כחרס הנשבר / שולמית לפיד

מוזס וילהלם שפירא נרשם בהיסטוריה בשל שתי פרשיות של חשד לזיוף עתיקות. הראשונה שבהן אירעה בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה. בעקבות גילוי מצבת מישע, גאה הענין הציבורי בארכיאולוגיה המזרח-תיכונית ובקישורה לתנ"ך. שפירא, סוחר מזכרות ועתיקות מצליח, רכב על הגל, והציע למכירה מאות חרסים שנמצאו סביב אזור המצבה. הארכיאולוג הנודע שארל קלרמון-גאנו קבע כי החרסים כולם מזויפים, ושמו של שפירא הוכתם. האם הזיופים נעשו על ידי שותפו הבדואי סלים אל-קריא על פי הזמנתו? האם היוזמה היתה של סלים, ושפירא חטא בהעלמת עין?

אחרי תקופת ביניים, שבה שלח שפירא את ידו במסחר בכתבי יד עתיקים, בהם ספרי תורה שאותם ככל הנראה הוציא במרמה ובכוח מידי קהילת היהודים בתימן, אירעה הפרשה השניה. שפירא הציג לעולם מגילות שנמצאו במערות בעברו המזרחי של ים המלח, ובהן, לדבריו, נוסח קדום של ספר דברים, אולי כזה שנכתב עוד בחייו של משה. שמו המוכתם מפרשת החרסים, כמו שפע הסתיגויות ענייניות שנבעו מתוכן הטקסט, מן האותיות שבהן נכתב, וגם מן הטענה שמגילות קלף לא יכלו לשרוד שנים רבות כל-כך (טענה שהופרכה עם מציאת מגילות קומראן), הובילו את המומחים, שוב בראשות קלרמון-גאנו, למסקנה שמדובר בזיוף. שפירא המושפל התאבד, והמגילות עצמן נעלמו. עד היום חלוקים המומחים בדעתם אם אבד לעולם אוצר אמיתי.

את שפירא הכרתי מפרק בספרו של חיים באר, "קשר לאחד", ובו הוא מתואר כזייפן, ומן הביוגרפיה שכתבה בתו הצעירה מרים הרי, "בת ירושלים הקטנה". שולמית לפיד מהלכת בין הטיפות, ונמנעת מלחרוץ דעה בדבר ההאשמות שהוטחו בו. היא מרחיבה את יריעת הסיפור הרבה מעבר לשאלת הזיופים, מתארת את החיים בירושלים על שלל קהילותיה באותה תקופה, ואת חייהם של היהודים המומרים, שביקשו ליצור לעצמם מציאות חדשה באמצעות המרת דת וסופם שנפלו בין שני העולמות. אנשים, שהיום הם שמות רחובות ודמויות בספרי ההיסטוריה, סובבים בעלילה, המתרחשת על רקע ארועים היסטוריים, כמו היציאה להתישבות מחוץ לחומות. לצד אלה היא מספרת על הלהט הארכיאולוגי שאחז באירופאים, ועל הקנאוּת והאינטרסים הלאומיים והאישיים שבחשו בעולם היצרי של המחקר. שפירא, על פי גרסתה, הוא ניצוֹל אנטישמיות, שביקש לקבוע את גורלו במו ידיו, ובחושים עסקיים חדים ביסס לעצמו שם ומעמד. אותה הלהיטות להוכיח שהוא אדם בעל ערך, שאינו היהודי המבוזה, היא שהיתה בעוכריו כשזייף, או כשבחר להעלים עין מזיופים, אם אכן כך אירעו הדברים, והיא שהביאה לסופו העגום.

ניכר שהספר מבוסס על מחקר מקיף בתולדות התקופה, והידע שבו מעשיר ומרתק.

מומלץ.

כתר

1984

בסלון של ברטה / אורה אחימאיר

שם משפחתה של אורה אחימאיר כשנולדה היה צוקרקנדל, נצר למשפחה עניה מגליציה. במשפחה נהגו לומר כי קיים קשר דם בין כל מי שנושאים את השם הזה. הזוהרים מכולם היו הצוקרקנדלים הווינאים, ובראשם הרופא המפורסם אמיל (לימים סבו של הביולוג המפורסם לא פחות הנושא את שמו) ורעייתו ברטה, עיתונאית, מבקרת אמנות, אשת חברה ובעלת סלון תרבותי מוביל. אורה יצאה לבדוק את הקשר בין שני ענפי המשפחה, אך נושא זה נדחק עד מהרה לשוליים, וברטה עצמה הפכה למושא התעניינותה.

על כריכת הספר מופיעות תמונותיהן של שתי נשים, ברטה ואמליה, בנות דודות שהפכו לגיסות כשנישאו לאחים צוקרקנדל. ברטה זכתה לילדות מאושרת. אביה, רופא שהפך למו"ל של עיתונים מובילים, דאג להשכלתן של בנותיו, וכבר מגיל צעיר שימשה ברטה כמזכירתו וכאשת סודו. הבנות ואחיהן לא הוגבלו לחדר הילדים, אלא התחככו בקרובים ובמכרים המעניינים של הוריהם – ביניהם יורש העצר רודולף וראש ממשלת בריטניה ד'יזרעאלי – ויכלו להשמיע את קולם. אמליה, לעומת זאת, סבלה מחשך בתשומת לב הורית, והתפתחותה נותרה בידיה שלה. לא ייפלא שברטה התהלכה בעולם מתוך הכרת ערך עצמה, ואילו אמליה, גם כשנישאה אל משפחת צוקרקנדל, חשה דחויה וחסרת ערך. להערכה רבה זכתה כשיצאה לחזית עם בעלה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושימשה כאחות, אך עם תום המלחמה שבה אל עולם של נשים מושתקות, עולם שברטה לא השלימה אתו וכבשה לעצמה מעמד בתוכו למרות מגבלותיו. הרבה ידוע על ברטה, מפי אנשים שהכירו אותה, ממכתבים ששרדו, מספרים שכתבה. מעט ידוע על אמליה, שזכתה למקומה בהיסטוריה בזכות דיוקנה שצויר על יד גוסטב קלימט (ולא הושלם בשל מותו), וכעת נגאלה מאלמוניות בזכות ספר זה.

רשימת מבקרי הסלון של ברטה כוללת את כל המי ומי של עולם האמנות האוסטרי, ובזכות קשריה בצרפת גם אמנים צרפתיים בולטים. היא היתה פעילה בתנועת הזצסיון, היתה ממייסדי פסטיבל מוצרט בזלצבורג שנערך גם בימינו, קידמה אמנות מודרנית, כתבה מאמרי ביקורת ועוד. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה למען השלום – "אינני מבינה מדוע אנו אמורים לשנוא בני מדינה אחרת שקודם אהבנו והערכנו רק מפני שנשיאים, קיסרים ומלכים רוצים להטביע את אירופה בדם", אמרה – ובסיומה הפעילה את קשריה עם ז'ורז' קלמנסו כדי למוסס את התנגדותו לסייע לאוסטריה המובסת. שליש מתערוכה שהתקיימה בוינה ב-2018, "דמויות מרכזיות במודרנה הווינאית", הוקדש לברטה, ונתיב להולכי רגל ולרוכבי אופניים סמוך לדנובה קרוי על שמה.

האנשלוס שינה באחת את חייהן של הגיסות. ברטה היהודיה, שראתה עצמה קודם כל כאוסטרית ולא ייחסה חשיבות לדת, ואמליה שנולדה לאב יהודי ולאם נוצריה והתגיירה לקראת נישואיה, הפכו, יחד עם יהודי וינה כולם, למיעוט נרדף ומושפל. שגרירות צרפת, שאליה פנתה ברטה באופן טבעי בבקשה למקלט, הפנתה לה עורף, אך בעזרת ידידים הצליחה להמלט מאוסטריה. אמליה ואחת מבנותיה נותרו לכודות. שתי הגיסות, נשים בשנות השבעים לחייהן, נאלצו להסתגל לחיים של מנוסה, של מחסור. מסלולי חייהן, שהיו שונים כל כך מילדות, והצטלבו בבגרותן, שבו ונפרדו.

למרות התמקדותה של ברטה בתרבות, הסלון לא יכול היה להנתק מארועי התקופה. פרשת דרייפוס הסעירה את הרוחות, והכירה לברטה את הרצל. מותו של הרצל עורר בסלון דיון רב-דעות על עתידם של היהודים. צפיה בסרט "העיר ללא יהודים" ב-1924 עוררה אף היא דיון באשר להיותו מנבא את הצפוי ליהודי וינה. מלחמת העולם הראשונה הפנתה, כצפוי, את הדגש מן התרבות אל מאמצי השלום.

אורה אחימאיר היא כותבת זהירה ורגישה. ספר שמנסה להחיות חיים שהתרחשו לפני עשרות שנים, על ארועיהם הגדולים ועל פכּיהם הקטנים, פוסע מדרך הטבע על הגבול הדק שבין תיעוד לבדיה. כמו ב"כלה", הסופרת יצרה מינון מדויק ומוצלח מאוד של דמיונה ושל משאלות לבה עם תחקיר מדוקדק והיצמדות למקורות כתובים. בעת ובעונה אחת היא מסתמכת על מכתבים בני הזמן, ועל שיחה מדומיינת עם סבתא רבתא חיה-שפרה, מן הענף הגליציאני, ש"נדחקת" למיטת נינתה ומספרת לה על אשפוזה בבית המרפא של הענף הווינאי; על ספרים שכתבו דמויות המוזכרות בספר, ועל שיחות שהיא "שומעת" בבתי קפה – "לרגל בשקט בפינות וינאיות אחרי אנשים שחיו פה לפני עשרות שנים", היא מכנה זאת. היא נזהרת מאוד מקביעות נחרצות כשהעובדות אינן נהירות לחלוטין, ונמנעת מגלישה לצהוב ולרכילותי שלא לצורך – "סליחה על החיטוט", היא "אומרת" לברטה כשהן "משוחחות" על הקשר ארוך השנים שלה עם ז'ורז' קלמנסו, שהיה ידיד וגיס (אחותה סופי היתה נשואה לאחיו). "ממש לא חשוב בעיני אם הייתם נאהבים", ובשני הפרקים המוקדשים לקשר זה היא אכן משאירה נושא זה פתוח, כיאה וכיאות. הכותבת נוכחת מאוד בספר, ומשתפת בתהליך הכתיבה. "מרגלת זקנה נכה" היא מכנה את עצמה ללא רחמים עצמיים, ורגשותיה אל מושאי כתיבתה מחלחלים אל הקורא ומעמיקים את חווית הקריאה.

מומלץ מאוד.

עם עובד

2022

היקשרויות עזות / ויוויאן גורניק

תוך כדי קריאת "היקשרויות עזות" סימנתי כמה עשרות משפטים שמשכו את תשומת לבי, חלקם על שום תיאור מדויק וחד שנלכד בהם, אחרים על שום תובנות מעניינות. כשעברתי על הספר בשנית כדי ללקט את המובאות אל תוך הסקירה, מצאתי שאני קוראת ביניהן ומצרפת כאלה שלא סומנו קודם לכן. חבל שלא אוכל לצטט כאן את כולן.

הספר הוא שלם הגדול מסך חלקיו. ויוויאן גורניק כתבה ממואר שליבתו היא מערכת היחסים הסימביוטית העוינת-אוהבת-נלחמת-נקשרת בינה ובין אמה. במשולב עם הליבה הזו היא מספרת על ילדות בברונקס, שם התקבצו מהגרים ובני מהגרים על פי מדינות מוצאם, על חייהן של נשים אז והיום, על יחסים בתוך המשפחה, על התבגרות, על פערי דורות ועוד. המספרת ואמה משוטטות בהווה ברחובות ניו-יורק בדרכן למסעדה או לארוע כלשהו, משוחחות, ובדרך כלל מתעמתות, על כל נושא, ועל רקע השיחות הללו היא מספרת על העבר, פורשת את הרקע שהוביל למי שהן כיום. ההווה של הספר מתמשך על פני שנים רבות, שבסיומן רגיעה כלשהי: "שתינו מתעניינות כיום בצדק פחות מבעבר. העוינות בינינו כבר איננה כה נחושה. שרדנו בחיינו המשותפים, אם לא יחד אזי לכל הפחות זו בנוכחותה של זו, ויש בינינו עכשיו אחוות לוחמות משונה. אך ההרגל של האשמה ונקמה הוא חזק, לכן השיחה שלנו מעט מטורפת בימים אלה […] אנחנו כבר לא בעימות חזיתי, היא ואני. יש דרגה קבועה של ריחוק. אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת".

בס גורניק היתה אשה דומיננטית ביקום של הבנין ושל השכונה. היא התבלטה בשל היותה אחת הבודדות בסביבה דוברת היידיש שדברה אנגלית ללא מבטא. היו לה סטנדרטים ברורים של נכון ולא נכון, של מוסרי ומופקר, והיא לא הססה להביע אותם בקול ולהתערב בחיי שכנותיה. אבל היא היתה גם אשה מושתקת, נתונה בעל כורחה למוסכמות תקופתה, שמנעו ממנה להתפתח מחוץ לבית. "מה אני יכולה להגיד?" היא אומרת לי. "יכולת לבחור אם יהיה גיהנום בבית או להיות מאושרת. אני רציתי להיות מאושרת. הוא לא רצה שאני אלך לעבוד. הפסקתי לעבוד." אבל התובנה הזו, או ההכרה בה, הגיעו שנים אחרי מעשה. כתחליף להגשמה עצמית, כך מאבחנת בתה, בחרה לקדש את הנישואים ואת האהבה. "ההורים שלי, כך נראה, היו מאושרים יחד, יחסם זה אל זו היה מנומס וחמים — אך האוויר שאמי ואני חלקנו היה אפוף באידיאל של אושר בחיי הנישואין, שלעומתו המציאות הפשוטה לא הייתה ראויה לשום כבוד, ובוודאי שלא יכלה להיות עמוד התווך שהכול סובב סביבו. והדבר שהכול סבב סביבו היה סגידתה של מאמא לטיבם המעולה של נישואיה, בלוויית עקימת חוטם מבטלת כלפי כל יחסי הזוגות שלא דמו בכול לשלה, ובנחרצותה המוחלטת של ההנחיה האחת והיחידה כלפיי, במאות דרכים, באלפי ימים, שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה". כתוצאה מכך, כשאביה של הכותבת נפטר בהיותה ילדה, אמה שקעה בדכאון שנמשך עשרות שנים.

מן הצד השני היתה נטי. יוצאת דופן בבנין בגילה, בהיותה לא יהודיה, בחוסר הישע שלה בכל מה שקשור לניהול בית ולגידול ילד, ובעיקר ביחסה למין ולגברים. בקטע יפה בעיני, הסופרת, מעיניה של הילדה, לוכדת את ההבדל בין נטי ובין הנשים האחרות באמצעות תיאור הליכתן: "הילוכה של אישה היה יכול להיות זריז או עצל, אבל הוא תמיד היה הילוכה הטרוד של עקרת בית; כזו שרגליה מחוברות לפלג גופה העליון מתוך מטרה ברורה לנוע ממקום למקום, כזו שאינה הולכת כדי לחוש את גופה בשעת תנועתו או כדי שתנועותיה ייראו או כדי שיזכו לתגובות. אך לא כן נטי. הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזאת לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים". בתווך, בין הדומיננטיות של אמה ובין כוח המשיכה של נטי, "אני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי".

ויויאן גורניק, שמוגדרת בויקיפדיה כפמיניסטית רדיקלית, כותבת על השנים שבהן "נשים כמוני נקראו נשים "חדשות", "משוחררות", "מוזרות"". היא מספרת על ההשכלה שרכשה בעידודה של אמה, השכלה שדווקא העצימה את הפער ביניהן: "האם אינה מרוצה שאני יכולה לומר דברים שהיא לא מבינה? האם לא זאת הייתה המטרה? אני חיל החלוץ. אני זאת שתביא אותה אל העולם החדש. כל תפקידה הוא להעריץ את מי שאני מתעתדת להיות. אבל היא פשוט מסרבת. אני אומרת את המשפטים החדשים שלי, והיא מתייצבת מולי כאילו ביצעתי פשע נתעב ממש כאן על שולחן המטבח". היא מתארת לפרטיהן את מערכות היחסים שלה, שהתנפצו בסופו של דבר בשל פטרונות גברית. ובהיותה ערה ומודעת כל העת למה שהוטבע בה, היא מיטיבה להסביר ולפרש את המאבק המתמיד להשתחרר מן התבניות ולמצוא את קולה ואת מקומה.

אם כל זה נשמע כבד, זו אינה טעות, אבל כוחה של הסופרת יפה גם בתיאורים הומוריסטיים שגרמו לי לצחוק בקול במקומות בלתי צפויים. בכל מקרה, אין לערבב בין כבד למכביד, והקריאה בספר מושכת ומעניינת.

אני מרגישה שאני עושה עוול לכל השפע שנותר מחוץ לסקירה, אבל אסתפק בזה ואסכם בהמלצה חמה לקרוא את הספר כולו, שתורגם באמנות ובנאמנות על ידי רעות בן יעקב.

"היקשרויות עזות" נמנה עם חמישים הממוארים הטובים ביותר בחמישים השנים האחרונות, על פי בחירת הניו-יורק טיימס, ברשימה שמצויים בה בין השאר "נחלת אבות" של פיליפ רות ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.

Fierce Attachments – Vivian Gornick

תשע נשמות

2022 (1987)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

ספרים מחוקים / חיים וייס

חיים וייס, ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, מספר ב"ספרים מחוקים" פרקים ביוגרפיים של ילדות והתבגרות בירושלים בשנות השבעים. ב"ערפל", הסיפור הפותח את הספר, הוא מסייג את הדיוק העובדתי, כמוהו כאמו: "אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על כוחם של אלו שהתרחשו, וכאימי איני מבקש ואף איני יכול להפריד ביניהם". בין אם קרו הדברים המתוארים בהמשך בדיוק כפי שהם מובאים בפני הקורא ובין אם מעורבת בדיה בעובדות, הם מיטיבים לתאר אוירה והלך-רוח ורעיונות.

מרבית הסיפורים ממוקמים על קו התפר שבין חרדיות לדתיות מן הסוג של בני עקיבא. המספר, שמשפחתו היתה קרובה יותר לשניה, התחנך אצל הראשונה, וסופו שמצא עצמו מחוץ לשתיהן. הוא מתאר חינוך נוקשה, מאיים, שאינו רואה את היחיד אלא את היעוד. ב"יפוי כוח" הוא מספר על תקופה קצרה של נסיון להאמין בכוח, כדי לזכות בהקלה ובתחושת השתייכות, אבל מרבית הזמן היו הוא וחבריו יושבי הספסלים האחוריים, "ילדיו הדחויים של בית המדרש ובניה המובסים של הישיבה: בטלנים, חולמים, חובבי כדורגל, קוראי ספרות אסורה בגניבה והוזי הזיות על בנות בית הספר "פלך" היפות שלמדו במרחק שכונה אחת ושנות אור מאיתנו".

וייס אינו הראשון, ומן הסתם גם אינו האחרון, שכותב על חוויות ילדות של מי שנולד אל הדת ובחר לעצמו נתיב חיים אחר. כתיבתו יפה ומדויקת, אך בנושא זה אינה מחדשת, למעט חריג יחיד בסיפור "ספרים מחוקים", שבו הוא מספר כיצד אירע שהופקד בידיו תפקיד הצנזור, שתפקידו למחוק מספרי החול הבודדים בספרית הישיבה קטעים בלתי צנועים. בנימה כמעט הומוריסטית הוא מתאר את שנותר מן הספרים לאחר עבודתו השקדנית – "מפגשיו התכופים והמתסכלים של ד"ר מנפרד הרבסט עם האחות שירה נראו לאחר מעשה העריכה כתמליל חקירה של השב"כ שנמסר לעיונו של הציבור" – ומודה בכנות (פרופסור לספרות או לא?) כי "הצנזורה אינה נחלתו הבלעדית של העולם הדתי שממנו ביקשתי בכל כוחי לברוח. הספרות העברית עצמה, שראשיתה והורתה בישיבות מזרח ומרכז אירופה, נתגלתה כצנזורית אכזרית. הקטעים שצבעתי בשחור היו רובם מהוססים, מגומגמים ועומדים לפני הקוראים כנערים מתבגרים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם וידיהם תחובות להם בכיסיהם מרוב מבוכה".

מן הסיפורים שבספר אהבתי במיוחד שלושה, שבמקרה או לא במקרה, אינם, או כמעט אינם, דתל"שיים: ב"כיכר השבת" ניצולת שואה, שילדיה נרצחו, מקללת את אלוהים בכיכר השבת, מול עוברי אורח חרדים ברובם, והציבור כולו דומם בחמלה ובכאב; ב"מתי מדבר" הוא מספר על ההתמודדות עם עובדת הנכות של ידו הימנית שנפגעה בלידה, על הבושה והכאב והעלבון והזעם; הדמות המרכזית ב"נחשים" היא של אילן סוויסה, ילד חריג בבית הספר בשל היותו מזרחי ובן לאב עשיר, שסולק מן המוסד אחרי מסיבת בר המצווה שלו שכללה, מול עיניהם הנדהמות של חבריו לכתה, ריקודי בטן. הילד יצא מחייהם אבל "את נוכחותם הממיתה והמחיה של נחשי הכסף והזהב שגלשו במורד כיפתו הכחולה של אילן סוויסה לא היה ניתן להעלים יותר, והם ארבו בשקט ובסבלנות מחוץ למחנה למי מאיתנו שיהיה נכון, ביום מן הימים, לפיתויָם".

בסיפור הראשון מוזכרת המכולת של רכלבסקי, מן הסתם זו של משפחתו של הסופר חיים באר, יליד ירושלים, שערך את הספר.

חיים וייס מיטיב להעמיד זכרונות מלאי חיים, סיפוריו מעניינים ונכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

אפרסמון

2022

מאז שהלכת / ליאת לוינהר בי

כותרת משנה: זכרונותי מהמוות ומהחיים שאחריו

ב-11 בספטמבר 2001 נהרג שי לוינהר במגדלי התאומים. בבית נותרה אשתו ליאת עם בתם התינוקת ספיר, שנולדה שבועות ספורים קודם לכן. "ההתמודדות עם אובדן היא בעיקר בלגן, סערה פנימית והצפה נפשית", כותבת ליאת אחרי כשני עשורים. את הבלגן הזה, ואת ההיחלצות ממנו, היא מתארת בספר.

אשה צעירה, עדיין לא בת שלושים, אם לתינוקת יונקת, נשואה באושר לגבר מגונן, שותף אמיתי לחיים, מוצאת עצמה יום אחד ניצולת אסון. מנין הכוחות להמשיך לחיות, לשאת באחריות הגורפת והבלעדית לילדה? האם הכאב יחלוף עם הזמן? ליאת מובילה את הקורא מאותו יום גורלי, שסתם את הגולל על חייה הראשונים, עד לחייה כיום, נשואה בשנית ואם לשלושה. בפשטות, בכנות שאינה מבקשת לסחוט דמעות או רחמים, היא מספרת על ההתמודדות הרגשית בתוך עצמה ובשילוב עם גידול בתה, על תגובות הסביבה, על הפרטים ה"טכניים" הכרוכים באובדן, ועל הצורך והיכולת להמשיך הלאה.

הספר פרטי ואישי, ואינו מבקש לחנך או לשמש כספר יעוץ והדרכה, אבל אני חושבת שמי שמתמודד עם אובדן ימצא בו אמירות תומכות, מקור להזדהות ולחיזוק, ואולי גם קורטוב של נחמה. "לפעמים, גם ברגעים הכי קשים, אנחנו יותר עטופים מכפי שאנחנו מרגישים, פחות בודדים ממה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לזכור", מספרת ליאת בדיעבד, וכדאי לזכור זאת. סביבה תומכת עשויה לעזור, כמו הקבוצה הקטנה של אלמנות צעירות שאליה הצטרפה. אנשים חסרי טאקט, או בעלי כוונות טובות, או כאלה שמחפשים מלים כדי לנחם, עלולים לגרום כאב באמירות דוגמת "לא נורא, יבוא מישהו יותר טוב" -לפעמים צריך פשוט לדבר פחות ולחבק יותר. שמירה על חזות חזקה, שאינה מזילה דמעות, עשויה להיות מגן מפני התמוטטות שממנה יהיה קשה להתרומם, אך עלולה גם למנוע את ההקלה שבהתמודדות עם הכאב. השיתוף שבספר עשוי להקל על הבדידות שבעיסוק בדילמות שהאובדן כופה.

בתוך העצב הגדול, שהזמן אינו מרפא לחלוטין אך מקהה ומרכך, מי שנותר נאלץ לעסוק גם בביורוקרטיה של המוות. בסצנות אבסורדיות נאלצה ליאת לספק הוכחות ששי לא ניצל את האסון כדי לחמוק מן הנישואים, ולהביא לקבורה בארץ בשלוש הזדמנויות, עד שנת 2014 (!), חלקים מגופתו שזוהו באיחור.    

שבע שנים אחרי מותו של שי, גבר שובה לב וצעיר לנצח, אחרי שנים שבהן "הרגשתי שלא מגיע לי להמשיך הלאה בלעדיו והמשכתי לענות את עצמי על עצם הנסיון", הקימה ליאת משפחה חדשה עם איל בי – שיצר את הציור הנאה שעל הכריכה – עם בתה ועם בתו, ועם בנם המשותף. "כדי לחיות באמת, אני צריכה לתת מקום גם לעבר הכואב. דווקא לצד הכאב הזה אני מסוגלת שוב לחייך באמת, להתרגש, לשמוח ולהרגיש מאושרת".

ליאת לוינהר בי מצליחה להמחיש את שעבר עליה בכתיבה ישירה, נוקבת, מינימליסטית אך עמוקת רגש. למרות שכאמור ניכר שאינה מבקשת לסחוט דמעות, הכאב שחוותה מתואר בחיות ובאמינות, ואודה שדמעתי איתה.

מרגש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2022

דיאנה – סיפורה האמיתי / אנדרו מורטון

לא תכננתי לקרוא את הספר. כל הקונספט הזה של בית מלוכה ושל הערצת אייקונים משום "מלכותיותם" צורם לי. אני מחבבת את דמותה הציבורית של דיאנה, את החן שבהתנהלותה הפומבית, את בחירתה לצעוד בשדה מוקשים, לחבק חולי איידס, לעמוד עם ילדיה בתור למתקנים בפארק שעשועים ללא פריבילגיות, ודי לי בכך. הרכילות הפנימית של מי אהב ומי בגד, מי תמך ומי גינה, פחות מעניינת בעיני, ובכל מקרה היא כבר נדונה ונטחנה עד דק. לא הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד, ולא חשבתי שהספר יחדש לי משהו, אבל כשהוא התגלגל לידי התחלתי לקרוא בו. בכל זאת, הזדמנות לשמוע את מילותיה שלה ולא את שאחרים אומרים עליה.

התחלתי ונטשתי. לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה לי עם הספר, שאכיר אשה מבולבלת, מרוכזת בעצמה, מתקרבנת, תופסת את עצמה, כפי שהיא כותבת, כ"שה לעולה". בלהיטותה להגשים את חלום הילדות להיות רעייתו של איש ציבור (שגריר בחלומה של הילדה, נסיך בהתגשמות המבוגרת), הסכימה להנשא לאיש, למרות שידעה עוד לפני שהתארסו כי תחת אפה ומבלי שטרח להכחיש ניהל רומן עם אשה אחרת, והביאה על עצמה שברון לב מתמשך. בולימיה, חיתוך עצמי, נפילה מכוונת במדרגות בעת הריונה – מה קדם למה? אופי ניירוטי או לחץ הנישואים, החובות והתקשורת? לא ברור. ואולי אני עושה לה עוול. אולי העובדה שהפרקים המובאים בספר מפיה בגוף ראשון נבחרו ונערכו על ידי אנדרו מורטון, מציירים את התמונה שהעיתונאי ביקש לצייר, ולכן הם קטועים, קופצניים ומתרכזים בסנסציוני ובצהוב. אם כך, דווקא האיש שלכאורה ביקש לתת לה קול, שיבש אותו.

כך או כך, הספר היה לי מאוד בלתי נעים לקריאה, ובין אם נכתב ביוזמתה ואושר על ידה, או אם נגררה לכך כדי להצדיק את השתוקקותה להחלץ מנישואים אומללים, בעיני הוא אינו מכבד אותה. את המחצית השניה של דבריה קראתי בדילוגים, ורפרוף בפרקים שאחריהם רמז לי שאין שם חידוש. לא הבנתי מה הטעם לתרגם אותו שלושים שנה אחרי שראה אור.

דיאנה היתה, כפי שנכתב לקראת סיומו של הספר, אייקון נערץ, "השלכה של מליוני פנטזיות, תקוות וחלומות". היא תזכר, לפחות על ידי בני דורה, בזכות החן, הכריזמה והאנושיות. הבה נניח לה.

Diana: Her True Story–in Her Own Words – Andrew Morton

אריה ניר

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

חייו של זייפן / שרה קמינסקי

אדולפו קמינסקי היה כבן ארבע-עשרה כשהחל לעסוק בכימיה, תחילה כצַבָּע בדים מתוך כורח לסייע בפרנסה, ואחר-כך כתחביב בשל משיכתו לנושא. כשרונו הפך שימושי לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, כשהחל לייצר נרות, סבונים ומלח שהמחסור בהם העיק על חיי היומיום. מכאן קצרה היתה הדרך אל יצור מוצרים שעשויים לאכל כבלי תקשורת ולהחליד מסילות כחבר צעיר ברזיסטאנס, אולם פעילותו העיקרית התמקדה בזיוף מסמכים ותעודות. כשהתקבלה ידיעה על גירוש צפוי של יהודים, היתה המעבדה, שבה היה הרוח הפעילה, מנפיקה תעודות מזויפות כדי לאפשר למועמדים לגירוש להסות את זהותם ולהסתתר. בתום המלחמה, אחרי ביקור קורע לב אצל פליטים, שניצלו ממחנות הריכוז, העמיד את כשרונו לרשות המוסד לעליה ב' כדי לאפשר את עליתם של הניצולים לארץ-ישראל. פעילותו העיקרית בשנים הבאות היתה לטובת מאבקם של האלג'יראים לעצמאות, ובשלה נאלץ לגלות לבלגיה. אחרי הצלחת מאבק זה, כשביקש לעשות לביתו, נשאב שוב ושוב לסייע למורדים וללוחמי חופש ברחבי העולם. ב-1971 חדל מעיסוקו כזייפן, עבר לאלג'יריה, שם נישא לאשה מקומית. בתו הצעירה שרה כתבה את סיפור חייו, המובא בספר בגוף ראשון מפיו.

סיפור חייו של קמינסקי הוא סיפורו של היהודי הנודד. הוריו, ילידי פולין ורוסיה, היגרו לצרפת כדי להמלט מן המצוקות שפקדו את היהודים במקומות מושבם. בשל תהפוכות פוליטיות בצרפת נאלצו להגר לארגנטינה, כאן נולדו שני בניהם. ב-1932, כשאדולפו היה בן שבע, שבו לצרפת, וכאן, אחרי מספר שנים, נקלעו אל מלחמת העולם השניה. הנתינות הארגנטינאית הצילה את חייהם, כשקונסול ארגנטינה התגייס לטובתם אחרי שנשלחו לדראנסי. אמו של אדולפו נהרגה בנפילה מרכבת, בעת ששבה מפריז, לשם נסעה כדי להזהיר יהודים נרדפים. לבנה אין ספק שנרצחה. בני המשפחה הנותרים הצטיידו בזהויות מזויפות והתפזרו.

מחד, יפה עשתה שרה קמינסקי כשהעלתה את סיפור חייו המרתק של אביה על הכתב, והאירה באמצעותו תמונות מפרקים היסטוריים חשובים. מאידך, כביוגרפיה מעשירה הספר דליל למדי, ופה ושם לא לגמרי אמין. קמינסקי מביע דעות נחרצות ודי שטחיות בנושאים שונים, מציג עצמו כפציפיסט למרות שהעביר נשק לזרוע הצרפתית של החזית לשחרור לאומי, מייחס לעצמו את הכשלון של הלח"י להתנקש בחייו של בווין, התנקשות שאולי היתה ואולי לא, וטענתו שלא קיבל כסף עבור פעילותו במהלך כל השנים זכתה ליחס ספקני. אין לי כוונה להמעיט מערך מעשיו – החברות ברזיסטאנס לבדה די בה כדי לזכות אותו בכבוד – אבל כקוראת אני מצפה מביוגרפיה לעומק ולרוחב יריעה שאינם מצויים דיים בספר זה.  

Adolfo Kaminsky, Une Vie de Faussaire – Sarah Kaminsky

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

שרב ראשון / דודי מנור

כותרת משנה: כרוניקה של התבגרות

דורי מנור, משורר, חוקר ספרות, מתרגם, עורך ומו"ל, מספר ב"שרב ראשון", כמשתמע מכותרת המשנה, פרקים מהתבגרותו. התבגרות בספר הזה אינה מצטמצמת למסגרת הפורמלית של מעבר מילדות לבגרות, אלא מורחבת לתהליכים של גיבוש הזהות העצמית בתחומים המרכזיים בחייו, זהותו כמשורר, כישראלי וכהומוסקסואל, וכל אלה כמובן שלובים אלה באלה. הוא מתאר תמונות מחייו כילד בתל-אביב, מתעכב על ארועי מפתח ביחסיו עם השפה העברית ועם השפה הצרפתית, מספר על המשמעות של היות נער הומו כשזו היתה מילת גנאי וסוד מביש, מפליג לפריז בחיפוש אחר הבדידות והשונות, ונזכר בדמויות משפיעות, ביניהן מורתו לצרפתית, דליה רביקוביץ ואברהם סוצקבר.

"שרב ראשון" נפגש, מבחינתי, עם מספר נושאים שהרהרתי בהם בעקבות ספרים שקראתי לאחרונה. "על הדבש ועל העוקץ", הספר הביוגרפי של נעמי שמר מאת מוטי זעירא, עסק בין השאר באופן בו שאבה שמר מן המקורות. בפרק יפיפה במיוחד מציג דורי מנור את היופי שהוא מוצא אצל איוב, ובשירים שהוא משלב בספר ניתן למצוא בתוך העברית הנאה העכשווית הד ברור של השפה העתיקה. "על הדבש ועל העוקץ" תיאר גם את האופן בו נשפט מכלול יצירתה של שמר בפריזמה של דיעותיה הימניות. מנור עבר חוויה דומה כשיצירתו נקטלה בשל זהותו המינית ובשל דבקותו בצורות ובמשקלים קבועים. ב"היום בו יתחילו שירי לדבר" של יונה אלון תהיתי אם יש לי כקוראת ענין בחיטוט הפרטי של הכותב בכאבו. ב"שרב ראשון", למרות רמת החשיפה הגבוהה, השאלה הזו לא התעוררה, משום שכמו בביוגרפיה טובה הסיפור אמנם פרטי אך אינו נותר ברמה הזו בלבד. כשמנור שואל את עצמו, לדוגמא, "מה אני, בעצם? […] ישראלי? יהודי? קוסמופוליט?", התשובה שהוא מוצא יחודית לו ואולי לא תתאים לאחרים, אבל עצם קיום הדיון מחריג את ההתחבטות מדלת האמות של הפרט, והדבר הנכון לגבי כל אחד מהיבטי הספר.

כתיבתו של דורי מנור עשירה ומדויקת. הרוצה ללמוד על כושרו התיאורי והמילולי מוזמן לפרק המתאר את החוויה המכוננת שעבר כשצפה בשיר של ברונסקי ביט, Smalltown Boy, ומיד אחר-כך לצפות בקליפ.

הספר שופע מפגשים מעניינים עם סופרים ומשוררים כאן ומעבר לים. יוצא דופן ביניהם הוא סיפור המפגש עם אברהם סוצקבר, שעליו אומר מנור כי הוא אולי גדול המשוררים שחיו אי־פעם במדינת ישראל. בעוד המפגשים האחרים מתמקדים בנקודות ההשקה עם מנור ובהשפעתם עליו, הפרק אודות סוצקבר, שממנו התרשמתי עמוקות ב"גטו וילנה", כולל גם את סיפור חייו בנפרד מן הכותב. הצצה אל שירתו של סוצקבר ניתן למצוא ב"זר שלגים", שם נכלל שירו רב העוצמה "אל פולין" בתרגומו של בני מר.

"שרב ראשון" הוא ספר מעניין, מעורר מחשבה, וכתוב היטב. הציור היפה שעל הכריכה הוא "חלון פתוח" של בעז נוי.

מומלץ.

תשע נשמות

2022

על הדבש ועל העוקץ / מוטי זעירא

כותרת משנה: נעמי שמר, סיפור חיים

את "על כל אלה", השיר הידוע גם כ"על הדבש ועל העוקץ" כמילותיו הראשונות שנבחרו כשם הביוגרפיה, כתבה נעמי שמר לאחותה, כדי לחזקה ולנחמה לאחר מות בעלה. גלגולו של השיר אל מעמדו הקנוני מייצג את האופן בו הכתה יצירתה של נעמי שמר שורשים איתנים בפסקול הישראלי. "ככה זה", אמרה בראיון, "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל". כך עם השיר הזה, וכך עם שירים מכל קשת יצירתה, כמו "שש עשרה" ("בסנדלים על גשר הירקון"), שתיאר מפגש חביב עם בתה ועם בן זוגה שצעדו על הגשר וסירבו להצעתה לנסוע איתם ("במכוניתך הם לא רוצים לנסוע"), וכמו "שירו של אבא" ("ייבנה המקדש") שהתרפק על זכר השירים ששר לה אביה וששרו חברי כנרת בלילות שבת, וכמו "עצוב למות באמצע התמוז", שיר קינה על עצמה לפני שאושפזה בחשד לסרטן. שירים שכתבה כ"שירת יחיד", שירים שהוזמנו ופגשו מה שהיא כינתה "הזמנה פנימית", שירים שנבעו מן האישי ומצאו הד אצל הציבור. לעתים נוכסו למטרות שלא לשמן נכתבו, לעתים פורשו באופן שיותר משביטא את כוונת המשוררת העיד על הפרשנים ("מבחינתי אני מתעדת מה שמשתקף במראה הפרטית שלי, ואינני אחראית למשמעויות הפוליטיות והצבאיות של זה"), אבל תמיד מצאו נתיבות אל לבבות רבים, ונתנו ביטוי לישראליות על הדבש ועל העוקץ שבה (גם אם היא עצמה טענה כי "אף פעם לא כתבתי שירי ארץ ישראל מובהקים, הבהיקו לי אותם לאחר מעשה").

מוטי זעירא, שכתב מספר ביוגרפיות על אנשי ההתישבות החלוצית ועל אנשי רוח, עוקב בספר אחרי חייה של נעמי שמר, החל מעלייתם ארצה מוילנה של הוריה – עוד אפיזודה בסאגה ההרואית של החלוציות – ועד פטירתה ביוני 2004 בהיותה בת שבעים ושלוש. במשולב עם הפרטים הכרונולוגים – לידה, התבגרות, חינוך מוסיקלי, עזיבת כנרת, נישואים, לידת ילדים וכיוצא באלה – הוא עוקב אחר הקריירה שלה ואחר יצירתה הענפה. התמזל מזלו של הביוגרף, ומושאי כתיבתו היו רובם ככולם אנשי מלים, שהרבו בכתיבת מכתבים שנשמרו. האינטימיות שבכתיבה הפרטית מאפשרת הצצה אל היומיומי של נעמי ושל משפחתה וחבריה, והיומיומי, שמדרך הטבע כרוך בהתרחשויות המקומיות והגלובליות, מאפשר התבוננות אל ההיסטוריה הישראלית. וכך הספר, שמספר סיפור פרטי, משקף, כמו שיריה של נעמי, את ארועי המפתח של המדינה ואת הלכי הרוח שלה.

נעמי שמר, כפי שהיא מתוארת בספר, היתה טיפוס של דבש ושל עוקץ. אימפולסיבית, קצרת רוח, אגוצנטרית לעתים, אבל גם נדיבה ואוהבת ונאמנה. היושר שלה הפיל אותה בפח בפרשה הידועה של "ירושלים של זהב", כפי שהסבירה היטב בתה ללי בראיון: "היא הייתה מומחית לזכויות יוצרים, אז היא הבינה מייד, אינטואיטיבית, שאין כאן אסון גדול כי בשום מצב אין שבע תיבות. ובכל זאת, זה היה אסון בשבילה. זה הקטע. שלא הייתה גניבה, רק השראה – אבל מבחינתה ההשראה הזאת הייתה אסון […] היא לא סלחה לעצמה, וכל העניין הפך לסיפור בגללה. רק בגללה. היא זאת שהפכה את כל העניין לסיפור גדול", וחבל. עצוב שבכלל מתעסקים בזה, כאילו לא הוכיחה את כשרונה העצום במאות שירים, כאילו נזקקה להעתקה. אנחנו כנראה אוהבים את הגיבורים שלנו מוכים. היא לא היססה להביע דעתה בנושא ההתישבות בארץ-ישראל, ושילמה מחיר בביטול הופעות, בצמצום השמעות, במאמרי פרשנות מעליבים שמחקו את יצירתה בשל דעותיה, אבל משמח שזכתה בפרס ישראל כראוי לה, בתוארי ד"ר לשם כבוד, ומרבית חבריה נותרו איתה גם כשהחזיקו בדעות קיצוניות הפוכות משלה. יחסיה עם בני משפחתה הקרובים היו מורכבים וסוערים על רקע ערכים שונים והבדלי אופי, אך מן הביוגרפיה עולה כי למרות החיכוכים נשמרו הכבוד ההדדי והאהבה.

לא אכנס כאן לפרטים הביוגרפים, אפשר לקרוא אותם בתמצית ברשת או עדיף בהרחבה בספר. אתייחס רק לאחד ההיבטים הבולטים ביצירתה של נעמי שמר – הטקסטים של השירים. יהורם גאון פנה בהופעה שנכחתי בה אל הקהל, שכמובן שר אתו בדבקות את כל השירים, והפציר בו לתת את דעתו לא רק על המלודיות אלא גם על יופיין של המלים. כהדגמה בחר בפנינים מתוך "כמו חצב": "כמו ענן להתגשם", "כמו חצב להתבצר במעבה האדמה", "בהגיעך עד אי אובד למדי אותי להשרד". מוטי זעירא מתעכב אף הוא על מילות השירים, על הישענותן על המקורות ועל המסורת, על שילוב הסלנג והעברית הרעננה והמתחדשת, על הציוריות והמקוריות, על היכולת לשרטט במילים תמונות ורגשות. אודה שלא תמיד שמתי לב למשמעות ולמורכבות של השירים המזדמזמים כל כך בקלות, והספר פקח את עיני.

ניכר כי הביוגרף נוטה חיבה למושא כתיבתו, והוא חורג לעתים מן האובייקטיביות אל הפרשנות המגוננת. מכיוון שהדמות העולה מבין הדפים נשאה מאוד חן בעיני, אני מבינה את נטייתו זו, ובכל מקרה היא די בטלה בשישים בביוגרפיה המפורטת.

"על הדבש ועל העוקץ" הוא ספר סוחף, נעמי שמר היא אישיות מעניינת שראויה ליצירה ביוגרפית מקיפה שכזו, וההרחבה אל החוויה הישראלית מן העליה השלישית וכמעט עד ימינו מעשירה את הקריאה. מומלץ מאוד.

כתר

2017

העוצמה הנשית / מיי מאסק

לעתים נדירות אני קוראת ספרי עזרה עצמית או ספרי הדרכה ומוטיבציה, וגם מן הספר הזה הייתי נמנעת אלמלא היתה חתומה עליו אמו של אילון מאסק, שהוא אחד ממעוררי ההשראה הגדולים בימינו (ולא בגלל שיאי העושר שהוא שובר, אלא בזכות היזמות פורצת הדרך, בעיקר בתחום החלל). הייתי סקרנית להכיר מעט את מי שגידלה אותו.

יש להקדים ולומר ששמו העברי של הספר הוא תרגום נלעג ובלתי הולם של שמו המקורי, "אשה מתכננת תוכנית". בכל אחד מן התחומים בהם הכותבת נוגעת בספרה – אופנה, תזונה, קריירה, הורות – היא שבה ומייעצת לתכנן תוכניות ולקום ולבצע אותן. לא להשאר פסיביות, לא להשלים עם המציאות גם כשהיא מזיקה. להחליט לשנות, לתכנן ולהוציא אל הפועל.

מיי מאסק נולדה בדרום-אפריקה למשפחה מבוססת ותומכת. בגיל חמש-עשרה החלה לדגמן, ואף פעם לא הפסיקה. למעשה, בעשור השביעי לחייה הקריירה שלה זכתה לפריחה מחודשת. במקביל רכשה השכלה ופיתחה קריירה כדיאטנית. כשהיתה בת עשרים ושתים נגררה איכשהו לתוך נישואים שבהם לא באמת רצתה. אילון נולד שנה אחר-כך, ובתוך שנתיים נוספות נולדו קימבל וטוסקה. בעלה, כך היא מעידה, היה קנאי ואלים, ניתק אותה ממשפחתה, הקטין אותה בעיני עצמה, וכיסה אותה בחבורות. אחרי תשע שנים אומללות הצליחה לחלץ את עצמה ואת ילדיה. מכאן ואילך, כאם חד הורית, ידעה מאבקים, כולל שתי הגירות והתחלות מחדש בקנדה ובארצות-הברית.

בספר חולקת מיי מאסק עצות בארבעה תחומים, כשהיא משלבת אותן בפרקים מן הביוגרפיה שלה. אציין בשוליים שכמה חוטים בפרקים הביוגרפיים פרומים, ופה ושם נראה שנעשתה רציונליזציה לאחור ופינות עוגלו. אבל הטיפים שהיא חולקת לרוב הגיוניים, ויש בהם פוטנציאל להניע לפעולה, ובכל מקרה זה אינו ספר ביוגרפי, והיא אינה חייבת במתן דין וחשבון, כך שאין בכך משום טעם לפגם.

התחום האחד, השולי שביניהם, הוא דווקא זה הפותח את הספר, וכולו עצות בתחום האופנה, האיפור והטיפוח. לא הבל היופי ולא שקר החן, אבל הבחירה לפתוח בפרק ארוך שכולו חיצוניות צרמה לי. השני, שעושה רושם שהוא בנפשה, עוסק בהתמחותה כדיאטנית, והוא כולל טיפים חשובים וניתנים לישום במה שקשור לתזונה נכונה ולהתמודדות עם פיתויים. אין המדובר בדיאטה לצורך ירידה במשקל – היא מתנגדת נמרצות לכל דיאטות הבזק האופנתיות – אלא בשינוי הרגלי תזונה כחלק מאורח חיים בריא, כדי להגביר אנרגיה, לשפר מצב רוח ודימוי עצמי, ולהיטיב את החיים במגוון היבטים. השלישי עוסק בניהול קריירה ובהתנהלות בחיים בכלל: פיתוח קשרים, נקיטת יוזמה, נכונות לקבל עזרה, עוז ליצור שינוי ולהתנסות.

התחום הרביעי, גידול ילדים, הוא אולי המסקרן ביותר. מן הסתם יהיו מי שירכשו את הספר כדי ללמוד איך "מייצרים" ילדים כמו אילון מאסק. מיי גאה בהתפתחות האישית של שלושת ילדיה ובהצלחתם העסקית, ואינה מתייחסת לאילון כיוצא דופן. העצות שלה לגידול ילדים אינן חדשניות: לתת להם לעבוד מגיל צעיר, לא להרתע משילוב קריירה עם אימהות, לחנך לנימוסים ולעצמאות, לתת לילדים חופש החלטה, לשמור על רוגע. העצה הטובה מכולן, בעיני, היא לאפשר לילדים להתפתח על פי נטיות לבם. אילון הוא זה שבלע בילדותו אנציקלופדיות (תכונה שאולי קשורה לאספרגר שאותו חשף לפני כשנה) וגילה ענין בתכנות. קימבל אהב לבשל, ובבגרותו שינה כיווני קריירה מספר פעמים ופיתח יוזמות, תמיד בתחום החביב עליו. טוסקה אהבה סרטים רומנטיים, והיום היא בעלת חברת הפקה שמתמחה בסוגה זו. הספר, כמובן, אינו מציע תשובה לשאלה איך מתוך תנאים שווים, פחות או יותר, התפתחו השלושה בכיוונים כל כך שונים, שהרי אין באמת מתכון לגידול ילדים, ולאופי המולד יש חלק נכבד בעיצובם. מכל מקום, שלושת ילדיה של מיי מאסק הצליחו לשגשג כפי נטית לבם, והקשרים שלהם עם אמם, על פי עדותה, חמים וקרובים. היא כנראה עשתה משהו נכון.

בשורה התחתונה, למעט היחודיות שבזהותה של הכותבת ובאומץ שגילתה בגלגולי חייה, העצות בספר שגרתיות למדי. יחד עם זאת, רובן בהחלט ראויות להשמע, גם אם כבר הושמעו בעבר. "אם אתן חסרות מנוחה או אומללות ורוצות שינוי, תתחילו לחפש אחר דברים אחרים לעשות", וגם "אם אתן רוצות לעשות שינויים בחיים, אתן צריכות לשאול את עצמכן, 'למה לא, בעצם?'", ו"אף אחד לא מבטיח לי שיגידו לי כן, אבל אם לא אבקש אז זה 'לא' בוודאות". כמי שנחלצה מיחסים אלימים והרסניים ובנתה את עצמה במו ידיה, היא עשויה לשמש מודל, וממרומי גילה היא מידבקת בגישתה החיובית: "אם מישהו אומר לכן שאתן מבוגרות מדי מכדי לעשות משהו, שימו עליו פס […] אנחנו רק נעשות חכמות יותר ככל שאנחנו מתבגרות".

A Woman Makes a Plan – Maye Musk

מטאור

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסתר פנסטר