קולט / ג'ודית תורמן

kolet_big

סידוני-גבריאל קולט, שנודעה בשם העט קולט, היתה סופרת צרפתיה שפעלה בשלהי המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. בשיא תהילתה נבחרה כחברה באקדמית גונקור, שהיתה, ברוחו של מייסדה אדמונד דה גונקור, סגורה בפני נשים ובפני יהודים, וב-1949 אף נבחרה כנשיאתה. כעשור קודם לכן בחרו בה הסופרים הצרפתים כסופרת הטובה ביותר מבין כותבי הצרפתית החיים עדיין. דרכה אל התהילה היתה מפותלת ואף רווית גינויים ובוז, וחייה הסוערים ויוצאי הדופן ראויים לביוגרפיה המצוינת שכתבה ג'ודית תורמן.

קולט נולדה ב-1873 בכפר במרכז צרפת, בת לאם ססגונית, שאף חייה שלה יכלו לשמש נושא לספר, ולבעלה השני, יוצא צבא שאיבד את רגלו. אמה נוכחת רבות בספריה, כמו ב"הולדת יום", שבסיפור "סידו" הנכלל בו מוקדש פרק לאביה וליחסים בין הוריה. בהיותה בת עשרים נישאה לסופר אנרי גוטייה-וילאר, שהיה מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה. אנרי, שכתב תחת שם העט וילי, היה ידוע כמי שנסמך על כותבי צללים. הוא היה מעלה רעיון לספר, מניח לאחד מסופריו לעבד אותו, משכתב את העיבוד, ומעביר אותו לסופר נוסף או שניים. סופרי הצללים היו מקבלים את שכרם, ווילי חתם על היצירה המוגמרת, ונהנה מן הפרסום ומן התגמולים. שיטת העבודה שלו היתה נושא להלצות: כשסירב לחתום על עצומת תמיכה בדרייפוס, העיר אחד ממכריו כי "היתה זו הפעם הראשונה שווילי סירב לחתום על משהו שלא הוא כתב". וילי הקדים את זמנו כאשף יחסי ציבור, וטיפח את עצמו כידוען. תורמן סבורה כי הכסף היה הפֶטיש האמיתי של וילי, והסגידה לו התישה בסופו של דבר את כל כוחו, הרעה את אופיו, והרסה את נישואיו לקולט.

יום אחד מצא וילי כתב-יד של אשתו, "קלודין בבית הספר", פרסם אותו תחת שמו, בהסכמתה, ובשנים הבאות חתם גם על ספרי ההמשך שכתבה. שנים אחר-כך, כשכבר היו פרודים, מכר את זכויות ההסרטה של הספרים, ונטל את התגמולים לעצמו. אחרי מותו תבעה קולט ששמו יוסר מן הספרים, ותביעתה נענתה, אבל אחרי מותה תבע בנו של וילי ששם אביו יוחזר אל הספרים, וגם הוא זכה.

לאחר הגירושים רוויי הרגשות והסערות, שלוו ביצירות ספרותיות בהן השמיצו זה את זה (מנהג שהמשיכו בו גם שנים אחרי פרידתם), פתחה קולט בקריירה עצמאית כפנטומימאית וכשחקנית. היא עוררה סערה ומחלוקת בהופעותיה הפרובוקטיביות, שכללו קריעת חולצה וחשיפת שד על הבמה. גם בחייה הפרטיים בחרה בדרך משלה, מבלי להתחשב במוסכמות. היא החליפה מאהבים ומאהבות, התלבשה כרצונה, לעתים כגבר למרות שהחוק (לא ייאמן) אסר על נשים ללבוש בגדי גברים מחוץ לבמה. ג'ודית תורמן עומדת יפה על רוחה של התקופה בקרב הבורגנות הצרפתית מוכת השעמום, תקופה שהתאפיינה בהדוניזם, בהתמכרות לסמים ולאלכוהול, בהומוסקסואליות כמעט כנורמה, במשיכה למיסטיקה ולמוות סוטה ואלים. למרות שנראה כי אורח חייה של קולט השתלב יפה באוירה זו, תורמן קובעת כי "בכל כלי שיט שמיטלטל בסערה ומלא בגופיהם של אנשים שמתעוותים בהקאות, יש לרוב נוסע אחד שהוא בריא באופן מוזר ומשונה, והוא מטייל על הסיפון המתנודד ברגליים יציבות בעודו אוכל ברוב חוצפתו כריך בשר חזיר. קולט היתה חריג מעין זה בשלהי המאה התשע-עשרה". היא שתתה להנאה מבלי להשתכר, עישנה לעתים רחוקות, נמנעה מסמים ממכרים. קולט פיתחה אמות מידה משלה למהוגנות מינית, ונהגה כאילו אורח חייה הראוותני והשערורייתי טבעי לגמרי.

העיסוק המקצועי במשחק, בשנים הראשונות של המאה העשרים, היה מילה נרדפת לזנות, והבגידה במעמד הבורגני היתה אף גרועה יותר. תורמן מאפיינת כך את מניעיה של קולט לבחור בעיסוק זה, בנוסף למניע הפשוט של השתכרות עצמאית לאחר גירושיה: קריירת המשחק שלה היתה מעשה מורכב של מרד, התנגדות מינית ואסרטיביות, שהאומץ והאידיאליזם של המהפכן נמהלו בו בזעם, בצהלה, באנוכיות ובילדותיות של נערה מתבגרת. הביקורת על בחירותיה ליוותה אותה של חייה. בני משפחתו של בעלה השני, אנרי דה ז'ובנל, התקשו לקבל אותה, והוא עצמו, למרות שהתעלם תחילה מדעת הקהל, התרחק מאשתו בעל המוניטין המפוקפק כשהחליט להתמסר לפוליטיקה. לא סייעה ליחסיהם, בלשון המעטה, גם העובדה שקולט ניהלה רומן ממושך עם בנו של בעלה מנישואיו הראשונים – היא היתה כבת חמישים, הוא היה בן שש-עשרה – משקפת בחייה את דמותה של לאה, גיבורת "שרי" (מאוחר יותר אף שיחקה את לאה על הבמה).

ב-1931 זעזעה שוב את החוגים החברתיים של צרפת כשפנתה לעסוק בתעשית היופי, פיתחה מוצרים ופתחה מכונים, שבהם עבדה אף היא עצמה. כדרכה היתה אדישה לטענות הסביבה שהיא מוכרת את כשרונה בעבור תעשיה נחותה.

גם אחרי מותה של קולט, למרות תהילתה הספרותית, ולמרות שהצרפתים מחלו לה על מעשים חמורים יותר מהתערטלות על הבמה, כמו פרסום יצירותיה בעתונים אנטישמיים ותומכי נאצים בתקופת הכיבוש, סירב הארכיבישוף של פריז לקיים טקס דתי בכנסית סן-רוש. הפריזאים, לעומתו, נהרו באלפיהם לעבור על פני ארונה, והרפובליקה ערכה לה הלוויה ממלכתית.

בשונה משני נישואיה הראשונים, שבהם, כך טוענת תורמן, ביקשה לעצמה אדון, נישואיה האחרונים התאפיינו בשלווה יחסית. מוריס גודקה היה צעיר מקולט בשנים רבות, איש עסקים, וידע לכבד את עצמאותה ולספק לה תמיכה כשנזקקה לה. ב"הולדת יום", שנכתב בתחילת יחסיהם, היא מתייחסת אל בן-דמותו כידידה היחיד. מוריס היה יהודי, ובעת הכיבוש הנאצי נלקח מביתו ונעצר. קולט משכה בכל חוט אפשרי, והצליחה להשיג את שחרורו. במהלך החודשים שבין שחרורו ממעצר ושחרורה של פריז מהכיבוש, הסתתר בלילות בחדרה של משרתת בעלית הגג. בימים, בקלות דעת שאפיינה את שני בני הזוג באותה תקופה, ירד לשהות במחיצתה של קולט. השניים נותרו נשואים עד מותה ב-1954.

קולט היתה סופרת פוריה, שהלכה והשביחה עם השנים. "שרי" ו"הולדת יום", שתורגמו לעברית, הם יצירות מרשימות. ג'ודית תורמן מתייחסת בפירוט לכל אחד מן הרומנים של קולט, וכורכת יפה בין אישיותה של הסופרת והנושאים שהעסיקו אותה, לתכני ספריה. כך, לדוגמא, ספרי קלודין, אחרי שמקלפים את התיאורים המרובים שופעי המיניות, עוסקים בדילמה שעמדה בפני נשות התקופה: הן נאלצו לבחור בין השמירה על יוקרת נשיותן, מה שהשאיר אותן לחסדי הגברים שלהן, לבין ההתכחשות לאותה יוקרה לטובת אוטונומיה וחירות יצירתית כשל גבר, מה שהשאיר אותן נסחפות בסביבה עוינת לנשים משוחררות, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה כלכלית. קל להתפתות ולחפש את קולט עצמה בספריה, למרות שכתבה ב"הולדת יום",  "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". למעשה, תורמן מצביעה על הפערים בין המציאות של קולט למציאות המתוארת בספריה, וטוענת כי במקרים רבים קולט בודקת בספריה התרחשויות חילופיות לחייה שלה, ובכך פוטרת עצמה מהתנסות בהם.

נוסף לכתיבת ספרי פרוזה, קולט כתבה גם מחזות, תסריטים ואף ליברית לאופרה. היא היתה גם עתונאית עסוקה, כתבה מאמרי ביקורת על ספרות ועל תיאטרון, דיווחה מן החזית במלחמת העולם הראשונה, לשם נסעה מרצונה כדי להיות קרובה לז'ובנל, טסה בספינת אויר ובמטוס, סיקרה כמה משפטים מתוקשרים, היתה עורכת ספרותית של יומון פריזאי, כתבה טור עצות על נושאים נשיים מסורתיים, וגם כתבה בחריפות על מצוקתן של נשים גרושות ומובטלות ושל נשים הלכודות בנישואים אכזריים ובמשרות שוליות. בשנותיה המאוחרות טיפחה בנדיבות כותבות אחרות.

ג'ודית תורמן מעריצה את קולט הסופרת, וגם את קולט האשה שבחרה את דרכה שלה בשוויון נפש ובטבעיות מבלי לעלות על בריקדות פמיניסטיות, למרות שנושאים הקשורים למעמדה של האשה ולרווחתה העסיקו אותה. הערצה זו אינה הופכת את הביוגרפיה למצג של פולחן אישיות. תורמן כותבת באריכות על ההורות של קולט, שהיתה אם לבת יחידה מנישואיה לז'ובנל. הבת, ששמה קולט, חיתה בשנותיה הראשונות בנפרד מהוריה, נתונה לפיקוחה של אומנת בריטית נוקשה, וכשגדלה היא נשלחה להתחנך בפנימיות. לקולט לא היתה סבלנות להתמודד עם גידול ילדה, והתנהגותה כלפי בתה מעוררת שאט נפש וזעזוע. הבת, יש לציין, מינתה עצמה לשומרת המורשת של אמה, ונמנעה מלומר עליה מילה רעה. הפער בין המציאות לספרים, שהוזכר קודם, בא לידי ביטוי גם בנושא יחסיה עם בתה, כמו ב"הולדת יום", בו היא מסבירה כי בשל האהבה היתרה שהיא רוחשת לילדה, וגם לחיות הבית, היא אינה מרבה לכתוב עליהן. תורמן מגנה את קולט גם על האנטישמיות שלה, שאמנם לא היתה שכלתנית אלא "מוּלדת", אבל היא באה לידי ביטוי בהתבטאויות מסוימות בעל פה ובכתב. בשנות השלושים, כשרדיפת היהודים כבר היתה ידועה ברבים, כתבה קולט ספר ארסי אודות נישואיה השניים, והתיחסה בו בין השאר לאשתו היהודיה של בעלה, כולל התבטאויות סטראוטיפיות על ההון היהודי, מבלי לתת את דעתה על ההשלכות. בתקופת הכיבוש, כאמור למעלה, התפרסמו סיפוריה בעתונות תומכת נאצים, לעתים באותו עמוד עם מאמרי שטנה אנטישמיים. התעלמותה העקבית לאורך השנים מכל נושא פוליטי, כמו גם טענתה כי "נולדתי בסימן פסיביות", הם בגדר תירוץ עלוב לשוויון נפשה ולהתמדתה בפרסום יצירותיה באכסניה בלתי הולמת. מעניין לציין כי בעוד אישים רבים הועמדו למשפט בגל הטיהורים ששטף את צרפת אחרי השחרור, שיתוף הפעולה הפסיבי של קולט זכה להתעלמות.

ג'ודית תורמן כתבה ביוגרפיה מקיפה, שמציבה את קולט בהקשר החברתי והתרבותי של תקופתה. רשימת האישים שהשתלבו בחייה ארוכה, ביניהם ראוול, שהלחין את הליברית שכתבה לאופרה "הילד והקסמים", קוקטו, שהיה שכנה בתקופת הכיבוש, ושאותו תיארה כאחיה, פרוסט, שהיווה השראה לאחת הדמויות בספר "קלודין נשואה", סימון דה בובואר, שהכתירה את קולט כסופרת גדולה, ורבים אחרים. השילוב בין הביוגרפיה הכרונולוגית לרקע התקופתי ולהתעמקות בכתיבה של קולט, מעמיד יצירה ספרותית מרתקת, ומאוד מומלצת לקריאה.

Secrets of the Flesh – Judith Thurman

דביר

2004 (1999)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

מודעות פרסומת

היו זמנים בארגנטינה / אנדרס נאומן

היו זמנים בארגנטינה

אנדרס נאומן, יליד ארגנטינה, שהיגר עם משפחתו לספרד בהיותו כבן ארבע-עשרה, מספר על ילדותו במולדתו, על דמויות במשפחתו ארבעה דורות אחורה, ועל האקלים הפוליטי ההפכפך שהכתיב במידה רבה את חייהם.

כצפוי ממי שכתב את "לדבר לעצמנו", הכתיבה של נאומן חדה ורגישה, ומצליחה להחיות דמויות ותקופה. לעומת "לדבר לעצמנו", "היו זמנים בארגנטינה" אינו מספר סיפור רציף, אלא מורכב מתמונות מעורבבות, מבנה שמבחינתי מהווה חיסרון. כל פרק בפני עצמו מתרכז באפיזודה או בדמות, אך העדר הרצף הסיפורי, הקפיצות מן הביוגרפיה המשפחתית אל פרקי ההתבגרות, מבלבל ומקשה להתחבר אל ההתרחשויות. בשלב מסוים חשבתי שעדיף עבורי להתייחס אליו כאל קובץ סיפורים, ומצאתי שהם ברובם מעניינים מאוד, אך משובצים ביניהם קטעים טריוויאלים ובנאלים, בעיקר זכרונות ילדות, שיכלו להשאר בחוץ.

משפחתו של נאומן מרובת שורשים, גרמנים ויהודים מצד האב, צרפתים וספרדים מצד האם. לחלקם סיפור חיים מרתק, שאולי כדאי היה להרחיבו, בעיקר לדורות המוקדמים שחוו הגירה והסתגלות למולדת חדשה. סבתו בלנקה, שהותירה אחריה מכתב ביוגרפי, טעתה באחד המקומות במכתבה בין השפות של שתי מולדותיה, ונאומן כותב כי "הקו הכחול הכפול של המחיקה עדיין נראה בבירור; הוא אינו מצליח לכסות לחלוטין את בלבול המולדות, המוזיקות והמלים שכולנו עשויים מהם". עצוב ואירוני ששלושה דורות אחריה נאלצו צאצאיה לנטוש את הארץ בה השתרשה, ולמצוא לעצמם מולדת חדשה. רשימת הדמויות בסופו של הספר (אולי עדיף היה לכלול אותה בפתיחה בתצוגה של אילן יוחסין) כוללת קרוב לארבעים איש, על כולם מסופר בספר. אני מניחה שחלק מן הריחוק שלי מן הספר נבע מן הריבוי הזה. נאומן עצמו סבור, כמובן, שכולם ראויים לאזכור מפורט, ומכוון לכך כשהוא מציע, לאור שני מקרים בהם בחרו לעצמם אבותיו להחליף את שמם מטעמים שונים, כי "נוהג החלפת השמות של בניה [של המשפחה] מעיד אולי על יעודם לשמש כדמויות".

לטעמי, הפרקים הטובים ביותר בספר הם המסיימים אותו, ובהם מתוארת הקריעה מן המוכר והאהוב לקראת המעבר אל הלא-נודע. נאומן מתמצת זאת כך: "ארגנטינה הועמדה למכירת חיסול. גם הבית שלנו". עניינו אותי במיוחד הפרקים שעסקו באקלים הפוליטי הכאוטי ובתוצאותיו. הפרק המתאר קונצרטים, שארגנו הוריו בבתי כלא ובמחלקות פסיכיאטריות וסיעודיות, מיוחד. נהניתי מאוד מפרקים שהובאו בשם אומרם כקול שלוח מן העבר – המכתב של סבתא בלנקה והמכתב המוקלט של דודה-רבתא דֶליה.

בשורה התחתונה: גיבוש סיפורי היה, לדעתי, מועיל ליצירה. אך גם כך, כפי שהוא, "היו זמנים בארגנטינה" מביא בפני הקורא פרקי חיים מעניינים, כתובים בחיות רבה ובנאמנות.

Una Vez Argentina – Andrés Neuman

תשע נשמות

2019 (2003)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

גשם חייב לרדת (המאבק שלי V) / קרל אובה קנאוסגורד

994329

"גשם חייב לרדת", החמישי בסדרת "המאבק שלי", מתרחש בברגן שבמערב נורבגיה. קרל אובה בן התשע-עשרה, אחרי שנת הוראה בצפון המדינה, כפי שתואר ב"לרקוד בחשכה", מגיע לברגן, בה מתגורר אחיו אינגבה, כדי ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה. הספר מתאר, בפרטי פרטים כרגיל, את שעבר עליו באחת-עשרה השנים הבאות, את עולמו הגלוי לעין ואת עולמו הפנימי, את מאבקיו לכתוב עד לפרסום ספרו הראשון "מחוץ לעולם" ב-1998, ואת התאהבויותיו עד לקץ נישואיו הראשונים.

מכיוון שכל ששת ספרי "המאבק שלי" הם למעשה יצירה אחת, סקירה על הספר הזה תהיה במידה רבה חזרה על דברים שכתבתי על קודמיו – "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות" ו"לרקוד בחשכה". כמו בקודמים, גם כאן קריאת החוויות הפרטיות של הסופר אינה נחווית כהצצה אל חייו, אלא משולה להתבוננות עצמית אל תוך פנימיותו של הקורא. המודעות העצמית החשופה של הסופר אינה נתפסת כראוותנות, אלא ככנות פשוטה ובלתי מתיפייפת, והריאליזם הדקדקני מאציל משמעות לשלל פרטי הפרטים ולתמונה השלמה העולה מהם.

אם כך, במקום לחזור על עצמי, אצטט כאן כמה קטעים מן הספר, בתרגומה היפה של דנה כספי.

הציטוט הראשון מתייחס לארוע שביקש הסופר לשלב בספרו הראשון, ולחששותיו מפני ההיבטים הביוגרפיים שבו. אני סקרנית להבין את התהליך שעבר עליו מאז שכתב את המשפט הבא ועד שחייו הפכו, ביוזמתו ומרצונו החופשי, ליצירה בת שישה כרכים. אולי הספר השישי ישפוך על כך אור:

"גורם נוסף היה אי הנעימות שאני עצמי ארגיש אם אכניס את עצמי לסיפור, כי משהו בו היה אמיתי ואסור שאיש אי-פעם ידע על כך, ואם אכתוב זאת הוא יהיה קיים בעולם ולא רק בתוכי, ולא משנה כמה גדול יהיה החלק הבדוי".

כשאני מנסה להסביר מה בטקסטים שלו מהפנט כל כך, ולא מוצאת מלים, בא הסופר עצמו לעזרתי ומתאר את שקסם לו בכתיבתו של סופר נורבגי אחר, תור אולבן:

"מה הופך את הפרוזה של אולבן לטובה כל כך, מה בעצם מתרחש בה. היה בה מין שוויון בין החומרי לבין בני האדם, שבו אין לממד הפסיכולוגי מקום, וכתוצאה מכך הדרמה הפסיכולוגית התרחשה כל הזמן, לא רק בעת משבר, כשמישהו התגרש או איבד אב או אם, או התאהב והוליד ילד, אלא כל הזמן, בזמן שהדמות שתתה כוס מים או רכבה אל תוך החושך על אופניים עם פנס שנדלק ונכבה, או שפשוט לא היתה שם, בחלל הריק שאותו היטיב כל כך לתאר. והענין לא היה משהו שנאמר או נכתב, הוא לא היה בטקסט, הוא היה הטקסט. השפה הוציאה אותו, כפי שנהגנו לומר, באמצעות התנודות והביטויים שלה, לא ברמת האמירה, אלא בצורתו".

שני הציטוטים הבאים מדגימים את רמת המודעות העצמית של הסופר, ואת היכולת שלו לפרק את אישיותו לגורמים, מבלי להסחף לרחמים עצמיים, וגם מבלי להתנצל. השני שבהם מתייחס לשתקנותו בחברה, ואני תוהה אם כתיבת "המאבק שלי" היא מעין שחרור פקק, מתן רשות למלים לנבוע:

"אפילו אז הרגשתי מזויף, אחד שבמוחו מחשבות שאיש מלבדו לא חושב ושאסור שאיש ידע עליהן. מה שעלה באותם רגעים הוא אני עצמי, זה מי שאני. כלומר הדבר בתוכי שידע משהו שאחרים לא ידעו, הדבר בי שלעולם לא אוכל לחלוק עם איש. והבדידות, שעדיין חשתי עכשו, היתה משהו שתמיד נאחזתי בו מאז שכן היא הדבר היחידי שהיה לי. כל עוד היתה לי הבדידות איש לא יוכל לפגוע בי, כי הדבר שבו יפגעו – אם יפגעו – הוא בעצם משהו אחר. את הבדידות איש לא יוכל לקחת ממני. העולם היה חלל שבו התנועעתי, מקום שבו כל דבר עלול לקרות, אבל בחלל שהיה בתוכי, מה שהיה אני, הכל תמיד נשאר כשהיה. כל כוחי הסתתר שם. היחיד שידע איך להגיע לשם היה אבא, והוא אף עשה זאת בחלומותי, היה עומד בתוך נשמתי וצועק עלי".

"טוב, בעצם ידעתי, הרגשתי את זה כל הזמן, היה בי משהו שאנשים לא רצו, משהו שהם ניסו להתחמק ממנו, אם אפשר. משהו בי, משהו באופן ההתנהגות שלי. אבל מה? לא ידעתי. שאני ממעיט כל כך בדיבור, ברור, יכולתי להניח בוודאות שכולם שמו לב לזה ולא התלהבו במיוחד מהשתקנות שלי. אבל אולי גם לא התלהבו מכך שהמעט שאמרתי הוביל לעתים קרובות לנושאים לא מתאימים לשיחה. הרבה פעמים אמרתי דברים מעומק הלב, על כל פנים ברגע ששקעתי עם מישהו בשיחה בארבע עיניים, ומשיחות כאלה אנשים ברחו כמו ממגפה. האפשרות האחרת היתה לא להגיד שום דבר בכלל. אלה היו שני מצבי הפעולה שלי, בזה הסתכם כל הטווח שלי".

כדי שלא יתקבל רושם של קדרות גורפת, הנה ציטוט מקסים שעניינו השפעת האושר שבהתאהבות:

"מיד אחר כך, כשנעצרתי בראש הגבעה והשקפתי על העיר שהשתרעה לרגלי, תחושת האושר היתה פראית כל כך שלא ידעתי אם אהיה מסוגל ללכת הביתה, אם אהיה מסוגל לשבת בדירה ולכתוב, לאכול, לישון. אבל העולם בנוי כך שהוא בא לקראתך בדיוק ברגעים כמו אלה, האושר הפנימי מחפש מקבילה חיצונית, ומוצא אותה, הוא תמיד מוצא אותה, אפילו באזורים העגומים ביותר בעולם, כי אין דבר יחסי יותר מיופי".

ועוד על האהבה:

"כשהייתי איתה הרגשתי כאילו משהו נשאב מתוכי. הקודר התבהר, הפיתולים התיישרו והמוזר הוא שזה לא בא מבחוץ, היא לא האירה את צדדי האפלים, לא, זה היה משהו שהתרחש בתוכי משום שראיתי את עצמי בעיניה, ולא רק בעיני, ובעיניה הרי לא היה בי כל פגם, להפך. כך השתנה האיזון. כשהייתי עם גונבור כבר לא רציתי להרע לעצמי".

"גשם חייב לרדת" הוא עוד פרק ביצירה נפלאה ומאוד מומלצת.

Min Kamp 5 – Karl Ove Knausgård

מודן

2019 (2010)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

העולם של אתמול / סטפן צווייג

200px-haolam_shel_etmol_big

"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.

בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.

בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.

אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.

"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.

Die Welt von Sestern – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1982 (1942)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

סיסי / אליזבת בורנה

0770000147613

אליזבת, קיסרית אוסטריה, שכונתה בפי בני משפחתה סיסי, נולדה ב-24 בדצמבר 1837 בבוואריה. כשהיתה כבת שש-עשרה פגשה את הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף, לאחר שאמו סופיה ואמה של סיסי תכננו לשדך בינו ובין הלנה, אחותה הבכורה, והשניים התאהבו. הקיסר בן העשרים ושלוש, בדרך כלל בן צייתן לאמו, כפה הפעם את רצונו. סיסי, שגדלה באוירה חופשית, ילדת טבע, מצאה עצמה בחצר המלוכה שהתנהלה על פי תקנון נוקשה ומקודש, מנותקת ממשפחתה ומבנות לוייתה הבוואריות. בתוך שנתים ילדה שתי בנות, ושתיהן הורחקו ממנה על ידי חמותה הכל-יכולה, שביקשה לחנכן על פי תפיסת עולמה. שנתים אחר כך השלימה את תפקידה הקיסרי, כשילדה את יורש העצר רודולף. גם הבן נלקח לחסותה של סופיה. בהדרגה החלה סיסי לפרוק את עולו המכביד של התקנון, ובחרה באורח חיים עצמאי יחסית. היא החלה להיות מעורבת בעניני המדינה, וכשמעמדה בעיני עמי הקיסרות הפך משמעותי צברה כוח גם בחצר, והחזירה לרשותה את בנה ואת בתה השניה (הבכורה נפטרה בהיותה כבת שנתים). ככל הנראה בהשפעתה מיתן הקיסר את מדיניותו הנוקשה, ואף צירף את ההונגרים, שסיסי אהבה – והם השיבו לה אהבה – כחברים שווים בממשלתו (התמונה למטה, שצולמה על ידי אמיל רבנדינג, היא מיום הכתרתה ב-1867 כמלכת הונגריה). במרבית שנותיה כקיסרית שהתה סיסי חסרת המנוח מחוץ לוינה, בעיקר לאחר התאבדותו של בנה, והרבתה במסעות הרחק מן החצר החונקת בלווית בת הזקונים. ב-10 בספטמבר 1898 נרצחה בידי אנרכיסט איטלקי.

"סיסי" היה אחד מן הספרים שאהבתי במיוחד בנערותי. קראתי אותו שוב ושוב, ועד היום אני זוכרת משפטים שלמים ממנו בעל-פה. הוא הציע סיפור היסטורי כרוך בסיפור אהבה במינון נעים של ידע עם רומנטיקה. הוא הציג דמות מרתקת, שאופייה הנחוש, גם בגיל צעיר, הפך אותה מנערה שדוכאה לאשה עצמאית ורבת השפעה. הוא נשא מסר על כוחה של אהבה לחולל נפלאות, ולדמעות שגרם לי להזיל היתה השפעה מזככת. קראתי אותו הרבה לפני שהתחלתי לסלוד מן התפיסה שהקנתה (ועדיין מקנה, למרות הפחתת הסמכויות) מעמד נערץ אך ורק בשל לידה למשפחה מסוימת, ללא התיחסות לסגולות האישיות, ולפני שהתחלתי להגיב בציניות לצרות של עשירים.

שילוב של נסיבות החזיר אותי כעת אל הספר. אהבתי אותו היום כפי שאהבתי אותו לפני שנים. אין לזלזל במשקלה של הנוסטלגיה, אבל אני חושבת שגם אם מנטרלים את הגורם הזה, נותרים עם ספר שאמנם אינו מעמיק, אך מצליח להציג דמות שלמה וכובשת לב (מעין דיאנה, נסיכת הלבבות, של זמנה, בכל השינויים המתחייבים) על רקע היסטורי מעניין. התברר לי, עם זאת, שכנראה נעשיתי עירנית יותר עם השנים, כי הפעם שמתי לב לשגיאה שחמקה ממני בעבר: במקום אחד בספר מסופר שסיסי נולדה בחג המולד, ובמקום אחר היא אומרת שנולדה ב-19 בספטמבר. רשלנות מטרידה, אך הפרטים ההיסטוריים האחרים נראים על פניהם מדויקים.

על הספר שבידי נכתב שתורגם בידי הסופרת. בקטלוג הספריה הלאומית נטען שהמתרגם הוא צבי שולדינר. לא הצלחתי לפצח את הסתירה. חיפשתי מידע על הסופרת, וכל שגיליתי הוא שהיא צרפתיה שכתבה ספרים היסטוריים. גם בעלה ז'אן היה סופר שכתב ספרים דומים, ולפעמים שיתפו פעולה. על הסופרת אמנם לא למדתי הרבה, אבל במהלך שיטוטי ברשת הופתעתי למצוא דף פייסבוק תוסס המוקדש לקיסרית. נראה שהיא עדיין מהלכת קסם על הבריות, למעלה ממאה וחמישים שנה אחרי מותה.

אני חושבת שהייתי מתייחסת אליו בחיוב גם אם הייתי קוראת אותו כעת לראשונה, אבל בשם הנוסטלגיה, ומשום שלא איבד מטעמו, הוא משתדרג כאן ל"מומלץ במיוחד".

Sissi; imperatrice d’Autriche – Elisabeth Burnat

עמיחי

1963 (1957)

תרגום מצרפתית: אליזבת בורנה / צבי שולדינר

סיסי תמונה

סיפור שלא סיפרתי / אורי חנוך, יהודית חנוך

file_0

אורי חנוך נולד בקובנה ב-1928. כשהיה כבן שלוש-עשרה התהפכו חייו. יחד עם הוריו, שרגא ופרידה, ועם אחותו הגדולה מרים ואחיו הצעיר דני, נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לגטו שהוקם בעיר. ביולי 1944, אחרי האקציה הגדולה והאקציה הקטנה, ואחרי אקצית הילדים, חוסל הגטו, ושרידיו המעטים שולחו למחנות ריכוז בגרמניה. המשפחה, שבאורח פלא נותרה עד כה שלמה, הופרדה. האם והאחות הורדו מן הרכבת בשטוטהוף, שם מתו ימים ספורים אחרי השחרור. האב והבנים נלקחו לדכאו. זמן קצר אחר כך שולחו הילדים ששרדו את הגטו, ודני ביניהם, לאושוויץ. האב, שלא עמד בתלאות המחנה, שולח אף הוא לאושוויץ. אורי נותר לבדו, עֶבֶד במחנות קאופרינג. בימים האחרונים למלחמה הצליח להמלט מרכבת שפינתה את שרידי המחנות, והסתתר ביער עד שפגש בחיילי בעלות הברית. מספר חודשים אחרי השחרור נודע לו שגם דני, ששימש באושוויץ כ"סוס" שגרר עגלות עם בגדי הנרצחים, שרד. האחים נפגשו באיטליה (צלם מזדמן הנציח אותם – תמונה למטה), ועלו יחדיו לארץ בעליה לא לגלית. בארץ הצטרף אורי לקיבוץ ולפלמ"ח, לחם בקרבות על ירושלים, הפך לתעשין, הקים משפחה, והקדיש מזמנו וממרצו לזכר השואה ולדאגה לזכויות הניצולים. לפני מותו ב-2015 כתב יחד עם אשתו, העתונאית יהודית חנוך, את זכרונותיו.

חנוך כתב על פרק גטו קובנה בחייו בסגנון כמעט ענייני, מתומצת, מסופר יותר מנקודת מבטו של המבוגר המשקיף אחורה ופחות מנקודת מבטו של הילד. תמונות הגטו הושלמו בראשי בעזרת הספר שקראתי לאחרונה, "לחצות את הנהר" מאת שלום אילתי (חנוך סייע במימון תרגומו לגרמנית). סגנונו הופך רגשי יותר כשהוא מתאר את החודשים המסויטים בקאופרינג, אולי משום שלראשונה נותר לבדו, ללא המסגרת התומכת של המשפחה, נער צעיר מורעב, מעונה, נדון לעבודת פרך. מכל מקום, בין אם הכתיבה נובעת מנקודת מבטו של המבוגר המדווח ממרחק שנים, ובין אם היא חוזרת אל אוירת התקופה, הסיפור מרגש, ודמותו של אורי חנוך מרשימה.

גלגולי חייו של אורי חנוך, וגם של דני אחיו, מרתקים. אספר כאן רק על המקריות, על צירופי המקרים, ועל אנשים טובים שהזדמנו בדרכם, שחתכו גורלות ברגע לחיים או למוות. ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא הגשים אורי חלום, ויצא למחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית. מיד לאחר הפלישה הופרדו הילדים היהודים מחבריהם, ונכלאו בבית כנסת בעיירה סמוכה יחד עם יהודי המקום. גורלם של הכלואים נגזר למוות, אבל הילדים ניצלו בזכות קשרי אביו של אחד מהם עם נציג הצלב האדום, שהסכים לחלץ אותם מציפורני הליטאים. אורי הוחזר לקובנה, שם ביצעו התושבים המקומיים פוגרומים ולינצ'ים ביהודים. גם אל בית משפחת חנוך הגיעו הפורעים, אך את הדלת פתחה העוזרת הליטאית ואמרה: "את היהודים שלי כבר הרגו, עכשו אני בעלת הבית, ואני גרה פה עם הבת שלי. איזה מזל יש לי שהשאירו לנו דירה יפה". הפורעים השתכנעו והסתלקו. אם המשפחה נלכדה כשהסירה באומץ את הטלאי הצהוב, וחמקה אל השוק כדי להשיג מזון. היא נשלחה אל הפורט התשיעי, שפירושו היה מוות. את חייה הציל איש ס"א, עובד משרד העבודה בגטו, שם שימש אורי כשליח. בעלית הגג של אותו משרד  החביא אורי את דני בעת אקצית הילדים, מתוך הנחה ששם הגרמנים לא יעלו בדעתם לחפש. דווקא עלה בדעתם, ודני שברח מהם ניצל בזכות יהודי שהסתיר אותו מרודפיו (חברו של אורי, שהסתיר את אמו ואת אחותו באותו מקום, מעולם לא סלח לעצמו על שהתגלו שם על ידי המחפשים. כאילו אפשר היה לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו). גם בקאופרינג ניצלו חייו של אורי לאחר שכבר נואש מהם. מדוכא ומותש ביקש להשתחרר מהעבודה, בקשה שמשמעותה מוות, אבל יהודי שהכיר אותו עוד מהגטו, הצליח להעביר אותו מן העבודה המפרכת והמסוכנת בבנית בונקרים לעבודה משרדית.

השואה נותרה נוכחת בחייו של אורי חנוך עד יום מותו, ודווקא משום כך גלגוליו בהמשך חייו מרשימים, וכך גם כתיבתו המפוכחת רבת הלקחים. למרות נערותו הטראומטית ניהל חיים מלאים, יצרניים ומאושרים. הוא עסק רבות בהנצחה, היה חבר ועדת התביעות, יושב ראש עמותת ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל ועוד. בדומה לניצולי שואה רבים נמנע מלשתף את שלושת ילדיו במה שעבר עליו, והם נחשפו לסיפורו רק בבגרותם. אחיו דני, לעומתו, שיתף את שני ילדיו מקטנותם. לפני כעשר שנים יצא איתם לאושוויץ, ומסעם הונצח בסרט "פיצה באושוויץ", סרט שמספר לא רק את סיפורו האישי של דני, אלא גם את זה של בני הדור השני.

לספר מצורף מבוא מעניין מאת ד"ר בלה גוטרמן, אודות יהדות ליטא ואודות חורבנה.

יהי זכרו של אורי חנוך ברוך.

יד ושם

2018

סיפור של סיפרתי - תמונה

קתרינה הגדולה / אנרי טרויה

xzptlgynumz7clct

קתרינה השניה, שנולדה בפרוסיה ב-1729, היתה קיסרית רוסיה בין השנים 1762 – 1796. בהיותה כבת חמש-עשרה הומלצה על ידי פרידריך השני כמועמדת לנישואין עם פטר, אחיינה של אליזבת קיסרית רוסיה המיועד לרשת אותה. למרות שהחתן המיועד היה ילדותי, מכוער, מוגבל נפשית ושכלית וחסר כוח גברא, הנערה הצעירה היתה להוטה להנשא לו, לרשת את השלטון ולקשור את גורלה עם העם הרוסי. היא המירה את דתה הלותרנית לנצרות אורתודוקסית, ושינתה את שמה המקורי סופיה לשם הרוסי יקטרינה אלכסייבנה.

במשך שנים לאחר נישואיה קתרינה נותרה בבתוליה, שכן בעלה, שהיה זקוק לניתוח קל כדי להיות מסוגל ליחסי אישות, חשש מן התהליך, והעדיף לשחק בחיילי העץ שלו. למרות שנמנע מקשר פיזי עם אשתו, לא היסס להתייהר באוזניה בכיבושיו במיטות אחרות. כשסוף סוף בוצע הניתוח, כבר היתה קתרינה מעורבת בקשר רומנטי ומיני עם גבר אחר. בנה פאבל נולד תשע שנים אחרי הנישואין, וזהות אביו אינה ברורה. מיד לאחר הלידה הילד נלקח ממנה, ונמסר לחסותה של אליזבת. אם נכמר הלב על סבלותיה של האם המנושלת, רגש זה חולף כשלאחר שנים קתרינה נוהגת בדיוק באותו אופן כשנולדים נכדיה: שני הבנים הראשונים של פאבל נמסרים לידיה, והוריהם אינם מורשים להתערב בגידולם ובחינוכם.

פרק זה בביוגרפיה העלה בזכרוני את הספר "סיסי" מאת אליזבת בורנה, ביוגרפיה של קיסרית אוסטריה, מאה שנה מאוחר יותר. גם ילדיה נלקחו ממנה לאחר לידתם, כדי שיחונכו ברוח סבתם, ורק בת הזקונים נותרה לצדה. במקביל נזכרתי גם ב"מארי אנטואנט", הביגרפיה שכתב שטפן צווייג על המלכה הצרפתית, בת זמנה של קתרינה. שלוש ביוגרפיות שנכתבו מתוך גישות שונות. אליזבת בורנה בחרה להציג ב"סיסי" גיבורה טרגית, אשה ללא דופי, נערה תמימה שנקלעה אל חצר לא אנושית, מלכת לבבות מיוסרת מסוגה של הנסיכה דיאנה. כל פגם שאולי היה בה או בהתנהגותה נדחק אל מחוץ לספר. שטפן צווייג ערך ב"מארי אנטואנט" כתב הגנה רגשי מאוד, שנועד לטהר את שמה הרע של המלכה, וכל פגם שאולי היה בה זוכה להסבר שהופך אותו למעלה. אנרי טרויה ב"קתרינה הגדולה" בחר בגישה שונה לגמרי, גישתו של היסטוריון הבוחן את מושא כתיבתו ללא משוא פנים. הקיסרית, שהיתה אישיות מורכבת רבת פנים, מוצגת בפני הקורא על בסיס עובדות בליווי פרשנות מעטה, ורגשותיו של הכותב כלפיה, אם יש לו כאלה, נותרים מחוץ לביוגרפיה.

לאחר מותה של אליזבת שלט פטר השלישי ברוסיה במשך כחצי שנה, עד שהודח על ידי אשתו. זמן קצר אחרי ההדחה נרצח על ידי אחד מנאמניה, ככל הנראה ללא הוראה ממנה. במשך שלושים וארבע שנות שלטונה הרחיבה קתרינה את גבולותיה של רוסיה בדרכי מלחמה, כמו כיבוש חצי האי קרים מידי התורכים, ובדרכים דיפלומטיות, כמו חלוקת פולין בין רוסיה לפרוסיה ואוסטריה (ההיסטוריה מחזורית, מסתבר). היא היתה שליטה חרוצה, השכימה עם שחר לעבודתה, והיתה מעורבת בכל תחומי משטרה, בחקיקה, וביוזמות חברתיות. בין השאר כתבה הנחיה לעיבוד של ספר חוקים, וכינסה ב-1767 מועצה מחוקקת שהורכבה מנציגי כל שכבות העם, למעט האיכרים המשועבדים, שהיתה אמורה לערוך את העקרונות שבהנחיה לאחר שתלמד את רצון העם – רעיון מהפכני (הדיון הראשון של המועצה הוקדש לשאלה איזה תואר יש להעניק לקיסרית כאות תודה. התואר שנבחר היה "קתרינה הגדולה"). היא הקימה אקדמיה למדעים, בית חינוך לצעירות האצולה, בית מחסה לילדים, וייסדה את המוזיאון לאמנות, הארמיטראז' (לגביו הודתה ביושר כי "אין זו אהבה לאמנות דווקא, זו רעבתנות, תאוות בצע. אינני אוהבת אמנות, אני גרגרנית"). למרות שמצוקת העם נגעה ללבה, ולמרות שהורתה לאצילים לשפר את יחסם לצמיתיהם, מצבם של פשוטי העם בתקופתה לא השתפרו: מספר האיכרים המשועבדים גדל, המסים האמירו בגלל המלחמות, המאמינים נרדפו, תנאים נוראים שררו במכרות ובבתי חרושת. המהפכה הצרפתית עוררה בה זעם רב בשל שינוי סדרי בראשית.

למרות התנשאותה המעמדית, היה בקתרינה הגדולה שילוב של אומץ ושל נחישות שהועמד גם לרשות העם. כשביקשה לשכנע את רופאי הממלכה לאמץ את החידוש שבחיסון נגד אבעבועות שחורות, התנדבה להיות המחוסנת הראשונה. היא היתה להוטה אחר ידע, וכך, לדוגמא, לקראת לידת נכדה הראשון, אותו, כאמור, נטלה תחת חסותה, השתקעה בקריאת ספרי חינוך ובגיבוש עקרונות לגידול ילדים. היא התכתבה עם גדולי ההוגים והפילוסופים של זמנה, ביניהם וולטר ודידרו, ואחזה בעמדות ליברליות, אך החלטותיה היו אופייניות לשליטה אבסולוטית.

אפרופו וולטר, הפילוסוף הנאור, הסולד מרודנות, נמנה עם מעריציה של קתרינה, והיה מסוגל לכתוב לה משפטים כמו "הוד מלכותך הקיסרית נותנת לי חיים כאשר היא הורגת בטורקים". כשדכאה התקוממות בפולין כתב בהערכה כי "הדוגמה והמופת שמציגה הקיסרית של רוסיה יחודית בעולם הזה. היא שולחת ארבעים אלף רוסים כדי ללמד לקח בסובלנות, בכידון ובקנה הרובה". מסתבר שנאורות אינה מהווה מחסום מפני עיוורון מוסרי (אותו וולטר כתב גם כי "אני מדבר בצער על היהודים: אומה זו היא במובנים רבים, הבזויה ביותר שאי פעם מילאה את כדור הארץ"…). האם היה מסונוור, או אולי התמיכה הכספית שקיבל מרוסיה היתה גורם מסייע?

קתרינה החזיקה שורה ארוכה של מאהבים, עובדה שהוזכרה לגנותה. מכיוון שהסיפורים הידועים יותר הם של מלכים גברים המחזיקים הרמון או מחליפים פילגשים, די שעשע אותי היפוך התפקידים בפן הזה בביוגרפיה. למרות שהקיסרית התבגרה והזדקנה, מאהביה נותרו בשנות העשרים שלהם. הם נבחרו בקפידה על ידי גורמים אינטרסנטים, שביקשו להשפיע בדרך זו על המלכה. המועמדים עברו בדיקה רפואית מקיפה, ואף נבחנו מבחן מעשי אצל אחת מנשות החצר. משעה שזכו לחסדיה של הקיסרית, השפעתם בחצר הפכה מהותית. רובם מונו לתפקידים בכירים, וגם כשסר חינם לא סולקו כלאחר יד. הקיסרית שילחה אותם מעל פניה תוך שהיא מעניקה להם כסף, ארמון, אדמות ואלפי איכרים משועבדים. עם מאהביה הידועים נמנו גריגורי פוטיומקין, המצביא והמדינאי, וסטניסלאב פוניאטובסקי, שאותו ייעדה למלוך על פולין.

קתרינה הגדולה היתה דמות מרתקת, ואנרי טרויה כתב אודותיה ביוגרפיה עוצרת נשימה. הספר מציג את רוסיה של תקופתה, על אמונותיה וגחמותיה, על עושרה ומצוקתה, ומשרטט בפרטנות ובאמינות את דמויותיהם של השחקנים הראשיים בחצרה ובעולמה. מומלץ מאוד.

Catherine La Grande – Henri Trotat

כנרת

2000 (1977)

תרגום מצרפתית: חיים קדמן

מנהיגה ללא גבולות / דבורה הכהן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a0d794d799d792d794_d79cd79cd790_d792d791d795d79cd795d7aa2

שמה של הנרייטה סאלד קשור לבלי הפרד בהיסטוריה של "הדסה" ובמפעל עלית הנוער. ההיסטוריה הפרטית והציונית שלה מוכרת פחות. ההיסטוריונית והסוציולוגית דבורה הכהן, שספריה הקודמים עסקו רבות בנושאי עליה, מספרת ב"מנהיגה ללא גבולות" על חייה האישיים והציבוריים של סאלד.

הנרייטה סאלד נולדה בבולטימור ב-1860 להורים שהיגרו מאירופה בעקבות הצעה שקיבל אבי המשפחה, הרב בנימין סאלד, לשמש כרב הקהילה. בארצות הברית עדיין נהוגה העבדות, לינקולן ייבחר לנשיאות בשנה הבאה, מלחמת האזרחים עומדת לפרוץ. בקהילה היהודית מתנהלים מאבקים בין האורתודוכסים לרפורמים, התנועה הקונסרבטיבית עושה צעדים ראשונים, והרב סאלד מהלך בזהירות בין הטיפות. הנרייטה היתה הבכורה מבין שמונה בנות, שלוש מהן נפטרו בילדותן, ואחת נפטרה בגיל הנעורים. השכלה מעמיקה לבנות לא היתה מקובלת, אך הנרייטה נהנתה מלימודים מסודרים – היא היתה התלמידה היהודיה היחידה בתיכון כללי – ומעידודו הפעיל של אביה שהרחיב את אופקיה. עידוד זה לא סייע בידה לזכות בהשכלה גבוהה, שכן המוסדות שחשקה בהם לא קיבלו נשים, והמוסדות הפרטיים שנועדו לנשים היו יקרים מדי עבור המשפחה. הנרייטה בת השש-עשרה הפכה למורה. למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר תגשים את שאיפתה להשכלה גבוהה, כשתתקבל – אשה ראשונה – לסמינר התיאולוגי היהודי, בכפוף להתחיבותה לא לדרוש תואר רבני בתום הלימודים.

כישוריה הארגוניים, השלובים בחזון מרחיק ראות, באו לידי ביטוי כשיזמה וארגנה כתות ללימוד אנגלית עבור המהגרים הרבים, שנמלטו מאירופה בעקבות "הסופות בנגב". גם מהגרים לא יהודים התקבלו בברכה במוסד שהלך והתרחב. היא לא הסתפקה בהקנית השפה, והוסיפה כתות להכשרת מבוגרים – הנהלת חשבונות לגברים ותפירה לנשים – כדי להקל על השתלבותם של המהגרים בארצם החדשה. בפעילות זו ניכרות אותן תכונות שיאפיינו את כל מפעליה העתידיים – אי הסתפקות בפתרון נקודתי, אלא הרחבת המבט לתחומים שלובים; ריכוזיות ומעורבות אישית בכל פרט, ועם זאת עבודה בשיתוף פעולה עם הכפופים לה; כישרון לגייס אנשים ומקורות מימון; עבודה התנדבותית שלה עצמה.

היכרותה של סאלד עם המהגרים, פליטי הפוגרומים, פיתחה בה את התפיסה הציונית. על השקפת עולמה השפיע גם פרסום ה"אוטואמנציפציה" של פינסקר, שקרא להקמת בית לאומי לעם היהודי. היא כתבה מאמרים לעתון "ג'ואיש מסנג'ר", שבהם קראה להמנע מהתבוללות  ולשאוף לבית לעם היהודי.

במשך כעשרים שנה עבדה באגודה היהודית להוצאה לאור, תחילה בהתנדבות, ואחר כך כמזכירה וכחברת הנהלה, תרגמה וערכה פרסומים יהודיים. את עבודתה זו עזבה ב-1910 בעקבות משבר אישי – בן זוג שהכזיב – משבר שנמשך כשנתיים, ובשיאו לקתה בעיוורון ואושפזה למשך כשמונה חודשים.

בגיל חמישים, שבורת לב, ולאחר שנים של עבודה מפרכת בהוראה ובהוצאה לאור, הפנתה הנרייטה סאלד את להט אמונתה ואת מרצה הבלתי נלאה להקמת "הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה, שמיקדה את פעילותה בסיוע רפואי לתושבי ארץ-ישראל. ביקור בארץ בחברת אמה חשף בפניה את מצוקתם הקשה של התושבים, את תמותת התינוקות המבהילה, את הבורות ואת העדר השירותים הרפואיים. משלחות ראשונות של אחיות יצאו לארץ, וב-1920 הצטרפה אליהם הנרייטה סאלד עצמה, כשקצה נפשה בהתמודדות המתישה עם נסיונותיה של ההסתדרות הציונית האמריקאית להשתלט על "הדסה" ועל קופתה. תכניתה היתה לשבת בארץ שנתיים, ולשוב אל אחיותיה בארצות-הברית, אך בפועל נשארה כאן עד סוף ימיה, וערכה מסעות בין היבשות על פי הצורך.

סמוך להגיעה לגיל שבעים הוטלה על שכמה האחריות למחלקת הבריאות והחינוך של ההנהלה הציונית. בין השאר ערכה תכניות לטיפול באם ובילד, ופיתחה את מערך ההזנה בבתי הספר, שהפך בהשראתה למפעל בעל ערך חינוכי ולא לפעילות צדקה. עקבות פעילותה למיסוד עבודה סוציאלית מקצועית ניכרים בישראל עד היום.

מפעל "עליית הנוער" החל בגרמניה בשנת 1932 ביוזמתה של רחה פריאר, שביקשה לסייע לנערים שסבלו מן האנטישמיות הגואה. שנה אחר-כך התבקשה הנרייטה סאלד, כבר בת שבעים ושלוש, ליטול על עצמה את המשימה. תחילה סירבה, משום שלא ראתה דרך מעשית לביצוע התכנית להעלות לארץ אלפי בני נוער, אך לאחר שביקרה בעצמה בגרמניה, ונפגשה עם בני הנוער ועם הוריהם המודאגים, התגייסה בלהט לארגון. חמשת אלפים בני נוער עלו לארץ מאירופה לפני פרוץ המלחמה. עשרת אלפים נוספים, מכל התפוצות, וביניהם גם ניצולי שואה, עלו במהלך שנות המלחמה. כשחלה ירידה במספר בני הנוער שהצליחו לעלות, הפנתה את משאבי המפעל לילדים במצוקה בארץ. לא בכדי כונתה אמם של הנערים: היא קבלה את פניהם בנמל, ביקרה אותם בישובים (בעיקר בקיבוצים) בהם שובצו, ודלת ביתה היתה פתוחה בפניהם. יום האם בישראל – כעת יום המשפחה – חל בתאריך פטירתה, ל' בשבט.

דבורה הכהן עוקבת אחר חייה של סאלד, משלבת בין פניה הציבוריים לחייה הפרטיים. דגש ניתן לקיפוח שחוותה כאשה, החל בחסימת האפשרות ללמוד לימודים גבוהים, דרך תוארה כ"מזכירה" בהוצאה לאור למרות שניהלה אותה בפועל, עבור בקיפוח בשכרה, בהתנגדויות שנבעו בחלקן מהיותה אשה בעמדה בכירה, ובהשתלבותה במאבק בעד זכות הצבעה לנשים. נראה כי לא ידעה לדרוש הכרה ותנאים שווים: אחד ממנהלי ההוצאה לאור אמר שיכולה היתה להגדיל את שכרה, כראוי לה, לו רק היתה מבקשת, ומחליפיה בהוצאה זכו להכרה כששמם כמתרגמים ועורכים הופיע על הספרים בעוד שמה שלה נעדר מהם. במאמר ב"על המשמר" מ-1960 מצאתי ציטוט מדבריה, ולפיו "איני רוצה באהדה, בכבוד ובהערצה, אני רוצה לעבוד". אולי כל נושא הקיפוח לא הטריד אותה כפי שצריך היה להטריד, וכפי שהוא מטריד את ההיסטוריונית.

הנרייטה סאלד היתה דמות מופתית, אשת ביצוע ואשת הגות. כמה מרעיונותיה ראויים לתשומת לב, היום ממש כבעבר. כך, לדוגמא, התיחסה למלאכתו של המורה: "העברת מידע היא החלק החשוב פחות במלאכת ההוראה[…] המטרה העיקרית לפתח חשיבה מקורית […] לאתגר בניתוח ביקורתי ובעיקר לחנך". סאלד, שכל חייה עסקה בגיוס כספים, התנגדה לפילנתרופיה כערך לעצמו, שכן היא מעמיקה את תחושת הנזקקות מצד אחד ונוטעת תחושת עליונות מן הצד השני. בכל מפעליה ניסתה ליצור מעורבות ומחויבות אישית של התורמים ושל הנעזרים.

הנרייטה סאלד נפטרה בירושלים ב-1945, שלושה חודשים לפני סיום המלחמה, בתום חיים אינטנסיביים ורצופי מאבקים, מפנים ומחוץ, חיים שהוקדשו רובם ככולם לתועלת הציבור, ללא טובת הנאה לעצמה. טוב עשתה דבורה הכהן כשחקרה את חייה והביאה את סיפורה המרתק בפני הציבור.

עם עובד

2019

מוות במשפחה (המאבק שלי ɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

cover_53

תמיד הסתכלתי לעבר מה שמתרחש בין אנשים […], תקופה ארוכה אף האמנתי שאני יודע לעמוד על טיבם של אנשים, אבל זה לא נכון, לאן שלא פניתי ראיתי רק את עצמי.

"מוות במשפחה" הוא הספר הפותח את שישית "המאבק שלי" המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד. כמו בספרים האחרים בסדרה (מסיבות שונות קראתי את השני עד הרביעי לפני שהגעתי אל הראשון), גם כאן הסופר מספר את עצמו, מניח את חייו תחת מיקרוסקופ, אך התוצאה אינה ראוותנות מצד הכותב ומציצנות מצד הקורא, אלא התבוננות עצמית של הקורא בחייו שלו, שונים ככל שיהיו מאלה המתוארים בספר.

הספר נחלק לשניים. חלקו הראשון מתרחש בעיקרו סביב גיל שש-עשרה, על סף הבגרות, והשני סביב גיל שלושים, בימים שבין קבלת הידיעה על מות אביו ועד סמוך ללוויה. בספר שכותרתו "ילדות" (או בשמו המקורי "המאבק שלי 3") תוארו בהרחבה ובפירוט שנות ילדותו של הסופר, מגיל שש עד שלוש-עשרה, ילדות מבלבלת, שעמדה בצל הטרור המאיים שהטיל אביו. ב"מוות במשפחה" ("המאבק שלי 1") הוא מתעכב על אפיזודות מילדותו, מהן מצטיירת סאגת היווצרות אישיותו, אך נדמה שיותר מכל תעיד על היחסים בינו ובין אביו האימה שאחזה בו ובאחיו – קרל אובה כבר בן שלושים, אינגבה מבוגר ממנו – כשעולה בדעתם האפשרות שהאב בעצם לא מת. בשנתיים-שלוש האחרונות לחייו, לאחר גירושים שניים ולאחר שהפך לאלכוהוליסט, חזר האב לגור עם אמו, סבתם של האחים. הוא סילק את העוזרים ששכר אחיו, ולא איפשר לאף אדם להכנס אל הבית. האם מצאה אותו מת בכסאו, והזעיקה אמבולנס, אך מכיוון שהיא מבולבלת על סף השיטיון, חיה בתוך הזוהמה הבלתי נתפסת שחולל בנה, סובלת מתת תזונה ומשתוקקת לאלכוהול, האחים תוהים אם אבחנה נכון את מצבו. העובדה שטרם ראו את גופתו מעצימה את ספקנותם. כשדלת הכניסה לבית הסבתא נטרקת, שני הגברים, הנאבקים בעזובה ובטינופת, מתבוננים זה בזה.

זה אבא?

הוא חזר?

הייתי מפוחד כפי שלא הייתי אף פעם.

נשמעו צעדים במדרגות.

זה אבא, ידעתי זאת.

אוף, איזה חרא, עכשו הוא בא.

פניתי ונכנסתי לסלון, ירדתי לדלת הפונה למרפסת, מוכן לצאת דרכה בכל רגע, לחצות את המדשאה בריצה, לברוח מהעיר ולעולם לא לשוב אליה.

הוא בטח מטורף מרוב זעם. מה לכל הרוחות אנחנו עושים, מחטטים ככה בחפציו, באים הנה ומתפרצים ככה לחייו?

הספר נפתח בדיון במוות. לולא הכרתי את הסופר, הייתי חושדת שכוונתו פרובוקטיבית, אך בהכירי את כתיבתו, הנטולה כוונות נסתרות והבלתי מתנצלת, החשדנות ממני והלאה. הוא כותב על תפיסת המוות, ועל האבחנה בין האופן בו אנו מתיחסים אל מוות חדשותי-טלוויזיוני, גרפי וחשוף ובוטה, ליחס אל מותו של היחיד, שכרוכים בו כבודו של המת – מונח שהוא מפרש בפירוש יחודי לו – והַצְנעה מהירה של גופתו. סיומו של הספר שב אל נושא זה, וביתר שאת אל קבלתו של הבלתי נמנע: עכשו ראיתי את המוות. ראיתי שלא היה עוד הבדל בין מה שהיה פעם אבי ובין השולחן שעליו הוא מוטל, או הרצפה שעליה עמד השולחן, או התקע בקיר תחת החלון, או הכבל המחובר למנורה הקטנה על הקיר הסמוך. והרי האדם הוא רק צורה בין צורות אחרות שהעולם מבטא פעם אחר פעם, לא רק במה שחי אלא גם במה שאינו חי, משורטט בחול, באבן, במים. והמוות, שתמיד היה בעיני הדבר הגדול והחשוב ביותר בחיים, קודר, מושך, לא היה יותר מצינור מטפטף, ענף נשבר ברוח, מעיל המחליק מקולב ונופל ארצה.

בין הפתיחה לסיום, באמצעות פרטי פרטים של היומיום, בהווה ובעבר, מבצבצות ועולות תפיסת עולמו של הסופר ותובנותיו. הוא תוהה על משמעות חייו ועל מטרתם, מדמה אותם – כשהוא נשוי ואב לשלושה, כמתואר בהרחבה ב"גבר מאוהב" ("המאבק שלי 2") – לסירה בתעלת מים סכורה, הכמהה לפתיחת השער ולתנועה קדימה, אך בה בעת גם לשמירה על השגרה המגוננת. הוא מספר על מלאכת הכתיבה ועל תפקידה בחייו. הוא מתאר את ספקותיו באשר ליכולתו להיות אב, משום שאביו היה מי שהיה, ואינגבה, לאחר שנולדו ילדיו, היווה בעיניו אבן בוחן בסוגיה קשה זו. הוא מתאר את היחסים בין האחים, ואת הדרך השונה בה התמודד כל אחד מהם עם מורשת אביהם. האב עשה מדי פעם נסיונות להתקרב לקרל אובה, נסיונות שהסתיימו תמיד בבכי מצד הבן ובזעם מצד האב, אבל בשלהם "דמותו לא היתה חד-משמעית בעיני, כפי שהיתה אולי בעיני אינגבה. אינגבה שנא אותו יותר ממני והיה לו קל יותר". תיאוריו מפורטים, חושניים ומלאי חיים – אין הרבה סופרים שיכולים לרתק את הקוראים אל תיאור מדוקדק של קרצוף חדר אמבטיה, אריח אחר אריח – מה שאינו מפריע לו לשוב ולטעון שאין לו זכרונות מפורטים מילדותו. באחד הספרים האחרים סיפר שחברו השווה את זכרונו לגבינה שוויצרית. ואמנם כוחו של הסופר גדול בתיאורים האינטימיים-חושפניים של הפרטים, אך הרבה יותר מזה במשמעויות העולות מהם, גם אם הן עולות מאליהן מבין הפרטים ואינן נידונות במפורש.

בעבר כתבתי שאין חשיבות לסדר קריאת הספרים, ואני עדיין סבורה כך, שכן הסופר מקשר ללא הרף בין ארועים בחייו, וגם אירוע הנטוע בזמן מסוים הוא בעצם חלק בלתי נפרד ממרקם שלם, הנפרש בסדרה כולה. "מוות במשפחה", למרות היותו מושלם בפני עצמו, הוא מעין מבוא לספרים האחרים, המרחיבים כל אחד בתקופה שונה, אך גם הקריאה בו אחריהם היא חוויה מיוחדת, שיבה אל המוכר, וגם התוודעות מעמיקה אל יחסיו עם מי שהיה הדמות המגדירה בחייו, זה שעליו הוא אומר ללא כחל ושרק, "אני ייחלתי למותו זה זמן רב", אבל גם "האם הוא באמת היה חשוב לי כל כך? הו, כן. בהחלט. רציתי שהוא יראה אותי".

תרגומה של דנה כספי משובח, וכבר ציינתי זאת בהתייחס לספרים אחרים בסדרה. הפעם עורר את סקרנותי משפט שסבתו של קרל אובה שבה ואומרת – "החיים הם מֵאָבָק, אמרה הזקנה. היא לא ידעה דקדוק" – משום שיש בו משחק מלים הנקשר אל המאבק שבשם הסדרה, ותהיתי על היצירתיות שנדרשה כדי להמיר את המקור הנורווגי לעברית. חיפשתי ומצאתי את המשפט המקורי, “Åhh, sa hun så. – Livet er en gamp, sa kjerringa, hun kunne ikke si k.”, ואכן גם בו מצוי אותו משחק (gamp / kamp). המתרגם לאנגלית, לשם השוואה, בחר בפתרון שמתעלם לחלוטין משם היצירה: “Life's a pitch, as the old woman said. She couldn't pronounce her 'b's.”. אם להקיש מן הדוגמא הזו, התרגום העברי טוב יותר, אך אין צורך בסימוכין אלה כדי להתרשם מן השטף ומן האלגנטיות שבו.

"המאבק שלי" הוא יצירה חד-פעמית, מומלצת ביותר.

Min Kamp 1 – Karl Ove Knausgård

מודן

2014 (2009)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

נער האופניים / אלי עמיר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d7a2d7a8_d794d790d795d7a4d7a0d799d799d79d2

זהו סיפורו של נורי, או בשמו המלא פואד אליאס נאסח חלסצ'י, נער יליד עיראק שעלה לארץ עם משפחתו בראשית שנות החמישים. זהו סיפורה של העליה ההמונית לישראל בשנים הראשונות לקיומה, עליה של פליטים ניצולי שואה ושל מגורשי ארצות האיסלם, שנהרו לארץ והכפילו את אוכלוסיתה בתוך שנה וחצי. וזהו סיפורו של אלי עמיר, שהביוגרפיה הפרטית שלו משקפת את קשיי ההגירה וההיטמעות, וגם את ההתגברות עליהם.

משפחתו של נורי נשלחה מן המעברה אל כפר אוריאל, מקום ששמו אינו מעיד על אופיו. כפר אוריאל, הסמוך לגדרה, הוקם עבור עולים עיוורים, ואיכלסו אותו יוצאי תימן, עיראק ובולגריה. הגברים העיוורים הועסקו במפעל מקומי, ונשותיהם קיבלו חלקת קרקע בסמוך לצריפי העץ שבהם התגוררו. אביו של נורי, שלא היה עיוור, הועסק במפעל כמנהל עבודה, והמשפחה בת תשע הנפשות הצטופפה בצריף וטיפחה חלקת ירקות. את נורי הבכור שלחו להתחנך בקיבוץ. הספר נפתח כשהאב לוחץ על הבן לשוב הביתה. נורי, שהקיבוץ חביב עליו, נקרע בין חובתו למשפחתו ובין תשוקתו להשתלב בחברה החדשה. כשנכנע לחובה, לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. בלחצו של אביו עזב שוב את הבית ועבר לירושלים. הפכפכותו של האב לא נבעה מגחמנות: מיוסר בשל חוסר יכולתו למצוא את מקומו בארץ החדשה, ובשל דכאונותיה של אשתו שהתגעגעה אל מולדתה, ביקש לאפשר לבנו לימודים גבוהים שיבטיחו את עתידו, וקיווה שהבן יהיה החלוץ שימשוך בעקבותיו את המשפחה מן הכפר הנידח אל העיר הגדולה.

"נער האופניים" מתאר את שנותיו הראשונות של נורי בן העשרה בירושלים, שם עבד בשעות היום כמחלק עיתונים וכשליח במשרד ראש הממשלה, ובערב למד בתיכון לבגרות. עבודתו חשפה אותו אל פניה השונים של החברה הישראלית ואל הנושאים המטרידים אותה. באחד המקומות בהם חילק עיתונים פגש את מיכל, צברית בת למשפחה מבוססת, וחווה ביתר שאת את המפגש הבין תרבותי שאפיין את התקופה.

נורי הוא נער עירני, מתלבט, קשוב לסביבה. הנושא שמעסיק אותו במיוחד הוא זהותו כישראלי. אלי עמיר "הואשם" לא אחת ש"השתכנז", אבל לא נרתע מלהביע את דעותיו, וגם כאן, כנער, הוא בוחר בדרכו שלו, להיות בגדאדי בביתו ובן המערב בצאתו. חובה עליו לחצות את הקו, חשב, לסגל לעצמו את התרבות שלהם ואת ערכיה, אבל יעשה זאת לאט ובמתינות, ולא יסתפק במעטפת. ואין זה אומר שישרוף גשרים, בשום פנים לא יפנה עורף לחברה שבא ממנה, וודאי שלא להוריו ומשפחתו, אפילו אם הפער ביניהם מועד להתרחב. כשהוא בוחן את סביבתו ותוהה מיהו הצבר האמיתי, הוא מגיע למסקנה שאולי לא צריך להידמות לאיש ולא לחקות איש, אלא להיות הוא עצמו, יהודי-ערבי בלשונם וישראלי בעיני עצמו. מול הקיטוב מזרח-מערב הוא מבקש לבור לו את שבילו שלו. הוא מבין את הדבקות ביידיש כפי שהוא מבין את הדבקות בערבית-היהודית. הוא מתאמץ לחבב על עצמו את המוזיקה הקלאסית, כי הן לא יתכן שאוזניו ייחסמו בפני יצירות קלאסיות שהאזינו להן דורות על דורות. מה היה אומר אילו פסל מישהו את המוזיקה של עזיז אחרי האזנה אחת?

עמיר שב וחוזר אל רגשות הקיפוח של יוצאי עיראק. יחסם של הישראלים הותיקים אל העולים לא הצטיין בחיבה יתרה, וההתמרמרות גאתה. אביו של נורי אומר על מוסדות המדינה, "אותנו הם בכלל לא רואים, אנחנו הקורבנות של המהפכה הציונית". נורי עצמו סבור שבדומה למשה, שגזר על עמו ארבעים שנות מדבר, כך גם בן-גוריון גזר על העולים מעברות נידחות. ויחד עם זאת הוא אינו נמנע מלבקר את המבקרים. כשאמו מתגעגעת אל חייה הטובים בבגדאד, נורי המפוכח זוכר גם את הצדדים הרעים של חייהם בעבר: נשכח ממנה אז שהמוסלמים השתגעו, נשכחו כל הרדיפות, הרי קשרי השכנות הטובה התרופפו וניתקו, וגשרי החיים המשותפים קרסו לקרקעית הנהר. נמחו מזכרונה אותיות האש שזעקו מעל לגגות כי אין עוד מקום ליהודים שם. הוא חס על אביו, שחייו נבללו עם העליה לארץ, אבל תוהה כיצד ניצולי שואה שעברו גיהינום מצליחים להחלץ מעברם ולמצוא את מקומם, והוריו אינם מצליחים ליזום שינוי במצבם.

נורי נחשף שוב ושוב אל הקיטוב בחברה, אל הפילוג בין אמונות ודעות שונות, ואל הלהט שבו אחזו הכל בדיעותיהם. בכל מקום שפנה אליו מצא חבורה אחידה ולה מנהיג, נביא, רב, איש רוח, הוגה דעות, אורקל, נואם בחסד, ואוזני כולם כרויות לדברו. הוא שוכר דירה אצל רוויזיוניסט, חסידו של ז'בוטינסקי, נסחף עם שכרונו של ההמון בעת נאום חוצות של בגין. עובדי משרד ראש הממשלה מנצלים כל הזדמנות כדי לשאת באוזניו את האני מאמין שלהם בנושאי חברה ופוליטיקה, בזכות תנועת הפועלים ונגד הקומוניזם. עורך שנתון הממשלה, איש הישוב הישן, שמתנגד להשתלטותם של האשכנזים על מוסדות השלטון, מעביר באוזניו ביקורת על התנהלות הממשלה. בין השאר הוא אומר על חזון כור ההיתוך: "אצה להם הדרך, רוצים הכל מהר, מיזוג גלויות, כור היתוך, ולא מבינים באיוולתם שלא מבשלים צ'ולנט על פרימוס אלא על פתיליה […] כואב לי שכל כך מהר זנחו את התוכן ועברו לסמלים חיצוניים […] לא הלבוש ישווה בין עניים לעשירים, עירוניים וחברי קיבוץ, עולים וותיקים, רק ההשכלה תגשר על הפערים".

אלי עמיר מתאר את השנים הראשונות למדינה מנקודת מבטו היחודית, ומציג שורה של דמויות כובשות לב. הראשונה שבהן היא, כמובן, דמותו של הנער נורי, אך לא נפקד מקומן של דמויות מרתקות נוספות. הוריו של נורי הם כאלה: אנשים שנקרעו בין עולמות, והתקשו, בשל חולשה שהנסיבות גרמוה, למצוא את מקומם בעולם שבו הם רק מספרים בהמון. עזיז, המוסיקאי העיוור, הוא דמות מקסימה, אדם שהיה מצליח ומפורסם בעיראק, ושמר על חדוות חיים ועל רוח איתנה גם לנוכח ירידתו בארצו החדשה שדחתה את אמנותו. קלינסקי ושטארק, פקידים במשרד ראש הממשלה, שחיים בסימביוזה למרות שהינם חלוקים בכל, גם הם מפניה המגוונים של חברה בהתהוות, ועוד רבים וטובים.

"נער האופניים" כתוב בכשרון רב ובחיות רבה, ונושאיו מרתקים. יחד עם זאת, לטעמי, הוא לוקה בחזרות רבות, ועריכה מקצרת ומהדקת היתה עושה אותו משובח אף יותר. בהתעלם מן ההסתיגות הזו, נהניתי מאוד לקרוא אותו, ומצאתי בו סיפור אישי מרגש וסיפור היסטורי מרתק.

עם עובד

2019