שני חברי ילדות, שהכירו בואדי סאליב בשנות ה-60, נפגשים באופן קבוע מול הים, מעלים זכרונות, ודנים בנושאים העומדים ברומו של עולמם. מדי פעם, כשעולה הצורך, הם מקיימים פגישה מחוץ למנין, בדרך כלל כדי להתייעץ לגבי בעיה שאיתה מתמודד אחד מחבריהם.
חבר אחד, המספר בגוף ראשון, שזכה ללימודים מסודרים, הוא מורה ומאמן כושר, שהחינוך בדמו. השני, המכונה ג'מבו, מצטיין בחוכמת רחוב. כילד וכנער, שנאלץ לסייע לפרנסת משפחתו, הגיע להסדר לפיו היה נוכח בבית הספר יום אחד בשבוע, ובשאר הימים עבד. המספר, בן דמותו של יצחק טוויטו, שכתב את הספר, סבור שיש לאמץ את השילוב של חוכמת בית הספר וחוכמת הרחוב כדי להצמיח דור שייצא מן המוסד מוכן לחיים: "אני רוצה שילמדו הכול על החיים, אבל החיים באמת, וכן, גם פסיכולוגיית רחוב. תראה, מה בדיוק תרם בית הספר לאופי או לאישיות שלך? מה הוא תרם למה שיש לך בראש? ואם לא מבית הספר, אז מאיפה זה?אני לא צריך להגיד לך מאיפה, אתה יודע את זה מצוין ולא מהיום. אני מציע רק ליישם".
הספר מתבונן אחורה על זמנים שחלפו, שרק מי שהיו שם יכולים להבין הנוסטלגיה שהם מעוררים. "משהו שהצעירים לא יוכלו להבין, ואני גם לא מצפה שיבינו. כמו לתאר את צבעי הקשת לאדם שנולד עיוור". הוא מתבונן גם על ההווה ועל העתיד, ושזור בתובנותיו של הכותב, בעיקר בנושאי חינוך ואופי, נושאים הבוערים בעצמותיו של המספר. 'אתה רואה המורה? היום הגעת לעבודה', לחשתי לדמותי המשתקפת. 'שלא תזוח דעתך', היא ענתה, 'העבודה הזו לא נגמרת אף-פעם'.
רובו של הספר – זכרונות חיפאיים ופתרון בעיותיהם של החברים – מתנהל כדיאלוג מתמשך בין ג'מבו למספר. כשג'מבו מקבל עבודת אבטחה במקסיקו, ונוסע למשך שנתיים, מתפנה המספר לתאר את זכרונותיו ממושב צרופה, שם התגורר לפני המעבר לחיפה. הנספח לספר פותר את חידת תיאורו של יצחק טוויטו את עצמו כבן יחיד עם שבעה אחים. סיפור מרגש ויוצא דופן.
"לאסוף מתנות מהרצפה" נעים מאוד לקריאה, שנחווית כמו ישיבה על כוס קפה עם מספר בסגנון מספרי הסיפורים, סבלני, בעל זכרון לפרטים, ובעל חוש לדרמה ולפואנטה. הכותב משלב הומור עם כובד ראש, הנוסטלגיה והחברות מחממות לב, וחיפה של פעם, על אורח חייה ודמויותיה, מתעוררת לתחיה. נהניתי.
כפי שמצהירה כותרת המשנה של הספר, זהו "סיפור משפחתי", סיפורה של משפחת פדני, בעלת רשת התכשיטים המוכרת. הספר מתמקד בחייו של אורי פדני, מייסד הרשת, ומתלווה אליו החל בבריחתם של הוריו מאודסה מחמת האנטישמיות, וכלה במותו בארץ כאיש עסקים מצליח וכאיש משפחה אהוב.
אורי, שנולד בשם גניה-גנזל, ונשא את השם הנרי לאחר שהמשפחה הגיעה לבלגיה, עבר כתינוק את הגבול בדרך לחיי חופש באמריקה. משום שתכשיטי המשפחה נגזלו מהם, לאחר שנחשפו בשל בכיו של התינוק, לא עלה בידם לממש את תכניתם לרכוש כרטיסים למסע אל מעבר לאוקינוס. אחרי כחצי שנה בדרכים הגיעו סוף סוף לאנטוורפן, כאן נולד בנם השני. פרנסת המשפחה לא היתה קלה, והמצב הוחמר כשהאב נפטר ממחלת ריאות, שנגרמה בקרבות מלחמת העולם הראשונה והוחמרה בשל עבודתו כמלטש יהלומים. הנרי נשלח לבית יתומים, אחיו הצעיר פול הועבר למשפחת אומנה, והאם שכרה חדר צר ויצאה לעבוד. התמזל מזלו של הנרי, ובבית יתומים אחר, אליו עבר כעבור כשלוש שנים, נקרה על דרכו מורה שהבחין בכשרונו האמנותי, ודאג לטפח אותו. כעבור שלוש שנים נוספות, לאחר לימודים והכשרה, היה בכוחו של הנער לתרום תרומה משמעותית לרווחת המשפחה.
הימים הטובים לא ארכו. מלחמת העולם השניה טרפה את הקלפים, המשפחה נאלצה לנדוד בין מקומות מחבוא, וכעברו זמן הנרי נלכד ונשלח לעבודת פרך. הספר מוסיף ומלווה אותו עם תום המלחמה, שמח אתו בנישואיו ובהולדת ילדיו, עולה אתו לארץ, ומתאר את המעבר מעבודות מזדמנות לחזרה ליצור תכשיטים. והשאר היסטוריה.
אנשים מרבים לכתוב ספרי זכרונות, להנציח בני משפחה אהובים. בני פדני, בנו של אורי, גייס לענין זה את שפרה הורן, סופרת מצליחה ומוערכת. למרות זאת, הספר אינו מתעלה מעל לרמת ספר משפחתי גרידא. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהוא יתאים – מעבר לחוג המשפחתי – לבני נוער. קורות חייו של אורי פדני מסופרים בשטחיות, מדלגים כרונולוגית בין אירועים מבלי להעמיק היסטורית או רגשית. לטובת מי שלא יטרחו לחפש תוספת פרטים מחוץ לספר, משובצים בו קטעי מידע ויקיפדיים, במעין מתכונת של ספר לימוד. חייו של פדני היו מעניינים, לא שגרתיים, ראויים להיות מסופרים, אבל האופן בו הספר כתוב אינו מוסיף דבר שאי-אפשר למצוא בקלות בראיונות שפורסמו. שלושת הפרקים הקצרים האחרונים הם פרסומת לעסק. לא שיש בכך משהו רע, ולבני המשפחה בהחלט יש במה להתגאות, אבל פרקים אלה תורמים אף הם לתחושה שהספר מיועד בעיקר לחוג מכרים מצומצם. כמוטו לספר נבחר קטע ממכתב שכתב ביאליק, ובו הוא מתייחס לביוגרפיות ואומר בין השאר, "ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות". חבל שהביוגרפיה הזו היא "פרוטוקולית ופספורטית", אבל, כאמור, כמצבת זכרון לאורי פדני אולי די בה.
"סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורו האוטוביוגרפי של הסופר עמוס עוז, מילדותו בירושלים ועד השתלבותו בקיבוץ חולדה. הספר, שאינו נע כרונולוגית מעבר לעתיד, אלא מדלג קדימה ואחורה, וגם לצדדים, יכול להקרא כסיפור חיים אישי, ששורשיו שלושה דורות אחורה, אך עוצמתו באה לו מרוחב היריעה, מן התיעוד התרבותי ומן המבט המקיף.
עוז מספר על משפחת קלוזנר, משפחתו של אביו, החל מסב-סבו, שכמובן לא הכיר, דרך סבו וסבתו – הוא אופטימי וטוב-לבב תמיד, היא צייקנית וביקורתית – עבור בדודו, יוסף קלוזנר, הבכיר בבני המשפחה, וכלה באביו, ששאף למעמד זהה לזה של דודו וחווה תסכול מתמשך משלא זכה לכך. הוא מספר גם על משפחת מוסמן, משפחתה של אמו, שאביה, ילד זנוח שהורחק מביתו על ידי אם חורגת, עשה חיל, ודאג כל חייו לכל בני המשפחה, גם אם גרמו לו עוול. הוא מתאר את חיי הנישואים של הוריו, שהיו שונים זה מזה בכל – היא שקטה, נמשכת לאגדות פלאיות, והוא דברן בלתי נלאה, מתפקע מידע שהיה להוט לשתף. ירושלים של ימי המנדט ושל ראשית המדינה קמה לתחיה בין הדפים, אורחות החיים של אותם ימים מתוארים בחיות ובפרוטרוט. החינוך שזכה לו עמוס הילד אולי צריך לשמש מודל: שיחות על פוליטיקה ועל חברה ליד שולחן ארוחת הערב, הסברים מדעיים בכל הזדמנות, פתיחות בנושאים רבים (גם אם בענייני רכילות, או בעניינים ש"אינם יפים" לאוזנו של ילד, העדיפו ההורים לדון בשפה שאינו מבין). על מורתו זלדה, שדברה אליו מעט מעל הרמה שיכול היה להבין, הוא כותב כי "מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי". כיאה וכיאות.
בין נושאי הספר אפשר למנות את עצם מעשה הכתיבה, שאלות פוליטיות כמו יחסי ישראל והפלסטינים, עניינים חברתיים כמו סוציאליזם מול בורגנות, עיר מול קיבוץ, יחסי נשים-גברים, מצוקת המהגרים לארץ בין אם ממניעים ציוניים ובין אם מתוך אילוץ, מבט על כמה דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובתרבות של אותה תקופה, ועוד. בהיבט הביוגרפי הספר נקי מהתחשבנויות, וגם אם יש בלבו על הוריו או על מי מבני משפחתו, לא ניתן מקום לטרוניות.
בלבו של הספר, נוגע ונרתע, ושוב נוגע ונמלט לנושאים אחרים, התאבדותה של אמו. ב"מה שאבד בזמן" מצוטט עוז כמי שאמר, "הלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים". הוא מתאר בספר את תחושותיו בעקבות מותה – כעס ועלבון שהתחלפו באשמה ובאובדן ערך עצמי. הוא מנסה לפענח את סוד עצבונה ויאושה. אולי הפער בין החינוך של בנות הטובים בגימנסיה הבורגנית במולדתה למציאות החבוטה של ירושלים הכריע אותה, אולי נטייתה לחולמנות שלא התיישבה עם החיים הממשיים, "אולי מסוגלת היתה לעמוד, בשיניים קפוצות, מול אסון ואבידה. מול העוני. מול אכזבות חיי הנישואים. אבל, כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות". לא במקרה, שהרי התאבדותה היתה החוויה המעצבת של עוז הבוגר, יומה ולילה האחרונים חותמים את הספר.
הספר שופע תמונות מלבבות, כמו מה שעוז מכנה "טקס התבגרות, טקס חניכה", כשבהיותו בן שש זכה לקבל שטח משלו על מדפי הספרים של אביו, או נסיונו של אביו ליצור גינת ירק. הוא שופע גם תמונות מרגשות ובלתי נשכחות, כמו תיאור הרחוב בעת ההאזנה להצבעת האו"ם על תכנית החלוקה. עוז משלב בחן רב את הכללי עם הפרטי, כשהרצאת דברים נלהבת בעניינים העומדים ברומו של עולם מסתיימת בדברי חולין. בחירת המלים מציירת תמונות מדויקות – לדוגמא, על הסלון החברתי של סבתו הוא כותב, "וכולם כאחד הוגי דעות העולים וגולשים על גדותיהם מרוב סימני קריאה", וקולות השיחה המתלהמת והמיוזעת עולים באוזני הקורא.
מתוך השפע, הנה שני משפטים שאהבתי. על כתיבת הזכרונות, ועל העבר השולח זרועותיו אל ההווה עוז כותב: "הלוא הערב של האבן בפה בחצר בירושלים לא בא עוד בשביל להזכיר נשכחות או להביא כמירת געגועים, אלא להפך: הערב ההוא יורד להתנפל על הערב הזה". ולקורא הוא ממליץ כי, "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא". המלצה מדויקת, כי בסופו של דבר חווית הקריאה היא של הקורא, וכמספר הקוראים כן מספר הקריאות האפשריות.
סופרלטיבים רבים הורעפו על הספר, ולא נותר לי אלא להוסיף את שלי. זוהי הפעם השניה שאני קוראת את הספר, ומצאתי אותו – שוב – נפלא.
ב-30 בספטמבר 1519, בעיצומו של עידן התגליות, יצאו מספרד חמש ספינות, ובהן כמאתים ושבעים אנשי צוות, בפיקודו של פרדיננד מגלן. כמעט שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה אחת מהן, חבוטה ומתפוררת, ועל סיפונה שמונה-עשר איש מותשים ומורעבים. מגלן לא נמנה עימם, אבל חזונו בדבר מציאת המעבר המערבי להודו הוגשם. במרץ 1522 השלימו שני בני אדם לראשונה את הקפתו המלאה של העולם, גם אם לא בהפלגה רצופה אחת: מגלן, שהשתתף בעבר במסעות מפורטוגל לאיי האוקינוס ההודי וחזרה, מצא כעת את מותו באותם איים, אליהם הגיע הפעם ממזרח, ועבדו אנריקה, שנחטף מסומטרה לפורטוגל, שב עם אדונו אל מקום הולדתו. גם אם מיצרי מגלן לא הפכו לנתיב רב חשיבות, ההפלגה ההרואית היוותה פריצת דרך בהכרת האדם את עולמו, ומגלן נמנה עד היום, בצדק, עם גדולי המגלים ופורצי הדרך.
שטפן צווייג סוקר את חייו ואת פועלו של מגלן בביוגרפיה שהיא, כרגיל אצלו, אישית ונובעת מהערצה. יחד עם זאת, בניגוד לביוגרפיות האחרות שלו שקראתי – לדוגמא, זו של בלזאק, שאותה כתב מוכה סנוורים מהערצה – כאן הוא שומר על אובייקטיביות יחסית, ומעביר ביקורת על גיבורו כשיש לכך מקום (גם אם הוא מוצא לו הצדקות). הוא מספר על חייו כחייל פשוט וכקצין, שהוכיח את אופיו כשהציל חבר שנקלע לסכנת חיים, וכשהתנדב, למרות מעמדו כיליד אצולה, להשאר עם החיילים הפשוטים לאחר שספינתם עלתה על שרטון והקצינים האחרים בחרו להציל קודם את עצמם. הוא מתלווה אליו כשהוא מנסה לשכנע את מלך פורטוגל לתמוך בחלומו למצוא את הנתיב המערבי להודו, וכשהוא נדחה ומתייאש ובוחר למצוא תמיכה אצל המלך היריב בספרד. כאן פותח צווייג את השאלה האם דינו של המהלך הזה להחשב כבגידה, ובצר לו קובע כי "האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר, מאשר חוק הלאום", אמירה צווייגית אופיינית, שלמרבה השמחה אין עוד כמוה בספר. הסופר אינו מגנה את הקברניטים הספרדים שמרדו במגלן הפורטוגלי, ולמעשה מצדיק את מניעיהם שנבעו מאחריות כלפי המלך ששלח אותם וכלפי אנשי צוותם. הוא עומד על יחודו של מגלן, שבזכות אופיו העיקש והדקדקן התמיד במשימה שהציב לעצמו, ובזכות סבלנותו וסובלנותו לא נקשרו בשמו מעשי אכזריות כגון אלה שאפיינו מגלים וכובשים אחרים. לעג הגורל הוא שלמרות שהקפיד על התפשטות בדרכי שלום בלבד ועל הימנעות מאלימות, הגיע לסוף דרכו ולסוף חייו בפעולה מלחמתית נגד אי סורר, שאותו ביקש להעמיד על מקומו כדי לבצר את מעמדו של מלך משתף פעולה.
מעניין לגלות שחזונו של מגלן התבסס על טעות. בהתבסס על מסמכים סודיים הוא היה בטוח שקיים מעבר, ושמקומו ידוע לו, אך התברר שהמידע היה שגוי, ומי שסיפק אותו טעה לראות בריו דה לה פלאטה, הנהר העצום, פתח למעבר לאוקינוס השקט (שמו של האוקינוס ניתן לו על ידי מגלן עצמו). צווייג מתחקה על מקורות המידע, ומגיע משום מה למסקנה המופרכת שמגלן ניכס לעצמו תגלית קודמת, גם אם שגויה. מסקנה משונה, בלשון המעטה, שהרי כך מתקדם המדע ונצבר הידע, נדבך על נדבך.
התיעוד של המסע הושמד בחלקו הגדול. קשה להניח שמגלן לא ניהל יומן, אך פרט למסמך אחד לא נותר דבר מכל מה שכתב. צווייג משער שסבסטיאן דל קאנו, האיש שפיקד על ויקטוריה, הספינה היחידה שחזרה, השמיד את היומן, כדי לא לחשוף את חלקו במרד נגד מגלן (צווייג מביע מרמור על הכבוד לו זכה דל קאנו – כבוד מוצדק, לדעתי, לאור המסע ההרואי שהוביל – ועל דחיקת זכרו של מגלן, אך ההיסטוריה גמלה לאחרון). יתכן שגם ידם של מורדים אחרים ששבו (אחת האניות ערקה ממש לפני היציאה מן המעבר, המוכר כיום כמיצרי מגלן, אל האוקינוס השקט) היתה במעל. אנטוניו פיגפטה, איטלקי שנלווה אל המשלחת ותיעד את קורותיה מדי יום ביומו, מסר את יומנו למלך, ולא קיבל אותו חזרה. מאוחר יותר פרסם תקציר שלו, כך שחלק מן המידע אבד.
תיאור המסע הוא, כמובן, לבו של הספר, אך צווייג מרחיב גם באשר לרקע הפוליטי והחברתי של התקופה. אחת התופעות המעניינות היא הקלות שבה ניכס לעצמו העולם האירופי את שאר העולם. האפיפיור סימן קו לאורך כדור הארץ, וקבע כי מה שיתגלה ממערב לו ישתייך לספרד, וממזרח לו לפורטוגל. וכך יצאו לדרך חוקרים וסוחרים וחיילים וכמרים, ובלבם הבטחון כי העולם השתייך להם בזכות. צווייג מגניב אל תוך הטקסט את המשפט הביקורתי המיתמם הזה, כשהוא מתאר את הילידים באיי מריאנה, חסרי תפיסת הרכוש הפרטי, הנוטלים את חפציהם של המלחים: "עובדי האלילים התמימים האלה תוקעים פריט נוצץ בשערם באותה טבעיות שבה הספרדים, האפיפיור והקיסר הכריזו מראש שכל האיים החדשים האלה, על יושביהם והחיות שבהם, יהיו מעתה קניינו החוקי של המלך הנוצרי מכל המלכים".
מסעו של מגלן הניב תגליות רבות, ביניהם, כמובן, מיצרי מגלן, וגם ענני מגלן, אישוש היותה של הארץ כדור, הוכחה לסיבוב כדור הארץ סביב צירו, קיומם של בעלי חיים בלתי מוכרים ועוד.
הספר תורגם לראשונה ב-1951 על ידי יצחק הירשברג בהוצאת בקר תחת השם "מאגלאן, האיש ופועלו". בשל הזמן שחלף והיעלמותו של הספר מן המדפים, טוב עשתה הוצאת מודן שהוציאה לאור מחדש את הביוגרפיה הממצה והמחכימה הזו בתרגומה הנאה של ליה נירגד.
Magellan, der Mann und seine Tat – Stefan Zweig
מודן
2021 (1937)
תרגום מגרמנית: ליה נירגד
Ferdinand Magellan set out from Spain with a fleet of five ships to find a western route to the Spice Islands | Image: Arindam Mukherjee | ThePrint
לפני מספר שנים, במפגש שנכחתי בו עם מי שהוצג כניצול שואה, אמר הדובר לאנשים שהתכנסו לשמוע אותו: "אני לא ניצול שואה. אתם ניצולים, כי לא הייתם שם. אני שורד", מילים שהותירו רושם עז על השומעים. ד"ר נוימן, הפסיכיאטר המטפל במרתה קראוס, גיבורת הספר, אומר דברים דומים: "אנשים אלה שרדו, אבל לא ניצלו". מיום השחרור מן המחנות וממש עד יום מותה, חייה של מרתה, כמו חייהם של רבים כמוה, היו מאבק הישרדות מתמשך ומתיש. כלפי חוץ ניהלה חיים רגילים, אפילו מאושרים, הקימה משפחה, העסיקה את עצמה בתחביבים יצירתיים. אבל בתוכה הסתתר בונקר שחור, שכולם ידעו לא להתקרב אליו. גם בתוכו של אנדי, בעלה המגונן, הסלע התומך והיציב שלה, שררה אימה חשכה. ברגע נדיר של חולשה אמר לד"ר נוימן: "אי אפשר להיות באמת אני ולחיות עם הזכרונות הנוראיים האלה […] אתה חייב להיות מתחזה, חייב לשכוח ולשחק תפקיד אחר, אחרת זו התמוטטות כללית". כמו שורדי שואה רבים אחרים, בחרו שניהם להדחיק את הזכרונות, לא לדבר עליהם בינם לבין עצמם, ובודאי לא לומר עליהם דבר לילדיהם. אולי עשו זאת מפחד לפתוח את הדלת לכאב, אולי מאהבה ומרצון לגונן.
כל ה"רגילות" הזו קרסה ביום אחד, כשמרתה זיהתה באקראי אשה ששימשה כקאפו במחנה, וכמעט הביאה לשליחתה אל תאי הגזים. הקריסה הזו הובילה אותה לאשפוז ממושך במחלקה הפסיכיאטרית, שם בטיפול משולב של תרופות ושיחות, הובלה בסבלנות ובהדרגה חזרה אל היכולת לשוב אל החיים. כשמצאה בעצמה את הכוחות לשבת ולכתוב את זכרונותיה, שב אליה הבטחון בעצמה. במחברות, שמאוחר יותר מסרה לבתה, כתבה בעיקר על חייה כילדה וכנערה. למרות הזמן והשתיקות, מתחת לשכבות שחורות משחור, יש בתוכה זכרונות טובים, חיים שלמים של משפחה, של ילדות מאושרת. כמה טוב שזה נשאר. כמה קשה. על גלגוליה במחנות כתבה בתמציתיות, מתרכזת יותר בדיווח ופחות ברגש. אולי בגלל הקושי להתמודד בעצמה, אולי משום שאין בכוחן של מלים ללכוד את הזוועה, ואולי משום שמראש ייעדה את הדברים לילדיה, ושוב לא רצתה להכביד ולהכאיב.
טלילה קוש ביססה את סיפורה של מרתה על דמותה של אמה, מרתה קוש-וולנר, ועל דמויות בני משפחתה, המוזכרים בסיפור בשמותיהם האמיתיים, ורקמה את הסיפור סביב המחברות שכתבה האם. המחברות עצמן, כפי שנכתבו, כולל שגיאות כתיב מעטות של מי שעברית לא היתה שפת ילדותה, נכללות במלואן בספר, והן רהוטות ומרגשות. תיאור התהליך הטיפולי, התופס את מרביתו של הספר, מעלה נושאים מעניינים רבים. ביניהם, ההסתערות של שורדי המחנות על החיים, מבלי להרשות לעצמם להתאבל או לטפל במה שחרב בתוכם, עובדה שאולי פגעה ביכולת ההתמודדות שלהם בהמשך; ההחלטות שחרצו גורלות, כמו זו של אביה של מרתה, שסירב לאפשר לבנותיו להסתתר תחת זהות נוצרית והעדיף שלכל המשפחה יהיה גורל משותף; כוחו של הקשר בין מרתה ואחותה אריקה, שאולי תרם להשרדותן – הן רק אמרו ששרדו כי היו יחד, כי נשאר בתוכן גרעין של כוח מזין, גרעין אוהב ומגן של המשפחה, אפילו שכבר לא היתה; ועוד.
"המחברות של מרתה" הוא מצבת זכרון רגישה ואוהבת לאמה של הכותבת, ולבני משפחתה ולחבריה משוּרָני שבסלובקיה שלא שרדו.
על גלילאו גליליי, אחד מאבות המדע המודרני והפיזיקה המודרנית, נכתבו מספר ביוגרפיות. האסטרופיזיקאי והסופר מריו ליביו החליט להוסיף אחת משלו משלוש סיבות: מעטות מהביוגרפיות נכתבו על ידי חוקרים בתחומי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה, ויש ענין בהתבוננות באיש מעיני איש מקצוע; כמה מן הביוגרפיות סבוכות מדי, ומן הראוי להנגיש את הסיפור לציבור; לקורותיו של גלילאו יש רלוונטיות לימינו – תזכורת רבת עוצמה לחשיבותו של חופש המחשבה – ולכן כדאי לשוב ולעסוק בהן. משמו המלא של הספר, ומהערות חוזרות ונשנות בתוכו, אין ספק שהמניע השלישי הוא החזק מכולם. מריו ליביו מוטרד מתופעות המתרחשות בימינו אנו – הזלזול הבוטה שמגלים חוגים מסוימים כלפי המחקר על שינוי האקלים, היחס הלגלגני כלפי מימון המחקר הבסיסי, קיצוץ תקציבי האמנויות והרדיו הציבורי בארצות הברית, הקרע לכאורה בין מדעי הטבע למדעי הרוח, ומבקש להסיק את המסקנות המתבקשות מסיפורו של גלילאו.
הספר מציג את עיקרי עבודתו של גלילאו, את הרקע המדעי והחברתי של תקופתו, את נסיבות חייו הפרטיות, ואת הכוחות שהובילו למצב האבסורדי שבו נאלץ להתכחש לאמונותיו. את רשימת הישגיו המפוארת אפשר למצוא ברשת, ולא ארחיב. אזכיר רק את מה שייחד אותו בזמנו: תפיסת האוניברסליות של חוקי הטבע, הקביעה שהיקום "כתוב בלשון המתמטיקה", ההתבססות על שילוב מחוכם של ניסויים וחשיבה הגיונית (לעומת תפיסתם של אריסטו ושל אפלטון לפיה כדי לגלות את אמיתות הטבע יש לחשוב עליהן), וההתעקשות על עקרון הפצת הידע שבגללו פרסם את ספריו באיטלקית ולא בלטינית, מתוך תקווה שגם אלה שסבורים שהספרים נבצרים מבינתם יבינו כי "כשם שהטבע חנן אותם, כמוהם כפילוסופים, בעיניים לראות את מפעלותם, כן חנן אותם גם במוחות שביכולתם לרדת לעומקם ולהבינם".
בעת שנשפט ב-1633 היה גלילאו בן קרוב לשבעים, חולה ומפוחד. במשך שנים ארוכות נאלץ להלחם בנציגי הכנסיה, שניסו לצנזר את ספריו ולהגביל את התבטאויותיו. כבר ב-1616 נאסר עליו ללמד את מודל העולם של קופרניקוס, להגן עליו או אפילו להחזיק בו. הוא נאלץ להוסיף הסתיגויות לספריו כדי לרכך את התפיסות שהביע בהם. בין השאר סיים את ספרו, "דו-שיח על שתי מערכות העולם המרכזיות", באמירה לפיה הטיעון הקופרניקי בדיון הוצג רק כהשערה מתמטית, וגם אם הוא מסביר את תנועת כוכבי הלכת בהחלט יתכן שאינו משקף מציאות, כי אלוהים יכול היה ליצור את אותה מראית עין באמצעים הנשגבים מבינת אנוש (אבל את הטיעון המנוגד שם בפיו של שוטה בשם סימפליצ'ו, ועורר בכך את חמתו של האפיפיור). למרות שמעולם לא טען שכתבי הקודש טועים, וניתן לפרשם כך שיתאימו לתוצאות תצפיותיו, הכנסיה זעמה על פלישתו לתחום התיאולוגיה. מכיוון שהיה עיקש והאמין בכוח השכנוע שלו, ומכיוון שלא לקח בחשבון את המורכבות של הכנסיה ושל ראשיה, מצא עצמו בסופו של דבר בחקירה, תחת איום בעינויים, כשגורלו של המר של ג'ורדנו ברונו, שעלה על המוקד כשלושה עשורים קודם לכן, עדיין טרי בזכרונו. לא ייפלא אפוא שבחר להודות ב"חטאיו". האם אמר בצאתו מן המשפט "ואף על פי כן נוע תנוע"? זהו, כנראה, מיתוס, אבל אין ספק שהוסיף להאמין בכך.
סיפור חייו של גלילאו, האיש והמדען, מרתק ומאלף, ומריו ליביו מספר אותו בבהירות ובשטף, מבלי לוותר על עומק מרחיב דעת. לטעמי, עדיף היה אילו ריכז את הלקחים הרלוונטים לפרק הסיום במקום לפזר אותם בתוך הסיפור, אבל אני ספקנית ממילא לגבי כוח השפעתו של המסר – הלוואי שאני טועה – כך שיתכן שאין מגרעת בפיזור. מכל מקום, עם המסר הספציפי ובלעדיו, סיפורו של גלילאו מן הראוי שיסופר שוב ושוב.
והמסר מהו? "אנחנו צריכים לתת אמון במדע – הסיכון שניטול על עצמנו, אם נבחר בדרך אחרת, פשוט גדול מדי". או במילותיו של חתן פרס נובל לפיזיקה סטיבן ויינברג: "בדרך כלל זו טפשות להמר כנגד חוות דעתו של המדע, ובמקרה זה [הדברים אמורים בתוצאות השינוי באקלים הנגרם על ידי בני האדם], כשגורל העולם מוטל בכף המאזניים, זוהי אי-שפיות".
תמיהה אחת: מראי מקום בתוך הטקסט מפנים אל איורים בלוחות הצבע, אך אלה נעדרים מן הספר. האיור המצורף למטה הוא כנראה אחד מהם.
מריו ליביו עוסק כתב מספר ספרי מדע המיועדים לציבור הרחב, ביניהם "חיתוך הזהב" ו"למה?". כמוהם גם "גלילאו ומכחישי המדע" מאיר עיניים, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.
בשנת 1932 נישאו יהושע בר-יוסף ופייגל-ציפורה גרינפלד, שניהם צאצאים למשפחות חרדיות מושרשות בארץ מזה דורות. כשצעיר בניהם, יצחק, מתבונן בתמונת האירוסין שלהם, שישים שנה אחר-כך, הוא יודע, "הזוג הזה לא נועד זה לזה, השידוך לא התאים". היא היתה שקטה, הוא מוחצן ורברבן. חייה סבבו סביב המשפחה, חייו סבבו סביב עצמו. היא היתה חרדית, הוא התפקר. אחרי שנטש את אשתו ובנו בירושלים ועבר לתל-אביב, לחצה עליה משפחתה להתגרש. הוא היה מוכן לתת לה גט, היא סירבה. כל חייה אהבה אותו, גם כשהעביר אותה ואת ילדיו לצריף בתל-אביב, גם כשנטש אותם שם, גם כשבגד בה, גם כשבביקור חד-פעמי הכניס אותה להריון ונטש שוב, גם כשחזר אחרי שבע שנים והעביר את המשפחה לחיפה, גם כשהשאיר אותה לבדה, חולה ומטופלת בילד, וישב בצפת במשך חודשים כדי לכתוב.
יצחק בר-יוסף כתב את "מזכרת אהבה" אחרי פטירתו של אביו, למעלה משלושה עשורים לאחר פטירתה של אמו. הספר נע בין ההווה – הטלפון מאשתו הרביעית של האב המודיע על מותו, ההלוויה, חלוקת חפציו ותחושת האובדן – ובין זכרונות העבר, תמונות ממקומות בהם חיו, דמויות מפתח בחייו, ארועים שהוא זוכר וכאלה שהזכירו לו אחיו ואחותו. הוא רוצה להבין מה התרחש בין הוריו, ויודע שלעולם לא יבין בדיוק. כשאביו, ארבע שנים לפני מותו, ניאות לדבר עליה ועל נישואיהם, לא הצטדק, אלא טען שנטישתו אותה היתה מוצדקת משום שלא התפתחה כמוהו. "הוא הפך אותה לאשה פשוטה, בורה, מטומטמת כמעט", כותב הבן בטינה שאינה מאפיינת את הספר.
למרות העוולות שנגרמו לו כילד, זה אינו ספר של סגירת חשבונות. "לפעמים אני נוטה לצד החומרה, לפעמים לצד הסליחה", הוא אומר, וגם "בהסתכלות הזאת על אבא ואמא, הוא תמיד יוצא רע". ולמרות זאת, "כשאני מרגיש שאני נוטה לצד החומרה, אני נבהל וממהר להזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שעשה עבורי". ובאמת, קשה ליישב את הסתירות באישיותו של האב. כך, לדוגמא, מספרת קרובת משפחה שהוא הגיע לברית של הבן, אחרי שנכשל בנסיונו לשכנע את אשתו לבצע הפלה, הציץ בו, שתה משהו והסתלק. ומצד שני, אחרי שהאם נפטרה לא הסכים בשום אופן לקבל את עצות מכריו לשלוח את הילד שהתייתם בגיל אחת-עשרה לקיבוץ או למוסד חינוכי, כמקובל, אלא לקח אותו אליו לצפת.
יצחק בר-יוסף כותב בכנות רבה. הוא מתאר את אהבתו לאמו, אבל מספר גם שהתבייש בה, באדיקותה שהבדילה אותה מהורי חבריו. הוא מונה את מגרעותיו של אביו, אבל מתאר גם את היקסמותו ממנו. "אני התביישתי בה. והערצתי את אבא. היא גוועה לה לאט על ידינו ואני אפילו לא הבחנתי בזה – הייתי מסונוור מאורו של אבא שהתגבר והאפיל עליה".
בר-יוסף הבן ניחן בכושר תיאור נפלא. הדמויות מלאות חיות, משורטטות בדייקנות, המקומות קמים לתחיה, הרגשות מאופיינים בעדינות. חבל שאי-אפשר להעתיק לכאן עמודים שלמים, כמו אלה המתארים, בין השאר, את ביקוריו אצל סבא וסבתא בירושלים, או את דמותו הססגונית של הדוד יחזקאל (מתאבן קצר: "ברגע שנכנסנו אמא ואני אל מתחת לקשת האבן המסוככת על הכניסה לשכונת בתי אונגרין, בין שני שערי הברזל הגדולים שזה מכבר נעקרו מציריהם והם מוטלים על צדם, התחילו מדרגות האבן הרחבות היורדות מהכביש אל החצר הפנימית הרחבה רצות תחת רגלי, והעבירו אותי לרשותן של מרצפות האבן הגבנוניות והגדולות, בין הסדינים הגדולים ושאר כלי המיטה והכבסים שהיו תלויים באמצע החצר על חבלים בין עצי הפלפלון והצליפו על פני כאילו הם מבקשים לעצור אותי ולהסתיר ממני את הדרך"). אבל אפשר להמליץ ללא הסתיגויות על הספר המיוחד הזה, שיצא מתוך לבו של הכותב ונכנס אל לבה של הקוראת.
אחרי מותו של הסופר יהושע בר-יוסף כתב בנו יצחק את "מזכרת אהבה", ספר מרגש אודות דמותו המרתקת של אביו, ואודות יחסיו המורכבים עם אשתו ועם ילדיו. גם "הי, אתם שם למעלה!" מספר על משפחתו, אבל באופן שונה לחלוטין. בהשראת הכלבה שאימץ, שמשתטה וקופצת באויר ומתפקעת מהתרגשות, הוא מזמן את קרוביו המתים לחגיגה ספרותית. אבא ואמא וסבא וסבתא והדודים, צפת, תל אביב, ירושלים. יוצאים במחול, שולחים רגליים לכאן ולשם, מכרכרים ומתהוללים, משליכים שטריימלים ושביסים לאויר וקולטים אותם בחזרה, זה לשמאל וזה לימין, כאילו לשמח חתן וכלה באו. גם הם טיפשונים כאלה. נושכים, נובחים, מתהפכים באויר. שלושה-עשר הסיפורים שבספר הם תערובת מרנינה של אגדה ומציאות, נעים באופן חופשי בין החיים על פני האדמה לעולם הבא, מסופרים בלשון חכמים ובלשון ימינו, ומקימים לתחיה באופן מקורי ומהנה דמויות ממשפחתו.
בלתי אפשרי לתמצת את הסיפורים. אמנם בלבו של כל אחד מהם דמות או שתיים וארוע מוביל אחד, אך הם כולם מורכבים מעלילות מסתעפות המתכנסות בסופו של דבר אל אותו ארוע. ביסודו של דבר, יצחק בר-יוסף מצא כאן דרך בלתי שגרתית לספר ביוגרפיה. הנה כדוגמא "ממליגה ומלאך המוות", שהוא סיפור מותו של אביו של הסופר. המספר פותח בתיאור פסטורלי של מלאך המוות המתענג על אוירה של צפת ביום הכיפורים, נח מעט ממלאכתו, מניח לאנשים את האשליה כי נשפטו לחיים. אחר-כך הוא מתנער וניגש אל ביתו של יהושע בר-יוסף, הנהנה מארוחת צהרים בעיצומו של הצום, ונתקף מעט יסורי מצפון רק כשהוא חש בבטנו. מלאך המוות עושה את שלו, וכשבשמים דנים בשאלה אם עשה את מלאכתו כראוי, המת הטרי עצמו נעלם. אין נסתר בפני בורא עולם. בכל מקום מצוי הוא – "כלום אינכם שומעים?" אמר. השתתקו כולם, ושמעו גם הם: קול נחרה עולה ממרחקים. הלכו בעקבות הקול ומצאו את אבא שרוע על גבו, נם את שנת הצהרים המקודשת שלו, נוחר במלוא המרץ. כדי להעירו בעדינות הם אומרים "ממליגה", המאכל האהוב על המת. והנה למדנו כמה פרטים ביוגרפים על האיש ועל אופיו תוך קריאת סיפור מענג.
בין הדמויות בספר, סבתא שיינדל, שמפצה עצמה על השנים שבהן סבא מאיר יעקב היה בשליחויות בחו"ל לגיוס כספים לכוללים, ומטילה עליו עבודות בית; דוד יחזקאל, שבחר להיות חשמלאי ולא ללמוד, ואחרי מותו ביקש להיות אחראי על סולם יעקב, ונימוקיו עמו; אמו של הסופר שנדחתה על ידי מועמד לשידוך משום שגרבה גרביים חומים במקום שחורים צנועים; דוד אליעזר, שחילק בקבוקי חלב בחייו, וממשיך לעשות זאת גם בשמים; דוד שרה ודוד נתן, שנישאו מאהבה והם עדיין מאוהבים, שנים רבות אחר-כך; וגם דמויות מן העולם הבא, המתים המאכלסים את גן העדן ואת הגיהינום, ואלוהים והמלאכים המשמשים אותו, חלקם חומקים מעבודה בחסות ועד העובדים, חלקם צעירים חמושי פייסבוק וגוגל. הסיפורים דינמיים, עתירי ידע ומבודחים, והדמויות – האנושיות והמואנשות – מלאות חיים, אמינות ונכנסות ללב.
על הכריכה מצוטט חיים באר כמי שאמר, "הלכתי שבי אחרי יכולתו הוירטואוזית של יצחק בר-יוסף לספר סיפור בעברית שבוחשת ובוללת יחדיו לשון דיבור עכשווית, חיה ובועטת, עם לשון שריח של ספרים עתיקים ושל סבתות קדושות נודף ממנה". אין לי אלא להצטרף לדברים אלה ולהמליץ על הספר.
נחום גוטמן, האמן והסופר, שהה בשנות העשרים שלו במשך כחמש שנים באירופה. בשלהי 1920 עבר לוינה בתמיכת בוריס שץ, מנהל "בצלאל", שם שהה קרוב לשנתים. כשנה נוספת עשה בברלין, ואחר-כך שנתיים נוספות בפריז. לדברי תמר רותם, שנים אלה זוכות בדרך-כלל להתיחסות כ"גלות האמן באירופה", אולי כדי לא לפגום בסיפור הארץ-ישראלי שלו, אבל זו היתה תקופת חניכה משמעותית, ולכן, למרות שתי ביוגרפיות מוצלחות אודות גוטמן בחרה להוסיף ספר ביוגרפי המתייחס לשנים אלה.
על כריכת הספר מסופר על תחקיר מאומץ שחשף את פ"פ, אהובת האמן, ש"כובשת את הסיפור", "פרשה נסתרת ומפעימה", כמאמר הטקסט. יש להודות שתיאור זה עורר בי דווקא רתיעה מהספר, בשל הריח השערורייתי העולה ממנו. אבל מסתבר, כרגיל, שתיאורים על הכריכה לחוד ותוכן הספר לחוד, ומדובר בפרשה יפה של חברות ושל אהבה. פ"פ, פרידה פליגלמן, היתה אשה מעניינת, אנתרופולוגית שהקדימה את זמנה, פעילה לזכויות נשים ומשוררת, שיחד עם אחותה נל היא עד היום דמות מוערכת במונטנה, שם נולדה וגדלה. חייה השתלבו בחיי משפחת גוטמן אחרי ששכרה חדר בביתם בתל-אביב, כשנחום כבר היה באירופה. חברות אמיצה נקשרה בין השניים כשפרידה, שהיתה מבוגרת מנחום בשמונה שנים, הגיעה לוינה, יחד עברו מעיר לעיר, ובפריז הפכו לאוהבים. הקשר ניתק כשנחום חזר לארץ ב-1926.
"מעבר לים" מתאר את מסעו הפנימי של גוטמן לגיבוש עצמו כאמן. הוא מתנסה בפיסול ובתחריטים, משוטט במוזיאונים, מתוודע למגמות באמנות הציור, מתרועע עם אמנים אחרים, ושולח ידו במלאכות כמו איורים מסחריים, ציורי דיוקן ואיורי ספרים. בראש פתוח הוא בוחן אמנות הזרה לו, כמו זו של אגון שילה, אם להזכיר אחד מרבים המצוינים בספר, מתרשם עמוקות ממאטיס, בוחן את שיטות העבודה של אמנים דגולים, ומבקש למצוא את קולו היחודי. נראה לי שהדברים שאמר על אוטריו יכולים בסופו של דבר להאמר גם עליו, למרות שאין דמיון רב בין סגנונותיהם: "רואים שזה צייר האוהב את המקום שבו צמח, שהוא שואב ממנו השראה ורואה בו את בבואת החיים. זה אמן שלא מבקש להדהים ולהפתיע, והעולם הגדול, הסואן והמחדש, העולם של הדור שלנו, מאזין לקולו".
כבנו של הסופר ש. בן ציון (שם העט של שמחה בן ציון אַלתֶר גוטמן), וכמי שייעד עצמו לציור והצטרף לבצלאל כבר בגיל ארבע-עשרה, גוטמן היה מילדות חלק מן העולם הספרותי והאמנותי הארץ-ישראלי. גם שנותיו באירופה היו משולבות בו לבלי הפרד. אמנים ישראלים עברו לאירופה, בעיקר לפריז, לחניכה אצל אמנים דגולים. ביאליק קבע את משכנו בגרמניה ב-1921, והפעיל בה את ההוצאות "מוריה" ו"דביר". סופרים רבים נמשכו לשם בעקבותיו, וגוטמן קיבל אצלו עבודות איור, כמו גם את הזכות לצייר את דיוקנו. הספר אמנם סובב כולו סביב גוטמן, אך תמר רותם מרחיבה את היריעה אל הרקע שעליו התנהלו חייו, כולל הארועים הפוליטיים והכלכליים, במיוחד בברלין השבורה בעקבות מלחמת העולם.
חלקו האחרון של הספר מתאר תקופה של כשנתים אחרי שובו של גוטמן לארץ, תקופה בה החל להציג בתערוכות ולעשות לו שם. כיאה וכיאות, כל אחד מפרקי הספר נפתח באיור פרי מכחולו של גוטמן, וכמה מציוריו מוצגים אף הם.
תמר רותם בחרה, כאמור, להתמקד בתקופת החניכה. היא מספרת מעט על השנים שקדמו לה, כדי להעמיק את ההיכרות עם גוטמן, מתארת את משפחתו, את יחסיו המורכבים עם אביו, את התהפוכות שעבר בחייו הקצרים עד אז. הספר מתאר את לידתו של צייר, ומכיוון שהייתי סקרנית לדעת כיצד נולד גם הסופר שנעשה מאוחר יותר, חיפשתי ומצאתי את המאמר הזה.
נחום גוטמן, כפי שהוא משתקף בציוריו, בסיפוריו ובספריו, מתחבב בקלות. כך הוא עולה גם מבין המילים בספר זה. תמר רותם כתבה מתוך אכפתיות ועל בסיס ידע רחב, הספר נעים מאוד לקריאה, מרחיב אופקים, ומומלץ בהחלט.
כותרת משנה: סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי
שי גולדן אומץ בגיל שש, יחד עם אחיו רן הגדול ממנו בשנה, בידי אווי וארי, עולים מרומניה. לילדים סיפרו ההורים שקר, לפיו הם בעצם הוריהם הביולוגיים, שנאלצו לנטוש אותם בבית יתומים מחמת קשיים כלכליים, וכעת שבו לקחתם. הילדים ידעו שהם משקרים, ההורים ידעו שהילדים יודעים שהם משקרים, אבל כל הארבעה גויסו ליצור לעצמם סיפור חיים משותף, ששכתב את עברם. אולי עשו זאת משום שאימוץ לא היה נושא שדברו בו, אולי משום שביקשו ליצור תחושה של שלמות, או אולי, כפי שהבן מסביר זאת, עסקו בהמצאת חייהם מחדש.
שנים אחר כך הכעסים התעוררו והשקר התפוצץ בפרצופם. אבל כעת, כשהבן כותב את סיפור חייו של אביו, השזור לבלי הפרד בסיפורה של האם, אהבתו היחידה, הוא בוחר בהבנה. "השקר הזה לא היה טעות, הוא היה שגוי ויומרני ונאיבי ולא מחושב ומעט ילדותי, אבל הוא לא היה טעות. מעשה גבורה של הצלת חיים, שמתלווה אליו אקט של נסיון להפוך את החיים האלה לטובים יותר, לעולם לא יכול להחשב טעות […] אני יודע לומר שהם ניסו להקים גן עדן אוטופי על פני האדמה שלנו […] והדרך אשר לא צלחה לשם היתה רצופה בכוונות טובות". לבו של הספר הוא אמנם הביוגרפיה של האב, אבל, כמו ההתיחסות אל השקר הזה, הנושא העמוק השזור בסיפור הוא האופן בו ההתנסויות השונות מתפרשות ונישאות אל העתיד. "ההתרחשויות עצמן אינן מגדירות את חייו של האדם", כותב שי גולדן במידה רבה של צדק, "כי אם הדרך שבה הוא זוכר אותן".
אווי וארי חוו טרגדיות. אביו של ארי הוכה למוות בשל יהדותו, ומת מול עיניו של ארי כשהיה בן שש. בני משפחותיהם נרדפו ונרצחו בפרעות יאשי ובתקופת השואה. הם שכלו תינוק, סבלו משרירות לבו של השלטון הקומוניסטי, ונאלצו לחיות עם הידיעה שלא יוכלו ללדת ילדים. בגיל מבוגר יחסית, שנים אחרי שהגישו בקשה לעזוב את רומניה, הגיעו לארץ להתחיל את חייהם מחדש. איך שורדים ונאחזים בחיים רצופי קשיים? "לפעמים "ככה זה" זו הדרך ההגיונית היחידה להסביר אסונות לא מוסברים שכאלה. אנשים נרצחים, מתים, מאבדים ילדים. ככה זה. וזה ככה. וזה מה שזה". זו אינה הרמת ידים, זה אינו יאוש, אלא מנגנון התמודדות.
את סיפור חייו של ארי מגדיר בנו כאמיתי לחלוטין ומומצא לגמרי. הוא נצמד לעובדות, כפי שסופרו לו, כפי שאביו זוכר אותן, וכפי שהוא עצמו זוכר אותן מסופרות לו. ההמצאה נובעת לעתים מהשלמות מדמיונו, ולרוב מתוך הכרה שהזכרון חמקמק, או כמו שאחיו אמר: "זכרון הוא הסיפור שנשאר לך אחרי שזרקת את הסיפורים שאתה לא אוהב". הוא מודע לחוסר האפשרות להגיע להסכמה על מהותם של הדברים, בעיקר כשהדבר נוגע לעניינים משפחתיים. הוא יודע שאביו בחר לטאטא מתחת למלים את זכרונותיו לטובת החיים. אבל הוא, כדבריו, "נרקומן של זכרון, מכור למלים, אובססיבי לפענוח הדברים שנפש האדם אינה מסוגלת לפענח". אז הוא ממשיך לנסות.
שי גולדן מתאר את הטוב ואת הרע, את האהבה והמשפחתיות, וגם ארועים שליליים כמו התקפי הזעם של אביו שכל פגיעה קטנה בסדר ערערה אותו. הוא מספר על הורות מסורה, וגם על שגיאות קשות. אפשר להאחז בשגיאות, להעצים אותן, למחוק את כל השאר ואת הכוונות הטובות, ולבחור בכעס, בסגירת חשבונות. אפשר, לעומת זאת, לבקש את ההבנה, שהסיפור הביוגרפי מוביל אליה. ואפשר להסתפק ב"ככה זה". בסופו של דבר, זו בחירה אישית, וכמו הזכרון היא מגדירה את החיים.
סיפורו של ארי, למרות תעתועי הזכרון, למרות הטרגדיות, למרות השגיאות, הוא סיפור של אהבה ושל גורלות שנפגשו ליצירת משפחה. הכתיבה של שי גולדן מפוכחת, חכמה ומיוחדת, והאנשים שעליהם שהוא מספר, על מעלותיהם ועל פגמיהם, נכנסים אל הלב. "המצאת החיים" הוא ספר מרגש ומאוד מומלץ.
.jpg)
