הסוכנת סוניה / בן מקנטייר

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

המרגל והבוגד / בן מקנטייר

spy_master

כותרת משנה: פרשת הריגול שהובילה לסיומה של המלחמה הקרה

אולג גורדייבסקי נולד אל תוך משפחת הקג"ב. אביו היה עובד מסור של הארגון, נאמן ללא עוררין ומעורב בכמה מעשים נפשעים שעליהם לא דיבר. אחיו הבכור היה אף הוא איש הארגון, והיה שותף לחטיפת מתנגדי ברית-המועצות ולדיכוי האביב של פראג. אולג, שהיה תלמיד מצטיין, התקבל למכון הממלכתי ליחסים בינלאומיים של מוסקבה, משם הובילה הדרך אל הקג"ב. ככל הנראה לא היה לבו שלם עם המשטר הסובייטי, וכשנשלח להכשרה בברלין בעת הקמת החומה, גברה בו התרעומת כלפי הדיכוי. הצבתו בשגרירות בקופנהגן חשפה אותו אל החרות המערבית, החופש לבחור מוזיקה וספרים כרצונו, לשוטט ללא מגבלות, ליהנות ממוצרי צריכה. דיכוי האביב בפראג גרם לו ככל הנראה לאבד את שארית האמונה בקומוניזם. עד שנת 1985, אז נחשף בידי הקג"ב, הופעל כמרגל על יד ה-MI6. במהלך תקופה זו, למעט תקופת הקפאה קצרה בעקבות גירושיו, שנתפסו ככתם על ידי ברית המועצות, התקדם בסולם הדרגות בארגון, שירת בתפקיד בכיר בתחנת הקג"ב בלונדון, ונעצר ממש לפני שמונה לעמוד בראשה.

כפי שמצוין בכותרת המשנה של הספר, בן מקנטייר מייחס לגורדייבסקי תפקיד מפתח שתרם משמעותית לסיומה של המלחמה הקרה: פנתיאון המרגלים ששינו את פני העולם קטן ונבחר, ואולג גורדייבסקי נמצא בו: הוא חשף את דרכי פעולתו הפנימיות של הקג"ב בצומת מכריע של ההיסטוריה, וגילה לא רק מה המודיעין הסובייטי עושה, אלא גם מה הקרמלין חושב ומתכנן, ובכך שינה את חשיבתו של המערב על ברית המועצות. כמי שהיה מצוי במסדרונות הארגון, הוא הוכיח כי למרות ההשערה שבשנות השמונים הקג"ב היה רב עוצמה כתמיד, למעשה לא היה כזה. הוא גילה למפעיליו כי הקרמלין מאמין באמונה שלמה שהמערב עומד ללחוץ על הכפתור הגרעיני, ובעקבות ניתוחיו הבינו רייגן ותאצ'ר שחששותיהם של הסובייטים עלולים להיות בגדר סכנה גדולה יותר מתוקפנותם. המידע שמסר הפחית את המתח שנוצר בעת תרגיל כוחות נא"טו, אייבל ארצ'ר, שעלול היה להסלים לכלל מלחמה. גורדייבסקי הנחה את שני המנהיגים לפני פגישותיהם עם גורבצ'וב, ולדברי מקנטייר הפרשנות המדויקת שנתן גורדייבסקי לפסיכולוגיה של הקרמלין ב-1985 לא הביאה לידי קריסתה של ברית המועצות, אבל יש לשער שסייעה לה.

למה הופך אדם למרגל בכלל ונגד מולדתו בפרט? תאוות בצע היא מניע עוצמתי, הרפתקנות ומשיכה לסכנה משחקות אף הן תפקיד מרכזי. בשונה מאדי צ'פמן, סוכן זיגזג, וממרבית מרגלי בגידה כפולה, המניע העיקרי של גורדייבסקי היה אידאולוגי. תפיסת העולם המערבית החופשית והדמוקרטית היתה בעיניו הדרך הנכונה להתנהל בה, בניגוד לדיכוי הקומוניסטי הדורסני, והוא רתם את כישוריו כדי למוטט את שיטת המשטר בברית המועצות. מקנטייר מציב זה מול זה, על דרך הניגוד, את גורדייבסקי ואת אולדריץ' איימס, הסוכן הכפול האמריקאי, שפעל מתוך מניעים כספיים, והיה בין הגורמים לחשיפתו של הראשון. את גורדייבסקי ניתן להשוות מבחינה זאת לקים פילבי, שאמנם החזיק באמונות הפוכות אבל פעל מכוחן. לצד המניע האידאולוגי פעלו מן הסתם גורמים מעולמם הפנימי של השניים; אצל גורדייבסקי היו אלה מן הסתם אישיותו של אביו ומעשיו במסגרת עבודתו, לצד התנגדותה המושתקת של אמו.

בן מקנטייר מסתמך על תחקיר מקיף, כולל ראיונות עם אולג גורדייבסקי, שהצטברו לכמאה שעות שיחה. הוא שופך אור על העולם האפלולי והמתעתע של הביון, שבכיר ה-CIA ג'יימס אנגלטון כינה "ג'ונגל של מראות". הוא מרחיב בנושאים כמו יחסי סוכן-מפעיל, אופיים של אנשי ביון ושל מרגלים, ההתנהלות השונה של ארגוני הביון במערב ובמזרח, החיים הכפולים של המרגלים אפילו בתוך משפחתם, הפרטים הקטנים היכולים לקבוע את הצלחתו או את כשלונו של מבצע, משחקי המוחות והמאמץ להכנס לראשו של היריב, הפרנויה והחשדנות ועוד. הפרקים המתארים את מבצע המילוט של גורדייבסקי מברית המועצות הם מלאכת מחשבת של סיפור מתח.

אולג גורדייבסקי חי כיום באגליה, מוגן על ידי MI6. לאחר בריחתו מברית המועצות נגזר עליו בהיעדרו גזר דין מוות, שמעולם לא בוטל.

"המרגל והבוגד", כמו ספריו האחרים של בן מקנטייר, הוא ספר מרתק ומעשיר, ומותח למרות סופו הידוע מראש. מומלץ מאוד.

The Spy and the Traitor – Ben Macintyre

תכלת

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

 

בגידה כפולה / בן מקנטייר

bgida_kfula2

כותרת משנה: סיפורם האמיתי של מרגלי הפלישה לנורמנדי

"סבך בתוך סבך, מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומכופלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים, כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין, ואף על פי כן זאת האמת" – וינסטון צ'רצ'יל

"בגידה כפולה" מספר את סיפורם של חמישה מרגלים, ששיחקו תפקיד מכריע במבצע ההטעיה שקדם לפלישת בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השניה. שם הקוד שניתן למבצע, "שומר ראש", הושאל מדבריו של צ'רצ'יל כי "במלחמה האמת כל כך יקרה שאנו חייבים להעמיד עליה שומר ראש של שקרים". משעה שהוחלט כי הפלישה תתבצע בנורמנדי, נפרשה מסכת סבוכה של הונאה, שנועדה להטעות את הגרמנים באשר למועדה ולמיקומה. חמישה סוכנים כפולים תרמו תרומה מכרעת להצלחת המזימה, ומקנטייר מסיים את סיפורם באומרו כי, "הלוחמים בשדה הקרב לא ידעו כלל שפטריוט פולני, מהמרת פרואנית, אוהבת כלבים צרפתיה, נער שעשועים סרבי ומגדל תרנגולות ספרדי טוו יחד ובחשאיות גמורה את מסכת הכזבים שהוליכה אותם אל הניצחון".

חואן פויול גרסיה, רומן צ'רניאבסקי, דושקו פופוב, לילי סרגייב ואלווירה חוספינה קונספסיון דה לה פואנטה שודואר, התגייסו לסייע לבריטים ממניעים שונים. הם ריגלו למען ההרפתקה ולמען הרווח, מתוך פטריוטיות, תאוות בצע ותפיסת עולם אישית. הם העמידו צוות תמהוני, מעצבן, אמיץ ומוצלח להדהים. מפעיליהם נאלצו להתמודד עם אגו גדול, לטפל במריבות משפחתיות ובבזבזנות ראוותנית, ולנטרל רגשות תסכול שיכלו לגרום להכשלת המבצע כולו. אך כל החמישה, כל אחד בסגנונו ומבלי להכיר את המקבילים לו, תרם בעבודת נמלים שקדנית להצלחת המשימה. בניצוחו של טאר רוברטסון, איש ה-MI5, דיווחו על תכניות לתקוף בנורבגיה ובדרום צרפת, והפנו את תשומת לבם של הגרמנים לריכוזי כוחות הדמה מול פה דה קאלה. מלאכתם לא הסתיימה עם הפלישה לנורמנדי, והם הצליחו לשכנע את הגרמנים שזו היתה רק הסחת דעת, והפלישה האמיתית צפויה להתרחש מזרחית לשם. כתוצאה מכך, למעט כוחות תגבורת מעטים שהוחשו לנורמנדי חמישה ימים אחרי הפלישה, אף יחידה לא הוזזה ממקומה משום שהגרמנים האמינו למידע הכוזב. בצעד נועז, כדי לבסס את אמינות הסוכנים, שלח אחד מהם לגרמנים התרעה אמיתית לפני הפלישה לנורמנדי – מאוחר מכדי שיוכלו לבצע מהלך כלשהו נגדה – והסוכן עז הפנים אף התמרמר לאחר מכן על שלא שעו לדבריו. חודשיים לאחר הפלישה הוענק לו על ידי הגרמנים אות צלב הברזל על הצטיינות יוצאת דופן…

בן מקנטייר מיטיב לתאר את מה שהוא מכנה "עולם המראה" של הריגול, עולם שבו אף פעם לא ניתן לדעת אם הדברים הינם כפי שהם נראים, וכל מה שנבנה בעמל עשוי להתמוטט כהרף עין ולהמיט אסון כבד. כך, לדוגמא, במקום לקוות לעריקתם של קציני מודיעין גרמנים, קיוו הבריטים שאלה יישארו על מכונם, שכן המשך פעולתם של הסוכנים הכפולים לאחר עריקה שכזו, במקום לכידתם המתבקשת, תעורר חשד שהם מופעלים בידי הבריטים. טוני בלאנט, איש MI6 שריגל עבור הרוסים, דיווח למפעיליו על ההונאה המתארגנת, אבל דווקא העובדה שהיה סוכן כפול ושכל חבריו דיווחו כמוהו, גרמה לרוסים לא להאמין לו. מעצרו בידי הגסטפו של סוכן עצמאי, שהכיר היטב את עבודתו של אחד מן החמישה, יכול היה להביא לחשיפת המבצע כולו, ובמשך זמן ממושך לא ידעו הבריטים בוודאות אם נשבר בחקירה. אחת מהחמישה, שהיתה משוכנעת שאנשי הביון הבריטים הרגו את הכלב שלה, שמרה לעצמה סוד שהיה בכוחו למחוק את כל ההישגים שהושגו בעמל רב. אבל בתוך כל אי הוודאות המתעתעת חתרו הסוכנים ומפעיליהם בנחישות אל המטרה.

דרכי הפעולה של החמישה היו מגוונות. פויול, שכונה גרבו, איש עתיר דמיון ומשתפך במלל רגשני אינסופי, הקים מערך מורכב של עשרים וארבעה סוכנים, שרק אחד מהם – הוא עצמו – היה אמיתי. סוכניו היו מפוזרים ברחבי האי, לכל אחד מהם הסבר משלו מדוע התנדב לרגל עבור הגרמנים, לכל אחד מהם סגנון משלו. אחד הסוכנים אף נעצר כי הסתובב בשטח סגור ללא תעודות, עדות – מפוברקת, אין צורך לומר – לריכוז כוחות צבא במקום. אלווירה שודואר, שכונתה ברונקס, היתה בליינית ומהמרת, ודיווחיה לגרמנים הסתמכו על רכילות חברתית בעקבות מפגשים מדומיינים עם אישים שונים. איש איש וסגנונו.

במחצית יולי 1943, אחרי תקופה ארוכה של טיפוח הסוכנים הכפולים, הגיע טאר רוברטסון, מי שעמד בראש מערך הבגידה הכפולה, למסקנה שכל הסוכנים הגרמנים בבריטניה היו נתונים לפיקוחו. העובדה ששולחיהם הגרמנים האמינו שהם מבצעים עבורם עבודה משובחת, הביאה לכך שלא נשלחו מרגלים חדשים, וכך שלטו הבריטים לחלוטין במידע שהועבר לגרמניה. עד שלהי 1942 עסקו הסוכנים בעיקר בשליחת "מזון תרנגולות", הווה אומר מידע בלתי מזיק, ולאחר מכן החלו לנסות להשפיע על האסטרטגיה הכוללת של הגרמנים. למרבה האירוניה, כספים שהגרמנים הזרימו למימון מבצעי ריגול בבריטניה, הגיעו לקופת MI5. דיווחיהם של הסוכנים סייעו למאמץ הבריטי בדרכים נוספות מעבר למשימת ההטעיה: לקראת הפלישה, דיווחיה של לילי סרגייב, שכונתה אוצר, הועברו לברלין כפי שנשלחו, ללא עיבוד נוסף, ובכך הסתייע בידם של הבריטים לפצח במהירות את הצופן היומי. נעשה נסיון להקים מערך דומה של סוכנים כפולים בארצות הברית, ולשם כך נשלח לשם דושקו פופוב, שכונה תלת אופן, אך גישתם של האמריקאים היתה שונה, ואולי גם אישיותו הראוותנית של פופוב עוררה אנטגוניזם, ואימוץ שיטת הסוכנים הכפולים ארע רק מאוחר יותר.

מאמציהם של החמישה השתלבו במערך הטעיה נרחב. צבא דמה רוכז מול פה דה קאלה, מצויד באוירונים ובטנקים מדומים. רעשים, שנועדו להקלט אצל הגרמנים ולהעיד על ריכוז כוחות גדול, הושמעו על ידי אנשים בודדים במקומות אסטרטגיים. שחקן הוכשר להתחזות למונטגומרי, ולהופיע בגלוי במקום מרוחק מנורמנדי, כדי ליצור רושם שהפלישה תערך במקום אחר ובמועד אחר. ועוד. כמה מן ההטעיות התגלו מאוחר יותר כחסרות השפעה, אבל תוצאת המאמצים כולם היתה ללא עוררין ניצחון מוחלט משנה סדרי עולם.

בן מקנטייר מתאר את כל אלה, והרבה יותר מאלה, בספר תיעודי וסיפורי כאחד, הנשען על מסמכים שהיו חסויים עשרות שנים ועל ראיונות עם מקורבים לארועים. כמו בספריו האחרים, ביניהם "סוכן זיגזג" ו"מרגל בין חברים", דמויותיו יוצאות מדפי ספרי ההיסטוריה, ומוצגות כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם. מקנטייר, בסגנונו הקריא ובהיקסמות שלו מן הנושא, יצר ספר מסחרר, מעשיר ומומלץ מאוד.

Double Cross – Ben Macintyre

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

מרגל בין חברים / בן מקנטייר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a8d792d79c_d791d799d79f_d797d791d7a8d799d79d2

כותרת משנה: קים פילבי והבגידה הגדולה

הרולד אדריאן ראסל פילבי, שנודע בשם קים פילבי, מבכירי הביון הבריטי, גויס לביון הסוביייטי ב-1933 עוד בהיותו סטודנט. דעותיו המרקסיסטיות היו ידועות לחבריו, אך משהחליט להעמיד את עצמו לרשות ברית-המועצות, התחזה כאיש ימין, יצא לספרד כעתונאי, ושיגר כתבות תמיכה בפרנקו הלאומני. בתקופת מלחמת העולם השניה גויס לביון הבריטי, והחל לטפס לצמרת. בשלב מסוים אף מונה לעמוד בראש האגף הסובייטי… עדויות של סוכנים עריקים מברית-המועצות לאורך השנים עוררו חשדות כנגד פילבי, וכתוצאה מכך לא מונה לעמוד בראש השרות, אולם הוא הצליח להמשיך בפעילותו עד שנות ה-60. ב-1963 הצליח פילבי להמלט לברית-המועצות, שם חי עד מותו ב-1988.

סיפורו של פילבי נודע ברבים, בין השאר בזכות ספרי עיון שנכתבו אודותיו, כמו גם ספרי בדיון מבוססי מציאות, כמו "החפרפרת" של ג'ון לה-קארה ו"הגורם האנושי" של גרהם גרין. למרות זאת, ספרו של מקנטייר נקרא במתח ומעורר עניין, גם משום נקודת המבט שבחר בה – החברות בתוך הארגון הבריטי – וגם בשל כשרונו לספר סיפור.

MI6, שרות הביון הבריטי העוסק בפעילות מחוץ למדינה (בניגוד ל-MI5 הפועל בתוכה), מתואר בספר כמועדון חברים אקסקלוסיבי. חבריו ברובם היו בנים למשפחות ממעמד גבוה, בוגרי בתי ספר פרטיים. כדי להתקבל לשרות ולהתקדם בתוכו די היה בהמלצה בנוסח "הוא משלנו", שהחליפה לעתים בדיקות רקע מעמיקות. כך אפשר להסביר את הסתננותם של מרגלים רבים אל שורות הארגון. בדיקה מקיפה היתה אולי מונעת את גיוסו של פילבי, בשל עברו המרקסיסטי, בשל שינוי העמדה הפתאומי משמאל לימין, ובשל נסיונו לגייס ידידה לשרות הסובייטים עוד בשנות ה-30. נסיון זה הוא שיביא בסופו של דבר, שלושים שנה אחר-כך, לנפילתו.

קים פילבי היה אדם שופע קסם, מתיידד בקלות, אהוב מאוד על חבריו הרבים. מקנטייר בוחר להתמקד בחברות בינו ובין ניקולס אליוט, אף הוא איש MI6. בחיפוש ברשת אחר מידע אודות אליוט נמצא כי שמו נקשר בעיקר בשני כשלונות מבצעיים, שהידוע בהם הוא בריחתו של פילבי. מקנטייר מספר על הקריירה המוצלחת של אליוט, שיחסית לפילבי הנהנתן חובב האלכוהול, היה טיפוס סולידי. פילבי ואליוט נפגשו במסגרת הארגון ב-1940, הפכו לחברים קרובים (עד כמה שחברות יכולה להיות קרובה כשאחד מהם מנהל חיים כפולים בסתר), והתקדמו במקביל במעלה ההיררכיה. כשפילבי נחשד בריגול, היה זה אליוט שיצא בנחרצות להגנתו, ואף הצליח להחזירו לשרות לאחר מספר שנות הקפאה. בשל הנאמנות והאמון האלה, תחושת הבגידה שלו כשנחשפה האמת היתה כואבת במיוחד. כך כתב אודותיו ג'ון לה-קארה, שפגש אותו ב-1986, עשרים ושלוש שנים אחרי הפרשה:

חיש מהר התברר שהוא מבקש להכניס אותי למעגל, לגרום לי להתפעל, כפי שהוא עצמו התפעל; לגרום לי לחלוק את יראת הכבוד ואת התסכול שלו לנוכח עוצמת המעשה שנעשה לו; ולהרגיש, אם רק אוכל, או למצער לדמות בעיני רוחי, את חמת הזעם ואת הכאב שהחינוך המעודן שלו והגינונים המושלמים שלו, ועל אחת כמה וכמה המגבלות של חוק הסודות הרשמיים, אילצו אותו להסתיר היטב.

לא נראה לי שמקנטייר התכוון להגן על פילבי, אבל המרגל אינו מצטייר כאן שחור משחור. נכון שהנחת היסוד היא שאנשים אמורים להשאר נאמנים למשבצת בה נולדו, ולפיכך פילבי אמור היה לשמש את הבריטים בלבד. בהתעלם מכך, אי אפשר להכחיש שהיה נאמן לאמונותיו ללא פקפוק לאורך עשרות שנים, ופעל לישומן. הוא הונע על ידי אידיאולוגיה, לא על ידי בצע כסף או הרפתקנות. הוא העמיד פני חבר כשלא היה כזה, אבל זה מה שמרגלים עושים. גם הטיעון החוזר ונשנה שבמעשיו גרם לאנשים לאבד את חייהם נגוע בצביעות, בהתחשב בזירה המלוכלכלת בה מתנהלים משחקי הריגול. טענו כנגדו שהיה צריך לשנות את עמדותיו לנוכח זוועותיו של סטלין, אבל כמו מליונים אחרים הוא טעה לחשוב שניתן להפריד בין הקומוניזם התיאורטי למעשי. כך או כך, מקנטייר אינו מעמיד עצמו בעמדה שיפוטית, אלא בעמדה של מספר, ואת זה הוא עושה מצוין.

"מרגל בין חברים" הוא ספר מעמיק, המסתמך על אינספור מקורות, ואני ממליצה עליו, כמו גם על קודמו, "סוכן זיגזג", שעסק גם הוא בעולם הביון הבריטי במלחמת העולם השניה.

A Spy among Friends – Ben Macintyre

עם עובד

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

סוכן זיגזג / בן מקנטייר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a1d795d79bd79f_d796d799d792d796d7922

כותרת משנה: "הסיפור האמיתי של אדי צ'פמן: מאהב, בוגד, גיבור, מרגל"

יש אנשים – הרפתקנים ואופורטוניסטים, חסרי מצפון ורודפי בצע – שמשגשגים בתקופת מלחמה. אדי צ'פמן היה אדם כזה, נהנתן, רודף נשים, עבריין מועד, שעוד לפני מלחמת העולם השניה רכש לעצמו מוניטין כפורץ. בספטמבר 1939, אחרי פריצה מוצלחת, ובהיותו מבוקש על ידי המשטרה, ארגן לעצמו ולאהובתו התורנית חופשה באי ג'רזי (מאחור נותרו אשתו החוקית וכן אשה בהריון). החופשה לא ארכה זמן רב, שכן הוא נתפס ונכלא. שותפיו נשלחו לרצות עונש מאסר באנגליה, אבל מכיוון שצ'פמן ביצע עברה גם בג'רזי נגזר עליו לשאת את עונשו באי. איי התעלה היו הטריטוריה הבריטית היחידה שנכבשה על ידי הגרמנים (מיולי 1940 ועד תום המלחמה), והכיבוש העלה במוחו של צ'פמן רעיון שיביא לשחרורו: הוא כתב לשלטונות הגרמניים, והציע את עצמו כמרגל. כעבור מספר חודשים בקשתו נענתה, והוא עבר בצרפת הכשרה מקיפה. בסיום ההכשרה בדצמבר 1942 הוצנח באנגליה. המשימות שהוטלו עליו כללו בין השאר חבלה במפעל שייצר את מטוסי המוסקיטו שהסבו נזק כבד לגרמנים.

מיד לאחר הצניחה צ'פמן הסגיר את עצמו לידי המשטרה הבריטית. אנשי הביון הבריטי, לאחר שהשתכנעו שהמידע שסיפק להם על הגרמנים אמין, מצאו אותו מתאים לשמש כסוכן כפול, ולצאת נגד מפעיליו הגרמנים. הבריטים השתמשו בערוץ התקשורת של צ'פמן כדי להזין את הגרמנים במידע כוזב, כשהתרמית הגדולה מכולן היתה ביום חבלה במפעל המטוסים בעזרתו המקצועית של הקוסם ג'ספר מסקליין, שהיה שותף למעשי הטעיה רבים שסייעו לבעלות הברית. לאחר מספר חודשים חזר צ'פמן כמתוכנן לגרמניה, משם הועבר בשרות הגרמנים לנורבגיה, ונשלח לבריטניה למשימה נוספת. אחד ממפעיליו פקפק במהימנותו ובנאמנותו, והצליח להביא להדחתו.

הספר מרתק מאוד בכמה היבטים. לדוגמא, הוא מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של הביון, אל מלחמת המוחות המורכבת והעדינה להפליא שהוכתבה על ידי מהלכי המלחמה וגם הכתיבה אותם. על רקע ארועי ימים אלה באזורנו (צוק איתן), מצאתי ענין מיוחד בתיאור ההונאות והמידע המסולף שסיפקו הבריטים לגרמנים. כך, לדוגמא, הוזנו הגרמנים בנתונים כוזבים על נפילות טילי V1 ו-V2 בלונדון, כדי לגרום להם לכוון לאזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות. בעידן הרשתות החברתיות והפורומים שמדווחים על כל רסיס, לא היה לתרגילי הונאה כאלה שום סיכוי. אני מניחה שהיום גם היה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע עתונאים לשתף פעולה ולפרסם ידיעות כוזבות.

מעבר למידע המעניין על המלחמה, חידת אישיותו של צ'פמן מרתקת. מה הניע אותו לסכן את חייו במשחק הכפול ששיחק? הוא לא הפגין פטריוטיות כלשהי בשום שלב. החודשים הארוכים במחיצת הגרמנים אפילו שכנעו אותו במידה מסוימת בנכונות האידיאולוגיה הנאצית, מה שלא הפריע לו להציע את עצמו כמועמד לרצוח את היטלר. ידידו הטוב ביותר היה המפעיל הגרמני (הם שמרו על קשר קרוב גם אחרי המלחמה), אבל הוא לא היסס לבגוד בו. נראה שהיה אדם רודף ריגושים שמשתעמם בקלות, רודף נשים שהנאמנות המונוגמית ממנו והלאה – בבריטניה אילץ את הביון הבריטי לתמוך באשה שילדה את בתו, ובנורבגיה אילץ את הביון הגרמני לתמוך בחברתו המקומית (אגב, הוא נישא בסופו של דבר לאשה שנסעה אתו לג'רזי לפני המלחמה). כסף היה בהחלט אחד המניעים שלו – הוא דרש וקיבל תשלום עבור שירותיו. הוא חיפש ומצא בכל מקום את החיים הטובים: בנורבגיה נהנה מהתחככות באליטה החברתית, ובתקופה השניה שלו בבריטניה הרבה לבלות בבארים והגדיל את הונו באמצעות מעשי תרמית בהימורים. קשה לעמוד במדויק על אופיו החמקמק. מפעיליו בשני הצדדים חיוו עליו דעות שונות, החל בפקפוק מוחלט וכלה באמון מוחלט, אבל גם הם היו נגועים במניעים פרטיים וקשה להסתמך עליהם. אולי אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו טהורים ונאצלים, אבל לפעמים הם אנשים מסוגו של צ'פמן, שממניעים אגואיסטים ובשל מבנה אישיות מורכב, ואולי מעוות, מוצאים עצמם בעתות לחץ בנקודות אסטרטגיות שבהן דווקא לתכונותיהם הלא חיוביות יש ערך.

ניכר שהסופר השקיע במחקר, וכשרונו הספרותי אפשר לו להגיש לקורא את ההיסטוריה באמצעות יצירה כתובה היטב. רק חבל שהתרגום מסורבל ולקוי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ.

Agent Zigzag – Ben Macintyre

עם עובד

2014 (2007)

תרגום מאנגלית: דפנה בן-יוסף