מרגל בין חברים / בן מקנטייר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a8d792d79c_d791d799d79f_d797d791d7a8d799d79d2

כותרת משנה: קים פילבי והבגידה הגדולה

הרולד אדריאן ראסל פילבי, שנודע בשם קים פילבי, מבכירי הביון הבריטי, גויס לביון הסוביייטי ב-1933 עוד בהיותו סטודנט. דעותיו המרקסיסטיות היו ידועות לחבריו, אך משהחליט להעמיד את עצמו לרשות ברית-המועצות, התחזה כאיש ימין, יצא לספרד כעתונאי, ושיגר כתבות תמיכה בפרנקו הלאומני. בתקופת מלחמת העולם השניה גויס לביון הבריטי, והחל לטפס לצמרת. בשלב מסוים אף מונה לעמוד בראש האגף הסובייטי… עדויות של סוכנים עריקים מברית-המועצות לאורך השנים עוררו חשדות כנגד פילבי, וכתוצאה מכך לא מונה לעמוד בראש השרות, אולם הוא הצליח להמשיך בפעילותו עד שנות ה-60. ב-1963 הצליח פילבי להמלט לברית-המועצות, שם חי עד מותו ב-1988.

סיפורו של פילבי נודע ברבים, בין השאר בזכות ספרי עיון שנכתבו אודותיו, כמו גם ספרי בדיון מבוססי מציאות, כמו "החפרפרת" של ג'ון לה-קארה ו"הגורם האנושי" של גרהם גרין. למרות זאת, ספרו של מקנטייר נקרא במתח ומעורר עניין, גם משום נקודת המבט שבחר בה – החברות בתוך הארגון הבריטי – וגם בשל כשרונו לספר סיפור.

MI6, שרות הביון הבריטי העוסק בפעילות מחוץ למדינה (בניגוד ל-MI5 הפועל בתוכה), מתואר בספר כמועדון חברים אקסקלוסיבי. חבריו ברובם היו בנים למשפחות ממעמד גבוה, בוגרי בתי ספר פרטיים. כדי להתקבל לשרות ולהתקדם בתוכו די היה בהמלצה בנוסח "הוא משלנו", שהחליפה לעתים בדיקות רקע מעמיקות. כך אפשר להסביר את הסתננותם של מרגלים רבים אל שורות הארגון. בדיקה מקיפה היתה אולי מונעת את גיוסו של פילבי, בשל עברו המרקסיסטי, בשל שינוי העמדה הפתאומי משמאל לימין, ובשל נסיונו לגייס ידידה לשרות הסובייטים עוד בשנות ה-30. נסיון זה הוא שיביא בסופו של דבר, שלושים שנה אחר-כך, לנפילתו.

קים פילבי היה אדם שופע קסם, מתיידד בקלות, אהוב מאוד על חבריו הרבים. מקנטייר בוחר להתמקד בחברות בינו ובין ניקולס אליוט, אף הוא איש MI6. בחיפוש ברשת אחר מידע אודות אליוט נמצא כי שמו נקשר בעיקר בשני כשלונות מבצעיים, שהידוע בהם הוא בריחתו של פילבי. מקנטייר מספר על הקריירה המוצלחת של אליוט, שיחסית לפילבי הנהנתן חובב האלכוהול, היה טיפוס סולידי. פילבי ואליוט נפגשו במסגרת הארגון ב-1940, הפכו לחברים קרובים (עד כמה שחברות יכולה להיות קרובה כשאחד מהם מנהל חיים כפולים בסתר), והתקדמו במקביל במעלה ההיררכיה. כשפילבי נחשד בריגול, היה זה אליוט שיצא בנחרצות להגנתו, ואף הצליח להחזירו לשרות לאחר מספר שנות הקפאה. בשל הנאמנות והאמון האלה, תחושת הבגידה שלו כשנחשפה האמת היתה כואבת במיוחד. כך כתב אודותיו ג'ון לה-קארה, שפגש אותו ב-1986, עשרים ושלוש שנים אחרי הפרשה:

חיש מהר התברר שהוא מבקש להכניס אותי למעגל, לגרום לי להתפעל, כפי שהוא עצמו התפעל; לגרום לי לחלוק את יראת הכבוד ואת התסכול שלו לנוכח עוצמת המעשה שנעשה לו; ולהרגיש, אם רק אוכל, או למצער לדמות בעיני רוחי, את חמת הזעם ואת הכאב שהחינוך המעודן שלו והגינונים המושלמים שלו, ועל אחת כמה וכמה המגבלות של חוק הסודות הרשמיים, אילצו אותו להסתיר היטב.

לא נראה לי שמקנטייר התכוון להגן על פילבי, אבל המרגל אינו מצטייר כאן שחור משחור. נכון שהנחת היסוד היא שאנשים אמורים להשאר נאמנים למשבצת בה נולדו, ולפיכך פילבי אמור היה לשמש את הבריטים בלבד. בהתעלם מכך, אי אפשר להכחיש שהיה נאמן לאמונותיו ללא פקפוק לאורך עשרות שנים, ופעל לישומן. הוא הונע על ידי אידיאולוגיה, לא על ידי בצע כסף או הרפתקנות. הוא העמיד פני חבר כשלא היה כזה, אבל זה מה שמרגלים עושים. גם הטיעון החוזר ונשנה שבמעשיו גרם לאנשים לאבד את חייהם נגוע בצביעות, בהתחשב בזירה המלוכלכלת בה מתנהלים משחקי הריגול. טענו כנגדו שהיה צריך לשנות את עמדותיו לנוכח זוועותיו של סטלין, אבל כמו מליונים אחרים הוא טעה לחשוב שניתן להפריד בין הקומוניזם התיאורטי למעשי. כך או כך, מקנטייר אינו מעמיד עצמו בעמדה שיפוטית, אלא בעמדה של מספר, ואת זה הוא עושה מצוין.

"מרגל בין חברים" הוא ספר מעמיק, המסתמך על אינספור מקורות, ואני ממליצה עליו, כמו גם על קודמו, "סוכן זיגזג", שעסק גם הוא בעולם הביון הבריטי במלחמת העולם השניה.

A Spy among Friends – Ben Macintyre

עם עובד

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

מודעות פרסומת

חיילים / סונקה נייצל והראלד ולצר

1-0006718b

כותרת משנה: ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות

במסגרת המאמצים לאסוף מידע על האויב, החליטו הבריטים, ובעקבותיהם האמריקאים, לצותת לשבויים מן הוורמאכט (הצבא הגרמני) על שלושת זרועותיו – יבשה, אויר וים – ומן הוואפן-ס"ס, הזרוע הצבאית של הס"ס. בכמה מחנות שבויים נבחרים, החל מדצמבר 1939, כלומר כמעט מראשית המלחמה ועד ימיה האחרונים, הותקנו מיקרופונים נסתרים, שהקליטו את שיחותיהם של השבויים. לעתים הושתלו בקרב השבויים משתפי פעולה שעודדו אותם לדבר, אבל ברוב המקרים מדובר בשיחות חופשיות. גם אם חשדו השבויים (רובם גרמנים, ומיעוטם איטלקים ויפנים) ששיחותיהם מוקלטות, לא יכלו להתגבר על הצורך לשוחח ולשתף בארועים שעברו עליהם ובתחושותיהם.

ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל חשף את קיומם של כ-150,000 עמודי תמלילים. כדי לנתח  את התמלילים ולהעניק להם משמעות חברתית-היסטורית מעבר לציטוטים גרידא, גייס את הפסיכולוג החברתי הגרמני הראלד ולצר. כל אחד מפרקי הספר מתרכז באחד האספקטים שהרכיבו את עולמם של החיילים, כמו טכנולוגיה, סיפורי הרפתקאות, ערכים צבאיים, ציד ועוד.

ציפיתי לספר על המניעים של חיילי הוורמאכט, וקיבלתי ספר על "למה חיילים הורגים", דיון כללי שיש בו ענין, אבל חידוש כמעט שאין בו, וכמעט שום ערך מוסף לגבי המלחמה הספציפית ההיא. לשאלות המעניינות באמת, השאלות היחודיות למלחמת העולם השניה, כמו השתתפותם של חיילי הוורמאכט בהשמדה, ומה גורם לאדם מן השורה להשתתף מרצונו ברצח אזרחים וליהנות מן המעשה, ניתן אותו משקל כמו לנושאים האחרים שהספר מכסה.

בפרקים העוסקים ביחסם של החיילים להרג, הכותבים מפנים מפעם לפעם לארועים שארעו במלחמות אחרות על ידי חיילים אחרים, בעיקר להתנהגותם של חיילים אמריקאים בוייטנאם. התחושה היא שהם מבקשים להסיט את העיסוק מהתנהגותם הנפשעת של חיילי הוורמאכט באמצעות מתן פרשנות רחבה יותר לאלימות המשתחררת בכל שדה קרב. אין טעם להיתמם ולטעון שחיילי המדינות הדמוקרטיות מקפידים על טוהר הנשק, אבל אין מקום לגזור גזירה שווה בין התנהגות הנתפסת בעולם השפוי כחריגה לסטנדרטים הברוטליים העולים מן הציטוטים. היבט זה בספר גרם לי אי נוחות.

היבט נוסף שעורר בי תהיה לגבי נקודת המוצא של הכותבים היא טענתם שחיילי הוורמאכט היו א-פוליטיים, ולא הושפעו מהאידיאולוגיה הנאצית. כך הם כותבים:  היחידה החברתית הכמעט בלעדית שהחיילים בחזית הרגישו מחויבים לה היתה קבוצת העמיתים והמפקדים… ואילו לרעיונות כמו "קונספירציה יהודית עולמית", "תתי-אדם בולשביקים" ו"קהילת העם הנאציונל-סוציאליסטית" היתה חשיבות שולית בלבד. החיילים האלה לא היו "לוחמים אידיאולוגיים", ורובם היו א-פוליטיים לחלוטין. למסקנה זו אין תימוכין בציטוטים המובאים בספר, ויותר מזה, היא עומדת בסתירה לדברים שהם עצמם כתבו באותו עמוד ממש: הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה עיצבו את התפיסות, את הפרשנויות ואת ההתנהגות של החיילים, והדבר בא לידי ביטוי ביחסם של החיילים לאלימות קיצונית, לתקיפות מיניות, לפרשנויות גזעניות ולאמונה בפיהרר. השפעתם של אלה היתה גדולה כל כך, עד שמנקודת המבט שלנו מפתיע לראות שוב ושוב באיזו אדישות סיפרו החיילים סיפורים על מעשים אכזריים ביותר (או הקשיבו להם), וכמה עמוקים היו האמונה והאמון בהיטלר עד שנת המלחמה האחרונה. מהם אותם "הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה" אם לא האידיאולוגיה הנאצית? ניכרת בספר נטיה לעשות הפרדה, שלא היתה קיימת במציאות, בין ההנהגה ורעיונותיה לחיילים.

המסקנה אליה מגיעים הכותבים בסיום הספר מדכדכת: אם נפסיק להגדיר את האלימות כסטיה, נלמד על החברה שלנו ועל הדרך שבה היא מתפקדת יותר מאשר אם נמשיך להחזיק באשליות של החברה המודרנית על עצמה. וכאשר נשיב את האלימות על צורותיה השונות אל קובץ אפשרויות ההתנהגות של קהילות ההישרדות האנושית, נוכל לראות שהקהילות האלה הן תמיד גם קהילות השמדה. האמונה של המודרניות בריחוקה מהאלימות היא אשליה. בני אדם הורגים מסיבות שונות. חיילים הורגים משום שזוהי המשימה שלהם. יאללה בלגן. כאילו לא התקדמנו במהלך השנים, כאילו היינו יכולים לתפקד כחברה בלי להרחיק את האלימות אל מאחורי סורג ובריח, במקום – כפי שהם מציעים – לקבל אותה. כאילו אין באפשרותנו או ברצוננו לשאוף אל הטוב והישר. נכון שניסויים מראים שבהנתן הכוח והסמכות אנשים נורמטיבים מגלים סממנים סדיסטיים (ניסוי מילגרם וניסוי בית הסוהר יעידו), אבל חברה מתוקנת נלחמת בתופעות כאלה, רואה בהן סטיה, לא מאמצת אותן.

למרות כל ההסתיגויות, אני דווקא ממליצה לקרוא את הספר, בדגש על קריאה ביקורתית. זו הזדמנות לראות מה אמרו הגרמנים על עצמם בזמן המלחמה, ולא עם יפוי המציאות והמצאת תירוצים אחריה בנסיון ליצור לוורמאכט תדמית נקיה של צבא מקצועי נטול פוליטיקה. חלק מן הניתוחים של הכותבים מעניינים וראויים לתשומת לב, הן בהקשר הספציפי והן בראיה רחבה יותר. אין בספר מענה לשאלות המטרידות, אבל יש בו מידע רב ומעניין, ולפיכך הוא מומלץ.

Soldaten – Sönke Neitzel Harald Welzer

הוצאת דביר

2014

תרגום מגרמנית: עפרה קק

סוכן זיגזג / בן מקנטייר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a1d795d79bd79f_d796d799d792d796d7922

כותרת משנה: "הסיפור האמיתי של אדי צ'פמן: מאהב, בוגד, גיבור, מרגל"

יש אנשים – הרפתקנים ואופורטוניסטים, חסרי מצפון ורודפי בצע – שמשגשגים בתקופת מלחמה. אדי צ'פמן היה אדם כזה, נהנתן, רודף נשים, עבריין מועד, שעוד לפני מלחמת העולם השניה רכש לעצמו מוניטין כפורץ. בספטמבר 1939, אחרי פריצה מוצלחת, ובהיותו מבוקש על ידי המשטרה, ארגן לעצמו ולאהובתו התורנית חופשה באי ג'רזי (מאחור נותרו אשתו החוקית וכן אשה בהריון). החופשה לא ארכה זמן רב, שכן הוא נתפס ונכלא. שותפיו נשלחו לרצות עונש מאסר באנגליה, אבל מכיוון שצ'פמן ביצע עברה גם בג'רזי נגזר עליו לשאת את עונשו באי. איי התעלה היו הטריטוריה הבריטית היחידה שנכבשה על ידי הגרמנים (מיולי 1940 ועד תום המלחמה), והכיבוש העלה במוחו של צ'פמן רעיון שיביא לשחרורו: הוא כתב לשלטונות הגרמניים, והציע את עצמו כמרגל. כעבור מספר חודשים בקשתו נענתה, והוא עבר בצרפת הכשרה מקיפה. בסיום ההכשרה בדצמבר 1942 הוצנח באנגליה. המשימות שהוטלו עליו כללו בין השאר חבלה במפעל שייצר את מטוסי המוסקיטו שהסבו נזק כבד לגרמנים.

מיד לאחר הצניחה צ'פמן הסגיר את עצמו לידי המשטרה הבריטית. אנשי הביון הבריטי, לאחר שהשתכנעו שהמידע שסיפק להם על הגרמנים אמין, מצאו אותו מתאים לשמש כסוכן כפול, ולצאת נגד מפעיליו הגרמנים. הבריטים השתמשו בערוץ התקשורת של צ'פמן כדי להזין את הגרמנים במידע כוזב, כשהתרמית הגדולה מכולן היתה ביום חבלה במפעל המטוסים בעזרתו המקצועית של הקוסם ג'ספר מסקליין, שהיה שותף למעשי הטעיה רבים שסייעו לבעלות הברית. לאחר מספר חודשים חזר צ'פמן כמתוכנן לגרמניה, משם הועבר בשרות הגרמנים לנורבגיה, ונשלח לבריטניה למשימה נוספת. אחד ממפעיליו פקפק במהימנותו ובנאמנותו, והצליח להביא להדחתו.

הספר מרתק מאוד בכמה היבטים. לדוגמא, הוא מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של הביון, אל מלחמת המוחות המורכבת והעדינה להפליא שהוכתבה על ידי מהלכי המלחמה וגם הכתיבה אותם. על רקע ארועי ימים אלה באזורנו (צוק איתן), מצאתי ענין מיוחד בתיאור ההונאות והמידע המסולף שסיפקו הבריטים לגרמנים. כך, לדוגמא, הוזנו הגרמנים בנתונים כוזבים על נפילות טילי V1 ו-V2 בלונדון, כדי לגרום להם לכוון לאזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות. בעידן הרשתות החברתיות והפורומים שמדווחים על כל רסיס, לא היה לתרגילי הונאה כאלה שום סיכוי. אני מניחה שהיום גם היה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע עתונאים לשתף פעולה ולפרסם ידיעות כוזבות.

מעבר למידע המעניין על המלחמה, חידת אישיותו של צ'פמן מרתקת. מה הניע אותו לסכן את חייו במשחק הכפול ששיחק? הוא לא הפגין פטריוטיות כלשהי בשום שלב. החודשים הארוכים במחיצת הגרמנים אפילו שכנעו אותו במידה מסוימת בנכונות האידיאולוגיה הנאצית, מה שלא הפריע לו להציע את עצמו כמועמד לרצוח את היטלר. ידידו הטוב ביותר היה המפעיל הגרמני (הם שמרו על קשר קרוב גם אחרי המלחמה), אבל הוא לא היסס לבגוד בו. נראה שהיה אדם רודף ריגושים שמשתעמם בקלות, רודף נשים שהנאמנות המונוגמית ממנו והלאה – בבריטניה אילץ את הביון הבריטי לתמוך באשה שילדה את בתו, ובנורבגיה אילץ את הביון הגרמני לתמוך בחברתו המקומית (אגב, הוא נישא בסופו של דבר לאשה שנסעה אתו לג'רזי לפני המלחמה). כסף היה בהחלט אחד המניעים שלו – הוא דרש וקיבל תשלום עבור שירותיו. הוא חיפש ומצא בכל מקום את החיים הטובים: בנורבגיה נהנה מהתחככות באליטה החברתית, ובתקופה השניה שלו בבריטניה הרבה לבלות בבארים והגדיל את הונו באמצעות מעשי תרמית בהימורים. קשה לעמוד במדויק על אופיו החמקמק. מפעיליו בשני הצדדים חיוו עליו דעות שונות, החל בפקפוק מוחלט וכלה באמון מוחלט, אבל גם הם היו נגועים במניעים פרטיים וקשה להסתמך עליהם. אולי אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו טהורים ונאצלים, אבל לפעמים הם אנשים מסוגו של צ'פמן, שממניעים אגואיסטים ובשל מבנה אישיות מורכב, ואולי מעוות, מוצאים עצמם בעתות לחץ בנקודות אסטרטגיות שבהן דווקא לתכונותיהם הלא חיוביות יש ערך.

ניכר שהסופר השקיע במחקר, וכשרונו הספרותי אפשר לו להגיש לקורא את ההיסטוריה באמצעות יצירה כתובה היטב. רק חבל שהתרגום מסורבל ולקוי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ.

Agent Zigzag – Ben Macintyre

עם עובד

2014 (2007)

תרגום מאנגלית: דפנה בן-יוסף

דברי מתיקה / איאן מקיואן

divrei_large21_wa

"דברי מתיקה" הוא ספר כיפי. במהלך הקריאה היתה לי תחושה שהסופר פשוט נהנה לכתוב אותו, ותחושת ההנאה הזו חלחלה אלי כקוראת. הוא לא ספר עמוק, אולי תוך כמה שבועות יישכח ממני, אבל הוא מעניק חווית קריאה מספקת, ולפעמים די בכך. חובבי ספרים ייהנו גם מהאזכורים הספרותיים הרבים: הגיבורה היא מעין תולעת ספרים, קוראת הרבה ומהר, ומעודכנת בכל חידושי הספרות בתקופתה – שנות השבעים של המאה העשרים.

"דברי מתיקה" הוא מעין ספר מתח/ביון. סרינה, חובבת ספרות כאמור, השלימה תואר ראשון במתמטיקה. במהלך לימודיה ניהלה רומן עם מרצה, ובהשפעתו ובתמיכתו קיבלה תפקיד באמ.איי.5. לאחר תקופת הכשרה מתסכלת, קיבלה משימה הקשורה לתחום הספרות, ומשם העלילה מסתבכת כשהיא מפתחת קשר אהבה עם הסוכן שהיא אמורה להפעיל. לא ארבה בפרטים נוספים על מהלך הארועים, כדי להמנע מספוילרים.

איאן מקיואן משכנע מאוד כאשה מספרת. אין שום תחושה של אילוץ בכניסה שלו לעורה של אשה. הוא בונה דמות אמינה של צעירה, שהיא לעתים מפוכחת, לעתים אבודה, מתאהבת בקלות, נתונה להשפעות, מעט מאוד נוטלת יוזמה, והרבה מאוד מניחה לעצמה להסחף עם הארועים. בנוסף להיותו ספר מתח, זהו גם סיפור אהבה, וגם קומדיה, והשילוב של השלושה עובד יפה.

הספר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל אין זאת אומרת שהוא לא מושקע בפרטים. כפי שהוא מיטיב להתבטא כאשה, הוא גם משקף יפה את רוח התקופה, וניכר שהשקיע בתחקיר.

בשורה התחתונה: הנאה מובטחת

Sweet Tooth / Ian McEwan

עם עובד

2013

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

העריק / דניאל סילבה

200px-938378d7a9d7a9d7a9

עברתי מספר פעמים ליד הספר בחנויות, ואפילו לא דפדפתי בו. הרתיעה אותי הכריכה עם אותיות התבליט המוזהבות שמתקשרת אצלי לספרים רומן-רומנטיים שאינם חביבים עלי. אבל כעת, לאחר קריאת הספר, אין מנוס מלהגיע למסקנה עתיקת היומין: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

"העריק" הוא ספר מתח משובח. הכתיבה קצבית, המתח נשמר לכל משך הסיפור, הפיתולים בעלילה הגיוניים ומתקבלים על הדעת, הדמויות אמינות מאוד, ואינן משורטטות בשחור-לבן. ומעל הכל, ניכר שנערך תחקיר מעמיק לפני כתיבת הספר, והפרטים שבו מעניקים לו אמינות ועומק. דוגמא קטנה: במקום כלשהו הסופר מזכיר את ירושלים ואת תל-אביב במשפט אחד, ומתייחס אליהן כ"עיר האמונה" ו"עיר ללא הפסקה" בהתאמה. יפה בעיני ההתמצאות הזו.

גיבור הספר הוא גבריאל אלון, איש ביון ישראלי, שיוצא לגלות מה עלה בגורלו של עריק רוסי שנעלם על אדמת בריטניה. מפרטי העלילה אנו למדים על העבר המשותף של השניים, וכן על ארועים בעברו האישי והמקצועי של גבריאל. כשחיפשתי חומר רקע לאחר קריאת הספר, גיליתי שגבריאל כיכב בכמה ספרים קודמים של סילבה, ואותם ארועים שהוזכרו בקצרה בספר הזה סופרו בהרחבה בספרים האחרים. יש לציין שבשום שלב בקריאת הספר לא היתה לי הרגשה שאני מחמיצה משהו משום שלא קראתי את הספרים הקודמים, ו"העריק" עומד לחלוטין בפני עצמו כספר שלם.

בשורה התחתונה: ספר טוב מאוד לסוגו.

The Defector – Daniel Silva

הוצאת ידיעות ספרים

2011

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

המוסד / מיכאל בר-זהר ונסים משעל

1010087

המוסד (או בשמו המלא "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים") הוא גוף יחודי בעולם הביון. לצד התפקידים הסטנדרטים של איסוף מידע וביצוע פעולות חשאיות מחוץ למדינה, הוא מתפקד גם כמגינם של יהודי העולם. כך היה המוסד מעורב בהעלאת יהודי אתיופיה, בהבאתן לארץ של צעירות יהודיות סוריות שהגיעו לפרקן, באיתור הילד הנעלם יוס'לה שוחמכר, וגם בעשית דין בנאצים, בין אם בהבאתם למשפט כמו במקרה אייכמן, או בחיסולם כמו במקרה צוקורס התליין מריגה. הספר "המוסד – המבצעים הגדולים" מספר על 22 פרשיות מתולדות המוסד, הן ארועי ביון "רגילים" והן ארועים מן הסוג שלמעלה.

הספר הוא ביסודו ספר עיון דוקומנטרי, אך כל אחד מן הפרקים כתוב בפרוזה סיפורית שוטפת, כך שהספר כולו נקרא כשרשרת של סיפורי מתח מסופרים היטב. עוד לפני שבחרתי לקרוא אותו תיארתי לעצמי שלא אתאכזב, כי את הכתיבה של מיכאל בר-זהר אני אוהבת מאוד (וזו הזדמנות להזכיר את "הרכבות יצאו ריקות" המצוין אודות שואת יהודי בולגריה, את "אחים" שהטוויסט שבסופו הוא מהמרשימים שיצא לי לקרוא, ואת "מזימה" המביא את סיפורו האמיתי המדהים של יהודי שלומיאלי למדי שגויס לרגל לטובת הנאצים).

רוב הפרשיות שבספר מוכרות: אלי כהן המרגל בדמשק, חיסול "הנסיך האדום", השמדת הכור הסורי ועוד. היחוד של הספר הוא בירידה לפרטים, בתיאור מדוקדק למדי (אך לא מייגע) של תהליכים שהיו טריגר לפרשיות ושל דרכי הביצוע. לדברי ההוצאה, בספר שפע של פרטים שלא היו ידועים עד כה. מכיוון שההיכרות הקודמת שלי עם הארועים היא ברמה המאוד כללית שלהם, אין לי דרך לכמת את החידושים שבספר, אבל, כמובן, אין סיבה לא להאמין בערך הנוסף שהוא מביא, וכך או כך הוא מרתק מאוד לקריאה.

יש איזו פמיליאריות בכתיבה, שבעיני מאוד תורמת לו. הכותבים כמעט שאינם מכניסים את עצמם לספר, למעט אזכור פה ושם של פגישות עם גיבורי הפרשות, אבל בין השורות אפשר לחוש את הקירבה שלהם לדברים שכתבו. כשהשניים מספרים על כשלונות, כדוגמת לילהאמר, אפשר לחוש שהם כועסים כמעט באופן אישי, כמו כל ישראלי שמרגיש שמשהו מכבודו שלו נפגם כשנציגיו מפשלים, וכשהם מספרים על מבצעים מבריקים אפשר לחוש בגאווה סמויה מתחת למילים. אני לא חושבת שיש בזה איזו פגימה באוביקטיביות של התיעוד, אלא מעין נופך, חינני בעיני, שתורם לחווית הקריאה.

הוצאת ידיעות ספרים

2010