ולא נותר אף אחד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d79cd790_d7a0d795d7aad7a8_d790d7a3_d790d797d7932

עשרה אנשים זרים זה לזה מוזמנים בעילות שונות אל אי, שהבעלות עליו אפופה מסתורין. לאחדים מוצעת משרה בבית היחיד במקום, אחרים מוזמנים לנופש. איש מהם לא פגש מעולם את בעליו של האי, אך ההזמנות מנוסחות בערפול משכנע, וכל העשרה עולים על סירה, המשיטה אותם אל הבית, ונעזבים לנפשם. בעל הבית המסתורי אמור להגיע יום או יומיים אחר-כך.

בחדרו של כל אחד מן המוזמנים תלוי שיר, בסגנון שירי ילדים, אודות עשרה חיילים, שמאבדים את חייהם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מהם. במרכזו של שולחן האוכל ניצבות עשר דמויות חרסינה. כשהאורחים מתחילים למות בדרכים שונות, ועם מותו של כל אחד מהם נעלמת אחת הדמויות של השולחן, השיר מאבד את אופיו הילדותי, ומקבל משמעות מצמררת. דקות לפני מותו של האורח הראשון מתנגן מאחורי דלת חדר ההסבה תקליט, והמונולוג המושמע מאשים כל אחד מן הנוכחים במעשה רצח. איש מהם לא הואשם מעולם באופן רשמי במעשים שמונה הקול, וכולם גם יחד טוענים לחפותם.

יותר משהוא סיפור בלשי, "ולא נותר אף אחד" הוא סיפור אימה, וזו מתעצמת עם כל רגע חולף, ומעמידה במבחן את חוסנם הנפשי של קורבנותיה. חיפושים דקדקניים בבית ובאי כולו מובילים את האורחים להאמין שאין במקום איש מלבדם, והמסקנה המצמררת הנובעת מכך היא שהרוצח הוא אחד מהם. תחושת השיתוף מול הרוצח החמקן מתחלפת בחשדנות הדדית, ואדם הופך חף מפשע בעיני האחרים רק אם נרצח בעצמו.

אגתה כריסטי, כדרכה תמיד, מאפיינת במדויק את דמויותיה, כל אחת ואישיותה, כל אחת ותגובתה היחודית על הארועים. למרות שהתעלומה היא עיקר הסיפור, לא נעדרות מן הספר אמירות עוקצניות על ערכיהם של הגיבורים, ביניהם הנהנתן קל הדעת שדרס למוות שני ילדים, ומתייחס לתאונה כאל אי-נוחות שאירעה לו, ההרפתקן שנטש אנשים למות, ואינו חש צער כי הרי הם רק ילידים, הצדקנית שנאחזת בערכי מוסר נוקשים גם כשהם מביאים למותם של אחרים.

חשדתי במשרת, חשדתי ברופא. האם צדקתי? קִראו וגלו.

הספר, שתורגם בעבר תחת השם "עשרה כושים קטנים", נמכר עד כה ביותר ממאה מליון עותקים, ונחשב לאחד מעשרת רבי המכר של כל הזמנים. תרגומה של מיכל אלפון נאה ושוטף, והספר נקרא בנשימה עצורה.

And Then There Were None –  Agatha Cristie

עם עובד

2018 (1939)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מודעות פרסומת

החברה של גברת מגרה / ז'ורז' סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d797d791d7a8d794_d7a9d79c_d792d791d7a8d7aa_d79ed792d7a8d7942

אשתו של הפקד מגרה עשתה לעצמה מנהג להגיע אל מרפאת השיניים רבע שעה לפני המועד שנקבע לה, כדי לשבת על הספסל מול המרפאה בחברת אשה צעירה ובנה הפעוט. האשה אינה מוכרת לה, אפילו את שמה אינה יודעת, אך פגישותיהן הקצרות נעימות לה. יום אחד מבקשת ממנה הצעירה להשגיח על בנה לרגע, ונעלמת. גברת מגרה מחמיצה את התור אצל הרופא, אבל נשארת על משמרתה, חוששת לעזוב פן תשוב האם ותתמלא דאגה. אחרי למעלה משעתים חוזרת האשה במונית, קוראת לילד אליה, ובלי מילת הסבר נוסעת מן המקום.

פקד מגרה עסוק באותה שעה בחקירה סבוכה של רצח ללא גופה. מכתב בעילום שם הודיע שבתנורו של כורך ספרים סולידי נשרפה גופת אדם, אך כל שמוצאים השוטרים הן שתי שיניים.

מה תעלינה החקירות בשני המקרים? למה נכרכו יחדיו? כדי להמנע מקַלְקְלָנִים (החלופה העברית הנאה לספוילרים) לא אפרט.

ז'ורז' סימנון כתב שבעים ושניים ספרים בכיכובו של מגרה, והשלושה שקראתי (הקודמים היו "ססיל מתה" ו"ראשו של אדם") גורמים לי לחוש כאילו יצאו מפס יצור. הכתיבה נעימה, בין השאר בזכות תרגומה מלא החן של רמה איילון, מגרה מתחבב בקלות, הספר שופע חוש הומור מעודן, אבל העלילה בינונית, סימנון לא מתאמץ לשתף את הקוראים בנסיונות לפצח את התעלומה, והפתרון שהוא מציע אינו משכנע בהיותו היחיד ההגיוני. הספר קריא, מסתיים בטרם יחל להעיק, מהנה לעתים, אבל מתפוגג לאחר סיומו.

לעומת ספרי מגרה, הרומנים של סימנון, ביניהם "מדרגות הברזל" ו"השען מאוורטון", אף הם בהוצאת עם עובד, מומלצים.

L’amie de Madame Maigret – Georges Simenon

עם עובד

2018 (1950)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

בתו של הזמן / ג'וזפין טיי

33676702_1853670448028320_2397087897200099328_n

המפקח גראנט נפצע במהלך מרדף אחרי פושע, וכעת הוא שוכב משועמם במיטת בית חולים. ידידתו, המבקשת להצהיל את רוחה, ומודעת לחיבתו לדיוקנים, מביאה לו מספר ציורי פנים. גראנט, המתגאה ביכולתו לקבוע על סמך התבוננות בפניו של אדם אם מדובר בנאשם או בשופט, כושל כשהוא מתבונן בתמונתו של המלך ריצ'רד השלישי, ומסווג אותו כשופט (התמונה המדוברת מוצגת למטה, לשיפוטכם). כשמתברר לו מי האיש שבציור, הוא סקרן להבין את מקור טעותו, שהרי ריצ'רד, שמלך בשנים 1483 – 1485, עד שנהרג בקרב בוזוורת' ששם קץ למלחמות השושנים, מוכר בעיקר ממחזהו של שייקספיר, הנושא את שמו, ובו הוא מוצג כנבל, מעוות פיזית ונפשית. בין השאר מיוחס למלך רצח מתועב של שני אחייניו, ילדים בני שתים-עשרה ותשע. אמנם שייקספיר נטל לעצמו את חירות המשורר בהעצימו את רשעותו ואת אכזריותו של המלך, אך הוא הסתמך על מקורות היסטוריים שאף הם השחירו את שמו.

בלי לצאת מהמיטה, כשהוא נעזר במידען אמריקאי שנשלח אליו על ידי אותה ידידה, מתחקה גראנט על מהלך ההיסטוריה ועל אופיו של המלך המושמץ. הוא מגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על היסטוריונים, כי בשונה מחוקרי הסקוטלנד יארד הם מקבלים עדויות שמיעה, ונסמכים על מקורות אינטרסנטים. לעתים דיעותיהם כל כך מקובעות, עד שאינם נותנים ליבם לסתירות שמול עיניהם. מצד שני, משנתקבעה מוסכמה היסטורית, קשה עד בלתי אפשרי לגרום לאנשים מן השורה לקבל את האמת הנחבאת מאחורי המוסכמה. כך הוא באשר לתדמיתו של ריצ'רד השלישי, וכך גם במקרים היסטוריים אחרים, כמו טבח בוסטון ומרד טוניפנדי.

ואני הגעתי – שוב – למסקנה משלי. למרות שאני נוהגת לומר שאיני חובבת מתח בלשי, רוב הזמן הבעיה היא לא בסוגה, אלא בביצוע. כי הנה, "בתו של הזמן" בהחלט נופל לתוך הגדרות הסוגה, אבל הוא אינטליגנטי, שנון, וכולו הגיון טהור ללא "פירוטכניקה" בלתי נחוצה. גרנט אינו זז ממקומו, והספר כולו מתרחש בחדר אחד, ובכל זאת הוא רווי "אקשן", קצבי ומותח, וכבונוס בלתי מבוטל הוא שופע ידע ששמחתי ללמוד.

מומלץ בהחלט.

The Daughter of Time – Josephine Tey

מסדה – ספרית עקרב

1976 (1951)

תרגום מאנגלית: אלאונורה לב

375px-king_richard_iii

מי הרג את פאלומינו מולרו / מריו ורגס יוסה

0770000158064

שני שוטרים בעיירת דייגים פרואנית, סגן סילבה ופקודו ליטומה, מנסים לפענח פרשת רצח. פאלומינו מולרו, צעיר שהתגייס בהתנדבות לחיל-האויר, נמצא מת, וניכר שעונה קשות קודם מותו. מפקד הבסיס אוסר על השוטרים לחקור את חייליו, עדים פוטנציאלים אחוזי אימה ומסרבים לשחרר מידע, יצרים עזים רוחשים מאחורי הקלעים, ומה שנראה על פני השטח אינו בהכרח אמיתי.

כמו צמדי בלשים ספרותיים אחרים, גם הצמד סילבה-ליטומה מורכב מחוקר אחד אנליטי, תחבלן וקר-מזג, ומעוזרו המעריץ אותו. ליטומה, שמופיע גם בספרים אחרים של יוסה ("ליטומה בהרי האנדים", "הרומנטיקן"), הוא אדם פשוט, תמים, רגשני, לא מבריק אך מצפוני ומסור למשימותיו. סילבה, שנדמה כי כל מעייניו נתונים לאשה בה הוא מאוהב, מנהל את החקירה ביעילות, יודע מתי ללחוץ ומתי להרפות, ומשיג תוצאות.

לכאורה זהו סיפור בלשי פשוט, אך בידיו של יוסה הוא הופך לחוויה מהנה, לא בדיוק מה שמצופה מספר שנפתח בגופה מעונה ומסתיים בשני מקרי מוות. יוסה אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית, אלא אורג אותה בתוך מירקם החיים הססגוני של סביבתו. מרבית הדמויות בעיירה הן של אנשים קשי-יום, מרובי ילדים ומעוטי הכנסה. העוני שורר בכל מקום, הבתים מתפוררים, וכך גם מוסדות הציבור. תחנת המשטרה היא ביתן על סף קריסה, והשוטרים נוסעים ממקום למקום בטרמפים. החברה שיוסה מתאר שסועת מעמדות, שופטת אנשים על פי מוצאם ועל פי גווני הגוונים של עורם. ויחד עם זאת לא נעדרת מן הספר שמחת חיים, והשלמה – בדרך-כלל ברוח טובה – עם פגעי החיים. כרגיל אצל יוסה, חוגגת בספר תאוות הבשרים, הפעם בעיקר באובססיה שסילבה מפתח כלפי משמניה של הפונדקאית, ולא נעדרים ההומור והמוסיקה והרומנטיקה. כל אלה יחד חוברים ליצירה תוססת.

על הכריכה נכתב כי הספר הוא מעין פרודיה על מותחנים, וכי עמדתו הפוליטית של יוסה ניכרת בו בבירור. לדעתי, אלו קביעות ללא בסיס. עמדתו החברתית של יוסה ברורה ועקבית, אבל הספר אינו פוליטי, ובעיני הוא אינו מלעיג על הסוגה אלא עושה בה שימוש מושכל.

מומלץ

¿Quién mató a Palomino Molero? – Mario Vargas Llosa

ספרית פועלים

1990 (1986)

תרגום מספרדית: עמנואל בארי

רצח באוריינט אקספרס / אגתה כריסטי

3200219944b

הרקול פוארו, הבלש הבלגי יציר דמיונה של אגתה כריסטי, תכנן לבלות מספר ימים באיסטנבול בדרכו חזרה מסוריה, שם פתר תעלומה, אבל קריאה בהולה מלונדון גרמה לו לבטל את תוכניתו. בעזרת קשרים הצליח להשיג תא שינה ברכבת האוריינט אקספרס, שהיתה עמוסה באופן יוצא דופן לעונה. בעת הנסיעה ברכבת נקלע, כמובן, לתעלומת רצח, אותה התבקש לפצח. מכיוון שהרוצח ככל הנראה לא יצא מן הקרון, כל הנוסעים נחשדו במעשה, אך לכולם היה אליבי מוצק, ולאיש מהם לא היה, לכאורה, מניע. לא יהיה זה ספוילר אם אספר שפוארו, בעזרת תאיו האפורים הקטנים, גילה בסופו של דבר מי ביצע את הרצח.

בשונה מספריה האחרים של אגתה כריסטי, הפעם ידעתי כמעט מן ההתחלה מי היה הרוצח הבלתי נראה. הרמזים היו ברורים, ושום עובדה מכרעת לא הוסתרה מן הקוראים. עם זאת, אין לשלול את האפשרות שצפיתי בעבר בסרט (גרסת 1974), וסיומו נחקק בזכרוני. כך או כך, למרות שלא חוויתי הפתעה מרעישה, מן הסוג שב"רצח רוג'ר אקרויד", נהניתי לקרוא את הספר. בסקירות קודמות של ספריה של כריסטי ציינתי שלדעתי סוד הצלחתה הוא לא רק בעלילות הבלשיות המורכבות והמשכנעות, אלא גם בהיותה מספרת סיפורים מוצלחת. דמויותיה ססגוניות ומהימנות, והיא מצליחה להעביר את הקורא אל תוך אוירת המקום והתקופה אותם בחרה כרקע לסיפורה. כך גם בספר זה: למרות שבספר הצנוע יחסית בהיקפו נכללות דמויות רבות, כל אחת מהן מאופינת במדויק בעיקר באמצעות אופן דיבורה, כמו גברת האברד, קשישה אמריקאית פטפטנית שלא מפסיקה לדבר על בתה, או הנסיכה דרגומירוף שדיבורה צלול, אדיב אך מצווה. כתיבתה של אגתה כריסטי שוטפת, שזורה בהומור מעודן, והשילוב של כתיבה טובה ומתורגמת היטב, עם מתח מאתגר, מעניק חווית קריאה נעימה מאוד.

הספר מומלץ, כמובן

Murder on the Orient Express – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1934)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d797_d7a8d795d792d7a8_d790d7a7d7a8d795d799d7932

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

 

ססיל מתה / ז'ורז' סימנון

986685

קשה להאמין שהסופר שכתב את "ססיל מתה" הוא אותו סופר שכתב "השען מאוורטון". הראשון קליל, לגמרי לא מעמיק, לפעמים עושה רושם חפיפי, השני מוקפד, איטי, מיטיב להתבונן אל נפשות גיבוריו. בראשון העלילה הבלשית היא הסיפור, בשני המרדף אחר רוצח הוא רק עילה לחקר תהליכים נפשיים.

"ססיל מתה" הוא אחד משבעים ושניים הספרים שכתב סימנון בסרת המפקח מֶגרֶה. ססיל היא אשה צעירה, שמגיעה מדי פעם לתחנת המשטרה, מתעקשת לדבר רק עם מגרה, ושוטחת בפניו את תלונותיה החוזרות בדבר ארועים מוזרים המתרחשים בלילות בדירה בה היא מתגוררת עם דודתה. לאחר שמעקב שהושם על הדירה במשך מספר לילות לא העלה דבר, מגרה הפסיק להתייחס אליה ברצינות. הספר נפתח בביקור נוסף של ססיל אצל מגרה, אבל עד שהוא מתפנה לדבר איתה היא נעלמת. תחושת בטן גורמת לו לגשת לדירתה, שם הוא מוצא שהדודה נחנקה למוות, ובתוך מספר שעות נמצאת גם גופתה של ססיל. מגרה עומד בראש החקירה לפענוח שני מקרי הרצח.

"ססיל מתה" חביב למדי. חובבי עלילות בלשיות ייהנו ממנו, למרות שישנם בלשים ספרותיים מוצלחים יותר, כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו. סימנון לא השקיע במיוחד בזריעת רמזים, אמיתיים או מופרכים, כדי לספק לקוראים קצה חוט לנסות לפתור את התעלומה בעצמם (ולגלות בסוף שתעתעו בהם). מגרה מגיע איכשהו לפתרון, שאמנם אינו מופרך, אך באותה קלות הוא יכול היה להגיע לפתרון אחר, ולא שוכנעתי שהנתיב שאליו כיוון סימנון היה ההגיוני או האפשרי היחיד. כמו בספר הקודם שקראתי בסדרה זו, "ראשו של אדם", מצאתי ענין בתיאורים של העולם כפי שהיה אז, כשקו טלפון היה נדיר, ותקשורת מיידית אפילו לא היתה בגדר דמיון.

בשורה התחתונה: לאוהבי מגרה ולחובבי בלשים קלילים

Cecile est Morte – Georges Simenon

עם עובד

2017 (1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

כלבם של בני בסקרויל / ארתור קונן דויל

d79bd79cd791d79d_d7a9d79c_d791d7a0d799_d791d7a1d7a7d7a8d795d799d79c1

קרוב לעשר שנים אחרי שהרג את גיבורו הספרותי שרלוק הולמס, כתב ארתור קונן דויל את "כלבם של בני בסקרויל", שבמרכזו תעלומה הנפתרת באלגנטיות על ידי הבלש הידוע. הסופר עקף את הפרדוקס של תחית המתים כשמיקם את הספר שנתים לפני מועד המוות הספרותי (שנתים אחר-כך חזר לכתוב סיפורים בכיכובו של הולמס, והמוות הסופי ההוא תואר כהעמדת פנים).

אל הבית ברחוב בייקר מגיע רופא כפרי. בכפר בו הוא מתגורר מאמינים כבר למעלה ממאה שנים שקללה רובצת על משפחת בסקרויל, בשל אישיותו הנפשעת של הוגו, אחד מאבות המשפחה. הוגו הלז כלא נערה צעירה בביתו, וכשהצליחה להמלט שיסה בה את כלבי הציד. עונשו בא עליו באופן מיידי, כשכלב רצחני, שד מן השאול, הרג אותו. לאחרונה מת באורח מסתורי צ'רלס בסקרויל, צאצא של אותו הוגו, וליד גופתו התגלו עקבות של כלב גדול. הרופא הגיע ללונדון כדי להפגש עם יורשו היחיד של צ'רלס, הנרי, וסר לביתו של הולמס כדי לשאול בעצתו כיצד לנהוג עם היורש: האם לאפשר לו להגיע לכפר, או למנוע זאת ממנו כדי להצילו מן הקללה. למותר לציין שהולמס לוקח על עצמו לפתור את תעלומת הכלב המסתורי.

"כלבם של בני בסקרויל" מסופר, כרגיל, מפיו של ווטסון. ווטסון הוא עד מהימן, נאמן לחלוטין להולמס, אך לכשעצמו בלש נטול שאר רוח ובלתי מבריק, או כפי שהולמס המהולל מציין, כשהוא משלב מחמאה עם יוהרה אופיינית, אין הוא מאור גדול אך הוא מיטיב להחזיר אורו שלו, של הולמס. ווטסון נשלח אל הכפר כדי להשגיח על הנרי, ומשם הוא שולח דיווחים אל הולמס. בספר הוא משלב את הדיווחים הללו יחד עם קטעי יומן שכתב בתוך הארועים, ועם זכרונות שהוא מעלה על הכתב לאחר שהפרשה באה אל סיומה. סיומה הטוב, למותר לציין.

ברור שהתעלומה תפתר, ברור שהפתרון יהיה לוגי ללא התערבות כוחות שמעל הטבע, סביר להניח שהטובים ינצחו והרעים ייתפסו או ייענשו, ולמרות זאת המתח שבעלילה אינו נפגם. אבל בסיפורי שרלוק הולמס יש יותר ממתח לשמו: הקורא, הפטור מן הדאגה לגורל גיבוריו, פנוי לנסות להגיע אל הפתרון בעצמו. אפשר לעקוב אחר ההגיון המוסבר לפרטיו של ווטסון, ולנסות לנחש היכן הוא טועה, כי הרי ברור שהשכל הישר שלו יתברר כשגוי במידה זו או אחרת. אפשר לנחש מהי המשמעות המסתתרת מאחורי פרטים שוליים לכאורה. ואפשר לחגוג תחושת הישג קלה, כשמתגלה כי תובנה שהושגה תוך כדי קריאה זהה לזו שאליה הגיע הולמס.

מעבר למתח ולחידות ההגיון, "כלבם של בני בסקרויל" הוא ספר כתוב היטב, וניתן לחפור ולמצוא בו עוד ועוד היבטים מעניינים. כך, לדוגמא, הוא עוסק כלאחר יד, ובאופן סטראוטיפי למדי, בשתי נשים המוכנות להעלים עין מכל מעשה נפשע של הגבר, כלפיהן וכלפי אחרים, ובלבד שיקבל את אהבתן. מתחת לפני השטח הוא מתייחס למעמדות באנגליה, ולפער בין האנגלים המושרשים באדמתם מדורות לזרים. ועוד. הספר מתייחד גם בנוכחות רבת העוצמה של הטבע: העלילה מתרחשת בערבה קודרת ושוממה בדרום אנגליה, חלקה סלעית, חלקה אדמת ביצות טובענית, שסוסים תועים מוצאים בה את מותם. בקתות נטושות פזורות בה, גולגלות ניאוליתיות נחפרות באדמתה, ערפל סמיך מכסה אותה, ועל פני השממה מרחפת יללתו המצמררת של הכלב המיתי.

את הספר מעטרים איוריו המרשימים של סידני פג'ט, המאייר המקורי של ספרי שרלוק הולמס.

מומלץ, ברור.

The Hound of the Baskervilles – Arthur Conan Doyle

זמורה ביתן

1986 (1902)

תרגום מאנגלית: רותי שמעוני

220px-illus-houn-paget-53

המפתח שמתחת לאבן / בנג'מין בלאק

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a4d7aad797_d7a9d79ed7aad797d7aa_d79cd790d791d79f2

כותרת משנה: דרמת מתח דבלינאית של קְְוֵרְק

"המפתח שמתחת לאבן" הוא הספר השלישי בסדרת ספרי הבלש מאת בנג'מין בלאק (פסבדונים של ג'ון באנוויל) בכיכובו של קוורק, פתולוג אלכוהוליסט, שניחן בסקרנות ובאובססיביות, המובילות אותו לחקור תעלומות הנקרות בדרכו. קדמו לו "שגיאות קטנות", שקראתי וסקרתי, ו"ברבור הכסף" שלא קראתי. תוך כדי העלילה מוזכרים ארועי עבר מעלילות קודמות, אך הספר עומד לגמרי ברשות עצמו, ואינו נקרא כחלק מסדרה.

בתו של קוורק, פיבי, מודאגת משום שחברתה אייפריל נעלמה. היא משתפת את אביה בדאגתה, והאב מצדו מערב בלש משטרתי. פיבי ואייפריל הן חלק מחבורה קטנה, בה חברים גם פטריק, גבר ניגרי, אליזבת, שחקנית מן השורה השניה, וג'ימי, עתונאי פלילי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים, תקופה של דעות קדומות ושל שמרנות, המקום הוא אירלנד, שסועת המאבקים לעצמאות. קוורק, שאיבד את אשתו בעת לידתה של פיבי, מתמודד עם ההתמכרות לשתיה, ונושא רגשי אשמה כלפי בתו שגדלה אצל גיסו. פיבי גוררת טראומות שונות מעברה. כל אחד מגיבורי הספר מסובך באופן כלשהו עם רגשות בלתי פתורים ועם מטענים מעיקים, שהספר עוסק בהם בהרחבה עד כדי טרחנות. הסיפור הבלשי נדחק הצידה, בעוד הסופר עוסק בפרטנות ובחזרות מרובות ומיותרות בחיי היומיום של הנפשות הפועלות. הספר עמוס בפרטים שוליים, שמן הסתם נועדו לשקף אוירה ולהעמיק את ההיכרות עם הדמויות, אך אינם מקדמים את העלילה ואינם תורמים לה, ולכשעצמם אינם מעניינים ואף מייגעים.

ב"שגיאות קטנות" ציינתי לטובה את המתח שנבנה במהלך הספר, והתאכזבתי מן ההתרה הלא משכנעת. גם ב"המפתח שמתחת לאבן" ההתרה תלושה מן הסיפור, אך בספר הזה גם הדרך אליה אינה מעניינת. השילוב בין התיאור המפורט של עולמו המתוסבך של קוורק ובין התעלומה של אייפריל, מוטה מאוד לצדו של קוורק, והנושא הבלשי מתפוגג ברקע. הסיפור עדיין יכול היה להוות חווית קריאה מוצלחת, אך הבעיה היא שדמותו של קוורק סובלת מחוסר אמינות, וכך לא נותר בספר דבר ליהנות ממנו.

שמו של הספר במקור הנו "אלגיה לאייפריל", שם נאה בעיני, אך אינו משקף את הספר לאמיתו, שכן, כאמור, סיפורה של אייפריל אינו תופס את המקום המרכזי שככל הנראה יועד לו. השם העברי, אם כי נשמע לי תחילה בנאלי, הולם את המוטיב המרכזי בספר: אייפריל נהגה להשאיר את מפתח דירתה תחת אבן רופפת בסמוך לכניסה, ומסתבר שסיפרה על כך לשלושה מהחברים, אך לא לפיבי, שהחשיבה עצמה לחברה קרובה. מכיוון שהנושא שהספר חוזר אליו שוב ושוב הוא מידת ההיכרות האמיתית שלנו את האנשים הקרובים אלינו, מקום המסתור של המפתח האמור הוא בחירה טובה כשם הספר.

חובבי הסדרה יוכלו לקבל מושג-מה על הספר הבא בסדרה באמצעות הפרק הראשון ממנו, המצורף בסיומו של הספר הנוכחי. לי נראה שאסתפק בשניים שכבר קראתי.

Elegy for April – Benjamin Black

עם עובד

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

תיק רצח / טוני פרסונס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad799d7a7_d7a8d7a6d7972

"תיק רצח" נפתח במקרה אונס ורצח שארע כעשרים שנה לפני העלילה העכשווית. חבורת נערים ביצעה אונס ברוטלי בנערה, וכשהניחו לה והיא נסתה להמלט, רצחו אותה. עשרים שנה אחר כך מישהו משסף את גרונם של האנסים בזה אחר זה.

מקס וולף, שמגדל לבדו את בתו הקטנה (ומשום מה אינו טורח לספר לקוראים מה קרה לאשתו עד לשלב מאוחר בספר), עבר למחלקה החוקרת מעשי רצח אחרי שהצטיין במניעת פיגוע טרוריסטי. הוא מצטרף לצוות החוקר את שרשרת הרציחות, פועל בתיאום עם מפקדו ועם עמיתיו, ולפעמים גם באופן עצמאי. כשהחקירה נתקעת, הסקוטלנד יארד משתלט עליה.

מכיוון שמדובר בספר בלשי, לא אוכל להרחיב בפרטי העלילה. אציין רק שלא התרשמתי ממנו. דמותו של המספר די רדודה, למרות שהוא חוזר ומספר על האהבה והמחויבות שהוא חש כלפי בתו. בחקירה יש פה ושם חורים בלתי מוסברים, כמה מן הגילויים צפויים למדי, ובשורה התחתונה אין בספר הזה שום דבר שמייחד אותו לעומת ספרים אחרים מסוגו. הוא לא רע, אבל בעיני הוא זניח. חובבי ספרות בלשית מן הסתם ייהנו יותר ממני.

The Murder Bag – Tony Parsons

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ