מארי קירי ובנותיה / קלודין מונטיי

"מארי קירי ובנותיה", כשמו, הוא סיפור חייהן של המדענית, כלת שני פרסי נובל בפיזיקה ובכימיה, ובנותיה אירן ואֶוו. הספר נפתח בילדותה של מארי, שנולדה בפולין בשנת 1867, ומסתיים בפטירתה של הבת הצעירה בארצות-הברית בשנת 2007 בהיותה בת מאה ושתיים. אירן הבכורה בחרה בחיים של מדענית, על פי הדגם של הוריה, והיתה אף היא כלת נובל בכימיה. אוו הצעירה פנתה לכיוון שונה, וזכתה לשם עולם כסופרת וכעיתונאית, וכמי שהשתלבה במהלכים גלובליים משמעותיים. בן זוגה, הנרי לבואיס, זכה בפרס נובל לשלום כמנהל יוניצ"ף.

חשבתי להצביע על חזרות מיותרות בכתיבה, על רשלנות מסוימת בפרטים, על סגנון כתיבה מתלהם משהו, על היעדר הרחבה מדעית, ועל דחיפה בכוח של מסרים (מוצדקים). אבל נזכרתי עד כמה התלהבתי מספרים מסוג זה – מעשירים, להוטים וחד-צדדיים – בילדות ובגיל העשרה המוקדם, וכמה למדתי מהם, ובחרתי להתרכז בצדדים החיוביים שבספר.

לפני שנים רבות קראתי את הביוגרפיה שכתבה אוו על אמה (משפטים ממנה מצוטטים בספר הזה). נחרטו במוחי בעיקר ההתמסרות לעבודה המדעית, ומותה של מארי ממחלות שגרמה הקרינה, אשר לסיכוניה לא היו מודעים. קלודין מונטיי מרחיבה מאוד גם בתיאור פעילותה המסועפת של המדענית מחוץ למעבדה. כמי שגדלה עם אב שדאג להשכלתן של בנותיו, בתקופה בה השכלת בנות הוזנחה, עסקה כל חייה בחינוך. החל מבית ספר צנוע שארגנה בכפר פולני בו עבדה, דרך השקעה בהשכלה מדעית לנשים ועד מינויה כפרופסורית. בדומה לאביה היה לה חשוב שחינוכן של בנותיה יהיה מקיף ומעמיק, ויחד עם חוקרים אחרים עסקה בחונכות ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה להקמת יחידות רדיולוגיות באזורי הקרבות, ונעה עם אירן ממקום למקום כדי להדריך רופאים בהפעלתן. יחד עם בעלה פייר החליטה לא לרשום פטנט על תגליותיהם, אלא להעמידן לרשות הכלל.

אירן, שכאמור הלכה בעקבות הוריה, עסקה במחקר בשיתוף פעולה עם בעלה פרדריק, שזכה יחד אתה בנובל. בתקופת מלחמת העולם השניה פעלו להסתרת מחקריהם מן הכובשים הגרמנים, ופרדריק היה פעיל ברזיסטנס תחת אפם. בשונה מאמה שהתרחקה מפוליטיקה, אירן נקטה עמדות נחרצות, הצטרפה לממשלתו של ליאון בלום, ותמכה בקומוניזם. בדומה לאמה, היא הפנתה תשומת לב לנושא החינוך, וגם היא נפטרה ממחלות שגרמה חשיפתה הממושכת לקרינה. שני ילדיהם של בני הזוג ז'וליו-קירי אף הם מדענים.

נדמה לי שאוו מוכרת פחות מאחותה, אבל מסתבר שהיתה אשה מרשימה ורבת הישגים בתחומה, ובתקופתה היתה מוכרת ומוערכת. יתכן שחשה מעט מחוץ לעניינים נוכח שיתוף הפעולה ההדוק בין אמה ואחותה, ולכן בחרה לה דרך שונה. אחרי התנסויות בנגינה ובעיתונאות נסללה לה הדרך בעקבות הביוגרפיה של אמה שזכתה להצלחה רבה. בתקופת מלחמת העולם השניה הצטרפה לכוחות צרפת החופשית, סיקרה את אזורי הלוחמה, נפגשה עם מנהיגים מרכזיים, הוכשרה לתפקיד צבאי והשתתפה בקרבות. אחרי המלחמה הפנתה את מרצה לפעילות בארגון יוניצ"ף.

הביוגרפיה שכתבה אוו, "מאדאם קירי", הפכה, כאמור, לרב מכר, בעיקר בארצות-הברית. בשנים מאוחרות יותר ספגה ביקורת בשל כתיבה רגשנית וטשטוש פרטים מביכים. בעיקר התיחסו הדברים לפרשת יחסיה של מארי עם פיזיקאי נשוי, פרשה שהכתימה את שמה והעמידה לה מתנגדים עוינים. קלודין מונטיי מזכירה ביושר את הבחירה של אוו לדלג מעל הפרשה, אבל היא עצמה חוטאת באותו ענין, אם כי באופן שונה. היא אינה מסתירה פרטים פחות מחמיאים בחייה של מארי, אבל נמנעת במודע מביקורת. יתרה מזו, היא נסערת משום שהבריות העזו להכפיש את שמה של זוכת פרס נובל. אני מבינה את הרצון להאדיר את שמה של המדענית שפגשה בחייה קשיים רבים, אבל נדמה לי שהצגת דמות אנושית, על מעלותיה הרבות וגם על פגמיה המעטים, יוצרת אמינות ומקרבת אותה אל הקוראים. מצד שני, יתכן שהספר יועד לקוראים צעירים, ומכאן הפשטנות שבכתיבה, ובעיקר בהתיחסות לשלוש הנשים ולסובבים אותן. אגב, נכדתה של מארי, בתה של אירן, נישאה לנכדו של אותו פיזיקאי (ומונטיי מנצלת את ההזדמנות כדי להלעיג מעט על אשתו של הפיזיקאי, וחבל).

לאורכו של כל הספר חוזרת ונשנית התיחסות למעמדן של הנשים. מארי זכתה בנובל הראשון רק בגלל ההתעקשות של פייר שסירב לקבל אותו בלי אשתו שהיתה שותפה מלאה למחקריו. היא היתה האשה הראשונה שהשלימה דוקטורט בפיזיקה בצרפת, והראשונה שהרצתה בסורבון, אבל נאלצה להלחם על תפקידים, ולא זכתה בהכרה ובתמיכה מצד המוסדות במדינתה גם אחרי שזכתה בנובל השני לבדה (בארצות הברית היה לה מעמד של סלבריטאית בזכות תרומתה למדע ולמעמד האשה). גם אירן ואוו היו פורצות דרך עבור נשים, ופעילות נמרצות למען זכויותיהן. לא ייאמן עד כמה המובן מאליו – שוויון חובות וזכויות – היה בגדר חלום באספמיה. די אם נזכיר שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, ייל ופרינסטון, הסכימו לקבל נשים כסטודנטיות רק בעבר הקרוב מאוד, ב-1969. נשים נאלצו להאבק על כל צעד ושעל כדי לקבל הכרה בזכות עצמן, וכדי לזכות באפשרויות שהיו פתוחות בפני הגברים, ולבנות קירי, שהגשימו בחייהן את האידיאלים שלהן יש חלק משמעותי במאבק זה.

ראויים חייהן של מארי, אירן ואוו קירי להיות מסופרים, והספר מומלץ למרות חולשותיו.

Marie Curie et ses Filles – Claudine Monteil

שוקן

2023 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

הסוף (המאבק שלי VI) / קרל אובה קנאוסגורד

כשניסיתי להבין מה בכרכי "המאבק שלי" כל כך מדבר אלי, נתפסתי למשפט מתוך אחת הביקורות על הספרים, שלפיה הקריאה בהם משולה לפתיחת יומנו של אדם אחר ומציאת סודותיך שלך בתוכו. בכרך האחרון מצאתי שקרל אובה קנאוסגורד אומר זאת, כמובן, טוב יותר. "לא קשה לכתוב טוב, אבל קשה להביא את הכתוב לכדי תנועה, להביא לכך שבאותה תנועה הוא יפתח את העולם ויכווץ אותו". אני חושבת שהמשפט הזה, שמתייחס למלאכת הכתיבה, מתמצת היטב את חווית הקורא, שמתוך קריאה על עולם שמכווץ ליומיומי, לבנאלי ולפשוט, נפתח אל עולם ומלואו, אל עולמו של הסופר, אל מרחבי הפילוסופיה, האמנות והחברה, ואל עולמו שלו עצמו.

השליש הראשון של "הסוף", אם לכווץ אותו לגמרי, עוסק בימים שלפני פרסום הכרך הראשון, בחרדה הטבעית מפני החשיפה, וביתר שאת בחרדה מפני תגובותיהם של האנשים המתוארים בו בשמותיהם האמיתיים על החיובי שבהם ועל השלילי. מצד אחד חשש ממה שאחרים יחושו כלפיו – "כשהתחלתי לכתוב על זה, על האופן שאני באמת רואה את הדברים, זה היה טירוף, זה טירוף מוחלט, כי בזאת חשפתי את עצמי לדבר היחידי שבאמת פחדתי ממנו – מורת רוח כלפיי מצד אנשים אחרים" – ומן הצד השני חשש מפגיעה באחרים – "הצידוק הקלוש שהיה לי למעשי, למשל שאני רק כותב על עצמי, נמוג ברגע שאחד האנשים שעליהם כתבתי פנה והביט בי. הם עשו זאת לפי הסדר, ואני השפלתי את עיניי, הסטתי את מבטי, הסתכלתי על העמוד ברומן והמשכתי לכתוב". יותר מכל מטרידה אותו בשלב זה תגובתו של דודו, אחיו של אביו. אולי משום שהדוד כינה אותו שקרן, וגרם לו לפקפק בזכרונותיו שלו, אולי משום זעמו שהתבטא באיומים, ואולי בעיקר משום שאחרי מות אביו הדוד הוא שתפס במידה כלשהי את משבצת האב, זה שממנו הוא מפחד, ושאותו הוא כפוי לרַצות. פועל יוצא מאיומים אלה היה החלפת שמו של הדוד, יחד עם שמות קרובי משפחה אחרים, בשמות בדויים, והבטחה לא להשתמש בשמו של אביו. מכיוון שלא יכול היה להביא את עצמו לתת לאביו שם שאינו שלו, שכן השם אינו מילה סתמית אלא נושא זהות, האב בספרים הנו חסר שם.

מכאן המעבר היה חלק לדיון בשמות, או בהיעדרם, בכלל, ובספרות בפרט. הוא כותב, בין השאר, על המשמעות של מחיקת שמו של אדם, של התיחסות לציבור כאוסף של גופים ולא כקבוצה של שמות, מה שמוביל לנושא שנגע בו מעט קודם לכן – היחס ליהודים בשואה. בקצהו של דיון בשיריו של פאול צלאן הוא פונה לחקור את שפת הרייך השלישי, נושא שעסק בו ויקטור קלמפרר, ופותח במסה מקיפה על היטלר, ואחר-כך על ההיטלריזם, באמצעות ספרו של האחרון, 'מיין קאמפף', "הקאנטוס פלאנוס המוזר הזה שכולו התמרמרות, העצמה אישית של המחבר וזעמו העצור".

קנאוסגורד, איש של מלים, מנסה להתחקות אחרי אישיותו של היטלר באמצעות מילותיו שלו, ובאמצעות מילותיהם של אנשים שהכירו אותו וכתבו עליו. הוא מודע למגמתיות של כל הכותבים – ביניהם אלברט שפר, שביקש לטהר את עצמו, ואוגוסט קוביצק שהוא כנראה האדם היחיד שיכול היה להעיד על עצמו שהיה חברו של היטלר במשך מספר שנים – וצולל לכל משפט בנסיון להפיק ממנו תובנה. בשורה התחתונה, כי אי-אפשר לכתוב כאן מסה על המסה, הוא אומר כי "אנחנו מתנגדים לכל מה שהוא ייצג, ובצדק. היטלר הוא התשליל שלנו. אבל זאת ביחס למה שהוא עשה, לא מה שהיה. כי הוא היה כמונו". ב'מיין קאמפף' הוא מוצא כי היטלר היה "חסר מעצורים וחסר גבולות, הוא לא מחפש לגיטימיות בשום מקום אלא בעצמי שלו […] טופח לעצמו על השכם, מרוכז בעצמו, צדקן, חסר שליטה עצמית, נוטף שנאה וקטנוני, אבל תופס את עצמו כהגון והגיוני ודגול". יתכן כי אם היה מצליח כאמן, או לולא היה מוצא את המלחמה כבית לעצמו ולא היה נדחף לפעילות פוליטית, לא היינו שומעים עליו. אבל איתרע המזל וכוחות התקופה, יחד עם הפגמים באישיותו וזימון המקרים שהביא אותו אל הפוליטיקה, סללו את דרכו אל מול פני ההמון הצמא לגיבור. "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". קנאוסגורד אינו מותיר אבן בלתי הפוכה, מתייחס לפרטי ולחברה, ובאמצע המסה יוצא לעיקוף בן עשרות עמודים, שבו הוא דן בהיסטוריה האנושית – הופעת האדם, בריאת העולם, יציאת מצרים, דת, התגבשות חברתית ועוד – כדי להגיע לאלימות הגרמנית אחרי המלחמה, ולהמשיך בתיאור עלית הנאציזם. שפה וזהות מעסיקים אותו בלי הרף, והוא הופך בהם והופך בהם גם כאן: "ברייך השלישי קול המצפון לא אמר: לא תרצח, הוא אמר: אסור לא לרצוח, כפי שחנה ארדנט כותבת בדיוק מפליא. הדבר התאפשר באמצעות שינוי בשפה, המופיע בצורתו הטהורה ב'מאבקי', שבו אין שום "אתה", רק "אני" ו"אנחנו", ושינוי זה הוא המאפשר להפוך את "הם" ל"זה". ב"אתה" טמונה ההגינות. ב"זה" טמון הרוע. אבל ה"אנחנו" הוא שהוציא אותו לפועל".

למרות התרשמותי מעומקם של הדברים ומן המחשבה שניכר שהושקעה בהם, התנגדתי להתנגדות שלו לביוגרפיה שכתב איאן קרשו, שהיא בעיניו בלתי קריאה, ובעיני מרתקת. הביקורת שלו נובעת מהרגשתו כי "כתיבתו של קרשו נפגמת בשל העובדה שהוא מתאר כל דבר – ואני מתכוון לכל דבר – הקשור להיטלר באופן שלילי ביותר, גם את הדברים הקשורים לילדותו ולנעוריו, כאילו האדם שנעשה כעבור עשרים שנה מכתים גם את מי שהיה כנער". הדוגמאות שהוא מביא בהמשך אינן מוכיחות, לדעתי, את טענתו זו, והן נובעות בעיקר מפרשנות שונה שלו ושל קרשו לדברים שנכתבו על היטלר. אבל יתרה מזו, קנאוסגורד אינו מביא בחשבון את תפיסתו הבסיסית של קרשו, שסבר שהביוגרפיה הפרטית שולית, ולמרות שכתב על הדיקטטור, הדיקטטורה היא שהיתה בעיניו ראויה לבדיקה. ובכלל, קנאוסגורד עצמו טוען שהיטלר שאנחנו מכירים הוא זה שעוצב במלחמת העולם הראשונה, ולא הילד והנער והגבר הצעיר שהיה קודם לכן. "נעוריו של היטלר מזכירים את נעורי", הוא כותב, אבל המשך חייהם שונה לחלוטין, כמובן. אז אולי אין כל-כך משמעות בהקשר ההיסטורי לארועי הילדות. ואולי, כדבריו של יואכים פסט, אנשים כמו היטלר צריכים להדאיג אותנו פחות מאשר אנשים כמו אלברט שפר, אלה שאפשרו את הנאציזם. כך או כך, בין אם נוקטים עמדה זו או אחרת, המחקר של קנאוסגורד, רעיונותיו ותובנותיו, מרתקים.

המשכו של הספר מתרחש בימים שאחרי פרסום הכרך הראשון, בתגובות הסביבה, בכתיבת הכרכים הבאים, במה שנלווה לפרסום האישי, וכמובן ביומיום עם ילדיו ועם חבריו, באותה דקדקנות והנחת עצמו תחת זכוכית מגדלת חושפת מגרעות כפי שנהג גם בכרכים הקודמים.

הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב: הספר היה צריך להסתיים מאה עמודים מוקדם יותר. כן, הפתעתי את עצמי. קראתי את הכרך האחרון, כמו את קודמיו, בשקיקה ובהשתאות, וקצת בעצב בידיעה ש"הסוף" הוא באמת הסוף. אבל אחרי התיאורים המאליפים של ההתחבטויות סביב פרסום הכרך הראשון, ואחרי המסה המרהיבה על 'מאבקי' וכל המסות הצנועות יותר בהיקפן אך המעניינות אף הן בשלל נושאיהן, ואחרי מה שהצטייר כהתכנסות לקראת סיכום, מאה העמודים האחרונים הם תיאור מדוקדק, יום אחר יום, של המשבר שפקד את לינדה, מתהומות הדיכאון המשתק ועד פסגות המאניה המסחררת. אותה לינדה שעליה הוא כותב בתגובה לדברי ביקורת של אמה: "מתחת לכל זה הסתתרה ההאשמה המרומזת לפיה הדברים שכתבתי הם הגורם לכך שלינדה שוכבת מפורקת במיטה. הרגשתי את זה כל הזמן. התוכחה באה ממני וגם ממנה". זו שעל מה שהעביר אותה בכתיבתו ובפרסומו הוא יודע שלא יוכל לכפר. אז כן, יש לו תירוצים למכביר. בקטע מוקדם בספר הוא תוהה, "מדוע אנחנו שומרים בסוד את הדברים שאנחנו שומרים בסוד. מהו הדבר המביש בהידרדרות גופנית או נפשית? […] למה עלינו לחוש בושה, למה לשמור בסוד את הדבר, שבמובן העמוק ביותר הוא אולי האנושי מכל?". וממש בסיום הוא מסביר כי, "לינדה היא בת אנוש, ואין דרך לתאר את המהות שלה, את הנוכחות המסוימת שלה, את האופי שלה ואת נשמתה, שהיתה שם כל הזמן, לצידי, הנשמה שראיתי והכרתי, ללא כל קשר לכל שאר הדברים שקרו. המהות של לינדה לא טמונה במעשיה, לא טמונה בדברים שהיא אומרת, אלא במה שהיא". הוא צודק: המחלה שלה אינה מבישה והיא חלק ממנה, ובכל זאת – וכאן הוא ודאי היה מאשים אותי בצדקנות – הבחירה לסיים את היצירה החד-פעמית הזו בתוך המיטה והנשמה של לינדה, שבודאי לא בחרה בכך, צורמת ואפילו מכעיסה. הצהרת האהבה כלפיה בשורה האחרונה אינה מתקנת זאת (ואחת-עשרה שנים אחר-כך היא למעשה בלון עצוב שהתרוקן מאויר, שכן הוא נשוי כעת לאשה אחרת אליה הוא מתייחס כ"אהבת חיי"). איבדתי קצת מהכבוד שרחשתי כלפיו כאדם, ומסיבה שאינה לחלוטין נהירה לי – שהרי אני לא באמת מכירה אותו כאדם, רק כסופר – זה קצת מעציב אותי.

"כתבתי אותו כנסיון, והנסיון נכשל, כי לרגע אפילו לא הייתי קרוב לומר מה שאני באמת חושב ולתאר את מה שבאמת ראיתי, אבל הוא לא חסר ערך, על כל פנים לא לחלוטין, כי כאשר תיאור המציאות של אדם יחיד, שנכתב מתוך שאיפה לכנות גדולה ככל האפשר, נשפט כלא מוסרי ומעורר סקנדל, כוחה של החברה מתגלה כמו גם האופן שבו היא מווסתת ושולטת באינדיבידואל", כותב הסופר על ספרו כשהוא מתקרב לסיום. יתכן שהוא חש שלא הצליח להשיג את מה ששאף להשיג, אבל בעיני כקוראת אין לזה משמעות של ממש. מבחינתי, אם לחזור להתחלה, למרות שחיינו שונים כמעט בכל מובן, הקריאה בספריו נחוותה במקומות רבים כתגלית כמעט אישית. זאת יחד עם דיונים מרתקים בשפע נושאים ועם כושר תיאור עילאי ויכולת להפוך את הבנאלי למיוחד, עושים את "המאבק שלי" ליצירה יחודית.

דנה כספי עשתה, שוב, עבודה מצוינת בהמרת הסגנון המפותל מעט של הספרים, על משפטיהם הארוכים והמורכבים, לעברית שוטפת ומדויקת.

אז כן, הספר הזה היה צריך להסתיים מוקדם יותר, אבל ללא שום תחושה של סתירה אומר "חבל שנגמר".

Min Kamp 6 – Karl Ove Knausgård

מודן

2022 (2011)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

אהובת הצייר / סימונה ואן דר פלוכט

חירטיה דירקס הצטרפה למשק ביתו של רמברנדט כאומנת לבנו. טיב הקשר שנוצר ביניהם אחרי מותה של אשתו אינו ברור. האם היו נאהבים ולא התחתנו בשל נימוקים כלכליים? האם היתה אשה אופורטוניסטית שניסתה להיבנות ממנו? האם כשהעניק לה את הטבעת של אשתו התחייב כלפיה כאילו היו נשואים, אבל שלח אותה לגורלה כשהתאהב באשה אחרת? האם הסכמתו לשלם לה קצבה קבועה והעובדה שבצוואה שלה בנו היה היורש מעידה על הקשר המחייב ביניהם? או אולי סחטה אותו עד שנשבר והצליח להביא למאסרה ב"בית תיקון"? אולי העובדה שאשתו והאשה שאיתה חלק את חייו במועד מאוחר יותר מופיעות בציורים רבים שלו, ואילו חירטיה אינה מזוהה בוודאות באף אחד מהציורים, מעידה שלא היתה לה חשיבות אישית מבחינתו? כל השאלות הללו מן הסתם תשארנה פתוחות.

סימונה ואן דר פלוכט בחרה לספר את סיפורה של חירטיה בגוף ראשון מפיה של האשה. חירטיה מרגישה מנוצלת, דחויה ונרדפת, אך אינה מוותרת על הנסיון לעמוד על זכויותיה. לזכותה של הסופרת יש לומר שהיא נצמדה לעובדות, ולא ניסתה להמציא ארועים שיחזקו את העמדה שבחרה להציג (למעט, כמובן, שיחות ואפיזודות שאיש לא נכח בהן והן פרי דמיונה). באחרית דבר היא מפרטת, כראוי לספר המבוסס על ארועים היסטוריים, את הגרסאות השונות של הארועים שהיא מתארת, ומנמקת כיאות את בחירותיה. מפתיע שלמרות שהיא כותבת במפורש שהיא מודעת לכך שספר זה אינו אלא פרשנות למציאות שאיננו מכירים, היא מצוטטת על הכריכה כמי שאמרה שהסיפור האמיתי פוגע בשמו של הצייר, וחשוב לכבד את חירטיה. אולי זוהי אמירה לצרכי יחסי ציבור.

הכתיבה של ואן דר פלוכט פשוטה, לא מתחכמת וגם לא מעמיקה במיוחד. מכיוון שנצמדה לעובדות היסטוריות, מצאתי עניין בהצצה אל סדר היום המקצועי של רמברנדט ושל מתלמדיו, ואל ערכי התקופה ויחסי הכוחות בהולנד. פרט לכך, ולמעט אחרית הדבר המפורטת והמעניינת, זהו ספר שטוח למדי, ולפחות מבחינתי די נשכח.

Schilderslief – Simone van der Vlugt

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

צל ידו / חיים באר

האם יש בכוחם של בני אדם לתקן משגים שעשו בעברם, כאשר ניתנת להם הזדמנות שניה? חיים באר, המספר את הסיפור בגוף ראשון, מעניק לעצמו הזדמנות להכיר את אביו שהלך לעולמו לפני שנים רבות. לתקן משגי עבר בלתי אפשרי, אבל להתבונן בעבר מנקודת ראות שונה אפשר גם אפשר.

המספר מוזמן להנחות מפגשים בדיור מוגן אקסקלוסיבי, שהוקם ומנוהל על ידי איש עסקים עתיר הון, אשר רכש לצורך הענין טירה עתיקה. למרות המסתורין האופף את המקום, ולמרות הכללים הנוקשים הכרוכים במשימה, הוא נענה להזמנה מתוך ענין אישי, שכן הדיירים כולם קשורים באופן כזה או אחר אל אוברוץ', עיר מוצאו של אביו. המטרה המוצהרת של המפגשים היא לאסוף חומר לכתיבת ספר על העיר. בפועל, בשל האישור שניתן לו לקיים מפגשי אחד-על-אחד עם דיירים שמעונינים בכך, הוא ממקד את עיקר תשומת לבו בשיחות עם מי שמתגלה כאביו המנוח.

עלילת הספר מתכתבת רבות עם זו של "חבלים" הביוגרפי. מכיוון שבסופו של דבר גם "צל ידו" מתכנס אל הביוגרפיה המשפחתית, כמה מן הארועים שתוארו שם חוזרים ומופיעים כאן. באר רואה בספר שכבר כתב ובזה שיכתוב "כמין בגד דו-צדדי". בעוד "חבלים" הוא בעיקר סיפורה של אמו, הספר שהוא מתעתד לכתוב בעקבות השיחות יציג את נקודת המבט של האב, שאותו הוא לומד להכיר מחדש. כך, לדוגמא, כשאביו מזכיר כמה מבני ביתם המכובדים, באר מגיע למסקנה כי "אני חייב להעריך מחדש את דיוקנו כאמיגרנט חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, דיוקן שעיצבתי לעצמי כל השנים". באר המבוגר, מנקודת התצפית של מי שהוא הורה בעצמו, ועם המתינות שבאה עם הגיל, יכול לשוות בנפשו כעת את שחש אביו מולו, ולראות אותו כאדם ולא רק כאב.

עיקרו של הספר, אם כך, הוא סיפור חייו של האב והקשר בינו ובין בנו. אבל אצל חיים באר הספרים אף פעם אינם חד-נושאיים. הוא עוסק, בין השאר, רבות בזכרון, בספרי זכרון, שעל החדגוניות שלהם הוא מלגלג קמעא, במה מותר לעסוק ובמה אסור כשבאים להנציח קהילות יהודיות שנכחדו (הכל מותר, שכן "לאוברוץ' שלנו פנים לכאן ופנים לכאן, וכל אחד מפניה הנאים והפחות נאים מן הראוי שיירשמו על דברי ימיה של העיר"), ובפער שבין העובדות לטקסט ("השיבה הביתה, השיבה אל נחלת אבותינו, איננה שיבה אל העיר הקונקרטית אלא אל הספר שייכתב […] הטקסט הוא הבית – הוא ואין בלתו"). הספר שופע ידע מן המקורות ומן ההיסטוריה, וכתוב בלשונו הנאה והמהנה של באר. אחד הסיפורים הצדדיים, שמן הסתם לא יימחה מזכרוני, הוא אודות טבח רכניץ המזעזע שלא הכרתי.

פחות אהבתי בספר את ההיבטים העל-טבעיים שלו, למרות הדיון הקצר סמוך לסיום שנועד לתת להם מעין צידוק. אני מבינה את ההקשר הסיפורי ואת הרעיון הרוחני, אבל מתקשה להתחבר אליהם. בהתעלם מהסתיגות זו, שהיא ענין של חיבור אישי, הספר מעניין, מעשיר ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

עם עובד

2021

כחרס הנשבר / שולמית לפיד

מוזס וילהלם שפירא נרשם בהיסטוריה בשל שתי פרשיות של חשד לזיוף עתיקות. הראשונה שבהן אירעה בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה. בעקבות גילוי מצבת מישע, גאה הענין הציבורי בארכיאולוגיה המזרח-תיכונית ובקישורה לתנ"ך. שפירא, סוחר מזכרות ועתיקות מצליח, רכב על הגל, והציע למכירה מאות חרסים שנמצאו סביב אזור המצבה. הארכיאולוג הנודע שארל קלרמון-גאנו קבע כי החרסים כולם מזויפים, ושמו של שפירא הוכתם. האם הזיופים נעשו על ידי שותפו הבדואי סלים אל-קריא על פי הזמנתו? האם היוזמה היתה של סלים, ושפירא חטא בהעלמת עין?

אחרי תקופת ביניים, שבה שלח שפירא את ידו במסחר בכתבי יד עתיקים, בהם ספרי תורה שאותם ככל הנראה הוציא במרמה ובכוח מידי קהילת היהודים בתימן, אירעה הפרשה השניה. שפירא הציג לעולם מגילות שנמצאו במערות בעברו המזרחי של ים המלח, ובהן, לדבריו, נוסח קדום של ספר דברים, אולי כזה שנכתב עוד בחייו של משה. שמו המוכתם מפרשת החרסים, כמו שפע הסתיגויות ענייניות שנבעו מתוכן הטקסט, מן האותיות שבהן נכתב, וגם מן הטענה שמגילות קלף לא יכלו לשרוד שנים רבות כל-כך (טענה שהופרכה עם מציאת מגילות קומראן), הובילו את המומחים, שוב בראשות קלרמון-גאנו, למסקנה שמדובר בזיוף. שפירא המושפל התאבד, והמגילות עצמן נעלמו. עד היום חלוקים המומחים בדעתם אם אבד לעולם אוצר אמיתי.

את שפירא הכרתי מפרק בספרו של חיים באר, "קשר לאחד", ובו הוא מתואר כזייפן, ומן הביוגרפיה שכתבה בתו הצעירה מרים הרי, "בת ירושלים הקטנה". שולמית לפיד מהלכת בין הטיפות, ונמנעת מלחרוץ דעה בדבר ההאשמות שהוטחו בו. היא מרחיבה את יריעת הסיפור הרבה מעבר לשאלת הזיופים, מתארת את החיים בירושלים על שלל קהילותיה באותה תקופה, ואת חייהם של היהודים המומרים, שביקשו ליצור לעצמם מציאות חדשה באמצעות המרת דת וסופם שנפלו בין שני העולמות. אנשים, שהיום הם שמות רחובות ודמויות בספרי ההיסטוריה, סובבים בעלילה, המתרחשת על רקע ארועים היסטוריים, כמו היציאה להתישבות מחוץ לחומות. לצד אלה היא מספרת על הלהט הארכיאולוגי שאחז באירופאים, ועל הקנאוּת והאינטרסים הלאומיים והאישיים שבחשו בעולם היצרי של המחקר. שפירא, על פי גרסתה, הוא ניצוֹל אנטישמיות, שביקש לקבוע את גורלו במו ידיו, ובחושים עסקיים חדים ביסס לעצמו שם ומעמד. אותה הלהיטות להוכיח שהוא אדם בעל ערך, שאינו היהודי המבוזה, היא שהיתה בעוכריו כשזייף, או כשבחר להעלים עין מזיופים, אם אכן כך אירעו הדברים, והיא שהביאה לסופו העגום.

ניכר שהספר מבוסס על מחקר מקיף בתולדות התקופה, והידע שבו מעשיר ומרתק.

מומלץ.

כתר

1984

בסלון של ברטה / אורה אחימאיר

שם משפחתה של אורה אחימאיר כשנולדה היה צוקרקנדל, נצר למשפחה עניה מגליציה. במשפחה נהגו לומר כי קיים קשר דם בין כל מי שנושאים את השם הזה. הזוהרים מכולם היו הצוקרקנדלים הווינאים, ובראשם הרופא המפורסם אמיל (לימים סבו של הביולוג המפורסם לא פחות הנושא את שמו) ורעייתו ברטה, עיתונאית, מבקרת אמנות, אשת חברה ובעלת סלון תרבותי מוביל. אורה יצאה לבדוק את הקשר בין שני ענפי המשפחה, אך נושא זה נדחק עד מהרה לשוליים, וברטה עצמה הפכה למושא התעניינותה.

על כריכת הספר מופיעות תמונותיהן של שתי נשים, ברטה ואמליה, בנות דודות שהפכו לגיסות כשנישאו לאחים צוקרקנדל. ברטה זכתה לילדות מאושרת. אביה, רופא שהפך למו"ל של עיתונים מובילים, דאג להשכלתן של בנותיו, וכבר מגיל צעיר שימשה ברטה כמזכירתו וכאשת סודו. הבנות ואחיהן לא הוגבלו לחדר הילדים, אלא התחככו בקרובים ובמכרים המעניינים של הוריהם – ביניהם יורש העצר רודולף וראש ממשלת בריטניה ד'יזרעאלי – ויכלו להשמיע את קולם. אמליה, לעומת זאת, סבלה מחשך בתשומת לב הורית, והתפתחותה נותרה בידיה שלה. לא ייפלא שברטה התהלכה בעולם מתוך הכרת ערך עצמה, ואילו אמליה, גם כשנישאה אל משפחת צוקרקנדל, חשה דחויה וחסרת ערך. להערכה רבה זכתה כשיצאה לחזית עם בעלה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושימשה כאחות, אך עם תום המלחמה שבה אל עולם של נשים מושתקות, עולם שברטה לא השלימה אתו וכבשה לעצמה מעמד בתוכו למרות מגבלותיו. הרבה ידוע על ברטה, מפי אנשים שהכירו אותה, ממכתבים ששרדו, מספרים שכתבה. מעט ידוע על אמליה, שזכתה למקומה בהיסטוריה בזכות דיוקנה שצויר על יד גוסטב קלימט (ולא הושלם בשל מותו), וכעת נגאלה מאלמוניות בזכות ספר זה.

רשימת מבקרי הסלון של ברטה כוללת את כל המי ומי של עולם האמנות האוסטרי, ובזכות קשריה בצרפת גם אמנים צרפתיים בולטים. היא היתה פעילה בתנועת הזצסיון, היתה ממייסדי פסטיבל מוצרט בזלצבורג שנערך גם בימינו, קידמה אמנות מודרנית, כתבה מאמרי ביקורת ועוד. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה למען השלום – "אינני מבינה מדוע אנו אמורים לשנוא בני מדינה אחרת שקודם אהבנו והערכנו רק מפני שנשיאים, קיסרים ומלכים רוצים להטביע את אירופה בדם", אמרה – ובסיומה הפעילה את קשריה עם ז'ורז' קלמנסו כדי למוסס את התנגדותו לסייע לאוסטריה המובסת. שליש מתערוכה שהתקיימה בוינה ב-2018, "דמויות מרכזיות במודרנה הווינאית", הוקדש לברטה, ונתיב להולכי רגל ולרוכבי אופניים סמוך לדנובה קרוי על שמה.

האנשלוס שינה באחת את חייהן של הגיסות. ברטה היהודיה, שראתה עצמה קודם כל כאוסטרית ולא ייחסה חשיבות לדת, ואמליה שנולדה לאב יהודי ולאם נוצריה והתגיירה לקראת נישואיה, הפכו, יחד עם יהודי וינה כולם, למיעוט נרדף ומושפל. שגרירות צרפת, שאליה פנתה ברטה באופן טבעי בבקשה למקלט, הפנתה לה עורף, אך בעזרת ידידים הצליחה להמלט מאוסטריה. אמליה ואחת מבנותיה נותרו לכודות. שתי הגיסות, נשים בשנות השבעים לחייהן, נאלצו להסתגל לחיים של מנוסה, של מחסור. מסלולי חייהן, שהיו שונים כל כך מילדות, והצטלבו בבגרותן, שבו ונפרדו.

למרות התמקדותה של ברטה בתרבות, הסלון לא יכול היה להנתק מארועי התקופה. פרשת דרייפוס הסעירה את הרוחות, והכירה לברטה את הרצל. מותו של הרצל עורר בסלון דיון רב-דעות על עתידם של היהודים. צפיה בסרט "העיר ללא יהודים" ב-1924 עוררה אף היא דיון באשר להיותו מנבא את הצפוי ליהודי וינה. מלחמת העולם הראשונה הפנתה, כצפוי, את הדגש מן התרבות אל מאמצי השלום.

אורה אחימאיר היא כותבת זהירה ורגישה. ספר שמנסה להחיות חיים שהתרחשו לפני עשרות שנים, על ארועיהם הגדולים ועל פכּיהם הקטנים, פוסע מדרך הטבע על הגבול הדק שבין תיעוד לבדיה. כמו ב"כלה", הסופרת יצרה מינון מדויק ומוצלח מאוד של דמיונה ושל משאלות לבה עם תחקיר מדוקדק והיצמדות למקורות כתובים. בעת ובעונה אחת היא מסתמכת על מכתבים בני הזמן, ועל שיחה מדומיינת עם סבתא רבתא חיה-שפרה, מן הענף הגליציאני, ש"נדחקת" למיטת נינתה ומספרת לה על אשפוזה בבית המרפא של הענף הווינאי; על ספרים שכתבו דמויות המוזכרות בספר, ועל שיחות שהיא "שומעת" בבתי קפה – "לרגל בשקט בפינות וינאיות אחרי אנשים שחיו פה לפני עשרות שנים", היא מכנה זאת. היא נזהרת מאוד מקביעות נחרצות כשהעובדות אינן נהירות לחלוטין, ונמנעת מגלישה לצהוב ולרכילותי שלא לצורך – "סליחה על החיטוט", היא "אומרת" לברטה כשהן "משוחחות" על הקשר ארוך השנים שלה עם ז'ורז' קלמנסו, שהיה ידיד וגיס (אחותה סופי היתה נשואה לאחיו). "ממש לא חשוב בעיני אם הייתם נאהבים", ובשני הפרקים המוקדשים לקשר זה היא אכן משאירה נושא זה פתוח, כיאה וכיאות. הכותבת נוכחת מאוד בספר, ומשתפת בתהליך הכתיבה. "מרגלת זקנה נכה" היא מכנה את עצמה ללא רחמים עצמיים, ורגשותיה אל מושאי כתיבתה מחלחלים אל הקורא ומעמיקים את חווית הקריאה.

מומלץ מאוד.

עם עובד

2022

היקשרויות עזות / ויוויאן גורניק

תוך כדי קריאת "היקשרויות עזות" סימנתי כמה עשרות משפטים שמשכו את תשומת לבי, חלקם על שום תיאור מדויק וחד שנלכד בהם, אחרים על שום תובנות מעניינות. כשעברתי על הספר בשנית כדי ללקט את המובאות אל תוך הסקירה, מצאתי שאני קוראת ביניהן ומצרפת כאלה שלא סומנו קודם לכן. חבל שלא אוכל לצטט כאן את כולן.

הספר הוא שלם הגדול מסך חלקיו. ויוויאן גורניק כתבה ממואר שליבתו היא מערכת היחסים הסימביוטית העוינת-אוהבת-נלחמת-נקשרת בינה ובין אמה. במשולב עם הליבה הזו היא מספרת על ילדות בברונקס, שם התקבצו מהגרים ובני מהגרים על פי מדינות מוצאם, על חייהן של נשים אז והיום, על יחסים בתוך המשפחה, על התבגרות, על פערי דורות ועוד. המספרת ואמה משוטטות בהווה ברחובות ניו-יורק בדרכן למסעדה או לארוע כלשהו, משוחחות, ובדרך כלל מתעמתות, על כל נושא, ועל רקע השיחות הללו היא מספרת על העבר, פורשת את הרקע שהוביל למי שהן כיום. ההווה של הספר מתמשך על פני שנים רבות, שבסיומן רגיעה כלשהי: "שתינו מתעניינות כיום בצדק פחות מבעבר. העוינות בינינו כבר איננה כה נחושה. שרדנו בחיינו המשותפים, אם לא יחד אזי לכל הפחות זו בנוכחותה של זו, ויש בינינו עכשיו אחוות לוחמות משונה. אך ההרגל של האשמה ונקמה הוא חזק, לכן השיחה שלנו מעט מטורפת בימים אלה […] אנחנו כבר לא בעימות חזיתי, היא ואני. יש דרגה קבועה של ריחוק. אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת".

בס גורניק היתה אשה דומיננטית ביקום של הבנין ושל השכונה. היא התבלטה בשל היותה אחת הבודדות בסביבה דוברת היידיש שדברה אנגלית ללא מבטא. היו לה סטנדרטים ברורים של נכון ולא נכון, של מוסרי ומופקר, והיא לא הססה להביע אותם בקול ולהתערב בחיי שכנותיה. אבל היא היתה גם אשה מושתקת, נתונה בעל כורחה למוסכמות תקופתה, שמנעו ממנה להתפתח מחוץ לבית. "מה אני יכולה להגיד?" היא אומרת לי. "יכולת לבחור אם יהיה גיהנום בבית או להיות מאושרת. אני רציתי להיות מאושרת. הוא לא רצה שאני אלך לעבוד. הפסקתי לעבוד." אבל התובנה הזו, או ההכרה בה, הגיעו שנים אחרי מעשה. כתחליף להגשמה עצמית, כך מאבחנת בתה, בחרה לקדש את הנישואים ואת האהבה. "ההורים שלי, כך נראה, היו מאושרים יחד, יחסם זה אל זו היה מנומס וחמים — אך האוויר שאמי ואני חלקנו היה אפוף באידיאל של אושר בחיי הנישואין, שלעומתו המציאות הפשוטה לא הייתה ראויה לשום כבוד, ובוודאי שלא יכלה להיות עמוד התווך שהכול סובב סביבו. והדבר שהכול סבב סביבו היה סגידתה של מאמא לטיבם המעולה של נישואיה, בלוויית עקימת חוטם מבטלת כלפי כל יחסי הזוגות שלא דמו בכול לשלה, ובנחרצותה המוחלטת של ההנחיה האחת והיחידה כלפיי, במאות דרכים, באלפי ימים, שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה". כתוצאה מכך, כשאביה של הכותבת נפטר בהיותה ילדה, אמה שקעה בדכאון שנמשך עשרות שנים.

מן הצד השני היתה נטי. יוצאת דופן בבנין בגילה, בהיותה לא יהודיה, בחוסר הישע שלה בכל מה שקשור לניהול בית ולגידול ילד, ובעיקר ביחסה למין ולגברים. בקטע יפה בעיני, הסופרת, מעיניה של הילדה, לוכדת את ההבדל בין נטי ובין הנשים האחרות באמצעות תיאור הליכתן: "הילוכה של אישה היה יכול להיות זריז או עצל, אבל הוא תמיד היה הילוכה הטרוד של עקרת בית; כזו שרגליה מחוברות לפלג גופה העליון מתוך מטרה ברורה לנוע ממקום למקום, כזו שאינה הולכת כדי לחוש את גופה בשעת תנועתו או כדי שתנועותיה ייראו או כדי שיזכו לתגובות. אך לא כן נטי. הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזאת לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים". בתווך, בין הדומיננטיות של אמה ובין כוח המשיכה של נטי, "אני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי".

ויויאן גורניק, שמוגדרת בויקיפדיה כפמיניסטית רדיקלית, כותבת על השנים שבהן "נשים כמוני נקראו נשים "חדשות", "משוחררות", "מוזרות"". היא מספרת על ההשכלה שרכשה בעידודה של אמה, השכלה שדווקא העצימה את הפער ביניהן: "האם אינה מרוצה שאני יכולה לומר דברים שהיא לא מבינה? האם לא זאת הייתה המטרה? אני חיל החלוץ. אני זאת שתביא אותה אל העולם החדש. כל תפקידה הוא להעריץ את מי שאני מתעתדת להיות. אבל היא פשוט מסרבת. אני אומרת את המשפטים החדשים שלי, והיא מתייצבת מולי כאילו ביצעתי פשע נתעב ממש כאן על שולחן המטבח". היא מתארת לפרטיהן את מערכות היחסים שלה, שהתנפצו בסופו של דבר בשל פטרונות גברית. ובהיותה ערה ומודעת כל העת למה שהוטבע בה, היא מיטיבה להסביר ולפרש את המאבק המתמיד להשתחרר מן התבניות ולמצוא את קולה ואת מקומה.

אם כל זה נשמע כבד, זו אינה טעות, אבל כוחה של הסופרת יפה גם בתיאורים הומוריסטיים שגרמו לי לצחוק בקול במקומות בלתי צפויים. בכל מקרה, אין לערבב בין כבד למכביד, והקריאה בספר מושכת ומעניינת.

אני מרגישה שאני עושה עוול לכל השפע שנותר מחוץ לסקירה, אבל אסתפק בזה ואסכם בהמלצה חמה לקרוא את הספר כולו, שתורגם באמנות ובנאמנות על ידי רעות בן יעקב.

"היקשרויות עזות" נמנה עם חמישים הממוארים הטובים ביותר בחמישים השנים האחרונות, על פי בחירת הניו-יורק טיימס, ברשימה שמצויים בה בין השאר "נחלת אבות" של פיליפ רות ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.

Fierce Attachments – Vivian Gornick

תשע נשמות

2022 (1987)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

ספרים מחוקים / חיים וייס

חיים וייס, ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, מספר ב"ספרים מחוקים" פרקים ביוגרפיים של ילדות והתבגרות בירושלים בשנות השבעים. ב"ערפל", הסיפור הפותח את הספר, הוא מסייג את הדיוק העובדתי, כמוהו כאמו: "אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על כוחם של אלו שהתרחשו, וכאימי איני מבקש ואף איני יכול להפריד ביניהם". בין אם קרו הדברים המתוארים בהמשך בדיוק כפי שהם מובאים בפני הקורא ובין אם מעורבת בדיה בעובדות, הם מיטיבים לתאר אוירה והלך-רוח ורעיונות.

מרבית הסיפורים ממוקמים על קו התפר שבין חרדיות לדתיות מן הסוג של בני עקיבא. המספר, שמשפחתו היתה קרובה יותר לשניה, התחנך אצל הראשונה, וסופו שמצא עצמו מחוץ לשתיהן. הוא מתאר חינוך נוקשה, מאיים, שאינו רואה את היחיד אלא את היעוד. ב"יפוי כוח" הוא מספר על תקופה קצרה של נסיון להאמין בכוח, כדי לזכות בהקלה ובתחושת השתייכות, אבל מרבית הזמן היו הוא וחבריו יושבי הספסלים האחוריים, "ילדיו הדחויים של בית המדרש ובניה המובסים של הישיבה: בטלנים, חולמים, חובבי כדורגל, קוראי ספרות אסורה בגניבה והוזי הזיות על בנות בית הספר "פלך" היפות שלמדו במרחק שכונה אחת ושנות אור מאיתנו".

וייס אינו הראשון, ומן הסתם גם אינו האחרון, שכותב על חוויות ילדות של מי שנולד אל הדת ובחר לעצמו נתיב חיים אחר. כתיבתו יפה ומדויקת, אך בנושא זה אינה מחדשת, למעט חריג יחיד בסיפור "ספרים מחוקים", שבו הוא מספר כיצד אירע שהופקד בידיו תפקיד הצנזור, שתפקידו למחוק מספרי החול הבודדים בספרית הישיבה קטעים בלתי צנועים. בנימה כמעט הומוריסטית הוא מתאר את שנותר מן הספרים לאחר עבודתו השקדנית – "מפגשיו התכופים והמתסכלים של ד"ר מנפרד הרבסט עם האחות שירה נראו לאחר מעשה העריכה כתמליל חקירה של השב"כ שנמסר לעיונו של הציבור" – ומודה בכנות (פרופסור לספרות או לא?) כי "הצנזורה אינה נחלתו הבלעדית של העולם הדתי שממנו ביקשתי בכל כוחי לברוח. הספרות העברית עצמה, שראשיתה והורתה בישיבות מזרח ומרכז אירופה, נתגלתה כצנזורית אכזרית. הקטעים שצבעתי בשחור היו רובם מהוססים, מגומגמים ועומדים לפני הקוראים כנערים מתבגרים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם וידיהם תחובות להם בכיסיהם מרוב מבוכה".

מן הסיפורים שבספר אהבתי במיוחד שלושה, שבמקרה או לא במקרה, אינם, או כמעט אינם, דתל"שיים: ב"כיכר השבת" ניצולת שואה, שילדיה נרצחו, מקללת את אלוהים בכיכר השבת, מול עוברי אורח חרדים ברובם, והציבור כולו דומם בחמלה ובכאב; ב"מתי מדבר" הוא מספר על ההתמודדות עם עובדת הנכות של ידו הימנית שנפגעה בלידה, על הבושה והכאב והעלבון והזעם; הדמות המרכזית ב"נחשים" היא של אילן סוויסה, ילד חריג בבית הספר בשל היותו מזרחי ובן לאב עשיר, שסולק מן המוסד אחרי מסיבת בר המצווה שלו שכללה, מול עיניהם הנדהמות של חבריו לכתה, ריקודי בטן. הילד יצא מחייהם אבל "את נוכחותם הממיתה והמחיה של נחשי הכסף והזהב שגלשו במורד כיפתו הכחולה של אילן סוויסה לא היה ניתן להעלים יותר, והם ארבו בשקט ובסבלנות מחוץ למחנה למי מאיתנו שיהיה נכון, ביום מן הימים, לפיתויָם".

בסיפור הראשון מוזכרת המכולת של רכלבסקי, מן הסתם זו של משפחתו של הסופר חיים באר, יליד ירושלים, שערך את הספר.

חיים וייס מיטיב להעמיד זכרונות מלאי חיים, סיפוריו מעניינים ונכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

אפרסמון

2022

מאז שהלכת / ליאת לוינהר בי

כותרת משנה: זכרונותי מהמוות ומהחיים שאחריו

ב-11 בספטמבר 2001 נהרג שי לוינהר במגדלי התאומים. בבית נותרה אשתו ליאת עם בתם התינוקת ספיר, שנולדה שבועות ספורים קודם לכן. "ההתמודדות עם אובדן היא בעיקר בלגן, סערה פנימית והצפה נפשית", כותבת ליאת אחרי כשני עשורים. את הבלגן הזה, ואת ההיחלצות ממנו, היא מתארת בספר.

אשה צעירה, עדיין לא בת שלושים, אם לתינוקת יונקת, נשואה באושר לגבר מגונן, שותף אמיתי לחיים, מוצאת עצמה יום אחד ניצולת אסון. מנין הכוחות להמשיך לחיות, לשאת באחריות הגורפת והבלעדית לילדה? האם הכאב יחלוף עם הזמן? ליאת מובילה את הקורא מאותו יום גורלי, שסתם את הגולל על חייה הראשונים, עד לחייה כיום, נשואה בשנית ואם לשלושה. בפשטות, בכנות שאינה מבקשת לסחוט דמעות או רחמים, היא מספרת על ההתמודדות הרגשית בתוך עצמה ובשילוב עם גידול בתה, על תגובות הסביבה, על הפרטים ה"טכניים" הכרוכים באובדן, ועל הצורך והיכולת להמשיך הלאה.

הספר פרטי ואישי, ואינו מבקש לחנך או לשמש כספר יעוץ והדרכה, אבל אני חושבת שמי שמתמודד עם אובדן ימצא בו אמירות תומכות, מקור להזדהות ולחיזוק, ואולי גם קורטוב של נחמה. "לפעמים, גם ברגעים הכי קשים, אנחנו יותר עטופים מכפי שאנחנו מרגישים, פחות בודדים ממה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לזכור", מספרת ליאת בדיעבד, וכדאי לזכור זאת. סביבה תומכת עשויה לעזור, כמו הקבוצה הקטנה של אלמנות צעירות שאליה הצטרפה. אנשים חסרי טאקט, או בעלי כוונות טובות, או כאלה שמחפשים מלים כדי לנחם, עלולים לגרום כאב באמירות דוגמת "לא נורא, יבוא מישהו יותר טוב" -לפעמים צריך פשוט לדבר פחות ולחבק יותר. שמירה על חזות חזקה, שאינה מזילה דמעות, עשויה להיות מגן מפני התמוטטות שממנה יהיה קשה להתרומם, אך עלולה גם למנוע את ההקלה שבהתמודדות עם הכאב. השיתוף שבספר עשוי להקל על הבדידות שבעיסוק בדילמות שהאובדן כופה.

בתוך העצב הגדול, שהזמן אינו מרפא לחלוטין אך מקהה ומרכך, מי שנותר נאלץ לעסוק גם בביורוקרטיה של המוות. בסצנות אבסורדיות נאלצה ליאת לספק הוכחות ששי לא ניצל את האסון כדי לחמוק מן הנישואים, ולהביא לקבורה בארץ בשלוש הזדמנויות, עד שנת 2014 (!), חלקים מגופתו שזוהו באיחור.    

שבע שנים אחרי מותו של שי, גבר שובה לב וצעיר לנצח, אחרי שנים שבהן "הרגשתי שלא מגיע לי להמשיך הלאה בלעדיו והמשכתי לענות את עצמי על עצם הנסיון", הקימה ליאת משפחה חדשה עם איל בי – שיצר את הציור הנאה שעל הכריכה – עם בתה ועם בתו, ועם בנם המשותף. "כדי לחיות באמת, אני צריכה לתת מקום גם לעבר הכואב. דווקא לצד הכאב הזה אני מסוגלת שוב לחייך באמת, להתרגש, לשמוח ולהרגיש מאושרת".

ליאת לוינהר בי מצליחה להמחיש את שעבר עליה בכתיבה ישירה, נוקבת, מינימליסטית אך עמוקת רגש. למרות שכאמור ניכר שאינה מבקשת לסחוט דמעות, הכאב שחוותה מתואר בחיות ובאמינות, ואודה שדמעתי איתה.

מרגש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2022

דיאנה – סיפורה האמיתי / אנדרו מורטון

לא תכננתי לקרוא את הספר. כל הקונספט הזה של בית מלוכה ושל הערצת אייקונים משום "מלכותיותם" צורם לי. אני מחבבת את דמותה הציבורית של דיאנה, את החן שבהתנהלותה הפומבית, את בחירתה לצעוד בשדה מוקשים, לחבק חולי איידס, לעמוד עם ילדיה בתור למתקנים בפארק שעשועים ללא פריבילגיות, ודי לי בכך. הרכילות הפנימית של מי אהב ומי בגד, מי תמך ומי גינה, פחות מעניינת בעיני, ובכל מקרה היא כבר נדונה ונטחנה עד דק. לא הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד, ולא חשבתי שהספר יחדש לי משהו, אבל כשהוא התגלגל לידי התחלתי לקרוא בו. בכל זאת, הזדמנות לשמוע את מילותיה שלה ולא את שאחרים אומרים עליה.

התחלתי ונטשתי. לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה לי עם הספר, שאכיר אשה מבולבלת, מרוכזת בעצמה, מתקרבנת, תופסת את עצמה, כפי שהיא כותבת, כ"שה לעולה". בלהיטותה להגשים את חלום הילדות להיות רעייתו של איש ציבור (שגריר בחלומה של הילדה, נסיך בהתגשמות המבוגרת), הסכימה להנשא לאיש, למרות שידעה עוד לפני שהתארסו כי תחת אפה ומבלי שטרח להכחיש ניהל רומן עם אשה אחרת, והביאה על עצמה שברון לב מתמשך. בולימיה, חיתוך עצמי, נפילה מכוונת במדרגות בעת הריונה – מה קדם למה? אופי ניירוטי או לחץ הנישואים, החובות והתקשורת? לא ברור. ואולי אני עושה לה עוול. אולי העובדה שהפרקים המובאים בספר מפיה בגוף ראשון נבחרו ונערכו על ידי אנדרו מורטון, מציירים את התמונה שהעיתונאי ביקש לצייר, ולכן הם קטועים, קופצניים ומתרכזים בסנסציוני ובצהוב. אם כך, דווקא האיש שלכאורה ביקש לתת לה קול, שיבש אותו.

כך או כך, הספר היה לי מאוד בלתי נעים לקריאה, ובין אם נכתב ביוזמתה ואושר על ידה, או אם נגררה לכך כדי להצדיק את השתוקקותה להחלץ מנישואים אומללים, בעיני הוא אינו מכבד אותה. את המחצית השניה של דבריה קראתי בדילוגים, ורפרוף בפרקים שאחריהם רמז לי שאין שם חידוש. לא הבנתי מה הטעם לתרגם אותו שלושים שנה אחרי שראה אור.

דיאנה היתה, כפי שנכתב לקראת סיומו של הספר, אייקון נערץ, "השלכה של מליוני פנטזיות, תקוות וחלומות". היא תזכר, לפחות על ידי בני דורה, בזכות החן, הכריזמה והאנושיות. הבה נניח לה.

Diana: Her True Story–in Her Own Words – Andrew Morton

אריה ניר

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק