמו אולי אינו מוכר ברבים, אך שירו "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" מוכר עד מאוד, כתב את "הס עלו כוכבי הערב" על חיי הפרטיזנים, לפני שנרצח בקיץ 1944:

הַס עָלוּ כּוֹכְבֵי הָעֶרֶב,

עַל הָאָרֶץ כְּפוֹר קָדַח.

הוֹרֵיתִי לָךְ, הַאִם עוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת,

אֵיךְ לִטֹֹּל אֶת הָאֶקְדָּח.

עַלְמָה בְּכוֹבַע וְאַדֶּרֶת

אֶת הַנֶּשֶׁק כֹּה חִבְּקָה.

אֲרֶשֶׁת שֶׁל קְטִיפָה, עַל פְּנֵי הַדֶּרֶךְ

לְאוֹיֵב הִיא מְחַכָּה.

כִּוַּנְתְּ, וְאָז יָרִית בְּחֵשֶׁק —

הָאֶקְדָּח שֶׁלָּךְ פָּגַע.

וְרֶכֶב הָאוֹיֵב, מָלֵא בְּנֶשֶׁק,

שָׁם עָצַר לִנְסִיגָה.

עִם נֵץ מִיַּעַר הִיא הִפְצִיעָה —

זֵר־שְׁלָגִים זָרַע בָּהּ אוֹר.

מִקְצֵה הַנִּצָּחוֹן תִּקְוָה הוֹצִיאָה —

דּוֹר חָדָשׁ צוֹעֵד לִדְרוֹר.

אנה מרגולין, שהיגרה מאירופה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כתבה בניו-יורק בשנות העשרים את "במרפסת", שיר עדין על ידידות נשית המסתפקת בעצמה:

מִן הַקַּיִץ הַהוּא, הָרָחוֹק, מִתְקָרֵב לִי צְחוֹק חַם.

שְׁתֵּי נָשִׁים עֲדִינוֹת וּקְטַנּוֹת

דִּפְדְּפוּ שָׁם בְּסֵפֶר תְּמוּנוֹת.

יְדֵיהֶן נִפְגְּשׁוּ בְּעֶרְגָּה.

כִּתְפֵיהֶן הָרַכּוֹת גִּשְׁשׁוּ, נִרְעֲדוּ,

וְגוּפָן הַצָּלוּל הִתְקַמֵּר בִּמְשׁוּגָה

מוּל הַנּוֹף הַכָּתֹם־הָאָדֹם הַצָּמֵא.

וְגַם גֶּבֶר אֶחָד הִתְנַשֵּׂא עֲלֵיהֶן בִּגְבוּרָה,

מְקֻשָּׁט לְתִפְאֶרֶת —

תַּפְאוּרָה הֲדוּרָה וּמְיֻתֶּרֶת.

עטיפת הספר הנאה היא פרי מכחולה ועיצובה של טליה בר.

"זר שלגים" הוא אוסף מענג ונוגע ומומלץ מאוד.

אפרסמון

2021

בחירה ותרגום: בני מר

עירם של האנשים הקטנים / שלום עליכם

image_515

בספר "עירם של האנשים הקטנים" נכלל סיפור בשם "אוטו דה פוי", ואני מביאה קטע ממנו כדוגמא לסגנונו. שלום עליכם מספר בו על נסיונו לכתוב רומן. כשרצה לשמוע חוות דעת פנה אל מנדלי מוכר ספרים, המכונה כאן סבא. הקטע הבא הוא סופו של הסיפור: אחרי נסיונות לתאם פגישה בארבע עינים ללא הפרעות, יושב סוף סוף שלום עליכם הנרגש ומקריא את יצירתו באוזני הסופר הנערץ עליו.

כמה קראתי אינני יודע. לא הבטתי בשעון. רק בסבא הבטתי, וביקשתי לראות עד כמה הוא מוקסם, אבל קשה היה לראות בפניו את מחשבותיו. אדם שיושב בעינים עצומות, לעולם לא תדעו את מחשבותיו. פתאום הוא פוקח את עיניו, תופס אותי ביד, מסתכל בי מעל למשקפיו וחיוך על שפתיו, ומבטל בידו:
"
שמע, אני חייב להפסיק אותך באמצע הסיפור. מה דעתך: כבר מתבשלת אצלכם ארוחת צהריים?"
"
ארוחת צהריים? כמובן. אולי אתה רעב? אני אבקש להביא משהו."
"
רעב? חס ושלום! אני רק רוצה לדעת אם התנור שלכם כבר מוסק?"
"
ודאי שהתנור שלנו כבר מוסק."
"
אם הוא כבר מוסק, סלח לי, אבל קח את זה וזרוק לתוך התנור את כל המחברת ושרוף אותה באש, מכיוון שזה לא הז'אנר שלך. זה…. זה…. פוי!!!"

….
לא אחת נפגשתי אחר כך עם הסבא, ופעמים רבות דברנו על כתיבה, על הז'אנר שלי ועל ז'אנרים שאינם שלי – אך על אותו מעשה ב"פוי" וב"אוטו דה פוי" – מעולם, מעולם לא דיברנו עוד, ואפילו לא הזכרנו אותו. ולכן לא זכיתי לומר עד היום לסבא שיחיה, עד כמה אני מודה לו! אח, פעמים רבות צריך היה התנור שלנו להיות מוסק בשעה שאנו עומדים לגמור כתיבת ספר, הנראה בעינינו טוב כל-כך, עד שטוב ממנו לא יוכל להיות….

קראתי הרבה ספרים טובים לאחרונה, ולא אומר שהוא עולה על כולם (אני בכלל חושבת שאין מקום לדרג ספרים), אבל יש בו קסם כל-כך יחודי שחבל להחמיץ. אפשר לסיים את קריאתו בשעתיים-שלוש, אבל נהניתי למשוך אותו יותר ויותר. כמעט לאורך כל הספר ישבתי וחייכתי. לא שהוא מצחיק – הרי הוא סובב בעיקר סביב חייהם הקשים של יהודים בעיירה דלה בגולה הדוויה, ומה כבר מצחיק בזה – אבל הוא מלא חן, הומור דק, ציניות נעימה, והוא מסופר מנקודת מבט מפוקחת ואוהבת שאי אפשר שלא להתאהב בספר ובכותבו.

אין לי בסיס להעריך את איכות התרגום, או להשוות אותו לתרגומים קודמים. אני גם לא מרגישה צורך להכנס לתחום המומחיות הזה. ניסיתי לאפיין מה בדיוק בטכניקה של הכתיבה איפשר את הקסם, ולא הצלחתי לשים את האצבע. חשבתי לומר שהוא לא מתחכם מדי, אבל זה לא מדויק. הוא אמנם פשוט וזורם, אבל נחבא בו סוג של תחכום וחוכמה שהוא המאפשר את הפשטות הזו. המאמר המעניין בסוף הספר, אודות הסופר וההוי שהוא מתאר, בהחלט תורם ומאיר. אבל מעבר להסברים ולטכניקות ולתרגום – הספר הוא פשוט תענוג צרוף.

די שטאט פון די קליינע מענטשעלעך

הוצאת ידיעות ספרים

2005

תרגום מיידיש: בני מר