המרגל והבוגד / בן מקנטייר

spy_master

כותרת משנה: פרשת הריגול שהובילה לסיומה של המלחמה הקרה

אולג גורדייבסקי נולד אל תוך משפחת הקג"ב. אביו היה עובד מסור של הארגון, נאמן ללא עוררין ומעורב בכמה מעשים נפשעים שעליהם לא דיבר. אחיו הבכור היה אף הוא איש הארגון, והיה שותף לחטיפת מתנגדי ברית-המועצות ולדיכוי האביב של פראג. אולג, שהיה תלמיד מצטיין, התקבל למכון הממלכתי ליחסים בינלאומיים של מוסקבה, משם הובילה הדרך אל הקג"ב. ככל הנראה לא היה לבו שלם עם המשטר הסובייטי, וכשנשלח להכשרה בברלין בעת הקמת החומה, גברה בו התרעומת כלפי הדיכוי. הצבתו בשגרירות בקופנהגן חשפה אותו אל החרות המערבית, החופש לבחור מוזיקה וספרים כרצונו, לשוטט ללא מגבלות, ליהנות ממוצרי צריכה. דיכוי האביב בפראג גרם לו ככל הנראה לאבד את שארית האמונה בקומוניזם. עד שנת 1985, אז נחשף בידי הקג"ב, הופעל כמרגל על יד ה-MI6. במהלך תקופה זו, למעט תקופת הקפאה קצרה בעקבות גירושיו, שנתפסו ככתם על ידי ברית המועצות, התקדם בסולם הדרגות בארגון, שירת בתפקיד בכיר בתחנת הקג"ב בלונדון, ונעצר ממש לפני שמונה לעמוד בראשה.

כפי שמצוין בכותרת המשנה של הספר, בן מקנטייר מייחס לגורדייבסקי תפקיד מפתח שתרם משמעותית לסיומה של המלחמה הקרה: פנתיאון המרגלים ששינו את פני העולם קטן ונבחר, ואולג גורדייבסקי נמצא בו: הוא חשף את דרכי פעולתו הפנימיות של הקג"ב בצומת מכריע של ההיסטוריה, וגילה לא רק מה המודיעין הסובייטי עושה, אלא גם מה הקרמלין חושב ומתכנן, ובכך שינה את חשיבתו של המערב על ברית המועצות. כמי שהיה מצוי במסדרונות הארגון, הוא הוכיח כי למרות ההשערה שבשנות השמונים הקג"ב היה רב עוצמה כתמיד, למעשה לא היה כזה. הוא גילה למפעיליו כי הקרמלין מאמין באמונה שלמה שהמערב עומד ללחוץ על הכפתור הגרעיני, ובעקבות ניתוחיו הבינו רייגן ותאצ'ר שחששותיהם של הסובייטים עלולים להיות בגדר סכנה גדולה יותר מתוקפנותם. המידע שמסר הפחית את המתח שנוצר בעת תרגיל כוחות נא"טו, אייבל ארצ'ר, שעלול היה להסלים לכלל מלחמה. גורדייבסקי הנחה את שני המנהיגים לפני פגישותיהם עם גורבצ'וב, ולדברי מקנטייר הפרשנות המדויקת שנתן גורדייבסקי לפסיכולוגיה של הקרמלין ב-1985 לא הביאה לידי קריסתה של ברית המועצות, אבל יש לשער שסייעה לה.

למה הופך אדם למרגל בכלל ונגד מולדתו בפרט? תאוות בצע היא מניע עוצמתי, הרפתקנות ומשיכה לסכנה משחקות אף הן תפקיד מרכזי. בשונה מאדי צ'פמן, סוכן זיגזג, וממרבית מרגלי בגידה כפולה, המניע העיקרי של גורדייבסקי היה אידאולוגי. תפיסת העולם המערבית החופשית והדמוקרטית היתה בעיניו הדרך הנכונה להתנהל בה, בניגוד לדיכוי הקומוניסטי הדורסני, והוא רתם את כישוריו כדי למוטט את שיטת המשטר בברית המועצות. מקנטייר מציב זה מול זה, על דרך הניגוד, את גורדייבסקי ואת אולדריץ' איימס, הסוכן הכפול האמריקאי, שפעל מתוך מניעים כספיים, והיה בין הגורמים לחשיפתו של הראשון. את גורדייבסקי ניתן להשוות מבחינה זאת לקים פילבי, שאמנם החזיק באמונות הפוכות אבל פעל מכוחן. לצד המניע האידאולוגי פעלו מן הסתם גורמים מעולמם הפנימי של השניים; אצל גורדייבסקי היו אלה מן הסתם אישיותו של אביו ומעשיו במסגרת עבודתו, לצד התנגדותה המושתקת של אמו.

בן מקנטייר מסתמך על תחקיר מקיף, כולל ראיונות עם אולג גורדייבסקי, שהצטברו לכמאה שעות שיחה. הוא שופך אור על העולם האפלולי והמתעתע של הביון, שבכיר ה-CIA ג'יימס אנגלטון כינה "ג'ונגל של מראות". הוא מרחיב בנושאים כמו יחסי סוכן-מפעיל, אופיים של אנשי ביון ושל מרגלים, ההתנהלות השונה של ארגוני הביון במערב ובמזרח, החיים הכפולים של המרגלים אפילו בתוך משפחתם, הפרטים הקטנים היכולים לקבוע את הצלחתו או את כשלונו של מבצע, משחקי המוחות והמאמץ להכנס לראשו של היריב, הפרנויה והחשדנות ועוד. הפרקים המתארים את מבצע המילוט של גורדייבסקי מברית המועצות הם מלאכת מחשבת של סיפור מתח.

אולג גורדייבסקי חי כיום באגליה, מוגן על ידי MI6. לאחר בריחתו מברית המועצות נגזר עליו בהיעדרו גזר דין מוות, שמעולם לא בוטל.

"המרגל והבוגד", כמו ספריו האחרים של בן מקנטייר, הוא ספר מרתק ומעשיר, ומותח למרות סופו הידוע מראש. מומלץ מאוד.

The Spy and the Traitor – Ben Macintyre

תכלת

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

 

בגידה כפולה / בן מקנטייר

bgida_kfula2

כותרת משנה: סיפורם האמיתי של מרגלי הפלישה לנורמנדי

"סבך בתוך סבך, מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומכופלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים, כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין, ואף על פי כן זאת האמת" – וינסטון צ'רצ'יל

"בגידה כפולה" מספר את סיפורם של חמישה מרגלים, ששיחקו תפקיד מכריע במבצע ההטעיה שקדם לפלישת בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השניה. שם הקוד שניתן למבצע, "שומר ראש", הושאל מדבריו של צ'רצ'יל כי "במלחמה האמת כל כך יקרה שאנו חייבים להעמיד עליה שומר ראש של שקרים". משעה שהוחלט כי הפלישה תתבצע בנורמנדי, נפרשה מסכת סבוכה של הונאה, שנועדה להטעות את הגרמנים באשר למועדה ולמיקומה. חמישה סוכנים כפולים תרמו תרומה מכרעת להצלחת המזימה, ומקנטייר מסיים את סיפורם באומרו כי, "הלוחמים בשדה הקרב לא ידעו כלל שפטריוט פולני, מהמרת פרואנית, אוהבת כלבים צרפתיה, נער שעשועים סרבי ומגדל תרנגולות ספרדי טוו יחד ובחשאיות גמורה את מסכת הכזבים שהוליכה אותם אל הניצחון".

חואן פויול גרסיה, רומן צ'רניאבסקי, דושקו פופוב, לילי סרגייב ואלווירה חוספינה קונספסיון דה לה פואנטה שודואר, התגייסו לסייע לבריטים ממניעים שונים. הם ריגלו למען ההרפתקה ולמען הרווח, מתוך פטריוטיות, תאוות בצע ותפיסת עולם אישית. הם העמידו צוות תמהוני, מעצבן, אמיץ ומוצלח להדהים. מפעיליהם נאלצו להתמודד עם אגו גדול, לטפל במריבות משפחתיות ובבזבזנות ראוותנית, ולנטרל רגשות תסכול שיכלו לגרום להכשלת המבצע כולו. אך כל החמישה, כל אחד בסגנונו ומבלי להכיר את המקבילים לו, תרם בעבודת נמלים שקדנית להצלחת המשימה. בניצוחו של טאר רוברטסון, איש ה-MI5, דיווחו על תכניות לתקוף בנורבגיה ובדרום צרפת, והפנו את תשומת לבם של הגרמנים לריכוזי כוחות הדמה מול פה דה קאלה. מלאכתם לא הסתיימה עם הפלישה לנורמנדי, והם הצליחו לשכנע את הגרמנים שזו היתה רק הסחת דעת, והפלישה האמיתית צפויה להתרחש מזרחית לשם. כתוצאה מכך, למעט כוחות תגבורת מעטים שהוחשו לנורמנדי חמישה ימים אחרי הפלישה, אף יחידה לא הוזזה ממקומה משום שהגרמנים האמינו למידע הכוזב. בצעד נועז, כדי לבסס את אמינות הסוכנים, שלח אחד מהם לגרמנים התרעה אמיתית לפני הפלישה לנורמנדי – מאוחר מכדי שיוכלו לבצע מהלך כלשהו נגדה – והסוכן עז הפנים אף התמרמר לאחר מכן על שלא שעו לדבריו. חודשיים לאחר הפלישה הוענק לו על ידי הגרמנים אות צלב הברזל על הצטיינות יוצאת דופן…

בן מקנטייר מיטיב לתאר את מה שהוא מכנה "עולם המראה" של הריגול, עולם שבו אף פעם לא ניתן לדעת אם הדברים הינם כפי שהם נראים, וכל מה שנבנה בעמל עשוי להתמוטט כהרף עין ולהמיט אסון כבד. כך, לדוגמא, במקום לקוות לעריקתם של קציני מודיעין גרמנים, קיוו הבריטים שאלה יישארו על מכונם, שכן המשך פעולתם של הסוכנים הכפולים לאחר עריקה שכזו, במקום לכידתם המתבקשת, תעורר חשד שהם מופעלים בידי הבריטים. טוני בלאנט, איש MI6 שריגל עבור הרוסים, דיווח למפעיליו על ההונאה המתארגנת, אבל דווקא העובדה שהיה סוכן כפול ושכל חבריו דיווחו כמוהו, גרמה לרוסים לא להאמין לו. מעצרו בידי הגסטפו של סוכן עצמאי, שהכיר היטב את עבודתו של אחד מן החמישה, יכול היה להביא לחשיפת המבצע כולו, ובמשך זמן ממושך לא ידעו הבריטים בוודאות אם נשבר בחקירה. אחת מהחמישה, שהיתה משוכנעת שאנשי הביון הבריטים הרגו את הכלב שלה, שמרה לעצמה סוד שהיה בכוחו למחוק את כל ההישגים שהושגו בעמל רב. אבל בתוך כל אי הוודאות המתעתעת חתרו הסוכנים ומפעיליהם בנחישות אל המטרה.

דרכי הפעולה של החמישה היו מגוונות. פויול, שכונה גרבו, איש עתיר דמיון ומשתפך במלל רגשני אינסופי, הקים מערך מורכב של עשרים וארבעה סוכנים, שרק אחד מהם – הוא עצמו – היה אמיתי. סוכניו היו מפוזרים ברחבי האי, לכל אחד מהם הסבר משלו מדוע התנדב לרגל עבור הגרמנים, לכל אחד מהם סגנון משלו. אחד הסוכנים אף נעצר כי הסתובב בשטח סגור ללא תעודות, עדות – מפוברקת, אין צורך לומר – לריכוז כוחות צבא במקום. אלווירה שודואר, שכונתה ברונקס, היתה בליינית ומהמרת, ודיווחיה לגרמנים הסתמכו על רכילות חברתית בעקבות מפגשים מדומיינים עם אישים שונים. איש איש וסגנונו.

במחצית יולי 1943, אחרי תקופה ארוכה של טיפוח הסוכנים הכפולים, הגיע טאר רוברטסון, מי שעמד בראש מערך הבגידה הכפולה, למסקנה שכל הסוכנים הגרמנים בבריטניה היו נתונים לפיקוחו. העובדה ששולחיהם הגרמנים האמינו שהם מבצעים עבורם עבודה משובחת, הביאה לכך שלא נשלחו מרגלים חדשים, וכך שלטו הבריטים לחלוטין במידע שהועבר לגרמניה. עד שלהי 1942 עסקו הסוכנים בעיקר בשליחת "מזון תרנגולות", הווה אומר מידע בלתי מזיק, ולאחר מכן החלו לנסות להשפיע על האסטרטגיה הכוללת של הגרמנים. למרבה האירוניה, כספים שהגרמנים הזרימו למימון מבצעי ריגול בבריטניה, הגיעו לקופת MI5. דיווחיהם של הסוכנים סייעו למאמץ הבריטי בדרכים נוספות מעבר למשימת ההטעיה: לקראת הפלישה, דיווחיה של לילי סרגייב, שכונתה אוצר, הועברו לברלין כפי שנשלחו, ללא עיבוד נוסף, ובכך הסתייע בידם של הבריטים לפצח במהירות את הצופן היומי. נעשה נסיון להקים מערך דומה של סוכנים כפולים בארצות הברית, ולשם כך נשלח לשם דושקו פופוב, שכונה תלת אופן, אך גישתם של האמריקאים היתה שונה, ואולי גם אישיותו הראוותנית של פופוב עוררה אנטגוניזם, ואימוץ שיטת הסוכנים הכפולים ארע רק מאוחר יותר.

מאמציהם של החמישה השתלבו במערך הטעיה נרחב. צבא דמה רוכז מול פה דה קאלה, מצויד באוירונים ובטנקים מדומים. רעשים, שנועדו להקלט אצל הגרמנים ולהעיד על ריכוז כוחות גדול, הושמעו על ידי אנשים בודדים במקומות אסטרטגיים. שחקן הוכשר להתחזות למונטגומרי, ולהופיע בגלוי במקום מרוחק מנורמנדי, כדי ליצור רושם שהפלישה תערך במקום אחר ובמועד אחר. ועוד. כמה מן ההטעיות התגלו מאוחר יותר כחסרות השפעה, אבל תוצאת המאמצים כולם היתה ללא עוררין ניצחון מוחלט משנה סדרי עולם.

בן מקנטייר מתאר את כל אלה, והרבה יותר מאלה, בספר תיעודי וסיפורי כאחד, הנשען על מסמכים שהיו חסויים עשרות שנים ועל ראיונות עם מקורבים לארועים. כמו בספריו האחרים, ביניהם "סוכן זיגזג" ו"מרגל בין חברים", דמויותיו יוצאות מדפי ספרי ההיסטוריה, ומוצגות כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם. מקנטייר, בסגנונו הקריא ובהיקסמות שלו מן הנושא, יצר ספר מסחרר, מעשיר ומומלץ מאוד.

Double Cross – Ben Macintyre

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

התמים / איאן מקיואן

hatamim_front2

כותרת משנה: היחסים המיוחדים

בשנות החמישים של המאה העשרים, כעשור אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה, היו החשדנות והאיבה בין מזרח למערב בשיאן. בברלין המחולקת, עדיין לפני הקמת החומה, ניצבו הצדדים העוינים בסמיכות זה לזה, מנסים לחשוף זה את מזימותיו של זה. "מבצע זהב", שנוהל בשיתוף פעולה אמריקאי-בריטי, היה אמור לסייע בגילוי סודותיהם של הרוסים. במסווה של תחנת מכ"ם נחפרה מנהרה אל מתחת לאזור הרוסי, כדי לאפשר התחברות ישירה אל קוי התקשורת של הרוסים. באפריל 1956, אחד-עשר חודשים אחרי שהמנהרה הפכה מבצעית, חפרו הרוסים לתוכה, ושמו קץ למבצע. בדיעבד התברר שסוכן כפול בשם ג'ורג' בלייק דיווח למפעיליו על המבצע כבר ב-1955, ואלה, מן הסתם, העבירו בקוים שאליהם התחברו האמריקאים והבריטים, מידע פְּחוּת ערך או כוזב.

על רקע זה מתרחשת עלילת "התמים". ג'ורג' בלייק מופיע בספר הופעת אורח, תיאור המנהרה מדויק, אך כל שאר הדמויות בדויות. התמים הוא לנרד מרנהם, צעיר בריטי בשנות העשרים לחייו, ביישן, בתול, עדיין מתגורר עם הוריו ועובד במשרד הדואר. הוא מגויס למבצע בזכות הכשרתו הטכנית, ומופקד על בדיקת ציוד. העבודה הופכת בהדרגה שגרתית, ועיקר חייו מתמצה בפרשת אהבים עם מריה, גרמניה גרושה, ששיגרה אליו פתק בבאר, גאלה אותו מבתוליו, והפכה לאהבת חייו. היחסים המיוחדים שבכותרת המשנה של הספר נושאים משמעויות רבות, ביניהן יחסי הכובש הבריטי עם הנכבש הגרמני, ואלה פולשים אל הזוגיות של השניים. בעלה לשעבר של מריה משבש אף הוא את האידיליה, ומדרדר את העלילה אל אלימות קטלנית ואל פתרון מהפך קרביים. שם הספר, היכול להיות מתורגם גם כ"חף מפשע", מקבל במפנה העלילה הזה משמעות נוספת.

מקיואן מיטיב לתאר את המתרחש בנפשו של לנרד, ומשלב את הסיפור הפרטי במסכת הגדולה של ארועי התקופה. למרות כובד הראש המתבקש, הספר גדוש הומור, בעיקר בכל הקשור למפגש שתי התרבויות, האמריקאית והבריטית. הוא מחיה את ברלין של שנות החמישים, ובסיומו של הספר גם את זו של 1989, ממש לפני נפילת החומה. הקושי היחיד שלי עם הספר נוצר כשהסיפור סטה מן המבצע אל הרומן, ושקע מעט בפירוט יתר של היומיום. מכל מקום, עלילת המנהרה מתקדמת אל סופה הידוע, עלילת סיפורם של לנרד ומריה מתפתלת ומפתיעה, והקישור בין שתיהן בסופו של דבר מוצלח ומקורי.

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר קריא ומעניין.

The Innocent – Ian McEwan

2007 (1989)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ריגול – כרוניקה של בגידה / פיט ארלי

31-2933a3

באפריל 1985 נכנס סוכן הסי.אי.איי אולדריץ' איימס לשגרירות הסובייטית בלונדון. לכאורה בא לחפש אדם, שלא הופיע לפגישה שקבעו, אך למעשה ביקש ליצור קשר עם הק.ג.ב. באין רואים החליק מכתב אל שומר השגרירות, ובו מידע אודות שלושה סוכנים כפולים, בצירוף כמה פרטים שהעידו על התמצאותו בנבכי הביון. תמורת המידע ביקש תשלום של חמישים אלף דולר. ביוני אותה שנה, למרות שהק.ג.ב. לא ביקש ממנו דבר, מסר לידיו רשימה של סוכני סי.אי.איי רוסים. בזה אחר זה נלכדו הסוכנים, חלקם הוצאו להורג. רצף המעצרים, שכונה "האבדות של 1985", התמיה את ארגוני הביון האמריקאים, אבל עברו תשע שנים עד שאולדריץ', המוכר יותר בשם ריק, איימס זוהה כחפרפרת.

העיתונאי והסופר פיט ארלי הצליח להפגש עם איימס בכלא לשיחות ללא פיקוח וללא צנזורה. חמישים שעות השיחה, והתכתבות בין השניים אחריהן, הן הבסיס לספר זה. ארלי הצליב מידע עם מקורות נוספים, סוכני סי.אי.איי ואף.בי.אי, חברים, סוכני ק.ג.ב, ומסמכים גלויים וחסויים, וניסה לתאר תיאור שלם ומלא של פרשת הריגול. תיאור מדויק ואמין במלואו ככל הנראה לא יתאפשר לעולם, שכן לכל צד בפרשה אינטרסים משלו, אמוציות משלו, ולכן גרסה משלו. עולמו של איימס, ועולם הביון בכלל, מושתת על הונאה, ובעולם שכזה האמת רבת-פנים וחמקמקה. חברו של איימס תיאר זאת כך: "כולם יודעים שאגף המבצעים מתקיים בתוך ריק מוסרי מושלם ומוחלט. אנשים, שהופכים לסוכנים סמויים, צריכים להשעות את כל הקטגוריות המוסריות על-פיהן מנהלים אנשים אחרים את חייהם. אתה לא יכול לספר לשכניך מה אתה עושה. אתה חייב לשקר לאנשים מדי יום, אבל הגרוע ביותר הוא שאתה בעצם נכנס לשממה אתית". לספר מצורף מאמר מאת בכיר בקהילית המודיעין בישראל, המתאר אף הוא את אשר מחוללת מציאות עלומה לנפשו של אדם, שבוחר להעביר את חייו בעולם הדמדומים.

שתי שאלות מרכזיות מעניינות את ארלי. האחת מתייחסת לפרק הזמן הממושך מאוד שעבר מאז שהתעורר החשד בדבר קיומה של חפרפרת ועד לכידתו של איימס. ארלי מתאר את האוירה בסוכנות, שזמן קצר קודם לכן עברה טראומה בשל מנהל חשדן ופרנואידי. הוא מספר על הדגשים השונים בעבודת הסוכנות, על ההטעיה שהפעיל הק.ג.ב כדי להגן על איימס, ועל גורמים נוספים שהסיטו את תשומת הלב מחשד הבגידה. היבט זה של הספר מרתק, אך לא פחות מעניינת ממנו היא השאלה השניה, העוסקת במניעיו של איימס.

המניע הראשוני, כך נראה, היה כספי. איימס נישא זמן מה קודם לכן לרוזריו, אשתו השניה, והזוג ניהל אורח חיים פזרני, הרבה מעל לאמצעיהם. הסכום שדרש במכתב שהגניב לשגרירות היה אמור לכסות את כל חובותיהם. לדבריו, לאחר מעשה הבגידה הראשון הבין שבשל תפקידיו כמפעיל סוכנים וכבכיר בחטיבה הסובייטית-מזא"ר, הוא מוכר לסוכני הסי.אי.איי הרוסים, ועלול להחשף על ידם, ולכן הסגיר כל אחד ואחד מהם כאקט של הגנה עצמית. מכאן ואילך גברה החמדנות מצד אחד, והתפוגגו נקיפות המצפון, אם היו כאלה, מצד שני. הוא סיפק לסובייטים מסמכים חסויים ומידע על מבצעים רגישים, וקיבל מהם במהלך השנים קרוב לשני מליון דולר. החמדנות היא זו שבסופו של דבר הביאה למפלתו, שכן אורח חייהם הראוותני של בני הזוג עורר את חשדם של ציידי החפרפרת.

תחילה הודה איימס באוזני ארלי במניע הכספי, אך עם הזמן הוסיף מניעים נוספים. לטענתו, המודיעין הפוליטי הוא בעצם חסר משמעות, משום שמקבלי ההחלטות פועלים משיקולים רבים אחרים, כך שבגידתו לא גרמה נזק ממשי. הוא נתלה במעשיהם של אחרים, כולל בחשד שהועלה כנגד קיסינג'ר, כאילו יעץ לרוסים נגד משטרו של קרטר, וטען כי במעשים אלה הוסרו לכאורה מעצורים שחש. בנוסף, כך לדבריו, הסי.אי.איי הוא מוסד מושחת ומסוכן, משום שהוא עוסק בביסוסה ובהרחבתה של העוצמה האימפריאליסטית האמריקנית. הוא סבור שהק.ג.ב היה ממילא נמר של נייר, וקובעי המדיניות של המערב האדירו את עוצמתו כדי להצדיק את מהלכיהם, ולכן קשריו שלו עצמו איתם לא יכלו לפגוע בארצות הברית. גם מנהליו הבלתי מוכשרים, כפי שהוא תיאר אותם, תרמו לתחושתו שגנבו לו את הארגון שהיה "שלו" (אביו היה סוכן סי.אי.איי). ועל כל אלה יש להוסיף את תחושת הניכור שלו מהתרבות שבתוכה גדל. כדבריו, "אין סיבה יחידה, אלא רבדים על גבי רבדים על גבי רבדים של סיבות, שאין בהן כאלה שחשובות יותר מאחרות, ולאלה יש להוסיף את המאורעות בעצמם, התלכדות כמעט חד פעמית של נסיבות, שאפשרו לפנטזיה להתגשם, בלא הבנה מודעת או חשיבה זהירה ואפילו מכאיבה, לכלל תכנית של ממש". גורמים בביון האמריקאי רואים בכל אלה תירוצים, וסבורים שהמניע היה כסף, בין אם מתוך חמדנות אישית, או כדי לרַצות את אשתו.

רוזריו נידונה לחמש שנות מאסר, אך שאלת מעורבותה בפועל בריגול נותרה מעורפלת. איימס סובב אותה תחילה בכחש, אך ככל הנראה האמת נודעה לה בשלב מוקדם. היא לא עשתה דבר לעצור אותו. נהפוך הוא, היא עודדה אותו לדרוש תמורה כספית, ווידאה שיזהר לבל יתפס. איימס טען לאחר לכידתו שרוזריו היתה נקיה מאשמה. רוזריו, לעומת זאת, הפלילה אותו, והציגה עצמה כקורבן.

אחד הטיעונים של איימס להפחתת אשמתו נוסח כך: "כל האנשים ששמותיהם הופיעו ברשימה שלי מה-13 ביוני ידעו את הסיכונים שנטלו על עצמם, כשהחלו לרגל לטובת הסי.אי.איי והאף.בי.אי […] זה לא היה ענין אישי. זה היה פשוט חלק מהמשחק". כשחושבים על המשפט הזה במנותק מרגשות פטריוטיים ומסלידה ממעשי בגידה, הוא אולי מעורר פחות תרעומת מאשר בקריאה ראשונה, שכן מדובר באנשים, משני עברי המתרס, שבחרו לבגוד בארצם. למוסר הכפול, המתייחס אל בוגד מבית באופן מחמיר ואל בוגד מן החוץ באופן מקל, יש במקרה זה הסבר שאיימס בחר להתעלם ממנו: לאנשי המערב היו דרכים רבות להביע מחאה. הם יכלו לצאת להפגנה, לכתוב מכתב לרשויות ועוד. לאנשי ברית המועצות לא היו אופציות כאלה, וההצטרפות לשורות הביון האמריקאי היתה אחת מן הדרכים הבודדות למחות ולהשפיע על מצבה של מדינתם.

נקודה מעניינת שאיימס חוזר אליה היא היחס הכפול שלו עצמו אל מעשיו. כך, לדוגמא, הוא מספר על הרגשתו כשהשתתף בחקירת עריק סובייטי, וזה סיפר על סוכן כפול שנלכד על ידי הק.ג.ב: "המחשבה הראשונה שחלפה בי היתה, אלוהים אדירים, אנחנו חייבים לעשות משהו כדי להציל אותו! […] ואז נזכרתי שאני מסרתי לק.ג.ב את שמו של גורדייבסקי. אני הייתי אחראי למעצרו! מידרתי את עצמי עד כדי כך!"

פיט ארלי כתב ספר מושקע, שלמרות סופו הידוע מראש נקרא כמעט במתח. על כמה מן הפרטים המופיעים בספר הוא מעיד שמדובר בחשיפה ראשונה שלהם, אבל מבחינתי הפרשה כולה היא בגדר חשיפה ראשונה. העולם המתעתע של הביון מרתק, והשאלות ההתנהגותיות והמוסריות הנידונות בו עמוקות. מומלץ בהחלט.

Confession of a Spy / Pete Earley

הקיבוץ המאוחד ודניאלה די-נור

1998 (1997)

תרגום מאנגלית: דורית לנדס

מרגלי הבלקן / אלן פירסט

968357

עלילת "מרגלי הבלקן" מתרחשת בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאפריל 1941, ימי מלחמת איטליה-יוון. מוסוליני, שהשתוקק למצֵב את איטליה כמעצמה בעיניו של היטלר, החליט לכבוש את יוון. מאמצי הפלישה שלו עלו בתוהו, הצבא היווני הדף את האיטלקים ואף כבש מידיהם חלקים מאלבניה. היטלר התערב במלחמה, דחה את פתיחת המערכה נגד ברית-המועצות בארבעה שבועות, וצבאו פלש ליוון דרך בולגריה, ששיתפה אתו פעולה, ודרך יוגוסלביה, שהתנגדה לו אך הוכרעה.

קוסטה זאניס הוא איש משטרה יווני, שבתקופה האמורה משרת ביחידה יחודית, המטפלת בבעיות עדינות שמחייבות טיפול הרחק מאור הזרקורים. כמי שמורגל בחשאיות הוא מוצא עצמו מעורב בהברחת יהודים מגרמניה לחוף מבטחים בתורכיה, וכן בסיוע לביון הבריטי ובפוליטיקה הפנימית ביוגוסלביה המסוכסכת אל מול אולטימטום גרמני, נעזר בקשריו בחלונות הגבוהים, בכוחות המשטרה במדינות סמוכות, ובפושעים בכירים וזוטרים. במקביל הוא מטפל במשפחתו, ודואג להבריח אותה למצרים רגע לפני הכיבוש הגרמני. הוא נפרד בעל-כורחו מבת זוגו, שהתגלתה כמרגלת בריטית, ומתאהב ממבט ראשון באשתו של גבר יווני רב עוצמה.

אלן פירסט מתואר בספר כמי ש"מוכר בעולם כאמן ספרי הריגול ההיסטוריים". בהתבסס על ספר זה, היחיד משמונה-עשר ספריו שתורגם לעברית, אני סבורה שתיאור זה מופרז. הפן ההיסטורי מעניין, אבל דמותו של זאניס אינה משכנעת. מניעיו אינם ברורים, אישיותו שטוחה למדי, פרשת האהבה שלו מופרכת. לפעמים נדמה שלמרות שהוא פועל בתנאים מסוכנים הוא די מתנהל בחלל ריק ובלתי מתקבל על הדעת, כאילו דבר אינו יכול לפגוע בו. אמנם למדתי מן הספר על הפוליטיקה של אותם שבועות, בעיקר ביוון וביוגוסלביה, אבל הפרטים כולם – והרבה יותר מהם – עולים ברשת בחיפוש פשוט, ואין בספר חידוש וגילוי.

לפיכך, למרות שאני נמשכת לספרי ריגול מבוססי היסטוריה, על הספר הזה אפשר, לדעתי, לוותר.

Spies of the Balkans – Alan Furst

מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

הטובה שבמרגלות / אלכס גרליס

989022

פלישת בעלות הברית לנורמנדי ביוני 1944 לוותה בפעולות הונאה רחבות היקף תחת השם "מבצע פורטיטיוד". מטרת המבצע היתה להטעות את הגרמנים באשר למקום בו תתבצע הפלישה. פורטיטיוד צפון סימן כיעד את נורבגיה, ופורטיטיוד דרום את פה דה קאלה, הנקודה בחוף צרפת הקרובה ביותר לאנגליה. ההטעיה כללה, בין השאר, הקמת ארמיה מדומה בחופי דובר, ופעילות מודיעינית ענפה. "הטובה שבמרגלות" מתרחש על רקע הפעילות המודיעינית שנועדה לשכנע את הגרמנים שהפלישה תתבצע בפה דה קאלה.

אוון קווין נפצע בקרב ימי. לאכזבתו נבצר ממנו לחזור לשירות בים מסיבות רפואיות, והוא הוצב לתפקיד משרדי בלונדון. בבית החולים, בו עבר טיפולי פיזיותרפיה, פגש את האחות נטלי מרסיה שטיפלה בו במסירות ונראה שנמשכה אליו. בתוך מספר שבועות החליטו השניים להנשא. חיל הים העמיד לרשותם דירה קטנה, נטלי המשיכה בעבודתה כאחות, ואוון הצטרף לצוות שלמד לפרטיו את החוף הצפוני של צרפת. כשנטלי נעלמת, אוון מגלה שהוא שימש כל השנים כפיון במשחקי ביון, וכשצרפת משתחררת מן הכיבוש הנאצי הוא יוצא לחפש את אשתו.

אלכס גרליס ביסס את ספרו על תחקיר מקיף של ארועי התקופה. הספר משלב דמויות בדויות, כמו אוון ונטלי, עם אנשים שהיו, ועם מהלכים מדיניים וצבאיים נאמנים להיסטוריה. השילוב עובד מצוין, ומאפשר לימוד והעשרה יחד עם חוויה ספרותית מהנה. ציר העלילה הוא יחסיהם של בני הזוג, אבל ציר זה מטרתו להוביל את העלילה, והוא אינו גולש למתקתקות רומנטית, אינו משתלט על הספר ואינו הופך לעיקר. העלילה פותחת בתנועה ההמונית של הפליטים בצרפת, הנמלטים מאימת הכובש, עוברת לשדה הקרב הימי, ממשיכה במסדרונות החשאיים של הביון, הן הבריטי והן הגרמני, ומסתיימת בצרפת המשוחררת והמבקשת לנקום. בכל מקום ניכרת בקיאותו העמוקה של הסופר בפרטים, הן בתמונה הכוללת והן בפכים הקטנים. אני מוצאת – לא בפעם הראשונה – את השילוב של היסטוריה עם בדיה, כשהוא נעשה כהלכה, מעשיר ומרתק, דרך מצוינת לצבור ידע באמצעות פרוזה טובה. האופן בו בחר גרליס לסיים את הפן הבדוי בספרו הוא בעיני הליקוי היחיד בספר, אבל מדובר בחריקה קלה בלבד על רקע הספר כולו. כמצופה מספר מבוסס היסטוריה, הסופר מבדיל בסופו בין אמת ובדיה.

ההיסטוריה מרתקת, ו"הטובה שבמרגלות" עושה לה שירות מצוין. בהחלט מומלץ.

The Best of our Spies – Alex Gerlis

פן וידיעות ספרים

2018 (2012)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

מרגל בין חברים / בן מקנטייר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a8d792d79c_d791d799d79f_d797d791d7a8d799d79d2

כותרת משנה: קים פילבי והבגידה הגדולה

הרולד אדריאן ראסל פילבי, שנודע בשם קים פילבי, מבכירי הביון הבריטי, גויס לביון הסוביייטי ב-1933 עוד בהיותו סטודנט. דעותיו המרקסיסטיות היו ידועות לחבריו, אך משהחליט להעמיד את עצמו לרשות ברית-המועצות, התחזה כאיש ימין, יצא לספרד כעתונאי, ושיגר כתבות תמיכה בפרנקו הלאומני. בתקופת מלחמת העולם השניה גויס לביון הבריטי, והחל לטפס לצמרת. בשלב מסוים אף מונה לעמוד בראש האגף הסובייטי… עדויות של סוכנים עריקים מברית-המועצות לאורך השנים עוררו חשדות כנגד פילבי, וכתוצאה מכך לא מונה לעמוד בראש השרות, אולם הוא הצליח להמשיך בפעילותו עד שנות ה-60. ב-1963 הצליח פילבי להמלט לברית-המועצות, שם חי עד מותו ב-1988.

סיפורו של פילבי נודע ברבים, בין השאר בזכות ספרי עיון שנכתבו אודותיו, כמו גם ספרי בדיון מבוססי מציאות, כמו "החפרפרת" של ג'ון לה-קארה ו"הגורם האנושי" של גרהם גרין. למרות זאת, ספרו של מקנטייר נקרא במתח ומעורר עניין, גם משום נקודת המבט שבחר בה – החברות בתוך הארגון הבריטי – וגם בשל כשרונו לספר סיפור.

MI6, שרות הביון הבריטי העוסק בפעילות מחוץ למדינה (בניגוד ל-MI5 הפועל בתוכה), מתואר בספר כמועדון חברים אקסקלוסיבי. חבריו ברובם היו בנים למשפחות ממעמד גבוה, בוגרי בתי ספר פרטיים. כדי להתקבל לשרות ולהתקדם בתוכו די היה בהמלצה בנוסח "הוא משלנו", שהחליפה לעתים בדיקות רקע מעמיקות. כך אפשר להסביר את הסתננותם של מרגלים רבים אל שורות הארגון. בדיקה מקיפה היתה אולי מונעת את גיוסו של פילבי, בשל עברו המרקסיסטי, בשל שינוי העמדה הפתאומי משמאל לימין, ובשל נסיונו לגייס ידידה לשרות הסובייטים עוד בשנות ה-30. נסיון זה הוא שיביא בסופו של דבר, שלושים שנה אחר-כך, לנפילתו.

קים פילבי היה אדם שופע קסם, מתיידד בקלות, אהוב מאוד על חבריו הרבים. מקנטייר בוחר להתמקד בחברות בינו ובין ניקולס אליוט, אף הוא איש MI6. בחיפוש ברשת אחר מידע אודות אליוט נמצא כי שמו נקשר בעיקר בשני כשלונות מבצעיים, שהידוע בהם הוא בריחתו של פילבי. מקנטייר מספר על הקריירה המוצלחת של אליוט, שיחסית לפילבי הנהנתן חובב האלכוהול, היה טיפוס סולידי. פילבי ואליוט נפגשו במסגרת הארגון ב-1940, הפכו לחברים קרובים (עד כמה שחברות יכולה להיות קרובה כשאחד מהם מנהל חיים כפולים בסתר), והתקדמו במקביל במעלה ההיררכיה. כשפילבי נחשד בריגול, היה זה אליוט שיצא בנחרצות להגנתו, ואף הצליח להחזירו לשרות לאחר מספר שנות הקפאה. בשל הנאמנות והאמון האלה, תחושת הבגידה שלו כשנחשפה האמת היתה כואבת במיוחד. כך כתב אודותיו ג'ון לה-קארה, שפגש אותו ב-1986, עשרים ושלוש שנים אחרי הפרשה:

חיש מהר התברר שהוא מבקש להכניס אותי למעגל, לגרום לי להתפעל, כפי שהוא עצמו התפעל; לגרום לי לחלוק את יראת הכבוד ואת התסכול שלו לנוכח עוצמת המעשה שנעשה לו; ולהרגיש, אם רק אוכל, או למצער לדמות בעיני רוחי, את חמת הזעם ואת הכאב שהחינוך המעודן שלו והגינונים המושלמים שלו, ועל אחת כמה וכמה המגבלות של חוק הסודות הרשמיים, אילצו אותו להסתיר היטב.

לא נראה לי שמקנטייר התכוון להגן על פילבי, אבל המרגל אינו מצטייר כאן שחור משחור. נכון שהנחת היסוד היא שאנשים אמורים להשאר נאמנים למשבצת בה נולדו, ולפיכך פילבי אמור היה לשמש את הבריטים בלבד. בהתעלם מכך, אי אפשר להכחיש שהיה נאמן לאמונותיו ללא פקפוק לאורך עשרות שנים, ופעל לישומן. הוא הונע על ידי אידיאולוגיה, לא על ידי בצע כסף או הרפתקנות. הוא העמיד פני חבר כשלא היה כזה, אבל זה מה שמרגלים עושים. גם הטיעון החוזר ונשנה שבמעשיו גרם לאנשים לאבד את חייהם נגוע בצביעות, בהתחשב בזירה המלוכלכלת בה מתנהלים משחקי הריגול. טענו כנגדו שהיה צריך לשנות את עמדותיו לנוכח זוועותיו של סטלין, אבל כמו מליונים אחרים הוא טעה לחשוב שניתן להפריד בין הקומוניזם התיאורטי למעשי. כך או כך, מקנטייר אינו מעמיד עצמו בעמדה שיפוטית, אלא בעמדה של מספר, ואת זה הוא עושה מצוין.

"מרגל בין חברים" הוא ספר מעמיק, המסתמך על אינספור מקורות, ואני ממליצה עליו, כמו גם על קודמו, "סוכן זיגזג", שעסק גם הוא בעולם הביון הבריטי במלחמת העולם השניה.

A Spy among Friends – Ben Macintyre

עם עובד

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

חיילים / סונקה נייצל והראלד ולצר

1-0006718b

כותרת משנה: ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות

במסגרת המאמצים לאסוף מידע על האויב, החליטו הבריטים, ובעקבותיהם האמריקאים, לצותת לשבויים מן הוורמאכט (הצבא הגרמני) על שלושת זרועותיו – יבשה, אויר וים – ומן הוואפן-ס"ס, הזרוע הצבאית של הס"ס. בכמה מחנות שבויים נבחרים, החל מדצמבר 1939, כלומר כמעט מראשית המלחמה ועד ימיה האחרונים, הותקנו מיקרופונים נסתרים, שהקליטו את שיחותיהם של השבויים. לעתים הושתלו בקרב השבויים משתפי פעולה שעודדו אותם לדבר, אבל ברוב המקרים מדובר בשיחות חופשיות. גם אם חשדו השבויים (רובם גרמנים, ומיעוטם איטלקים ויפנים) ששיחותיהם מוקלטות, לא יכלו להתגבר על הצורך לשוחח ולשתף בארועים שעברו עליהם ובתחושותיהם.

ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל חשף את קיומם של כ-150,000 עמודי תמלילים. כדי לנתח  את התמלילים ולהעניק להם משמעות חברתית-היסטורית מעבר לציטוטים גרידא, גייס את הפסיכולוג החברתי הגרמני הראלד ולצר. כל אחד מפרקי הספר מתרכז באחד האספקטים שהרכיבו את עולמם של החיילים, כמו טכנולוגיה, סיפורי הרפתקאות, ערכים צבאיים, ציד ועוד.

ציפיתי לספר על המניעים של חיילי הוורמאכט, וקיבלתי ספר על "למה חיילים הורגים", דיון כללי שיש בו ענין, אבל חידוש כמעט שאין בו, וכמעט שום ערך מוסף לגבי המלחמה הספציפית ההיא. לשאלות המעניינות באמת, השאלות היחודיות למלחמת העולם השניה, כמו השתתפותם של חיילי הוורמאכט בהשמדה, ומה גורם לאדם מן השורה להשתתף מרצונו ברצח אזרחים וליהנות מן המעשה, ניתן אותו משקל כמו לנושאים האחרים שהספר מכסה.

בפרקים העוסקים ביחסם של החיילים להרג, הכותבים מפנים מפעם לפעם לארועים שארעו במלחמות אחרות על ידי חיילים אחרים, בעיקר להתנהגותם של חיילים אמריקאים בוייטנאם. התחושה היא שהם מבקשים להסיט את העיסוק מהתנהגותם הנפשעת של חיילי הוורמאכט באמצעות מתן פרשנות רחבה יותר לאלימות המשתחררת בכל שדה קרב. אין טעם להיתמם ולטעון שחיילי המדינות הדמוקרטיות מקפידים על טוהר הנשק, אבל אין מקום לגזור גזירה שווה בין התנהגות הנתפסת בעולם השפוי כחריגה לסטנדרטים הברוטליים העולים מן הציטוטים. היבט זה בספר גרם לי אי נוחות.

היבט נוסף שעורר בי תהיה לגבי נקודת המוצא של הכותבים היא טענתם שחיילי הוורמאכט היו א-פוליטיים, ולא הושפעו מהאידיאולוגיה הנאצית. כך הם כותבים:  היחידה החברתית הכמעט בלעדית שהחיילים בחזית הרגישו מחויבים לה היתה קבוצת העמיתים והמפקדים… ואילו לרעיונות כמו "קונספירציה יהודית עולמית", "תתי-אדם בולשביקים" ו"קהילת העם הנאציונל-סוציאליסטית" היתה חשיבות שולית בלבד. החיילים האלה לא היו "לוחמים אידיאולוגיים", ורובם היו א-פוליטיים לחלוטין. למסקנה זו אין תימוכין בציטוטים המובאים בספר, ויותר מזה, היא עומדת בסתירה לדברים שהם עצמם כתבו באותו עמוד ממש: הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה עיצבו את התפיסות, את הפרשנויות ואת ההתנהגות של החיילים, והדבר בא לידי ביטוי ביחסם של החיילים לאלימות קיצונית, לתקיפות מיניות, לפרשנויות גזעניות ולאמונה בפיהרר. השפעתם של אלה היתה גדולה כל כך, עד שמנקודת המבט שלנו מפתיע לראות שוב ושוב באיזו אדישות סיפרו החיילים סיפורים על מעשים אכזריים ביותר (או הקשיבו להם), וכמה עמוקים היו האמונה והאמון בהיטלר עד שנת המלחמה האחרונה. מהם אותם "הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה" אם לא האידיאולוגיה הנאצית? ניכרת בספר נטיה לעשות הפרדה, שלא היתה קיימת במציאות, בין ההנהגה ורעיונותיה לחיילים.

המסקנה אליה מגיעים הכותבים בסיום הספר מדכדכת: אם נפסיק להגדיר את האלימות כסטיה, נלמד על החברה שלנו ועל הדרך שבה היא מתפקדת יותר מאשר אם נמשיך להחזיק באשליות של החברה המודרנית על עצמה. וכאשר נשיב את האלימות על צורותיה השונות אל קובץ אפשרויות ההתנהגות של קהילות ההישרדות האנושית, נוכל לראות שהקהילות האלה הן תמיד גם קהילות השמדה. האמונה של המודרניות בריחוקה מהאלימות היא אשליה. בני אדם הורגים מסיבות שונות. חיילים הורגים משום שזוהי המשימה שלהם. יאללה בלגן. כאילו לא התקדמנו במהלך השנים, כאילו היינו יכולים לתפקד כחברה בלי להרחיק את האלימות אל מאחורי סורג ובריח, במקום – כפי שהם מציעים – לקבל אותה. כאילו אין באפשרותנו או ברצוננו לשאוף אל הטוב והישר. נכון שניסויים מראים שבהנתן הכוח והסמכות אנשים נורמטיבים מגלים סממנים סדיסטיים (ניסוי מילגרם וניסוי בית הסוהר יעידו), אבל חברה מתוקנת נלחמת בתופעות כאלה, רואה בהן סטיה, לא מאמצת אותן.

למרות כל ההסתיגויות, אני דווקא ממליצה לקרוא את הספר, בדגש על קריאה ביקורתית. זו הזדמנות לראות מה אמרו הגרמנים על עצמם בזמן המלחמה, ולא עם יפוי המציאות והמצאת תירוצים אחריה בנסיון ליצור לוורמאכט תדמית נקיה של צבא מקצועי נטול פוליטיקה. חלק מן הניתוחים של הכותבים מעניינים וראויים לתשומת לב, הן בהקשר הספציפי והן בראיה רחבה יותר. אין בספר מענה לשאלות המטרידות, אבל יש בו מידע רב ומעניין, ולפיכך הוא מומלץ.

Soldaten – Sönke Neitzel Harald Welzer

הוצאת דביר

2014

תרגום מגרמנית: עפרה קק

סוכן זיגזג / בן מקנטייר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a1d795d79bd79f_d796d799d792d796d7922

כותרת משנה: "הסיפור האמיתי של אדי צ'פמן: מאהב, בוגד, גיבור, מרגל"

יש אנשים – הרפתקנים ואופורטוניסטים, חסרי מצפון ורודפי בצע – שמשגשגים בתקופת מלחמה. אדי צ'פמן היה אדם כזה, נהנתן, רודף נשים, עבריין מועד, שעוד לפני מלחמת העולם השניה רכש לעצמו מוניטין כפורץ. בספטמבר 1939, אחרי פריצה מוצלחת, ובהיותו מבוקש על ידי המשטרה, ארגן לעצמו ולאהובתו התורנית חופשה באי ג'רזי (מאחור נותרו אשתו החוקית וכן אשה בהריון). החופשה לא ארכה זמן רב, שכן הוא נתפס ונכלא. שותפיו נשלחו לרצות עונש מאסר באנגליה, אבל מכיוון שצ'פמן ביצע עברה גם בג'רזי נגזר עליו לשאת את עונשו באי. איי התעלה היו הטריטוריה הבריטית היחידה שנכבשה על ידי הגרמנים (מיולי 1940 ועד תום המלחמה), והכיבוש העלה במוחו של צ'פמן רעיון שיביא לשחרורו: הוא כתב לשלטונות הגרמניים, והציע את עצמו כמרגל. כעבור מספר חודשים בקשתו נענתה, והוא עבר בצרפת הכשרה מקיפה. בסיום ההכשרה בדצמבר 1942 הוצנח באנגליה. המשימות שהוטלו עליו כללו בין השאר חבלה במפעל שייצר את מטוסי המוסקיטו שהסבו נזק כבד לגרמנים.

מיד לאחר הצניחה צ'פמן הסגיר את עצמו לידי המשטרה הבריטית. אנשי הביון הבריטי, לאחר שהשתכנעו שהמידע שסיפק להם על הגרמנים אמין, מצאו אותו מתאים לשמש כסוכן כפול, ולצאת נגד מפעיליו הגרמנים. הבריטים השתמשו בערוץ התקשורת של צ'פמן כדי להזין את הגרמנים במידע כוזב, כשהתרמית הגדולה מכולן היתה ביום חבלה במפעל המטוסים בעזרתו המקצועית של הקוסם ג'ספר מסקליין, שהיה שותף למעשי הטעיה רבים שסייעו לבעלות הברית. לאחר מספר חודשים חזר צ'פמן כמתוכנן לגרמניה, משם הועבר בשרות הגרמנים לנורבגיה, ונשלח לבריטניה למשימה נוספת. אחד ממפעיליו פקפק במהימנותו ובנאמנותו, והצליח להביא להדחתו.

הספר מרתק מאוד בכמה היבטים. לדוגמא, הוא מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של הביון, אל מלחמת המוחות המורכבת והעדינה להפליא שהוכתבה על ידי מהלכי המלחמה וגם הכתיבה אותם. על רקע ארועי ימים אלה באזורנו (צוק איתן), מצאתי ענין מיוחד בתיאור ההונאות והמידע המסולף שסיפקו הבריטים לגרמנים. כך, לדוגמא, הוזנו הגרמנים בנתונים כוזבים על נפילות טילי V1 ו-V2 בלונדון, כדי לגרום להם לכוון לאזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות. בעידן הרשתות החברתיות והפורומים שמדווחים על כל רסיס, לא היה לתרגילי הונאה כאלה שום סיכוי. אני מניחה שהיום גם היה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע עתונאים לשתף פעולה ולפרסם ידיעות כוזבות.

מעבר למידע המעניין על המלחמה, חידת אישיותו של צ'פמן מרתקת. מה הניע אותו לסכן את חייו במשחק הכפול ששיחק? הוא לא הפגין פטריוטיות כלשהי בשום שלב. החודשים הארוכים במחיצת הגרמנים אפילו שכנעו אותו במידה מסוימת בנכונות האידיאולוגיה הנאצית, מה שלא הפריע לו להציע את עצמו כמועמד לרצוח את היטלר. ידידו הטוב ביותר היה המפעיל הגרמני (הם שמרו על קשר קרוב גם אחרי המלחמה), אבל הוא לא היסס לבגוד בו. נראה שהיה אדם רודף ריגושים שמשתעמם בקלות, רודף נשים שהנאמנות המונוגמית ממנו והלאה – בבריטניה אילץ את הביון הבריטי לתמוך באשה שילדה את בתו, ובנורבגיה אילץ את הביון הגרמני לתמוך בחברתו המקומית (אגב, הוא נישא בסופו של דבר לאשה שנסעה אתו לג'רזי לפני המלחמה). כסף היה בהחלט אחד המניעים שלו – הוא דרש וקיבל תשלום עבור שירותיו. הוא חיפש ומצא בכל מקום את החיים הטובים: בנורבגיה נהנה מהתחככות באליטה החברתית, ובתקופה השניה שלו בבריטניה הרבה לבלות בבארים והגדיל את הונו באמצעות מעשי תרמית בהימורים. קשה לעמוד במדויק על אופיו החמקמק. מפעיליו בשני הצדדים חיוו עליו דעות שונות, החל בפקפוק מוחלט וכלה באמון מוחלט, אבל גם הם היו נגועים במניעים פרטיים וקשה להסתמך עליהם. אולי אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו טהורים ונאצלים, אבל לפעמים הם אנשים מסוגו של צ'פמן, שממניעים אגואיסטים ובשל מבנה אישיות מורכב, ואולי מעוות, מוצאים עצמם בעתות לחץ בנקודות אסטרטגיות שבהן דווקא לתכונותיהם הלא חיוביות יש ערך.

ניכר שהסופר השקיע במחקר, וכשרונו הספרותי אפשר לו להגיש לקורא את ההיסטוריה באמצעות יצירה כתובה היטב. רק חבל שהתרגום מסורבל ולקוי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ.

Agent Zigzag – Ben Macintyre

עם עובד

2014 (2007)

תרגום מאנגלית: דפנה בן-יוסף

דברי מתיקה / איאן מקיואן

divrei_large21_wa

"דברי מתיקה" הוא ספר כיפי. במהלך הקריאה היתה לי תחושה שהסופר פשוט נהנה לכתוב אותו, ותחושת ההנאה הזו חלחלה אלי כקוראת. הוא לא ספר עמוק, אולי תוך כמה שבועות יישכח ממני, אבל הוא מעניק חווית קריאה מספקת, ולפעמים די בכך. חובבי ספרים ייהנו גם מהאזכורים הספרותיים הרבים: הגיבורה היא מעין תולעת ספרים, קוראת הרבה ומהר, ומעודכנת בכל חידושי הספרות בתקופתה – שנות השבעים של המאה העשרים.

"דברי מתיקה" הוא מעין ספר מתח/ביון. סרינה, חובבת ספרות כאמור, השלימה תואר ראשון במתמטיקה. במהלך לימודיה ניהלה רומן עם מרצה, ובהשפעתו ובתמיכתו קיבלה תפקיד באמ.איי.5. לאחר תקופת הכשרה מתסכלת, קיבלה משימה הקשורה לתחום הספרות, ומשם העלילה מסתבכת כשהיא מפתחת קשר אהבה עם הסוכן שהיא אמורה להפעיל. לא ארבה בפרטים נוספים על מהלך הארועים, כדי להמנע מספוילרים.

איאן מקיואן משכנע מאוד כאשה מספרת. אין שום תחושה של אילוץ בכניסה שלו לעורה של אשה. הוא בונה דמות אמינה של צעירה, שהיא לעתים מפוכחת, לעתים אבודה, מתאהבת בקלות, נתונה להשפעות, מעט מאוד נוטלת יוזמה, והרבה מאוד מניחה לעצמה להסחף עם הארועים. בנוסף להיותו ספר מתח, זהו גם סיפור אהבה, וגם קומדיה, והשילוב של השלושה עובד יפה.

הספר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל אין זאת אומרת שהוא לא מושקע בפרטים. כפי שהוא מיטיב להתבטא כאשה, הוא גם משקף יפה את רוח התקופה, וניכר שהשקיע בתחקיר.

בשורה התחתונה: הנאה מובטחת

Sweet Tooth / Ian McEwan

עם עובד

2013

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון