עזאזל / בוריס אקונין

240px-d7a2d796d790d796d79c_d791d795d7a8d799d7a1_d790d7a7d795d7a0d799d79f

"עזאזל" הוא הספר הראשון בסדרת תיבת פנדורין. אראסט פנדורין, בנו של פושט רגל, שבמותו הותיר לבנו חובות בלבד, עובד כפקיד זוטר במחלק הבילוש במוסקבה. כשסטודנט מתאבד בפארק לעיני עוברים ושבים, ונוצר רושם שגל של מקרים דומים התרחש במקביל, מפקדו של פנדורין מאפשר לו להצטרף לחקירה. שכלו הישר, חושיו הטובים והתלהבותו, יביאו לקידומו, והמרדף יוביל אותו ממוסקבה ללונדון ולסנט פטרבורג.

פנדורין הוא בחור צעיר, נוטה להסמיק, קצת תמים, קצת נועז, מצטיין ביכולת לשמור על קור רוח במצבים קשים, ולתמרן לעצמו מוצא מהם. אקונין העניק לגיבורו, לצד מעלותיו, חולשות אנוש, כמו פחד מרוחות, ונטיה להתאהב בקלות. משום האיזון המוצלח בין תושיה ומזל ובין דבקות במטרה לחששנות, דמותו אמינה ומתחבבת בקלות.

מויקיפדיה למדתי כי אקונין היה סבור שבספרות הרוסית מתקיים חלל ריק בין הספרות הקלאסית לספרות הפופלרית הרדודה. ספרי הבלש שלו נועדו להתמקם בחלל הזה. אם מקלפים את "עזאזל" עד לשדו, נותר סיפור מותח לא מרשים במיוחד. אבל ההיבט הבלשי הוא רק הציר, שסביבו שוזר הסופר הומור, מידע היסטורי, קישורים ספרותיים, חידושים במדע ועוד. כך, לדוגמא, נמצא בסיפור, המתרחש ב-1876, את מכשיר הטלפון הראשון ברוסיה, ואת האקדח האוטומטי למחצה (אם כי, כדרכו של אקונין לא להקפיד על דיוק כרונולוגי, הוא שתל בעלילה אקדח שפותח מספר שנים אחר כך). משחק ההתאבדות מכונה "רולטה אמריקאית", והצעירים מנבאים ששמו ישונה ל"רולטה רוסית", משום שהם מרבים לשחק בו. כשמישהו מנסה לרמוז שהתעלומה כרוכה בקונספירציה יהודית, החוקר דוחה את הרעיון באומרו שקצה נפשו ב"דברי ההבל האנטישמיים". ועוד כהנה וכהנה קישורים והרמזים אל הפוליטיקה ואל התרבות של תקופת הסיפור, והם המעניקים לספרי פנדורין את יחודם, וממקמים אותם במקום שאליו כיוון הסופר.

בפתחו של הספר נכתב: "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם", והספר אכן שופע חן. יחד עם זאת, למרות מעלותיו שצוינו למעלה, בעיני הוא חביב בלבד, קליל למדי, נעים לקריאה אך נשכח בקלות. נראה לי, בהסתמך על ספרי הסדרה שקראתי, שהיא הולכת ומשביחה. "מרכבת היהלום", העשירי מבין האחד-עשר שתורגמו, מרשים לאין ערוך מ"עזאזל".

בשורה התחתונה: בלש אינטליגנטי, טוב לסוגו.

Азазель – Борис Акунин

ידיעות ספרים

2004 (1998)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

תעלומת החדר הצהוב / גסטון לרו

תעלומת החדר הצהוב

קולות מאבק וזעקות לעזרה עולים מחדרה של מתילדה סטאנג'רסון, מדענית צעירה העוסקת במחקר יחד עם אביה. החדר נעול מבפנים, אך כשהאב ועובדי הבית מצליחים לפרוץ פנימה הם מוצאים רק את הבת הפצועה קשות, וכן סימנים המעידים על נוכחותו של אדם נוסף. האדם עצמו נעלם באופן מסתורי. מספר ימים אחר כך, כשבבית המשפחה שוהים גם לארסאן, בלש מהולל שנשלח על ידי משטרת פריס, ורולטאבי, עתונאי חוקר, מתילדה נופלת שוב קורבן לנסיון רצח, וגם הפעם המתנקש כמו מתפוגג באויר, למרות שנראה לרגע על ידי אחדים מן הנוכחים במקום.

את החקירה מנהל, כאמור, לארסאן, הסבור שדארזאק, ארוסה של הקורבן, הוא התוקף. הוא נאחז בעובדה שבשתי הפעמים דארזאק נעדר מן הבית ללא הסבר מספק, וסומך את השערתו על ראיות שהוא מאתר בסביבה. רולטאבי, בן שמונה-עשרה בסך הכל, טוען שהבלש טועה, ודארזאק חף מפשע. הוא שולל את שיטת עבודתו של לארסאן, ומסביר את שיטתו שלו כך: "איני מבקש מן הסימנים החיצוניים לגלות לי את האמת; כל שאני מבקש מהם הוא לא לסתור את האמת, שהורה לי עליה קצהו הנכון של חוט הגיוני!". למותר לציין שסופה של שיטתו לנצח, והצעיר בעל ההגיון הבלתי מעורער הוא זה שיפצח את התעלומה.

הספר, שראה אור ב-1907, הוא מהראשונים שהציגו סיפור בלשי מסוגת "החדר הנעול", כלומר פשע שנראה כאילו לא יכול היה להתרחש. הוא זכה במרוצת השנים לכמה וכמה עיבודים קולנועיים וטלוויזיונים, אגתה כריסטי העריכה אותו מאוד, ועד היום הוא נמנה עם הטובים מסוגו. הוא כתוב בפירוט, שומר על מתח לכל אורכו, פיצוחו משכנע, ונעים לקרוא סיפור בלשי הנשען על "התאים האפורים" ללא טריקים טכנולוגיים.

בשורה התחתונה: מהנה.

Le Mystére de la Chambre Jaune – Gaston Leroux

ספרית פועלים

1981 (1907)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

 

אירית שחורה / סטיבן טלטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d799d7a8d799d7aa_d7a9d797d795d7a8d7942

אַבְּסָלוֹם קירני, המכונה בפי כל אַבִּי, היא בלשית במשטרת המחוז הדרומי של באפלו. תושבי המחוז ברובם הם יוצאי אירלנד, המתנהלים כשבט סגור. בעבר היה המחוז, והעיר כולה, עשיר ומשגשג בזכות תעשיות כבדות ומפעלי תשתית. בתקופה המתוארת בספר מפעלי התעשיה הללו כבר נסגרו, התעשינים העשירים עזבו, והמקום סובל מעוני ומהזנחה. אַבִּי, למרות שמה האירי, ולמרות היותה בת לבלש מוערך, היא אאוטסיידרית. לעובדה שאומצה על ידי אביה כשהיתה תינוקת יש בכך חלק, וגם לתקופה הממושכת שבה חיתה הרחק מבאפלו.

תושבי המחוז, המשתרע על פני שלושה קילומטרים רבועים, מכנים אותו "שְמוּ", קיצור לשמורה: "המחוז נהיה שמורה אחת גדולה של אינדיאנים, רק שהפעם הלבנים לכודים בפנים. העסקים נסגרים, הממשלה ברשימה של הנעדרים, הם פשוט השאירו כאן כמה אנשים עניים, הביאו אלכוהול ומזון מהיר והשאירו אותנו ל… לאני לא יודע מה […] אולי אנחנו מקבלים טעימה של מה שעשו לשחורים. עכשו הם רוצים לראות אם אפשר לעשות אותו דבר ללבנים".

על רקע זה מנהלת אַבִּי חקירה של רצח מזוויע שהתרחש בכנסיה נטושה, אליו מצטרפים מקרי רצח נוספים, שמשותפת להם ברבריות קרת-רוח, ובכולם מוטמן קוף צעצוע במקומות בהם מתבצעות הרציחות. כשקוף כזה נמצא בשקית על ידית דלת הדירה, בה היא מתגוררת עם אביה, החקירה הופכת אישית יותר ומצמררת יותר. אַבִּי תחווה חקירה רבת תהפוכות, תגלה שאי אפשר לבטוח אפילו בחברים קרובים, וכשתפצח את התעלומה תלמד גם משהו על עצמה.

יתרונו של הספר מבחינתי הוא בהצצה אל חייהם של מהגרים, שלמרות היותם אמריקאים מזה שנים רבות לא איבדו את הלהט הפטריוטי האירי. למדתי מעט על ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, בשלהי המאה העשרים, והתוודעתי אל ארגון קלאן נה גאל, שגייס כסף בקרב מהגרים איריים בארצות הברית כדי לקנות נשק לשחרורה של אירלנד. חסרונו של הספר מבחינתי הוא באלימות יוצאת הדופן שלו, הן בתיאור מקרי הרצח והן במידע הנחשף בסיום.

"אירית שחורה" הוא הראשון בספרים שכתב סטיבן טלטי סביב דמותה של אַבִּי קירני. חובבי ספרי בלש ומתח ייהנו ממנו, שכן הוא מותח ומאיים כדבעי. למרות שהוא כתוב יפה, ולמרות הערך המוסף הלימודי שלו, אני, כנראה, לא קהל היעד המתאים.

Black Irish – Stephan Talty

עם עובד

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

אופרת הקבצנים / פגי בליר

980880

"אופרת הקבצנים" הוא שמה של אופרה מן המאה השמונה-עשרה, שתוכנה סאטירה על חוסר הצדק החברתי ועל השחיתות, שפושה בכל שכבות החברה כתוצאה מפוליטיקה מעוותת ומעוני. פגי בליר נטלה את שם האופרה ואת רוחה, וכתבה סיפור בלשי, הממוקם בקובה העניה והמדוכאת.

מייק אליס, שוטר קנדי, מבקר בקובה בשבוע חג המולד עם אשתו הילרי. הילרי, שאינה מרוצה מן הבחירה בקובה כיעד תיירותי, ובכלל אינה מרוצה מנישואיה למייק, מקצרת את שהותה באי וחוזרת לאוטווה. מייק, נטוש ומדוכדך, מחליט לבלות את הערב בבר שהיה חביב על המינגוויי. שיכור ומטושטש הוא מגיע בסיומו של הערב לחדרו במלון בחברת זונה שפגש בבר. ביום המחרת הוא מואשם באונס ילד מקומי וברציחתו.

פקד ריקרדו רמירס מופקד על החקירה. יש לו מספר מוגבל של ימים להגיש את המלצותיו לתובע, שכן החשוד הנו תושב חוץ, וככזה יש לו הזכות להשתחרר ולעזוב את קובה אם לא תוכח אשמתו בהקדם. רמירס הוא חוקר מצפוני שאינו מעגל פינות, וכשהעדויות מצטברות הוא מרגיש בטוח שעצר את האיש הנכון. רמירס הוא גם אדם רדוף: רוחות רפאים של נרצחים מלוות אותו בכל אשר ילך, והוא משוכנע כי הן תוצר של DLB, מחלת גופיפי לואי, וכי ימיו ספורים.

מפקדו של מייק במשטרת אוטווה שולח לעזרתו את סיליה ג'ונס, עורכת דין הנשואה לקובני שהצליח להמלט מן האי. בתנאים לא תנאים – יכולת מוגבלת מאוד לקבל אימייל, חופשת חג המולד שמקשה להשיג מידע – היא נוברת בחומר החקירה, מקווה לגלות שאין ממש בחשדות.

יחודו של הספר ברקע הקובני. הקבצנים שבשם הספר מצויים בכל מקום, נטפלים לתיירים, לפעמים בתקווה לקבל נדבת יד, לפעמים במטרה לכייס אותם. העוני הוא נחלת הכל, ובשלו משגשגת תרבות של שוחד. גם אנשים ישרים כמו רמירס שולחים ידם במוצרים שהוחרמו על ידי המשטרה – כדור מעוך ובובה שנלקחו מחדר המוצגים הם מתנות חג המולד שלו לילדיו. המחסור מתבטא ביומיום – מכונת הדפסה שאינה עובדת משום שהדיו אזל, ניידת שאינה נוסעת בשל הקושי להשיג דלק. הדיכוי הפוליטי רומס את חופש הביטוי, ובתי הכלא עמוסים במתנגדי המשטר. ענף התיירות, שהוא מקור הכנסה חשוב, מביא אל האי תיירי מין ופדופילים.

"אופרת הקבצנים" הוא ספר מתח קצבי, כתוב היטב רוב הזמן, וההפתעות בסיומו, בבחינת "רב הנסתר על הנגלה", מעניקות לעלילה מימד נוסף.

בשורה התחתונה: ספר מתח עם ערך מוסף.

The Beggar’s Opera – Peggy Blair

כתר

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

מוות על הנילוס / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed795d795d7aa_d7a2d79c_d794d7a0d799d79cd795d7a12

"Mais oui, אכן, אני אוהב קהל, עלי להודות. אתם מבינים, אני גאוותן. אני נפוח מרוב התרברבות. אני אוהב לומר: תראו כמה פיקחי הוא הרקול פוארו!"

במהלך חופשה במצרים זוכה הבלש הבלגי המהולל בהזדמנות להתגאות בכישוריו. לינט, אשה בריטית צעירה, נרצחת במהלך ירח הדבש שלה בעת שיט על הנילוס. החשודה המיידית היא ז'קלין, חברתה לשעבר, שהיתה מאורסת לבעלה הטרי של לינט, אולם כל הראיות מצביעות על חפותה. חקירתו של פוארו חושפת חשודים נוספים, לכל אחד מהם מניע והזדמנות. בעוד כולם תועים בחשכה, מוחו האנליטי של הבלש נכנס לפעולה, ותוך כדי חקירת הרצח הוא פותר תעלומות משנה בלתי צפויות. באוזני קולונל רייס, הנמצא בסירה לצורך חקירה אחרת, הוא משווה את דרך פעולתו לארכיאולוגיה: "בעת חפירה, כשמשהו מבצבץ מהאדמה, מסלקים הכל סביבו בזהירות. מסלקים את העפר ומגרדים פה ושם בסכין, עד שבסופו של דבר מתגלה הפריט, והוא בלבד, מוכן לשרטוט ולצילום בלי שום הפרעה חיצונית. זה מה שביקשתי לעשות – לפנות את כל ההפרעות החיצוניות כדי שנוכל לראות את האמת – האמת הזוהרת במערומיה".

את האמת הזוהרת במערומיה ניחשתי בשלב די מוקדם. אולי אגתה כריסטי פיזרה יותר רמזים מהרגיל אצלה, ואולי נותר בזכרוני משהו מהסרט שראיתי לפני שנים רבות. מכל מקום, הניחוש הזה לא פגם כלל בהנאתי מהספר. אגתה כריסטי היא קודם כל מספרת סיפורים נהדרת, מאפיינת דמויות אמינות מלאות חיים, בונה עלילה מורכבת בכתיבה חסכונית ומדויקת. התעלומה הבלשית אמנם ניצבת במרכז, אך היא משולבת בתוך סיפור משמעותי, שלא נעדרת ממנו ביקורת חברתית. נדמה לי כי אחד מסודות הקסם ואריכות הימים של ספריה נובע מן העובדה, שלמרות שהם מעוגנים בתקופה מוגדרת ובערכיה, תכונותיהם של גיבוריהם תקפות בכל עת, ואהבה, תאוות בצע וקנאה הניעו ומניעות את בני האדם אז והיום. קל לצלול אל הסיפור ולהקשר אל גיבוריו.

הספר כובש כבר בחלקו הראשון, הנקרא "הדמויות על פי סדר הופעתן", ובו, במקום רשימה משמימה של שמות נמצא אפיזודות מחיי הדמויות, שיש בהן כדי להאיר תכונות מרכזיות באופיין, ולשמש מבוא להתרחשות המרכזית. סיומו כובש לא פחות: לאחר מספר משפטי רכילות שמחליפות הבריות בעקבות הרצח ופענוחו, נכתב כך: "אבל לאחר זמן-מה הפסיקו לדבר עליה והתחילו לדבר על הזוכים האפשריים במרוצי הסוסים. כי כפי שאמר באותה הדקה ממש מר פרגוסון בלוקסור, לא העבר חשוב, אלא העתיד".

מיכל אלפון תרגמה, כרגיל, בחן ובשטף, ודורית שרפשטיין הוסיפה עוד עיצוב מוצלח לסדרה.

מומלץ בהחלט.

Death on the Nile – Agatha Christie

עם עובד

2019 (1937)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ולא נותר אף אחד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d79cd790_d7a0d795d7aad7a8_d790d7a3_d790d797d7932

עשרה אנשים זרים זה לזה מוזמנים בעילות שונות אל אי, שהבעלות עליו אפופה מסתורין. לאחדים מוצעת משרה בבית היחיד במקום, אחרים מוזמנים לנופש. איש מהם לא פגש מעולם את בעליו של האי, אך ההזמנות מנוסחות בערפול משכנע, וכל העשרה עולים על סירה, המשיטה אותם אל הבית, ונעזבים לנפשם. בעל הבית המסתורי אמור להגיע יום או יומיים אחר-כך.

בחדרו של כל אחד מן המוזמנים תלוי שיר, בסגנון שירי ילדים, אודות עשרה חיילים, שמאבדים את חייהם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מהם. במרכזו של שולחן האוכל ניצבות עשר דמויות חרסינה. כשהאורחים מתחילים למות בדרכים שונות, ועם מותו של כל אחד מהם נעלמת אחת הדמויות של השולחן, השיר מאבד את אופיו הילדותי, ומקבל משמעות מצמררת. דקות לפני מותו של האורח הראשון מתנגן מאחורי דלת חדר ההסבה תקליט, והמונולוג המושמע מאשים כל אחד מן הנוכחים במעשה רצח. איש מהם לא הואשם מעולם באופן רשמי במעשים שמונה הקול, וכולם גם יחד טוענים לחפותם.

יותר משהוא סיפור בלשי, "ולא נותר אף אחד" הוא סיפור אימה, וזו מתעצמת עם כל רגע חולף, ומעמידה במבחן את חוסנם הנפשי של קורבנותיה. חיפושים דקדקניים בבית ובאי כולו מובילים את האורחים להאמין שאין במקום איש מלבדם, והמסקנה המצמררת הנובעת מכך היא שהרוצח הוא אחד מהם. תחושת השיתוף מול הרוצח החמקן מתחלפת בחשדנות הדדית, ואדם הופך חף מפשע בעיני האחרים רק אם נרצח בעצמו.

אגתה כריסטי, כדרכה תמיד, מאפיינת במדויק את דמויותיה, כל אחת ואישיותה, כל אחת ותגובתה היחודית על הארועים. למרות שהתעלומה היא עיקר הסיפור, לא נעדרות מן הספר אמירות עוקצניות על ערכיהם של הגיבורים, ביניהם הנהנתן קל הדעת שדרס למוות שני ילדים, ומתייחס לתאונה כאל אי-נוחות שאירעה לו, ההרפתקן שנטש אנשים למות, ואינו חש צער כי הרי הם רק ילידים, הצדקנית שנאחזת בערכי מוסר נוקשים גם כשהם מביאים למותם של אחרים.

חשדתי במשרת, חשדתי ברופא. האם צדקתי? קִראו וגלו.

הספר, שתורגם בעבר תחת השם "עשרה כושים קטנים", נמכר עד כה ביותר ממאה מליון עותקים, ונחשב לאחד מעשרת רבי המכר של כל הזמנים. תרגומה של מיכל אלפון נאה ושוטף, והספר נקרא בנשימה עצורה.

And Then There Were None –  Agatha Cristie

עם עובד

2018 (1939)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

החברה של גברת מגרה / ז'ורז' סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d797d791d7a8d794_d7a9d79c_d792d791d7a8d7aa_d79ed792d7a8d7942

אשתו של הפקד מגרה עשתה לעצמה מנהג להגיע אל מרפאת השיניים רבע שעה לפני המועד שנקבע לה, כדי לשבת על הספסל מול המרפאה בחברת אשה צעירה ובנה הפעוט. האשה אינה מוכרת לה, אפילו את שמה אינה יודעת, אך פגישותיהן הקצרות נעימות לה. יום אחד מבקשת ממנה הצעירה להשגיח על בנה לרגע, ונעלמת. גברת מגרה מחמיצה את התור אצל הרופא, אבל נשארת על משמרתה, חוששת לעזוב פן תשוב האם ותתמלא דאגה. אחרי למעלה משעתים חוזרת האשה במונית, קוראת לילד אליה, ובלי מילת הסבר נוסעת מן המקום.

פקד מגרה עסוק באותה שעה בחקירה סבוכה של רצח ללא גופה. מכתב בעילום שם הודיע שבתנורו של כורך ספרים סולידי נשרפה גופת אדם, אך כל שמוצאים השוטרים הן שתי שיניים.

מה תעלינה החקירות בשני המקרים? למה נכרכו יחדיו? כדי להמנע מקַלְקְלָנִים (החלופה העברית הנאה לספוילרים) לא אפרט.

ז'ורז' סימנון כתב שבעים ושניים ספרים בכיכובו של מגרה, והשלושה שקראתי (הקודמים היו "ססיל מתה" ו"ראשו של אדם") גורמים לי לחוש כאילו יצאו מפס יצור. הכתיבה נעימה, בין השאר בזכות תרגומה מלא החן של רמה איילון, מגרה מתחבב בקלות, הספר שופע חוש הומור מעודן, אבל העלילה בינונית, סימנון לא מתאמץ לשתף את הקוראים בנסיונות לפצח את התעלומה, והפתרון שהוא מציע אינו משכנע בהיותו היחיד ההגיוני. הספר קריא, מסתיים בטרם יחל להעיק, מהנה לעתים, אבל מתפוגג לאחר סיומו.

לעומת ספרי מגרה, הרומנים של סימנון, ביניהם "מדרגות הברזל" ו"השען מאוורטון", אף הם בהוצאת עם עובד, מומלצים.

L’amie de Madame Maigret – Georges Simenon

עם עובד

2018 (1950)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

בתו של הזמן / ג'וזפין טיי

33676702_1853670448028320_2397087897200099328_n

המפקח גראנט נפצע במהלך מרדף אחרי פושע, וכעת הוא שוכב משועמם במיטת בית חולים. ידידתו, המבקשת להצהיל את רוחה, ומודעת לחיבתו לדיוקנים, מביאה לו מספר ציורי פנים. גראנט, המתגאה ביכולתו לקבוע על סמך התבוננות בפניו של אדם אם מדובר בנאשם או בשופט, כושל כשהוא מתבונן בתמונתו של המלך ריצ'רד השלישי, ומסווג אותו כשופט (התמונה המדוברת מוצגת למטה, לשיפוטכם). כשמתברר לו מי האיש שבציור, הוא סקרן להבין את מקור טעותו, שהרי ריצ'רד, שמלך בשנים 1483 – 1485, עד שנהרג בקרב בוזוורת' ששם קץ למלחמות השושנים, מוכר בעיקר ממחזהו של שייקספיר, הנושא את שמו, ובו הוא מוצג כנבל, מעוות פיזית ונפשית. בין השאר מיוחס למלך רצח מתועב של שני אחייניו, ילדים בני שתים-עשרה ותשע. אמנם שייקספיר נטל לעצמו את חירות המשורר בהעצימו את רשעותו ואת אכזריותו של המלך, אך הוא הסתמך על מקורות היסטוריים שאף הם השחירו את שמו.

בלי לצאת מהמיטה, כשהוא נעזר במידען אמריקאי שנשלח אליו על ידי אותה ידידה, מתחקה גראנט על מהלך ההיסטוריה ועל אופיו של המלך המושמץ. הוא מגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על היסטוריונים, כי בשונה מחוקרי הסקוטלנד יארד הם מקבלים עדויות שמיעה, ונסמכים על מקורות אינטרסנטים. לעתים דיעותיהם כל כך מקובעות, עד שאינם נותנים ליבם לסתירות שמול עיניהם. מצד שני, משנתקבעה מוסכמה היסטורית, קשה עד בלתי אפשרי לגרום לאנשים מן השורה לקבל את האמת הנחבאת מאחורי המוסכמה. כך הוא באשר לתדמיתו של ריצ'רד השלישי, וכך גם במקרים היסטוריים אחרים, כמו טבח בוסטון ומרד טוניפנדי.

ואני הגעתי – שוב – למסקנה משלי. למרות שאני נוהגת לומר שאיני חובבת מתח בלשי, רוב הזמן הבעיה היא לא בסוגה, אלא בביצוע. כי הנה, "בתו של הזמן" בהחלט נופל לתוך הגדרות הסוגה, אבל הוא אינטליגנטי, שנון, וכולו הגיון טהור ללא "פירוטכניקה" בלתי נחוצה. גרנט אינו זז ממקומו, והספר כולו מתרחש בחדר אחד, ובכל זאת הוא רווי "אקשן", קצבי ומותח, וכבונוס בלתי מבוטל הוא שופע ידע ששמחתי ללמוד.

מומלץ בהחלט.

The Daughter of Time – Josephine Tey

מסדה – ספרית עקרב

1976 (1951)

תרגום מאנגלית: אלאונורה לב

375px-king_richard_iii

מי הרג את פאלומינו מולרו / מריו ורגס יוסה

0770000158064

שני שוטרים בעיירת דייגים פרואנית, סגן סילבה ופקודו ליטומה, מנסים לפענח פרשת רצח. פאלומינו מולרו, צעיר שהתגייס בהתנדבות לחיל-האויר, נמצא מת, וניכר שעונה קשות קודם מותו. מפקד הבסיס אוסר על השוטרים לחקור את חייליו, עדים פוטנציאלים אחוזי אימה ומסרבים לשחרר מידע, יצרים עזים רוחשים מאחורי הקלעים, ומה שנראה על פני השטח אינו בהכרח אמיתי.

כמו צמדי בלשים ספרותיים אחרים, גם הצמד סילבה-ליטומה מורכב מחוקר אחד אנליטי, תחבלן וקר-מזג, ומעוזרו המעריץ אותו. ליטומה, שמופיע גם בספרים אחרים של יוסה ("ליטומה בהרי האנדים", "הרומנטיקן"), הוא אדם פשוט, תמים, רגשני, לא מבריק אך מצפוני ומסור למשימותיו. סילבה, שנדמה כי כל מעייניו נתונים לאשה בה הוא מאוהב, מנהל את החקירה ביעילות, יודע מתי ללחוץ ומתי להרפות, ומשיג תוצאות.

לכאורה זהו סיפור בלשי פשוט, אך בידיו של יוסה הוא הופך לחוויה מהנה, לא בדיוק מה שמצופה מספר שנפתח בגופה מעונה ומסתיים בשני מקרי מוות. יוסה אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית, אלא אורג אותה בתוך מירקם החיים הססגוני של סביבתו. מרבית הדמויות בעיירה הן של אנשים קשי-יום, מרובי ילדים ומעוטי הכנסה. העוני שורר בכל מקום, הבתים מתפוררים, וכך גם מוסדות הציבור. תחנת המשטרה היא ביתן על סף קריסה, והשוטרים נוסעים ממקום למקום בטרמפים. החברה שיוסה מתאר שסועת מעמדות, שופטת אנשים על פי מוצאם ועל פי גווני הגוונים של עורם. ויחד עם זאת לא נעדרת מן הספר שמחת חיים, והשלמה – בדרך-כלל ברוח טובה – עם פגעי החיים. כרגיל אצל יוסה, חוגגת בספר תאוות הבשרים, הפעם בעיקר באובססיה שסילבה מפתח כלפי משמניה של הפונדקאית, ולא נעדרים ההומור והמוסיקה והרומנטיקה. כל אלה יחד חוברים ליצירה תוססת.

על הכריכה נכתב כי הספר הוא מעין פרודיה על מותחנים, וכי עמדתו הפוליטית של יוסה ניכרת בו בבירור. לדעתי, אלו קביעות ללא בסיס. עמדתו החברתית של יוסה ברורה ועקבית, אבל הספר אינו פוליטי, ובעיני הוא אינו מלעיג על הסוגה אלא עושה בה שימוש מושכל.

מומלץ

¿Quién mató a Palomino Molero? – Mario Vargas Llosa

ספרית פועלים

1990 (1986)

תרגום מספרדית: עמנואל בארי

רצח באוריינט אקספרס / אגתה כריסטי

3200219944b

הרקול פוארו, הבלש הבלגי יציר דמיונה של אגתה כריסטי, תכנן לבלות מספר ימים באיסטנבול בדרכו חזרה מסוריה, שם פתר תעלומה, אבל קריאה בהולה מלונדון גרמה לו לבטל את תוכניתו. בעזרת קשרים הצליח להשיג תא שינה ברכבת האוריינט אקספרס, שהיתה עמוסה באופן יוצא דופן לעונה. בעת הנסיעה ברכבת נקלע, כמובן, לתעלומת רצח, אותה התבקש לפצח. מכיוון שהרוצח ככל הנראה לא יצא מן הקרון, כל הנוסעים נחשדו במעשה, אך לכולם היה אליבי מוצק, ולאיש מהם לא היה, לכאורה, מניע. לא יהיה זה ספוילר אם אספר שפוארו, בעזרת תאיו האפורים הקטנים, גילה בסופו של דבר מי ביצע את הרצח.

בשונה מספריה האחרים של אגתה כריסטי, הפעם ידעתי כמעט מן ההתחלה מי היה הרוצח הבלתי נראה. הרמזים היו ברורים, ושום עובדה מכרעת לא הוסתרה מן הקוראים. עם זאת, אין לשלול את האפשרות שצפיתי בעבר בסרט (גרסת 1974), וסיומו נחקק בזכרוני. כך או כך, למרות שלא חוויתי הפתעה מרעישה, מן הסוג שב"רצח רוג'ר אקרויד", נהניתי לקרוא את הספר. בסקירות קודמות של ספריה של כריסטי ציינתי שלדעתי סוד הצלחתה הוא לא רק בעלילות הבלשיות המורכבות והמשכנעות, אלא גם בהיותה מספרת סיפורים מוצלחת. דמויותיה ססגוניות ומהימנות, והיא מצליחה להעביר את הקורא אל תוך אוירת המקום והתקופה אותם בחרה כרקע לסיפורה. כך גם בספר זה: למרות שבספר הצנוע יחסית בהיקפו נכללות דמויות רבות, כל אחת מהן מאופינת במדויק בעיקר באמצעות אופן דיבורה, כמו גברת האברד, קשישה אמריקאית פטפטנית שלא מפסיקה לדבר על בתה, או הנסיכה דרגומירוף שדיבורה צלול, אדיב אך מצווה. כתיבתה של אגתה כריסטי שוטפת, שזורה בהומור מעודן, והשילוב של כתיבה טובה ומתורגמת היטב, עם מתח מאתגר, מעניק חווית קריאה נעימה מאוד.

הספר מומלץ, כמובן

Murder on the Orient Express – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1934)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון