חייו של זייפן / שרה קמינסקי

אדולפו קמינסקי היה כבן ארבע-עשרה כשהחל לעסוק בכימיה, תחילה כצַבָּע בדים מתוך כורח לסייע בפרנסה, ואחר-כך כתחביב בשל משיכתו לנושא. כשרונו הפך שימושי לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, כשהחל לייצר נרות, סבונים ומלח שהמחסור בהם העיק על חיי היומיום. מכאן קצרה היתה הדרך אל יצור מוצרים שעשויים לאכל כבלי תקשורת ולהחליד מסילות כחבר צעיר ברזיסטאנס, אולם פעילותו העיקרית התמקדה בזיוף מסמכים ותעודות. כשהתקבלה ידיעה על גירוש צפוי של יהודים, היתה המעבדה, שבה היה הרוח הפעילה, מנפיקה תעודות מזויפות כדי לאפשר למועמדים לגירוש להסות את זהותם ולהסתתר. בתום המלחמה, אחרי ביקור קורע לב אצל פליטים, שניצלו ממחנות הריכוז, העמיד את כשרונו לרשות המוסד לעליה ב' כדי לאפשר את עליתם של הניצולים לארץ-ישראל. פעילותו העיקרית בשנים הבאות היתה לטובת מאבקם של האלג'יראים לעצמאות, ובשלה נאלץ לגלות לבלגיה. אחרי הצלחת מאבק זה, כשביקש לעשות לביתו, נשאב שוב ושוב לסייע למורדים וללוחמי חופש ברחבי העולם. ב-1971 חדל מעיסוקו כזייפן, עבר לאלג'יריה, שם נישא לאשה מקומית. בתו הצעירה שרה כתבה את סיפור חייו, המובא בספר בגוף ראשון מפיו.

סיפור חייו של קמינסקי הוא סיפורו של היהודי הנודד. הוריו, ילידי פולין ורוסיה, היגרו לצרפת כדי להמלט מן המצוקות שפקדו את היהודים במקומות מושבם. בשל תהפוכות פוליטיות בצרפת נאלצו להגר לארגנטינה, כאן נולדו שני בניהם. ב-1932, כשאדולפו היה בן שבע, שבו לצרפת, וכאן, אחרי מספר שנים, נקלעו אל מלחמת העולם השניה. הנתינות הארגנטינאית הצילה את חייהם, כשקונסול ארגנטינה התגייס לטובתם אחרי שנשלחו לדראנסי. אמו של אדולפו נהרגה בנפילה מרכבת, בעת ששבה מפריז, לשם נסעה כדי להזהיר יהודים נרדפים. לבנה אין ספק שנרצחה. בני המשפחה הנותרים הצטיידו בזהויות מזויפות והתפזרו.

מחד, יפה עשתה שרה קמינסקי כשהעלתה את סיפור חייו המרתק של אביה על הכתב, והאירה באמצעותו תמונות מפרקים היסטוריים חשובים. מאידך, כביוגרפיה מעשירה הספר דליל למדי, ופה ושם לא לגמרי אמין. קמינסקי מביע דעות נחרצות ודי שטחיות בנושאים שונים, מציג עצמו כפציפיסט למרות שהעביר נשק לזרוע הצרפתית של החזית לשחרור לאומי, מייחס לעצמו את הכשלון של הלח"י להתנקש בחייו של בווין, התנקשות שאולי היתה ואולי לא, וטענתו שלא קיבל כסף עבור פעילותו במהלך כל השנים זכתה ליחס ספקני. אין לי כוונה להמעיט מערך מעשיו – החברות ברזיסטאנס לבדה די בה כדי לזכות אותו בכבוד – אבל כקוראת אני מצפה מביוגרפיה לעומק ולרוחב יריעה שאינם מצויים דיים בספר זה.  

Adolfo Kaminsky, Une Vie de Faussaire – Sarah Kaminsky

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

שרב ראשון / דודי מנור

כותרת משנה: כרוניקה של התבגרות

דורי מנור, משורר, חוקר ספרות, מתרגם, עורך ומו"ל, מספר ב"שרב ראשון", כמשתמע מכותרת המשנה, פרקים מהתבגרותו. התבגרות בספר הזה אינה מצטמצמת למסגרת הפורמלית של מעבר מילדות לבגרות, אלא מורחבת לתהליכים של גיבוש הזהות העצמית בתחומים המרכזיים בחייו, זהותו כמשורר, כישראלי וכהומוסקסואל, וכל אלה כמובן שלובים אלה באלה. הוא מתאר תמונות מחייו כילד בתל-אביב, מתעכב על ארועי מפתח ביחסיו עם השפה העברית ועם השפה הצרפתית, מספר על המשמעות של היות נער הומו כשזו היתה מילת גנאי וסוד מביש, מפליג לפריז בחיפוש אחר הבדידות והשונות, ונזכר בדמויות משפיעות, ביניהן מורתו לצרפתית, דליה רביקוביץ ואברהם סוצקבר.

"שרב ראשון" נפגש, מבחינתי, עם מספר נושאים שהרהרתי בהם בעקבות ספרים שקראתי לאחרונה. "על הדבש ועל העוקץ", הספר הביוגרפי של נעמי שמר מאת מוטי זעירא, עסק בין השאר באופן בו שאבה שמר מן המקורות. בפרק יפיפה במיוחד מציג דורי מנור את היופי שהוא מוצא אצל איוב, ובשירים שהוא משלב בספר ניתן למצוא בתוך העברית הנאה העכשווית הד ברור של השפה העתיקה. "על הדבש ועל העוקץ" תיאר גם את האופן בו נשפט מכלול יצירתה של שמר בפריזמה של דיעותיה הימניות. מנור עבר חוויה דומה כשיצירתו נקטלה בשל זהותו המינית ובשל דבקותו בצורות ובמשקלים קבועים. ב"היום בו יתחילו שירי לדבר" של יונה אלון תהיתי אם יש לי כקוראת ענין בחיטוט הפרטי של הכותב בכאבו. ב"שרב ראשון", למרות רמת החשיפה הגבוהה, השאלה הזו לא התעוררה, משום שכמו בביוגרפיה טובה הסיפור אמנם פרטי אך אינו נותר ברמה הזו בלבד. כשמנור שואל את עצמו, לדוגמא, "מה אני, בעצם? […] ישראלי? יהודי? קוסמופוליט?", התשובה שהוא מוצא יחודית לו ואולי לא תתאים לאחרים, אבל עצם קיום הדיון מחריג את ההתחבטות מדלת האמות של הפרט, והדבר הנכון לגבי כל אחד מהיבטי הספר.

כתיבתו של דורי מנור עשירה ומדויקת. הרוצה ללמוד על כושרו התיאורי והמילולי מוזמן לפרק המתאר את החוויה המכוננת שעבר כשצפה בשיר של ברונסקי ביט, Smalltown Boy, ומיד אחר-כך לצפות בקליפ.

הספר שופע מפגשים מעניינים עם סופרים ומשוררים כאן ומעבר לים. יוצא דופן ביניהם הוא סיפור המפגש עם אברהם סוצקבר, שעליו אומר מנור כי הוא אולי גדול המשוררים שחיו אי־פעם במדינת ישראל. בעוד המפגשים האחרים מתמקדים בנקודות ההשקה עם מנור ובהשפעתם עליו, הפרק אודות סוצקבר, שממנו התרשמתי עמוקות ב"גטו וילנה", כולל גם את סיפור חייו בנפרד מן הכותב. הצצה אל שירתו של סוצקבר ניתן למצוא ב"זר שלגים", שם נכלל שירו רב העוצמה "אל פולין" בתרגומו של בני מר.

"שרב ראשון" הוא ספר מעניין, מעורר מחשבה, וכתוב היטב. הציור היפה שעל הכריכה הוא "חלון פתוח" של בעז נוי.

מומלץ.

תשע נשמות

2022

על הדבש ועל העוקץ / מוטי זעירא

כותרת משנה: נעמי שמר, סיפור חיים

את "על כל אלה", השיר הידוע גם כ"על הדבש ועל העוקץ" כמילותיו הראשונות שנבחרו כשם הביוגרפיה, כתבה נעמי שמר לאחותה, כדי לחזקה ולנחמה לאחר מות בעלה. גלגולו של השיר אל מעמדו הקנוני מייצג את האופן בו הכתה יצירתה של נעמי שמר שורשים איתנים בפסקול הישראלי. "ככה זה", אמרה בראיון, "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל". כך עם השיר הזה, וכך עם שירים מכל קשת יצירתה, כמו "שש עשרה" ("בסנדלים על גשר הירקון"), שתיאר מפגש חביב עם בתה ועם בן זוגה שצעדו על הגשר וסירבו להצעתה לנסוע איתם ("במכוניתך הם לא רוצים לנסוע"), וכמו "שירו של אבא" ("ייבנה המקדש") שהתרפק על זכר השירים ששר לה אביה וששרו חברי כנרת בלילות שבת, וכמו "עצוב למות באמצע התמוז", שיר קינה על עצמה לפני שאושפזה בחשד לסרטן. שירים שכתבה כ"שירת יחיד", שירים שהוזמנו ופגשו מה שהיא כינתה "הזמנה פנימית", שירים שנבעו מן האישי ומצאו הד אצל הציבור. לעתים נוכסו למטרות שלא לשמן נכתבו, לעתים פורשו באופן שיותר משביטא את כוונת המשוררת העיד על הפרשנים ("מבחינתי אני מתעדת מה שמשתקף במראה הפרטית שלי, ואינני אחראית למשמעויות הפוליטיות והצבאיות של זה"), אבל תמיד מצאו נתיבות אל לבבות רבים, ונתנו ביטוי לישראליות על הדבש ועל העוקץ שבה (גם אם היא עצמה טענה כי "אף פעם לא כתבתי שירי ארץ ישראל מובהקים, הבהיקו לי אותם לאחר מעשה").

מוטי זעירא, שכתב מספר ביוגרפיות על אנשי ההתישבות החלוצית ועל אנשי רוח, עוקב בספר אחרי חייה של נעמי שמר, החל מעלייתם ארצה מוילנה של הוריה – עוד אפיזודה בסאגה ההרואית של החלוציות – ועד פטירתה ביוני 2004 בהיותה בת שבעים ושלוש. במשולב עם הפרטים הכרונולוגים – לידה, התבגרות, חינוך מוסיקלי, עזיבת כנרת, נישואים, לידת ילדים וכיוצא באלה – הוא עוקב אחר הקריירה שלה ואחר יצירתה הענפה. התמזל מזלו של הביוגרף, ומושאי כתיבתו היו רובם ככולם אנשי מלים, שהרבו בכתיבת מכתבים שנשמרו. האינטימיות שבכתיבה הפרטית מאפשרת הצצה אל היומיומי של נעמי ושל משפחתה וחבריה, והיומיומי, שמדרך הטבע כרוך בהתרחשויות המקומיות והגלובליות, מאפשר התבוננות אל ההיסטוריה הישראלית. וכך הספר, שמספר סיפור פרטי, משקף, כמו שיריה של נעמי, את ארועי המפתח של המדינה ואת הלכי הרוח שלה.

נעמי שמר, כפי שהיא מתוארת בספר, היתה טיפוס של דבש ושל עוקץ. אימפולסיבית, קצרת רוח, אגוצנטרית לעתים, אבל גם נדיבה ואוהבת ונאמנה. היושר שלה הפיל אותה בפח בפרשה הידועה של "ירושלים של זהב", כפי שהסבירה היטב בתה ללי בראיון: "היא הייתה מומחית לזכויות יוצרים, אז היא הבינה מייד, אינטואיטיבית, שאין כאן אסון גדול כי בשום מצב אין שבע תיבות. ובכל זאת, זה היה אסון בשבילה. זה הקטע. שלא הייתה גניבה, רק השראה – אבל מבחינתה ההשראה הזאת הייתה אסון […] היא לא סלחה לעצמה, וכל העניין הפך לסיפור בגללה. רק בגללה. היא זאת שהפכה את כל העניין לסיפור גדול", וחבל. עצוב שבכלל מתעסקים בזה, כאילו לא הוכיחה את כשרונה העצום במאות שירים, כאילו נזקקה להעתקה. אנחנו כנראה אוהבים את הגיבורים שלנו מוכים. היא לא היססה להביע דעתה בנושא ההתישבות בארץ-ישראל, ושילמה מחיר בביטול הופעות, בצמצום השמעות, במאמרי פרשנות מעליבים שמחקו את יצירתה בשל דעותיה, אבל משמח שזכתה בפרס ישראל כראוי לה, בתוארי ד"ר לשם כבוד, ומרבית חבריה נותרו איתה גם כשהחזיקו בדעות קיצוניות הפוכות משלה. יחסיה עם בני משפחתה הקרובים היו מורכבים וסוערים על רקע ערכים שונים והבדלי אופי, אך מן הביוגרפיה עולה כי למרות החיכוכים נשמרו הכבוד ההדדי והאהבה.

לא אכנס כאן לפרטים הביוגרפים, אפשר לקרוא אותם בתמצית ברשת או עדיף בהרחבה בספר. אתייחס רק לאחד ההיבטים הבולטים ביצירתה של נעמי שמר – הטקסטים של השירים. יהורם גאון פנה בהופעה שנכחתי בה אל הקהל, שכמובן שר אתו בדבקות את כל השירים, והפציר בו לתת את דעתו לא רק על המלודיות אלא גם על יופיין של המלים. כהדגמה בחר בפנינים מתוך "כמו חצב": "כמו ענן להתגשם", "כמו חצב להתבצר במעבה האדמה", "בהגיעך עד אי אובד למדי אותי להשרד". מוטי זעירא מתעכב אף הוא על מילות השירים, על הישענותן על המקורות ועל המסורת, על שילוב הסלנג והעברית הרעננה והמתחדשת, על הציוריות והמקוריות, על היכולת לשרטט במילים תמונות ורגשות. אודה שלא תמיד שמתי לב למשמעות ולמורכבות של השירים המזדמזמים כל כך בקלות, והספר פקח את עיני.

ניכר כי הביוגרף נוטה חיבה למושא כתיבתו, והוא חורג לעתים מן האובייקטיביות אל הפרשנות המגוננת. מכיוון שהדמות העולה מבין הדפים נשאה מאוד חן בעיני, אני מבינה את נטייתו זו, ובכל מקרה היא די בטלה בשישים בביוגרפיה המפורטת.

"על הדבש ועל העוקץ" הוא ספר סוחף, נעמי שמר היא אישיות מעניינת שראויה ליצירה ביוגרפית מקיפה שכזו, וההרחבה אל החוויה הישראלית מן העליה השלישית וכמעט עד ימינו מעשירה את הקריאה. מומלץ מאוד.

כתר

2017

העוצמה הנשית / מיי מאסק

לעתים נדירות אני קוראת ספרי עזרה עצמית או ספרי הדרכה ומוטיבציה, וגם מן הספר הזה הייתי נמנעת אלמלא היתה חתומה עליו אמו של אילון מאסק, שהוא אחד ממעוררי ההשראה הגדולים בימינו (ולא בגלל שיאי העושר שהוא שובר, אלא בזכות היזמות פורצת הדרך, בעיקר בתחום החלל). הייתי סקרנית להכיר מעט את מי שגידלה אותו.

יש להקדים ולומר ששמו העברי של הספר הוא תרגום נלעג ובלתי הולם של שמו המקורי, "אשה מתכננת תוכנית". בכל אחד מן התחומים בהם הכותבת נוגעת בספרה – אופנה, תזונה, קריירה, הורות – היא שבה ומייעצת לתכנן תוכניות ולקום ולבצע אותן. לא להשאר פסיביות, לא להשלים עם המציאות גם כשהיא מזיקה. להחליט לשנות, לתכנן ולהוציא אל הפועל.

מיי מאסק נולדה בדרום-אפריקה למשפחה מבוססת ותומכת. בגיל חמש-עשרה החלה לדגמן, ואף פעם לא הפסיקה. למעשה, בעשור השביעי לחייה הקריירה שלה זכתה לפריחה מחודשת. במקביל רכשה השכלה ופיתחה קריירה כדיאטנית. כשהיתה בת עשרים ושתים נגררה איכשהו לתוך נישואים שבהם לא באמת רצתה. אילון נולד שנה אחר-כך, ובתוך שנתיים נוספות נולדו קימבל וטוסקה. בעלה, כך היא מעידה, היה קנאי ואלים, ניתק אותה ממשפחתה, הקטין אותה בעיני עצמה, וכיסה אותה בחבורות. אחרי תשע שנים אומללות הצליחה לחלץ את עצמה ואת ילדיה. מכאן ואילך, כאם חד הורית, ידעה מאבקים, כולל שתי הגירות והתחלות מחדש בקנדה ובארצות-הברית.

בספר חולקת מיי מאסק עצות בארבעה תחומים, כשהיא משלבת אותן בפרקים מן הביוגרפיה שלה. אציין בשוליים שכמה חוטים בפרקים הביוגרפיים פרומים, ופה ושם נראה שנעשתה רציונליזציה לאחור ופינות עוגלו. אבל הטיפים שהיא חולקת לרוב הגיוניים, ויש בהם פוטנציאל להניע לפעולה, ובכל מקרה זה אינו ספר ביוגרפי, והיא אינה חייבת במתן דין וחשבון, כך שאין בכך משום טעם לפגם.

התחום האחד, השולי שביניהם, הוא דווקא זה הפותח את הספר, וכולו עצות בתחום האופנה, האיפור והטיפוח. לא הבל היופי ולא שקר החן, אבל הבחירה לפתוח בפרק ארוך שכולו חיצוניות צרמה לי. השני, שעושה רושם שהוא בנפשה, עוסק בהתמחותה כדיאטנית, והוא כולל טיפים חשובים וניתנים לישום במה שקשור לתזונה נכונה ולהתמודדות עם פיתויים. אין המדובר בדיאטה לצורך ירידה במשקל – היא מתנגדת נמרצות לכל דיאטות הבזק האופנתיות – אלא בשינוי הרגלי תזונה כחלק מאורח חיים בריא, כדי להגביר אנרגיה, לשפר מצב רוח ודימוי עצמי, ולהיטיב את החיים במגוון היבטים. השלישי עוסק בניהול קריירה ובהתנהלות בחיים בכלל: פיתוח קשרים, נקיטת יוזמה, נכונות לקבל עזרה, עוז ליצור שינוי ולהתנסות.

התחום הרביעי, גידול ילדים, הוא אולי המסקרן ביותר. מן הסתם יהיו מי שירכשו את הספר כדי ללמוד איך "מייצרים" ילדים כמו אילון מאסק. מיי גאה בהתפתחות האישית של שלושת ילדיה ובהצלחתם העסקית, ואינה מתייחסת לאילון כיוצא דופן. העצות שלה לגידול ילדים אינן חדשניות: לתת להם לעבוד מגיל צעיר, לא להרתע משילוב קריירה עם אימהות, לחנך לנימוסים ולעצמאות, לתת לילדים חופש החלטה, לשמור על רוגע. העצה הטובה מכולן, בעיני, היא לאפשר לילדים להתפתח על פי נטיות לבם. אילון הוא זה שבלע בילדותו אנציקלופדיות (תכונה שאולי קשורה לאספרגר שאותו חשף לפני כשנה) וגילה ענין בתכנות. קימבל אהב לבשל, ובבגרותו שינה כיווני קריירה מספר פעמים ופיתח יוזמות, תמיד בתחום החביב עליו. טוסקה אהבה סרטים רומנטיים, והיום היא בעלת חברת הפקה שמתמחה בסוגה זו. הספר, כמובן, אינו מציע תשובה לשאלה איך מתוך תנאים שווים, פחות או יותר, התפתחו השלושה בכיוונים כל כך שונים, שהרי אין באמת מתכון לגידול ילדים, ולאופי המולד יש חלק נכבד בעיצובם. מכל מקום, שלושת ילדיה של מיי מאסק הצליחו לשגשג כפי נטית לבם, והקשרים שלהם עם אמם, על פי עדותה, חמים וקרובים. היא כנראה עשתה משהו נכון.

בשורה התחתונה, למעט היחודיות שבזהותה של הכותבת ובאומץ שגילתה בגלגולי חייה, העצות בספר שגרתיות למדי. יחד עם זאת, רובן בהחלט ראויות להשמע, גם אם כבר הושמעו בעבר. "אם אתן חסרות מנוחה או אומללות ורוצות שינוי, תתחילו לחפש אחר דברים אחרים לעשות", וגם "אם אתן רוצות לעשות שינויים בחיים, אתן צריכות לשאול את עצמכן, 'למה לא, בעצם?'", ו"אף אחד לא מבטיח לי שיגידו לי כן, אבל אם לא אבקש אז זה 'לא' בוודאות". כמי שנחלצה מיחסים אלימים והרסניים ובנתה את עצמה במו ידיה, היא עשויה לשמש מודל, וממרומי גילה היא מידבקת בגישתה החיובית: "אם מישהו אומר לכן שאתן מבוגרות מדי מכדי לעשות משהו, שימו עליו פס […] אנחנו רק נעשות חכמות יותר ככל שאנחנו מתבגרות".

A Woman Makes a Plan – Maye Musk

מטאור

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסתר פנסטר

פנגיאה / גילה ג. שחר

"טוב ויפה היה שם בפנגיאה, ונדמה היה שטוב ויפה יהיה שם לעולם, אבל פתאם, יום אחד, ללא כל אזהרה מוקדמת, קרה משהו רע, רעם גדול עלה מעומק קרביה של פנגיאה, רעש שלא נשמע כמוהו מעולם, רעש שהרעיד אותה, טלטל אותה, ביקע אותה ופורר אותה". סיפורה של יבשת העל הקדומה היה אהוב על דוֹלֶק, קוּבָּה והנייק, ילדיהם של מרקוס וגיז'ה גינסברג. סיפורה של היבשת הפך בידיה של גילה ג. שחר, בתו של קובה, סמל לקורות משפחתה.

משפחת גינסברג התגוררה בנובי טארג שבדרום פולין, דור שני לסוחרי קמח ותבואה. עסקיו של מרקוס שגשגו, ואפשרו למשפחה חיי רווחה. למרות אינספור סימני אזהרה, למרות שהאדמה החלה לבעור תחת רגליהם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, סירב מרקוס לנהוג כמנהגם של כמה מקרוביו שמצאו לעצמם חיים חדשים בארצות הברית ובארץ ישראל. "פולין חדשה עומדת בפתח, עולם חדש עומד בפתח", כך האמין בכל לבו. הספר נפתח ב-30 באוגוסט 1942, היום בו נרצחו מרקוס וגיז'ה, וחוזר אחורה בזמן אל דור הוריהם של השניים. צלו של המוות העתידי של בני הזוג מרחף על הספר, כמו גם צלו המאיים של הגורל המצפה לשלושת בניהם. אחד מהם יתגלגל בין מחנות המוות ויינצל ממש ברגע האחרון כשהוא כבר מוזלמן. שני יוברח מפולין לרוסיה. והשלישי יזכה בחיים בסיועו של חסיד אומות העולם אלדו ברונצ'י, ויצטרף כרופא לקרבות העקובים מדם שינהל צבא אנדרס. רוברט וייסמן, הקצין הנאצי שיפקח בקור רוח ובהנאה על מעשי הרצח בנובי טארג יישפט אחרי המלחמה לשבע שנות מאסר בלבד. תושבי נובי טארג הלא יהודים ידחו באלימות את הניצולים שיבקשו לשוב הביתה.

"בתוך ערימות של דפי עדות, ספרי זכרון, פנקסי קהילות, ספרי היסטוריה וסרטים דוקומנטריים, חיפשתי את אשר אבד, את קורות בתיהם של בני משפחתי – גינסברג, דוידוביץ, דמייני וזילברינג. ככל שהרחקתי לכת, כך הם התקרבו אלי, וככל שהעמקתי חקור, כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי", מספרת הסופרת באפילוג.

גילה ג. שחר משחזרת את חיי משפחתה, בעיקר את אלה של משפחת אביה, בתערובת של פרטים ביוגרפיים עובדתיים והשלמות של קטעי שיחות והלכי רוח מדמיונה ומלבה. בלשון פואטית וציורית היא מספרת את שקשה להביע, משלבת עובדות היסטוריות עם הביוגרפיה הפרטית. תמונות מלבבות מחיי משפחה, על רגעיה השמחים והעצובים, הולכות ומתקדרות ומתכנסות לזעקה על הרוע, על הסבל, על טירוף המערכות. כמיהה עזה ונואשת ליחד, לנורמליות, ליציבות שפויה, עולה מן החלומות ומקשרי הלב והנפש חוצי המרחקים שהספר משופע בהם, והלב נחמץ.

"פנגיאה" בסגנונו היחודי מציב יד זכרון לקהילת נובי טארג, ותורם סיפור חיים נוסף למסכת האינסופית של סיפורי החיים שהתבקעו והתפוררו. מומלץ מאוד.

כרמל

2021

המועדים / בני מר

"המועדים", כפי שמגדיר אותו בני מר בהקדמה, הוא אוסף "פרקים של חשבון נפש". מרבית הפרקים מעוגנים באחד ממועדי היהדות או ממועדי המדינה, לצד חגים זרים הכרוכים בביוגרפיה הפרטית שלו. לכל המועדים הללו, בעיקר הדתיים שבהם, היתה נוכחות משמעותית בחייו של הכותב, שגדל בבית דתי, לא חרדי אך מן המחמירים, וכבר שנים רבות הוא דתל"ש, דתי לשעבר. מעניינת העובדה שאנשים מגדירים את עצמם על פי מה שהיו פעם, גם אם כבר לפני עשרות שנים בחרו לצאת מן המסגרת אליה נולדו. יתכן שזאת משום שעבור חלקם התהליך הותיר משקע טראומטי, והשימוש הנוסף שעושה בני מר בשורש מ.ע.ד מעיד על כך: "אחרי שהשברים התאחו והפצעים הצטלקו, ככה אפשר לזהות אותנו, המועדים שהמשיכו ללכת. מה עוד נשאר לנו מהטוב ומהרע הללו? מה עדיין עלול להזיק ומה יכול להועיל, לא רק לעצמי?"

למרות הטראומה, למרות הפרשנות הביקורתית של היבטים רבים בדת, ולמרות נטיה פה ושם לסגירת חשבון, המועדים הם "חלק מלוח השנה החקוק בי", עצמו ובשרו של הכותב, והוא מוצא בהם גם את היופי, וכמובן את צביטת הלב הנוסטלגית. יחד עם הדת כגורם מהותי בחייו, בני מר מספר גם על היותו דור שני לשואה, על החיים כילד דתי בתל-אביב החילונית של שנות השבעים, על חווית הפנימיה, ועל מבנה אישיותו שהציב בפניו קשיים, בעיקר בתקופת הנעורים.

מכיוון שהכותב בחר ברמת חשיפה גבוהה, שאותי קצת מביכה, הוא מקשה על כתיבת סקירה ספרותית נקיה מהתיחסות אישית. בפרקים מסוימים מצאתי את עצמי מזדהה, אחרים קוממו אותי, ואסתפק בכך מן הפן האישי. בפן הספרותי פרקי הספר מצטיינים בכתיבה בהירה, מדויקת מאוד. מקומות שהכרתי, חוויות דומות שחוויתי, אלה קמו לעיני מלאי חיים מתוך הדפים. שפתו של הכותב היא עברית עכשווית נאה, היונקת משפת המקורות שעליהם גדל, כפי שהוא מעיד על עצמו: "בימים הנוראים הבאים ישבתי בבית הכנסת וקראתי לראשונה את הפיוטים ואת פרקי התהלים כיצירות שירה, והן הזדהרו לעיני. "יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִׂיחַ לְהַשְׁחִיל / קוּמִי לְחַלּוֹת פְּנֵי נוֹרָא וְדָחִיל" — כך מתחילה תפילת העמידה של ראש השנה, וזו היתה גם סיסמת הכניסה שלי אל הספרות, בטרם אתחיל לכתוב. משהו מרוח הקודש הזאת רציתי לקחת אתי משם ולהעביר לכתיבה החדשה. אפילו לא עלה בדעתי להתחיל מאפס".

בני מר מוכר לי כמתרגם מוכשר של ספרות יידיש, מי שאחראי ל"זר שלגים", אוסף שירת יידיש בתרגומו ולנוסח העברי של ספרו של שלום עליכם, "עירם של האנשים הקטנים". היה מעניין להתוודע אליו גם כסופר.

אפרסמון וה-21, קלאסיקות לאלף השלישי

2022

צ'כוב / נטליה גינצבורג

כותרת משנה: פרופיל ביוגרפי

נטליה גינצבורג מספרת ביצירה קצרה זו את קורות חייו של הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב. בכתיבה רזה ודיווחית בעיקרה, שיוצרת רושם – מוטעה מן הסתם – של מעשה שנעשה כלאחר יד, היא עוקבת אחר הכרונולוגיה הביוגרפית שלו ואחר יצירתו.

בסקירה על ספר אחר שלה, "המידות הקטנות", ציינתי כי רוב המסות שנכללו בו רק "עברו לידי", לא ממש נגעו ולא השאירו משקע לטווח ארוך. כך חשתי גם הפעם. נדמה לי שהסגנון הוא בעוכרי היצירה. הדיווח הלקוני מטביע בשגרתיות המייגעת שבו פרטים שיכלו אולי לעורר ענין ולהאיר את דמותו של צ'כוב. ירון פריד, במאמר ביקורת מתלהב, מצא יופי בפרטים. קראתי בעיון את המאמר ולא הייתי שותפה למסקנותיו, אבל אני מצרפת קישור לאיזון חוסר ההתלהבות שלי.

בביוגרפיה, לתפיסתי, יש ערך רק אם היא מספקת דבר מה מעבר לעובדות, או למצער מעניקה לדמות נפח ועומק. ביצירה הזו התובנות וההערות המעשירות של גינצבורג די בטלות בשישים.

לספר מצורף אחד מסיפוריו הראשונים של צ'כוב, "איגרת לשכן מלומד" (Письмо к учёному соседу, 1880). הסיפור ממוקם על התפר שבין ההתקדמות המדעית של התקופה לדעות המוצקות והמתקשות להסתגל של הבריות הפשוטות. משעשע ומדויק, ועדיין רלוונטי.

הכריכה המינימליסטית הנאה היא מעשה ידיהם של טליה בן-אבו ודוד בן-הרא"ש.

Anton Cechov – Natalia Ginzburg

תשע נשמות

2021 (1989)

תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

תרגום מרוסית: יונה גונופולסקי

קריאה לעזרה

כותרת משנה: אסופת עדויות של קורבנות אלימות

עמותת "בת מלך" מגישה סיוע לנשים דתיות וחרדיות שסובלות מהתעללות פיזית ונפשית על ידי בעליהן. ההתמקדות במגזר נובעת מן המאפיינים התרבותיים המונעים מן הנשים הללו לחפש עזרה, החל בתחושת חובה חזקה, המכפיפה אותן לבעל ולמשפחה ומעדיפה שלום בית על פני רווחה אישית, דרך רגש בושה עמוק וחשש מהנזקים שחשיפה תגרום להורים ולאחים ולאחיות, וכלה בחוסר אמון כלפי מוסדות מחוץ לקהילה או בחוסר ידע כיצד לתקשר איתם. שש נשים שנעזרו בעמותה ומצאו בית חילופי במקלטים שהיא מציעה, משתפות בקובץ צנום זה שמץ ממה שעבר עליהן. כל ההכנסות של הוצאת עברית מן העדויות ייתרמו לעמותה.

כל אחת מן העדויות מציגה סיפור שונה, אך ניתן להצביע על כמה קוים משותפים. רוב הנשים נישאו לאחר תקופת היכרות קצרה יחסית. חלקן מדווחות על חששות ועל חשדות עוד קודם לחתונה, שמהם בחרו להתעלם, או שמהם לא ידעו להזהר. מרביתן מספרות על ניתוק שיטתי ביניהן ובין משפחתן וחברותיהן, כך שמצאו עצמן חיש מהרה מבודדות ותלותיות באיש שהפך לשולט בחייהן. כולן כאחת הבינו שנקלעו למצב נורא, ואף אחת מהן לא קמה והסתלקה. אחת כותבת "לא ידעתי שיש אופציה אחרת". שניה תהתה "אולי אני לא בסדר באמת?". שלישית לא הצליחה להפנים, למרות האלימות, את היותה אשה מוכה: "זה היה נשמע לי תמיד מילה מגונה".

"לגברים אלימים אין קרניים. הם לא הולכים עם שלט 'זהירות גבר אלים לפניך'". לפעמים הם מקסימים, חברותיים, נדיבים. גם נשותיהם סברו כך כשהתאהבו בהם ונישאו להם. רק בבית פנימה, חזקים על מוחלשות, מתגלה הצד השתלטני, הסדיסטי.

אחת מהנשים העזה להתלונן ובעלה נעצר. אחרת ברחה עם ילדיה כשהסגרים בתקופת הקורונה בחברת הבעל האלים החמירו את מצבה עד שלא יכלה עוד. אבל ברוב המקרים נדרשת דחיפה מבחוץ. אצל אחת הנשים היתה זו שכנה שדחפה אותה לעזוב, אצל אחרת אחות טיפת חלב אבחנה את המצוקה. באמצעות התערבותן של שתי אלה, יכלו הנשים המוכות לראות את עצמן במבט מבחוץ, להדחיק את הבושה וליטול יוזמה. "את התפישה שלו אני לא אשנה, אבל את השליטה בחיים שלי אני יכולה להחזיר", מסכמת אחת מהן.

זהו כנראה המסר החשוב ביותר העולה מן העדויות. צריך לפקוח עין ולעזור למי שבגלל מחסומים נפשיים ותרבותיים מתקשות לחלץ את עצמן מגיהינום חייהן.

הספר באתר עברית

עברית

2021

הדרך אל נחלת בכור / אלי לבן

כותרת משנה: מהמעברה אל הנחלה הגלילית, סיפור הצלחה ישראלי

אלי לבן, בן בכור להוריו, הגיע מלוב לארץ כתינוק ב-1951 היישר אל המעברה ברמת ישי. תנאי החיים היו קשים, ילדים נוספים נולדו בזה אחר זה, חלקם לא שרדו, הפרנסה היתה דלה, והרעב היה דייר קבע. היום אלי לבן הוא איש עסקים מצליח, מן היזמים המובילים במקום בו עמדה מעברת ילדותו, ומעיד על עצמו כי "יש לי הכל". בספרו הוא מתאר את חייו מנקודת המוצא הדלה והקשיים שבדרך עד להווה שבו הוא בונה לעצמו ולמשפחתו נחלה בבית שערים.

למרות מכשולים רבים שניצבו בדרכו, אלי הוא לא אדם כועס. הוא בוחן את חייו בעיניים פקוחות, ובוחר לראות גם את הצדדים החיוביים במקומות שאחרים אולי היו מפתחים אך ורק זעם ותסכול. יכול להיות שהתכונה הזו היא שסייעה בידו לדחוף את עצמו להישגים. לא להתמרמר על המכשולים, אלא לזהות את התמריצים. כך, לדוגמא, הוא כותב על אביו, האיש שהיה משתכר בשבתות ומטיל את חיתתו על בני הבית, האיש שמנע ממנו להמשיך ללמוד ושלח אותו להיות נגר: "יכולתי לתאר אותו כאדם קשה יום ובזה לסגור את הסיפור, אבל זה לא כך. אבא שלי היה אדם מורכב והוא זה שבאופן עמוק סלל לי את הדרך. בין המקל לגזר הוא כיוון אותי ואילץ אותי להתבגר במהירות רבה. בו זמנית פחדתי ממנו ואהבתי אותו, כעסתי עליו והערכתי אותו". כך הוא מתבטא גם כשהוא נדרש לרגשי הקיפוח: "השד העדתי הלך איתי לאורך כל הדרך. הרגשתי מקופח, הייתי בטוח שהמדינה עשתה לנו עוול, שבראשה יושבים אשכנזים שהקימו וניווטו אותה על פי ראות עיניהם […] בדרך הם שכחו את יוצאי צפון אפריקה ומדינות ערב, זרקו אותנו למעברות ולעיירות פיתוח, שיגרו ושכחו […] לא ביקשתי לעצמי מתנות בחינם, רק הזדמנות להתחיל את החיים מנקודת מוצא שווה לזו של נער בקיבוץ או בתל אביב, למשל. אבל ידעתי שבסך הכול הם עשו עבודה טובה: בזכותם יש לנו ארץ מתפקדת, משגשגת, פורחת ומתפתחת, מדינה שעושה נפלאות כל הזמן, בכל תחום, בזכות המנהיגים והאנשים ההם שלחמו במחתרות וחיו בשביל ולמען הקמת מדינה ליהודים".

הדרך אל הנחלה, שהחלה במעברה, ידעה קשיים וטרגדיות. תינוקת שנפטרה, בן שסובל משיתוק מוחין, חברים שנהרגו במלחמות, אצבעות שנקטעו בנגריה, שותפים שלא עמדו בציפיות. אבל אלי היה להוט להוכיח את עצמו. בדרך הזדמנו לו אנשים שהאמינו בו, היתה – ועדיין – נטועה בו אמונה בעצמו, הוא נטל סיכונים והצליח. אי אפשר לקבוע קטגורית כי כל אחד יכול לעשות את אותו המסלול ולהגיע לאותם ההישגים, אבל סיפור חייו בהחלט מעורר תקווה והשראה.

נדמה כי הדחף החזק ביותר שהניע את אלי היה הצורך להתרחק ככל שניתן מזכרון הרעב שאינו מניח לו: "התחזקה אצלי ההבנה שלא משנה כמה כסף יהיה לי, הכסף לעולם לא ייתן תשובה לתודעת העוני. אני אמנם עשיר בתחומים רבים בחיי, אבל העוני הוא כצלקת, הוא פנימי, והרעב מקורו בנפש. הרעב הוא בלבי והוא "חבר" שהולך איתי לכל מקום". כמו בהתייחס למהמורות אחרות בחייו, גם כאן הצליח למנף את הצלקת לתמריץ.

משום שהסיפור וההשראה הם העיקר, הספר אינו צריך להשפט ספרותית. יש בו ניסוחים שהייתי משנה, קטעים שהייתי משמיטה, אבל זה לא הסיפור שלי, כמובן. אלי לבן מספר בלהט, בחן ובסיפוק שמצליח להשאר צנוע, סיפור שראוי להשמע.

מטר

2021

הסוכנת סוניה / בן מקנטייר

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא