תחילתה של ידידות מופלאה? / דוד ויצטום

תחילתה של ידידות מופלאה

כותרת משנה: הפיוס בין ישראל לגרמניה: 1960-1948

בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית, ובו התחיבה גרמניה להעביר לישראל פיצוי כספי עבור הנזק והסבל שנגרמו ליהודים. ההסכם הושג כשבע שנים לאחר השואה, בימים בהם גרמניה היתה מוקצה מחמת מיאוס. בדרכון הישראלי הוטבעה חותמת "פרט לגרמניה", אורחים משם לא היו רצויים כאן, ונראה היה כי התהום בין שתי המדינות אינה ניתנת לגישור.

בן-גוריון, שתום שגב התייחס אליו כ"קר, פרגמטי ורב עצמה", ואחרים ראו בו "אדם אחוז להט, יתכן שאפילו להט משיחי", הביט אל העתיד: "זו דעתי האישית, כי טובת מדינת ישראל […] דורשת קיום יחסים תקינים עם גרמניה, באשר יש לנו עסק לא עם עולם של אתמול אלא עם עולם של מחר. לא עם זכרונות העבר אלא עם צרכי העתיד". החל מביקורו הראשון בגרמניה, מספר חודשים אחרי המלחמה, וכלה בפגישתו עם קנצלר גרמניה אדנאואר בניו-יורק ב-1960, לא עסק כלל בפן הרגשי של הקשר בין העמים, אלא בתועלת שתצמח למדינת ישראל מתמיכתה של גרמניה, שהפכה לכוח עולה ומכריע בזירה העולמית. כשישראל ניצבה בפני משבר כלכלי חריף בראשית שנות ה-50, גרמניה המערבית היתה המכשיר שחילץ אותה. וכשישראל ניצבה בפני משבר בטחוני בהמשכו של העשור, תמך ברכישת נשק ממנה, והאמין שגם זמנם של יחסים דיפלומטיים מלאים יגיע (יחסים אלה נחתמו ב-1965 ביוזמה גרמנית, לאחר שגרמניה המזרחית התקרבה אל העולם הערבי).

מול הטקטיקה המחושבת של בן-גוריון ניצבו הרגשות הסוערים של ניצולי השואה ושל הציבור הישראלי בכללו. היטיב לבטא זאת אפרים קישון בקטע סאטירי תחת הכותרת "אין בזה כל הגיון":

  • אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראל. הם מעוררים בי בחילה.
  • רגע אחד! גם הסרטים האוסטריים?
  • גם הם.
  • ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומנות.
  • לא.
  • אתה יודע שהרצל נאם בגרמנית?
  • אני יודע.
  • האם גתה אחראי למעשי הנאצים?
  • לא אחראי.
  • אתה מודה בכך שהיו גרמנים טובים שחרפו את נפשם כדי להציל יהודים?
  • אני מודה בכך.
  • הידוע לך שגרמניה משלמת שילומים ופיצויים אישיים בדייקנות ובהגינות?
  • ידוע לי.
  • גרמניה המערבית היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הלאומית.
  • נכון.
  • אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?
  • בהחלט זקוקים.
  • כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?
  • אי-אפשר.
  • אם כן, הגד לי ע כ ש י ו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים.
  • אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.
  • איפה ההגיון שלך?
  • נשרף באושוויץ.

דוד ויצטום עוקב בספר אחר התפתחות הקשרים בין ישראל לגרמניה המערבית מאז הקמת המדינה ועד לפגישתם של בן-גוריון ואדנאואר. הוא חושף כיצד הוכשרה דעת הקהל לאמץ את ה"סיפור" שבנתה ההנהגה, וכיצד הצליח בן-גוריון להסיט את הדיון שוב ושוב משאלת גרמניה לשאלות ישראליות פנימיות. תפקיד חשוב בתהליך נטלה העתונות באמצעות הכתבים הרבים ששלחה לסקר את גרמניה המתחדשת, וויצטום מתאר בהרחבה את מאמריהם, כמו גם את מאמרי הדעה שראו בארץ, ביניהם הטור השביעי של אלתרמן, שנקט רוב הזמן בעמדה הרגשית, למרות הערצתו לבן-גוריון ולפועלו. הוא מתאר גם את השימוש שנעשה ברדיו, שהפך למכשיר התקשורת המרכזי והמיידי, ועומד על התפקיד המרכזי שנטלו ה"יקים", יוצאי גרמניה, שלמרות השואה נותרו מחוברים בטבורם לתרבות בה צמחו. תשומת לב ניתנת גם להתנהלות הגרמנית, אם כי כמה שאלות נותרו פתוחות, והעיקרית שבהן, בעיני, היא השתלבותם של נאצים בכירים בממשל של אדנאואר, האיש שדבק בנאמנות ובמצפוניות בהסכם השילומים (אבל אם האמריקאים הכשירו את המדענים הגרמנים, ובראשם את פון בראון, מי יבוא בטענות אל אדנאואר? יתכן כי גם שיקוליו שלו היו פרקטיים בלבד).

הספר גדוש ידע. הופתעתי לקרוא על שוליותן של ההפגנות נגד השילומים, למרות שהיו סוערות וגררו אלימות. למדתי על התפיסה הגרמנית המבחינה בין אחריות לאשמה, ועל השימוש התדיר שעשו בגוף שלישי בכל התיחסות אל תקופתו של היטלר – "הפשעים שנעשו בשמו של העם הגרמני". קיבלתי הצצה אל הפוליטיקה של שנות ה-50, אל המאבקים התרבותיים והאידיאולוגיים. התוודעתי שוב אל טיפוח הדור הצעיר על ידי בן-גוריון, ואל הדיפלומטיה עוקפת משרד החוץ שלו.

למרות שפע המידע, הספר כתוב בשטף, בנוי ברצף כרונולוגי ותוכני, ומציג באופן בהיר את תהליך ההתקרבות בין המדינות. הועשרתי מקריאתו, והתפעמתי – שוב – מאישיותו של בן-גוריון ומדבקותו בדרכו, באמונותיו, ובאינטרסים של מדינת ישראל. בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על הביוגרפיה שלו פרי עטו של מיכאל בר-זהר.

מרתק ומומלץ.

שוקן

2018

בן-גוריון / מיכאל בר-זהר

0770000145125

במשך כשנה וחצי, מנובמבר 1964 ועד אפריל 1966, התלווה ההיסטוריון והסופר מיכאל בר-זהר אל בן-גוריון בעבודתו, צלל אל ארכיונו, וראיין אותו. התוצר של המפגשים היה ביוגרפיה באנגלית, שראתה אור בארצות חוץ שונות. בעבור הקורא הישראלי המשיך לחקור את פעילותו האינטנסיבית של המנהיג, וב-1975 ראתה אור הביוגרפיה הזו, שהינה אמנם בת שלושה כרכים עבי כרס, אך היא מכילה רק מעט מזעיר מן הכמויות העצומות של החומר יקר הערך שעמד לרשות החוקר. בר-זהר בחר ליצור סינתזה בין תיאור הצד הפוליטי של המדינאי לבין הצגת האיש מאחורי האגדה, והביוגרפיה אכן מקצה מקום נרחב לתיאור האופן בו אישיותו של בן-גוריון השפיעה השפעה מכרעת על החלטותיו, וכתוצאה מכך על הארועים ההיסטוריים.

אין שום אפשרות לצמצם את הספר לממדי סקירה. את הכרונולוגיה היבשה אפשר לקרוא באינספור מקורות ברשת ובספרות, ולא אתייחס אליה כאן. אסתפק בכמה הערות אודות היצירה בצירוף מחשבות ורגשות שהיא עוררה בי.

גם קורא בלתי ביקורתי יבחין מיד שמיכאל בר-זהר כתב את הביוגרפיה מתוך הערצה עמוקה לבן-גוריון. ההיסטוריון עצמו מודה בכך במפורש, ואף מתבטא כלפי גיבורו במלים נשגבות, כדוגמת אלה, שבהן הוא מתאר את שארע כשרוח אהבת ישראל ומחויבות לעם היתה מפעמת בו: "וכשהיתה רוח זו קורנת ממנו, עולה ופורצת בכל עצמתה, היו תומכיו ויריביו, חסידיו ושונאיו, חשים לפתע כי מפעמת בו, באיש, רוח אלוהים". חשוב, אם כך, להדגיש כי למרות זאת הביוגרפיה ניחנה בנייטרליות היסטורית ואף בביקורתיות. כך, לדוגמא, בר-זהר מתייחס להשקפות של בן-גוריון על השאלה הערבית עד מאורעות תרפ"ט כ"מוטעות באופן קיצוני". הוא מתעד באופן דקדקני ולפרטי פרטים את הארועים הציבוריים ואת הלכי הנפש האישיים, מסתמך בעיקר על מקורות ראשוניים ומתועדים, ומצביע על מעלות ועל הצלחות כמו גם על חולשות ועל כשלונות.

אם כי ההערצה הזו מסתמכת על עובדות, הביוגרפיה עוררה בי רצון לקרוא ביוגרפיות אחרות, שמן הסתם תארנה את ההיסטוריה מכיוונים אחרים. בר-זהר מתייחס בהרחבה ליריבות שבין בן-גוריון לחיים וייצמן ולזאב ז'בוטינסקי, ומביע את דעתו המנומקת לפיה בן-גוריון בחר בדרך הנכונה בצמתי המחלוקת. גם אם השתכנעתי, אני סקרנית לגלות כיצד נראו הדברים מזווית ראיה שונה.

מדהים לגלות עד כמה היה בן-גוריון נערץ בזמן אמת, עד כמה קיבלו עליהם האנשים שסביבו את סמכותו ואת מרותו, והכפיפו עצמם לרצונו. בר-זהר כותב כי בתקופת שלטונו של בן-גוריון כמעט לא נתקבלו החלטות שלא היה לו חלק בהן. הכל נשק על פיו, ושרי הממשלה ביקשו עצתו והחלטתו בגדולות כבקטנות. במידה מסוימת היה לשלטונו של בן-גוריון צביון של שלטון פטרנליסטי, אם גם התנהל במסגרות דמוקרטיות ומתוך כיבוד ההליכים החוקיים. ראש הממשלה יכול היה לומר בגלוי כי "יש דברים שאני לא אומר בממשלה, לא אומר אותם בשום מקום", אך סמכותו האישית היתה כה רבה, עד כי השרים קיבלו עליהם את הדין, ורק לעתים נדירות התקוממו נגדו. גם כשעבר ב-1953 לשדה-בוקר, חדור אמונה עמוקה בצורך להתיישב בנגב, וחדל מלשמש בתפקיד רשמי, עדיין היתה השפעתו על מדיניותה של ישראל מכרעת, שכן חבריו הוסיפו לקיים עמו התיעצויות יומיומיות ובקשו את תמיכתו. כשנשאל שר החינוך זלמן ארן מדוע הוא מבטל את דעתו שלו מפני דעתו של ראש הממשלה, ענה: "הוא הולך עם זרקור, ואני – עם פנס כיס", וגם "אני מאמין באינטואיציה של בן-גוריון יותר מאשר בדעתי שלי". והוא לא היה היחיד.

במקומות רבים לאורכה של הביוגרפיה מנסה בר-זהר להבין את סוד כוחו של בן-גוריון, את התכונות שהפכו אותו מחבר מן השורה לפוליטיקאי, ומפוליטיקאי למדינאי, מעבר לאותו מרכיב חמקמק ובלתי ניתן להגדרה ולכימות של כריזמה שופעת. הוא כותב על תמימות נערית, שאפשרה לבן-גוריון לבחון כל סוגיה במבט חדש ורענן, ושגרמה לו, ברגע שהיה משוכנע בעמדתו, לחתור קדימה בלי להניח ל"מבוגרים בעלי נסיון" להסיט אותו מדרכו. הוא היה מסוגל לפשט דברים עד לליבתם, ולראות את פתרונם הניתן להגדרה ולהגשמה. היתה לו ראיה למרחוק, ובעוד חבריו שוקלים את נכונות הצעדים המתוכננים הוא כבר נחפז קדימה באמונה שלמה ובמלוא העוצמה הנפשית הגלומה בו. ואולי סוד כוחו הוא בשילוב שבין חזון לידיעה עמוקה של המציאות: ראשו היה בעננים, אך רגליו עמדו איתן על הקרקע. בן-גוריון אמנם היה חולם והוזה – אך חלומותיו וחזונו התבססו על איסוף וניתוח מעמיק של פרטים ופרטי-פרטים, עובדות יסוד, מרכיבי המציאות הקיימת. יש שראוהו כנביא בן ימינו; אך אותו נביא היה חמוש בסרגל חישוב.

קריאת הביוגרפיה חייבה הבנה שמונחים מסוימים נחווים בזמננו באופן שונה משנחוו בעבר. דוגמא בולטת היא ההתיחסות למסגרת המפלגתית, שהיום, כשפוליטיקה אינה מילה נקיה, מעוררת יותר משמץ של מיאוס. בר-זהר מסביר כי באותם ימים של עליה ושל התישבות, שנים לפני קום המדינה, המפלגה בעבורם לא היתה התאגדות רעיונית רופפת כמו היום – אלא מסגרת מחייבת, שהקיפה את כל חייהם, שביטאה אורח-חיים וסולם-ערכים, ושאותותיה ניכרו בחיי היום-יום על כל תחומיהם. מתוך כך גם צמחה קנאות מפלגתית קיצונית, הנראית תמוהה בעיני הדור שלא ידע את יוסף. בן-גוריון היה ממקימי ההסתדרות, אף היא מוסד מעורר אנטגוניזם, תחושה שיש להשתחרר ממנה כדי לאמץ את החשיבות שהיתה להסתדרות בעת הקמתה. עוד סוויץ' קטן נדרש כדי להעניק חיים ונעורים לדמויות המיתולוגיות שהפכו לרחובות, לנער את האבק מן התמונות המכובדות של גדולי האומה, וללמוד להכיר אותם כצעירים חולמים וייצריים, מגששים את דרכם בניסוי וטעיה אל חזונם.

פן מעניין נוסף בספר הוא הביקור מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, וההכרה שמה שנראה על פני השטח אינו בהכרח משקף את מה שקורה בפועל. מקרה המדענים הגרמנים במצרים מהווה דוגמא מצוינת. בשנות הששים נודע כי מדענים גרמנים מפתחים נשק עבור המצרים. העתונות הוצפה בדיווחים על מערכות נשק בלתי קונבנציונלי, ופוליטיקאים – אולי מתוך אמונה אמיתית, אולי מתוך אופורטוניזם – הפליגו בהשוואות בין גרמניה של היטלר לגרמניה של אדנאואר. בן-גוריון, שטבע את המונח "גרמניה האחרת", היה יעד להתקפות, משום שסירב לנקוט צעדים אנטי-גרמניים. מה שהציבור לא ידע היה קיומו של הסכם בין שני המנהיגים בדבר מענק בן חצי מיליארד דולר, שגרמניה החלה להעביר לישראל, ובדבר מכירת נשק לישראל במחיר אפסי. בסופו של דבר התברר שהנשק שיוצר על ידי אותם מדענים היה מאיכות ירודה, ונשק להשמדה המונית כלל לא תוכנן. אולי יש כאן לקח שכדאי להפיק.

אסיים בפן האחרון, ולא השולי שבהם, שכבש את לבי. בן-גוריון היה איש ספר ואיש רוח. אולי יותר מכל, השילוב הזה של הרוח עם הכוח הוא העומד ביסוד אישיותו, והוא שמרומם אותו ומייחד אותו. ובמילותיו של בר-זהר: כך התגבשו בו בהדרגה שני המרכיבים הבסיסיים שאפיינו את אישיותו: הכוח והרוח, התנופה והעיון, המחץ וההגות. התמזגו בו איש המעשה והכוח הפוליטי עם ההוגה הסקרן, הלומד, שתרבותו העניקה לעשייתו ממד היסטורי ורוחני מרהיב.

מיכאל בר-זהר הוא היסטוריון מעמיק וסופר מוכשר. בן-גוריון היה אדם רב-פעלים ורב-זכויות, כריזמטי ומעורר השראה. הביוגרפיה אודותיו היא מסמך מרתק ומאוד מאוד מומלץ.

עם עובד

1975

בן-גוריון