הגופה בספרייה / אגתה כריסטי

בסִפריה של משפחת בנטרי, אנשים מכובדים בקהילתם, מתגלה בוקר אחד גופת אשה צעירה. פניה של הצעירה מאופרים בכבדות, שמלתה אינה מעידה על טוב טעם, ונוכחותה האילמת בספריה המכובדת והמרוהטת בטוב טעם היא חריגה, בלשון המעטה. המשטרה נקראת לחקור בפרשה, ובמקביל מזמינה הגברת בנטרי את ידידתה הקשישה, מיס מארפל, לתרום מכשרונותיה לפענוח התעלומה. "אני חושבת שאם כבר יש רצח בבית, עדיף ליהנות ממנו", היא אומרת ברוח טובה. מאוחר יותר תנטוש את קלות הדעת לטובת הדאגה לשמו הטוב של בעלה, כשהלשונות הרעות יתחילו לטעון שאין עשן בלי אש.

בת דודתה של הנרצחת מזהה אותה, משפחה מכובדת נוספת נגררת לחקירה, יחד עם מדריך טניס ומארחת במלון וקולנוען זוטר. גופה נוספת, שרופה כולה, צצה באזור, בלשים רשמיים ושאינם רשמיים מנסים לגלות קצה חוט. ומיס מארפל, כבר בשלבים הראשונים של הפרשה, אינה מאמינה לאיש, יודעת מי הרוצח, ומנסה לבסס את הידיעה כדי שתוכל לחשוף אותה. רמזים לסיבות לחוסר האמון שלה פזורים בעלילה בבירור, לחלקם שמתי לב בעצמי (מבלי להבין את משמעותם, יש להודות), והפיצוח המורכב לגמרי מתקבל על הדעת.

כמו בספריה האחרים, גם בספר הזה, למרות שהפרשה הבלשית היא לבו של הספר, ההנאה נגרמת לא רק ממעקב אחרי החקירה ואחרי האופן בו פועל מוחה של מיס מארפל, אלא גם מאמנות הסיפור של אגתה כריסטי. הספר מציג דמויות שוליות, שמבליחות לרגע ומאופינות במדויק במשפטים ספורים, ויחד הן נשזרות למרקם חי של הקהילה הרכלנית והבוחשת בענייני הזולת. מיס מארפל, שמאמינה שבני אדם דומים בכל מקום, בלי קשר למעמדם, מיטיבה להקיש מן האנשים שבסביבתה המיידית על התנהלותם של אחרים, ומתוך היכרותה את המין האנושי יודעת להבחין בין עיקר וטפל, בין אמת והעמדת פנים, ואינה מניחה להסחות דעת לעמוד בפני ההגיון.

התרגום של מיכל אלפון נוטה אל ביטויי ימינו, אך מצליח בכל זאת לשמר את אוירת אנגליה של מחצית המאה הקודמת, והקריאה בספר נעימה ומושכת.

The Body in the Library – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

קרדיט / ליעד שהם

רב-פקד ענת נחמיאס, המוכרת מספרים קודמים של ליעד שהם (ביניהם "אם המושבות", "למראית עין" ו"עד מפתח") חוקרת פרשה שתחילתה באצבע קטועה, והמשכה בשתי גופות. במקביל היא מתמודדת עם תחושה של משבר בלתי נמנע בנישואיה, ומשתדלת, ולא תמיד מצליחה, לא ליישם את שיטות עבודתה בנסיון לפענח את סודותיו של בן זוגה.

עלילותיו של שהם מעוגנות תמיד במציאות, זו שקוראים עליה בכותרות העתונים ודנים בה בבתי המשפט. הפעם במוקד חברה שעוסקת במחקר רפואי, וקיצורי הדרך שעושים מייסדיה בלהיטותם לרווח ולכבוד. הספר עוסק בין השאר בנסיונות לגייס משקיעים, בעבודה הסיזיפית במטרה להגשים רעיונות, בהנפקת חברות, בעבודתם של עורכי הדין המסייעים, והיבטים נוספים שעלולים להצטייר כמשעממים או כאפורים, אבל תחת ידיו האמונות של שהם הופכים נהירים ומעניינים, ומשתלבים בסיפור מבלי להעיק.

למרות שבערך בשני-שליש הספר כבר היה לי ברור מי הרוצח (ולמען האמת, למרות שאני אוהבת להיות צודקת קצת התאכזבתי כשהתברר שההבנה שלי התבררה כנכונה, כי אני מעדיפה בלשים מתעתעים יותר), המשכתי לקרוא את הספר במתח, סקרנית לעקוב אחרי ענת ושיטות הפעולה שלה.

הספר מציג כמה נושאי משנה, ביניהם הקושי להיות אשה בעמדת הנהלה, איזון או חוסר איזון בין עבודה לחיים פרטיים, כוחו של הכסף להשחית אנשים ישרים, חשיבותה של תקשורת פתוחה בין בני זוג, ועוד. בשולי הדברים הוא מתייחס גם למלאכת הכתיבה, בעיקר של יצירות בלשיות. כל הנושאים כולם "גולשים" אל תוך העלילה בטבעיות. עוד יש להזכיר את השימוש המדויק של הסופר בשפה, שבשלו הדמויות זוכות לנפח ולאמינות.

ענת נחמיאס, כאמור, כיכבה בספרים קודמים יחד עם כמה מסובביה, אבל למרות אזכור פרשות עבר הספר עומד לחלוטין בפני עצמו, ואין צורך בהיכרות קודמת עם ענת ועם קורותיה כדי ליהנות ממנו.

נעים לקריאה, מותח במידה, וטוב לסוגו.

כנרת

2023

הסוד המשותף / ז'ורז' סימנון

"הסוד המשותף", שראה אור במסגרת סדרת תרגומי יצירותיו של סימנון, מורכב משתי נובלות. הראשונה, "הסוד המשותף" משנת 1956, היא מן הרומנים הלא-בלשיים שלו. השניה, "הכלב הצהוב" משנת 1931, היא אחת מן הפרשיות הבלשיות שמוביל המפקח מגרה.

איני נמנית עם חובבי מגרה, ו"הכלב הצהוב" לא גרם לי לשנות את דעתי. ספרי מגרה אמנם כתובים בחן, שזורים הומור, ופה ושם מותחים, אבל הם יוצרים בעיני רושם חפיפי כלשהו, והדרך אל פיצוח התעלומה אינה משכנעת.

את הרומנים האחרים של מגרה, אלה שפורסמו בסדרה זו, אני מעריכה מאוד. סימנון מיטיב להעמיק אל נפש גיבוריו, מאיר בסבלנות פרטי פרטים המצטרפים יחדיו לדמויות מלאות, וגם אם מבחינה עלילתית לכאורה לא קורה הרבה, מה שמתרחש בחביון נפשן של הדמויות די בו כדי לפרנס רומן שלם.

"הסוד המשותף" נפתח בתאונה טרגית. לאמבר נהג במכוניתו בדרך חזרה מביקור באחד מעסקיו, בלווית מזכירתו שהיא גם המאהבת לעת מצוא. ברגע של הסחת דעת גרם לאוטובוס מלא ילדים לסטות מנתיבו ולהתנגש בחומה. מתוך קהות חושים, או מתוך פחד ואגואיזם, לא עצר את הרכב ולא הזעיק עזרה. כדי להרחיק את החשד מעצמו סטה לדרך אחרת, ולאחר מכן המשיך לנהל חיי שגרה. מזכירתו לא פצתה פה, לא ערערה על מעשיו, ובימים הבאים נהגה כאילו לא קרה דבר. למעט ילדה אחת, איש לא ניצל מהאסון.

חייו של לאמבר נחצו לשניים, למרות שכלפי חוץ כאילו לא ארע דבר. סימנון מתאר באמינות את תודעתו המתערערת, את תחושת היותו רדוף, שאולי יש לה ואולי אין לה אחיזה במציאות, ואת המהומה הפנימית שמנהלת את חייו מרגע האסון.

בזכות הסיפור הראשון מבין השניים, הספר מומלץ.

Les Complices, Le Chien Jaune – George Simenon

עם עובד

2006 (1956, 1931)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

תיק אודסקי / נילי אסיא

כשגופת אשה נמצאת בתוך מזוודה, ורפ"ק ליאורה דגני נקראת לנהל את החקירה, היא נענית כי החקירות הן בדמה, למרות שהיא מרגישה נבגדת על שלא קיבלה קידום שהגיע לה. "תיק אודסקי" עוקב אחרי החקירה לפרטיה, חושף את חייהן העצובים של עובדות סיעוד זרות, שנלכדות בידי נצלנים אחרי שמטופליהן הולכים לעולמם, ומציץ אל האינטריגות בתוך המשטרה.

ליאורה היא חוקרת מיומנת ומקצועית, שלמרבה המזל אינה מתנהלת בעבודתה כפי שהיא מתנהלת בחייה הפרטיים. מחוץ לחקירה היא נגררת, נרפית, אימפולסיבית, ילדותית ובלתי שקולה. הכפילות האישיותית הספרותית הזו הפכה די פופולרית לאחרונה, אולי בהשפעת הבלשים הסקנדינביים. ליאורה אינה לחלוטין מפוענחת לקורא, כמו גם הדמויות האחרות, למעט הסטראוטיפיות שבהן כמו הכדורגלן ובעל הסוכנות, וגם כמה מן ההתרחשויות נותרות מעורפלות. לא הצלחתי להחליט ביני לבין עצמי אם עובדה זו הפריעה לי או הפכה את הספר מציאותי יותר.

מה שכן הפריע לי ממש הן סתירות בטקסט, שלא ברור איך חמקו מעיני הקוראים הרבים המוזכרים בדברי התודה. כשליאורה מגיעה לזירה היא שמה לב לפחי הזבל ה"עולים על גדותיהם וליאורה נזכרת במעורפל שהודיעו על שביתת עובדי התברואה בעיריה". אבל באותו בוקר עצמו, שעות ספורות ועמודים ספורים קודם לכן היא התעוררה כש"קולות משאית הזבל מודיעים לרחוב ששבוע חדש התחיל". כשנמנע ממנה הקידום היא חושבת על בוגדנותה של יורם, שלדעתה הבטיח לה אותו: "היא עשתה את העבודה השחורה, והוא תמיד קיבל את הקרדיט. היא ירדה לפרטים, חיפשה אותם באובססיביות […] והוא? הוא רק קטף את התשבחות". אבל מספר ימים אחר-כך, כשהיא עדיין חשה מקופחת, היא נזכרת בגעגועים  כיצד "הוא היה נותן לה את הקרדיט, והיא אהבה לשמוע איך הוא משבח אותה, נשמע כמו אבא גאה".

נילי אסיא מיטיבה לתאר אופי והתנהלות באמצעות פרטים קטנים, וחשוב לדבר על מצבן של העובדות הזרות, אבל בעיני בזאת מסתכמות מעלותיו של הספר, שפרט לכך הוא בנאלי למדי.

שתים בית הוצאה לאור

2022

נערה, 11 / איימי סוטר קלארק

עשרים שנה אחרי שרוצח סדרתי חדל ממעשיו, אולי מת, יוצאת אלי, חוקרת פרטית מטעם עצמה, להתחקות על עקבותיו, ואת תוצאות חקירתה היא משתפת בפודקאסט פופולרי. כשמתרחשת חטיפה באותו סגנון ובאותו אזור, עולה החשד כי הרוצח שב לפעול, בדיוק בנקודה בה עצר. האם מדובר באותו אדם, או בחקיין? האם ארב בסבלנות להזדמנות להפיל קורבנות חדשים, או אולי הפודקאסט היה הזרז שהשיב אותו אל הזירה?

"נערה, 11" הוא ספר מתח שבלוני למדי, שיחודו בגימיק של שידור החקירה. לאלי יש מניע נסתר, שהקורא העירני מודע לו בשלב מוקדם למדי, ומאזיניה ייחשפו לו בהמשך. במהלך חקירתה האובססיבית היא תעקוב אחר כמה כיווני חקירה, תשתף פעולה עם שוטרת אחת ותידחה על ידי שוטר אחר, תחוש אשמה על קורבנות שיפלו בדרך, תפעל על פי חושים מקצועיים מחודדים וגם על סמך תחושת בטן, ובסופו של דבר, ברגע האחרון ממש, תפצח את זהותו של הרוצח ותמנע מקרי מוות נוספים.

למרות שהספר קריא מאוד, והדמות של אלי מתוארת היטב, בשלב מסוים העלילה מתחילה ללעוס את עצמה, ואפילו המתח מתפוגג. הדברים אמורים בעיקר בחלקו השלישי והאחרון, שבו עולה על הבמה הרוצח עצמו, המסופר מפיו של הכותב היודע-כל. נדמה שהסופרת מנסה להסביר את מעשיו של האיש באמצעות טראומות ילדותו, אבל הדברים אינם משכנעים. בסיומו של הספר מתברר, כנראה, שלא לזה כיוונה, ואם כך לא ברור מדוע טרחה בכלל בנושא זה.

אני מבקשת למצוא בספרים ערך מוסף, ומן הספר הזה הוא נעדר כמעט לחלוטין. למעשה, האמירה המשמעותית היחידה בו מופיעה רק בעמוד האחרון, כשאלי קוראת למאזיניה להמנע מן הנטיה להפוך את הרוצח לסלבריטאי, קריאה שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל לעתים קרובות מדי מתעלמים ממנה: "אל תתנו לו את הסיפוק שביצירת מורשת […] במקום זה דברו על החיים שגזל […] התמקדו בנערות שאת חייהן קטע, לא בחיים מעוררי הרחמים שבהם נתלה כתירוץ למעשיו".

לדעתי, אפשר לוותר.

Girl, 11 – Amy Suiter Clarke

פן וידיעות ספרים

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

המחוז הצפוני / יגאל צור

משחק כדורגל בין בית"ר ירושלים ובני סח'נין הוא פצצה מתקתקת. מתודלקים בשנאה הדדית על רקע דתי-לאומי, אוהדי הקבוצות מופרדים אלה מאלה, וגדרות ושוטרים חוצצים ביניהם. ובכל זאת, למרות האבטחה הכבדה, אדם נרצח בשירותי האיצטדיון. אוהדי בית"ר מאמינים לידיעה הראשונה שמדובר באחד משלהם. אוהדי סח'נין מפיצים את הידיעה המעודכנת שהנרצח זוהה כערבי. גדרות נפרצות, אלות המשטרה נכנסות לפעולה. ובינתים, סמלת הבילוש סטלה מגיעה אל זירת הרצח, ומזהה את האיש זיהוי ודאי: יקיר, בנו של מפקד המחוז הצפוני, מסתערב.

הנחת היסוד היא שהמסווה של יקיר כמסתערב נחשף, ולכן מדובר ברצח על רקע לאומני. נימר בקרמן, איש המחוז הדרומי שנקרא להצטרף אל צוות החקירה, אינו נתפס להנחה הזו. החקירה שלו ושל סטלה תוביל אותם בין השערות להפרכות, הם יחקרו מניעים לאומניים, תרבותיים ואישיים, נימר יגיע למסקנה ש"הכול קשור אחד בשני במחוז, טרור, פשע, רצח", עד שבסופו של דבר תבוא התעלומה אל פתרונה.  

שני היבטים חזקים לספר: האחד הוא הדינמיות של הסיפור והמתח הנשמר מן הפתיחה הגועשת באיצטדיון ועד הפיצוח. השני הוא הרקע עליו ממוקם הסיפור, ההתבוננות בעימות, במרכיביו ומשתתפיו, בהשפעתו על היומיום, והתחושה שהשנאה שבפתיחה היא רק קצהו של הר געש מבעבע (זה שהראה סימני התפרצות במאי 2021).

לספר גם כמה חולשות, בעיקר בעיצוב הדמויות. כמה מהן, בעיקר מספר דמויות משנה, לוקות בסטראוטיפיות, והדמויות הנשיות אינן משכנעות בעיני. בנוסף, השפה, שהיא רוב הזמן גבוהה יחסית, "נופלת" לעתים לביטויים כמו "היא הביאה צעקה", שחורקים על הרקע הלשוני הנאה. והערה אחת בלתי ספרותית – לא אהבתי את הסלחנות שבה גיבורי הספר מתיחסים לתופעות כמו גנבת רכבים ורצח על כבוד המשפחה.

בהתעלם מן ההערות הללו, הספר קריא, מותח, מאוד מקומי ועכשווי, ובהחלט טוב לסוגו.

פרק ראשון

בזלת

2021

מודעת רצח / אגתה כריסטי

מודעה, המתפרסמת בעיתון המקומי של צ'יפינג קלגהורן, מושכת את תשומת לבם של כמה מתושבי המקום. "זוהי מודעת רצח. הרצח יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב"ליטל פאדוקס" בשעה 18:30. לכל הידידים – לא תימסר הודעה נוספת". להוטים להשתתף במה שיהיה ככל הנראה משחק רצח, או סקרנים לגלות מה עומד מאחורי המודעה היוצאת דופן הזו, מתייצבים ידידיה של מיס בלקלוק, הבעלים של ליטל פאדוקס, בשעה היעודה. כפי שציפו, ב-18:30 האור כבה, רוצח ניצב בדלת, ויריות נורות. שלא כפי שציפו, אדם אחד נפצע ואחר נהרג. ה"משחק" הופך לפרשיית רצח.

מיס מארפל, הבלשית מטעם עצמה, שכבר זכתה להערכתם של בלשים מקצועיים, מתארחת במקרה בכפר. מצוידת בחושיה החדים, בכשרונה להבחין בפרטים קטנים ולייחס להם חשיבות הולמת, ובהבנתה את נפשן של הבריות, היא מנהלת חקירה במקביל לזו של המשטרה ובשילוב איתה. כשתפצח את התעלומה יתברר, כמו בעלילותיה הקודמות, עד כמה היו הרמזים גלויים לעין, וכיצד שמירה על ראש פתוח ויכולת להמנע מהתבייתות על התיאוריה ה"הגיונית" מכולן, מובילות לפתרון.

בניגוד לבלש המוכר האחר של כריסטי, הרקול פוארו האקסצנטרי, ג'יין מארפל היא אשה שקטה, המחבבת את פיצוח התעלומות כתחביב מהנה ולא כאמצעי להוכיח עליונות ולזכות בכבוד. הנוכחות שלה ב"מודעת רצח" מינורית יחסית. היא מבליחה אל העלילה בערך בשליש הספר, מנהלת פה ושם חקירה עצמאית, ומככבת למעשה רק בסיום כשהיא מוליכה את התעלומה אל פיצוחה. חלק ארי של הספר מתאר את חברי הקהילה, הבוחשים בחקירה, כל אחד מטעם עצמו ובשל מניעיו שלו. כבר יצא לי לציין יותר מפעם אחת שאגתה כריסטי, למרות שהיא מזוהה כסופרת ספרי מתח, היא קודם כל מספרת סיפורים מעולה. לדעתי, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שיצירותיה זכו לתהילה מתמשכת, וששנים רבות אחרי שנכתבו הן מתורגמות ומתוסרטות שוב ושוב. בספר הזה כוחה כמספרת בא שוב לידי ביטוי מהנה ומושך לב. בחיבה מהולה בהומור, שהוא לפעמים לגלגני ומבקר, היא מתארת את ההתרוצצות של הדמויות בספר, את אופיין ואת יחסי הגומלין ביניהן, ובונה תמונת תצרף של החברה בכפר. היא מפזרת הטעיות, שגורמות לא רק לדמויות אלא גם לקוראים לחוש כבלשים לרגע, ומצביעה כאילו מבלי משים על רמזים שבסופו של דבר רק מיס מארפל יודעת לפענח (התברכתי בלבי בסיומו של הספר שאחד הרמזים המרכזיים לא חמק ממני, אלא שפירשתי אותו כטעות הדפסה שחמקה מעיני המגיהים…).

בשולי הדברים, בדיאלוג בין סופר לאמו, כריסטי קורצת כשהיא מתייחסת למלאכת הכתיבה, או אולי משיבה לדברים שהושמעו בסביבתה: "אתה הרי לא באמת פועל," המשיכה גברת סווטנהם בשלה. "אתה בכלל לא עובד". "זה ממש לא נכון", התרעם אדמונד, "אני כותב ספר". "התכוונתי לעבודה אמיתית", ביארה גברת סווטנהם. ועוד על ספרים, רק משום שאני מחבבת ציטוטים מדויקים בעניינם: "אם מישהו נחוש בדעתו להשאיל לך ספר, קשה מאוד להתחמק מזה!"

"מודעת רצח", כמו מכלול יצירתה של אגתה כריסטי, כתוב היטב, מותח, מהנה מאוד לקריאה, וכמובן מומלץ.

עם עובד

2021 (1950)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

עין תחת שן / ריקרדו סטרפאסה

"עין תחת שן" הוא השני מספריו של ריקרדו סטרפאסה, שהוצאת תשע נשמות בחרה ותרגמה. קדם לו "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום", שבאחרית הדבר שצורפה לו נכתב על השמחה הספרותית, על ההגזמה הפרודית ועל אי-הנחת הרוטטת המאפיינות את כתיבתו. שלושת אלה מצויות גם בספר הזה, וביתר שאת.

רוצח סדרתי מפזר בבואנוס איירס חלקי גופות של נשים, כאן יד, שם רגל, מדי פעם ראש. החקירה מוטלת על הבלש נבארו, שבסך הכל רצה לפרוש בנחת מן השירות. בעוד הוא מנסה לפצח את תעלומת הרציחות הללו, צץ למבתר הגופות האלמוני מתחרה בדמותו של חונק, שדווקא מעדיף גברים כקורבנות. העיתונות נהנית להטיל אימה ולהצליף במשטרה, הרופאים המשפטיים משתעשעים בעליונותם המקצועית, שופטים ופקידי בית המשפט מתחרים על שוחד שמציעים קרובי הקורבנות המשוערים הלוטשים עינים לירושה, והמשטרה מוכנה לרמוס את כל זכויות האזרח כדי להשיג פיצוח.

סטרפאסה מספר סיפור, שהרקע לו טרגי ומדמם, באמצעות אבסורדים והפרזות, ויוצר פרודיה מצליפה שנקראת בחיוך בלתי פוסק. בניגוד לספר הקודם, שבו הביקורת הפוליטית-חברתית היתה נוכחת בצל העלילה, כאן היא בליבה, אך אין בכך כדי להפחית מהנאת הקריאה.  

התרגום של רינת שניידובר זורם וטבעי, איור הכריכה של אריאל טופלר נאה למראה, והספר מומלץ.

Ojo por Diente – Ricardo Strafacce

תשע נשמות

2021 (2014)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן

בכפר גימלאים בריטי מקימות שני נשים מועדון רצח. האחת, פני, היא מפקחת משטרה לשעבר, שהביאה איתה לכפר תיקים של מקרי רצח בלתי פתורים. לשניה, אליזבת, יש עבר של שירות בביון. פעם בשבוע, ביום חמישי שבו שריינו לעצמן את אולם הפעילות החברתית, הן עוברות על החקירות, שורה אחר שורה, מחדדות את המוח, מבקשות צדק, ונהנות הנאה מרובה. כדי להבטיח שלא יופרעו הגדירו את עיסוקן כ"אופרה יפנית – דיון", נושא משמים שלא ימשוך סקרנים. שני גברים צורפו למועדון הקטן: רון, מנהיג פועלים לשעבר, עדיין תוקפני וחדור תחושת שליחות, ואיברהים, פסיכיאטר שכמה מטופלים עדיין עולים אליו לרגל. כשפני מועברת לאגף הסיעודי ומפסיקה לתקשר, מצרפת אליזבת למועדון את ג'ויס, אחות לשעבר, שכמה מפרקי הספר מסופרים מפיה.

ריצ'רד אוסמן יצר ארבע דמויות מלאות חיים. הארבעה שונים זה מזה, משלימים זה את זה, ואי אפשר שלא לחבב את כולם. אליזבת נחושה, שקולה וממוקדת, מושכת בחוטים ומובילה את החבורה. אפשר ללמוד על אופיה מן הדרך בה היא מתמודדת עם איומי הזיקנה. היא לא האשה שתשאיר את האבחנות על חולשת זכרון בידי אחרים. פעם בשבועיים היא כותבת לעצמה שאלה, שאותה תצטרך לפתור בעוד שבועיים כדי להעמיד את זכרונה במבחן. זוהי מערכת האתרעה המוקדמת שלה. זהו צוות המדענים שלה, שמזרים אליה גרפים סיסמולוגיים. אם תהיה רעידת אדמה, אליזבת תהיה הראשונה לדעת. ג'ויס, לעומתה, היא אשה פשוטה יותר, מניחה לעצמה להסחף ברצון אחרי האחרים. "אני לא מאיימת על אף אחד כאן, אף אחד לא רואה בי יריבה, אני רק ג'ויס, ג'ויס העדינה והפטפטנית שידה בכל", היא מעידה על עצמה, ולמרות הרוע שבו ייתקלו הארבעה, יחד עם שאר תושבי הכפר, היא מאמינה כי "זה מה שאנחנו, כבני אדם. רוב הזמן אנחנו טובי לב". איברהים הוא טיפוס מתודי מאוד, שאינו מותיר פתח לאינסטינקטים. הוא מנתח כל מצב, משרטט טבלאות ותרשימי זרימה, ומאמין גדול בהגיון מוצק. רון הוא הטיפוס ההופכי לאיברהים, תכליתי וחותך פינות. "חוסר סבלנות זה כל מה שיש לי, זה כוח העל שלי", הוא מעיד.

הכפר נסער כשמנהל המקום מתכנן להרחיב אותו למרות התנגדויות של התושבים, וגרוע מזה, הוא מתכנן לעקור ממקומו את בית הקברות המקומי. כשקבלן שעבד עם המנהל נרצח, המועדון נחלץ לחקירה, וזו מתנהלת במשולב עם חקירת המשטרה. גופות נערמות, סודות נחשפים, והעלילה עמוסת הרמזים והטוויסטים צוברת תאוצה, מותחת ומהנה. אחת הביקורות המצוטטות על הכריכה קובעת כי "לא תוכלו להפסיק לקרוא", והספר אכן כתוב באופן שבו כל פרק מעורר סקרנות לגבי הבאים אחריו, מציע רמז כפתיון, ומעורר את החושים הבלשיים של הקורא.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא אופיים של החוקרים החובבים. כל אחד מהם בדרכו מתמודד עם חולשות הגיל, אבל כולם יחד לא מהססים לשחק, לפי הצורך, את כל קלישאות הזיקנה. וכך אליזבת הקשוחה יכולה באופן משכנע לגמרי להעמיד פני זקנה בוכיה חסרת אונים, ורון, שמחשבתו בהירה, מסוגל להתחזות לזקן מבולבל, וכולם במשולב מציגים סצנה טרחנית ולהגנית – אחד הפרקים המצחיקים במיוחד בספר – מציעים משקה חם ותמונות נכדים, כדי לדחוק את החוקר המשטרתי לפינה. "עם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות", מסבירה אליזבת לשוטר למה לא כדאי לו לחקור כיצד היא משיגה מידע. כן, הם מאותגרים טכנולוגית למחצה, וכן, מוגבלים פיזית למחצה, ופה ושם מלים נשכחות מהם. וכן, כולם חוו אובדן וצפו בקרובים נכנעים לבלתי נמנע. אבל עם הגיל מגיעה גם חירות, ואפשר פחות לעשות חשבון, והם מנצלים במה שג'ויס מכנה "החוצפה הנועזת שלנו" את כל היתרונות.

לצד ארבעת החברים מציג הספר דמויות מוצלחות רבות אחרות, ביניהן השוטרים כריס ודונה; ברנרד, תושב הכפר המבלה שעות על ספסל בבית הקברות; בוגדן, אחד הבריונים של המנהל; ג'ון, בעלה של פני, היושב כל שעות היום ליד מיטתה; ג'ייסון, בנו המתאגרף של רון, ואחרים, שיחסי הגומלין המורכבים ביניהם מסבכים את העלילה ומעשירים אותה.

"מועדון הרצח של יום חמישי" הוא ספר אנושי מאוד ומצחיק מאוד, והתרגום של הדסה הנדלר שוטף ונעים. כבר נכתבו לפניו ספרים על תושבי בתי אבות הפוצחים בחקירה – "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי", כדוגמא – אבל הספר שלפנינו מיוחד בדרכו. הנאה מובטחת.

The Thursday Murder Club – Richard Osman

תכלת

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

רציחות האלפבית / אגתה כריסטי

בעת שהותו בלונדון מקבל הרקול פוארו, הבלש המהולל, מכתב מתגרה: "אתה מתפאר בכך שאתה פותר תעלומות שהן מסובכות מדי לשוטרים הבריטים האטומים שלנו? הבה נראה, מר פוארו הפיקח, עד כמה פיקחי אתה באמת. אולי יתברר לך שהאגוז הזה קשה מדי לפיצוח". המכתב, החתום על ידי א-ב-ג, מפנה את תשומת לבו של פוארו לתאריך מסוים במקום מסוים, ואכן באותו יום ובאותו מקום מתבצע רצח. שם המקום מתחיל באות א', וכך גם שמה של הנרצחת. רציחות נוספות, על פי סדר האלף-בית, תתרחשנה בהמשך, על כל אחת מהן יתבשר במכתב.

קולונל הייסטינגס, ידידו של פוארו, מזדמן ללונדון באותם ימים, וכהרגלו מתעד את מהלך החקירה. בתיעוד בגוף ראשון הוא משלב פרקים בגוף שלישי, בהם הוא מתאר ארועים שארעו ללא נוכחותו, אך לאמינותם הוא ערב. במרבית הפרקים הללו מסופר על מעשיו של אדם, שראשי התיבות של שמו הם א-ב-ג, והתנהגותו מרמזת על היותו הרוצח הסדרתי המבוקש. האם אגתה כריסטי חושפת סמוך לתחילתו של הספר את זהות הרוצח, או שמא היא מתעתעת בקוראים כשהיא מציגה חשוד חף מפשע? כרגיל בספריה של כריסטי, כל קורא בר דעת מבין עוד לפני פוארו מיהו הרוצח, וכרגיל, אחרי שהוא משנה את דעתו שוב ושוב, מסתבר לו עד כמה טעה בכל השערותיו. פוארו, בעזרת שכל ישר, ומה שאחרים מכנים חוש אך הוא מכנה ידע ונסיון, מתעלם ממה שנראה כמובן מאליו, אינו מנסה לאלץ את העובדות להתאים לתיאוריה, ומניח לתאיו האפורים להכנס לפעולה.

על מיומנותה של אגתה כריסטי אין צורך להרחיב את הדיבור. היא מוליכה את העלילה בבטחה, משרטטת דמויות בקוים בודדים אך מדויקים ומספקים, שופעת הומור, ומספרת סיפור מותח ומשכנע. בשיחה בין פוארו להייסטינגס אודות מעשי פשע, היא שותלת אמירה על ספרים בלשיים: בעוד הייסטינגס רוקם עלילה סבוכה, שמעורבים בה כלי רצח יוצא דופן, בחורות יפות, משרתים שפוטרו וכיוצא באלה, פוארו, כמו מי שבראה אותו, מעדיף "פשע פשוט מאוד. פשע בלי סיבוכים. פשע ביתי ושקט… מאוד לא מתלהם – מאוד intime, אינטימי".

(בצירוף מקרים, אחד הפרקים נפתח במשפט, "את 11 בספטמבר של אותה שנה אזכור, כמדומני, כל חיי").

מיכל אלפון תרגמה במיומנות ובשטף, והספר מהנה מאוד ומומלץ.

The A B C Murders – Agatha Christie

עם עובד

2020 (1936)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון