כלבם של בני בסקרויל / ארתור קונן דויל

d79bd79cd791d79d_d7a9d79c_d791d7a0d799_d791d7a1d7a7d7a8d795d799d79c1

קרוב לעשר שנים אחרי שהרג את גיבורו הספרותי שרלוק הולמס, כתב ארתור קונן דויל את "כלבם של בני בסקרויל", שבמרכזו תעלומה הנפתרת באלגנטיות על ידי הבלש הידוע. הסופר עקף את הפרדוקס של תחית המתים כשמיקם את הספר שנתים לפני מועד המוות הספרותי (שנתים אחר-כך חזר לכתוב סיפורים בכיכובו של הולמס, והמוות הסופי ההוא תואר כהעמדת פנים).

אל הבית ברחוב בייקר מגיע רופא כפרי. בכפר בו הוא מתגורר מאמינים כבר למעלה ממאה שנים שקללה רובצת על משפחת בסקרויל, בשל אישיותו הנפשעת של הוגו, אחד מאבות המשפחה. הוגו הלז כלא נערה צעירה בביתו, וכשהצליחה להמלט שיסה בה את כלבי הציד. עונשו בא עליו באופן מיידי, כשכלב רצחני, שד מן השאול, הרג אותו. לאחרונה מת באורח מסתורי צ'רלס בסקרויל, צאצא של אותו הוגו, וליד גופתו התגלו עקבות של כלב גדול. הרופא הגיע ללונדון כדי להפגש עם יורשו היחיד של צ'רלס, הנרי, וסר לביתו של הולמס כדי לשאול בעצתו כיצד לנהוג עם היורש: האם לאפשר לו להגיע לכפר, או למנוע זאת ממנו כדי להצילו מן הקללה. למותר לציין שהולמס לוקח על עצמו לפתור את תעלומת הכלב המסתורי.

"כלבם של בני בסקרויל" מסופר, כרגיל, מפיו של ווטסון. ווטסון הוא עד מהימן, נאמן לחלוטין להולמס, אך לכשעצמו בלש נטול שאר רוח ובלתי מבריק, או כפי שהולמס המהולל מציין, כשהוא משלב מחמאה עם יוהרה אופיינית, אין הוא מאור גדול אך הוא מיטיב להחזיר אורו שלו, של הולמס. ווטסון נשלח אל הכפר כדי להשגיח על הנרי, ומשם הוא שולח דיווחים אל הולמס. בספר הוא משלב את הדיווחים הללו יחד עם קטעי יומן שכתב בתוך הארועים, ועם זכרונות שהוא מעלה על הכתב לאחר שהפרשה באה אל סיומה. סיומה הטוב, למותר לציין.

ברור שהתעלומה תפתר, ברור שהפתרון יהיה לוגי ללא התערבות כוחות שמעל הטבע, סביר להניח שהטובים ינצחו והרעים ייתפסו או ייענשו, ולמרות זאת המתח שבעלילה אינו נפגם. אבל בסיפורי שרלוק הולמס יש יותר ממתח לשמו: הקורא, הפטור מן הדאגה לגורל גיבוריו, פנוי לנסות להגיע אל הפתרון בעצמו. אפשר לעקוב אחר ההגיון המוסבר לפרטיו של ווטסון, ולנסות לנחש היכן הוא טועה, כי הרי ברור שהשכל הישר שלו יתברר כשגוי במידה זו או אחרת. אפשר לנחש מהי המשמעות המסתתרת מאחורי פרטים שוליים לכאורה. ואפשר לחגוג תחושת הישג קלה, כשמתגלה כי תובנה שהושגה תוך כדי קריאה זהה לזו שאליה הגיע הולמס.

מעבר למתח ולחידות ההגיון, "כלבם של בני בסקרויל" הוא ספר כתוב היטב, וניתן לחפור ולמצוא בו עוד ועוד היבטים מעניינים. כך, לדוגמא, הוא עוסק כלאחר יד, ובאופן סטראוטיפי למדי, בשתי נשים המוכנות להעלים עין מכל מעשה נפשע של הגבר, כלפיהן וכלפי אחרים, ובלבד שיקבל את אהבתן. מתחת לפני השטח הוא מתייחס למעמדות באנגליה, ולפער בין האנגלים המושרשים באדמתם מדורות לזרים. ועוד. הספר מתייחד גם בנוכחות רבת העוצמה של הטבע: העלילה מתרחשת בערבה קודרת ושוממה בדרום אנגליה, חלקה סלעית, חלקה אדמת ביצות טובענית, שסוסים תועים מוצאים בה את מותם. בקתות נטושות פזורות בה, גולגלות ניאוליתיות נחפרות באדמתה, ערפל סמיך מכסה אותה, ועל פני השממה מרחפת יללתו המצמררת של הכלב המיתי.

את הספר מעטרים איוריו המרשימים של סידני פג'ט, המאייר המקורי של ספרי שרלוק הולמס.

מומלץ, ברור.

The Hound of the Baskervilles – Arthur Conan Doyle

זמורה ביתן

1986 (1902)

תרגום מאנגלית: רותי שמעוני

220px-illus-houn-paget-53

המפתח שמתחת לאבן / בנג'מין בלאק

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a4d7aad797_d7a9d79ed7aad797d7aa_d79cd790d791d79f2

כותרת משנה: דרמת מתח דבלינאית של קְְוֵרְק

"המפתח שמתחת לאבן" הוא הספר השלישי בסדרת ספרי הבלש מאת בנג'מין בלאק (פסבדונים של ג'ון באנוויל) בכיכובו של קוורק, פתולוג אלכוהוליסט, שניחן בסקרנות ובאובססיביות, המובילות אותו לחקור תעלומות הנקרות בדרכו. קדמו לו "שגיאות קטנות", שקראתי וסקרתי, ו"ברבור הכסף" שלא קראתי. תוך כדי העלילה מוזכרים ארועי עבר מעלילות קודמות, אך הספר עומד לגמרי ברשות עצמו, ואינו נקרא כחלק מסדרה.

בתו של קוורק, פיבי, מודאגת משום שחברתה אייפריל נעלמה. היא משתפת את אביה בדאגתה, והאב מצדו מערב בלש משטרתי. פיבי ואייפריל הן חלק מחבורה קטנה, בה חברים גם פטריק, גבר ניגרי, אליזבת, שחקנית מן השורה השניה, וג'ימי, עתונאי פלילי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים, תקופה של דעות קדומות ושל שמרנות, המקום הוא אירלנד, שסועת המאבקים לעצמאות. קוורק, שאיבד את אשתו בעת לידתה של פיבי, מתמודד עם ההתמכרות לשתיה, ונושא רגשי אשמה כלפי בתו שגדלה אצל גיסו. פיבי גוררת טראומות שונות מעברה. כל אחד מגיבורי הספר מסובך באופן כלשהו עם רגשות בלתי פתורים ועם מטענים מעיקים, שהספר עוסק בהם בהרחבה עד כדי טרחנות. הסיפור הבלשי נדחק הצידה, בעוד הסופר עוסק בפרטנות ובחזרות מרובות ומיותרות בחיי היומיום של הנפשות הפועלות. הספר עמוס בפרטים שוליים, שמן הסתם נועדו לשקף אוירה ולהעמיק את ההיכרות עם הדמויות, אך אינם מקדמים את העלילה ואינם תורמים לה, ולכשעצמם אינם מעניינים ואף מייגעים.

ב"שגיאות קטנות" ציינתי לטובה את המתח שנבנה במהלך הספר, והתאכזבתי מן ההתרה הלא משכנעת. גם ב"המפתח שמתחת לאבן" ההתרה תלושה מן הסיפור, אך בספר הזה גם הדרך אליה אינה מעניינת. השילוב בין התיאור המפורט של עולמו המתוסבך של קוורק ובין התעלומה של אייפריל, מוטה מאוד לצדו של קוורק, והנושא הבלשי מתפוגג ברקע. הסיפור עדיין יכול היה להוות חווית קריאה מוצלחת, אך הבעיה היא שדמותו של קוורק סובלת מחוסר אמינות, וכך לא נותר בספר דבר ליהנות ממנו.

שמו של הספר במקור הנו "אלגיה לאייפריל", שם נאה בעיני, אך אינו משקף את הספר לאמיתו, שכן, כאמור, סיפורה של אייפריל אינו תופס את המקום המרכזי שככל הנראה יועד לו. השם העברי, אם כי נשמע לי תחילה בנאלי, הולם את המוטיב המרכזי בספר: אייפריל נהגה להשאיר את מפתח דירתה תחת אבן רופפת בסמוך לכניסה, ומסתבר שסיפרה על כך לשלושה מהחברים, אך לא לפיבי, שהחשיבה עצמה לחברה קרובה. מכיוון שהנושא שהספר חוזר אליו שוב ושוב הוא מידת ההיכרות האמיתית שלנו את האנשים הקרובים אלינו, מקום המסתור של המפתח האמור הוא בחירה טובה כשם הספר.

חובבי הסדרה יוכלו לקבל מושג-מה על הספר הבא בסדרה באמצעות הפרק הראשון ממנו, המצורף בסיומו של הספר הנוכחי. לי נראה שאסתפק בשניים שכבר קראתי.

Elegy for April – Benjamin Black

עם עובד

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

תיק רצח / טוני פרסונס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad799d7a7_d7a8d7a6d7972

"תיק רצח" נפתח במקרה אונס ורצח שארע כעשרים שנה לפני העלילה העכשווית. חבורת נערים ביצעה אונס ברוטלי בנערה, וכשהניחו לה והיא נסתה להמלט, רצחו אותה. עשרים שנה אחר כך מישהו משסף את גרונם של האנסים בזה אחר זה.

מקס וולף, שמגדל לבדו את בתו הקטנה (ומשום מה אינו טורח לספר לקוראים מה קרה לאשתו עד לשלב מאוחר בספר), עבר למחלקה החוקרת מעשי רצח אחרי שהצטיין במניעת פיגוע טרוריסטי. הוא מצטרף לצוות החוקר את שרשרת הרציחות, פועל בתיאום עם מפקדו ועם עמיתיו, ולפעמים גם באופן עצמאי. כשהחקירה נתקעת, הסקוטלנד יארד משתלט עליה.

מכיוון שמדובר בספר בלשי, לא אוכל להרחיב בפרטי העלילה. אציין רק שלא התרשמתי ממנו. דמותו של המספר די רדודה, למרות שהוא חוזר ומספר על האהבה והמחויבות שהוא חש כלפי בתו. בחקירה יש פה ושם חורים בלתי מוסברים, כמה מן הגילויים צפויים למדי, ובשורה התחתונה אין בספר הזה שום דבר שמייחד אותו לעומת ספרים אחרים מסוגו. הוא לא רע, אבל בעיני הוא זניח. חובבי ספרות בלשית מן הסתם ייהנו יותר ממני.

The Murder Bag – Tony Parsons

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

הפרשה המסתורית בסטיילס / אגתה כריסטי

983310

"הפרשה המסתורית בסטיילס", כמו ספריה האחרים של אגתה כריסטי, מותח ומהנה. רצח המבקש את פתרונו, בלש אינטליגנטי שהעובדות וההגיון מנחים אותו, בריטיות של פעם בתיבול מבטא בלגי, ואוסף של דמויות שלכל אחת סוד – כל אלה יחד נרקחים לספר מתעתע ונעים מאוד לקריאה.

הנרצחת הפעם היא אמילי אינגלתורפ, בעלת אחוזת סטיילס. החשוד המיידי הוא בעלה, הצעיר ממנה בעשרים שנה. מתגוררים באחוזה גם שני בניה החורגים, אשתו של אחד הבנים, ובת-חסות צעירה. סביבם סובבים רופא יהודי, מומחה לרעלים, משרתת מסורה וצוות העובדים בבית. המספר, חברו של אחד הבנים, הוא בלש חובב שבא לביקור. בדרך מקרה נקלע לכפר גם מכרו הוותיק של המספר, הבלש הבלגי הרקול פוארו. כדי למנוע עיסוק ציבורי ברצח, מופקדת החקירה בידיו הדיסקרטיות של פוארו. במהלך רוב הספר "ידעתי" בוודאות מי הרוצח, אם כי בכל דף נאלצתי להטיל ספק ב"ידיעה" הזו, עד שבניתי תיאוריה סבוכה שכרכה כמה חשודים יחדיו. בסופו של הספר התברר, כרגיל, שטעיתי. "התנחמתי" בעובדה שהראיה המוצקה נחשפה ממש לקראת הסיום, ובכל מקרה משחק הבילוש שהקורא עובר הוא חלק מחווית הספר.

"הפרשה המסתורית בסטיילס" הוא הספר הראשון שבו הופיע הרקול פוארו, שכיכב גם בשלושים ושלושה ספרים נוספים ובחמישים וארבעה סיפורים. פוארו, כמו ג'יין מארפל, הבלשית הישישה בשנים-עשר ספרים ובעשרים סיפורים, זכה לעיבודים קולנועיים וטלויזיונים רבים. אגתה כריסטי ניצבת בראש רשימת רבי המכר של כל הזמנים יחד עם שייקספיר, ומספר העותקים של ספריה נאמד בין שניים לארבעה מליארד.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת דרוד משעני. בפתח דבריו משעני מציג ביקורות על ספריה של כריסטי, הטוענות כי הם ההפך מספרות יפה, ואינם ראויים לקריאה שניה. במענה לביקורות אלה הוא מציע קריאה שונה בספר, חתרנית משהו. אני לא לגמרי מסכימה עם גישתו, אבל אני סבורה כמוהו שלמרות הקלילות לכאורה יש בספר עומק ותחכום.

מומלץ, כמובן.

The Mysterious Affair at Styles – Agatha Christie

עם עובד

2016 (1920)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ustinov

מרכבת היהלום / בוריס אקונין

d3627002b

"מרכבת היהלום", העשירי בסדרת פנדורין, הוא צירוף של שתי יצירות, "לוכד השפיריות" ו"בין השורות". הראשונה מתרחשת ב-1904 במהלך מלחמת רוסיה-יפן: הצבא הרוסי תלוי לחלוטין באספקת מזון ותחמושת באמצעות רכבות, ופנדורין, המועסק במנהלת הרכבות, מופקד על אבטחת המסילות מפני נסיונות חבלה יפנים. היצירה השניה לוקחת אותנו שנים אחורה: פנדורין בן ה-22 מגיע ליפן לשמש כמשנה לקונסול הרוסי. למן הרגע הראשון הוא מוצא עצמו מעורב בתעלומת רצח, ובאמצעות העלילה נפרשת לפנינו יפן של 1878, מדינה על סף המודרניזציה, עדיין משמשת מגרש משחקים למעצמות המערב.

כמו בספרי פנדורין האחרים (קראתי עד כה שלושה מתוכם), מה שמייחד את הספר, והופך אותו ליותר מסיפור בלשי מותח, הוא השילוב שבין סיפור המתח לרקע ההיסטורי. אקונין, או בשמו האמיתי גריגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, הוא בין השאר חוקר תרבות יפן, והידע העמוק שלו ניכר היטב. בנוסף להיכרות עם יפן, עם ההיסטוריה שלה ועם תרבותה, הוא מעשיר את הספר בעובדות היסטוריות מתחומים שונים. כך, לדוגמא, פנדורין מביא אתו לקונסוליה חידוש טכנולוגי, מכונת כתיבה במשקל 60 ק"ג. במהלך החקירה הוא עושה שימוש בתהליכים חדשניים של זיהוי על פי טביעת אצבע וציטוט לטלפון, וכיוצא בזה. כשמוסיפים לצירוף של המתח וההיסטוריה כשרון כתיבה וחוש הומור בלתי מבוטל, אין זה פלא שסדרת פנדורין נוחלת הצלחה.

"מרכבת היהלום" הוא, כאמור, העשירי בסדרה (מתוך ארבעה-עשר). יש ערך לקריאה לפי סדר ההוצאה לאור, אבל אין זה הכרחי. האזכורים לארועים שתוארו בספרים מוקדמים הם מינוריים – כך, לדוגמא, אקונין מגיע ליפן באיחור שנגרם בגלל אשה בכלכלתה, ארוע שתואר באחד הספרים הקודמים – ובכל מקרה אין להם קשר עלילתי לספרים המאוחרים. אקונין עצמו נע אחורה בזמן ב"בין השורות", כשהוא חוזר לתקופה היפנית של פנדורין הצעיר, ורק כעת אנו מתוודעים, בין השאר, לסיפורו של מאסה, עוזרו היפני, שכבר פגשנו בספרים קודמים.

ב"בין השורות" פנדורין ועמיתיו יוצאים למצוד אחר הנבל, או ביפנית "אקונין":

אקונין – זה כמו evil man  או villain – אסגאווה ניסה להסביר. – אבל לא בדיוק… נדמה לי שבאנגלית אין תרגום מדויק למילה הזאת. אקונין הוא נבל, אבל אינו אדם שאפשר להתייחס אליו בביטול, מדובר באדם חזק. יש לו חוקים משלו, והוא קובע אותם לעצמו בעצמו. הם לא זהים לדרישות החוק הכללי, אבל למען שמירה על החוקים הפרטיים שלו, אקונין לא יחוס גם על חייו שלו, ולכן הוא מעורר לא רק תיעוב אלא גם כבוד.

חייבים להעריך את ההומור 🙂

כל אחד מפרקי "בין השורות" מסתיים בשיר הייקו, שנקשר לשורות האחרונות של הפרקים.

לפעמים השיר פיוטי:

העץ מעניק

מתנת פרידה משלו.

שפעת עלי סתו.

לפעמים הגותי:

להיות או לא –

זו לא השאלה, אם

חווית אושר.

לפעמים הומוריסטי:

טקס אווילי.

לא ברור כיצד שרד.

לחיצת היד.

ולפעמים נכתב בקריצה עצמית:

צחוק צרוד, סכין

בין שיניו, עיני פרא –

זהו אקונין.

בשורה התחתונה: בלש היסטורי אלגנטי מומלץ.

Алмазная Колесница – Борис Акунин

עליית הגג

2013 (2006)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

ראשו של אדם / ז'ורז' סימנון

8368beb6-830e-4c31-896a-8021b855d107

אשה עשירה ובת לוויתה נרצחות בפריס. בזירה העקובה מדם מוצא פקד מֶגרֶה – הבלש שיצר ז'ורז' סימנון – טביעות אצבע ועקבות נעליים שמשויכות חד משמעית לאדם בשם הֶרטָן. הרטן נשפט ונידון למוות, אך לפקד שהביא להרשעתו יש ספקות. הוא משכנע את התובע הכללי לאפשר להרטן לברוח בתקווה שיוביל את המשטרה אל הרוצח האמיתי, או לחילופין יספק למגרה הוכחה שהוא אכן ראוי לעונש שהושת עליו.

לכאורה ספר מותח, אך בפועל הוא די משעמם, לצערי. אני אוהבת מאוד את הספרים של סימנון בתרגומו של יהושע קנז ("מדרגות הברזל", "האיש שצפה ברכבות" ועוד), וקיוויתי לחווית קריאה טובה גם הפעם, אבל "ראשו של אדם" לא מתעלה לאותן רמות של תיאור וכושר אבחנה שמצאתי בספריו האחרים. הוא לא ספר רע, אבל הוא ספר שיישכח מהר, כי אין בו – לפחות בעיני – שום אמירה משמעותית שתתפוס את תשומת הלב.

שעשעתי את עצמי, תוך כדי קריאה, בהשוואות בין הבלשים של פעם לאלה של ימינו, עתירי הטכנולוגיה. אנשיו של מגרה עוקבים אחרי הרטן ואחרי אדם נוסף, והוא עצמו מנותק מהם. אין טלפון סלולרי, אין מכשירי קשר. כדי לעדכן את הבוס הם צריכים למצוא טלפון ציבורי, במקום בו הנעקבים מואילים בטובם לעצור, או לתפוס שוטר תנועה ולשלוח אותו עם פתק אל מגרה הצמא לידיעות. מגרה עצמו, המתמקם בשלב כלשהו בחדר במלון, נאלץ להפעיל את מלוא סמכותו כדי שהמרכזנית במלון תסכים להיענות לבקשותיו התכופות לקשר אותו עם מקומות שונים. אין מחשבים משוכללים שמזהים אדם על סמך רמז דקיק שנמצא בזירה, אין מצלמות אבטחה שמכסות פחות או יותר את כל העיר, כנהוג בסדרות בלשיות של ימינו. יש הרבה חן ונוסטלגיה בקריאת בלש בטעם של פעם.

בשורה התחתונה: פושר

La Tête d’un Homme – Geoeges Simenon

עם עובד

2015 (1931)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

החשדות של מר ויצ'ר / קייט סמרסקייל

930693

כותרת משנה: הרצח בבית רוד היל

ביוני 1860, באנגליה הויקטוריאנית, נרצח פרנסיס סוויל קנט, פעוט כבן שלוש. באישון לילה, בבית המשפחה הנעול, ששהו בו באותה שעה שנים-עשר אנשים, הוצא הילד מעריסתו מבלי שהמטפלת שישנה באותו חדר שמעה דבר. הרוצח (או הרוצחת או הרוצחים) חמק מן הבית דרך חלון בקומה הראשונה, ובבית-שימוש חיצוני דקר את הילד, שיסף את גרונו, והטיל את גופתו לאסלה. ג'ון ויצ'ר, אחד מן הבלשים הראשונים בסקוטלנד יארד, נשלח לחקור את הרצח.

הליכי החקירה עד לפענוחו של המקרה הם עמוד השדרה של הספר, אך יש בו הרבה יותר מסיפור בלשי גרידא. ניכר שהסופרת ערכה תחקירי עומק מדוקדקים בנושאים מגוונים הקשורים לתקופה, והידע הרב בא לידי ביטוי בפרטי הפרטים שאליהם היא נכנסת. לפעמים היא גולשת לפרטנות שולית מדי – לא ממש משנה לי ולעלילה מה היה רוחב המסילה שעליה נסע ויצ'ר בדרכו לבית רוד היל – אבל רוב הזמן הפרטנות מצטרפת לכלל תמונה מדויקת ומרתקת של החברה הויקטוריאנית ושל עבודת הבלש.

לצד תיאורי מוסכמות חברתיות ככלל, והשפעתן על משפחת קנט בפרט, הספר עוסק בצורה מרתקת בקשר שבין המציאות והספרות. המשטרה הבריטית, וגם הסקוטלאנד יארד, עשו אז את צעדיהם הראשונים. במקביל, דמות הבלש הספרותי רק החלה אז להתפתח. מבשר הז'אנר היה אדגר אלן פו, שנפטר רק כעשרים שנה קודם לכן. וילקי קולינס פרסם באותם ימים בהמשכים את ספרו "האשה בלבן" ואחריו את "אבן הירח". בספריו של דיקנס, שהיה ידידו של ויצ'ר, הופיע בלש. במידה מסוימת התעצבה דמות הבלש בהשפעת הספרות, ובתורה השפיעה חזרה על היצירות שנכתבו בהשראתה. הסופרת מיטיבה לתאר לאורך כל הספר את ההשפעות ההדדיות של המציאות והבדיה.

מרתק בעיני גם העיסוק בדעת הקהל באשר לרצח. העתונות, והקהל כעדר בעקבותיה, בחרה לה שעיר לעזאזל, וסימנה שניים מדיירי הבית כאשמים, תדמית שהשניים התקשו להפטר ממנה במשך שנים ארוכות. ויצ'ר קיבל מאות מכתבים מאת "יודעי דבר", בלשים מטעם עצמם, שהיו משוכנעים שפענחו את התעלומה. בשלב מאוחר יותר, כשנמצא האשם, העתונות היתה רחמנית יותר, ושוב הציבור כעדר הפך מזועם לסלחן.

אהבתי גם את ההקשרים הרחבים יותר של העלילה, כמו ההתיחסות ל"מוצא המינים" של דרווין, שפורסם פחות משנה קודם לכן, ולפסיכולוגיה של פרויד שתחל להתפתח כעשרים שנה אחר-כך. שמחתי גם שהעלילה לא נעצרה בפענוח, אלא התרחבה לתיאור חיי הנוגעים בדבר עד למותם. כמו כן התיחסה הסופרת לפרשנויות ולהארות בנוגע לפרשה, שהועלו שנים רבות אחר-כך עם ההתפתחות בידע האנושי בתחומי הרפואה.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ורחב יריעה

The Suspicions of Mr. Whicher – Kate Summerscale

מודן

2010

תרגום מאנגלית: בלהה רוזנפלד

תעלומת האיש שמת צוחק / טרקווין הול

d7aad7a2d79cd795d79ed7aa-d794d790d799d7a9-d7a9d79ed7aa-d7a6d795d797d7a7-d798d7a8d7a7d795d795d799d79f-d794d795d79c-d79bd7a8d799d79bd7aa-

"תעלומת האיש שמת צוחק" הוא בלש בטעם של פעם: ויש פורי, גבר שמן וצולע, לא נראה כמו בלש מהסרטים. כליו העיקריים הם שכל ישר ואינטואיציה, בשילוב כישורים טכנולוגיים ותעוזה של עוזריו. הסקרנות והחקרנות מוטבעות מן הסתם בדנ"א שלו, שכן במקביל לתעלומה העיקרית שבה עוסק הספר, אמו של ויש עוסקת ללא ליאות בחקירה משל עצמה, וגוררת איתה את כלתה, אשתו של ויש. הבלש הזה כיכב גם בספר נוסף שתורגם לעברית, "תעלומת המשרתת הנעדרת", אך להרגשתי אין משמעות לסדר הקריאה. לא הרגשתי שחסר לי ידע על האיש, ולא נראה לי שהיו בספר הזה התיחסויות לקודם (ואם היו ולא ידעתי, לא חשתי שהחמצתי משהו).

באזור ציבורי בדלהי מתכנסת לה קבוצה קטנה של אנשים ומתרגלת צחוק על בסיס האמירה הקובעת כי הצחוק יפה לבריאות. אחד מאנשי הקבוצה ידוע ברבים בהתנגדותו לגורואים למיניהם, המבצעים לכאורה מעשי ניסים באמצעות כוחות על. בדיוק חודש קודם לכן הבטיח אחד הגורואים, יריבו המר, שתוך חודש יוכיח את כוחותיו. כשדמותה של האלה קאלי צצה לפתע במרכז מעגל האנשים הצוחקים, ונועצת חרב בלבו של המתנגד, אנשים רבים מאמינים כי אכן מדובר במעשה לא טבעי. ויש פורי מתבקש על ידי חוקר משטרתי לרדת לשורש הענין.

"תעלומת האיש שמת צוחק" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, בעיקר בזכות ההומור השזור בו, ובזכות הדמויות החביבות המוצגות בו. ויש אנושי מאוד, תיאורי דלהי חיים מאוד, הדמויות המשניות מעוררות חיבה ברובן, ומשתלבות יפה באוירת הספר. יש בספר קוסמים וקסמים מעוררי סקרנות, ואפילו חשיפה של מאחורי הקלעים של כמה אחיזות עיניים. המתח הולך ונבנה בהדרגה, ולקראת הסוף קשה להפרד מן הספר.

למרות הקלילות לכאורה של הספר, הוא עוסק בנושא כבד-ראש של אמונות וכתות ומאחזי עיניים. הנה אחת מהאמירות היותר משמעותיות בספר:

כשאני מחזיר תרנגולות לחיים – כפי שאני עושה לא פעם – הם שואלים אותי איך עשיתי את זה. אם אני אומר להם שזה רק טריק, שילוב של זריזות ידים עם הסחת הדעת, הם כועסים מאוד ומאשימים אותי שאני מסתיר מהם משהו! כדי לפייס אותם עלי לומר שאני שואב את כוחותי משינה באתר שרפת גופות, ואז הם מרוצים ומפסיקים לכנות אותי נוכל!" הקוסם חייך בהבנה: "אתה מבין," הוסיף, "אנשים צריכים להאמין בדברים האלו. הם רוצים שיוליכו אותם שולל, אבל הם לא רוצים שיציגו אותם כשוטים!

אהבתי מאוד את הבחירה של הסופר במוטיב המרכזי של שני העמודים המסיימים (אך מטעמי ספוילר לא אתייחס אליהם כאן).

בשורה התחתונה: ספר מענג

The Case of The Man Who Die Laughing – Tarquin Hall

הוצאת מטר

2014

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

מפנקסו של שרלוק הולמס / ארתור קונן דויל

956357

"מפנקסו של שרלוק הולמס" הוא השלישי בסדרת כל סיפורי הבלש. הוא כולל בין השאר סיפורים שפורסמו קודם לכן בספר בשם "הקידה האחרונה". לספר צורפה אחרית דבר מעניינת מאת נועה מנהיים.

קצת מיותר לכתוב המלצה על הספר, כי המלצה במקרה הזה היא מובנת מאליה. כל אחד מהסיפורים הוא תענוג בפני עצמו, וכולם ביחד מספרים את סיפור כשרונו של ארתור קונן דויל, שהצליח לברוא רצף של סיפורים חכמים, מרתקים, המציגים שתי דמויות בלתי נשכחות – שרלוק הולמס וג`ון ווטסון.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי בכל ספרי הסדרה זו העובדה שהסיפורים אינם מובאים בסדר כרונולוגי. כך, לדוגמא, הסיפור "הקידה האחרונה", שהוא מן המאוחרים שבסיפורי הולמס נכלל בספר הזה בסופו של החלק הראשון. מכל מקום, זוהי הפרעה מינורית, שכן כל סיפור עומד בפני עצמו.

מרבית הסיפורים מסופרים מפיו של ווטסון. שניים מסופרים מפי מספר חיצוני, ושניים מפיו של הולמס עצמו, שנכנע, לדבריו, ללחץ של ווטסון לתאר ארועים מנקודת מבטו. באחד משני הסיפורים הללו הולמס מתייחס להבדלים שבין כתיבתו שלו לזו של ווטסון, ובעצם מאיר בכך את אחד מסודות קסמם של הסיפורים – מערכת היחסים שבין השניים. ווטסון, שמכיר ומוקיר את הולמס שנים רבות, לא מפסיק להעריך את שכלו החד ואת כושר ההתבוננות שלו, ותופס בחיוך ובלי טרוניה את התפקיד השני בהיררכיה. שוב ושוב הוא מופתע מהצלחותיו של הולמס, ומתפעל כשהוא מסיק מסקנות מרחיקות לכת במקום שאחרים אינם רואים אפילו קצה רמז. פעמים רבות אפשר לשמוע ולראות בכתיבה שלו כיצד הלסת נשמטת בתדהמה ובהפתעה, והתחושה הזה של התפעלות ושל גילוי חוזר ונשנה של כישוריו של הולמס מדבקת, כך שהקורא (או לפחות כך זה במקרה שלי) מוצא עצמו מעריץ ומשתומם שוב ושוב.

תחילה חשבתי לקרוא את סיפורי הקובץ בהפסקות, סיפור פה סיפור שם בין ספרים אחרים, אבל ההנאה מכל סיפור משכה אותי לזה שאחריו, וקראתי את הספר ברצף.

יפה בעיני הבחירה להוציא לאור את סיפורי שרלוק הולמס כסדרה בעלת עיצוב אחיד ופשוט המשדר מכובדות.

 Sherlock Holmes – Arthur Conan Doyle

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מאנגלית: מיכאל הנדלזלץ ואורי בלסם