נטליה גינצבורג מספרת ביצירה קצרה זו את קורות חייו של הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב. בכתיבה רזה ודיווחית בעיקרה, שיוצרת רושם – מוטעה מן הסתם – של מעשה שנעשה כלאחר יד, היא עוקבת אחר הכרונולוגיה הביוגרפית שלו ואחר יצירתו.
בסקירה על ספר אחר שלה, "המידות הקטנות", ציינתי כי רוב המסות שנכללו בו רק "עברו לידי", לא ממש נגעו ולא השאירו משקע לטווח ארוך. כך חשתי גם הפעם. נדמה לי שהסגנון הוא בעוכרי היצירה. הדיווח הלקוני מטביע בשגרתיות המייגעת שבו פרטים שיכלו אולי לעורר ענין ולהאיר את דמותו של צ'כוב. ירון פריד, במאמר ביקורת מתלהב, מצא יופי בפרטים. קראתי בעיון את המאמר ולא הייתי שותפה למסקנותיו, אבל אני מצרפת קישור לאיזון חוסר ההתלהבות שלי.
בביוגרפיה, לתפיסתי, יש ערך רק אם היא מספקת דבר מה מעבר לעובדות, או למצער מעניקה לדמות נפח ועומק. ביצירה הזו התובנות וההערות המעשירות של גינצבורג די בטלות בשישים.
לספר מצורף אחד מסיפוריו הראשונים של צ'כוב, "איגרת לשכן מלומד" (Письмо к учёному соседу, 1880). הסיפור ממוקם על התפר שבין ההתקדמות המדעית של התקופה לדעות המוצקות והמתקשות להסתגל של הבריות הפשוטות. משעשע ומדויק, ועדיין רלוונטי.
הכריכה המינימליסטית הנאה היא מעשה ידיהם של טליה בן-אבו ודוד בן-הרא"ש.
עמותת "בת מלך" מגישה סיוע לנשים דתיות וחרדיות שסובלות מהתעללות פיזית ונפשית על ידי בעליהן. ההתמקדות במגזר נובעת מן המאפיינים התרבותיים המונעים מן הנשים הללו לחפש עזרה, החל בתחושת חובה חזקה, המכפיפה אותן לבעל ולמשפחה ומעדיפה שלום בית על פני רווחה אישית, דרך רגש בושה עמוק וחשש מהנזקים שחשיפה תגרום להורים ולאחים ולאחיות, וכלה בחוסר אמון כלפי מוסדות מחוץ לקהילה או בחוסר ידע כיצד לתקשר איתם. שש נשים שנעזרו בעמותה ומצאו בית חילופי במקלטים שהיא מציעה, משתפות בקובץ צנום זה שמץ ממה שעבר עליהן. כל ההכנסות של הוצאת עברית מן העדויות ייתרמו לעמותה.
כל אחת מן העדויות מציגה סיפור שונה, אך ניתן להצביע על כמה קוים משותפים. רוב הנשים נישאו לאחר תקופת היכרות קצרה יחסית. חלקן מדווחות על חששות ועל חשדות עוד קודם לחתונה, שמהם בחרו להתעלם, או שמהם לא ידעו להזהר. מרביתן מספרות על ניתוק שיטתי ביניהן ובין משפחתן וחברותיהן, כך שמצאו עצמן חיש מהרה מבודדות ותלותיות באיש שהפך לשולט בחייהן. כולן כאחת הבינו שנקלעו למצב נורא, ואף אחת מהן לא קמה והסתלקה. אחת כותבת "לא ידעתי שיש אופציה אחרת". שניה תהתה "אולי אני לא בסדר באמת?". שלישית לא הצליחה להפנים, למרות האלימות, את היותה אשה מוכה: "זה היה נשמע לי תמיד מילה מגונה".
"לגברים אלימים אין קרניים. הם לא הולכים עם שלט 'זהירות גבר אלים לפניך'". לפעמים הם מקסימים, חברותיים, נדיבים. גם נשותיהם סברו כך כשהתאהבו בהם ונישאו להם. רק בבית פנימה, חזקים על מוחלשות, מתגלה הצד השתלטני, הסדיסטי.
אחת מהנשים העזה להתלונן ובעלה נעצר. אחרת ברחה עם ילדיה כשהסגרים בתקופת הקורונה בחברת הבעל האלים החמירו את מצבה עד שלא יכלה עוד. אבל ברוב המקרים נדרשת דחיפה מבחוץ. אצל אחת הנשים היתה זו שכנה שדחפה אותה לעזוב, אצל אחרת אחות טיפת חלב אבחנה את המצוקה. באמצעות התערבותן של שתי אלה, יכלו הנשים המוכות לראות את עצמן במבט מבחוץ, להדחיק את הבושה וליטול יוזמה. "את התפישה שלו אני לא אשנה, אבל את השליטה בחיים שלי אני יכולה להחזיר", מסכמת אחת מהן.
זהו כנראה המסר החשוב ביותר העולה מן העדויות. צריך לפקוח עין ולעזור למי שבגלל מחסומים נפשיים ותרבותיים מתקשות לחלץ את עצמן מגיהינום חייהן.
כותרת משנה: מהמעברה אל הנחלה הגלילית, סיפור הצלחה ישראלי
אלי לבן, בן בכור להוריו, הגיע מלוב לארץ כתינוק ב-1951 היישר אל המעברה ברמת ישי. תנאי החיים היו קשים, ילדים נוספים נולדו בזה אחר זה, חלקם לא שרדו, הפרנסה היתה דלה, והרעב היה דייר קבע. היום אלי לבן הוא איש עסקים מצליח, מן היזמים המובילים במקום בו עמדה מעברת ילדותו, ומעיד על עצמו כי "יש לי הכל". בספרו הוא מתאר את חייו מנקודת המוצא הדלה והקשיים שבדרך עד להווה שבו הוא בונה לעצמו ולמשפחתו נחלה בבית שערים.
למרות מכשולים רבים שניצבו בדרכו, אלי הוא לא אדם כועס. הוא בוחן את חייו בעיניים פקוחות, ובוחר לראות גם את הצדדים החיוביים במקומות שאחרים אולי היו מפתחים אך ורק זעם ותסכול. יכול להיות שהתכונה הזו היא שסייעה בידו לדחוף את עצמו להישגים. לא להתמרמר על המכשולים, אלא לזהות את התמריצים. כך, לדוגמא, הוא כותב על אביו, האיש שהיה משתכר בשבתות ומטיל את חיתתו על בני הבית, האיש שמנע ממנו להמשיך ללמוד ושלח אותו להיות נגר: "יכולתי לתאר אותו כאדם קשה יום ובזה לסגור את הסיפור, אבל זה לא כך. אבא שלי היה אדם מורכב והוא זה שבאופן עמוק סלל לי את הדרך. בין המקל לגזר הוא כיוון אותי ואילץ אותי להתבגר במהירות רבה. בו זמנית פחדתי ממנו ואהבתי אותו, כעסתי עליו והערכתי אותו". כך הוא מתבטא גם כשהוא נדרש לרגשי הקיפוח: "השד העדתי הלך איתי לאורך כל הדרך. הרגשתי מקופח, הייתי בטוח שהמדינה עשתה לנו עוול, שבראשה יושבים אשכנזים שהקימו וניווטו אותה על פי ראות עיניהם […] בדרך הם שכחו את יוצאי צפון אפריקה ומדינות ערב, זרקו אותנו למעברות ולעיירות פיתוח, שיגרו ושכחו […] לא ביקשתי לעצמי מתנות בחינם, רק הזדמנות להתחיל את החיים מנקודת מוצא שווה לזו של נער בקיבוץ או בתל אביב, למשל.אבל ידעתי שבסך הכול הם עשו עבודה טובה: בזכותם יש לנו ארץ מתפקדת, משגשגת, פורחת ומתפתחת, מדינה שעושה נפלאות כל הזמן, בכל תחום, בזכות המנהיגים והאנשים ההם שלחמו במחתרות וחיו בשביל ולמען הקמת מדינה ליהודים".
הדרך אל הנחלה, שהחלה במעברה, ידעה קשיים וטרגדיות. תינוקת שנפטרה, בן שסובל משיתוק מוחין, חברים שנהרגו במלחמות, אצבעות שנקטעו בנגריה, שותפים שלא עמדו בציפיות. אבל אלי היה להוט להוכיח את עצמו. בדרך הזדמנו לו אנשים שהאמינו בו, היתה – ועדיין – נטועה בו אמונה בעצמו, הוא נטל סיכונים והצליח. אי אפשר לקבוע קטגורית כי כל אחד יכול לעשות את אותו המסלול ולהגיע לאותם ההישגים, אבל סיפור חייו בהחלט מעורר תקווה והשראה.
נדמה כי הדחף החזק ביותר שהניע את אלי היה הצורך להתרחק ככל שניתן מזכרון הרעב שאינו מניח לו: "התחזקה אצלי ההבנה שלא משנה כמה כסף יהיה לי, הכסף לעולם לא ייתן תשובה לתודעת העוני.אני אמנם עשיר בתחומים רבים בחיי, אבל העוני הוא כצלקת, הוא פנימי, והרעב מקורו בנפש. הרעב הוא בלבי והוא "חבר" שהולך איתי לכל מקום". כמו בהתייחס למהמורות אחרות בחייו, גם כאן הצליח למנף את הצלקת לתמריץ.
משום שהסיפור וההשראה הם העיקר, הספר אינו צריך להשפט ספרותית. יש בו ניסוחים שהייתי משנה, קטעים שהייתי משמיטה, אבל זה לא הסיפור שלי, כמובן. אלי לבן מספר בלהט, בחן ובסיפוק שמצליח להשאר צנוע, סיפור שראוי להשמע.
אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.
אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.
אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.
ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.
מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.
היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.
ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.
בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.
שני חברי ילדות, שהכירו בואדי סאליב בשנות ה-60, נפגשים באופן קבוע מול הים, מעלים זכרונות, ודנים בנושאים העומדים ברומו של עולמם. מדי פעם, כשעולה הצורך, הם מקיימים פגישה מחוץ למנין, בדרך כלל כדי להתייעץ לגבי בעיה שאיתה מתמודד אחד מחבריהם.
חבר אחד, המספר בגוף ראשון, שזכה ללימודים מסודרים, הוא מורה ומאמן כושר, שהחינוך בדמו. השני, המכונה ג'מבו, מצטיין בחוכמת רחוב. כילד וכנער, שנאלץ לסייע לפרנסת משפחתו, הגיע להסדר לפיו היה נוכח בבית הספר יום אחד בשבוע, ובשאר הימים עבד. המספר, בן דמותו של יצחק טוויטו, שכתב את הספר, סבור שיש לאמץ את השילוב של חוכמת בית הספר וחוכמת הרחוב כדי להצמיח דור שייצא מן המוסד מוכן לחיים: "אני רוצה שילמדו הכול על החיים, אבל החיים באמת, וכן, גם פסיכולוגיית רחוב. תראה, מה בדיוק תרם בית הספר לאופי או לאישיות שלך? מה הוא תרם למה שיש לך בראש? ואם לא מבית הספר, אז מאיפה זה?אני לא צריך להגיד לך מאיפה, אתה יודע את זה מצוין ולא מהיום. אני מציע רק ליישם".
הספר מתבונן אחורה על זמנים שחלפו, שרק מי שהיו שם יכולים להבין הנוסטלגיה שהם מעוררים. "משהו שהצעירים לא יוכלו להבין, ואני גם לא מצפה שיבינו. כמו לתאר את צבעי הקשת לאדם שנולד עיוור". הוא מתבונן גם על ההווה ועל העתיד, ושזור בתובנותיו של הכותב, בעיקר בנושאי חינוך ואופי, נושאים הבוערים בעצמותיו של המספר. 'אתה רואה המורה? היום הגעת לעבודה', לחשתי לדמותי המשתקפת. 'שלא תזוח דעתך', היא ענתה, 'העבודה הזו לא נגמרת אף-פעם'.
רובו של הספר – זכרונות חיפאיים ופתרון בעיותיהם של החברים – מתנהל כדיאלוג מתמשך בין ג'מבו למספר. כשג'מבו מקבל עבודת אבטחה במקסיקו, ונוסע למשך שנתיים, מתפנה המספר לתאר את זכרונותיו ממושב צרופה, שם התגורר לפני המעבר לחיפה. הנספח לספר פותר את חידת תיאורו של יצחק טוויטו את עצמו כבן יחיד עם שבעה אחים. סיפור מרגש ויוצא דופן.
"לאסוף מתנות מהרצפה" נעים מאוד לקריאה, שנחווית כמו ישיבה על כוס קפה עם מספר בסגנון מספרי הסיפורים, סבלני, בעל זכרון לפרטים, ובעל חוש לדרמה ולפואנטה. הכותב משלב הומור עם כובד ראש, הנוסטלגיה והחברות מחממות לב, וחיפה של פעם, על אורח חייה ודמויותיה, מתעוררת לתחיה. נהניתי.
כפי שמצהירה כותרת המשנה של הספר, זהו "סיפור משפחתי", סיפורה של משפחת פדני, בעלת רשת התכשיטים המוכרת. הספר מתמקד בחייו של אורי פדני, מייסד הרשת, ומתלווה אליו החל בבריחתם של הוריו מאודסה מחמת האנטישמיות, וכלה במותו בארץ כאיש עסקים מצליח וכאיש משפחה אהוב.
אורי, שנולד בשם גניה-גנזל, ונשא את השם הנרי לאחר שהמשפחה הגיעה לבלגיה, עבר כתינוק את הגבול בדרך לחיי חופש באמריקה. משום שתכשיטי המשפחה נגזלו מהם, לאחר שנחשפו בשל בכיו של התינוק, לא עלה בידם לממש את תכניתם לרכוש כרטיסים למסע אל מעבר לאוקינוס. אחרי כחצי שנה בדרכים הגיעו סוף סוף לאנטוורפן, כאן נולד בנם השני. פרנסת המשפחה לא היתה קלה, והמצב הוחמר כשהאב נפטר ממחלת ריאות, שנגרמה בקרבות מלחמת העולם הראשונה והוחמרה בשל עבודתו כמלטש יהלומים. הנרי נשלח לבית יתומים, אחיו הצעיר פול הועבר למשפחת אומנה, והאם שכרה חדר צר ויצאה לעבוד. התמזל מזלו של הנרי, ובבית יתומים אחר, אליו עבר כעבור כשלוש שנים, נקרה על דרכו מורה שהבחין בכשרונו האמנותי, ודאג לטפח אותו. כעבור שלוש שנים נוספות, לאחר לימודים והכשרה, היה בכוחו של הנער לתרום תרומה משמעותית לרווחת המשפחה.
הימים הטובים לא ארכו. מלחמת העולם השניה טרפה את הקלפים, המשפחה נאלצה לנדוד בין מקומות מחבוא, וכעברו זמן הנרי נלכד ונשלח לעבודת פרך. הספר מוסיף ומלווה אותו עם תום המלחמה, שמח אתו בנישואיו ובהולדת ילדיו, עולה אתו לארץ, ומתאר את המעבר מעבודות מזדמנות לחזרה ליצור תכשיטים. והשאר היסטוריה.
אנשים מרבים לכתוב ספרי זכרונות, להנציח בני משפחה אהובים. בני פדני, בנו של אורי, גייס לענין זה את שפרה הורן, סופרת מצליחה ומוערכת. למרות זאת, הספר אינו מתעלה מעל לרמת ספר משפחתי גרידא. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהוא יתאים – מעבר לחוג המשפחתי – לבני נוער. קורות חייו של אורי פדני מסופרים בשטחיות, מדלגים כרונולוגית בין אירועים מבלי להעמיק היסטורית או רגשית. לטובת מי שלא יטרחו לחפש תוספת פרטים מחוץ לספר, משובצים בו קטעי מידע ויקיפדיים, במעין מתכונת של ספר לימוד. חייו של פדני היו מעניינים, לא שגרתיים, ראויים להיות מסופרים, אבל האופן בו הספר כתוב אינו מוסיף דבר שאי-אפשר למצוא בקלות בראיונות שפורסמו. שלושת הפרקים הקצרים האחרונים הם פרסומת לעסק. לא שיש בכך משהו רע, ולבני המשפחה בהחלט יש במה להתגאות, אבל פרקים אלה תורמים אף הם לתחושה שהספר מיועד בעיקר לחוג מכרים מצומצם. כמוטו לספר נבחר קטע ממכתב שכתב ביאליק, ובו הוא מתייחס לביוגרפיות ואומר בין השאר, "ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות". חבל שהביוגרפיה הזו היא "פרוטוקולית ופספורטית", אבל, כאמור, כמצבת זכרון לאורי פדני אולי די בה.
"סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורו האוטוביוגרפי של הסופר עמוס עוז, מילדותו בירושלים ועד השתלבותו בקיבוץ חולדה. הספר, שאינו נע כרונולוגית מעבר לעתיד, אלא מדלג קדימה ואחורה, וגם לצדדים, יכול להקרא כסיפור חיים אישי, ששורשיו שלושה דורות אחורה, אך עוצמתו באה לו מרוחב היריעה, מן התיעוד התרבותי ומן המבט המקיף.
עוז מספר על משפחת קלוזנר, משפחתו של אביו, החל מסב-סבו, שכמובן לא הכיר, דרך סבו וסבתו – הוא אופטימי וטוב-לבב תמיד, היא צייקנית וביקורתית – עבור בדודו, יוסף קלוזנר, הבכיר בבני המשפחה, וכלה באביו, ששאף למעמד זהה לזה של דודו וחווה תסכול מתמשך משלא זכה לכך. הוא מספר גם על משפחת מוסמן, משפחתה של אמו, שאביה, ילד זנוח שהורחק מביתו על ידי אם חורגת, עשה חיל, ודאג כל חייו לכל בני המשפחה, גם אם גרמו לו עוול. הוא מתאר את חיי הנישואים של הוריו, שהיו שונים זה מזה בכל – היא שקטה, נמשכת לאגדות פלאיות, והוא דברן בלתי נלאה, מתפקע מידע שהיה להוט לשתף. ירושלים של ימי המנדט ושל ראשית המדינה קמה לתחיה בין הדפים, אורחות החיים של אותם ימים מתוארים בחיות ובפרוטרוט. החינוך שזכה לו עמוס הילד אולי צריך לשמש מודל: שיחות על פוליטיקה ועל חברה ליד שולחן ארוחת הערב, הסברים מדעיים בכל הזדמנות, פתיחות בנושאים רבים (גם אם בענייני רכילות, או בעניינים ש"אינם יפים" לאוזנו של ילד, העדיפו ההורים לדון בשפה שאינו מבין). על מורתו זלדה, שדברה אליו מעט מעל הרמה שיכול היה להבין, הוא כותב כי "מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי". כיאה וכיאות.
בין נושאי הספר אפשר למנות את עצם מעשה הכתיבה, שאלות פוליטיות כמו יחסי ישראל והפלסטינים, עניינים חברתיים כמו סוציאליזם מול בורגנות, עיר מול קיבוץ, יחסי נשים-גברים, מצוקת המהגרים לארץ בין אם ממניעים ציוניים ובין אם מתוך אילוץ, מבט על כמה דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובתרבות של אותה תקופה, ועוד. בהיבט הביוגרפי הספר נקי מהתחשבנויות, וגם אם יש בלבו על הוריו או על מי מבני משפחתו, לא ניתן מקום לטרוניות.
בלבו של הספר, נוגע ונרתע, ושוב נוגע ונמלט לנושאים אחרים, התאבדותה של אמו. ב"מה שאבד בזמן" מצוטט עוז כמי שאמר, "הלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים". הוא מתאר בספר את תחושותיו בעקבות מותה – כעס ועלבון שהתחלפו באשמה ובאובדן ערך עצמי. הוא מנסה לפענח את סוד עצבונה ויאושה. אולי הפער בין החינוך של בנות הטובים בגימנסיה הבורגנית במולדתה למציאות החבוטה של ירושלים הכריע אותה, אולי נטייתה לחולמנות שלא התיישבה עם החיים הממשיים, "אולי מסוגלת היתה לעמוד, בשיניים קפוצות, מול אסון ואבידה. מול העוני. מול אכזבות חיי הנישואים. אבל, כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות". לא במקרה, שהרי התאבדותה היתה החוויה המעצבת של עוז הבוגר, יומה ולילה האחרונים חותמים את הספר.
הספר שופע תמונות מלבבות, כמו מה שעוז מכנה "טקס התבגרות, טקס חניכה", כשבהיותו בן שש זכה לקבל שטח משלו על מדפי הספרים של אביו, או נסיונו של אביו ליצור גינת ירק. הוא שופע גם תמונות מרגשות ובלתי נשכחות, כמו תיאור הרחוב בעת ההאזנה להצבעת האו"ם על תכנית החלוקה. עוז משלב בחן רב את הכללי עם הפרטי, כשהרצאת דברים נלהבת בעניינים העומדים ברומו של עולם מסתיימת בדברי חולין. בחירת המלים מציירת תמונות מדויקות – לדוגמא, על הסלון החברתי של סבתו הוא כותב, "וכולם כאחד הוגי דעות העולים וגולשים על גדותיהם מרוב סימני קריאה", וקולות השיחה המתלהמת והמיוזעת עולים באוזני הקורא.
מתוך השפע, הנה שני משפטים שאהבתי. על כתיבת הזכרונות, ועל העבר השולח זרועותיו אל ההווה עוז כותב: "הלוא הערב של האבן בפה בחצר בירושלים לא בא עוד בשביל להזכיר נשכחות או להביא כמירת געגועים, אלא להפך: הערב ההוא יורד להתנפל על הערב הזה". ולקורא הוא ממליץ כי, "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא". המלצה מדויקת, כי בסופו של דבר חווית הקריאה היא של הקורא, וכמספר הקוראים כן מספר הקריאות האפשריות.
סופרלטיבים רבים הורעפו על הספר, ולא נותר לי אלא להוסיף את שלי. זוהי הפעם השניה שאני קוראת את הספר, ומצאתי אותו – שוב – נפלא.
ב-30 בספטמבר 1519, בעיצומו של עידן התגליות, יצאו מספרד חמש ספינות, ובהן כמאתים ושבעים אנשי צוות, בפיקודו של פרדיננד מגלן. כמעט שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה אחת מהן, חבוטה ומתפוררת, ועל סיפונה שמונה-עשר איש מותשים ומורעבים. מגלן לא נמנה עימם, אבל חזונו בדבר מציאת המעבר המערבי להודו הוגשם. במרץ 1522 השלימו שני בני אדם לראשונה את הקפתו המלאה של העולם, גם אם לא בהפלגה רצופה אחת: מגלן, שהשתתף בעבר במסעות מפורטוגל לאיי האוקינוס ההודי וחזרה, מצא כעת את מותו באותם איים, אליהם הגיע הפעם ממזרח, ועבדו אנריקה, שנחטף מסומטרה לפורטוגל, שב עם אדונו אל מקום הולדתו. גם אם מיצרי מגלן לא הפכו לנתיב רב חשיבות, ההפלגה ההרואית היוותה פריצת דרך בהכרת האדם את עולמו, ומגלן נמנה עד היום, בצדק, עם גדולי המגלים ופורצי הדרך.
שטפן צווייג סוקר את חייו ואת פועלו של מגלן בביוגרפיה שהיא, כרגיל אצלו, אישית ונובעת מהערצה. יחד עם זאת, בניגוד לביוגרפיות האחרות שלו שקראתי – לדוגמא, זו של בלזאק, שאותה כתב מוכה סנוורים מהערצה – כאן הוא שומר על אובייקטיביות יחסית, ומעביר ביקורת על גיבורו כשיש לכך מקום (גם אם הוא מוצא לו הצדקות). הוא מספר על חייו כחייל פשוט וכקצין, שהוכיח את אופיו כשהציל חבר שנקלע לסכנת חיים, וכשהתנדב, למרות מעמדו כיליד אצולה, להשאר עם החיילים הפשוטים לאחר שספינתם עלתה על שרטון והקצינים האחרים בחרו להציל קודם את עצמם. הוא מתלווה אליו כשהוא מנסה לשכנע את מלך פורטוגל לתמוך בחלומו למצוא את הנתיב המערבי להודו, וכשהוא נדחה ומתייאש ובוחר למצוא תמיכה אצל המלך היריב בספרד. כאן פותח צווייג את השאלה האם דינו של המהלך הזה להחשב כבגידה, ובצר לו קובע כי "האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר, מאשר חוק הלאום", אמירה צווייגית אופיינית, שלמרבה השמחה אין עוד כמוה בספר. הסופר אינו מגנה את הקברניטים הספרדים שמרדו במגלן הפורטוגלי, ולמעשה מצדיק את מניעיהם שנבעו מאחריות כלפי המלך ששלח אותם וכלפי אנשי צוותם. הוא עומד על יחודו של מגלן, שבזכות אופיו העיקש והדקדקן התמיד במשימה שהציב לעצמו, ובזכות סבלנותו וסובלנותו לא נקשרו בשמו מעשי אכזריות כגון אלה שאפיינו מגלים וכובשים אחרים. לעג הגורל הוא שלמרות שהקפיד על התפשטות בדרכי שלום בלבד ועל הימנעות מאלימות, הגיע לסוף דרכו ולסוף חייו בפעולה מלחמתית נגד אי סורר, שאותו ביקש להעמיד על מקומו כדי לבצר את מעמדו של מלך משתף פעולה.
מעניין לגלות שחזונו של מגלן התבסס על טעות. בהתבסס על מסמכים סודיים הוא היה בטוח שקיים מעבר, ושמקומו ידוע לו, אך התברר שהמידע היה שגוי, ומי שסיפק אותו טעה לראות בריו דה לה פלאטה, הנהר העצום, פתח למעבר לאוקינוס השקט (שמו של האוקינוס ניתן לו על ידי מגלן עצמו). צווייג מתחקה על מקורות המידע, ומגיע משום מה למסקנה המופרכת שמגלן ניכס לעצמו תגלית קודמת, גם אם שגויה. מסקנה משונה, בלשון המעטה, שהרי כך מתקדם המדע ונצבר הידע, נדבך על נדבך.
התיעוד של המסע הושמד בחלקו הגדול. קשה להניח שמגלן לא ניהל יומן, אך פרט למסמך אחד לא נותר דבר מכל מה שכתב. צווייג משער שסבסטיאן דל קאנו, האיש שפיקד על ויקטוריה, הספינה היחידה שחזרה, השמיד את היומן, כדי לא לחשוף את חלקו במרד נגד מגלן (צווייג מביע מרמור על הכבוד לו זכה דל קאנו – כבוד מוצדק, לדעתי, לאור המסע ההרואי שהוביל – ועל דחיקת זכרו של מגלן, אך ההיסטוריה גמלה לאחרון). יתכן שגם ידם של מורדים אחרים ששבו (אחת האניות ערקה ממש לפני היציאה מן המעבר, המוכר כיום כמיצרי מגלן, אל האוקינוס השקט) היתה במעל. אנטוניו פיגפטה, איטלקי שנלווה אל המשלחת ותיעד את קורותיה מדי יום ביומו, מסר את יומנו למלך, ולא קיבל אותו חזרה. מאוחר יותר פרסם תקציר שלו, כך שחלק מן המידע אבד.
תיאור המסע הוא, כמובן, לבו של הספר, אך צווייג מרחיב גם באשר לרקע הפוליטי והחברתי של התקופה. אחת התופעות המעניינות היא הקלות שבה ניכס לעצמו העולם האירופי את שאר העולם. האפיפיור סימן קו לאורך כדור הארץ, וקבע כי מה שיתגלה ממערב לו ישתייך לספרד, וממזרח לו לפורטוגל. וכך יצאו לדרך חוקרים וסוחרים וחיילים וכמרים, ובלבם הבטחון כי העולם השתייך להם בזכות. צווייג מגניב אל תוך הטקסט את המשפט הביקורתי המיתמם הזה, כשהוא מתאר את הילידים באיי מריאנה, חסרי תפיסת הרכוש הפרטי, הנוטלים את חפציהם של המלחים: "עובדי האלילים התמימים האלה תוקעים פריט נוצץ בשערם באותה טבעיות שבה הספרדים, האפיפיור והקיסר הכריזו מראש שכל האיים החדשים האלה, על יושביהם והחיות שבהם, יהיו מעתה קניינו החוקי של המלך הנוצרי מכל המלכים".
מסעו של מגלן הניב תגליות רבות, ביניהם, כמובן, מיצרי מגלן, וגם ענני מגלן, אישוש היותה של הארץ כדור, הוכחה לסיבוב כדור הארץ סביב צירו, קיומם של בעלי חיים בלתי מוכרים ועוד.
הספר תורגם לראשונה ב-1951 על ידי יצחק הירשברג בהוצאת בקר תחת השם "מאגלאן, האיש ופועלו". בשל הזמן שחלף והיעלמותו של הספר מן המדפים, טוב עשתה הוצאת מודן שהוציאה לאור מחדש את הביוגרפיה הממצה והמחכימה הזו בתרגומה הנאה של ליה נירגד.
Magellan, der Mann und seine Tat – Stefan Zweig
מודן
2021 (1937)
תרגום מגרמנית: ליה נירגד
Ferdinand Magellan set out from Spain with a fleet of five ships to find a western route to the Spice Islands | Image: Arindam Mukherjee | ThePrint
לפני מספר שנים, במפגש שנכחתי בו עם מי שהוצג כניצול שואה, אמר הדובר לאנשים שהתכנסו לשמוע אותו: "אני לא ניצול שואה. אתם ניצולים, כי לא הייתם שם. אני שורד", מילים שהותירו רושם עז על השומעים. ד"ר נוימן, הפסיכיאטר המטפל במרתה קראוס, גיבורת הספר, אומר דברים דומים: "אנשים אלה שרדו, אבל לא ניצלו". מיום השחרור מן המחנות וממש עד יום מותה, חייה של מרתה, כמו חייהם של רבים כמוה, היו מאבק הישרדות מתמשך ומתיש. כלפי חוץ ניהלה חיים רגילים, אפילו מאושרים, הקימה משפחה, העסיקה את עצמה בתחביבים יצירתיים. אבל בתוכה הסתתר בונקר שחור, שכולם ידעו לא להתקרב אליו. גם בתוכו של אנדי, בעלה המגונן, הסלע התומך והיציב שלה, שררה אימה חשכה. ברגע נדיר של חולשה אמר לד"ר נוימן: "אי אפשר להיות באמת אני ולחיות עם הזכרונות הנוראיים האלה […] אתה חייב להיות מתחזה, חייב לשכוח ולשחק תפקיד אחר, אחרת זו התמוטטות כללית". כמו שורדי שואה רבים אחרים, בחרו שניהם להדחיק את הזכרונות, לא לדבר עליהם בינם לבין עצמם, ובודאי לא לומר עליהם דבר לילדיהם. אולי עשו זאת מפחד לפתוח את הדלת לכאב, אולי מאהבה ומרצון לגונן.
כל ה"רגילות" הזו קרסה ביום אחד, כשמרתה זיהתה באקראי אשה ששימשה כקאפו במחנה, וכמעט הביאה לשליחתה אל תאי הגזים. הקריסה הזו הובילה אותה לאשפוז ממושך במחלקה הפסיכיאטרית, שם בטיפול משולב של תרופות ושיחות, הובלה בסבלנות ובהדרגה חזרה אל היכולת לשוב אל החיים. כשמצאה בעצמה את הכוחות לשבת ולכתוב את זכרונותיה, שב אליה הבטחון בעצמה. במחברות, שמאוחר יותר מסרה לבתה, כתבה בעיקר על חייה כילדה וכנערה. למרות הזמן והשתיקות, מתחת לשכבות שחורות משחור, יש בתוכה זכרונות טובים, חיים שלמים של משפחה, של ילדות מאושרת. כמה טוב שזה נשאר. כמה קשה. על גלגוליה במחנות כתבה בתמציתיות, מתרכזת יותר בדיווח ופחות ברגש. אולי בגלל הקושי להתמודד בעצמה, אולי משום שאין בכוחן של מלים ללכוד את הזוועה, ואולי משום שמראש ייעדה את הדברים לילדיה, ושוב לא רצתה להכביד ולהכאיב.
טלילה קוש ביססה את סיפורה של מרתה על דמותה של אמה, מרתה קוש-וולנר, ועל דמויות בני משפחתה, המוזכרים בסיפור בשמותיהם האמיתיים, ורקמה את הסיפור סביב המחברות שכתבה האם. המחברות עצמן, כפי שנכתבו, כולל שגיאות כתיב מעטות של מי שעברית לא היתה שפת ילדותה, נכללות במלואן בספר, והן רהוטות ומרגשות. תיאור התהליך הטיפולי, התופס את מרביתו של הספר, מעלה נושאים מעניינים רבים. ביניהם, ההסתערות של שורדי המחנות על החיים, מבלי להרשות לעצמם להתאבל או לטפל במה שחרב בתוכם, עובדה שאולי פגעה ביכולת ההתמודדות שלהם בהמשך; ההחלטות שחרצו גורלות, כמו זו של אביה של מרתה, שסירב לאפשר לבנותיו להסתתר תחת זהות נוצרית והעדיף שלכל המשפחה יהיה גורל משותף; כוחו של הקשר בין מרתה ואחותה אריקה, שאולי תרם להשרדותן – הן רק אמרו ששרדו כי היו יחד, כי נשאר בתוכן גרעין של כוח מזין, גרעין אוהב ומגן של המשפחה, אפילו שכבר לא היתה; ועוד.
"המחברות של מרתה" הוא מצבת זכרון רגישה ואוהבת לאמה של הכותבת, ולבני משפחתה ולחבריה משוּרָני שבסלובקיה שלא שרדו.
על גלילאו גליליי, אחד מאבות המדע המודרני והפיזיקה המודרנית, נכתבו מספר ביוגרפיות. האסטרופיזיקאי והסופר מריו ליביו החליט להוסיף אחת משלו משלוש סיבות: מעטות מהביוגרפיות נכתבו על ידי חוקרים בתחומי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה, ויש ענין בהתבוננות באיש מעיני איש מקצוע; כמה מן הביוגרפיות סבוכות מדי, ומן הראוי להנגיש את הסיפור לציבור; לקורותיו של גלילאו יש רלוונטיות לימינו – תזכורת רבת עוצמה לחשיבותו של חופש המחשבה – ולכן כדאי לשוב ולעסוק בהן. משמו המלא של הספר, ומהערות חוזרות ונשנות בתוכו, אין ספק שהמניע השלישי הוא החזק מכולם. מריו ליביו מוטרד מתופעות המתרחשות בימינו אנו – הזלזול הבוטה שמגלים חוגים מסוימים כלפי המחקר על שינוי האקלים, היחס הלגלגני כלפי מימון המחקר הבסיסי, קיצוץ תקציבי האמנויות והרדיו הציבורי בארצות הברית, הקרע לכאורה בין מדעי הטבע למדעי הרוח, ומבקש להסיק את המסקנות המתבקשות מסיפורו של גלילאו.
הספר מציג את עיקרי עבודתו של גלילאו, את הרקע המדעי והחברתי של תקופתו, את נסיבות חייו הפרטיות, ואת הכוחות שהובילו למצב האבסורדי שבו נאלץ להתכחש לאמונותיו. את רשימת הישגיו המפוארת אפשר למצוא ברשת, ולא ארחיב. אזכיר רק את מה שייחד אותו בזמנו: תפיסת האוניברסליות של חוקי הטבע, הקביעה שהיקום "כתוב בלשון המתמטיקה", ההתבססות על שילוב מחוכם של ניסויים וחשיבה הגיונית (לעומת תפיסתם של אריסטו ושל אפלטון לפיה כדי לגלות את אמיתות הטבע יש לחשוב עליהן), וההתעקשות על עקרון הפצת הידע שבגללו פרסם את ספריו באיטלקית ולא בלטינית, מתוך תקווה שגם אלה שסבורים שהספרים נבצרים מבינתם יבינו כי "כשם שהטבע חנן אותם, כמוהם כפילוסופים, בעיניים לראות את מפעלותם, כן חנן אותם גם במוחות שביכולתם לרדת לעומקם ולהבינם".
בעת שנשפט ב-1633 היה גלילאו בן קרוב לשבעים, חולה ומפוחד. במשך שנים ארוכות נאלץ להלחם בנציגי הכנסיה, שניסו לצנזר את ספריו ולהגביל את התבטאויותיו. כבר ב-1616 נאסר עליו ללמד את מודל העולם של קופרניקוס, להגן עליו או אפילו להחזיק בו. הוא נאלץ להוסיף הסתיגויות לספריו כדי לרכך את התפיסות שהביע בהם. בין השאר סיים את ספרו, "דו-שיח על שתי מערכות העולם המרכזיות", באמירה לפיה הטיעון הקופרניקי בדיון הוצג רק כהשערה מתמטית, וגם אם הוא מסביר את תנועת כוכבי הלכת בהחלט יתכן שאינו משקף מציאות, כי אלוהים יכול היה ליצור את אותה מראית עין באמצעים הנשגבים מבינת אנוש (אבל את הטיעון המנוגד שם בפיו של שוטה בשם סימפליצ'ו, ועורר בכך את חמתו של האפיפיור). למרות שמעולם לא טען שכתבי הקודש טועים, וניתן לפרשם כך שיתאימו לתוצאות תצפיותיו, הכנסיה זעמה על פלישתו לתחום התיאולוגיה. מכיוון שהיה עיקש והאמין בכוח השכנוע שלו, ומכיוון שלא לקח בחשבון את המורכבות של הכנסיה ושל ראשיה, מצא עצמו בסופו של דבר בחקירה, תחת איום בעינויים, כשגורלו של המר של ג'ורדנו ברונו, שעלה על המוקד כשלושה עשורים קודם לכן, עדיין טרי בזכרונו. לא ייפלא אפוא שבחר להודות ב"חטאיו". האם אמר בצאתו מן המשפט "ואף על פי כן נוע תנוע"? זהו, כנראה, מיתוס, אבל אין ספק שהוסיף להאמין בכך.
סיפור חייו של גלילאו, האיש והמדען, מרתק ומאלף, ומריו ליביו מספר אותו בבהירות ובשטף, מבלי לוותר על עומק מרחיב דעת. לטעמי, עדיף היה אילו ריכז את הלקחים הרלוונטים לפרק הסיום במקום לפזר אותם בתוך הסיפור, אבל אני ספקנית ממילא לגבי כוח השפעתו של המסר – הלוואי שאני טועה – כך שיתכן שאין מגרעת בפיזור. מכל מקום, עם המסר הספציפי ובלעדיו, סיפורו של גלילאו מן הראוי שיסופר שוב ושוב.
והמסר מהו? "אנחנו צריכים לתת אמון במדע – הסיכון שניטול על עצמנו, אם נבחר בדרך אחרת, פשוט גדול מדי". או במילותיו של חתן פרס נובל לפיזיקה סטיבן ויינברג: "בדרך כלל זו טפשות להמר כנגד חוות דעתו של המדע, ובמקרה זה [הדברים אמורים בתוצאות השינוי באקלים הנגרם על ידי בני האדם], כשגורל העולם מוטל בכף המאזניים, זוהי אי-שפיות".
תמיהה אחת: מראי מקום בתוך הטקסט מפנים אל איורים בלוחות הצבע, אך אלה נעדרים מן הספר. האיור המצורף למטה הוא כנראה אחד מהם.
מריו ליביו עוסק כתב מספר ספרי מדע המיועדים לציבור הרחב, ביניהם "חיתוך הזהב" ו"למה?". כמוהם גם "גלילאו ומכחישי המדע" מאיר עיניים, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.
סקירות ספרים 