שברים שלמים / רות בונדי

טל בשן מנתה אחרי מותה של אמה את תכונותיה, בהתייחס למאמר שכתבה בזקנתה: "אעיד שכל מאפייני כתיבתה ואישיותה נמצאים במסמך הזה: ההומור הדק, האירוניה, המחאה, היעדר הרחמים העצמיים או ההאשמה, והמבט המעט מרוחק על "אני" כלשהו". כל אלה מצויים גם ב"שברים שלמים", ספרה האוטוביוגרפי של רות בונדי.

"אדלשטיין נגד הזמן" היה הספר הראשון שלה שקראתי. הביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט, מתעדת את שואת יהודי פראג. הספר גרם לי, אולי בפעם הראשונה, להפסיק לשאול מדוע לא קמו כל יהודי אירופה כאחד ונמלטו, מדוע לא התקוממו. לנוכח אותו מבט "מעט מרוחק" שהזכירה טל בשן, ולנוכח ההיצמדות לעובדות והיעדרו של רגש מתלהם, הופתעתי – והתרשמתי עמוקות – כשלמדתי בסיומה של הקריאה שרות בונדי עצמה חוותה את כל המתואר בספר, כולל חיים בגטו ובביקרנאו. פניתי בסקרנות לקרוא את "שברים שלמים", ובעקבותיו ספרים נוספים פרי עטה, כולל "השליח", הביוגרפיה המצוינת של אנצו סרני, והתרשמותי התעצמה. החודש עלה שמה בקבוצות קריאה לרגל יום הולדתה, 19 ביוני 1923, והתעורר בי רצון לשוב אל ספרה זה.

רות בונדי מספרת בספר, שאינו בגדר אוטוביוגרפיה מסודרת ("אוטוביוגרפיה דורשת חשיפה שלא לפי כוחותי […] אולם הידיעה שאינני מסוגלת לכתוב אוטוביוגרפיה אמיתית לא יכולה היתה לדחף לרשום פרקי זכרונות"), על ילדותה בפראג שבין שתי המלחמות, על בני משפחתה שלא שרדו ("מבחינה סטטיסטית – משפחה בת מזל. מישהו בכל זאת שרד כדי לספר את סיפורה"), על הציונות שגרמה לה לראשונה תחושת שייכות, על העליה לארץ, על עבודתה כעתונאית וכסופרת ועוד. לשואה יש, מטבע הדברים, מקום משמעותי בזכרונותיה ובכל הוויתה, והיא נוכחת בבחירות בחייה, בכתיבתה ובפעילותה הציבורית. בארץ בחרה להסיר את מספר אסירת אושוויץ מזרועה, בין השאר בשל השאלות שנשאלה בחשדנות לגבי הישרדותה: "קאפו? זונה?", ואת התחושות המלוות אותה כ"לקח" מאותם ימים, היא מתארת כ"פליאה, שמחה על כל יום נוסף, רצון לא לבזבז את הזמן הנותר, כאב האבדה, חוב לאלה שלא זכו". היא מעידה על עצמה שעברו ארבעים שנה לפני שהיתה מסוגלת לבדוק בכרטסת הגטו את תאריכי הלידה ותאריכי הטרנספורטים לגטו וממנו להשמדה של בני הרמן ובונדי, וכדי להתגבר על פחדים ועל חלומות מאיימים, העניקה לעצמה את טיפול הכתיבה: "לאור ולחושך חוסר הנכונות של הישראלים להבין לנפשם של יהודי אירופה בשואה, התנשאותם והאצבע המאשימה נוסח "למה לא נלחמתם?"; הבטחתי לעצמי לכתוב, כשהדבר יעלה בידי, ספר שיוציא מתוך ערפילי ששת המליונים דמויות של יחידים, בשר ודם, כדי להבהיר את דרך חשיבתם של בני אנוש בטרם נפילתו השניה של האדם, שלא היו מסוגלים להעלות על הדעת שמוות בסרט נע אפשרי. מתוך אהבה ליהדות פראג שנמחקה בשואה, ומתוך תחושת חוב לאלה שלא זכו לשרוד, בחרתי בתולדות חייו של יעקב אדלשטיין". בזכות אותו טיפול עצמי, זכינו לתרגומיה מצ'כית. כדי לא לשקוע בדכדוך שהשרה עליה נושאו של הספר, תרגמה במקביל את "החייל האמיץ שוויק", ובעקבותיו עשרות ספרים נוספים.

"שברים שלמים" מציג את רות בונדי על מעלותיה ועל חולשותיה, ללא יוהרה ולא התנצלות. "למדתי, פחות או יותר, לחיות עם עצמי – וגם זה לא מעט", היא כותבת בהשלמה. היא מביעה את דיעותיה ואת עמדותיה הפרטיות בשלל נושאים, ביניהם הדרך לכתוב הומור ("אפשר לכתוב הומור גם בלי רשעות"), היחס לגרמנים והיותה נטולת כוח לנקמה, לשנאה, למחילה ולחמלה, ועוד ועוד. סיפורה האישי כרוך לבלי הפרד בסיפורה של יהדות פראג וגם בסיפורה של ישראל. מכיוון שהיתה נשואה לרפאל בשן, שהיה בשעתו המראיין מספר אחד בארץ, ומכיוון שעבודתה שלה היתה כרוכה בנסיעות ובהיכרויות מעניינות, עברו בחייה אישים מרכזיים בחיי האומה, שמהם היא זוכרת פחות את הדברים הרי הגורל שאמרו, ויותר את הפכים הקטנים: בן-גוריון אוכל פילפל ממולא בחדר האוכל של שדה בוקר; פולה חוקרת אותה למה יש לה רק בת אחת; פרופסור צ'יין, חתן פרס נובל, מסתרק לפני צילום; זלמן שזר נוסע לבקר את בתו במעון חוסים, ומזמין אותה להצטרף כשביקשה לבקר חוסה אחר.

ארבע ביוגרפיות, כמה קבצים של טורים עתונאיים, ספרי עיון על היבטים בחיי יהדות צ'כיה – כולם טובים, משעשעים או כבדי ראש, לפי הענין, אבל רות בונדי מספרת שהספר שקיבע אותה כסופרת בציבור היה דווקא "טעם החיים", ספר בישול משולב זכרונות. "אולי זה מה שיישאר מכל כתיבתי: כופתאות", היא מסכמת בחן.

ספר מרשים של אשה מרשימה.

גוונים

1997

המרגל והבוגד / בן מקנטייר

כותרת משנה: פרשת הריגול שהובילה לסיומה של המלחמה הקרה

אולג גורדייבסקי נולד אל תוך משפחת הקג"ב. אביו היה עובד מסור של הארגון, נאמן ללא עוררין ומעורב בכמה מעשים נפשעים שעליהם לא דיבר. אחיו הבכור היה אף הוא איש הארגון, והיה שותף לחטיפת מתנגדי ברית-המועצות ולדיכוי האביב של פראג. אולג, שהיה תלמיד מצטיין, התקבל למכון הממלכתי ליחסים בינלאומיים של מוסקבה, משם הובילה הדרך אל הקג"ב. ככל הנראה לא היה לבו שלם עם המשטר הסובייטי, וכשנשלח להכשרה בברלין בעת הקמת החומה, גברה בו התרעומת כלפי הדיכוי. הצבתו בשגרירות בקופנהגן חשפה אותו אל החרות המערבית, החופש לבחור מוזיקה וספרים כרצונו, לשוטט ללא מגבלות, ליהנות ממוצרי צריכה. דיכוי האביב בפראג גרם לו ככל הנראה לאבד את שארית האמונה בקומוניזם. עד שנת 1985, אז נחשף בידי הקג"ב, הופעל כמרגל על יד ה-MI6. במהלך תקופה זו, למעט תקופת הקפאה קצרה בעקבות גירושיו, שנתפסו ככתם על ידי ברית המועצות, התקדם בסולם הדרגות בארגון, שירת בתפקיד בכיר בתחנת הקג"ב בלונדון, ונעצר ממש לפני שמונה לעמוד בראשה.

כפי שמצוין בכותרת המשנה של הספר, בן מקנטייר מייחס לגורדייבסקי תפקיד מפתח שתרם משמעותית לסיומה של המלחמה הקרה: פנתיאון המרגלים ששינו את פני העולם קטן ונבחר, ואולג גורדייבסקי נמצא בו: הוא חשף את דרכי פעולתו הפנימיות של הקג"ב בצומת מכריע של ההיסטוריה, וגילה לא רק מה המודיעין הסובייטי עושה, אלא גם מה הקרמלין חושב ומתכנן, ובכך שינה את חשיבתו של המערב על ברית המועצות. כמי שהיה מצוי במסדרונות הארגון, הוא הוכיח כי למרות ההשערה שבשנות השמונים הקג"ב היה רב עוצמה כתמיד, למעשה לא היה כזה. הוא גילה למפעיליו כי הקרמלין מאמין באמונה שלמה שהמערב עומד ללחוץ על הכפתור הגרעיני, ובעקבות ניתוחיו הבינו רייגן ותאצ'ר שחששותיהם של הסובייטים עלולים להיות בגדר סכנה גדולה יותר מתוקפנותם. המידע שמסר הפחית את המתח שנוצר בעת תרגיל כוחות נא"טו, אייבל ארצ'ר, שעלול היה להסלים לכלל מלחמה. גורדייבסקי הנחה את שני המנהיגים לפני פגישותיהם עם גורבצ'וב, ולדברי מקנטייר הפרשנות המדויקת שנתן גורדייבסקי לפסיכולוגיה של הקרמלין ב-1985 לא הביאה לידי קריסתה של ברית המועצות, אבל יש לשער שסייעה לה.

למה הופך אדם למרגל בכלל ונגד מולדתו בפרט? תאוות בצע היא מניע עוצמתי, הרפתקנות ומשיכה לסכנה משחקות אף הן תפקיד מרכזי. בשונה מאדי צ'פמן, סוכן זיגזג, וממרבית מרגלי בגידה כפולה, המניע העיקרי של גורדייבסקי היה אידאולוגי. תפיסת העולם המערבית החופשית והדמוקרטית היתה בעיניו הדרך הנכונה להתנהל בה, בניגוד לדיכוי הקומוניסטי הדורסני, והוא רתם את כישוריו כדי למוטט את שיטת המשטר בברית המועצות. מקנטייר מציב זה מול זה, על דרך הניגוד, את גורדייבסקי ואת אולדריץ' איימס, הסוכן הכפול האמריקאי, שפעל מתוך מניעים כספיים, והיה בין הגורמים לחשיפתו של הראשון. את גורדייבסקי ניתן להשוות מבחינה זאת לקים פילבי, שאמנם החזיק באמונות הפוכות אבל פעל מכוחן. לצד המניע האידאולוגי פעלו מן הסתם גורמים מעולמם הפנימי של השניים; אצל גורדייבסקי היו אלה מן הסתם אישיותו של אביו ומעשיו במסגרת עבודתו, לצד התנגדותה המושתקת של אמו.

בן מקנטייר מסתמך על תחקיר מקיף, כולל ראיונות עם אולג גורדייבסקי, שהצטברו לכמאה שעות שיחה. הוא שופך אור על העולם האפלולי והמתעתע של הביון, שבכיר ה-CIA ג'יימס אנגלטון כינה "ג'ונגל של מראות". הוא מרחיב בנושאים כמו יחסי סוכן-מפעיל, אופיים של אנשי ביון ושל מרגלים, ההתנהלות השונה של ארגוני הביון במערב ובמזרח, החיים הכפולים של המרגלים אפילו בתוך משפחתם, הפרטים הקטנים היכולים לקבוע את הצלחתו או את כשלונו של מבצע, משחקי המוחות והמאמץ להכנס לראשו של היריב, הפרנויה והחשדנות ועוד. הפרקים המתארים את מבצע המילוט של גורדייבסקי מברית המועצות הם מלאכת מחשבת של סיפור מתח.

אולג גורדייבסקי חי כיום באגליה, מוגן על ידי MI6. לאחר בריחתו מברית המועצות נגזר עליו בהיעדרו גזר דין מוות, שמעולם לא בוטל.

"המרגל והבוגד", כמו ספריו האחרים של בן מקנטייר, הוא ספר מרתק ומעשיר, ומותח למרות סופו הידוע מראש. מומלץ מאוד.

The Spy and the Traitor – Ben Macintyre

תכלת

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

 

דו-שיח עם המוות / ארתור קסטלר

במחצית הראשונה של 1937, בין פברואר ליוני, ישב ארתור קסטלר במשך מאה ושניים ימים בכלא, שבוי בידי הרפובליקנים בספרד לאחר שנגזר עליו מוות. מאוחר יותר באותה שנה כתב את "עדות ספרדית", אודות קורותיו במלחמת האזרחים, אותה סקר כעתונאי. "דו-שיח עם המוות", המתאר את תקופת הכלא, היווה את המחצית השניה של העדות, ובשנים שאחר-כך ראה אור בנפרד.

קסטלר, שחייו היו סוערים ורבי תהפוכות, היה באותה תקופה קומוניסט. למרות שהיה שנוא על הלאומנים בספרד – אחד הבכירים שבהם נשבע לירות בו בשל מאמרים שכתב – חזר למאלגה כעתונאי כדי לסקר את הקרבות שעמדו לפרוץ באזור. הוא בחר להשאר במקום גם לאחר שנכבש בידי המורדים, ועד מהרה נעצר. במשך שבועות היה נתון בבידוד, ללא חקירה וללא משפט, והובא לידיעתו כי הוא עתיד להיות מוצא להורג, אלא אם פרנקו ימיר את עונשו במאסר עולם. בסופו של דבר שוחרר, ככל הנראה בזכות מאמציה של אשתו ובשל מעמדו כעתונאי, והוא הוחלף באשתו של אחד מן הטייסים החביבים על פרנקו.

הספר נפתח בתיאור המצב והאוירה בספרד. במפתיע, למרות שמדובר בתקופה עקובה מדם, תיאוריו של קסטלר שזורים הומור, אפל ועצוב ובכל זאת מצחיק לעתים. אולי ניתן לסכם את טיבה של מלחמת האזרחים בניסוחו זה: "בדרך הנהלת המלחמה הספרדית יש הרבה מהפטליסם המזרחי – מצד שני המחנות היריבים; זוהי אחת הסיבות המשווה למלחמה בעת ובעונה אחת אופי של עליצות מאושרת, אכזריות ושגיון. מלחמות אחרות רציפות של קרבות הן, ואילו בזאת קיימת רציפות של טרגדיות". קסטלר חוזר ומדגיש את בחישתם של כוחות זרים במלחמה, בעיקר כוחות איטלקיים וגרמניים, שערכו על גבה של ספרד ניסוי כלים לקראת מלחמת העולם, ומצביע על חולשתם, עד כדי אדישות, של הרפובליקנים.

עיקרו של הספר מוקדש לימי הכלא, לשגרת ימיו בו, ולהרהוריו באשר להתמודדות עם שלילת החופש ועם המוות הקרב. קסטלר כותב על טלטלה רגשית מתמדת, בין נחישות לאפתיה, טלטלה שהחלה מיד עם הכנסו לראשונה לתאו גדוש החלטות נשגבות לשמור על כושר גופני ומנטלי, שהתערערו במהרה בגלל אסלה שאינה מתפקדת והכרה במגבלות שנכפו עליו. הוא מהרהר בחוסר היכולת להכיר באמת באפשרות של המוות, למרות לילות ללא שינה בהם הוא מאזין לכומר ולסוהרים הבאים לבשר את בשורת הקץ. בהקשר זה הוא נזכר בדברים שאמר לו ידידו, כשנתן לו מזרק ותרופות שיסייעו לו להתאבד אם יעמוד בפני עינויים: "כמובן שתחילה חייב אדם לחטא את המחט באש בטרם יזריקנה לעצמו, אחרת עלולה להצטבר מוגלה בפצע"… הוא כופר ביכולתה של השוואה לצרות אחרות להביא נחמה, וטוען כי "ישנה דרגה של סבל שלגבי דידה חדלות השוואות כמותיות מלהיות בעלות משמעות כלשהי". הוא מנסה לפצח את תפיסת הזמן ולהבין כיצד יתכן שהזמן שעובר כה לאט בהווה מתכווץ בהופכו לעבר, עד כי נדמה שאך לפני רגע נכנס לכלא. הוא מתבונן בשוביו ובאנשים הכלואים עמו (בשלב מסוים חלק תא עם חייל גרמני, שהקפיד לעטר את עצמו בצלב קרס), ומתייחס למקריות הקובעת את תפקידו של כל אחד מהם: "כמה מגוחך הוא לייחס חשיבות כלשהי לאופיו האישי של האדם; כמה מועטה היא החשיבות הנודעת ממהותו הנפשית של אדם, ומה רבים הם הדברים התלויים בתפקיד שהטילה עליו החברה למלא; וכמה מצומצם הוא השדה הנתון לרשותו כדי לפתח את נטיותיו הנפשיות הטבעיות". עוד בהקשר ליחסים שבין השובים לשבויים, הוא מצביע על המהירות שבה מפתח השבוי מנטליות של עבד, ומתייחס כצו הגורל לזכויות היתרות של מי שהפכו להיות אדוניו לרגע. בצער הוא מודה כי "בעת בדידותי אני נעשה רע לב יותר ויותר, סנטימנטלי ורע לב", ומספר בכנות על אמונות תפלות שנתפס להן כדי להמנע ממוות, או לפחות לחזות את הגעתו – ספירת כפתורים, צעידה על מרצפות התא מבלי לדרוך על הקוים המפרידים ביניהן.

מכיוון שחוסר מעש הוא כנראה המדכא הגדול מכולם, ובעיני אין כמו ספרים להסחת דעת ולנחמה, שמחתי עם קסטלר כשהצליח למשוך את תשומת לבו של הספרן, ולקבל ספר לקריאה. הנה מה שהיה לו לומר על שני הספרים הראשונים שבחר עבורו הספרן:

היה זה מקרה מיוחד ובר מזל שדוקא האוטוביוגרפיה של ג'והן סטיוארט מיל היתה הראשונה בערימת ספרי הספרן. האמנתי תמיד, שבהנחלתה של ההשגחה העליונה קיימת מחלקה מיוחדת, שמתפקידה להמציא לקורא את הספר המתאים ברגע המתאים.

[…]

הספר השני שניתן לי לקריאה היה Voyage Autor de Mon Quartier לדה-מסטר, והמשפט הראשון, שנתקלתי בו כשהפכתי את עמודיו, היתה שיחת היחיד של המחבר המסוגר בחדרו, בשעה שהוא סוקר את ספרייתו: "הם אסרו עלי להלך בעיר אנה ואנה וליהנות מזיו המרחב; אולם הם השאירו ברשותי תבל כולה, שמרחבה אין-סופי ונטול גבולות, ואף את הזמן האין-סופי העומד לרשותי".

לספר הקדימו המתרגמים מבוא מרתק, המתאר את חייו של ארתור קסטלר וכיצד באו לידי ביטוי ביצירתו. קסטלר צירף הקדשה למהדורה העברית, ובה הוא מצטט משפט מכתב היד של המחזה "גטו" שכתב הרצל, משפט שנשמט מן הנוסח הסופי, אך ראוי בעיני הסופר לשמש כמוטו לספרו: "יניחו לכם לחיות רק אז כשתלמדו כיצד למות".

תוך כדי קריאת הספר – בגלל רעיונותיו, בגלל הרוח האיתנה, וגם בגלל ההומור – חשבתי על אסיר מפורסם אחר, נתן שרנסקי, ועל האופן בו החזיק מעמד בכלא במשך תשע שנים, כמחציתן בבידוד. הנה עצותיו בסרט חביב שהכין לקראת הבידוד בימי הקורונה (להבדיל).

הספר באנגלית מצוי ברשת.

"דו-שיח עם המוות" הוא מסמך יחודי, כן ומעורר מחשבה. מומלץ בהחלט.

Dialogue with Death – Arthur Koestler
מסדה
1946 (1942)
תרגום מאנגלית: שושנה ויוסף נדבה

עבד אמריקני, סיפור חייו / פרדריק דאגלס

פרדריק דאגלס נולד ב-1818 בשם פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי לאם שפחה ולאב בלתי ידוע, כנראה אדוניה של האם, שאנס אותה. לקשרי המשפחה לא היתה כל משמעות בעיני אדוני העבדים, ופרדריק הופרד מאמו כשהיה בן שנה. עד שנפטרה כשהיה בערך בן שבע, התראה איתה פעמים ספורות, כשכיתתה רגליה בלילה מן החווה בה הועסקה, כדי לשהות זמן קצר לידו.

התמזל מזלו של הילד, והוא נמסר לידי אדון אחר בבולטימור, שם החלה אשת האדון ללמדו קריאה, עד שהוכרחה על ידי בעלה לחדול. טענתו של האדון הלבן היתה, שהקריאה תהפוך את פרדריק בלתי כשיר להיות עבד, ותאמלל אותו. חלקו הראשון של הטיעון היה עבור הילד בגדר התגלות, וכפי שכתב בביוגרפיה שלו, "מרגע זה הבנתי את הדרך מעבדות לחירות". חלקו השני של הטיעון התברר כמדויק. הקריאה האירה בבירור את מצבו הנקלה של העבד, אך לא הציעה כל מרפא או דרך מוצא.

בהיותו כבן עשרים עלה בידו של דאגלס להמלט לצפון, לאחר שנסיון קודם, שלוש שנים קודם לכן, הסתיים במאסר. בשנים שלפני הבריחה התגלגל מיד ליד. תחילה נקרא לחזור מבולטימור, "כדי שיוכלו לאמוד את ערכי עם שאר הרכוש", לצורך חלוקת ירושת אדונו שנפטר. מזלו חדל לשחק לו, והוא נשלח לעבוד בפרך בחווה, וכשהצטייר כמרדן הופקד בידיו האכזריות של מאלף עבדים. על שבירת רוחו באותה תקופה כתב, "הנה כך הופך אדם לבהמה". כשההין בפעם הראשונה להתנגד לעונש הלקאה, החל בתהליך ההפוך, לשוב להיות אדם.

בצפון נישא לאשה שהכיר בבולטימור ושינה את שמו. שלוש שנים אחר כך, לאחר שהתבקש לשאת דברים בכנס של מתנגדי העבדות, השתלב בפעילות הציבורית. עד סוף חייו פעל למען זכויות השחורים, ובמקביל גם למען זכויות הנשים. את ספרו האוטוביוגרפי כתב כשהיה בן עשרים ושבע, והיתה זו הפעם הראשונה שהעבדות נכתבה מנקודת המבט של מי שהיה עבד. בשנים מאוחרות יותר כתב שני ספרים ביוגרפים נוספים.

ספרו של דאגלס מצטיין בפשטות תיאורית ובמבט פסיכולוגי מעמיק על תופעת העבדות. הוא מתאר, בזעזוע ובכאב אך מבלי להתלהם, אכזריות נטולת מעצורים מצד אלה שבידיהם הופקד גורלם של העבדים. הוא מצביע על מגוון הדרכים בהן תומרנו העבדים להשלים עם מצבם: כמדיניות, אדוניהם וידאו שהחופש ייראה בעיניהם מאוס (לדוגמא, בימים החופשיים שבין חג המולד לשנה החדשה עודדו אותם לשתות לשוכרה). התלות באדונים טופחה ושומרה, לבל תעלה על הדעת אפשרות אחרת, ודאגלס אכן מתאר תופעות של הזדהות עם המשעבדים עד כדי קטטות בין עבדים מחוות מתחרות. וכמובן, איומים תמידיים בעונשים חמורים על בריחה היו תלויים מעל ראשם. כשדאגלס וחבריו הרהרו בבריחה, הם עמדו בפני בחירה אכזרית בין מציאות עגומה אך מוכרת ובין חירות מוטלת בספק. דגלאס עצמו נזהר תמיד לסייג את דבריו, וכשהוא כותב על מעביד טוב הוא שב ומזכיר כי מדובר בטוב יחסית, עד כמה שניתן לצרף את המילה הזו לעוולה של בעלות על עבדים. מעניינת אבחנתו על אכזריותם היתרה של אדונים שמצאו בדת תמיכה לעמדותיהם ולמעשיהם. מעניינות גם התבוננותו ביחסן של המשפחות הלבנות כלפי הילדים שנולדו לאבות מן השפחות, וקביעתו כי העבדות משחיתה לא רק את נפשו של העבד אלא מביאה גם להתבהמותו של בעל העבדים.

החירות שחיכתה לבורחים בצפון ארצות הברית לא היתה נקיה מפחדים. חוטפי עבדים רודפי בצע ארבו לבורחים כדי להשיבם לדרום תמורת פרס כספי. החירות התבטאה בהיות האדם חופשי לעשות לביתו, אך האפליה והגזענות עדיין שלטו ביומיום. רק כששהה דאגלס שנתיים בבריטניה, לשם גלה מחשש שפרסומו יביא לחטיפתו, התנסה לראשונה בחיים שוויוניים שבהם צבע עורו לא היווה שום שיקול ביחסן של הבריות כלפיו.

זקיפות הקומה של דאגלס מרשימה. למרות שבמשך עשרים שנות חייו הראשונות הושפל, נחשב רכוש, נאלץ להרכין ראש ולעולם לא להישיר מבט אל עיניו של בעליו הלבן, הוא מכיר בערך עצמו כאדם, ונושא את דגל השוויון מתוך הכרה עמוקה בצדק שבו.

למהדורה הראשונה של הספר צורפו שתי הקדמות מרגשות מאת פעילים לביטול העבדות. השניים מוסיפים פרטים על דמותו של דאגלס, על העוול הנורא שבעבדות, ועל המאבק הסיזיפי לביטולה.

"עבד אמריקני, סיפור חייו" הוא ספר מרשים מאת אדם מרשים. העבדות בצורתה דאז אמנם חלפה מן העולם, אך גזענות וניצול והתעמרות בחלשים עודם כאן, וראויים דבריו של פרדריק דאגלס להשמע גם היום.

Narrative of the Life of Frederick Douglass, an American Slave – Frederick Douglass

נהר ספרים

2006 (1845)

תרגום מאנגלית: מיכל אילן

יוהאנס קפלר / ארתור קסטלר

יוהאנס קפלר, יליד 1571, נחשב לאחד מאבות המדע המודרני. הוא ניסח את החוקים הקרויים על שמו, העוסקים בתנועת כוכבי הלכת, חוקים שהיוו את אחד היסודות לחוק המשיכה האוניברסלי שניסח ניוטון. קפלר עסק גם בתופעות אופטיות, והניח את הבסיס לאופטיקה המודרנית. תחומי התעניינותו כללו נושאים נושקים נוספים וחידושים מתמטיים, ובערוב ימיו אף כתב את "סומניום", שקרל סגן ואיזק אסימוב תיארו כאחד מראשוני ספרי המדע הבדיוני.

ארתור קסטלר מגדיר את קפלר כמי שעומד כשרגלו האחת בעבר והשניה בעתיד. מצד אחד הוא היה הראשון שלא הסתפק בתיאור תנועת גרמי השמים, אלא ביקש לייחס לה סיבות פיזיקליות, וכנדרש מאיש מדע – מה שמובן מאליו היום והיה חריג בזמנו – דחה תיאוריות נאות אם אלה לא נתמכו במדידות. חוקיו הם חוקי טבע ראשונים במובן המודרני – מדויקים, ניתנים לבחינה ולאימות, מנוסחים בלשון מתמטית. מצד שני עדיין היה שבוי במיסטיקה ובאמונה בהשפעת הכוכבים על אופיים של בני האדם, ואלה הסיטו אותו לעתים מן הנתיב הישר אל התגליות. עד סוף ימיו האמין כי מסלולי כוכבי הלכת חוסמים ונחסמים בגופים אפלטוניים משוכללים, ולפיכך כדוריים, למרות שהוא עצמו קבע כי המסלולים אליפטיים.

קפלר השאיר אחריו כתבים רבים ומפורטים. בכתביו האישיים תיאר בחשיפה מרובה את חייו הפרטיים, והניח את עצמו תחת זכוכית מגדלת ביקורתית. בכתביו המדעיים נקט כמעט תמיד לשון מסולסלת וסיפורית, ושיתף את הקוראים בכל מהלך עבודתו, כולל שגיאותיו. "לא אעטוף את דברי במחלצות," הוא כותב בהתיחסו לטעויות שעשה. "אמת הטבע, שדחיתי וסילקתי מעל פני, חזרה והתגנבה בעד הפתח האחורי, לאחר ששמה על פניה מסווה למען תֵּרצה […] הה, איזה כסיל הייתי!". אחד הפרקים בספרו "האסטרונומיה החדשה" מסתיים בהכרזה על נצחון מגובה במספר עמודים של הוכחות, ואילו הפרק העוקב נפתח בהצהרה: "לא ייאמן כי יסופר! היפותזה זו, המתאימה כה יפה לעמדות שנצפו, היא בכל זאת מוטעית…". עשרים וחמש שנים אחרי פרסום "מסתרי היקום", הוציא לאור מהדורה חדשה, ובה הוסיף הערות שתיקנו בעוקצנות מרה את שגיאותיו שלו.

הביוגרפיה של קפלר היא כמחצית מספר גדול יותר של קסטלר בשם "הסהרורים", העוסק בתולדות הקוסמולוגיה מבבל ועד ניוטון. לדעתו של קסטלר רבים מן החוקרים לא ראו נכוחה את העובדות, ובכל זאת השתמשו בהן באופן הנכון, כשם שסהרורי הולך בבטחה בשנתו. בהערת שוליים, מערכת הספר מתנגדת לקביעה זו, אבל קסטלר עצמו שב ומדגיש אותה. הוא אינו מטיל ספק בגאונותו של קפלר ובמעמדו ההיסטורי, אבל סבור כי האיש עצמו לא עמד על ערכם של חוקיו, אלא ראה בהם לבנים רגילות, שלוש מתוך רבות, לבנית מקדשו הבארוקי, ולפיכך אחד ההישגים החשובים של ניוטון היה בחשיפתם מתוך הבליל של כתביו. קסטלר אף נוטל לעצמו חירות פסיכולוגית בבואו לנתח את דמותו של קפלר, וגם את דמויותיהם של טיכו ברהה ושל גלילאו גליליי, ולא ברור עד כמה אבחנותיו מוסמכות. למען האמת, אין זה באמת משנה: קסטלר נצמד לעובדות, משלב באופן קריא ומרתק את האישי עם המדעי, ואת מסקנותיו יש לקרוא – המלצה נכונה תמיד – קריאה ביקורתית.

לא ניתן לנתק את הביוגרפיה הפרטית מרקע התקופה. משרותיו של קפלר, החסויות שקיבל, המשכורת ששולמה לו (או לא), כל אלה היו תלויות ביחסי הכוחות בין השליטים באירופה. מלחמת שלושים השנים, שפרצה ב-1618, טלטלה אותו ממקומו. בשל אמונתו הלותרנית נאלץ יותר מפעם אחת לגלות ממקום מושבו. מחלות נטלו את חיי כמה מילדיו. בין השנים 1615 ו-1621 היה טרוד במשפטה של אמו, שנאסרה ונחקרה באשמת עיסוק בכישוף. קסטלר מתייחס לכל אלה ולהשפעתם על קפלר בהרחבה. עוד פן מהנה בספר עוסק בקשרים בין המדענים הגדולים של התקופה.

המבוא למהדורות העברית והאנגלית של הספר מייעד אותו בעיקר לקהל צעיר, אבל לדעתי הוא מיועד לכל גיל (וקוראים מכל הגילים יתקשו עם העברית המיושנת שלו). בהקשר זה שעשעה אותי אזהרתו של איש החינוך שכתב את המבוא למהדורה האנגלית: "קפלר אינו ראוי להיות לנו למופת לא בגישתו למדע ולא בגישתו לחיים, אולם מביוגרפיה זו אפשר ללמוד הרבה בתחומי ההיסטוריה, הפיזיקה, החברה האנושית וטבע האדם"…

ביוגרפיה מרתקת ומומלצת מכל הבחינות.

The Watershed – Arthur Koestler

דביר ועם עובד

1970 (1959)

תרגום מאנגלית: ח. בן-עמרם

מסעודה / יקיר אלקריב

יקיר אלקריב, נכדה של מסעודה, מספר בספרו את קורות חייה של סבתו. בראיון הוא אומר, כי כשלא קיבל תשובות על שאלותיו, "ויתרתי על האמת. אני לא היסטוריון וזו לא ביוגרפיה. כתבתי מה שאני רוצה, וזה היה כיף גדול". כתוצאה מכך, ובשל הסיפורים הצדדיים הנספחים לסיפורה של מסעודה, הספר אינו תיעוד ביוגרפי של אשה אחת, אלא גם תיעוד של תקופה ושל חֶברה.

מסעודה נולדה במרוקו לאם צעירה, שנישאה בעל-כורחה לגבר מבוגר ממנה. לאחר כמה גלגולים, מצאה עצמה נשואה בהיותה בת שתים-עשרה. בהיותה בת עשרים כבר היתה אם לארבעה ילדים. בעלה ובן-דודו, שהיו פעילים ציוניים, העלו את המשפחה לארץ עוד לפני קום המדינה. אחרי שהות בקפריסין, הגיעו לשכונת התקווה, ומשם ליפו. למסעודה, שחוותה קשיים כל חייה עד כה, ציפו קשיים גם כאן. היא התאלמנה במלחמת העצמאות, איבדה בן זוג נוסף בקרבות, אחד מילדיה נפטר בדרך, אחת חלתה וכמעט נחטפה. בשל המחסור נאלצה למסור את הילדים לפנימיות ולקיבוץ.

מכיוון שהיתה אשה בחברה של נשים מושתקות, ומכיוון שהיתה זרה ובודדה, חשה תמיד שנסיבות חייה מעצבות אותה, ולה עצמה אין קול משלה. הסופר מתאר זאת כך: "היא מעולם לא היתה מקור של אור, כמו אנשים אחרים שהכירה בחייה שהיו להם חלומות, רצונות ותשוקות משלהם, והם שעיצבו את גבולות חייה ואת מהלכם". אמירה מעט חריפה, כי בכל זאת, כשהדברים היו אמורים בילדיה גילתה תושיה ועיקשות וערמומיות. כך ארע כשטענו בבית החולים, בו השאירה את בתה החולה, שהבת אינה אצלם, וכך גם כשבנה ביקש לשאת אשה למרות התנגדותו של אביה.

באותו ראיון אמר הסופר כי אין לו כל ענין בשד העדתי, והספר אכן אינו עוסק בכך. אמנם נאמר למסעודה ש"אין אמונה באישכנזים", אבל כשהיא מגיעה לארץ, ומסתבר לה שבעלה להוט להתגייס והיא תיוותר לבדה, היא יודעת "כי כל הגברים פה, היהודים, הערבים, האנגלים, האישכנזים – כולם אדישים לגורלה במידה שווה". החטא בסיפור ההגירה וכור ההיתוך אינו נעוץ במוצא, אלא בהתנשאות כלפי החדשים, נטולי השפה, הנבוכים מול המנהגים הבלתי מוכרים, וטינה עדתית קיימת לא רק בין אשכנזים לספרדים, אלא גם בין תוניסאים למרוקאים, כמו בין גרמנים לפולנים.

כאמור, בספר משולבים סיפוריהם של אנשים נוספים, שחייהם הצטלבו באלה של מסעודה. נמצא ביניהם את הדוד, שפציעתו בידי שוטרים היתה בין הגורמים למהומות ואדי סאליב; את השכנה ילידת עירק, שהיתה כוכבת בבומביי; את ניצולת השואה, שאיבדה את כל ילדיה, והתאבדה בדרך לארץ, ועוד. כולם יחד נרקמים למסכת חיה אחת.

מסעודה היא דמות כובשת לב, תמימה אך מפוכחת, כנועה אך נחושה כשהיא נדרשת לכך. היא עצמה נמנעת מלספק פרטים רבים, כי לא מדברים סרה במתים, או משום איסור לשון הרע, אך הרושם הוא שיקיר אלקריב הצליח בכשרונו לתת לה קול אמין, וראוי הסיפור להיות מסופר.

עם עובד

2020

היריד העולמי / א.ל. דוקטורוב

אדגר לורנס דוקטורוב, יליד 1931, מתאר את חייו בשנים 1939-40. הספר מסופר ברובו מפיו של הסופר המבוגר, המשחזר את חייו בברונקס, ומשולבים בו מספר פרקים קצרים מפיהם של אמו רוז ושל אחיו הבכור דונלד. הספר הוא ביוגרפי במובהק, למרות שכמעט במובלע מצוין פעם אחת ששם המשפחה הוא אלטשולר. יתכן שבכך ביקש הסופר להצביע על עובדת שילוב מידה מסוימת של בדיה בזכרונות, בדיה – או השלמה מן הדמיון – שאולי משתמעת מאליה לאור הפירוט הרב של האירועים, כאילו לא חלפה כמעט חצי מאה מאז התרחשותם.

דוקטורוב משחזר בכשרון רב את אוירת התקופה, ואת כל הפרטים מהם הורכב היומיום. בערך אחרי מאה עמודים שאלתי את עצמי מתי תתחיל להתגבש עלילה, אבל לא היצרתי על התמהמהותה, שכן התיאורים בספר הם בבחינת הזמנה לבקר בעולם כפי שהיה בשנים המתוארות. גם אם מדובר בפרטים בנאליים, כמו משחקי רחוב, סרטים, ארוחות, מלבושים, החִיּוּת שבה הם מטופלים הופכת את הקריאה לחוויה מהנה. אי אפשר להמנע מלהזכר באירועי ילדות דומים שארעו לקורא, גם אם בתקופה אחרת ובמקום אחר, ולהשתאות מיכולתו של הסופר להפיח נשמה מיוחדת בילדות שגרתית למדי. לכך יש להוסיף את יכולתו המרשימה של דוקטורוב להביע במדויק את תחושותיו של הילד יחד עם הפרספקטיבה של המבוגר, יכולת המחריגה את הספר מתחום זכרונות גרידא.

דוקטורוב היה נכדם של מהגרים יהודים מרוסיה. בתקופה המתוארת בספר הוא חי עם הוריו, רוז ודייב, שהיו טיפוסים שונים לחלוטין, שידוך שהוריהם התנגדו לו. רוז היתה אשה רצינית, מציאותית, עם שתי רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים. אישיותו של דייב היתה הופכית לגמרי. הוא היה פנטזיונר, שונא מסגרות, חובב הימורים ונשים. בשנתים המתוארות בספר היה דייב בעליה של חנות מוזיקה, שהתנהלותו העסקית הביאה לפשיטת רגל. בין ההורים פרצו מריבות תכופות, אך דוקטורוב אינו מתייחס אליהן בטרוניה, אלא בקבלה של ילד ובהבנה של בוגר. הוא מתאר יחסים טובים של ההורים עם ילדיהם, ויחסי אחים טובים עם דונלד. ברקע, אי שם הרחק באירופה, צועק היטלר מעל במות, ובעבור הילדים הוא דמות נלעגת לחיקוי, והמלחמה שנפתחת מתחילה להטיל את צלה גם על אמריקה.

היריד העולמי בניו-יורק היה פתוח לקהל במהלך שתי עונות ב-1939 וב-1940. ססמת היריד היתה "שחר של יום חדש", ובמסגרתו הוצגו בין השאר תחזיות לגבי פניו של העולם של מחר. מבחינת אדגר בן התשע, היריד היה נקודת מפנה מכמה בחינות. בעולם בו הילדות התנהלה בדרך-כלל בתוך המסגרת השכונתית, יציאה ל"מרחק", אל היריד, היתה מרגשת. העולם הצר נפתח לפתע, ואפשרויות חדשות ומסחררות נגלו לעיניו של הילד. על קו הגבול בין ילד לנער הוא חזה בנשים עירומות שוחות באקווריום. ואולי ההיבט המשמעותי מכולם – בלי לספר לאיש שלח אדגר חיבור לתחרות "הנער האמריקני הטיפוסי", והיה אחד מבין שישה שזכו לציון לשבח ולכרטיס כניסה חינם ליריד ולנפלאותיו לכל המשפחה. כשאביו נאלץ לעבוד כשכיר, וכשאמו נסתה למצוא צדדים חיוביים למעבר שנכפה עליהם לדירה קטנה וצפופה, וכולם נאלצו לצמצם את הוצאותיהם, אדגר הצעיר, בזכות הכשרון שהחל להנץ בו, הוא שהביא את המשפחה אל היריד.

במסגרת היריד הוטמנה באדמה קפסולת זמן, שתכליתה להציג לאנושות של שנת 6939 את החיים של האנושות חמשת-אלפים שנה קודם לכן. "היריד העולמי" אף הוא הוא קפסולה שכזו, המספרת לקוראי ימינו את סיפורם של האמריקאים בכלל, ושל תושבי הברונקס בפרט, בשנות השלושים של המאה העשרים. הספר מהנה מאוד, כתוב בכשרון ובתבונה, ומתורגם יפה. מומלץ בהחלט.

World’s Fair – E. L. Doctorov

זמורה ביתן

2001 (1985)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

כלה / אורה אחימאיר

כששים שנה לאחר מות אמה, יצאה אורה אחימאיר למסע בעקבותיה. האם חיה עזבה בעל-כורחה את ביתה ואת בעלה ושלושת ילדיה, כשאושפזה בשל מחלת לב. במשך שלוש שנים התייסרה, ונפטרה כשאורה, הבת הבכורה, היתה כבת שלוש-עשרה. אולי משום גילם הצעיר של הילדים, ואולי משום שהיתה זו תקופה של ריחוק בין הורים לילדיהם, ילדיה של חיה לא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. חקירותיה של אורה פענחו את סוד העצב שהיה שרוי על אמה, וחשפו מסכת חיים מרתקת, ובעצם כמה וכמה פרשות חיים שהשתלבו זו בזו ובהתהוותו של הישוב בארץ.

אורה אחימאיר כתבה את "כלה" במינון מדויק של רגש אישי ותיעוד היסטורי. היא מתארת את החיים לצדה של האם, שהיתה בלתי מובנת לה, תובענית ובלתי מרוצה ממנה, אבל אינה באה לבקש סימפתיה לעצמה. נראה שההתחשבנות היא ממנה והלאה, וההזדהות שלה עם תחושותיה של אמה, כמו גם הערכתה את אביה, משלימות את תמונת חייה שלה, ומפייסות כל רגש קשה שיכול היה לצמוח ממנה.

נקודת המבט של הבת היא, אם כן, מעניינת ומרגשת, אבל ההיסטוריה הנפרשת בספר היא עיקר כוחו. בכושר תיאורי מעולה מתארת הבת את חיי הישוב היהודי בצפת בשנות המנדט, את היומיום של אנשים ששינו במו ידיהם את חייהם כשנטשו את הארצות שבהן נולדו, תוך שהם שומרים על אורח החיים האורתודוכסי, או בוחרים בדרך חיים משלהם. הסיפור נע מצפת לירושלים, מאירופה לארץ-ישראל, מן המודרנה אל המסורת, מן החלוצים אל השוטרים היהודים. כמבקשת לגעת באנשים שהיו ואינם, נסעה המספרת אל מחוזות ילדותם, ערים ועיירות שכל יהודיהם, אנשים שאותם היא משרטטת בחיות רבה, הושמדו או נפוצו לכל חלקי תבל. היא נברה בארכיונים, ראיינה את מי שהכירו את הוריה ויכולים לספר עליהם, חיפשה מצבות, בתים, סימנים שיעידו על מה שהתרחש בעבר, השלימה מעט מדמיונה, וצירפה פרט לפרט לתמונת חיים תוססת. התמונות המשולבות בין הפרקים מעמיקות את ההיכרות עם פרטי הסיפור.

"כלה" הוא ספר מרתק ונוגע מאוד ללב, כתוב בתנופה ובכשרון, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2012

לחצות את הקו / ברברה טאופר

ברברה טאופר נולדה באירופה בתקופת מלחמת העולם השניה, להורים ילידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. אביה היה איש אס.אס, ולמרות שהבת היתה קשורה אליו, בעיקר בזכות תחומי ענין משותפים, עברו רבץ ביניהם בלתי מפוענח. אולי משום כך, ואולי משום שנמשכה אל הנסתר – והשואה היתה מוסתרת היטב מבני דורה – מצאה עצמה ברברה מתעניינת ביהודים ובגורלם. חייה גלגלו אותה לעולם העיתונות, ומשם לעולם הדיפלומטיה כנספחת עיתונות וכנספחת תרבות. תשע שנים עשתה בתפקידה זה בישראל, ולאחר שעזבה ולא מצאה עצמה בבית בשום מקום אחר, בחרה ביהדות כאורח חיים, ושבה לחיות בארץ. את קורות חייה סיפרה למיכאל ששר, והוא שערך וכתב את הספר שלפנינו.

בחרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה בגלל חצית הקו המסקרנת, אבל למען האמת לא הצלחתי לגמרי להבין אותה. ברברה כועסת על אביה בשל חברותו באס.אס, אך למעשה אין לה מושג מה היה תפקידו במלחמה. היא מציינת שלא היה קצין, בגלל שורשים יהודים רחוקים, מניחה שלא השתתף במעשי הרג, ומדגישה את אדישותו כלפי האידיאולוגיה הנאצית, ואת העובדה שסייע באופן עקיף למספרזרים נרדפים להמלט. הכעס שלה הוא בעיקר על אי האכפתיות שלו ועל היסחפותו עם ההמון. אם כך, עברו של אביה אינו המניע למהפך. מניע משמעותי יותר, לדעתי, הוא רגש האשם כלפי קורבנות השואה, למרות שהיא עצמה היתה תינוקת בתקופתה. היא מספרת כי לאחר שגוירה והצטרפה לעם היהודי, חשה כאילו החזירה לחיים את אחד הנרצחים שנגרע מן העם. מניע נוסף, אם כי לא ראשי לדעתי, נעוץ במשיכתה למיסטיקה. במהלך חייה, כך היא מתארת, חוותה הארה כילדה, חשה בנוכחותם של שני מלאכים מלווים, יצאה מתוך גופה במהלך אנליזה, ולאחר התייהדותה התעניינה בקבלה (קצת קשה לי להתייחס ברצינות למי שמוכיחה את משמעותם של חלומות באמצעות העובדה שהחתול שלה, שעליו חלמה רק פעם אחת, אכן מת שנה לאחר החלום…). ואולי העובדה שחשה נוח בארץ ורכשה ידידים רבים הוותה גם היא זרז. כך או כך, מכיוון שציפיתי להיכרות עם הדור השני של הגרמנים, יצאתי מאוכזבת, מפני שמדובר בחיים פרטיים ואישיים מאוד, שעברן של גרמניה ושל אוסטריה הוא לא הגורם הראשון במעלה בגלגוליהם.

הספר שופע שמות מוכרים, כולם, לדבריה, מכרים קרובים. נמנים עמם ברונו קרייסקי, היהודי שהיה קנצלר אוסטריה בין 1970 ו-1983, ויחסיו עם ישראל ידעו עליות ומורדות; איל העתונות אקסל שפרינגר, ידיד ישראל, שלטענתה היא שקישרה בינו ובין הישראלים; יצחק רבין, טדי קולק, ישעיהו ליבוביץ, הרב ישראל לאו, ריימונד טוויל, ושורה ארוכה של פוליטיקאים ואנשי בוהמה ישראלים וזרים. לעתים נדמה מתיאוריה שבכל מקום ובכל חברה תפסה עמדה מרכזית. ברברה טאופר אוחזת בדעות מוצקות, לעתים שטחיות וסטראוטיפיות בעיני, בנושאים רבים, ביניהם יחסי ישראל-פלשתינים, שהדיון בהם תופס נתח נרחב מן הספר. את הקרובים לעמדותיה היא מתארת בחיבה, אחרים זוכים ליחס מזלזל. יש לה מה לומר, מנסיונה המורכב והכואב, על יחסי גברים-נשים, וחשיפתה את עצמה, שלפעמים נדמית כמתייהרת, רוב הזמן כמעט אכזרית בכנותה.

מה עושה את סיפורה לראוי לפרסום? הפיסקה הנוגה המסיימת את הספר מתיחסת לכך: כשאני חושבת על חיי עד עתה, אני חשה תחושה של לאות גדולה, כאילו משהו בתוכי נשרף. לעתים אני חושבת שאיבדתי את כל כוחותי מפני שתעתעתי בגורלי ורציתי לעצבו בעצמי, ומחשבותי גולשות לעבר, כשעדיין הייתי בתו של איש אס.אס לפני שלושים שנה, כשראיינתי את משה דיין. הוא אמר לי אז להאזין לדבריו, מפני שלכל יהודי יש סיפור באמתחתו. היום אני יהודיה ובאמתחתי סיפור, שמן הראוי שיסופר.

סוּפַּר למיכאל שָשַר

ספרית מעריב

1993

קולט / ג'ודית תורמן

סידוני-גבריאל קולט, שנודעה בשם העט קולט, היתה סופרת צרפתיה שפעלה בשלהי המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. בשיא תהילתה נבחרה כחברה באקדמית גונקור, שהיתה, ברוחו של מייסדה אדמונד דה גונקור, סגורה בפני נשים ובפני יהודים, וב-1949 אף נבחרה כנשיאתה. כעשור קודם לכן בחרו בה הסופרים הצרפתים כסופרת הטובה ביותר מבין כותבי הצרפתית החיים עדיין. דרכה אל התהילה היתה מפותלת ואף רווית גינויים ובוז, וחייה הסוערים ויוצאי הדופן ראויים לביוגרפיה המצוינת שכתבה ג'ודית תורמן.

קולט נולדה ב-1873 בכפר במרכז צרפת, בת לאם ססגונית, שאף חייה שלה יכלו לשמש נושא לספר, ולבעלה השני, יוצא צבא שאיבד את רגלו. אמה נוכחת רבות בספריה, כמו ב"הולדת יום", שבסיפור "סידו" הנכלל בו מוקדש פרק לאביה וליחסים בין הוריה. בהיותה בת עשרים נישאה לסופר אנרי גוטייה-וילאר, שהיה מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה. אנרי, שכתב תחת שם העט וילי, היה ידוע כמי שנסמך על כותבי צללים. הוא היה מעלה רעיון לספר, מניח לאחד מסופריו לעבד אותו, משכתב את העיבוד, ומעביר אותו לסופר נוסף או שניים. סופרי הצללים היו מקבלים את שכרם, ווילי חתם על היצירה המוגמרת, ונהנה מן הפרסום ומן התגמולים. שיטת העבודה שלו היתה נושא להלצות: כשסירב לחתום על עצומת תמיכה בדרייפוס, העיר אחד ממכריו כי "היתה זו הפעם הראשונה שווילי סירב לחתום על משהו שלא הוא כתב". וילי הקדים את זמנו כאשף יחסי ציבור, וטיפח את עצמו כידוען. תורמן סבורה כי הכסף היה הפֶטיש האמיתי של וילי, והסגידה לו התישה בסופו של דבר את כל כוחו, הרעה את אופיו, והרסה את נישואיו לקולט.

יום אחד מצא וילי כתב-יד של אשתו, "קלודין בבית הספר", פרסם אותו תחת שמו, בהסכמתה, ובשנים הבאות חתם גם על ספרי ההמשך שכתבה. שנים אחר-כך, כשכבר היו פרודים, מכר את זכויות ההסרטה של הספרים, ונטל את התגמולים לעצמו. אחרי מותו תבעה קולט ששמו יוסר מן הספרים, ותביעתה נענתה, אבל אחרי מותה תבע בנו של וילי ששם אביו יוחזר אל הספרים, וגם הוא זכה.

לאחר הגירושים רוויי הרגשות והסערות, שלוו ביצירות ספרותיות בהן השמיצו זה את זה (מנהג שהמשיכו בו גם שנים אחרי פרידתם), פתחה קולט בקריירה עצמאית כפנטומימאית וכשחקנית. היא עוררה סערה ומחלוקת בהופעותיה הפרובוקטיביות, שכללו קריעת חולצה וחשיפת שד על הבמה. גם בחייה הפרטיים בחרה בדרך משלה, מבלי להתחשב במוסכמות. היא החליפה מאהבים ומאהבות, התלבשה כרצונה, לעתים כגבר למרות שהחוק (לא ייאמן) אסר על נשים ללבוש בגדי גברים מחוץ לבמה. ג'ודית תורמן עומדת יפה על רוחה של התקופה בקרב הבורגנות הצרפתית מוכת השעמום, תקופה שהתאפיינה בהדוניזם, בהתמכרות לסמים ולאלכוהול, בהומוסקסואליות כמעט כנורמה, במשיכה למיסטיקה ולמוות סוטה ואלים. למרות שנראה כי אורח חייה של קולט השתלב יפה באוירה זו, תורמן קובעת כי "בכל כלי שיט שמיטלטל בסערה ומלא בגופיהם של אנשים שמתעוותים בהקאות, יש לרוב נוסע אחד שהוא בריא באופן מוזר ומשונה, והוא מטייל על הסיפון המתנודד ברגליים יציבות בעודו אוכל ברוב חוצפתו כריך בשר חזיר. קולט היתה חריג מעין זה בשלהי המאה התשע-עשרה". היא שתתה להנאה מבלי להשתכר, עישנה לעתים רחוקות, נמנעה מסמים ממכרים. קולט פיתחה אמות מידה משלה למהוגנות מינית, ונהגה כאילו אורח חייה הראוותני והשערורייתי טבעי לגמרי.

העיסוק המקצועי במשחק, בשנים הראשונות של המאה העשרים, היה מילה נרדפת לזנות, והבגידה במעמד הבורגני היתה אף גרועה יותר. תורמן מאפיינת כך את מניעיה של קולט לבחור בעיסוק זה, בנוסף למניע הפשוט של השתכרות עצמאית לאחר גירושיה: קריירת המשחק שלה היתה מעשה מורכב של מרד, התנגדות מינית ואסרטיביות, שהאומץ והאידיאליזם של המהפכן נמהלו בו בזעם, בצהלה, באנוכיות ובילדותיות של נערה מתבגרת. הביקורת על בחירותיה ליוותה אותה של חייה. בני משפחתו של בעלה השני, אנרי דה ז'ובנל, התקשו לקבל אותה, והוא עצמו, למרות שהתעלם תחילה מדעת הקהל, התרחק מאשתו בעל המוניטין המפוקפק כשהחליט להתמסר לפוליטיקה. לא סייעה ליחסיהם, בלשון המעטה, גם העובדה שקולט ניהלה רומן ממושך עם בנו של בעלה מנישואיו הראשונים – היא היתה כבת חמישים, הוא היה בן שש-עשרה – משקפת בחייה את דמותה של לאה, גיבורת "שרי" (מאוחר יותר אף שיחקה את לאה על הבמה).

ב-1931 זעזעה שוב את החוגים החברתיים של צרפת כשפנתה לעסוק בתעשית היופי, פיתחה מוצרים ופתחה מכונים, שבהם עבדה אף היא עצמה. כדרכה היתה אדישה לטענות הסביבה שהיא מוכרת את כשרונה בעבור תעשיה נחותה.

גם אחרי מותה של קולט, למרות תהילתה הספרותית, ולמרות שהצרפתים מחלו לה על מעשים חמורים יותר מהתערטלות על הבמה, כמו פרסום יצירותיה בעתונים אנטישמיים ותומכי נאצים בתקופת הכיבוש, סירב הארכיבישוף של פריז לקיים טקס דתי בכנסית סן-רוש. הפריזאים, לעומתו, נהרו באלפיהם לעבור על פני ארונה, והרפובליקה ערכה לה הלוויה ממלכתית.

בשונה משני נישואיה הראשונים, שבהם, כך טוענת תורמן, ביקשה לעצמה אדון, נישואיה האחרונים התאפיינו בשלווה יחסית. מוריס גודקה היה צעיר מקולט בשנים רבות, איש עסקים, וידע לכבד את עצמאותה ולספק לה תמיכה כשנזקקה לה. ב"הולדת יום", שנכתב בתחילת יחסיהם, היא מתייחסת אל בן-דמותו כידידה היחיד. מוריס היה יהודי, ובעת הכיבוש הנאצי נלקח מביתו ונעצר. קולט משכה בכל חוט אפשרי, והצליחה להשיג את שחרורו. במהלך החודשים שבין שחרורו ממעצר ושחרורה של פריז מהכיבוש, הסתתר בלילות בחדרה של משרתת בעלית הגג. בימים, בקלות דעת שאפיינה את שני בני הזוג באותה תקופה, ירד לשהות במחיצתה של קולט. השניים נותרו נשואים עד מותה ב-1954.

קולט היתה סופרת פוריה, שהלכה והשביחה עם השנים. "שרי" ו"הולדת יום", שתורגמו לעברית, הם יצירות מרשימות. ג'ודית תורמן מתייחסת בפירוט לכל אחד מן הרומנים של קולט, וכורכת יפה בין אישיותה של הסופרת והנושאים שהעסיקו אותה, לתכני ספריה. כך, לדוגמא, ספרי קלודין, אחרי שמקלפים את התיאורים המרובים שופעי המיניות, עוסקים בדילמה שעמדה בפני נשות התקופה: הן נאלצו לבחור בין השמירה על יוקרת נשיותן, מה שהשאיר אותן לחסדי הגברים שלהן, לבין ההתכחשות לאותה יוקרה לטובת אוטונומיה וחירות יצירתית כשל גבר, מה שהשאיר אותן נסחפות בסביבה עוינת לנשים משוחררות, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה כלכלית. קל להתפתות ולחפש את קולט עצמה בספריה, למרות שכתבה ב"הולדת יום",  "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". למעשה, תורמן מצביעה על הפערים בין המציאות של קולט למציאות המתוארת בספריה, וטוענת כי במקרים רבים קולט בודקת בספריה התרחשויות חילופיות לחייה שלה, ובכך פוטרת עצמה מהתנסות בהם.

נוסף לכתיבת ספרי פרוזה, קולט כתבה גם מחזות, תסריטים ואף ליברית לאופרה. היא היתה גם עתונאית עסוקה, כתבה מאמרי ביקורת על ספרות ועל תיאטרון, דיווחה מן החזית במלחמת העולם הראשונה, לשם נסעה מרצונה כדי להיות קרובה לז'ובנל, טסה בספינת אויר ובמטוס, סיקרה כמה משפטים מתוקשרים, היתה עורכת ספרותית של יומון פריזאי, כתבה טור עצות על נושאים נשיים מסורתיים, וגם כתבה בחריפות על מצוקתן של נשים גרושות ומובטלות ושל נשים הלכודות בנישואים אכזריים ובמשרות שוליות. בשנותיה המאוחרות טיפחה בנדיבות כותבות אחרות.

ג'ודית תורמן מעריצה את קולט הסופרת, וגם את קולט האשה שבחרה את דרכה שלה בשוויון נפש ובטבעיות מבלי לעלות על בריקדות פמיניסטיות, למרות שנושאים הקשורים למעמדה של האשה ולרווחתה העסיקו אותה. הערצה זו אינה הופכת את הביוגרפיה למצג של פולחן אישיות. תורמן כותבת באריכות על ההורות של קולט, שהיתה אם לבת יחידה מנישואיה לז'ובנל. הבת, ששמה קולט, חיתה בשנותיה הראשונות בנפרד מהוריה, נתונה לפיקוחה של אומנת בריטית נוקשה, וכשגדלה היא נשלחה להתחנך בפנימיות. לקולט לא היתה סבלנות להתמודד עם גידול ילדה, והתנהגותה כלפי בתה מעוררת שאט נפש וזעזוע. הבת, יש לציין, מינתה עצמה לשומרת המורשת של אמה, ונמנעה מלומר עליה מילה רעה. הפער בין המציאות לספרים, שהוזכר קודם, בא לידי ביטוי גם בנושא יחסיה עם בתה, כמו ב"הולדת יום", בו היא מסבירה כי בשל האהבה היתרה שהיא רוחשת לילדה, וגם לחיות הבית, היא אינה מרבה לכתוב עליהן. תורמן מגנה את קולט גם על האנטישמיות שלה, שאמנם לא היתה שכלתנית אלא "מוּלדת", אבל היא באה לידי ביטוי בהתבטאויות מסוימות בעל פה ובכתב. בשנות השלושים, כשרדיפת היהודים כבר היתה ידועה ברבים, כתבה קולט ספר ארסי אודות נישואיה השניים, והתיחסה בו בין השאר לאשתו היהודיה של בעלה, כולל התבטאויות סטראוטיפיות על ההון היהודי, מבלי לתת את דעתה על ההשלכות. בתקופת הכיבוש, כאמור למעלה, התפרסמו סיפוריה בעתונות תומכת נאצים, לעתים באותו עמוד עם מאמרי שטנה אנטישמיים. התעלמותה העקבית לאורך השנים מכל נושא פוליטי, כמו גם טענתה כי "נולדתי בסימן פסיביות", הם בגדר תירוץ עלוב לשוויון נפשה ולהתמדתה בפרסום יצירותיה באכסניה בלתי הולמת. מעניין לציין כי בעוד אישים רבים הועמדו למשפט בגל הטיהורים ששטף את צרפת אחרי השחרור, שיתוף הפעולה הפסיבי של קולט זכה להתעלמות.

ג'ודית תורמן כתבה ביוגרפיה מקיפה, שמציבה את קולט בהקשר החברתי והתרבותי של תקופתה. רשימת האישים שהשתלבו בחייה ארוכה, ביניהם ראוול, שהלחין את הליברית שכתבה לאופרה "הילד והקסמים", קוקטו, שהיה שכנה בתקופת הכיבוש, ושאותו תיארה כאחיה, פרוסט, שהיווה השראה לאחת הדמויות בספר "קלודין נשואה", סימון דה בובואר, שהכתירה את קולט כסופרת גדולה, ורבים אחרים. השילוב בין הביוגרפיה הכרונולוגית לרקע התקופתי ולהתעמקות בכתיבה של קולט, מעמיד יצירה ספרותית מרתקת, ומאוד מומלצת לקריאה.

Secrets of the Flesh – Judith Thurman

דביר

2004 (1999)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש