המצאת החיים / שי גולדן

כותרת משנה: סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי

שי גולדן אומץ בגיל שש, יחד עם אחיו רן הגדול ממנו בשנה, בידי אווי וארי, עולים מרומניה. לילדים סיפרו ההורים שקר, לפיו הם בעצם הוריהם הביולוגיים, שנאלצו לנטוש אותם בבית יתומים מחמת קשיים כלכליים, וכעת שבו לקחתם. הילדים ידעו שהם משקרים, ההורים ידעו שהילדים יודעים שהם משקרים, אבל כל הארבעה גויסו ליצור לעצמם סיפור חיים משותף, ששכתב את עברם. אולי עשו זאת משום שאימוץ לא היה נושא שדברו בו, אולי משום שביקשו ליצור תחושה של שלמות, או אולי, כפי שהבן מסביר זאת, עסקו בהמצאת חייהם מחדש.

שנים אחר כך הכעסים התעוררו והשקר התפוצץ בפרצופם. אבל כעת, כשהבן כותב את סיפור חייו של אביו, השזור לבלי הפרד בסיפורה של האם, אהבתו היחידה, הוא בוחר בהבנה. "השקר הזה לא היה טעות, הוא היה שגוי ויומרני ונאיבי ולא מחושב ומעט ילדותי, אבל הוא לא היה טעות. מעשה גבורה של הצלת חיים, שמתלווה אליו אקט של נסיון להפוך את החיים האלה לטובים יותר, לעולם לא יכול להחשב טעות […] אני יודע לומר שהם ניסו להקים גן עדן אוטופי על פני האדמה שלנו […] והדרך אשר לא צלחה לשם היתה רצופה בכוונות טובות". לבו של הספר הוא אמנם הביוגרפיה של האב, אבל, כמו ההתיחסות אל השקר הזה, הנושא העמוק השזור בסיפור הוא האופן בו ההתנסויות השונות מתפרשות ונישאות אל העתיד. "ההתרחשויות עצמן אינן מגדירות את חייו של האדם", כותב שי גולדן במידה רבה של צדק, "כי אם הדרך שבה הוא זוכר אותן".

אווי וארי חוו טרגדיות. אביו של ארי הוכה למוות בשל יהדותו, ומת מול עיניו של ארי כשהיה בן שש. בני משפחותיהם נרדפו ונרצחו בפרעות יאשי ובתקופת השואה. הם שכלו תינוק, סבלו משרירות לבו של השלטון הקומוניסטי, ונאלצו לחיות עם הידיעה שלא יוכלו ללדת ילדים. בגיל מבוגר יחסית, שנים אחרי שהגישו בקשה לעזוב את רומניה, הגיעו לארץ להתחיל את חייהם מחדש. איך שורדים ונאחזים בחיים רצופי קשיים? "לפעמים "ככה זה" זו הדרך ההגיונית היחידה להסביר אסונות לא מוסברים שכאלה. אנשים נרצחים, מתים, מאבדים ילדים. ככה זה. וזה ככה. וזה מה שזה". זו אינה הרמת ידים, זה אינו יאוש, אלא מנגנון התמודדות.

את סיפור חייו של ארי מגדיר בנו כאמיתי לחלוטין ומומצא לגמרי. הוא נצמד לעובדות, כפי שסופרו לו, כפי שאביו זוכר אותן, וכפי שהוא עצמו זוכר אותן מסופרות לו. ההמצאה נובעת לעתים מהשלמות מדמיונו, ולרוב מתוך הכרה שהזכרון חמקמק, או כמו שאחיו אמר: "זכרון הוא הסיפור שנשאר לך אחרי שזרקת את הסיפורים שאתה לא אוהב". הוא מודע לחוסר האפשרות להגיע להסכמה על מהותם של הדברים, בעיקר כשהדבר נוגע לעניינים משפחתיים. הוא יודע שאביו בחר לטאטא מתחת למלים את זכרונותיו לטובת החיים. אבל הוא, כדבריו, "נרקומן של זכרון, מכור למלים, אובססיבי לפענוח הדברים שנפש האדם אינה מסוגלת לפענח". אז הוא ממשיך לנסות.

שי גולדן מתאר את הטוב ואת הרע, את האהבה והמשפחתיות, וגם ארועים שליליים כמו התקפי הזעם של אביו שכל פגיעה קטנה בסדר ערערה אותו. הוא מספר על הורות מסורה, וגם על שגיאות קשות. אפשר להאחז בשגיאות, להעצים אותן, למחוק את כל השאר ואת הכוונות הטובות, ולבחור בכעס, בסגירת חשבונות. אפשר, לעומת זאת, לבקש את ההבנה, שהסיפור הביוגרפי מוביל אליה. ואפשר להסתפק ב"ככה זה". בסופו של דבר, זו בחירה אישית, וכמו הזכרון היא מגדירה את החיים.

סיפורו של ארי, למרות תעתועי הזכרון, למרות הטרגדיות, למרות השגיאות, הוא סיפור של אהבה ושל גורלות שנפגשו ליצירת משפחה. הכתיבה של שי גולדן מפוכחת, חכמה ומיוחדת, והאנשים שעליהם שהוא מספר, על מעלותיהם ועל פגמיהם, נכנסים אל הלב. "המצאת החיים" הוא ספר מרגש ומאוד מומלץ.

עם עובד

2021

ממה עשוי התפוח? / עמוס עוז עם שירה חדד

כותרת משנה: שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים

שירה חדד, שערכה את ספרו של עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה", המשיכה לשוחח אתו גם לאחר השלמת העבודה, ותוצאת השיחות הללו היא "ממה עשוי התפוח?", אותו היא מגדירה כ"ספר אישי וביוגרפי: דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות".

כמו בספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן", גם מן הספר הזה עולה דמות אנושית, פגיעה ורגישה, שאינה בהכרח מתיישבת עם התדמית הציבורית הבטוחה בעצמה. השניים דנים, בין השאר, בתקופה הארוכה – בין "מנוחה אחרונה" ל"אותו הים" – שבה המבקרים לא נטו לו חסד, בלשון המעטה, ובשאלת השפעתם של סופרים על סדר היום הציבורי, השפעה שהולכת ומתפוגגת לדבריו, או בלשונו "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו". הם חוזרים אל ילדותו, בעיקר בקיבוץ אחרי התאבדותה של אמו, ועוז מכה על חטא על שהניח לבנותיו לגדול בבית ילדים, למרות החוויות הקשות שהוא עצמו חווה במוסד. הם מדברים על יחסי גברים ונשים, ומרחיבים באשר לחינוך הכושל שניתן לבני דורו במוסדות בהם למד. מי שקרא מאמרי דעה נחרצים שכתב עוז, ולא קרא את ספרה של גרץ, יופתע למצוא כאן התחבטויות, גמישות ונכונות להשתכנע, הכרה בחולשות ובמגבלות הכשרון. עד כמה הדמות הזו היא עמוס עוז ה"אמיתי", שהרי הוא מודה שאינו מוכן לומר הכל באוזניה של בת שיחו, או למצער לא כל דבר יהיה מוכן לומר למכשיר ההקלטה – השאלה הזו אינה חשובה. בסופו של דבר, ההנאה מן הספר היא מן השיח האינטליגנטי, מיכולת הביטוי, ומן הרעיונות המפעפעים בו.

הספר מגרה למחשבה ונעים לקריאה, וסקירה אינה מספקת כדי להקיף את תוכנו. אתייחס, אם כך, לכמה נקודות העוסקות בנושאים הקרובים ללבי – ספרות וביקורת.

הביקורת הספרותית, ועל כך מלין לא רק עוז, הופכת לעתים קרובות מדי לזירת גלדיאטורים. עוז אומר כי אם לא העריך ספר, לא יכתוב עליו, מכיוון שכתיבת ספר היא מעשה תמים שאינו מזיק לאיש, ואין צורך להתריע מפניו: "כולו ספר. אף אחד עוד לא חלה מקריאת ספר בינוני או גרוע". אבל אם לכתוב על ספר שאינו אוהב, אז לא "בשיניים ובציפורניים ועם סכינים מושחזות". "הדחפים האלה של אלימות ושל רצח בעיניים, לכסח לסופר את הצורה, להשתין על הספר, את זה נדמה לי שכמה מבקרים מביאים איתם מפינות אחרות של החיים שלהם אל העיסוק שלהם כמבקרי ספרות". כששירה חדד מפנה את תשומת לבו אל הפעילות השוקקת של שיחות על ספרים והמלצות עליהם ברשת, הוא מביע "ספק אופטימיות ספק תקווה חצי מיסטית, שבעתיד יהיה מה שהיה כל הדורות, גם לפני שהיתה ביקורת ספרותית. אדם יקרא ספר ויגיד לאדם אחר: כדאי לך לקרוא. זה מה שיקרה".

כמי שהיה מורה לספרות, ואהב את העיסוק הזה, הוא יוצא נגד ההתיחסות ליצירה כאל  "מין עגלה כזאת שצריכה להוביל אל התלמידים מטען: מורשת יהדות המזרח, או תודעת השואה, או זכותנו על הארץ, או מה. אבל בקריאת יצירה טובה, המטמון הוא לא במעמקיה של איזו כספת שצריכים "לפצח" אותה. המטמון הוא בכל מקום: במילה בודדת. בצירוף מלים. בפיסוק. בניגון. בחזרות. בכל מקום. ובעיקר אולי גם ברווחים שבין המלים או בין המשפטים או בין הפרקים". כוחה של הספרות מורכב בעיניו משתי פניה של התוודעות עצמית: הקורא מוצא עצמו בספר – "זה בדיוק אני" – או שהוא מוצא שם את היפוכו – "זה בשום אופן לא אני". "אני חושב ששתי ההיוודעויות האלה הן מתנות […] הכל מתרחב פתאם. זאת בעיני מתנת הספרות".

"ממה עשוי התפוח?" הוא ספר שנועד ליותר מקריאה אחת. אחרי הקריאה הראשונה, הרציפה, נעים לחזור אליו ולטעום מפה ומשם, לחוות את הסיפורים העולים בשיחות, להרהר ברעיונות, ואחר-כך אולי לשוב ולקרוא את הספרים המוזכרים בו ולמצוא בהם ניואנסים חדשים. בהחלט חווית קריאה מומלצת.

כתר

2018

יתומי סטלין / אואן מתיוס

כותרת משנה: שלושה דורות של אהבה ומלחמה

חיי משפחתו של אואן מתיוס, עיתונאי והיסטוריון, כרוכים בתולדותיה של רוסיה במאה העשרים. סבו, שהיה איש מפלגה מסור, הושלך לכלא והוצא להורג במהלך הטיהורים של שנות השלושים. סבתו הוגלתה למחנה עבודה זמן קצר אחר-כך. אמו לודמילה, שהיתה אז בת שלוש, התגלגלה בשנים הבאות בין בתי יתומים, וסבלה במהלך מלחמת העולם השניה מהזנחה, מרעב וממחלות, שעשו שמות בגופה. אחותה לֶנִינָה, המבוגרת ממנה בתשע שנים, עברה את אותן שנים במוסדות שונים ואצל קרובים. אביו הבריטי של מתיוס נמשך אל התרבות הרוסית, שירת במוסקבה כדיפלומט זוטר, עמד בהצלחה בלחץ לעבוד עבור הק-ג-ב, ואחרי שנים של בליינות התאהב בלודמילה. הק-ג-ב הנקמני מנע את נישואיהם, וכפה עליהם פירוד מייסר של שש שנים. מתיוס עצמו, שגדל בבריטניה, חי מאז ומתמיד בשתי שפות ובין שתי התרבויות. בבגרותו נשלח כעיתונאי לרוסיה, תחילה כתב על החיים בשולי החברה, ואחר-כך על הפוליטיקה של המדינה שעברה תהפוכות מסעירות. כמו אביו, גם מתיוס נשא אשה רוסיה.

דרך נקודות המבט המגוונות הללו מספר מתיוס את ההיסטוריה של ברית-המועצות בכלל, ושל רוסיה ואוקראינה בפרט. כמה מבני משפחתו חוו את ההיסטוריה על בשרם, אחרים צפו בה מנקודת מבטם של זרים ברמה כזו או אחרת של מעורבות אישית. לנינה, שנקראה על שמו של לנין, עדיין מתגוררת במוסקבה. היא חוותה חיים פריבליגיים, כשאביה הקים מפעל וקודם לעמדת ניהול, וחוותה מצוקה אחרי שנעצר ונעלם לנצח מחייה. בנותיה היגרו, ובעלה, שהיה בכיר במשרד המשפטים, מת כתוצאה מהתקף לב לאחר שהממונה עליו האשים אותו שלא דיווח על בת המתגוררת מחוץ למדינה. לודמילה, שהיגרה – למעשה גורשה – מיד אחרי נישואיה, נקרעה, פשוטו כמשמעו, מזרועות אמה בעודה פעוטה, עברה גיהינום בתקופת המלחמה, חייה נכנסו להמתנה ארוכה כשארוסה גורש, ואז נקרעה שוב, הפעם ממולדתה ומאחותה. בניגוד ללנינה וללודמילה, ששרדו את התלאות ושמרו על רוח איתנה, אמן מרתה איבדה את שפיותה באחת-עשרה שנות הגלות שנכפו עליה, ובשובה אל בנותיה מיררה את חייהן. משפחתה של אשתו של מתיוס, לעומתן, הצליחה איכשהו לשמור על שגרת חיים מבלי להנזק. מרווין, אביו של הסופר, מצא עצמו מעורב עד צוואר בפוליטיקה בינלאומית, כשלחם במשך שש שנים ארוכות למען הוצאתה של ארוסתו מרוסיה. הוא והסופר עצמו ראו את המתרחש בעיניים מערביות, ומתיוס תורם את נקודת המבט המקצועית, ומצביע על תהליכים כלכליים וחברתיים.

מתיוס, למרות המעורבות האישית והרגשית שלו, הוא בכל זאת זר, אבל הוא עושה בכתיבתו מאמצים ניכרים להכנס לראשם של תושבי ברית-המועצות, להבין את תגובותיהם לנוכח הטלטלות, הקפריזיות לעתים, של מדינתם. הוא נעזר בעדויות ישירות, בעיקר של הוריו ושל לנינה, ובזכרונותיו ממרתה, ומנסה להשלים פרטים כמיטב הבנתו. כך, לדוגמא, הוא מנסה להכנס לראשו של סבו, בוריס ביביקוב. אחרי שרכושה של המשפחה הולאם, הצטרף בוריס למפלגה, ופעל במסגרתה בנאמנות ובהתלהבות. האם הונע משאפתנות? מחוסר ברירה? ואולי נשבה בחזון על עולם חדש והתמסר לו בכל לבו? די ברור שמשהו נשבר בו נוכח הרעב הנורא ב-1931, שהיה תוצאה ישירה של מדיניותו של סטלין, והוא היה סבור שיש לרכך את המדיניות כדי למנוע הישנותם של אסונות מעין זה. אבל מה עבר במוחו בעת שישב בכלא, נחקר ללא הפוגה, והואשם בדברים שלא היו ולא נבראו? האם הוסיף להאמין בדרכה של המפלגה וקיווה שהטעות תתברר?

לפעמים די בתמונה קטנה כדי להמחיש אבסורד גדול. הספר מציג תמונות רבות כאלה, המצטרפות למסכת חיים פרטית ולאומית שלמה. אחת מהן, שנחקקה בזכרוני, מתארת את חייהן של מרתה ובנותיה אחרי המעצר של אבי המשפחה: זמן קצר אחרי שהושלך לכלא, נערך חיפוש בדירתן. החדרים כולם ננעלו ונחתמו, והשלוש נאלצו להתגורר במטבח ובאמבטיה… לצד שרירות הלב האכזרית מבליחים גם רגעים של חסד, כמעט ניסיים, ביניהם הרגע בו מנהל בית היתומים החליט לא להפריד בין האחיות, למרות הפרש הגילים הגבוה ביניהן, ובעיקר הרגע בו נפגשו השתיים, ממש במקרה, בתום מלחמת העולם, האחת מזת-רעב, ילדת הפקר, והשניה רבת-תושיה ונחרצת לא לתת לחיים להפריד ביניהן שוב.

ההיסטוריה היא סיפור של מספרים גדולים, לעתים קשים לתפיסה ולהמחשה. הסיפור ההיסטורי בא לעתים לידי ביטוי רב עוצמה, דווקא כשהוא נפרט לסיפורים אישיים, כפי שנעשה בספר הזה, בו אואן מתיוס משלב באופן מעניין את האישי עם הגלובלי. השליטה ביד ברזל של המדינה באזרחיה השפיעה עמוקות על חייהם של בני משפחתו, כמו על חייהם של מליוני אנשים אחרים. הוא מספר את סיפורם מן הזוית הפרטית של חוליה בשרשרת הדורות, וגם מנקודת המבט המקצועית של היסטוריון ועיתונאי האמון על כתיבה פוליטית. "יתומי סטלין" הוא ספר מעשיר ומרגש, מומלץ מאוד.

Stalin’s Children – Owen Matthews

כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל

לנינה ולודמילה, 1938

טולסטוי / אנרי טרויה

לב טולסטוי, שיצירותיו הידועות -ביניהן "אנה קארנינה", "מלחמה ושלום" ו"סונטת קרויצר" – נקראות ומעובדות למדיות שונות עד היום, למעלה ממאה ועשר שנים לאחר מות מחברן, היה אדם מורכב. מנעוריו התחבט בשאלות של מוסר, של דת ושל חברה, ולא היסס להביע את עמדותיו בפומבי. בחייו הארוכים רכש לו מעריצים רבים, וגם יריבים, הן בזכות כשרונו הספרותי והן בשל משנתו. אנרי טרויה, ביוגרף מוכשר ומעמיק, מתאר בספר את קורות חייו של טולסטוי מלידתו ועד מותו האומלל.

טרויה הסתמך בכתיבת הביוגרפיה על מובאות רבות מן היומנים שניהלו טולסטוי ואשתו, סופיה אנדרייבה בֶּרס שכונתה סוניה, ועל ספרי זכרונות שכתבו כמה מצאצאיו. בנוסף לאלה, ניתן ללמוד רבות על חייו של הסופר מספריו, שבהם שילב ארועים מחייו, דמויות ממשפחתו וממכריו, וכמובן את דעותיו.

טולסטוי נולד ב-1828 באחוזה המשפחתית ביאסנאיה פוליאנה, כמאה ושמונים קילומטרים ממוסקבה. למרות שאיבד את שני הוריו בגיל צעיר – אמו נפטרה כשהיה בן שנתים בלבד – חווה ילדות נינוחה יחד עם שלושת אחיו ואחותו. מגיל צעיר גילה בגרות אינטלקטואלית, סקרנות, ותשוקה לחוויות עזות, תכונות שליוו אותו כל חייו. לפני שנישא לסוניה בת השמונה-עשרה בהיותו בן שלושים וארבע, היה סטודנט פזור נפש, איש צבא, בליין ונהנתן, ומנהל בלתי מוצלח של האחוזה שאותה ירש (ארבעת האחים החליטו לחלק את ירושת הוריהם לחמישה חלקים שווים, כדי לכלול את אחותם, שעל פי החוק לא היתה זכאית לירושה בשל היותה אשה, ויאסנאיה פוליאנה נפלה בחלקו של לב). הוא שקע בחובות בשל משחקי קלפים, כמעט התארס אך לא הצליח להחליט, נסע פעמיים למסעות ממושכים מחוץ לרוסיה, וגיבש את השקפת עולמו. במהלך אותה תקופה תחם את עתידו לשלושה תחומים בהם ביקש לעסוק: לספר סיפורים, ללמד ולחנך, ולארגן את החיים במשק חקלאי. את שלושת אלה הגשים, ביצירתו הספרותית, בבתי הספר שפתח ובכתביו הפדגוגיים, ובאחוזתו.

בהיותו כבן שלושים כתב ביומנו: "כמה מגוחך הדבר שאדם, שהתחיל לכתוב כללי חיים בהיותו בן חמש עשרה, עדיין עוסק בכך בהגיעו לגיל שלושים, מבלי לקבל ולהגשים אפילו אחד מהם". משפט זה מאפיין במידה רבה את התנהלותו במשך כל חייו. אשתו חשה מאוחר יותר כי גורלה נקשר לא בגורלו של גבר אחד אלא בגורלם של עשרה, עשרים גברים, כולם אויבים זה לזה. טרויה מייחס לו את ההרהורים הבאים באחרית ימיו: הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל את אשתו עשה לאשה אומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות; קרא לשיכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים, וכילה זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום להעמדת פנים עלובה ביותר. התנהגותו והלכי רוחו אופיינו בהפכפכות, גם בינו לבין עצמו וגם בינו לבין סובביו. כוונותיו היו טובות תמיד, אבל ביצוען לא השביע את רצונו: בצעירותו נדר להפסיק לשחק קלפים ולהתנזר ממין, אבל שיחק והפסיד, ונמשך אל הצועניות ואל האיכרות. בבגרותו חש אי נוחות רבה מן הפער בין נוחות חייו ורכושו הרב לתנאי החיים של האיכרים, ורצה להפטר מכל שברשותו. משנכנע ללחץ לדאוג למשפחתו, העביר את כל נחלותיו על שם אשתו וילדיו, אך נמנע מלעשות צעד נוסף ולחיות חיי איכר, כפי שרצה, אלא המשיך לחיות בנוחות בבית המשפחה. יומניו משקפים שוב ושוב את אכזבתו מעצמו, אבל גם את הערצתו את עצמו – "אחת ולתמיד חייב אני להתרגל למחשבה כי הנני יצור יוצא מן הכלל, אדם שהקדים את דורו, או אולי אדם שמזגו הפכפך, מתרחק מן הבריות ולעולם אינו שבע רצון מעצמו […] טרם פגשתי אף אדם אחד טוב כמוני מבחינה מוסרית […] זו הסיבה שאיני מוצא חברה שתהיה נוחה לי".

יחסיו של טולסטוי עם סוניה, החל מן החיזור, דרך חייהם המשותפים, וכלה במריבות שקרעו אותם, מתוארים בביוגרפיה לפרטיהם, ומצאו את עצמם גם בספריו של טולסטוי עצמו. האופן בו הציע לסוניה להנשא לו הועתק ל"אנה קארנינה", היחסים הקשים ביניהם היוו השראה ל"סונטת קרויצר". נראה כי טולסטוי, שכבר היה כמעט מאורס קודם לכן וחזר בו, לא היה בטוח בעצמו גם הפעם. אחרי שסוניה קיבלה את הצעתו, הוא נתן לה לקרוא את כל יומניו, שכללו כל פרט מכוער אודותיו (ארוע שמצא אף הוא את דרכו אל "אנה קארנינה"). האם ביקש להרתיע אותה? ביום הכלולות עצמו, מספר שעות לפני הטקס, פרץ אל חדרה וביקש לדעת אם היא בטוחה באהבתה. החיבור בין הגבר ההפכפך, האדיש לחיי משפחה, והצעירה הנוקשה ועצבנית, החזיק מעמד למרות מריבות סוערות. השניים, שניהלו יומנים, בחרו בכנות מוחלטת, והראו זה לזה את כל מה שכתבו, כולל דברי שטנה ועוינות הדדיים. נדמה שרק במה שקשור לעבודתו הספרותית של טולסטוי מצאו לשון משותפת. טרויה מייחס לסוניה את הצלחתו של הסופר ההפכפך להקדיש שש שנים לכתיבת "מלחמה ושלום", משום שהשכילה ליצור עבורו סביבה שלווה ונקיה מכל פיתוי והסחת דעת. היא העתיקה לנקי את כתב היד הכאוטי שלו, ומכיוון ששאף לשלמות ואף פעם לא היה מרוצה, העתיקה את אותם הדפים שוב ושוב לאחר ששכתב אותם. היא העתיקה גם את כתב היד של "סונטת קרויצר", למרות שהיה ברור שנכתב על חייהם ופגע בה קשות. היא נסתה לדבר על לבו ולשדלו לבל יחרוג מתחומי השכל הישר, אך הוא לבש גדלות והסתמך על השליחות שנגזרה עליו, וסוניה הרכינה ראשה בפני רוממות המלה הכתובה. מאוחר יותר הגיעה עד הצאר בבקשה לבטל את הצנזורה שהוטלה על הספר שהכפיש אותה. יחסיהם הלכו והורעו בזקנתו: הוא ניסה להשיג שלווה, אך התעקש על עקרונותיו, היא הגיבה בהיסטריה ובפרנויה, עד שנשבר והסתלק באישון לילה, והוא זקן וחולה. למרות שהיה אדם דגול, שאחז בעקרונות נאים והתאמץ ליישמם, הלב נוטה אל סבלותיה. ועוד לא דברנו על המיזוגניה שלו: "אלוהים ברא את האשה למען תשמח לב אנוש ותלד וולדות, אך ברגע שהיא סרה מהיעד שהציב לה האל היא הופכת ליצור מפלצתי. הפמיניזם הוא בגדר פשע נגד הטבע, וחובתם של הגברים למנוע בעד בנות זוגם מליפול ברשתו של פיתוי זה".

טרויה מרחיב בתיאור משנתו של טולסטוי, שעיקריה התנגדות לכפיה שלטונית, אי-אלימות, שלילת הבעלות על קרקע ועל הון, התבססות על שוק פרטי ולא ממשלתי, פציפיזם, צמחונות, התנגדות לדת הממסדית, וחינוך המבוסס על רצונו של התלמיד ועל יחסים חופשיים בין מורים ותלמידיהם. הוא מרחיב גם על יצירתו הספרותית, החל ב"ילדות", שהתקבל בדרך-כלל בהתלהבות – "יצירה כה רבת השראה, שופעת אהבה כה עמוקה למציאות שהמחבר ביקש לתארה […] יכולים אנו לברך את הספרות הרוסית על הופעתו של כשרון נפלא". על "מלחמה ושלום" המונומנטלי, כותב טרויה כי "היצירה תאריך ימים למרות ההגיגים ההיסטוריים, הצבאיים והפילוסופיים המצויים בה בשפע, מפני שהספר הוא שיר תהילה לאדמה ולאדם שאין כמותו בכל ספרות העולם". הוא מתאר את ספריו האחרים – פרוזה והגות – ואת נסיבות כתיבתם, וביקורתו על טולסטוי האיש אינה פוגמת בהתפעלותו מטולסטוי הסופר.

ביוגרפיה של סופר עשויה לעניין חוקרי ספרות או חובבי רכילות, אבל האופן שבו אנרי טרויה כותב עושה את הביוגרפיה מרתקת כסיפור בפני עצמו. "טולסטוי" הוא בו זמנית סיור אינטימי בנפשו של סופר ושל חייו, והצצה מעניינת אל התקופה שבה חי, אל החברה הרוסית של ימיו, ואל ההגות של בני זמנו. המתרגם מרדכי שניאורסון כותב בהקדמה שעל פי דרישת ההוצאה היה עליו להסתפק במסגרת של חמש-מאות עד שש-מאות עמודים (בפועל הגיע לשש-מאות ארבעים ושש), ולפיכך נאלץ לקצץ ששים מתוך שמונה-מאות ארבעים ושניים העמודים במקור הצרפתי. אמנם טרויה נתן הסכמתו לקיצוץ, אבל למרות הפירוט הרב של הביוגרפיה – או דווקא בגללו – יש להצר על כל מה שנותר מחוץ למהדורה העברית.  

כמו הביוגרפיות האחרות שכתב אנרי טרויה – ביניהן "רספוטין" ו"קתרינה הגדולה" – גם "טולסטוי" היא ביוגרפיה מרחיבת דעת, כתובה כפרוזה משובחת, ומומלצת מאוד. 

Tolstoy – Henri Troyat

כתר

1984 (1965)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

אנשים וגורלות / סטפן צווייג

"אנשים וגורלות" הוא אוסף מכּתביו העיוניים של שטפן צווייג, שכל אחד מהם מספר על דמות היסטורית. כמה מן הפרקים בספר הם מעין מיני-ביוגרפיה, חלקם מתרכזים בהיבט אחד בחיי הדמויות שעליהן כתב צווייג ביוגרפיה מפורטת. אחדים מן הפרקים הם קטעי זכרונות מאנשים שהיה להם חלק בחיי הסופר. פרקי הספר נכתבו בתקופות שונות – המאוחר מביניהם, והארוך שבהם, "אמריגו", ראה אור יום לפני התאבדותו של צווייג. הם שונים זה מזה גם בסגנונם – אחד מהם, "המנצח", לזכר גוסטב מהלר, הוא שיר, אחר הוא הספד שנשא צווייג ליד ארונו של פרויד, וזה המוקדש ללורד ביירון הוא במידה רבה מאמר ביקורת.

שטפן צווייג כתב מספר מרשים של ספרי היסטוריה וביוגרפיות. אחדים תורגמו לעברית, ואלה מהם שקראתי הותירו אצלי את הרושם שצווייג הביוגרף הניח לצווייג הסופר להתערב בעבודתו, וכתוצאה מכך הביוגרפיות שלו אינן נקיות מפניה אישית, ויש לקרוא אותן קריאה ביקורתית. העובדות שהוא מעלה על הכתב הן פרי מחקר, אבל הפרשנות המגמתית שלו מוציאה את הספרים מן התחום ההיסטורי הטהור, מן הסתם במתכוון. "בלזק" שלו נגוע בהערצה אישית עזה, אם כי ייאמר לזכותו שלא היסס להעביר ביקורת לשלילה על אחדות מיצירותיו של בלזק שנראו חלשות בעיניו. "מרי אנטואנט" נכתב מתוך מגמה ברורה לנקות את שמה של המלכה. "פושה", הטוב מביניהם לטעמי, מוליך אל לקחים שיש לקחת לתשומת לב בימינו. הכתיבה האישית הזו ניכרת מאוד גם בספר שלפנינו, ושוב, במתכוון.

הנה טעימות מן הסיפורים שבספר:

מן הפרקים ההיסטוריים, נהניתי במיוחד מ"אמריגו". הפרקים העוסקים בו סובבים סביב השאלה אם אמנם היה מן הראוי לקרוא לאמריקה על שמו של אמריגו וספוצ'י, ולא על שמו של קולומבוס. שני האישים היו ככל הנראה מיודדים בחייהם, וידוע ששיתפו פעולה, אם כי לא במסעות משותפים. אחרי מותם ידעו "יחסיהם" תפניות רבות, מבוססות על טעויות ותפיסות מחקריות שונות. קולומבוס הגיע לאמריקה לפני וספוצ'י, אבל וספוצ'י היה זה שהבין שהמקום אליו הגיעו אינו הודו, אלא מה שהוא כינה במכתב לפטרונו, לורנצו דה מדיצ'י, "עולם חדש". צווייג מפרט באופן מרתק את התהפוכות שעבר שמו של וספוצ'י, משרלטן ונוכל לחכם וישר, ומרחיב לתולדות המסעות הימיים ולפכים מן התרבות והחברה של התקופה. בצד הספרותי, להבדיל מן התיעודי, וספוצ'י שלו הוא פקיד קטן ובלתי משמעותי, שרכש את מיומנותו בניווט במהלך המסע הראשון, אליו יצא כמעט מחוסר ברירה. במקורות אחרים מצאתי שהיה בן למשפחה מבוססת ומשפיעה, ועשה חיל בתחומים שונים. אולי זה המידע שהיה בידי צווייג בעת הכתיבה, או אולי ביקש להקטין את האיש כדי להאדיר את הישגו.

בפרקי הזכרונות חוזר צווייג אל פגישתו הראשונה עם הרצל, שתוארה גם ב"העולם של אתמול". הרצל, שהיה אז כותב ועורך מוערך, קיבל לפרסום פיליטון שכתב צווייג, ואף שיבח אותו בפומבי. צווייג מספר גם על פגישתו האחרונה עם הרצל, חודשים אחדים לפני מותו, שבה הביע האחרון את צערו על שלא החל בפעילותו הציונית מוקדם יותר, ודיבר ביאוש על הקשיים שעורמים לפניו.

פרק נוגע ללב מתאר את שקיעתו של ניטשה מעיניה של אמו, שהתעקשה להוציאו מן הקליניקה הפסיכיאטרית בה אושפז, ולהביאו אליה הביתה.

כמה מן הפרקים עוסקים בדמויות בלתי מוכרות, או פחות מוכרות. כזה הוא הפרק אודות ביאטריצ'ה צ'נצ'י, צעירה בת המאה ה-16 שנידונה למוות בשל רצח אביה שהתעלל בה. מקובל לחשוב שהונצחה בציורו של גווידו רני, אך צווייג פותח את הפרק בהפרכת הנחה זו, ועושה שימוש בכשרונו היוצר כדי לנסוך חיים בפרשת החיים הטרגית של הצעירה.

מן הדמויות האחרות בספר אזכיר את אמיל ורהרן, משורר פלמי, שידידותו עם צווייג הופרעה בשל מלחמת העולם הראשונה בה ניצבו בכפיה משני צידי המתרס: "אני מבקש רק את עניינה של שותפות הרוח הצלולה, שלגביה האויבוּת היא רגש מוטעה, שלגביה השנאה היא הרגשה חסרת שחר", כותב צווייג בתסכול; את לורד ביירון, שלגביו קובע צווייג: "חלק מועט משירת ביירון מחמם את רגשותינו. תאוותיו נראות לנו כשלהבות מצוירות, מחשבותיו ויסוריו, שזעזעו כה בעבר, נראים לנו כרעמי תיאטרון קרים וכאבזרים ססגוניים […] וכך נותרה מרגשו הראשוני של ביירון הגאווה הגדולה בלבד […] וכך רגשותינו זוכרים את ביירון: יותר כדמות ופחות כגאון, יותר כגיבור ופחות כמשורר"; ואת רומן רולן, הפציפיסט שהשפיע על עמדותיו של צווייג, ושעליו הוא כותב, "לאיש איני חייב תודה אנושית רבה יותר מאשר לנוכחותו הנהדרת".

בספרו "העולם של אתמול" הפגין שטפן צווייג את כשרונו לחרוג מסיפור פרטי אל התובנות המאירות את התקופה שהוא מתאר ואת ההיסטוריה. "אנשים וגורלות" אינו מתמקד בתקופה ספציפית, אבל כל פרקיו, אלה שהזכרתי והאחרים, מאופיינים באותה יכולת להתבונן במבט רחב על סיפור יחיד, ולשלב בין סיפור מעניין, לעתים היסטורי ולעתים אישי, לתפיסת עולם. הספר מעשיר ומרחיב אופקים, ובהחלט מומלץ.

Menschen und Schicksale – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1986

תרגום מגרמנית: צבי ארד

רספוטין / אנרי טרויה

גרגורי רספוטין, שנולד ב-1869 בכפר פוקרובסקויה שבסיביר, לא זכה להשכלה מסודרת, ונחשב בילדותו לפגע-רע, היה – החל מגיל שלושים וארבע ועד מותו שלוש-עשרה שנים אחר כך – אחת הדמויות רבות ההשפעה ביותר ברוסיה הצארית. אנרי טרויה, ביוגרף מחונן ופורה, מתחקה בספר זה אחר עליתו ונפילתו, כשהוא מסתמך על מקורות רבים, ביניהם ספרים שכתבו בני תקופתו של רספוטין.

בהיותו נער חלו גרגורי ואחיו הבכור בעקבות מעשה משובה. האח נפטר, אבל גרגורי, שכבר נחשב אבוד אף הוא, החלים לאחר שבועות של דמדומים. בהחלימו סיפר כי בעת מחלתו נגלתה לפניו גברת יפה לבושה בכחול ולבן, וציוותה עליו להרפא. על הקרקע הפוריה של אמונה בנסים ובמעשי פלאים, התבססה האמונה כי הנער זכה לחזות בבתולה הקדושה. גרגורי האמין בכך יותר מכולם.

אולי משום אמונתו זו, נטה לבו אל הסטארץ, נבחרי אלוהים נוודים, ששוטטו בארץ, הפיצו סיפורי נסים, וחיו על חשבונם של מארחיהם. בשלהי גיל העשרה שלו אימץ את אורח חייהם, ובהדרגה, בזכות שילוב של כריזמה, בטחון עצמי והתמדה, יצר לעצמו שם של סטארץ. חיי טוהר של נזיר לא נועדו לו. הוא אימץ את התפיסה לפיה "הרוע נחוץ כדי שהטוב ינצח", וחגג את חייו בהוללות שתודלקה באלכוהול והסתיימה באורגיות. למאמינים שהתקבצו סביבו הציע אידיאל גמיש קל לעיכול, שקבע כי "אם התעלות רוחנית או אף גופנית נושאת אותך מעבר לכל מודעות, להתפשטות הגשמיות העילאית, אפשר להפר את כל המצוות".

בסיסו של רספוטין נותר בפוקרובסקויה, שם חיו אשתו ושלושת הילדים שנולדו להם בעקבות ביקוריו הקצרים במקום, אך הכפר היה צר מדי לשאיפותיו ולהערכתו העצמית. ב-1903 הגיע לסנקט פטרבורג, כבש את לבה ואת דמיונה של אנה וירובובה, בת הלוויה האהובה על הצארינה, ודרכה הגיע אל חצר המלוכה. אלכסנדרה פיודורובנה, נסיכה גרמניה שנישאה לצאר, היתה שטופת אמונה במיסטיקה. יתכן שתרמו לכך קשייה להשתלב בחצר ודאגתה המתמדת לבנה הצעיר החולני, שלא אחת עמד על סף מוות. מכל מקום, רספוטין לא היה המיסטיקן הראשון שהתבסס בחצרה, אבל היה המשפיע מכולם.

נישא על גלי הערצה – בעיקר של נשים, למרות האשמות חוזרות ונשנות בתקיפות מיניות ובמעשי אונס – רספוטין שיחק תפקיד מפתח בניהולה של רוסיה. אמונתו בעצמו כאיש האלוהים היתה מוחלטת, והוא הביע את דעתו בכל נושא. משהורחק מן הארמון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בשל הרכילות בדבר יחסיו האינטימיים לכאורה עם הצארינה, היתה אנה וירובובה מתקשרת אליו מדי בוקר, לאחר שהתאושש מהוללות הלילה, ושומעת את דעתו בענינים שעל הפרק. בפגישותיה היומיומיות עם הצארינה היתה מדווחת לה על דבריו של רספוטין, וזו מיהרה לשלוח אותם, בזרם בלתי פוסק של מכתבים, אל בעלה שבמטה המלחמה. "הקשב לידידנו ותן בו אמון", כתבה. "חשוב שנוכל לסמוך לא רק על תפילותיו, כי אם על דעותיו". הוראות מפורשות נמסרו במכתבים, כמו "עלי להעביר לך מסר מידידנו, שהושפע מחזיון שהתגלה לו הלילה. הוא מבקש ממך להורות על פתיחת מתקפה מיידית נגד ריגה", וגם עצות פטישיסטיות כגון "אל תשכח, לפני פגישת מועצת השרים, להחזיק בידיך את האיקונין הקטן שניתן לנו על ידי ידידנו, ולהעביר בשערך מספר פעמים את המסרק שלו".  

שלא במפתיע, קמו לו מתנגדים רבים. בני האצולה לא השלימו עם מעמדו של "האיכר הארור". אנשי הדת הממוסדת לא קיבלו את תפיסותיו. אנשי החצר ראו בו מתחרה על עמדות שליטה. הוא התערב במינויים פוליטיים ודתיים, בנושאים כלכליים וחברתיים, במדיניות חוץ ופנים, ובזכות אמונתה העיוורת של הצארינה והשפעתה על הצאר, להתערבותו היה משקל משמעותי. טענות נגדו הושתקו. כך, לדוגמא, הורחקו שתי נשות חצר לאחר שהתלוננו על התנהגותו כלפיהן, וצנזורה מחמירה מנעה כתבות שתיארו את מעלליו. בתקופת המלחמה האשימו אותו יריביו בריגול לטובת גרמניה, טענות שהועצמו בשל מוצאה הגרמני של הצארינה, ובשל התעמולה הגרמנית ששמחה לזרוע בלבול ומבוכה. מצד שני, הוא זכה לתמיכה, לא רק של נשים שהלכו שבי אחרי הכריזמה, אלא גם של גברים אופורטוניסטים, שביקשו לשפר את מעמדם באמצעותו.

מכיוון שהתערב בכל, ולא היה טיפש כלל, כמה מעצותיו היו נבונות ומועילות. בתקופת המלחמה הציע לתת עדיפות לרכבות שהובילו מצרכים לערים הגוועות ברעב, ולהרשיע ספסרים שגרמו להעלאת מחירים. הוא יעץ להפסיק את הפוגרומים ביהודים ואת הרדיפות נגד הטטארים בקרים, ובעת משפט מנדל בייליס התאמץ להוכיח לצאר ולצארינה את האבסורד שבהאשמתו בפשע פולחני.

על רקע המלחמה המתמשכת – שרספוטין, אגב, התנגד לה – כשהמהפכנים להוטים לפעולה, והצאר וחצרו מאבדים תמיכה, פותה רספוטין בדצמבר 1916 לפגישה עם נסיכה שנודעה ביופיה, ונרצח בידי חבר קושרים בני אצולה. כושרו הנבואי וחושיו האל-טבעיים לא הזהירו אותו מפני המלכודת.

אנרי טרויה, כדרכו בביוגרפיות שכתב, אינו מסתפק בסיפור הפרטי, אלא ממקם את גיבורו בחברה שבה גדל וברקע ההיסטורי. כשמדובר ברספוטין, ההקשרים הללו הם בלתי נמנעים: הקרקע הפוריה של חברה שטופת אמונות שונות ומשונות, הנכונה לנהות אחר מיסטיקנים ועושי נפלאות, יחד עם אוטוקרטיה על סף מהפכה, שאחת מראשיה מייחלת לנס, אפשרו את שגשוגו. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז מותו, דמותו מוסיפה לעורר סקרנות, וספרו של טרויה מנסה להביא אותה על סיפוקה. הספר, שנשען על מקורות רבים, כתוב בשטף ובכשרון, ומומלץ מאוד.

Raspoutine – Henri Troyat

כנרת

2004 (1996)

תרגום מצרפתית: שלומית הנדלסמן

האהבה היא נצחית / אירוינג סטון

הדף המוקדש למרי טוד לינקולן, רעייתו של הנשיא הששה-עשר, באתר הבית הלבן, מתאר אותה כבעלת אישיות מעניינת, מלאת חיים ופזיזה בצעירותה, ודמות טרגית שהובנה שלא כיאות בשנים מאוחרות יותר. היא ובן זוגה היו הפכים גמורים, החל במראם החיצוני – הוא צנום ומתנשא לגובה 1.93 מטר, היא מלאה וקומתה 1.57 מטר – עבור באופן גידולם – הוא בעוני ובמאבק על השכלה, היא בעושר מפנק – וכלה באופיים – הוא פשרן, נטול אגו, רודף שלום, היא אמביציוזית, נוטרת טינה, רגזנית. חייהם המשותפים ידעו עליות ומורדות: הוא נטש אותה למשך כשנתיים רגע לפני שעמדו להנשא, ועבודתו כעורך-דין נודד ועיסוקו בפוליטיקה הרחיקו אותו בהמשך מן הבית לתקופות ארוכות. הדכאון אתו התמודד לא הקל על הזוגיות. אבל למרות הניגודים היתה זו ככל הנראה שותפות מוצלחת, שהתבססה על ענין משותף בפוליטיקה, על אמונתה המתמדת בכישוריו, על התחשבותו ברגשותיה, ובעיקר על אהבה. שמו של הספר לקוח מן ההקדשה שחרט לינקולן על טבעת הנישואין של רעייתו:

A.L. to Mary, Nov. 4, 1842. Love is Eternal

אירוינג סטון פותח את הספר עם עזיבתה של מרי את בית אביה בקנטקי, כדי לעבור להתגורר באילינוי עם אחותה הבכורה, שנטלה על עצמה את המשימה להשיא את אחיותיה. הצעירה החיננית ומלאת החיים זכתה לחיזורים נמרצים של כמה מן הגברים הבולטים בספרינגפילד, אך נתנה את לבה לאברהם לינקולן, עורך-דין גמלוני מוזר הליכות. מן הרגע הראשון האמינה כי הוא ראוי לנשיאות, והשתדלה לעודד אותו בדרך הארוכה ורצופת הכשלונות. לעתים נדמה היה כי דרכו הפוליטית הגיעה אל סופה, אבל הארועים הסוערים של התקופה לא נתנו לו מנוחה. חוק קנזס נברסקה, שפתח ב-1854 את הדלת להתפשטות העבדות, השיב אותו לפעילות נמרצת לאחר הפסקה ארוכה, וב-1860 נבחר לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית החדשה. מדינות הדרום הגיבו בפרישה מן האיחוד, ותקופת כהונתו של הנשיא עמדה כולה בסימן מלחמת האזרחים. הקריירה המקצועית והפוליטית של לינקולן מתוארת בספר במפורט מנקודת המבט של מרי, שמגיל צעיר גילתה ענין בפוליטיקה, והיתה שותפה לדעתו של בעלה באשר לאי המוסריות של העבדות.  

חייהם של בני הזוג היו רצופי קשיים וטרגדיות. אחד מארבעת בניהם נפטר עוד בהיותם בספרינגפילד, ובן נוסף נפטר בבית הלבן. אל התקפי הדכאון של "אייב הזקן" נוספו כעת התקפיה של מרי. היא סבלה מביקורת מתמדת על התנהלותה כאשה הראשונה, בעיקר כשהשקיעה זמן וכסף בקניות ובשיפוץ הבית הלבן למרות המלחמה. כשערכה ארועים במעון הותקפה בשל בזבזנות ראוותנית, כשביטלה ארועים הואשמה בפגיעה במסורת. היא נחשבה טרחנית בשל דאגתה המתמדת לבעלה, וקפדנית ורגזנית בשל קוצר רוחה כלפי עובדי הבית. סטון מניח את העובדות על הנייר מבלי לשפוט, אבל גם אם נראה שחלק מן הביקורת היה מוצדק, היא היתה קורבן להגזמות, ומעשיה הטובים הועלמו מעין הציבור. בשיא המתקפות נטען כי היא בוגדת, משום שרבים מבני משפחתה היו אנשי הדרום המורד.

"האהבה היא נצחית" הוא ספר מעשיר, מרחיב דעת, וכתוב מצוין. אהבתי את אינספור הפרטים הקטנים שסטון שזר בספר, פרטים שמרחיבים את היריעה מן הפוליטיקה ומן הזוגיות. כך, לדוגמא, הוא מציין בדרך אגב שבני הזוג ראו לראשונה רחובות מוארים בתאורת גז; הוא מספר על אשת עיתונאי שלא יכלה לפרסם בעצמה כתבות בעיתון כי שמה של אשה יכול היה להיות מוזכר רק פעמיים – עם נישואיה ובמותה; הוא משלב לרגע בעלילה את ג'וזף סמית, מייסד הכנסיה המורמונית; הוא מתאר ניתוח שעבר הבן הבכור רוברט בעינו הפוזלת; ועוד. למדתי רבות על אברהם לינקולן, על המאבקים שחצו את האומה האמריקאית, ועל מהלכה של המלחמה. הופתעתי ללמוד שבין מאבק בעבדות למאבק על שמירת האיחוד הוא היה מוכן לבחור בשני, עד שב-1 בינואר 1963, עדיין תוך כדי המלחמה, הכריז על שחרור העבדים כחוק. עוד אהבתי בספר את הדבקות במהלך הענינים כפי שהצטייר בזמנו ללא פזילה אל העתיד. דוגמא בולטת היא נאום גטיסברג, שנמנה היום עם השורה הראשונה של הנאומים החשובים בהיסטוריה, אבל בזמנו היה לינקולן בטוח שהוא עבר בלי להשאיר כל רושם. לינקולן המיתי מקבל בספר מימד אנושי אישי, אדם של הפכים, שמצא מפלט מחוסר בטחון בדברי ליצנות, שלא אחת הופנו כלפי עצמו.

עוד למדתי מהספר, כי למרות השנים הרבות שחלפו מאז, הפוליטיקה והרחש-בחש סביבה לא השתנו שינוי מהותי. פוליטיקאים, ולינקולן ביניהם, פרסמו בעיתונים בשמות בדויים השמצות על יריביהם. כשנראה היה כי לינקולן עשוי לזכות בבחירות, עיתוני האופוזיציה שילחו כל רסן, וכינו אותו אפס, בער, משפטן ממדרגה שלישית, לא יודע דקדוק, מספר בדיחות המוניות, לא ג'נטלמן, מראהו כגורילה והילוכו כשל בבון. מינויי קרובים לתפקידים בממשל לא עברו ללא הרמת גבה, גם אם לינקולן הצדיק אותם בטענה שבחר אנשים מוכשרים. התערבותה של מרי במינויים זכתה לביקורת חריפה, והעובדה שבעלה סמך על שיפוטה לא הועילה. ההיסחפות העדרית אחרי מלבי יצרים החרידה את לינקולן, והוא הביע את חרדתו מחורבן פנימי בגלל הנטיה הגוברת והולכת להעדיף את היצרים הפרועים והסוערים על פני שיפוטם המפוכח של בתי הדין.

הספר מסתיים עם מותו של לינקולן, שנרצח למרות שביקש להושיט סיוע נדיב ויד אחים אל האויב של אתמול. מרי השבורה נאחזה בחדריה בבית הלבן עד שאולצה לעזוב. שבע-עשרה השנים האחרונות לחייה, שאינן מתוארות בספר, היו מרות. בנה הצעיר נפטר, בנה הבכור אשפז אותה במוסד לחולי נפש, וכשהשתחררה ניתקה אתו כל קשר. היא שקעה בדכאון כרוני ובדאגות כלכליות בלתי מבוססות. ב-1882, בהיותה בת ששים ושלוש, נפטרה בבית אחותה, אותו הבית שממנו יצאה אל חתונתה. הטבעת, המצהירה כי האהבה היא נצחית, נקברה יחד איתה.

כשסיימה מרי את לימודיה ותהתה לאן יכולה אשה לפנות, אמר לה אחד ממוריה: "פתרון זה אולי איננו מספק אדם בעל שאיפות וכשרונות כשלך, אבל יתכן שתצטרכי ליצור את מקומך בעולם באמצעות בעל או בן. אל נא תזלזלי בגישה זו, אם היא היחידה הפתוחה בפניך". במסגרת המגבלות שהוטלו על הנשים בתקופתה, מרי טוד לינקולן יצרה את מקומה בעולם באמצעות בעלה, והיתה שותפה לחייו ולדרכו.

אירוינג סטון כתב ביוגרפיה מרתקת, וכמו הביוגרפיות האחרות שלו אף זו מומלצת מאוד.

Love is Eternal – Irving Stone

עידית

1957 (1954)

תרגום מאנגלית: שרה רזי

מה שאבד בזמן / נורית גרץ

כותרת משנה: ביוגרפיה של ידידות

עמוס עוז ונורית גרץ היו ידידים קרובים במשך למעלה מארבעה עשורים. תחילת היכרותם בבקשתה של נורית, סטודנטית לתואר שני, להפגש עם הסופר, שהיה מושא התזה שלה. הוא אמנם ניסה לפטור את עצמו בטענה שהכל כתוב בספרים ובמאמרים, אבל לאחר שהתעקשה נפגשו. מה שהחל כמפגש של סופר מוכר עם סטודנטית מעריצה, הפך לידידות אמיצה ופוריה. אי שם במהלך השנים השתעשע עמוס ברעיון להפקיד בידי נורית את כתיבת הביוגרפיה שלו, וכששבו לדבר בנושא ברצינות בימים בהם כבר חלה בסרטן, ממנו לא יחלים, ביקש שלא תהיה זו ביוגרפיה מחניפה, ושלא תתפרסם בחייו. כפי שניתן לצפות ממי שכתבה שלוש ביוגרפיות יחודיות – "אל מה שנמוג" אודות אמה דבורה גרץ, "על דעת עצמו" אודות בעלה עמוס קינן, ו"ים ביני לבינך" אודות רחל המשוררת – גם "מה שאבד בזמן" אינו ביוגרפיה במובן היבש של המילה. כמו קודמיו, הספר הוא פסיפס של פרקי חיים משולבים בקטעי הגות, וכמובן ביצירתו של עוז ששיקפה במידה רבה את חייו ואת תפיסתו את עצמו ואת עולמו.

"מה שאבד בזמן" הוא סיפור אינטימי וציבורי גם יחד. נורית גרץ מכניסה את הקוראים אל תוך הידידות בין משפחתה למשפחתו של עוז, מספרת על שיחות הטלפון הקבועות בינה ובין הסופר בכל יום ראשון בבוקר, מנהג שהוא הקפיד עליו, כפי שהקפיד על מועדים קבועים לשיחותיו עם ידידים נוספים. היא מצטטת פתקאות שכתב וקטעי שיחות, בנושאים אישיים ובעניני ספרות. הקוראים מוזמנים אל הדשא של משפחת עוז בחולדה, ואל ביתה של משפחת קינן-גרץ במוצא, אל תמונות מחיי הילדים, ולהבדיל אל ערש הדווי של "עמוס שלי", כפי שהיא מכנה את עמוס קינן, ושל עמוס נשוא הספר.

מן הפרקים הנפרדים, שכל אחד מהם מגובש סביב נושא מסוים, וכל אחד מהם מעוטר בפתיחתו בציטוטים מדברי השניים או מדברי אחרים אודות עוז האיש ויצירתו, מתגבשת דמותו של הסופר, השונה להפתיע מתדמיתו המוכרת. עוז הציבורי, הגבר הנאה, הבטוח בעצמו, החתום על ספרים מצליחים ומעוטר פרסים בינלאומיים, מתואר בספר כמי שמעולם לא התאושש מהתאבדותה של אמו, ארוע טראומטי שהותיר אותו מצולק ומעורער לתמיד. באחד משיאי הספר הוא אומר: "זהו, אמרתי את זה פעם אחת, יותר לא תשמעי את זה ממני. תעשי מזה מה שאת רוצה. נתתי לך מפתח. אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו […] אני מבקש ממך שתכתבי, תכתבי עם הפנים למשפחה שלי. תספרי להם שהלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים, ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום, לא בתור אדם ולא בתור גבר, אתה לא שווה כלום, אתה לא שווה כלום בעיני נשים ואתה לא שווה כלום בעיני אף אחד. ותגידי להם שבעצם רק בגלל זה לא רציתי לאמלל אף אדם בעולם ולא הצלחתי, כן אמללתי". את ההקפדה על שיחות הטלפון הקבועות מייחסת הכותבת לאותו גורם ראשוני, למחויבות להשאר נאמן, לא לעזוב איש, לא לגרום אכזבה.

בשל אותה צלקת, עוז היה מיוסר בשל עוול שגרם לכאורה למי שהיתה חברתו לפני שנישא לנילי. בשנותיו האחרונות הצליחה האסיסטנטית שלו לאתר את האשה, וניתנה לו ההזדמנות להתנצל ולפרוק את המשא שרבץ עליו. למרבה ההפתעה – ואולי לא, שהרי זו דרכו של זכרון להשתנות ולהתקבע – אותה אשה סיפרה סיפור שונה לחלוטין אודות יחסיהם. כמו ב"על דעת עצמו" וב"אל מה שנמוג", הזכרון ותעתועיו והשפעותיו על ההווה הם מנושאי הכתיבה.

נורית גרץ היא פרופסור אמריטה לספרות ולקולנוע, ובאופן טבעי התיחסותה למכלול יצירתו של עוז משתלבת בספר. כמי שקוראת כל ספר בנפרד, ואינה נותנת דעתה על הזרימה מספר לספר, מצאתי עצמי מרותקת אל אופן הקריאה המכליל של גרץ, והתעורר בי רצון לשוב אל הספרים שקראתי (ולקרוא לראשונה את אלה שעדיין לא קראתי), תחת ההנחיה שלה, כפי שהיא באה כאן לידי ביטוי, ולמצוא בספרים פנים שלא הייתי מודעת להם.  

למרות שהספר נכתב באהבה ובהערצה לא נעדרת ממנו ביקורת על הספרים הפחות טובים של עוז, אי שם באמצע הדרך מן החשכה והתנים של ספרים כמו "מיכאל שלי" אל תדר אחר, של רחמים וחסד וחמלה, ששיאו ב"סיפור על אהבה וחושך". החשיפה הכנה של נורית גרץ מרגשת, אבל חשתי אי נוחות בפרק הארוך המתאר את מאבקו של עוז בסרטן. ייאמר לזכותה של הסופרת שלא הסתירה את "טרחנותה" שלה, ואף הודתה שלראשונה בהיכרותם עמוס עוז כעס עליה כשלחצה עליו לכתוב כדרך להרפא. תיאורי המחלה אמנם נוגעים ללב, והפירוט הדקדקני שלהם ממחיש את הכאב ואת חוסר האונים, אבל יש בהם לטעמי ניחוח מורבידי ומציצני. מכל מקום, בספר מרגש ומרובה שיאים זה, תחושת אי הנוחות בטלה בשישים.

"מה שאבד בזמן" הוא ספר מקורי, חכם ומרגש, כתוב ביד אמן, ומומלץ מאוד.

 

דביר

2020

הספן על גבי הסוס / אירוינג סטון

ג'ק לונדון, יליד ינואר 1876, נולד לעוני ולמצוקה בסביבה שלא עודדה קריאה והשכלה. ב-1913, בן שלושים ושבע בלבד, נחשב אחד הסופרים המובילים בעולם. שכר הסופרים שקיבל היה גבוה, ספריו תורגמו לשפות רבות, והמבקרים לא חסכו בסופרלטיבים. באוגוסט אותה שנה נשרף "בית הזאב", שלונדון השקיע בו את מרצו ואת כספו וראה בו את עתידו, וחייו החלו להדרדר. בנובמבר 1916 נמצא מת בחדרו. בעבר רווחה הדעה שהתאבד, אך כיום מקובל להניח שמותו בא עליו בשל מחלת כליות ומנת יתר של מורפיום שנלקחה בטעות.

אירוינג סטון, שבאמתחתו ביוגרפיות מוצלחות רבות, ביניהן של מיכלאנג'לו, של ואן גוך ושל לינקולן, מגולל את סיפור חייו של לונדון שנה אחר שנה. הביוגרפיה המקיפה עוסקת בחייו הפרטיים של לונדון, מרחיבה על נסיבות כתיבת ספריו, וממקמת את הסיפור הפרטי על רקע התקופה. ניכר שסטון מעריך מאוד את מושא כתיבתו, הן כאדם והן כסופר פורץ דרך, אך כביוגרף אובייקטיבי הוא אינו מעלים עין מחסרונותיו, ואף מעביר תחת שבט ביקורתו אחדים מכתביו. הספר נכתב ב-1938, כשני עשורים לאחר מותו של לונדון, כשהזכרונות ממנו עדיין חיים ומגובים בעדויות של מכרים. סטון מספר רק את מה שידוע לו, וכשאינו יודע הוא מציין זאת. כשנראה לו שהעדויות אינן אמינות, הוא מסייג את הדברים באומרו כי "הרי זו דוגמא מובהקת של זכרונות שאדם מחברם לאחר מעשה". מן הסתם הרחיב מדמיונו באשר לדברים שהתרחשו בחדרי חדרים, אך הביוגרפיה עושה רושם אמין, והיא בגדר תיעוד המסופר כפרוזה. לונדון עצמו שילב בספריו פרטים ביוגרפים רבים, אולם את האוטוביוגרפיה שלו לא הספיק לכתוב. הוא תכנן לקרוא לה בשם "הספן על גבי הסוס", וסטון שאל את שמה לספרו.

על ג'ק לונדון נכתב בעקיפין בעיתונות בעודו עובר בבטן אמו. האם, פלורה ולמאן, ניסתה, כך מסופר, להתאבד, מכיוון שבן זוגה, ויליאם צ'אני, סירב להנשא לה ולגדל את הילד. פלורה, אשה מלודרמטית, שהיתה ידועה כספיריטואליסטית, ילדה את הבן למרות התנגדות אביו הביולוגי, וכשהיה הילד כבן שנה נישאה לג'ון לונדון, אלמן ואב לשתי בנות. ג'ק ראה בלונדון את אביו, ואליזה, הבת הבכורה של ג'ון, הפכה לדמות המשמעותית בחייו מילדותו ועד מותו. בהיותו כבן עשרים כתב לצ'אני וביקש לדעת האם הוא אביו. צ'אני הכחיש. אירוינג סטון מייחס משמעות רבה לתכונותיו של צ'אני, שהוטמעו בגנים של ג'ק, וקבעו את מהלך חייו. צ'אני היה איש ספר, תאב ידע שאותו חלק במאמרים רבים. בנו, שכאמור לא פגש אותו, התקשה להסתגל לגורל של עבודת פרך בעבור פרוטות, ונפשו יצאה לקריאה וללימוד. "פיזית יכול לשאת בעול העבודה", כותב סטון, "אך מזגו לא הוכשר לעמל מוכני. מהיותו בן משכיל, שירש מאביו שכל פעלתני ועירני ודמיון תוסס, היתה לו העבודה כסם מוות, והוא מרד בה". הספריה היתה מקום המפלט שלו, ספרים התלוו אליו באשר הלך, ואת כל שראו עיניו נהג להעלות על הכתב. בשנים מאוחרות יותר, אחרי שהתגלגל משוד צדפות לנוודות ולחיפוש זהב, כשגמר בנפשו להיות סופר, בולמוס צבירת הידע שלו קיבל משנה תוקף: כדי להיות סופר ראוי לשמו, זקוק הוא לידיעה מעמיקה ולכשרון הכתיבה. הוא האמין כי מחשבה צלולה תביא לידי כתיבה צלולה, אך כיצד יגיע לביטוי מובהק אם השכלתו פגומה ומחשבתו מבולבלת? ואם בעלת ערך תהא מחשבתו, משמע גם כתיבתו תהא בעלת ערך. הוא האמין בעובדות ובחקירה המדעית, וכפר באמונות.

על מהלך חייו של ג'ק לונדון ניתן לקרוא ברשת, וכמובן בספר עצמו, ולא ארחיב בענין זה. מן המתואר בספר ניתן להתרשם שלונדון היה אדם יוצא דופן בנדיבות לבו – אליזה, שניהלה את כספיו, העידה כי מחצית מהכנסתו נמסרה לזולת. הוא היה אמיץ בדבקותו בסוציאליזם בתקופה בה דיעותיו היו בלתי פופולריות ("השיחות עמו שפורסמו בעיתונים היו כמין חקירה פתולוגית לגבי יצור משונה ובלתי נורמלי"), וגם בעתות של מחסור תרם  מאמרים והרצה ללא תמורה בנושא זה. שפע הכתבים שהותיר, למרות חייו הקצרים, נבע מחריצות בלתי מתפשרת. יום העבודה שלו החל השכם בבוקר, הוא קבע לעצמו מכסת מילים יומית מחמירה, ולא סטה ממנה. הוא היה הרפתקן עיקש, ששקע בחובות ודבק בתכניות פרועות למרות אינספור מעקשים, וכך התגלגל, בין השאר, לאלסקה כמחפש זהב, לקנדה כנווד, ליפן ככתב צבאי, לגיהינום של איסט אנד באנגליה במסווה, ולהוואי על סיפונה של ספינה מתפרקת בליווי צוות בלתי מקצועי (וגם בתנאי השיט הקשים בים הסוער המשיך לכתוב את מכסת המילים היומית שתוצאתה "מרטין עדן"). הוא שמר אמונים לחבריו ולמי שתמכו בו, ביניהם המינקת שלו מאמי ג'ני, אסר להשיב ריקם פניהם של מבקשי עבודה בחוותו (בשיא פעילותו העסיק למעלה ממאה עובדים, וכלכל אותם ואת בני משפחותיהם), והיה מחויב עמוקות למשפחתו, כולל אמו ההפכפכת, שלא העניקה לו אהבת אם, ואף סכסכה את חייו עם אשתו מאוחר יותר. לצד אלה, הוא לא ראה רע ביחסים מיניים מחוץ לחיי הנישואים (לונדון התחתן פעמיים), האמין בעליונות הגזע האנגלו-סכסי (אמונה שצרמה לי בשולי "פנג הלבן"), ולדברי סטון לא היה מסוגל לתאר דמות אשה שאינה ממעמד הפועלים.

ג'ק לונדון האמין כי למרות שיצר לב האדם רע מנעוריו, בכוחה של האנושות לחולל גדולות ונצורות, ועתיד מזהיר צפון לה במאה העשרים… את אמונתו באדם תרגם לחיי המעשה ואמר כי, "אינני סבור כי מפני שפסולים בעיני מומיהם של חברי, חייב אני לחדול מלאהבם". גם כשחבריו רימו אותו וניצלו אותו, הדחיק והתעלם. השריפה שאחזה ב"בית הזאב" היוותה נקודת מפנה גם מבחינה זו, ולא רק מן הבחינה הכלכלית, מכיוון שהתעורר חשד מוצק שהמבנה הוצת. אשתו כתבה מאוחר יותר שהשריפה הרגה משהו בתוכו.

אחרי שראה אור ספרו הראשון, "בנו של זאב", הביקורות יצאו מגדרן: "סופר מבטן ומלידה.. אמן כביר ועצום… נוגע בשורשיי הדברים… עדינות הרגשה וטביעת עין מהירה". סטון עומד על חשיבותו פורצת הדרך של לונדון, שהטמיע את הנעימה השכלתנית ברומן המודרני, חרג לגמרי מכתיבה סכרינית המתחנפת לקהל, ונחשב אבי הספרות הפרולטרית באמריקה. ספריו של לונדון עסקו במגוון נושאים, ביניהם סיפורי אלסקה, אבולוציה ("בטרם היות האדם") וסוציאליזם ("עקב הברזל"). למרות הערצתו הברורה לכתיבתו של לונדון, סטון סבור ש"פנג הלבן" אינו מגיע לרמתו של "קול קדומים" (דעתי הפוכה), ועל "הגברת הקטנה של הבית הגדול" הוא כותב כי זהו "ספר מלאכותי בתכלית, מאומץ ומוגזם" (וגם כאן דיעותינו חלוקות).

סיפור חייו של ג'ק לונדון ראוי לספר, ואירוינג סטון עשה מלאכה מצוינת בהעלותו אותו על הכתב. "הספן על גבי הסוס" הוא ספר מרתק על אדם מרתק, מומלץ בהחלט.

 

Sailor on Horseback – Irving Stone

ספרית פועלים

1943 (1938)

תרגום מאנגלית: רפאל אליעז

חיי מיכלאנג'לו / אירוינג סטון

מיכלאנג'לו די לודוביקו בואונארוטי סימוני, המוכר בפשטות בשמו הפרטי, היה מן המייצגים המובהקים של תקופת הרנסנס. הוא נולד ב-6 במרץ 1475 בפירנצה, שבה, על פי כמה מן ההיסטוריונים, נולד הרנסנס, וזכה בעודו נער לחסותו של לורנצו דה מדיצ'י "המפואר", פטרון האמנויות ששלט בעיר. מיכלאנג'לו דבק מגיל צעיר בשאיפתו לעסוק באמנות, הצטרף לסדנת ציור ולסדנת פיסול למרות התנגדותו של אביו, וכשהלך לעולמו, והוא כמעט בן תשעים, הותיר מאחוריו יצירות מופת נצחיות, ביניהן הפייטה, שפיסל בהיותו בן עשרים וארבע בלבד, הפרסקו שעל תקרת הקפלה הסיסטינית, ובזיליקת פטרוס שבותיקן.

אירוינג סטון, כותב ביוגרפיות מחונן, שכתב בין השאר את "התאווה לחיים" אודות ון-גוך ואת "האהבה היא נצחית" אודות לינקולן, מספר ב"חיי מיכלאנג'לו" את קורותיו של האמן מן היום בו הצטרף לסדנתו של דומניקו גירלנדיו, ועד למותו לאחר שהשלים את תכנון כיפת הבזיליקה. סטון עוקב אחר מיכלאנג'לו שנה אחר שנה, מתאר כל אחת מיצירותיו, כולל הטכניקות לביצוען והלך הנפש שברא אותן, מרחיב ברקע ההיסטורי והחברתי שהשפיע עמוקות על חייו ועל עבודותיו, ומרבה לתאר פכים קטנים המצטברים יחדיו לביוגרפיה מקיפה ומרשימה וחושפים את האדם שמאחורי היצירות.

מיכלאנג'לו מתואר בדרך כלל כאדם מלנכולי, קצר רוח ומתבודד. אצל סטון נובעות תכונות אלה מהתמסרותו המוחלטת של האיש לאמנותו, ומן המעקשים עימם נאלץ להתמודד. כך, לדוגמא, נאלץ לחתום על חוזה לתכנון קברו של אפיפיור אחד, ולהפר אותו במצוותו של אפיפיור אחר. אפיפיור שלישי ציווה עליו לפסל עבורו אך ורק משיש שנחצב בהרים בהם איש לא חצב קודם לכן, ואחרי שהסתכסך משום כך עם החוצבים בקאררה ובילה למעלה משנה בהכשרת מחצבה חדשה, החליט האפיפיור לוותר על הפסלים ולהשתמש בשיש לחידוש הריצוף בדואומו. מיכאלנג'לו ראה בעצמו בראש וראשונה פסל, אך נאלץ נגד רצונו לצייר על תקרת הסיסטינית, ומאוחר יותר גם על קיר בקפלה. מלחמות תכופות קטעו את עבודתו, ובאחת מהן אף אולץ לתכנן ביצורים. הוא היה מעורב בעל כורחו במלחמות דת, שפרצו חדשות לבקרים בשל אפיפיורים מושחתים ונזירים קנאים דוגמת סוונארולה. ציור "יום הדין" שלו על קיר הסיסטינית היה אחד מקורבנות מלחמה שכזו, כשהוחלט לכסות את מערומי הדמויות שלו בבגדים (רובם הוסרו כשהתחלף האפיפיור). ואם לא די בכל אלה, הוא הוטרד כל חייו בתביעות הכספיות של בני משפחתו. כמה יצירות נוספות יכול היה ליצור אילו הניחו לו.

סטון מספר גם על חייו הפרטיים של מיכלאנג'לו. הסופר מייחס לו שתי אהבות שלא מומשו, לקונטסינה, בתו של לורנצו, ולויטוריה קולונה, אצילה ומשוררת. הוא מייחס לו גם קרבת לבבות עם שני גברים, ידידות עמוקה שמיכלאנג'לו נחרד כשנרמז כי יש בה גם משיכה הומוסקסואלית. הוא עוסק גם בענייניו הכספיים של האמן, בסדר יומו ובמשק ביתו, בקשריו החברתיים ובסכסוכים האמנותיים והאישיים שבהם היה מעורב. הערצתו לעבודתו של מיכלאנג'לו גלויה ומובנת מאליה, והאיש שמאחורי היצירות – הפיסוליות, הציוריות והאדריכליות – עולה מן הספר מלא חיים ומעורר חיבה רבה.

מיכלאנג'לו, כך למדתי מן הספר, שלח ידו גם בכתיבת שירה. בין השאר תיאר את יסורי עבודתו על תקרת הסיסטינית בשורות אלה (בתרגומו של אפרים ברוידא):

צימחתי זפק במחסור הזה / כמו חתול לומברדי הגומע / מֵימֵי אגם נרפש עד התפקע / וכרסו תופחת עד חזה.

שמיימה זקני משקיף הוזה / אל שִכְמוֹתַי ערפי אני תוקע / ופרצופי כמים פסיפס שופע / מרוב כתמים שמִכחולי מַזֶּה.

מכליותי בבטן מועקה / לשם איזון אזקוף את ירכַי / רגלי בעיוורוני דורכות כך סתם / עורי מלפנים נמתח, נבקע / מרוב כפיפה נקמט מאחורי / וכקשת ארמים הוא מעוקם.

כוזב ומעומעם / גם המשפט אשר רוחי חורץ / אם קנה הירי עקום, יחטיא החץ.

חזקני ואמץ / ג'ובני, מלאכתי וגאוני / רַע המקום ולא צייר אני.

את "חיי מיכלאנג'לו" קראתי לפני שנים רבות, והוא הותיר עלי רושם עז. בקריאה חוזרת שמחתי להיווכח שלא נס ליחו.

The Agony and the Ecstasy – Irving Stone

עם עובד

1972 (1961)

תרגום מאנגלית: שמואל שניצר

 

 

 

 

 

 

דיוקנו של מיכלאנג'לו, פרי מכחולו של דניאלה דה וולטרה