ילדוּת (המאבק שלי ɪɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

986112

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

מחוץ לאופק, מעבר לרחוב / חנוך ברטוב

mchutz20laofek2020mever20larechov_med

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006

די כבר עם השקרים שלך / פיליפ בסון

55000002455b

בשלב מאוחר יותר, אכתוב אודות החֶסֶר. אודות ההילקחות הבלתי נסבלת של האחר. אודות הריקנות שמעוררת אותה הילקחות. המצוקה המשתררת. אכתוב אודות התוגה המאכלת, הטירוף שמאיים. זה יהפוך לאימם-הורתם של ספריי, כמעט בעל כורחי. לעתים אני תוהה אם אי-פעם כתבתי על משהו אחר. כאילו מעולם לא התאוששתי מזה: האחר שאין להשיגו. כאילו זה חולש על כל מרחב המחשבה.

 

פיליפ בסון, יליד 1967, הוא סופר צרפתי שאינו מכחיש את היותו הומוסקסואל. ב-1984, כשהיה תלמיד תיכון, נאלץ להסתיר את נטיותיו המיניות. הופצה שמועה שהוא "מעדיף בנים", אמרו שיש לו תנועות נשיות. הוא היה תלמיד מצטיין, אך גרוע בספורט. שמו לא נקשר בשמה של אף אחת מהבנות. לחשו מאחורי גבו, ולפעמים בפניו, "מתרומם" ו"הומו מסריח", והוא התעלם. יום אחד ניגש אליו בחור בשם תומא, תלמיד פופולרי, חביב הבנות, והציע לו לאכול יחד בבית-קפה בפאתי הישוב הקטן בו התגוררו. המפגש התפתח לקשר שתחילתו משיכה גופנית, והמשכו התאהבות. עם תום שנת הלימודים נסע תומא למשפחתו בספרד, שם נשאר, בלי הסבר, בלי מכתב, בלי הודעה מוקדמת. פיליפ חש כ"קורבן התאונה שהחובשים מחלצים מתוך גוש המתכת […] הפצוע הקשה שמנתחים בדחיפות […] ואז הניצול המתוקן […] ולבסוף המשתקם האבוד".

ב-2007, עשרים ושלוש שנים אחרי אותה פרשה, מזהה פיליפ את תומא בגבר החולף מולו בעת שהוא מעניק ראיון עתונאי לרגל צאתו לאור של ספרו האחרון. אבל לא תומא הוא שמסתובב למשמע קריאתו, אלא בנו לוקא הנראה ממש כמוהו. מפיו של לוקא ישמע על גלגוליו של אביו בשנים שחלפו, והמפגש יוביל אותו להרהר בשאלה אם אפשר לשחזר את העבר, להתחיל מחדש מהמקום בו נעצר סיפורם המשותף. ב-2016 יתבשר מפיו של לוקא על מות אביו (לא ספוילר – הספר מוקדש לזכרו של תומא).

יחודו של הספר בסגנונו של פיליפ בסון, באבחנות הדקות שלו, ובקישורים הרבים שהוא יוצר בין חייו לבין כתיבתו. הנה דוגמאות אחדות מני רבות שהרשימו אותי.

על השפעתה של האהבה הוא עומד כשהוא מתבונן בשתי תמונות של עצמו שצולמו בהפרש של חודשים מעטים בשנה בה פגש את תומא:

בראשונה הוא מכווץ, כתפיו שמוטות, מבטו חמקמק. בתמונה השניה הוא מחייך, עורו שזוף. מדובר כמובן בנסיבות שונות, אבל אני בטוח שהאהבה הגנובה היא שמסבירה את ההשתנות.

בכפר הקטן בתקופה שמרנית, האפשרות "לצאת מן הארון" לא עלתה על הדעת, וגם אם היה פיליפ אוזר עוז ומבקש להחשף, תומא אסר זאת לחלוטין. הוא התעלם מפיליפ בפומבי, והקפיד על מפגשים במקומות חבויים הרחק מעין אדם. פיליפ, שכאמור בסופו של דבר בחר בחשיפה, חי בשלום עם עצמו. תומא, שהמשיך לאטום את רגשותיו ואת נטיותיו בתוך נפשו המסוכסכת, דן את עצמו לחיים שלמים של סגירות ושל בדידות.

והשיגעון הזה לא להיראות ביחד […] האחרים, יש להם הזכות לכך, הם עושים זאת, כאוות נפשם. זה ממלא אותם אושר, גאווה. ואנחנו מכווצים, דחוסים בתוך הצנזורה שלנו.

מצאתי ענין רב בהתיחסות של פיליפ בסון אל משמעות היותו סופר, ואל האופן בו מחלחלים החיים אל היצירה, כמו שתיאר, בין השאר, בציטוט שפתח את הסקירה ובציטוט הבא:

הייתי רוצה לא לדמיין את הסצנה, הייתי רוצה למנוע מעצמי את הסבל הזה, לחסוך מעצמי את העינוי המזוכיסטי הזה, אבל זה חזק ממני. האם הסופר גובר על הכל אפילו בנסיבות האלה, הסופר שמדמיין הכל, שצריך לראות במו-עיניו כדי להראות לאחרים – והנה התמונה מצטיירת, כופה את עצמה.

שם הספר הוא מובאה מפיה של אמו של הסופר, שבתגובה לסיפורי חיים שהיה דמיונו של הילד ממציא לאנשים אלמונים נהגה לומר: "די כבר עם השקרים שלך". לוקא, בחור עירני, זיהה בספריו של בסון את האמת שמאחורי הבדיה:

אני חוזר ואומר שלעולם איני כותב על חיי, שאני כותב רומנים.

הוא מחייך: זה עוד אחד מהשקרים שלך, לא?

כריכת הספר, בעיצובו של אמרי זרטל, מתקשרת יפה לשני המוטיבים העיקריים בספר – השקיפות של הדמות הלבנה שמייצגת את החֶסֶר, והאותיות המכסות אותה שמייצגות את המרת המציאות למילה הכתובה.

"די כבר עם השקרים שלך" הוא סיפור עצוב ומרגש על אהבה ועל אובדן, על דעות קדומות ועל השלכותיהן, ועל נוכחותה של המציאות בבדיה הספרותית. מומלץ.

Arrête avec tes Mensonges – Philippe Besson

אריה ניר

2017 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

קרן אקסודוס / נתן שחם

0770000122816

יואל אפרתי היה פוליטיקאי ישראלי אפור. אמנם שירת כשר בממשלת אשכול ובממשלת האחדות, אך לא הותיר חותם משמעותי. טניה, קרובת משפחה רחוקה, אשה אמידה העובדת כתחקירנית מטעמי ענין ולא מטעמי פרנסה, מגויסת על ידי הסופר מ' כנען, כותב ביוגרפיות ידוע, לעבוד לצדו לצורך כתיבת הביוגרפיה של אפרתי. למה זכה דווקא הפוליטיקאי הנשכח למפעל הנצחה? איל הון אוסטרלי, אסיר תודה לאפרתי על טובה שעשה לו אי-אז בגרמניה אחרי המלחמה, החליט להנציח את זכרו בדרך זו. לרשות כנען עומד תקציב נדיב, אך במהרה מתברר כי היד שהעניקה את התקציב היא גם זו שמבקשת להתערב בתכנים.

טניה וכנען לא ימצאו סודות כמוסים שיאירו את האיש האפור באור חדש: פה מכתב כואב מחייל שלו במלחמת העצמאות, שם מכתב אישי שכתב למי שהיתה הידועה בציבור שלו בעשור האחרון לחייו. אבל החיטוט בקורותיו של אפרתי הוא רק הציר שסביבו רוקם נתן שחם סיפורים רבים המשתלבים זה בזה לכלל רקמת חיים רוגשת של המדינה ושל כמה מאזרחיה. הספר עוסק בפוליטיקה, באהבה, באמנות, בזיקנה, בחברות. הוא מתרחש בארץ, אך שולח ענפים גם לתפוצות. במרכזו שתי הדמויות היציבות של טניה ושל כנען, אנשים בגיל העמידה, המביטים בעצמם בפכחון שבא עם השנים, ועדיין מחפשים את הפינה המאושרת. לצדם חברותיה של טניה, האחת חדה השניה שטחית, בתו החורגת של כנען, ציירת חופשיה ברוחה אך מיוסרת, בנו של חברו של אפרתי, גבר בן ארבעים שעדיין מחפש את עצמו כנער מתבגר, חברי קיבוצו של אפרתי, בתו שנדדה ללונדון, ילדיה של טניה שהתפזרו בעולם, אמה של טניה, שלא סלחה לאפרתי על שאביו לא סייע לבעלה לעלות עמה לארץ, וכפה עליהם ניתוק רב שנים, אביה הקומוניסט של טניה שכבר הלך לעולמו, ואחרים. את כולם משרטט שחם בעדינות ובמיומנות.

מכיוון שציר הסיפור הוא כתיבת ביוגרפיה, מתקיים בין כנען וטניה דיון מתמיד בשאלה כיצד כותבים יצירה מסוג זה. אמנם אין זה הנושא המרכזי בספר, אם כי הוא מתעכב בפרוטרוט על שלבי העבודה, אבל מרתק לעקוב אחרי התחבטויותיהם של השניים, אחרי נסיונות הניסוח של הפרק הפותח, ואחרי הדיון בשאלת הכסות הספרותית שצריכה ביוגרפיה ללבוש.

נתן שחם, כותב מיומן ומדויק, מצליח להפוך עיסוק באיש אפור לסיפור רב גוונים. הספר שזור אמירות חכמות בנושאים שונים, ומומלץ לקריאה סבלנית.

כנרת זמורה ביתן

2006

 

הילד הזה / יהודה אטלס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d79cd793_d794d796d7942

כותרת משנה: פרקי ילדות ונעורים

יהודה אטלס אינו יודע רבות על הוריו. הוא מכיר את הפרטים הביוגרפים, ויודע מעט על חייהם בארצות מוצאם, אך מהותם, רגשותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, "איך זה היה להיות הם" – כל אלה נסתרים ממנו. רק אחרי מותם החל להצטער על כל מה שיכול היה לשאול ולא שאל. כדי להמנע מהחמצה דומה בדור הבא, החליט לכתוב על עצמו ועל הרקע בו גדל. התוצאה היא הספר "הילד הזה". זה אינו ספר עלילתי, גם לא ספר סיפורים. הוא מכיל תמונות מחיי הכותב ומחיי משפחתו, תמונות המאפשרות הצצה אל החיים בארץ בשנות השלושים והארבעים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בנושא מסוים – יחסים עם ההורים, חיי בית הספר, קריאת ספרים ועוד – אך זולג לתחומים נוספים. לפעמים הסיפור פרטי, לפעמים כללי, מפעם לפעם הגותי. בספר שלובים שירים שכתב כילד, וגם הֶקשרים אל שיריו הבוגרים והמוכרים יותר, שבהם, כמו שכתב בשורה המזוהה עמו יותר מכל, "הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי".

יהודה אטלס שייך לדור של הורי, הדור של לפני קום המדינה. הוא גדל במושב עין-עירון, וחייו היו שזורים לבלי הפרד בעבודת האדמה. למרות שנולדתי שנים אחריו וגדלתי בסביבה עירונית, מצאתי בספר אינספור נקודות השקה שעוררו בי נוסטלגיה: משחקים ששיחקתי, ספרים שקראתי, יחסי מורים-תלמידים ועוד. אולי בשנים עברו המנהגים השתנו בקצב איטי יותר, כך שפער הדורות לא עמד ביני ובין הזכרונות, ואולי יש דברים שהם אל-זמניים. אטלס כותב בחן ובישירות, אינו מייפה את העבר, הוא כבד-ראש אך ניחן גם בזוית ראיה הומוריסטית, מביע דעות אך אינו גולש לדידקטיות, להווה שלו, ושלנו, יש עוגנים חזקים בעבר, ובכתיבה שלו יש משהו אוניברסלי שמתעלה על הזכרון הפרטי. מכל הסיבות הללו נהניתי מאוד לקרוא את הספר.

למען האמת, די קשה לסכם את הספר בסקירה. אפשר להכין רשימה של הנושאים שבהם הוא עוסק – לדוגמא, העמל המפרך שבחיי האיכר, תחושתו כילד שהנו רשלן ועצלן בשל ביקורת הורית והעדר שבח ועידוד, בקשת סליחה כפויה, תשוקה לחפצי חן שירוממו חיים אפורים, תנועת הנוער – אבל הרשימה תהיה חסרת חיים בהעדר התוכן המעניין שאטלס מעניק לה. אפשר למנות את כל המקומות שהעלו בי חיוך, אבל שוב, בלי העתקה של קטעים נרחבים זו תהיה עוד רשימה דלה. בחרתי, אם כך, בארבעה ציטוטים, שאולי יש בהם כדי לתת טעימה מן המבחר.

שני הציטוטים הראשונים היו מבחינתי מכונת זמן שהפיחה חיים בתמונות עבר:

כדור גומי קטן וזריז, מלא אויר, והוא קופץ מהרצפה וחוזר אלי מהקיר. כזה שאפשר לשחק בו את המשחק "לא כלום, לא לזוז, לא לדבר, מחיאת כף, כפליים, יד ימין, יד שמאל, אל החזה, שילוב אצבעות, סיבוב".

כשרצו הורי לדבר ביניהם בלי שאבין, היו עוברים ליידיש (וכך, בעצם, למדתי יידיש).

הציטוט הבא מתייחס לחווית מה שאטלס מכנה "מועדון התרבות", והוא בא בסיומם של שני פרקים מאלפים, שעניינם הספרים שנקראו בילדות והעושר התרבותי שנרכש בשיעורי ספרות:

כשכל אלה אגורים בזכרון הם מהווים מעין מועדון תרבותי ענקי, שאליו אנו מתחברים ושדרכו אנו מתחברים גם זה לזה […]. כל פריט במאגר משותף זה הוא מעין קליד, שלחיצה עליו או אזכור שלו מציפים אצל חברי ה"מועדון" תכנים, אוירה, צלילים, צבעים, לשון, אסוציאציות.

לספרים בכלל מוקדש מקום נרחב בספר, החל בספרי ילדות כמו "לימפופו", עבור בכל הקלאסיקות כמו "מרדות" ו"בית קרנובסקי", בספרות עברית כמו ספרי מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, בכל כתבי ביאליק, באנציקלופדיות, וכלה בספרות רומנטית זולה. מכיוון שאני מתמוגגת בדרך-כלל מן העברית של התרגומים הישנים, נהניתי לקרוא את דבריו על הקושי שבתרגומים אלה:

לא קל היה להתגבר על העברית שבה היו כתובים הספרים ההם. היא היתה כחצץ לשיניים […]. אבל קראנו. בדמנו קראנו. לא שהיינו מזוכיסטים, אבל ממילא לא היינו אמונים על חיים קלים ועל סיפוקים מידיים […]. אם הספר שבידי יצא לאור ואם אמרו לי שהוא טוב – גם כשהוא קשה לקריאה, אני אמשיך ואקרא בו. הכיף, גם לענין הקריאה, לא היה אז חזות הכל.

בשורה התחתונה: ספר מקסים

עם עובד

2017

על דעת עצמו / נורית גרץ

556499

כותרת משנה: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן

עמוס קינן – סופר, מתרגם, מחזאי, צייר ופסל – נפטר בשנת 2009. כשנה לפני מותו, כשזכרונו כבר נמחק כמעט לחלוטין, ראתה אור הביוגרפיה שכתבה אשתו, פרופ' נורית גרץ. אל הסופרת התוודעתי בשני ספרים אחרים שכתבה: "אל מה שנמוג", מסע בעקבות חייה של אמה, שאותו כתבו השתים יחד, ו"ים ביני לבינך", סיפור אהבתם של רחל בלובשטיין ומיכאל ברנשטיין. בשני הספרים התרשמתי מן הסגנון, מרוחב היריעה ומהאמפתיה. "על דעת עצמו" ניחן אף הוא באותן מעלות.

הספר נחלק לארבעה חלקים, כל אחד עוסק בתקופת חיים אחרת, ובמרכז כל אחד מהם ארוע משפיע. החלק הראשון – סמטת לאן א' סמטת לאן ב' – עוסק בתקופת הילדות בצל טראומת האב. אביו של עמוס קינן היה חולה נפש, שבור מהחיים הקשים בארץ, מן החברים שעלו אתו ונטשו, אכול געגועים למולדת שעזב ולחלומות שלא התגשמו. כשעמוס היה כבן שתים-עשרה אושפז האב בכפיה, ובניו לא ראו אותו עד מותו במוסד שנים אחר-כך. עמוס הבכור היה ילד חסר מנוחה וחסר נחת, מורד, עצבני, שוחר ריב מצד אחד וכמה לקירבה ולהשתייכות מצד שני. אמו שעבדה בפרך לפרנסת ילדיה, ניהלה אתו מריבות בלתי פוסקות, אך מאחורי הקלעים עמלה ללא לאות לעזור לו למצוא את מקומו: מורה לציור הציע לו להשתתף בשיעורים חינם אין כסף, אך בפועל האם היא שיזמה את ההצעה ואף שילמה עבור מימושה. מדריך מהתנועה, שהיה בשלב מסוים הדמות המשפיעה והמכוונת בחייו, טרח לבקר ולכתוב ולהתעניין, לאחר שהאם פנתה אליו. משפט שאמר לעמוס – "להיות גבר זה לקחת אחריות על הכשרונות שלך. קיבלת אותם כדי להשתמש בהם" – קבע במידה רבה את דרכו.

החלק שני – כלבי הכפרים הרחוקים – מתרחש בתקופת המחתרות ובמלחמת העצמאות, ומתנקז אל פרשת כיבוש דיר-יאסין. עמוס, עדיין חריג, עדיין ווכחן ודעתן להכעיס, עדיין הורס לעצמו שוב ושוב סיכויים לאהבה ולקירבה, היה חבר פעיל בלח"י. באפריל 1948 השתתף בקרב לכיבוש דיר-יאסין, קרב שבו נהרגו עשרות מתושבי הכפר, והויכוח בדבר הטבח שהיה או לא היה עדיין מהדהד היום. החלק השני בנוי משלושה פרקים: שני הראשונים מספרים על מותם של שני חבריו, שנשאו איתם צלקות נפשיות מוסתרות בשל המלחמה במשך שנים רבות אחר כך עד שקרסו. הפרק השלישי מוקדש לדיר-יאסין. עמוס סיפר כל השנים שנפצע בתחילת הקרב, ואין לו שום זכרון ממה שארע אחרי הפציעה. בראיון שערכה אתו אשתו ב-2002, חמישים וארבע שנים אחרי הקרב, דחקה בו להזכר מה ארע "באמת", ושכנעה אותו שלב אחרי שלב שבעצם ירה באשה לא חמושה. אין מה להרחיב בענין תקפותם של זכרונות אחרי עשרות שנים, ואין הרבה מה לומר בזכות "הודאה" שמלווה שוב ושוב ב"כנראה". נדמה שלנורית גרץ היה חשוב להשלים את שלישית הטראומות שבחלק השני. האם התרחשו הדברים כפי שנורית גרץ סבורה שהתרחשו? לעולם לא נדע. האם זה חשוב? לא. אדרש לנושא זה גם בחלק הבא.

החלק השלישי – היועץ המשפטי לממשלת ישראל נגד עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר – עוסק במשפטם של השניים שהואשמו בהטלת שתי פצצות אל ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס ב-1952. החקירה והמשפט מתוארים בפרטי פרטים, פירוט יתר לדעתי, והם פחות מעניינים מהרקע המתואר אף הוא בהרחבה. ארבע שנים בלבד אחרי הקמת המדינה, אנשים רבים היו מתוסכלים מן הפער הבלתי נסבל שבין חלום המולדת למציאות המדינה. הכפיה הדתית היתה כבר אז חלק מן הדיון הציבורי, והכעיסה את הציבור החילוני. הרקע המיידי להטלת הפצצות היה החלטתו של השר פנקס, איש הפועל המזרחי, לכפות השבתת רכב בשבת כחלק מן התכנית לקיצוב דלק. עמוס ושאלתיאל זוכו בבית המשפט המחוזי, וזוכו גם בבית המשפט העליון מחוסר ראיות לאחר שהמדינה ערערה. נורית גרץ מאמינה באשמתם. היא מסתמכת על ניסוחים חמקניים של עמוס בראיון פרטי מ-2002, ועל הודאות מ-2003 שהתוודו באוזניה שאלתיאל ויעקב חירותי, שעל פי הסברה סיפק את חומר הנפץ. ב"אל מה שנמוג" דובר רבות על חמקמקותה של האמת ההיסטורית, על תעתועיו של הזכרון. לא ברור למה הסופרת מתעקשת בספר הנוכחי לקבוע מסמרות. עד כמה חשובה לקורא האמת ההיסטורית הפרטית? לא הרבה. הביוגרפיה של עמוס קינן, עם כל הכבוד למעמדו כיוצר, מעניינת בעיקר כמשקפת תקופה והלכי רוח. די לקורא בהתוודעות לארועים, למצב החברתי בשנים שלפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, להשקפות השונות, להתלבטויות. עמוס באותה תקופה הוא עדיין, ובעצם לתמיד, לוחמני, כועס, תוקפני. דן בן אמוץ אמר עליו: "קם בבוקר ומתחיל לשנוא". יכול להיות שהטיל את הפצצה, יכול להיות שלא. יכול להיות שירה באשה במהלך הקרב בדיר יאסין, יכול להיות באותה מידה שלא. אין לזה שום חשיבות כיום, וההתעקשות להגיע אל חקר האמת מעיקה ומיותרת.

החלק הרביעי – לוחם ללא מנוחה – מתרחש בפריז. לאחר המשפט נסגרו בפני עמוס קינן דלתות רבות, והוא יצא לפריז לחפש את מזלו ואת עתידו. בלבו של חלק זה נמצא הרומן בן שבע השנים עם הסופרת כריסטיאן רושפור. החלק הזה, לטעמי, מרתק פחות מקודמיו. הוא כתוב מצוין, כמו הספר כולו, אבל פרשת האהבה-פרידה-אהבה-פרידה של השניים לא ממש מעניינת בעיני. יחד עם זאת, חלק זה מספק הצצה לקהילת האמנים בפריז, ממשיך לספר על יחסיו של עמוס עם משפחתו, ועל הקשר הסבוך שלו עם המדינה, נוגע במאבקה של אלג'יר ועוד. חודשיים אחרי שביכה את אובדנה של כריסטיאן, נפגשו עמוס ונורית, ועל חייהם יחדיו היא מספרת בקצרה בסיומו של הספר. החלטתו של עמוס להגמל מאלכוהול, בהחלטה שהתקבלה ברגע אחד והחזיקה לתמיד, סוגרת מעגל עם החלק הראשון. המחשבה על בתו הצעירה בת השתים-עשרה- כך משוכנעת נורית, ועמוס מכחיש – גרמה לו להבין שהיא עלולה לחוות את אותו אובדן שחווה הוא בהיותו בגילה, אובדן האב.

"על דעת עצמו" הוא ספר מרתק, כתוב נהדר, ולמרות ההסתיגויות הבודדות שלי, שנובעות מתפיסת הארועים ולא מן האיכות הספרותית, אני ממליצה עליו.

עם עובד

2008

הכל קרה – אבל לא באמת / אלי מנברג

file_0

אלי מנברג, שהבטיח לאמו לכתוב את קורות המשפחה, חוקר בספר את ההיסטוריה המשפחתית מאות שנים לאחור, ומעמיק בפרטים החל מהמאה השמונה-עשרה. סיפורי הדמויות השונות לאורך השנים משתלבים בהיסטוריה היהודית והכללית, חורגים מן המסגרת המשפחתית המצומצמת לתחומים נוספים וחוזרים אליה, מבוססים על מסמכים ומקבלים נפח נוסף מדמיונו של הכותב.

הספר הוא קודם כל הישג מרשים. ניכר שאלי מנברג לא השאיר פרט בלתי מבורר או מסמך שלא נחקר עד תום, והסיפור המשפחתי מועשר באינספור פריטי מידע בשורה ארוכה של נושאים. העושר הזה מרחיב דעת מצד אחד, אך מצד שני הוא, לדעתי, במידה מסוימת בעוכרי הקריאה הרציפה.

אלי מנברג כותב כמו שאני לעתים קוראת: נתפסת לפרט מעניין בספר, מחפשת מידע ברשת, קישור מוביל לקישור, נושא מוביל לנושא אסוציאטיבי, עד שבסופו של המסע בזעיר אנפין הזה אני שבה אל הקריאה בספר. באופן דומה, סקרנותו של הסופר מובילה אותו לעתים קרובות בנתיבים פתלתלים אל מחוץ לעלילה, ובזאת מקשה על הקורא. כך, לדוגמא, באחד מהמסעות בעקבות הסב השתכן הכותב בוינה במלון ששמו "בטהובן" ברחוב ששמו "פפגנו". מנברג, בסקרנות מקסימה, מוביל את הסיפור אל פרטים ביוגרפים בקורותיהם של בטהובן ושל מוצרט, מפליג לאופרטות של להאר, ומקנח בקורות חייהם של שני טנורים. בסופה של הסטיה הסיפורית הזו הוא קושר את הקצוות באמצעות העדפותיו המוסיקליות של סבו. כמה עמודים אחר כך הוא מספר על סבתו, שענדה באופן קבוע שרשרת אבני ענבר, ובשל הענבר הוא מתגלגל לדבר על "פארק היורה" של שפילברג. כאן הקישור חזרה אל הסיפור המשפחתי אמנם חינני אך מאולץ. לא ייפלא, אם כך, שהספר משתרע על פני קרוב לשמונה-מאות עמודים.

מכיוון שההיסטוריה אינה חושפת עצמה בקלות ובשלמות, הוסיף הסופר פרטים מדמיונו. הקטעים הסיפוריים, כמו גם העיוניים, השלובים אלה באלה, נעימים מאוד לקריאה. מענג להיווכח באיזו רצינות הוא מתייחס לפרטים שהמציא. כך, לדוגמא, הוא מספר על החברות בין סבו לילד פולני, שמכיוון ששמו אינו ידוע לו, הוא מעניק לו את השם הבדוי יאן קרקובסקי. העובדה שהשם בדוי אינה מפריעה לו לכתוב כמה עמודים אחר-כך: "יאן קרקובסקי היה בן למשפחה פולנית, ששם משפחתה מרמז על מוצאה – עיר באזור קרקוב ששיכנה את מלכי פולין". לא בכדי נקרא הספר "הכל קרה – אבל לא באמת", אם כי לא תמיד הבנתי את הבחירה להשאיר זו לצד זו את הגרסה המדומינת ואת הגרסה העובדתית. דוגמא לכך הוא סיפור שרותו של הסב יוזף במלחמת העולם הראשונה: בגרסה הסיפורית, המשלבת מציאות עם בדיה, מסופר שיוזף מקבל במהלך המלחמה בהיותו בחזית הודעה על פטירת אביו. מאוחר יותר, בתיאור מסעו של הסופר בעקבות העובדות, מצוין שעל פי המסמכים האב נפטר כבר ב-1910. לטעמי, היה מקום לערוך את הסיפור מחדש בהתאם, למרות הסבריו של הכותב על היצמדות ל"רוח הדברים" על פני העובדות היבשות. אבל זוהי הבחירה הספרותית של הכותב, ומכיוון שאין מדובר בדמויות ציבוריות, והאמת אינה מוסתרת מאחורי הבדיה, דייני.

הסופר העלה סרטון ליו-טיוב, ובו הוא מציג את ספרו. הוא מספר שנהנה לכתוב אותו, והנאתו אכן ניכרת בין השורות. בנוסף הוא מביע תקווה שהקורא יחווה קריאה משמעותית, ונראה לי שתקוותו תתממש.

בדרך-כלל, כשספרים גולשים מעבר למסגרת, אני מצרה על היעדר עריכה מצמצמת וממקדת. הספר הזה, למרות שיש בו שפע של גלישות, וכתוצאה מן המהלך הלא לגמרי לינארי של הסיפור יש בו גם חזרות, שאת חלקן הייתי חותכת החוצה לו היתה העריכה בידי, הוא רוב הזמן יותר מעניין ממכביד. לפיכך, הנה עצתי: את הספר כדאי לקרוא בניחותא ובהפסקות. יש לגשת אליו כאל יציאה למסע סבלני בחברתו של מספר סיפורים רב ידע, ולהניח לסיפור ולמידע שנובע ממנו להספג לאיטם.

אופיר ביכורים

2017

היטלר: נמסיס 1936 – 1945 / איאן קרשו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d798d79cd7a8_d791_-_d7a0d79ed7a1d799d7a12

חלקה הראשון של הביוגרפיה של היטלר שכתב איאן קרשו הסתיים ב-1936, עם כניסת הכוחות הגרמנים אל חבל הריין, שהיה מפורז מאז מלחמת העולם הראשונה. שלטונו של היטלר היה איתן מתמיד, וההיבריס, שעל שמו נקרא הכרך הראשון של הביוגרפיה, היה בשיאו: בשלב הזה כבר היה היטלר מאמין נלהב יותר מאי פעם ב"מיתוס" של עצמו.

השנים שאחר-כך, בין מרץ 1936 לספטמבר 1939, עמדו בסימן הצלחות צבאיות ומדיניות נוספות, שבהן הגיבו מדינות אירופה בלשון רפה על תאבונו הגובר של היטלר להשתלטות על "שטחי מחיה", שטחים שהגיעו לו לדעתו גם בשל הרוב הגרמני בהם, וגם בשל זכותו של הרייך העליון לנכס לעצמו אוצרות טבע ומפעלי תעשיה. כך סופחו אוסטריה במרץ 1938 וחבל הסודטים בספטמבר אותה שנה. מעניין לציין שלמרות שהסכם מינכן, שאיפשר את סיפוח החבל, נחשב להישג של היטלר, הוא עצמו ראה בו ויתור מחפיר מצדו, מכיוון שמנע זמנית את כיבוש צ'כוסלובקיה כולה. גרינג, שהיה הרוח החיה מאחורי ההסכם בניגוד לעמדתו הניצית של שר החוץ ריבנטרופ, איבד בעקבותיו את השפעתו על מדיניות החוץ. קרשו סבור שדיבוק פולין שאחז בהיטלר נבע בחלקו מתחושת הכשלון האישי שחש בעקבות הסכם מינכן. עוד מעניין לציין באשר לאנשלוס, שהיטלר לא תכנן תחילה סיפוח מלא, אבל קבלת הפנים הנלהבת דרבנה אותו. יואכים פסט, שכתב גם הוא ביוגרפיה של היטלר, התייחס בהרחבה לתלותו של היטלר בהערצת ההמון, ובמקרה של אוסטריה תלות זו באה לידי ביטוי בהחלטה מעכשו לעכשו על סיפוח.

הקלות היחסית בה הושגו חבל הריין, אוסטריה וחבל הסודטים, עוררה בהיטלר ביתר שאת את התאבון לכיבושים נוספים, שקינן בו עוד קודם לכן והיה חלק מן האידאולוגיה שלו. הוא איבד את הסבלנות להמתין לצירוף נסיבות שיאפשר לו להשיג את מבוקשו, והנמסיס, עונשו של ההיבריס, כבר החל להיות בלתי נמנע.

בשנים שלפני כן דיבר היטלר תמיד על "שליחותו" בתור השלב הראשון בלבד בדרך לשלטונה של גרמניה בעולם. התהליך כולו יימשך דורות עד שיושלם. אבל עכשו שהוא עטור נצחונות שלא שוערו מאז 1933, ושבוי יותר ויותר באגדת גדולתו שלו, קצרה רוחו של היטלר לראות את ה"שליחות" מתגשמת עוד בימיו.

בעקבות התמיכה הציבורית בהסכם מינכן, ובשל הצורך למנוע "ויתורים" שכאלה בעתיד, הבין היטלר שיש לגייס את תמיכת העם במלחמה: יש צורך לחולל מהפכה בפסיכולוגיה של העם הגרמני, להכניס בלבם שכמה דברים אין להשיגם בלי שימוש בכוח, ולהציג את ענייני מדיניות החוץ באופן ש"הקול הפנימי של העם עצמו יתחיל לאט-לאט לתבוע את השימוש בכוח". אחד הטיעונים החוזרים ונשנים של התעמולה בזכות המלחמה עסק במשבר הפיננסי, שהחל לתת את אותותיו בחיי היום יום של הגרמנים. איש כמדומה לא נתן לבו לפרדוקס: המשבר הפיננסי, שנבע ברובו מן ההוראה להתחמש על חשבון הצריכה הפרטית, חייב התפשטות, אבל רעיון ההתפשטות הוא שעמד מאחורי ההוראה להתחמש…

צ'כוסלובקיה נכבשה במרץ 1939, לאחר שמנהיג סלובקיה אולץ לבקש סיוע מהגרמנים, ופולין נכבשה בספטמבר 1939. מלחמת העולם השניה פרצה.

הספר מלווה את אירועי המלחמה, תמיד בהקשר של החלטותיו של היטלר וניהולו. לא אכנס כאן לפרטי הקרבות ולפוליטיקה של מדינות הציר ושל בעלות הברית. אנסה להרחיב בנושאים שבלבו של הספר: איך התאפשר להיטלר השלטון המוחלט, איך הופעלו מנגנוני המשטר, ואיך הפכו אזרחי גרמניה למשתפי פעולה במלחמת שמד וברצח המוני.

בפרק החותם את הספר, קרשו מתייחס לתירוצים שהשמיעו הגרמנים – בעלי שררה ואזרחים מן השורה – כדי להסביר את התנהלותם תחת שלטונו של היטלר. כמו במקומות אחרים לאורך הספר, גם כאן הוא תולה את אשמת המלחמה וההשמדה לא רק במנהיג, אלא גם – אולי בעיקר – באלה שהכתירו אותו, שהאמינו במיתוס שלו, ושלא ערערו עליו. הנה ציטוט, ארוך במקצת, המסכם את עמדתו של קרשו בענין זה:

רק מעטים ממי שאולצו לתת דין וחשבון על מעשיהם בימי היטלר הביעו חרטה או מוסר כליות, ואין צריך לומר אשמה […] שנים תמימות לא שללו את עצם הדבר שכוחם, הקריירה שלהם, שאיפותיהם ומאוויהם תלויים בהיטלר לבדו. עכשו, במובן מעוות, הגיוני היה שאסונם יוחס כולו למה שנראה בעיניהם טירופו הנפשע של היטלר. מן המנהיג הנערץ, שבחזונו האוטופי תמכו בלי סייג, היה היטלר לשעיר לעזאזל שבגד באמונם ופיתה אותם ברטוריקה המבריקה שלו להיעשות משתפי פעולה חסרי אונים בתוכניותיו הברבריות. הפסיכולוגיה הזאת כוחה יפה לא רק לרבים מראשי המעורבים בניסוי שעשו הנאצים לקבוע מי ראוי לשכון בכדור הארץ שלנו ומי לא. גרמנים רגילים רבים לאין מספר היו מוכנים עכשו לתרץ את מעשיהם (או מחדליהם) או להגן עליהם בכוחו המפתה כביכול של היטלר – מנהיג שהבטיח ישועה אבל סופו שקיים אבדון. לחילופין הם נתלו בטרור הרודני שלא הניח להם בררה אלא למלא פקודות שלא היו לרוחם. שתי התגובות גם יחד רחוקות מאוד מן האמת.

ברוב מגזרי החברה שררה דרגה גבוהה מאוד של הסכמה לאומית, לפחות חלקית. מטבע הדברים הכללות על הלכי רוח ואורחות התנהגות בקרב מליוני גרמנים בעידן הנאצי תועלתן מוגבלת […] ואף-על-פי-כן עדיין נכון הדבר מן הבחינה הקולקטיבית, שבניה של חברה מודרנית מאוד, מתוחכמת ופלורליסטית […] בני החברה הזאת היו מוכנים יותר ויותר לשים את מבטחם בחזון אחרית הימים של מושיע פוליטי מטעם עצמו […] ואף-על-פי שההסכמה הלאומית היתה רדודה מבחינות רבות, ונשענה על דרגות משתנות של תמיכה בזנים שונים של החזון האידאולוגי הכולל שהתגלם בדמותו של היטלר, היא העמידה לרשותו, בכל זאת, עד אמצע המלחמה, מצע רחב וחזק די הצורך להיבנות עליו ולנצלו.  

ראש המטה בק, שהתנגד למלחמה נגד צ'כוסלובקיה, האמין רוב הזמן שהיטלר מקבל יעוץ גרוע מן הפיקוד העליון של הוורמאכט. אף אחד מבכירי הצבא לא העלה בדעתו את האפשרות להביע דעה הפוכה לזו של היטלר. בעת ההכנות למלחמה נגד ברית המועצות אף אחד מהמפקדים לא ערער על הנחות היסוד, שגויות ככל שהיו. רק כשהתברר שהנצחון לא יגיע בתוך שבועות בודדים, נשמעו קולות של ספק, לעתים נדירות באוזניו של היטלר עצמו. גם סמוך לסיומה של המלחמה לא העז איש לומר להיטלר שחלומותיו על מטוסים ופצצות שיטו את המערכה לטובתו חסרי בסיס מציאותי. כוחן של הצייתנות ושל המשמעת גבר על כל פקפוק בשיקול דעתו של היטלר, שבשלב מסוים לקח על עצמו את הפיקוד העליון על הצבא, והיה אחראי גם על האסטרטגיה וגם על הטקטיקה. לאורך השנים נלחשו בצמרת הצבא תכניות מרד, שלא יצאו אל הפועל, עד שביולי 1944 נעשה נסיון כושל להתנקש בחייו של היטלר ולהשתלט על מנגנוני השלטון. קרשו מסביר כך את ההיסוסים שכבלו את ידי המתנקשים הפוטנציאלים:

חוץ מעצם הכורח המובן מאליו, במדינת משטרה טרוריסטית, לצמצם את הסיכונים על ידי חשאיות מירבית, ידעו הקושרים היטב שאין להם תמיכה בציבור. אפילו בשלב הזה, כשהמפלות הצבאיות הלכו ורבו והאסון הסופי כבר נראה באופק, לא נעלמה כלל התמיכה הקנאית בהיטלר […] מי שעדיין היו קשורים במשטר הגווע, מי שהשקיעו בו, התחייבו לו, שרפו את גשריהם יחד אתו, כל אלה עדיין האמינו בפירר בלב שלם […] אבל חוץ מן הקנאים היו רבים שגרסו – בין בתמימות ובין מתוך שיקול דעת מעמיק – שלא שגיאה בלבד היא לפגוע במדינתך שלך בעת מלחמה, אלא אף מעשה מתועב ובוגדני.

ואכן התברר כי למרות התמיכה הדועכת בהיטלר בשל התמשכות המלחמה, ובשל המצב הקשה בעורף, מרבית הציבור הגרמני הגיב בזעם על נסיון המרד. חלק מהזעם בוים בהפגנות שאורגנו על ידי המפלגה, אך הובע גם כעס אותנטי על מה שנתפש כמעשה של בגידה במדינה בשעתה הקשה.

היטלר עצמו הפיק תועלת מן ההתנקשות הכושלת. סוף סוף נמצא לו תירוץ משכנע לכשלונותיו הצבאיים: "עכשו סוף-סוף תפסתי את החזירים שחיבלו בעבודתי זה שנים". גבלס כתב ביומנו: "הגנרלים אינם מתנגדים לפיהרר בגלל המשברים  העוברים עלינו בחזית. אדרבא, עוברים עלינו משברים בחזית בגלל התנגדותם של הגנרלים לפיהרר".

לא רק הצבא היה קשור בעבותות של נאמנות ושל צייתנות לפיהרר. המינהל כולו אויש בידי אנשים שהיו מחויבים למפלגה, חלקם מתוך אידאולוגיה, חלקם בשל תאוות השררה והכוח. מרבים להזכיר את הסדר הגרמני הידוע לטוב ולשמצה, אך המבנה המינהלי של הרייך היה כאוטי ומוחלש, אנרכיה של בעלי שררה מתחרים ויריבויות הרסניות. לבודדים בלבד היתה גישה ישירה אל היטלר, והוא התנתק מהניהול היומיומי של ענייני הפנים. ההתפוררות של מבנה השלטון האיצה את ההקצנה הקשורה ב"התכוונות לדעתו של הפיהרר". אלתורים שלטו בכל תחום.

"מלחמת הכל בכל" נוסח הובס, המלחמה התמידית בין כל נחלות הסמכות שאפיינה את המשטר הנאצי, ניטשה בדרג שמתחת להיטלר והביאה לידי חיזוק מעמדו המיוחד במינו בתור מקור כל הסמכות, ופיצלה את האינטרסים האישיים והמגזריים של ישויות הכוח במדינה […] לא היתה אסטרטגיה מתוכננת של "הפרד ומשול" דווקא, אלא תוצאה הכרחית מסמכותו של הפיהרר.

אפילו ב-1945 אף אחד משריו לא יצא נגדו, למרות שחלקם הציעו בחשאי לברר אצל בעלות הברית אפשרות להפסקת הלוחמה. סיבה אחת לכך היא האכזריות שבה התנפל המשטר על הקושרים ביולי 1944. אבל הסיבה העיקרית היתה ההערצה להיטלר ב"קהילה הכריזמטית": מבנהו הפנימי ביותר של המשטר הושתת זה זמן רב על הדרך שבה תמרן היטלר את תומכיו זה נגד זה. הדבר היחיד שגישר על המחלוקות והאיבות העמוקות היה נאמנותם וצייתנותם למנהיג, שהוסיף להיות המקור לכל קרעי הסמכות והשלטון שנותרו.

קרשו מפריך את הטיעון בדבר חוסר מעורבותו של הוורמאכט בהשמדת היהודים:

בשום פנים אין לומר שידי הצבא לא הוכתמו כשמדובר במעשי הזוועה שנעשו בפולין […] כבר בשבועות הראשונים של ספטמבר סיפרו דוחות רבים של הצבא על "הריגות שרירותיות ביריה", "התעללות בלא-חמושים, אונס", "שריפת בתי כנסת" ורצח יהודים בידי חיילי הוורמאכט […] למרות נוקשותו של הממשל הצבאי שהטילו לא ראו המפקדים בשטח במעשי הזוועה שעשו אנשיהם באישורם חלק מתכנית השמדה במסגרת "מאבק אתני", אלא תוצאת לוואי מצערת, אם גם הכרחית, של כיבוש צבאי של אויב מר ועם שנחשב ל"נחות".

הנה תמצית רוחו של הוורמאכט מתוך פקודה של ראש הפיקוד העליון, פלדמרשל וילהלם קייטל ב-12 בספטמבר 1941: "החייל בחלק העולם המזרחי איננו לוחם בלבד לפי כללי אמנות הלוחמה, אלא גם נושאה של אידאולוגיה גזעית חסרת רחמים".

יש הטוענים שהיטלר לא היה מעורב באופן ישיר בהשמדה. קרשו טוען ההפך:

אין להטיל ספק בדבר: היטלר מילא תפקיד מכריע וחסר תחליף בדרך על ה"פתרון הסופי".

תפקידו של היטלר היה מכריע איפה, גם אם היה עקיף לפעמים. נדרשה הסכמתו הכללית, אבל בדרך-כלל לא נדרש הרבה יותר מזה.

קרשו מתאר מספר רב של ארועים בדידים המוכיחים את ההפך, החל ממעורבותו שאינה מוטלת בספק בארועי ליל הבדולח, ומהוראתו בכתב מאוקטובר 1939, עם תאריך 1 בספטמבר, המסמיכה שני רופאים להעניק סמכויות לרופאים אחרים לבצע המתות חסד ("בעיה שכזאת ניתנת לטיפול קל וחלק יותר בזמן מלחמה", ענה בעבר לראש הרופאים של הרייך שלחץ לנקוט אמצעים קיצוניים להביא לידי "הפסקת חיים שאינם ראויים לחיות"). נדרש אישורו האישי לכל פקודה של גירוש המוני: הוא היה מעורב באופן אישי בהחלטה לגרש יהודים ופולנים משטחי הרייך בפולין הכבושה אל שטחי הגנרלגרוברנמן, כדי לפנות מקום לגרמנים שהועברו לפולין ממדינות אחרות. בראשית 1941 אישר להיידריך לגרש את כל יהודי גרמניה אל הגנרלגרוברנמן.

החלטה זו התקבלה לאחר תקופה ארוכה של התלבטות, והיא נבעה משילוב של סיבות: נקמה על הגירוש שכפו הרוסים על שש-מאות אלף רוסים ממוצא גרמני מאזור הוולגה לסיביר ולמערב קזחסטן. התלונות של החיילים ששבו מן החזית על נוכחותם מערערעת המורל של יהודים בערי גרמניה. ההצהרה ההדדית של ארצות הברית ובריטניה על עקרונות משותפים, ומכאן התייתרות הצורך להחזיק יהודים כבני ערובה כדי להרתיע את האמריקאים. ההבנה שלא ניתן יהיה בזמן הקרוב לגרש אותם לרוסיה, בשל קשיי המערכה (תכניתו של היטלר היתה ליישב גרמנים ברוסיה האירופאית, ולשלוח את היהודים ואת הסלאבים לרוסיה האסייתית לחיי שעבוד או למוות). היהודים שיכלו לעבוד היו צריכים להיות מנוצלים עד מוות, האחרים איבדו את ההצדקה להוותר בחיים ולהוות נטל על כלכלת גרמניה. באותה תקופה החל השימוש המסיבי בגז: נדרשו עתה שיטות יעילות יותר, פומביות פחות, ובציניות נאצית אופיינית – מכבידות פחות (על הרוצחים, כמובן).

הטיעון שהיטלר לא ידע על ההשמדה לפרטיה נובע מן הסתם מן הדבקות של היטלר בחשאיות קיצונית, אפילו עם עוזריו הקרובים, בעניין ההשמדה, וזאת, לדברי קרשו, ממספר סיבות: היתה לו נטיה אישית לסודיות, היה צורך להסתיר מידע מהאויב שעלול להשתמש בו לצרכי תעמולה, היה הכרח למנוע תסיסה בשטחים הכבושים במערב, יתכן שהיה סבור שהעם הגרמני אינו מוכן לאכזריות שבהשמדה, הוא ביקש למנוע התערבות משפטית, ואולי פחד מעוצמתם האדירה של היהודים כפי שהצטיירה בדמיונו. בשל הסודיות הימלר דיבר על "דף מפואר בתולדותינו שלא ייכתב לעולם". לדעתי, שאלת החשאיות עקרה מתוכן, והיא קשורה לדגש החזק שקרשו נותן למוטיב ה"התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאליו התייחסתי בסקירת חלקה הראשון של הביוגרפיה. היטלר דיבר תמיד במונחים של חיסול ושל השמדה. את היהודים כינה במפורש "חיידקי שחפת", בין שאר כינויים, והביע את רצונו להיות ליהודים מה שהיה קוך לחיידקים. הוא השתמש שוב ושוב בביטוי "אכזריות חסרת תקדים", כשדיבר על הטיפול שיעניק ליהודים. ללא הרף חזר על "נבואתו" שאם תפרוץ מלחמה באשמת היהודים הם ישלמו את המחיר בעצם קיומם. היטלר דיבר מאז ומתמיד על ההשמדה גם אם לא דיבר במפורש על פרטיה. הוא נשא דברים בישירות ובפומבי בענין ניצול המלחמה לחיסול אידאולוגי. פקודותיו בכתב לניהול המלחמה הכילו את היסודות לאיינזצגרופן, והוא דרש להיות מעודכן במעשי הרצח. גם מאנשי שלומו שמחוץ לגרמניה לא הסתיר את מעשיו. הנה קטע משיחתו עם מנהיג הונגריה ב-1944:

מה הוא אמור לעשות ביהודים, שאל הורתי. הוא כבר נטל מהם את מקורות המחיה שלהם; הרי אי אפשר להרוג את כולם […] היטלר הרעיף על הורתי נתונים סטטיסטיים המלמדים על עוצמתה של ההשפעה היהודית בגרמניה בעבר […] אחר-כך הביא את פולין בתור דוגמא: שם הדברים "נוקו ביסודיות". אם היהודים אינם רוצים לעבוד "יירו בהם. אם אינם יכולים לעבוד, הם ייאלצו להרקב". כמו בפעמים רבות אחרות השתמש היטלר בדימוי החיידקים החביב עליו: "יש צורך לטפל בהם כמו במתגי שחפת, שגוף בריא עלול להדבק במחלה בגללם. אין זה אכזרי אם מביאים בחשבון שיש להרוג אפילו יצורים חפים מפשע, כמו ארנבות או צבאים. למה לחוס על החיות האלה, המנסות להביא עלינו את הבולשוויזם?"

החיים והמוות היו בידיו. כפי שנתן אישור ברור לפתוח בהמתות חסד, כך הנחה לעצור אותן באוגוסט 1941, בשל התנגדות פנימית שהובילה הכנסיה. השילוב של הפצצות הערים הגרמניות עם אי ההתקדמות בחזית הרוסית פגע קשה במורל, והיטלר לא יכול היה לוותר על תמיכת העם. למעלה משבעים אלף בני אדם נרצחו במבצע T4. לסגל של המבצע יימצאו בקרוב כרי פעולה חדשים.

למותר לציין שהיטלר לבדו לא יכול היה לבצע דבר. קרשו מסביר היטב ובפירוט את התפתחות הלך הרוח של רצח עם עוד לפני שהוחלט על כך באופן "חוקי":

לכל קבוצה, ארגון ויחיד שהיו מעורבים בהחרפת האפליה נגד יהודים היו אינטרסים מושרשים וסדר-יום משלו. מה שאיחד והצדיק את כולם יחד היה חזון הטיהור הגזעי, וביחוד חזון גרמניה ה"משוחררת מיהודים" שהתגלם בדמותו של הפיהרר.

אפילו בחודשים האחרונים של המלחמה, כשהתמיכה בהיטלר היתה אפסית, עצם הדבר שהגרמנים ראו בעצמם קורבנות של היטלר לא הפיג כלל, אפילו באותה שעה מאוחרת, את נקמנותם כלפי נרדפי המשטר. דעות קדומות ופחדים נושנים, שנים של ביטויי שנאה שהטיחו הנאצים ב"אויבי המדינה", ובראש וראשונה ביהודים, עשו את שלהם. מעטים – אדווה קלה של אנושיות בתוך ים האכזריות רחב הידים – הגיבו ברחמנות למרבה טורי הצועדים בצעדות המוות. רובם הגיבו באיבה.

איאן קרשו מציע בביוגרפיה רשימה ארוכה של נושאים לדיונים מרתקים, שמקוצר היריעה לא אוכל להתייחס אליהם. אסיים אם כך בהמלצה חמה לקרוא את הביוגרפיה על שני חלקיה.

Hitler: Nemesis 1889 – 1936 – Ian Kershaw

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

להיות אמי / רחל שגיא

983916

כותרת משנה: זכרונותיה של חנה מנדל-לוין (פלשתינה-א"י 1938 – ישראל 1953)

רחל שגיא מספרת ב"להיות אמי" את סיפורה של אמה, חנה לוין, בגוף ראשון מפיה של האם. הספר מבוסס על יומן שכתבה חנה, על קטעים שכתב סבה של רחל, משה מנדל, על חילופי מכתבים של חנה, ועל ראיון שערך בית ז'בוטינסקי עם אביה של רחל, משה לוין. היומן נפתח ב-1938, כשחנה כבת עשרים, ומסתיים ב-1953, כשהיא מגשימה את חלומה לנהל בית ספר יחודי. בתקופה שבין שני תאריכים אלה סיימה את לימודיה, הפכה למורה, נישאה למשה, ילדה שלושה ילדים, ואיבדה את אביה.

מה מיוחד בזכרונות האלה? מעט מאוד, למען האמת. הדמויות מתחבבות, הכתיבה שוטפת, אבל התוכן ברובו שגרתי. בעבור רחל שגיא, בתה של חנה, זהו עולם ומלואו, עולמה של אמה. לקורא שאינו חלק מן המשפחה זהו יומן פרטי, שמספק הצצה אל חייה של הכותבת, ואין בו הרחבה אל הכלל. חנה מתחבטת בשאלות כמו האם תמצא בחור שתאהב ושיאהב אותה? האם לקיים קשר גופני עם גבר, ולוותר על קדושת עקרונותיה הדתיים והמוסריים? איפה לגור לאחר נישואיה? מתי התינוקת תפסיק להתעורר בלילה? איך לתמרן בין חובותיה בבית וחובותיה כמורה? פכים קטנים מחייה של אשה צעירה. למרות שמדובר בתקופה סוערת, הארועים שמחוץ לבית אינם באים לידי ביטוי, למעט במקרים בהם הם נוגעים במישרין במשפחה. השואה מתחוללת ברקע, אך רק עמוד אחד עוסק בחשש לגורל היהודים, משום שבן-זוגה של חנה עלה לבדו מפולין לארץ, והותיר אחריו משפחה. קטע קצר מתייחס לצבא הבריטי, אפילו לא למלחמה עצמה, ורק משום שבעלה התגייס. על קצה המזלג מתוארות חוויות מההגנה ומהאצ"ל, בעיקר בשל הקונפליקט שבין שתי המחתרות, והיצוג שלהן במשפחה: חנה ומשפחת מנדל בהגנה, משה לוין באצ"ל. חנה מרוכזת בדלת אמותיה. זו אינה אמירה שיפוטית אודותיה, רק הסיבה שבגינה לא היתה הצדקה להביא את היומן בפני הציבור הרחב. כל מה שמעניין את הקורא הזר נשאר מחוץ ליומן, וכל מה שמעניין את המשפחה אולי היה צריך להשאר בחוג המשפחה.

פה ושם יש ביומן קטעים מעוררי ענין. מכתבו של אחיו של משה, שאותר בצרפת אחרי המלחמה, הוא קטע שכזה. כך גם הפרק שבו תלמידותיה של חנה מתארות במשפטים קצרים ותמימים את חווית החיים תחת אש:

13 בינואר 1948: "המורה, לי נהדר כשיורים. כולם מפחדים, אני ישנה ואינני שומעת שום דבר ובבוקר כשאני קמה מספרים לי שעל ידנו ירו". "המורה, אנחנו כבר לא גרים כאן, עברנו דירה. אנחנו גרים בחדר מדרגות ברחוב דיזנגוף. האנשים שם נחמדים, הם אומרים לנו: שבו כאן עוד איזה ימים, 'נסדר' את הערבים ואז תחזרו לשכונת התקווה".

כמו שהמנדט והשואה ומלחמת העולם נעדרים כמעט כליל, כך גם על מלחמת העצמאות כמעט ולא נכתב דבר. אנו לומדים רק על קשיי היומיום של חנה בהיעדרו של משה, שנסע באוקטובר 1948 להירפא בארצות-הברית, ושב רק אחרי כשנה.

היומן מסתיים כאמור ב-1953 עם הקמתו של בית הספר מודיעים, הראשון במגזר הדתי שפעל מתוך תפיסה של "חברת ילדים", הווה אומר מתן יחס אישי לכל תלמיד, ושיתופם של התלמידים בהחלטות הנוגעות להם. חנה לוין ניהלה את בית הספר במשך שלושים שנה.

מנקודת המבט האישית שלי, נמצא לי פיצוי מה באזכורים של מקומות שהכרתי בילדותי, כשני עשורים אחרי התקופה המתוארת בספר. עוד לפני שנזכר שמו של בית הכנסת שאביה של חנה התפלל בו, כבר זיהיתי בו את בית הכנסת שסבי שימש בו גבאי. הכרתי את שמו של הרב ואת אחת המתפללות. בתי הספר של רחל ושל אחיה היו נוף ילדותי.

לעומת היומן, הנספחים לספר מעניינים. הנספח הראשון מספר את סיפור עליתו של משה מנדל לארץ ב-1920. בשל הפוגרומים ובשל הציונות החליט משה, אלמן ואב לחמישה ילדים, להעלות את משפחתו לארץ. תחילה יצא לבדו לברר כיצד ניתן לצאת מאוקראינה, ולאחר טלטלות שב לביתו, חיסל את עסקיו, ויצא לדרך עם ילדיו ועם אמו החורגת. שנה וחצי נדדו בדרך-לא-דרך, עד שהגיעו לארץ. הנספח השני מספר את סיפור עליתו של משה לוין, שבהיותו בן שלוש-עשרה, בשנת 1931, עזב את משפחתו באלכסנדר שבפולין, ויצא אל ארץ-ישראל. גלגוליו בדרך, שארכו כשנתים, יכלו לאכלס בקלות ספר הרפתקאות מרתק. בנספח השלישי מתוארת ההתארגנות להגנה עצמית בחמלניק בהשתתפותו הפעילה של משה מנדל. בנספח הרביעי מתאר משה מנדל את יום מותה של אמו, בעודו ילד כבן עשר, אסון שליווה אותו כל חייו. הנספח החמישי מציג את סבתו של משה מנדל, חנה רייזל, אשה חזקה שהתאלמנה בגיל צעיר, ולמרות חוסר השכלה עסקית הצליחה לפרנס היטב את ילדיה, וגידלה משפחה לתפארת. הייתי שמחה להרחבה של סיפורים אלה, שמאירים תקופות פחות מוכרות ומציגים דמויות מיוחדות, על חשבון ההגיגים היומיומיים שביומן.

עולם חדש

2016

בחיי / פוצ'ו

101800000020b

הסופר ישראל ויסלר, המוכר יותר כפוצ'ו, יליד 1930, גדל בתל-אביב, התגייס לפלמ"ח, והיה ממקימי הקיבוץ נתיב הל"ה. בספר האוטוביוגרפי "בחיי" הוא מתאר את חייו מילדותו ועד תום מלחמת העצמאות. הספר מבוסס על זכרונו, שנעזר ביומן מינימליסטי למדי שכתב בתקופת המלחמה, ובקטעים מספריו שאותם ביסס על ארועים שקרו.

פוצ'ו ידוע בסגנונו ההומוריסטי והצ'יזבאטי. גם "בחיי" מצטיין באותה רוח קלילה, בשורות מחץ משעשעות, ובכתיבה שוטפת ונעימה מאוד לקריאה. הסופר שלום עליכם, כך הוא מספר, כבש את לבו כילד, ומאז שקרא לראשונה את אחד מספריו חלם להיות סופר בסגנונו. במהלך השנים, כילד וכגבר צעיר, כתב פיליטונים ומחזות קטנים לחבר'ה, ורכש לעצמו מוניטין מסוים בין מכריו.

בדומה לשלום עליכם, גם אצל פוצ'ו במקרים רבים ההומור מכסה על עצב. פוצ'ו, שהיה בין הראשונים שכתבו על הפלמ"ח ללא כובד הראש הממלכתי, מספר בהומור ובקלילות על חוויות המלחמה – פרק לדוגמא הוא "סימני הדרך של פחפח", ובו מסופר על יציאה לפעולה קרבית באישון לילה, בלי לכתוב אף מילה על הידיעה כי חלקם לא ישובו, רק על מעשי הקונדס שעוללו החיילים הצעירים לחברם שלקה בקלקול קיבה. בפרקים אחרים הוא מספר על הפחד, על מיתוס הגבורה (אסור היה לומר "ברחנו", רק "נסוגונו"), ועל חברים שנפלו, תמיד בחיוך, במין אופטימיות שבדיעבד. רק לקראת הסיום, כשהוא מספר על ספר זכרון שכתבו לזכרם של תשעה חברי ההכשרה שנפלו בקרבות, הוא מציין שדווקא הוא, הסופר שבחבורה, לא תרם דבר לספר, כי לא הצליח לכתוב טקסט שאינו מצחיק, ומבין השורות מבצבץ העצב המוסווה.

פוצ'ו השתתף בקרב חרבת מחאז בנגב, הקרב שעליו כתב ס. יזהר את "ימי צקלג" המופתי. פוצ'ו מספר על הקרב בגיזרה בה לחם מנקודת מבטו היחודית – "ימי צקלג" במהדורה מקוצרת והומוריסטית.

מענייין ללמוד מן הספר על האנשים והמאורעות שמאחורי ספריו של פוצ'ו. הוא מספר על המורה צדק, ששימש מודל למורה הדגול שמילקיהו, על חבריו שבדמותם נוצקו גיבורי "חבורה שכזאת", שאותו כתב כבר בהיותו בן תשע-עשרה, ומצביע על מקורות ההשראה ל"אני פחדן אני", ספר על המלחמה, ובו הוא עצמו בתפקיד יורם הפחדן. בקטע משעשע ב"בחיי" הוא מתוודה שהוא מתבייש לספר אפיזודה מסוימת על עצמו, וכתחליף הוא מצטט קטע שכתב על אותה אפיזודה עצמה ב"אני פחדן אני" כיורם…

רבים ממכריו של פוצ'ו באותה תקופה בארץ ישראל הקטנה, הפכו ידועי שם בישראל בשנים הבאות: יצחק רבין, דני קרוון, עמנואל הרוסי, זהרירה חריפאי, ואחרים. משעשע להתוודע אליהם באפיזודות קטנות מצעירותם.

תיאוריו של פוצ'ו תוססי חיים, כאילו לא עברו שנים רבות מאז התרחשות האירועים שעליהם הוא מספר. נדמה שבעבור אנשים רבים, שחוו את אותה תקופה, העבר המשיך לחיות בהווה, וויכוחים שבעי שנים עוררו אמוציות כאילו נחוו רק אתמול. כך, לדוגמא, הוא מספר על צ'יץ', ששנים אחרי הקרבות בנגב עדיין היה לבו נתון לויכוח בין הפלמ"ח לגבעתי על זכות כיבושה של גבעה אחת.

פוצ'ו חושף בספר את מקור כינויו, ולצדו את הסיפורים שהמציא במהלך השנים כדי לחפות על הבנאליות של הארוע האמיתי. קיראו וגלו בעצמכם 🙂

בסיומו של הספר נכתב כי זהו חלק א'. אשמח מאוד לקרוא את חלק ב' כשיפורסם.

הוצאת לשון

2016