בת ירושלים הקטנה / מרים הרי

2018-07-14_20-42-44

אחרי קריאת "קשר לאחד", ספרו של חיים באר, המתאר מקומות ודמויות בירושלים ההיסטורית והעכשווית, הרכבתי לעצמי רשימת קריאה העוקבת אחר הספרים שהוזכרו בו. "בת ירושלים הקטנה" הוא הראשון שבהם.

מרים הרי נולדה בירושלים ב-1869, בת לאם נוצריה, שהיתה בעברה אחות במסדר פרוטסטנטי, ולאב סוחר עתיקות שהמיר את דתו מיהדות לנצרות. כשהיתה בת ארבע-עשרה התאבד אביה, מוזס וילהלם שפירא, לאחר שהואשם בזיוף ממצאים ארכיאולוגים. מרים ואמה, שנותרו בחוסר כל, עזבו את הארץ לברלין. עם סיום לימודיה התגלגלה מרים לצרפת, קבעה בה את מגוריה, נאבקה לרכוש את השפה, והפכה לסופרת מוערכת (ב-1904 היתה הזוכה הראשונה בפרס פמינה). בספרה האוטוביוגרפי "בת ירושלים הקטנה", בו העניקה לעצמה את השם ציונה, היא מתארת את ארבע-עשרה השנים הראשונות לחייה.

ירושלים של המחצית השניה של המאה ה-19 היתה יקום אפלולי וססגוני. העיר היתה אבן שואבת לבני כל הדתות, שבאו להתגורר בה או לבקר בה כצליינים. הקהילות השונות התגוררו בצוותא, לפעמים בשכנות סובלנית, לפעמים בעוינות אלימה. המגוון התרבותי התבטא בתלבושות, במנהגים, באמונות, בחגיגות דתיות, אלה מושכים לכאן ואלה לכאן. הילדה, בעלת עין בוחנת ודמיון פורח, התבוננה בכל אלה, ורקמה מהם תמונות וחלומות. רוב הזמן הספר מתואר בנאמנות מנקודת המבט הילדותית, אך פה ושם מתגנבות תובנות שלאחר מעשה, כמו התהיה "מי יודע אם לא בגלל קרבה זו אל המקומות הקדושים, גדלה בת-ירושלים הקטנה ללא רגש דתי".

ריבוי פניה של העיר, שדי בו כדי לסחרר את החושים ולהעלות קושיות רוחניות, לא היה ההיבט המורכב היחיד בחייה של הילדה. שלושת המבוגרים הדומיננטים בחייה היו שונים מאוד זה מזה. אמה היתה בעלת אמונה עמוקה, מטיפה לצניעות ולהסתפקות במועט. אביה, לעומתה, היה חסר מנוחה, חקרן, בעל תאוות נדודים ושאיפות לפרסום ולהתעשרות. האומנת ורדה, ילידת בית-לחם, שאתה בלתה את רוב זמנה, פרנסה את דמיונה בסיפורי נסים ונפלאות מזרחיים. ככל הנראה היה אביה הדמות המשפיעה מכולם. ממנו ירשה את הספקנות ואת תאוות הלימוד, ואף סייעה לו בעבודותיו. יחד עם זאת אין להמעיט בהשפעת אמה, שלמרות שנותיה הרבות בארץ הוסיפה לחיות ברוחה בגרמניה מולדתה, שימרה את מנהגיה, והנחילה לבתה את המשיכה לאירופה, משיכה שהתחזקה לאחר ביקור של המשפחה בספינה עליה עלתה האחות הבכורה בדרכה ללימודים בברלין: כאשר דרכו רגליהם על חוף יונה הנביא – שבו חכתה להם ורדה במלבושיה מימי קדם אצל העגלה שמימות המבול – מילא רגש של עלבון את לב הילדה לשוב לארצה מחוסרת התרבות, לירושלים של פראי האדם. עתה, לאחר שקבלה כל-מושג שהוא מאירופה, בשעה שפרדי ואליזבט מפליגים לארץ הנוצרים, לארץ ההתקדמות.

"בת ירושלים הקטנה" מחייה את ירושלים, את נופיה, את אנשיה ואת אווירתה המיוחדת, ולמרות תרגומו הארכאי עד מאוד הוא תוסס בכוח כתיבתה הכובשת של הסופרת. את התרגום לקח על עצמו ד"ר יעקב לונץ, תחת השם הבדוי יעקב אסיא, בשנת 1940. לונץ, בן תקופתה של מרים הרי, שגר בקרבת מקום לבית בו נולדה, מצא בספר, שראה אור לראשונה בצרפתית, את ירושלים של ילדותו. בנספח לספר, תחת הכותרת "סיפור הפלאים של חיי מרים הרי", הוא מתאר אותו במלים אלה: "שי הביאה לנו הסופרת בשנת 1914: בסיפור הפלאים של ילדותה. שחרית הבריאה. אגלי הטל עוד לא נדלו מתוך עלי הפרחים, אבני-חן; מאורות, מראות וחזיונות", ומוסיף בצניעות: "בהכרת תודה תרגמתי את סיפורה זה. חפצתי למסרו בסגנונו, באיבו ובעסיס מטעמיו. אבל, בטיפולי בצנצונת הבדולח, שביבי אורה נתיזו לכל עבר; ובהריקי את סממניה התפזרו לכל רוח, ולוואי שקדמוני אחרים ולא הניחו לי מקום להתגדר". סיפור חייו של לונץ מעניין לכשעצמו. הוא נולד שבע שנים אחרי מרים, למד בישיבה, ושירת כרופא צבאי בצרפת במלחמת העולם הראשונה. לארץ חזר רק ב-1938, ושקע בעבודה ספרותית. כתב היד המתורגם הפך לספר רק שלושים וחמש שנה אחרי תרגומו, ויפה עשתה ההוצאה שלא ניסתה להתאים את העברית של לונץ לשנות השבעים. למרות האתגר שמציבה השפה של פעם, היא הולמת את הספר, ומשתלבת בתיאורי ירושלים ההיסטורית.

נספח נוסף לספר מתאר את פרשת שפירא, ומרחיב אל גילויים ארכיאולוגיים לאחר תקופתו.

מאוד נהניתי מהספר – ספרותית והיסטורית – ואני שמחה להמליץ עליו.

La Petite Fille de Jerusalem – Myriam Harry

בית א. לבינסון

1975 (1914)

תרגום מצרפתית: יעקב אסיא

מודעות פרסומת

נחלת אבות / פיליפ רות'

2018-06-20_13-46-30

כותרת משנה: סיפור אמיתי

"נחלת אבות" הוא קינה על אביו של פיליפ רות'. הרמן רות', בן שמונים ושש, כמעט עיוור, מחצית פניו משותקת, שמיעתו מידרדרת, מתבשר כי מזה עשר שנים מתפתח במוחו גידול, הגורם לכל בעיותיו. בנו מתאר בספר את חודשי חייו האחרונים של אביו, ובהיותו הסופר המחונן שהוא, ובזכות המודעות העצמית העמוקה שלו, "נחלת אבות" הנו הרבה יותר מתיאור של גסיסה. רות', ביצירה מרגשת, עומד על מרכיבי אישיותו של אביו, ועל קשרי הגומלין ביניהם שעברו גלגולים בשלבים שונים בחייהם. הרמן הוא עולם ומלואו לכשעצמו, אך הוא גם פניה של תקופה, פניו של דור, ורות' מתייחס גם להיבט זה. הוא נדרש ליחסי חולים-רופאים בעידן של מידע פתוח ושל טכנולוגיה מאריכת חיים (או שמא מאריכת גסיסה), ולמקום שיש לתת לרצונו של החולה. וכמי שכליו הם הכתיבה הכנה והחשיפה האמיצה, הוא מיטיב להמחיש את שעובר בלבו של בן נוכח שקיעתו של האב.

בהיבט ה"טכני" של אותם חודשים, בניו של הרמן, וכמובן הרמן עצמו, נקלעים לחוסר אונים בשל חוות דעת סותרות, האחת מציעה ניתוח מיידי לפני החמרה קריטית, השניה מציעה בדיקות פולשניות לפני החלטה – כנראה וודאית – על שני ניתוחים עוקבים. בגילו המתקדם של הרמן ובמצבו הבריאותי, ההתאוששות מניתוח – אם יעבור בהצלחה – תהיה מייסרת, והסרה מושלמת של הגידול אינה מובטחת. בלילה טרוף מחשבות מנסה פיליפ לקבל החלטה מושכלת, ומביע רעיון שהולך ותופס באחרונה מקום מרכזי בתפיסת החולה כשותף להחלטות על גורלו: "תשמע לו. תקשיב למה שהוא אומר. הוא אומר לך מה הוא רוצה וזה פשוט מאוד. הוא רוצה שהעין שלו תתוקן. הוא לא ילד – הוא הצליח להגיע לגיל שמונים ושש הודות לחוכמה המיוחדת שלו, לכן התייחס בכבוד לחוכמה הזאת ותן לו את מה שהוא רוצה". ברגע שולי למדי בסיפור, כשהאב והבן יושבים מול הרופא, וזה פונה אל הבן בלבד, כאילו האב הוא אובייקט חולה ולא אדם בוגר, הבן מבקש מהאב להעלות בעצמו את שאלותיו בפני הרופא, וכל הכבוד והחמלה שבלבו באים לידי ביטוי באותו מעשה פשוט. בתוך מערבולת יסורי הבחירה, הוא מוצא את הכוח הנפשי להעלות בפני אביו את הנושא של "צוואה בחיים", ולהפתעתו, למרות היאחזותו של האב בחיים, הוא מקבל את הסכמתו ללא היסוס. שני בניו מונו למיופי כוחו בשעת הצורך, אך בבוא השעה, למרות רצונו המתועד של האב, החלטת הבן קשה מאין כמוה.

הרמן הוא גבר עקשן, דעתן, תובעני מאוד בדרישותיו הקטנות כגדולות. על התמודדותו עם אביו בצעירותו כותב פיליפ, "כשעדיין הייתי בבית והוא היה בריא וחזק ושיגע אותי עם העצות חסרות הערך שנתן, עם הערות הביקורת חסרות הטעם וההגיון שגרמו לי, כשהייתי לבדי בחדרי, להכות על מצחי ולייבב ביאוש", ולכן "ההתנגדות לסמכותו היתה בגדר מאבק כה קשה ומכאיב, כרוך בצער ובלעג כאחד". כשהרמן פרש לגמלאות, והיה לו שפע זמן להעביר ביקורת על אשתו, היא, למרות נאמנותה וסבלנותה, אמרה לפיליפ שהיא שוקלת לבקש גט. כעת הוא יורד לחייה של שותפתו לחיים ליל. אבל את מה שראה פיליפ הצעיר, וראו אחרים, בראש וראשונה כמייאש, הוא מזהה כעת כמקור כוחו של הרמן. כשהרמן משמיע באופן נדיר מילת ביקורת כלפי עצמו, פיליפ סבור כי "בגיל שמונים ושש, עם גידול גדול בראשו, עדיף שיישא בשני הצדדים של רתמתו את מגיני העיניים שבזכותם הוא נושא את משאו היישר כל חייו". כי כזה היה האיש וכזה היה דורו, דור של מהגרים עניים, שויתרו על השכלה כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, "שהעבודה האמיתית, הבלתי נראית, הענקית" שעשו כל חייהם נועדה "להפוך את עצמם לאמריקאים. לאזרחים הטובים ביותר", אנשים עם כוח עמידה, שמעולם לא ויתרו ולעולם לא יוותרו, אנשים ש"היתה בהם הכרת תודה, ואידיאליזם. אותו יושר בסיסי". לנוכח התנהלותו של הרמן כלפי הגידול וההידרדרות שהוא מביא – הידרדרות שהבן מתאר לפרטיה הגרפיים, ומצליח לעשות זאת מבלי לפגוע בכבודו של אביו – פיליפ כותב בפשטות, "הוא היה נהדר, ולא באיזו דרך יוצאת מהכלל, אלא בדרך הארצית והפשוטה שלו. הכוח שלו מדהים אותי". הוא מוסיף לראות את פגמיו, את כל אותם מרכיבי אישיותו שהפריעו לו והכעיסו אותו, אך כעת נוספת למודעות לכל אלה גם הבנה של השורשים העמוקים של מה שנראה על פני השטח, וגם קבלה. כל החומרים שמהם יצר ספרים דחוסים וביקורתיים נמצאים גם כאן, כעת במבט מפויס. כותרת המשנה של הספר היא "סיפור אמיתי", ונראה לי שבכך בחר הסופר להבחין בין ספריו שנשענו על המציאות, ובין ספר זה שהנו המציאות עצמה.

באותו הקשר הוא מספר על יחסו של אביו לספריו. בשונה מן האב הספרותי שהעניק לגיבורו צוקרמן, אב שלא היה יכול לסבול את תיאורי היהודים בספרי בנו, "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו". אני זוכרת כמה הופתעתי בקריאה ראשונה מן האזכורים ליחסו של הרמן אל ספריו של בנו. ציפיתי לכעס, להתכחשות, ומצאתי הערכה.

"נחלת אבות" מרגש עד דמעות, אבל כמו בחיים, השלובים צחוק ועצב, כלולים בו גם קטעים מצחיקים עד דמעות. אחד מהם הוא תיאור פגישה עם וולטר, ניצול שואה, שמבקש לכתוב ספר על קורותיו לפני שנשלח לאושוויץ, כשהוסתר בידי נשים בברלין. להפתעתו של פיליפ, שמתבקש על ידי אביו לסייע בהוצאת הספר לאור, הוא מגלה שמדובר בפורנוגרפיה בוטה, תיאורים מפורטים של יחסי המין שקיים וולטר עם מצילותיו. כשהוא ואביו צוחקים, אחרי שהוא מדווח לאב במה מדובר, הרמן אומר משועשע, "אולי זה יהיה רב-מכר כמו פורטנוי".

ראויה לציון העובדה שהסופר אינו מקצה משאבים נפשיים לחרטות. אולי משום שהוא עסוק בהווה, אולי משום שהעבר אינו ניתן לשינוי, אבל, לדעתי, בעיקר משום שהלכי רוח והתנהלויות שהיו נכונים לזמנם לא היו יכולים להיות אחרים באותה עת, ומשום כך אין טעם במחשבות מסוג מה-היה-אילו או מה-הייתי-עושה-אחרת-לו-ידעתי אז-מה-שאני-יודע-היום.

יש בספר עוד שפע נושאים הראויים להתיחסות, ביניהם תפיסת המוות, החיים כאלמן, היחס לחפצי משפחה העוברים בין הדורות, הקונפליקט שבין המקובל למוסרי, וכמובן – שוב ושוב – מערכת היחסים שבין האב לבנו, האופן בו, גם בעתות מחלוקת וכשהרצון להשתחרר מן המסירות האבהית עז, הם משורגים זה בזה. לא בכדי בוחר הסופר לסיים את הספר בפענוח משמעותו של חלום שחלם: "החלום אמר לי שגם אם לא בספרים שכתבתי ובחיי – לפחות בחלומותי אני אחיה ללא הרף כבנו הקטן, עם מצפונו של בן קטן, בדיוק כמו שהוא יישאר חי שם לא רק כאבי אלא כמו האב, היושב ושופט את כל מה שאני עושה".

במפתיע, כתיבת הסקירה לא היתה קלה. חשבתי שדי יהיה להעלות על הכתב את החמלה, את הכבוד ואת הכאב, אבל הספר כולו התדפק על המקלדת, ביקש להיות מצוטט ומבואר. קשה היה להחליט מה יישאר בחוץ. אסיים, אם כך, במשפט מסכם קצר. "נחלת אבות" הוא ספר חם, כן, חושפני, מעניין, נוגע אל הלב, ומומלץ מאוד.

Patrimony: A True Story – Philip Roth

זמורה ביתן

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

בן-גוריון / מיכאל בר-זהר

0770000145125

במשך כשנה וחצי, מנובמבר 1964 ועד אפריל 1966, התלווה ההיסטוריון והסופר מיכאל בר-זהר אל בן-גוריון בעבודתו, צלל אל ארכיונו, וראיין אותו. התוצר של המפגשים היה ביוגרפיה באנגלית, שראתה אור בארצות חוץ שונות. בעבור הקורא הישראלי המשיך לחקור את פעילותו האינטנסיבית של המנהיג, וב-1975 ראתה אור הביוגרפיה הזו, שהינה אמנם בת שלושה כרכים עבי כרס, אך היא מכילה רק מעט מזעיר מן הכמויות העצומות של החומר יקר הערך שעמד לרשות החוקר. בר-זהר בחר ליצור סינתזה בין תיאור הצד הפוליטי של המדינאי לבין הצגת האיש מאחורי האגדה, והביוגרפיה אכן מקצה מקום נרחב לתיאור האופן בו אישיותו של בן-גוריון השפיעה השפעה מכרעת על החלטותיו, וכתוצאה מכך על הארועים ההיסטוריים.

אין שום אפשרות לצמצם את הספר לממדי סקירה. את הכרונולוגיה היבשה אפשר לקרוא באינספור מקורות ברשת ובספרות, ולא אתייחס אליה כאן. אסתפק בכמה הערות אודות היצירה בצירוף מחשבות ורגשות שהיא עוררה בי.

גם קורא בלתי ביקורתי יבחין מיד שמיכאל בר-זהר כתב את הביוגרפיה מתוך הערצה עמוקה לבן-גוריון. ההיסטוריון עצמו מודה בכך במפורש, ואף מתבטא כלפי גיבורו במלים נשגבות, כדוגמת אלה, שבהן הוא מתאר את שארע כשרוח אהבת ישראל ומחויבות לעם היתה מפעמת בו: "וכשהיתה רוח זו קורנת ממנו, עולה ופורצת בכל עצמתה, היו תומכיו ויריביו, חסידיו ושונאיו, חשים לפתע כי מפעמת בו, באיש, רוח אלוהים". חשוב, אם כך, להדגיש כי למרות זאת הביוגרפיה ניחנה בנייטרליות היסטורית ואף בביקורתיות. כך, לדוגמא, בר-זהר מתייחס להשקפות של בן-גוריון על השאלה הערבית עד מאורעות תרפ"ט כ"מוטעות באופן קיצוני". הוא מתעד באופן דקדקני ולפרטי פרטים את הארועים הציבוריים ואת הלכי הנפש האישיים, מסתמך בעיקר על מקורות ראשוניים ומתועדים, ומצביע על מעלות ועל הצלחות כמו גם על חולשות ועל כשלונות.

אם כי ההערצה הזו מסתמכת על עובדות, הביוגרפיה עוררה בי רצון לקרוא ביוגרפיות אחרות, שמן הסתם תארנה את ההיסטוריה מכיוונים אחרים. בר-זהר מתייחס בהרחבה ליריבות שבין בן-גוריון לחיים וייצמן ולזאב ז'בוטינסקי, ומביע את דעתו המנומקת לפיה בן-גוריון בחר בדרך הנכונה בצמתי המחלוקת. גם אם השתכנעתי, אני סקרנית לגלות כיצד נראו הדברים מזווית ראיה שונה.

מדהים לגלות עד כמה היה בן-גוריון נערץ בזמן אמת, עד כמה קיבלו עליהם האנשים שסביבו את סמכותו ואת מרותו, והכפיפו עצמם לרצונו. בר-זהר כותב כי בתקופת שלטונו של בן-גוריון כמעט לא נתקבלו החלטות שלא היה לו חלק בהן. הכל נשק על פיו, ושרי הממשלה ביקשו עצתו והחלטתו בגדולות כבקטנות. במידה מסוימת היה לשלטונו של בן-גוריון צביון של שלטון פטרנליסטי, אם גם התנהל במסגרות דמוקרטיות ומתוך כיבוד ההליכים החוקיים. ראש הממשלה יכול היה לומר בגלוי כי "יש דברים שאני לא אומר בממשלה, לא אומר אותם בשום מקום", אך סמכותו האישית היתה כה רבה, עד כי השרים קיבלו עליהם את הדין, ורק לעתים נדירות התקוממו נגדו. גם כשעבר ב-1953 לשדה-בוקר, חדור אמונה עמוקה בצורך להתיישב בנגב, וחדל מלשמש בתפקיד רשמי, עדיין היתה השפעתו על מדיניותה של ישראל מכרעת, שכן חבריו הוסיפו לקיים עמו התיעצויות יומיומיות ובקשו את תמיכתו. כשנשאל שר החינוך זלמן ארן מדוע הוא מבטל את דעתו שלו מפני דעתו של ראש הממשלה, ענה: "הוא הולך עם זרקור, ואני – עם פנס כיס", וגם "אני מאמין באינטואיציה של בן-גוריון יותר מאשר בדעתי שלי". והוא לא היה היחיד.

במקומות רבים לאורכה של הביוגרפיה מנסה בר-זהר להבין את סוד כוחו של בן-גוריון, את התכונות שהפכו אותו מחבר מן השורה לפוליטיקאי, ומפוליטיקאי למדינאי, מעבר לאותו מרכיב חמקמק ובלתי ניתן להגדרה ולכימות של כריזמה שופעת. הוא כותב על תמימות נערית, שאפשרה לבן-גוריון לבחון כל סוגיה במבט חדש ורענן, ושגרמה לו, ברגע שהיה משוכנע בעמדתו, לחתור קדימה בלי להניח ל"מבוגרים בעלי נסיון" להסיט אותו מדרכו. הוא היה מסוגל לפשט דברים עד לליבתם, ולראות את פתרונם הניתן להגדרה ולהגשמה. היתה לו ראיה למרחוק, ובעוד חבריו שוקלים את נכונות הצעדים המתוכננים הוא כבר נחפז קדימה באמונה שלמה ובמלוא העוצמה הנפשית הגלומה בו. ואולי סוד כוחו הוא בשילוב שבין חזון לידיעה עמוקה של המציאות: ראשו היה בעננים, אך רגליו עמדו איתן על הקרקע. בן-גוריון אמנם היה חולם והוזה – אך חלומותיו וחזונו התבססו על איסוף וניתוח מעמיק של פרטים ופרטי-פרטים, עובדות יסוד, מרכיבי המציאות הקיימת. יש שראוהו כנביא בן ימינו; אך אותו נביא היה חמוש בסרגל חישוב.

קריאת הביוגרפיה חייבה הבנה שמונחים מסוימים נחווים בזמננו באופן שונה משנחוו בעבר. דוגמא בולטת היא ההתיחסות למסגרת המפלגתית, שהיום, כשפוליטיקה אינה מילה נקיה, מעוררת יותר משמץ של מיאוס. בר-זהר מסביר כי באותם ימים של עליה ושל התישבות, שנים לפני קום המדינה, המפלגה בעבורם לא היתה התאגדות רעיונית רופפת כמו היום – אלא מסגרת מחייבת, שהקיפה את כל חייהם, שביטאה אורח-חיים וסולם-ערכים, ושאותותיה ניכרו בחיי היום-יום על כל תחומיהם. מתוך כך גם צמחה קנאות מפלגתית קיצונית, הנראית תמוהה בעיני הדור שלא ידע את יוסף. בן-גוריון היה ממקימי ההסתדרות, אף היא מוסד מעורר אנטגוניזם, תחושה שיש להשתחרר ממנה כדי לאמץ את החשיבות שהיתה להסתדרות בעת הקמתה. עוד סוויץ' קטן נדרש כדי להעניק חיים ונעורים לדמויות המיתולוגיות שהפכו לרחובות, לנער את האבק מן התמונות המכובדות של גדולי האומה, וללמוד להכיר אותם כצעירים חולמים וייצריים, מגששים את דרכם בניסוי וטעיה אל חזונם.

פן מעניין נוסף בספר הוא הביקור מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, וההכרה שמה שנראה על פני השטח אינו בהכרח משקף את מה שקורה בפועל. מקרה המדענים הגרמנים במצרים מהווה דוגמא מצוינת. בשנות הששים נודע כי מדענים גרמנים מפתחים נשק עבור המצרים. העתונות הוצפה בדיווחים על מערכות נשק בלתי קונבנציונלי, ופוליטיקאים – אולי מתוך אמונה אמיתית, אולי מתוך אופורטוניזם – הפליגו בהשוואות בין גרמניה של היטלר לגרמניה של אדנאואר. בן-גוריון, שטבע את המונח "גרמניה האחרת", היה יעד להתקפות, משום שסירב לנקוט צעדים אנטי-גרמניים. מה שהציבור לא ידע היה קיומו של הסכם בין שני המנהיגים בדבר מענק בן חצי מיליארד דולר, שגרמניה החלה להעביר לישראל, ובדבר מכירת נשק לישראל במחיר אפסי. בסופו של דבר התברר שהנשק שיוצר על ידי אותם מדענים היה מאיכות ירודה, ונשק להשמדה המונית כלל לא תוכנן. אולי יש כאן לקח שכדאי להפיק.

אסיים בפן האחרון, ולא השולי שבהם, שכבש את לבי. בן-גוריון היה איש ספר ואיש רוח. אולי יותר מכל, השילוב הזה של הרוח עם הכוח הוא העומד ביסוד אישיותו, והוא שמרומם אותו ומייחד אותו. ובמילותיו של בר-זהר: כך התגבשו בו בהדרגה שני המרכיבים הבסיסיים שאפיינו את אישיותו: הכוח והרוח, התנופה והעיון, המחץ וההגות. התמזגו בו איש המעשה והכוח הפוליטי עם ההוגה הסקרן, הלומד, שתרבותו העניקה לעשייתו ממד היסטורי ורוחני מרהיב.

מיכאל בר-זהר הוא היסטוריון מעמיק וסופר מוכשר. בן-גוריון היה אדם רב-פעלים ורב-זכויות, כריזמטי ומעורר השראה. הביוגרפיה אודותיו היא מסמך מרתק ומאוד מאוד מומלץ.

עם עובד

1975

בן-גוריון

היה היתה / יעל נאמן

990047

יעל נאמן פגשה את פזית פיין למשך מספר דקות בתחילת שנות התשעים, כשפזית שוחחה עם שכנתה, חברתה של יעל. מכמה משפטים שאמרה התרשמה שהיא חכמה מאוד, הצחוק הפתאומי שלה הדביק את שתי החברות, ולמרות חיצוניותה המוזנחת "הפְּנים שלה זהר החוצה". עשור אחר-כך הזכירה אותה באוזניה חברה אחרת, והתניעה מבלי דעת מסע בעקבות דמותה של פזית.

פזית נולדה בשם סילביה במחנה עקורים מיד לאחר המלחמה להורים ניצולי שואה. ילדותה ונערותה עברו עליה בחולון בשכונה שאוכלסה רובה ככולה על ידי משפחות דומות. פזית וחבריה היו דור שני לשואה לפני שהומצא המושג. טראומת השואה היתה נוכחת ביומיום, למרות שלא בוטאה במלים. היא השפיעה פיזית והשפיעה נפשית, חלחלה מן ההורים אל הילדים. היו אלה משפחות של ילד יחיד, לפעמים שניים, לעתים משפחות שהיו "תחליף" לבני זוג ולילדים שנרצחו. החינוך היה נוקשה, עונשים פיזיים היו בגדר המקובל ולא הוגדרו כאלימות בתוך המשפחה. אביה של פזית הצטייר כקפדן קיצוני, אמה כחולנית כרונית, ושניהם היוו כעין יחידה סגורה שהילדה היתה נספח חיצוני לה. פזית המבוגרת היתה אשה בודדה, קשה לאוהביה, בלתי מסוגלת ליהנות. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, כמהה למות, אבל בו בזמן חשבה על העתיד הרחוק, על פנסיה ועל הזדקנות. היא היתה פרפקציוניסטית עד כאב, לא מסוגלת להשלים עם חריקות ועם אי התאמות. למרות קשייה היתה מבריקה, מתרגמת מוכשרת מאנגלית, והותירה רושם עז על מכריה. לפני מותה מסרטן מחקה כל זכר לחייה, גזרה את פניה מתמונות, כסתה בטיפקס את שמה בספריה והניחה אותם ברחוב, תרמה את גופה למדע, וביקשה לא להקבר.

יעל נאמן מוחקת את המחיקה. במשך שנים יצרה קשר עם חבריה של פזית, עם מכריה ועם קרובי משפחתה, וביקשה שיספרו עליה. שניים סירבו מתוך נאמנות לבקשתה המפורשת של פזית להשכח. גם אלה שנענו לא היו לגמרי שלמים עם היענותם. יעל עצמה אינה יודעת לענות על השאלה מדוע בעצם כתבה על פזית. לא אנסה לענות במקומה, אבל אנסה להסביר מדוע הספר קסם לי, למרות שהוא מתאר אשה שמן הסתם לא הייתי בוחרת כחברה.

הספר מורכב ברובו מדברים שסופרו לסופרת בראיונות, או שנכתבו ונשלחו אליה. כל אחד מהמספרים תורם זוית משלו, קטע זכרון משלו, תובנה כלשהי, וכולם יחד מצטרפים להרבה יותר מסיפורה של אשה אחת. במיוחד בפרקים העוסקים בתקופת הילדות והנערות, לוכדים הסיפורים הנפרדים את רוח התקופה, את הנסיון לשקם חיים שנשברו, את תסיסת הצעירים המגדירים את עצמם ואת יחודם, מבעבעים בציפיה אופטימית לעתיד. כשעוברים אל תקופה מבוגרת יותר, הולכים ומתרבים המקרים בהם ה"עדויות" אינן אחידות. האב הקפדן הנוקשה, הלא אכפתי לכאורה, מתואר על ידי אחד המספרים כחרד וחששן נוכח קשייה של בתו. מרבית המספרים, שכולם אגב רהוטים ומעניינים לכשעצמם, מתארים את פזית כמקרבת ביד אחת ומרחיקה בשניה, אבל אחדים מאבחנים אצלה בדידות נואשת וכמיהה לאהבה. גם רצונה המוצהר למות ולהשכח מאופיין באותה דואליות. שני אלה – הסיפור התקופתי וזויות המבט המגוונות – מעניקים לספר עומק ורוחב, גם כשהם סובבים לכאורה סביב פזית בלבד. אבל אני חושבת שבראש וראשונה קסמה לי העובדה שהספר מאשר את ה"תגלית", שלא חדלה להפתיע למרות היותה מובנת מאליה, שמאחורי כל אדם מצוי סיפור הראוי להשמע.

פזית, למרות מאמציה, לא באמת יכלה למחוק את עצמה כליל. שמה מופיע על הספרים שתרגמה, ובקטלוג הספריה הלאומית מופיעות מספר רשומות על שמה.

"היה היתה" הוא ספר שונה, מעניין, מרגש, כתוב באמפתיה מדבקת ומומלץ.

אחוזת בית

2018

יומן חורף / פול אוסטר

yoman_choref2

דבר עכשו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".

פול אוסטר בן הששים וארבע חוזר ב"יומן חורף" אל פרקים מחייו, מילדות ועד למועד הכתיבה. הוא מספר על ארועים שחרטו בו צלקות פיזיות, על יחסיו עם ילדות בילדותו ועם נשים בבגרותו, על כל הדירות בהן התגורר, על מות הוריו ועל מקרי מוות וכמעט-מוות אחרים שחווה, על התמוטטותו הפיזית לנוכח משברים נפשיים. כמה מן הארועים מתוארים בקצרה, אחרים בהרחבה. מרבית הזכרונות כרוכים בכאב כלשהו, מיעוטם משעשעים.

אוסטר ניחן בכישרון לתאר באופן חי ומשכנע מאורעות ורגשות. הבעיה מבחינתי בספר הזה היא שמקבץ הזכרונות שלו פשוט משעמם בעיני. אולי משום שמרבית סיפוריו בנאלים, אולי בגלל הבחירה לדחוס יחדיו סיפורים שונים, שאמנם מסודרים כרונולוגית אך אינם יוצרים רצף והמשכיות, ודי בוודאות בגלל הגוף השני, שבו הוא משתמש כשהוא מספר לעצמו על עצמו. הסגנון הזה מחזיק יפה פסקה או שתיים, אבל לאורך ספר שלם הוא מלאכותי ומעיק.

למרות הענווה שהסופר מייחס לעצמו, הספר כורע תחת "אני, אני, אני" מייגע, גם כשהוא מומר לפורמט של "אתה, אתה, אתה". זו הסיבה לכך שבניגוד להבטחה על הכריכה הספר אינו "מזמין את הקורא למצוא בו גם את עצמו". זה לא בלתי אפשרי לספר סיפור אישי לחלוטין, שיגרום לקורא לחוש כאילו הציץ הסופר אל תוך נפשו – קרל אובה קנאוסגורד מדגים זאת בשלמות. פול אוסטר, לעומת זאת, מאפשר לקורא להציץ אל תוך עולמו הפרטי, מבלי להציע הדדיות. נסיון נוסף שלי להתיידד אתו כשל.

Winter Journal – Paul Auster

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

דודה אסתר / אריה אקשטיין

2409

לצייר אריה אקשטיין עדיין לא מלאו שמונה שנים כשאמו נטשה אותו בלודז'. אביו עזב את המשפחה כשהילד היה בן פחות משנה, והאם, שהתקשתה לפרנס אותו, נואשה בשלב זה ממציאת עבודה בעיר, והודיעה לו על החלטתה לחפש את מזלה בעיר אחרת. אריה, שכילד נקרא אברום לייב, התגלגל בין מכרים, וילדותו עברה עליו בחברת גנבים, מהמרים, שיכורים, רוצחים וזונות.

התקופה היא שנות השלושים המאוחרות, מעט לפני מלחמת העולם השניה. הסביבה הפולנית נגועה באנטישמיות עמוקה; הסביבה היהודית, אותה חווה הילד, היא של עולם תחתון ושל עוני מנַוול לצד הבלחות של חום אנושי. אלימות היא חלק בלתי נפרד מן החיים, והכאת ילדים היא דבר שבשגרה. לא ייפלא איפה שאברום לייב מצוי כל הזמן במצב של מגננה תוקפנית, מוכן לברוח ומוכן לתקוף, על פי הצורך. בתקופה הראשונה, מתוך בדידותו העמוקה, הוא נקשר אל סוס זקן, אליו הוא מתייחס כאל חברו הטוב ביותר. מאוחר יותר ילמד לא להקשר לאף נפש חיה. הוא מזהיר את עצמו: "אברום לייב, אל תתקרב לאף אחד, אל תפתח את עצמך, תשאר סגור, אז לא יפגעו בך, תזכור מה קרה עד עכשו, כל מי שהכרת עד עכשו נעלם, מת, הסתתר, ואתה נשארת פגוע. אל תאמין. אתה לבד, לבד, לבד".

עולמו של הילד מאוכלס ביצירי דמיונו, בדרך כלל בדמות שדים ומלאכים רעים. הוא מקיים איתם שיחות, פוחד מהם ומשביע אותם, מנסה לגייס את כוחותיהם לטובתו. דו-שיח מַתמיד הוא מקיים עם אלוהים, אותו הוא מדמה לגבר קשיש, מצד אחד אדיש לסבלות הילד והעולם, מצד שני תובע הקפדה על קיום מצוותיו. הילד מאמין ואינו מאמין באלוהים, כועס עליו ומתחשבן אתו. הספר מסופר כולו מנקודת המבט הצעירה, אבל יש להניח שבעוד הילד הוא שאומר שחזר להאמין באלוהים כשהזדמן לו להגשים חלום ולאכול לַטקֶס, הכותב המבוגר הוא זה שמשלב בטקסט ביקורת גלויה. כך, כשהוא מהסס לאכול נקניק עם חמאה, למרות הרעב התמידי ממנו הוא סובל, הוא שם בפי חברו את התמיהה: "אתה חושב שלאלוהים אכפת מה אתה אוכל? זה שאתה רעב לא מפריע לו, וזה כן בסדר?"

וכפי שהוא מתלבט בשאלות של אמונה באלוהים ושל אמון בבני אדם, כך הוא מתחבט בין הפיתוי להצטרף אל חבורות הגנבים לבין הכמיהה לחיים של טוהר. למרות גילו הצעיר הוא מפגין נאמנות לאלו שמגלים כלפיו יחס חיובי, גם אם הם כושלים בטיפול בו, אבל שוב ושוב הרעב והמצוקה דוחפים אותו לנהות אחר הדוברים בזכות האלימות. מפלט זמני הוא מוצא באמנות, עד שיצירותיו מושמדות בידי אלה הסבורים כי "לא תעשה לך פסל" גובר על הפורקן הבלתי מזיק של נפשו המיוסרת.

אקשטיין מתאר ילדים עזובים, הנאלצים לדאוג לעצמם, מחטטים באשפה, ושורדים מיום ליום. גורלן של הילדות מר במיוחד, הן לומדות חיש מהר לנצל את נשיותן המתפתחת, ונופלות קורבן לאנסים ולסרסורים.

על חוויותיו כילד רחוב כתב אריה אקשטיין גם את הספר "רחוב דולנה". על חוויותיו בגטו בתקופת השואה לא כתב, אך נתן להן ביטוי בציוריו.

"דודה אסתר" הוא ספר קשה לקריאה, קורע לב בפשטותו ובישירותו.

כתר

1992

כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת / יאיר גרבוז

l_32-204481

כותרת משנה: ציורים מספרים ביוגרפיה

לפני שנים רבות קראתי את ספרו של יאיר גרבוז, "תמיד פולני", והוא זכור לי כמשעשע ברובו. למען האמת, זה הפן היחיד ביצירתו של גרבוז שהיה מוכר לי. כשהזדמן לידי "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת", חשבתי שזו הזדמנות לשחזר חווית קריאה נעימה, לטעום מעט ביוגרפיה פרטית וציבורית, וללמוד אודות מכלול יצירתו, כפי שמרמזת כותרת המשנה.

גרבוז כותב בכשרון סיפורי, ואת קטעי הביוגרפיה קראתי בענין ובהנאה. הוא מספר על חייו כילד בגבעתים, על בית הוריו, על שרותו הצבאי, על האהבה ממבט ראשון, על חווית היות צייר בקיבוץ, על חווית ההוראה, ועל התפתחותו כאמן. לשונו חדה, אבחנותיו מושחזות, והוא מצליח להחיות מקומות ודמויות. גרבוז מבקר את סביבתו ואת עצמו באותה מידה, אם כי, כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשים היורדים על עצמם, הביקורת העצמית כרוכה במידה רבה בהערכה עצמית גבוהה שמנסה להסתתר ונכשלת.

הבעיה, מבחינתי האישית, היא שרובו של הספר פחות סיפורי ויותר פרשני. גרבוז מתייחס ליצירותיו בפירוט רב, כולל טכניקות של יצירה ויזואלית, מובאות רבות מיצירות טקסטואליות, וגלגוליהן של עבודות מחומר הגלם אל היצירה המוגמרת. מכיוון שהקטעים הביוגרפים הם לגמרי מוכווני יצירה, הספר הוא במידה בלתי מבוטלת ביוגרפיה של היצירות ופחות של היוצר, למרות שאי אפשר להפריד בין השניים. אודה ואתוודה שבפרקים רבים לא ירדתי לסוף דעתו (ובאופן משעשע גם הוא עצמו לא תמיד ידע להסביר מה רצה לומר בקטעי פרוזה ושירה שכתב לפני שנים רבות). ניצלתי את ההזדמנות לעיין בציוריו הזמינים ברשת, ולמרות שטעמי נוטה לכיוונים אחרים כמה מהם נשאו חן בעיני. אסתפק בהנאה החזותית ללא פרשנויות.

בשורה התחתונה: ספר לשוחרי גרבוז.

עם עובד

2000

אליזה / ז'ק שובירה

אליזה

"אליזה" הוא סיפור ביוגרפי עדין. ז'ק שובירה, שספרו זה ראה אור כשהיה בן שמונים ושמונה, חוזר אל שנת 1920 ואל התאהבותו כילד בן חמש בנערה שעבדה במשק הבית של סבתו. הסיפור מתרחש במעין תקופת ביניים בחיי המשפחה, כשהאם ושני בניה מתגוררים זמנית עם הסב והסבתא. אביו של ז'ק נהרג בקרבות מלחמת העולם הראשונה, ואמו עדיין לא מצאה ניחומים. היא דחתה עוד ועוד את הטבלתו של הבן, בציפיה לשובו של האב, ובסופו של דבר העניקה לו את השם איוון, כשמו של אביו. למרות היותו בן חמש, הוא עדיין ישן עם אמו, שאומרת לו, "אתה הנחמה שלי, אתה דומה לאביך כשתי טיפות מים", וחש במעורפל כממלא מקום אביו. כשאליזה מצטרפת אל צוות עובדי הבית, הוא נדבק אליה, ומפתח התאהבות על סף הארוטית. אליזה מצדה נוהגת בו כאחות, ומעניקה לו את הרכות שאליה הוא כמֵה.

יש בסגנונו המינימליסטי של שובירה משהו אפלפלדי: שברי שיחות, אפיון הלכי רוח באמצעות תיאורי נוף, טרגדיה שמרחפת ברקע, נוגעת-לא-נוגעת בעלילה, התכנסות המספר אל תוך עצמו מבלי לוותר על התבוננות חודרת בסביבה. שובירה עובר מקטע זכרון אחד לאחר, ומיטיב לתאר את התקופה מעיניו של הילד בתוספת אבחנותיו של המבוגר. כך, כשהילד אומר לאליזה, "את תהיי אהובתי", המבוגר המספר יודע להוסיף, "אם הייתי בן שמונה או תשע לא הייתי מעז לדבר אליה ככה".

הדפים החותמים את הסיפור מתרחשים שנים רבות אחר-כך, וסוגרים מעגל בחיי השניים. שובירה מתייחס אל עצמו כעת כאל ילד-קשיש או קשיש-ילד, בגיל שמוטב לא לדבר בו אלא להמתין. ובעודו ממתין, בהשלמה אך גם בחרדה, רוחו משוטטת לעתים קרובות בין הזכרון לדמיון, וברגעים הטובים שני העולמות נטמעים זה בזה.

סדרת פטיט מכונה על ידי ההוצאה "תיבת אוצרות קטנים מבית תשע נשמות". "אליזה", ו"אמי והמוזיקה" שקראתי לפניו, הם אכן אוצרות ששמחתי לגלות, ואני סקרנית לקרוא את השמונה הנותרים. דוד בן הרא"ש העניק לספרי הסדרה עיצוב אחיד, ואיוריה של טליה בן-אבו מוסיפים הנאה חזותית לחווית הקריאה. יוזמה ספרותית מבורכת.

Élisa – Jacques Chauviré

תשע נשמות

2018 (2003)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

בחזרה מעמק רפאים / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d797d796d7a8d794_d79ed7a2d79ed7a7_d7a8d7a4d790d799d79d2

"בחזרה מעמק רפאים" נפתח בלוויה. הסופר הידוע והמוערך אלישע מילגרוים, שנפטר בעת שהותו בוורוצלב שבפולין, מובא למנוחות בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים. לצד קברו כורעת ברך אלמנתו, נעמי זלקינסון, ושְדֵמה, קריינית רדיו, לוחשת למספר, במאי סרטים תיעודיים המנציח את הארוע, "איך היא היתה בתור אשתו אני לא יודעת, אבל בתור אלמנה היא תהיה מצוינת". שלושה הנושאים שבלבו של הספר מיוצגים בפתיחה זו. האחד הוא הזיגזוג של יהודים לאורך הדורות בין היהדות אליה נולדו לבין הנצרות על פתוייה. השני הוא הטיפול בעזבונו של סופר שהלך לעולמו. והשלישי הוא סיפורה של נעמי, שדמותה עוברת שינויים, אשר בעיני המספר, שאינו יודע כל, הם בגדר מהפכים של ממש. במבט לאחור, לאחר שכל הסודות נחשפים, היא די עקבית וצפויה, ואני חולקת על הקביעה שעל הכריכה שרואה בה "אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה".

את הסיפור מספר, כאמור, במאי סרטי תעודה. היכרותו עם אלישע ונעמי החלה כשצילם סרט תדמית על הסופר בעקבות מועמדותו לפרס על ספרו "נעטרי הקוצים". הספר, ששמו מרמז על עיסוקו בישו, לא זכה בפרס בשל נושאו השנוי במחלוקת. נעמי היא שהזמינה את המספר להנציח את טקס הלוויה, והוא סבור כי כהמשך טבעי לכך יעבוד על סרט מקיף אודות הסופר. נעמי, שתחילה מצטיירת כלהוטה לשמר את זכרו ואת פועלו של בן זוגה, הופכת בהדרגה את עורה, ומפזרת את עזבונו לכל רוח. התהיה על מניעיה מניעה את העלילה, אך עיקר הענין, בעיני, הוא בשפע הידע שחיים באר מעתיר על קוראיו, ובקישור שבין הדמויות הבדויות להיסטוריה.

נעמי, דמות בדויה, היא לכאורה צאצאית של יצחק אדוארד זלקינסון, יהודי מומר בן המאה התשע-עשרה, שהיגר מפולין לאנגליה, התנצר, ותרגם את הברית החדשה וכמה ממחזותיו של שקספיר לעברית. בספר משולבת דמותו של יחזקאל סטניסלב הוגה, שעשה מסלול דומה כמה עשרות שנים קודם לכן. בסיור בבית הקברות בעמק רפאים מצביע מילגרוים על קברה של דולה ויטמן, בתו של אליעזר בן יהודה, שנישאה לנוצרי. האיזכורים שלהם, ושל אישים מרתקים נוספים, משתלבים להפליא בעלילה, ונובעים מעולמם הרוחני העשיר של גיבוריו. דמותו של אלישע מילגרוים "מתכתבת" שוב ושוב עם זו של אלישע בן אבויה, ה'אחר' שקיצץ בנטיעות (מילטון שטיינברג כתב אודותיו בספרו המצוין "כעלה נידף"). הספר הוא במידה מסוימת מעין מחווה לסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שדברים שכתב השפיעו על הסופר יוסף חיים ברנר, שאף לו יש נוכחות בספר, ועל הדמויות הבדויות. דילגתי פעמים רבות בין הספר לאינטרנט, ונהניתי הנאה מרובה מגודש הידע.

חיים באר מתאר בספר כמה מפניו של עולם הספרות בארץ. שתי הדמויות הבולטות בהקשר זה הן של סוחר הספרים רב הידע ישעיהו הומינר ושל חוקר הספרות מתתיהו חלפי. באר מתייחס לטיפול בעיזבון על ידי שארי הסופרים, לביקורת העתונאית, לפלגיאטים, למוציאים לאור ועוד. חשתי אי נוחות מסוימת מן ההתיחסות לאלמנות הסופרים, אבל הדברים נאמרו מפיו של חלפי, טיפוס יהיר למדי, אז ניחא. גם בהיבט זה יש אנשים המוזכרים בשמם האמיתי, ויש שנבדו. נסיון לברר אם יש כאן אלמנטים של רומן מפתח נראה לי מיותר ורכילותי. באר עצמו כותב בסיום כך: "מחבר שמורֶה היתר לעצמו לדלג בספריו בין אמת לבדיה אל יופתע אם תגיח אליו המציאות המתעתעת ממקום לא צפוי ותוציא לו לשון".

התענגתי עד מאוד משפתו של הספר, השואבת מן המקורות. הסופר שם בפי גיבוריו שפה גבוהה, אצל אחדים היא טבע שני, אצל אחרים התייפיפות והתגנדרות, ובכל מקרה היא זורמת, מהנה ומעשירה.

הכריכה הנאה בעיצובה של דורית שרפשטיין מציגה את "נעטרי הקוצים" של מילגרוים, כשהלוגו של עם עובד מתנוסס עליו – הברקה נחמדה.

פה ושם חשתי חולשות בעלילה. כך, לדוגמא, אני לא יודעת דבר וחצי דבר על הבמאי המספר ועל מניעיו. מצד שני, אולי זה בסדר, אולי הבמאי, או הסופר, או כל יוצר, אמורים להשאר ברקע ולתת את הבמה כולה ליצירה. כאמור למעלה, לא סברתי שנעמי היא דמות חידתית, והנסיונות שעשו גיבורי הספר האחרים לפענח אותה לא ממש עוררו בי ענין. ושוב, מצד שני, אנשים נוטים להתפס לרכילות ולחטטנות, והספר משקף זאת. בכל מקרה, מה שנתפס כחולשות בעיני בטל בשישים לעומת עושרו ויופיו של הספר, ולכן אני ממליצה עליו בלב שלם.

עם עובד

2018

העשירים / חמוטל בר יוסף

988665

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה

"העשירים" הוא כרוניקה של משפחת היימשטאט לאורך חמישה דורות. הספר נפתח ב-1759 בקאסל שבגרמניה, ביום ט' באב, כשארבעים ושמונה ילדים יהודים עומדים תחת החופה בנישואי חירום שנועדו למנוע את גיוסם. אחד הילדים הוא מאיר היימשטאט, שזמן קצר קודם לכן חגג בר-מצווה. בבגרותו, ועד מותו, מאיר יפרנס את שלוש נשותיו ואת ילדיו בעבודתו כסוחר נודד, גורר בעצמו את עגלתו מישוב לישוב מכיוון שעל היהודים נאסר לרכוש סוסים. בנו אלברט יזכה להשכלה שנמנעה מאביו, ויבחר בלימודי כימיה. בנו של אלברט, גוטהולד, ילך בדרכו של אביו, ויהפוך לממציא ולתעשיין. בנו של גוטהולד, רוברט, יגדל באנגליה, אליה תעבור משפחתו בשל האנטישמיות הגרמנית. הוא יינשא לנוצריה, יפתח את מפעלי התעשיה שיירש מאביו, ויעסוק בפוליטיקה. כשיגיע למעמד בכיר, יידבק בחיידק הציונות, וישקיע בארץ-ישראל. ילדיו הנוצרים, אווה והנרי, יתגיירו ויקשרו את חייהם בגורל העם והארץ.

משפחת היימשטאט הבדויה היא בעצם משפחת מונד, שהידוע בבניה הוא זה המכונה בספר רוברט, ובמציאות אלפרד מונד המוכר יותר בשם לורד מלצ'ט. הישוב תל-מונד נוסד על ידו, וביתו עדיין עומד שם, משמש כמוזיאון. אביו, לודוויג, אכן היה תעשין וכימאי דגול, כמתואר בספר, ולזכותו נזקפות המצאות חשובות בתחומו. חמוטל בר יוסף לא ציינה בשום מקום בספר שמדובר באנשים שהיו ולא בדמויות בדויות, אבל מכיוון ששילבה בסיפור אינספור אזכורים היסטוריים, ודרכם של גיבוריה הצטלבה פעמים רבות בדמויות היסטוריות, נאחזתי בכמה פרטים כדי לנסות להפריד בין אמת לבדיה, והתוודעתי לאנשים מאחורי הספר. לטעמי, מכיוון שהפרטים הביוגרפים מדויקים, שינוי השמות מיותר.

הסופרת מתארת חמישה דורות של אנשי מעשה, אנשים חסרי מנוח ששנאו בזבוז, נזקקו לפעילות בלתי פוסקת, ונדחפו על ידי הצורך להרגיש נחוצים. דחף זה הוביל אותם בתוך שניים-שלושה דורות בלבד ממעמד של סוחר נודד קשה-יום אל צמרת התעשיה והפוליטיקה. הנושא המרכזי, העובר כחוט השני בספר, הוא יחסם של בני המשפחה אל יהדותם, ויחס הסביבה אליהם, כשהם נתונים למגבלות המוטלות עליהם על ידי השלטונות ולאפליה הנובעת מדעות קדומות עתיקות יומין. נושא משני, אף הוא עובר מדור לדור, הוא היחסים בין בני הזוג, ונסיונותיהן של הנשים, שנמנע מהן לחוות פעילות ציבורית ותעסוקתית דוגמת זו של בעליהן, להיות שותפות של ממש, לדחוף כשצריך, ולתרום בדרכן. בשונה מן האנטישמיות שדועכת ומתפרצת לסירוגין, במעמדן של הנשים חל שיפור מתמשך, ובעוד נשותיו של מאיר, אבי השושלת, נועדו ללידה ולטיפול בבית, אווה, בתו של רוברט, האחרונה בשושלת המתוארת בספר, היא אשה פעילה ציבורית.

חמוטל בר יוסף ערכה מחקר מרשים בהיקפו, ושילבה בסיפור אזכורים היסטוריים מתחומים רבים ומגוונים. מאיר פוגש נשים כפריות שמספרות לו על שני אחים בשם גרים שמסתובבים בין הישובים ומלקטים סיפורים. אחת הנשים, שנים אחר כך, שמחה על המצאת הרוכסן. מישהו מספר על קונצרט שבו ניגן ברהמס. לפעמים נדמה שהסופרת ביקשה ללכוד את ההיסטוריה כולה, על כל פכיה הקטנים, בספר אחד, ונוצרת תחושה מסוימת של עומס יתר, אבל החיבור של הפרטים לכלל תמונה מקיפה מעניין, והעניין גובר על העומס.

הספר מחולק לשלושה פרקים – גרמניה, אנגליה, ארץ-ישראל. דווקא הפרק השלישי, העוסק בתקופת המנדט, ובעיקר במאבק לרכישת קרקעות, הוא הפחות טוב מבין השלושה. הוא מעניין, אבל הסיפור סוטה מן הכרוניקה המשפחתית, ומבקש להקיף את תולדות ההשקעות בארץ באותה תקופה. הניתוק הזמני, אך הממושך, מן הסיפור האישי הופך את הספר ליותר דידקטי ופחות סיפורי. לקראת סיום הוא שב אל האישי, אבל במעין מהלך של הרגע האחרון נוגע בחופזה בכמה פרשיות שאינן "נדבקות" לסיפור. שוב, במאזן של חולשות מול עניין, העניין מטה את הכף.

הוצאת כרמל, למרבה הצער, לא העניקה לספר את הטיפול המסור והאחראי שעליו הסופרת מודה בדברי הסיום. הגהה מדוקדקת יותר היתה מונעת שגיאות מביכות, דוגמת זו שבעמוד הראשון: ה-2 באוגוסט 1759, יום חתונתו של מאיר, לא היה ט' באב התק"ט, ככתוב כאן, אלא ט' באב התקי"ט. שמו של אלברט לא היה הופך פתאם לאלפרד, יוהנה לא היתה מתחלפת עם הנרייטה, מלים לא היו נשמטות או מופיעות בכפילות, ועוד. ספר מושקע כל כך היה ראוי לליטוש קפדני יותר.

"העשירים" (שם לא מוצלח, לדעתי) הוא ספר מרתק, מעשיר מאוד, רוב הזמן כתוב היטב. נהניתי, למדתי רבות, ואני ממליצה עליו.

כרמל

2017