הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט / ירמי פינקוס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a7d791d7a8d798_d794d794d799d7a1d798d795d7a8d799_d7a9d79c_d7a4d7a8d795d7a4d7a1d795d7a8_d7a4d791d7a8d799d7a7d7a0d7982

בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה, שוכב פרופסור מרקוס פבריקנט בן התשעים על ערש דווי. גיסתו מקווה שיוריש את כל רכושו לבנה המועדף, אך במפתיע בוחר הפרופסור כיורשו בהרמן, הבן הצעיר, הנחשב מוצלח פחות. יחד עם הנכסים, הגלויים והנסתרים, מקבל הרמן לידיו גם את ניהול הקברט המיתולוגי שייסד וניהל דודו.

בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה נחלץ פבריקנט להצלתן של שבע ילדות יהודיות יתומות. הוא אסף אותן בבתי יתומים, או שחילץ אותן ממשפחה מתעללת, שיכן אותן בבית אחד, וטיפח את כשרונותיהן עד שהחליט להעלותן על הבמה. הקברט שהקים הציג תמונות היסטוריות – הכתרת נפוליאון, גילוי אמריקה, גילוי הרדיום ואחרות – לצד הופעות מוזיקליות. מימי, אחת הילדות, שגילתה כשרון לניהול עסק, פרשה ממשחק ושימשה כיד ימינו. יתומה נוצריה אילמת, שאף היא זכתה לחסותו, שימשה כמשרתת. הקברט, שנדד בין ערי בוקובינה, ואף הרחיק מעבר לגבול, זכה להצלחה רבה. השחקניות, שמגיל צעיר חיו חיי שיתוף כמשפחה אחת, לא הקימו משפחות משל עצמן, ונאחזו זו בזו גם בהתבגרותן. ב-1937, השנה בה נטל הרמן את הניהול, הן מתגוררות בדירה שרשם פבריקנט על שם מימי, שתים-שתים בחדר, ועדיין, למרות גילן המתקדם, ממשיכות להופיע.

ירמי פינקוס מתאר בשפה מתובלת ביידיש את החיים בקברט, את היחסים בין הנשים, ואת האינטריגות הנרקמות סביבן בשל בחירתו הלא צפויה של פבריקנט. כמו בכל חבורה ובכל משפחה, הקשרים הפנימיים מוּנָעים מאישיותם המשתנה של החברים בקברט ושל הנספחים להם. נמצא כאן את הכוכבת המפונקת צמודה לחברתה הכנועה, את התמה שנותרה ילדותית, את זו שהוריה נעלמו והיא אינה חדלה לחכות שיחזרו, את המלנכולית ואת האופטימית. בין הנשים שוררים יחסי רעות לצד חיכוכים הנובעים מאגו. בעיות עסקיות וביורוקרטיות צצות חדשות לבקרים, והדרדרות רפואית היא בלתי נמנעת, אבל כי שאומרת אחת מהן, "אנחנו כבר לא צעירות, והאמנות שלנו היא הדבר היחיד שיש לנו". השנה היא, כאמור, 1937, וברוחו של היטלר מוטלות עליהן ועל קהלן מגבלות, אבל הן מסתגלות.

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" הוא סיפור משעשע ונוגע ללב, שיכול להקרא כסיפורן הפרטי המהנה והמרגש של חברותיו. אבל הספר הוא בו זמנית מחווה מרשימה לעולם התיאטרון היידי ולתרבות היהודית של בוקובינה ושל מזרח אירופה בשנים שלפני המלחמה שניפצה הכל. נפגוש בתוך העלילה את אברהם גולדפאדן, אבי התיאטרון היידי, ששמו כנראה אינו מוכר לקהל שמחוץ לחוגי התיאטרון, אך "שני קונילמל" שלו מוכר היטב. הקברט, בניצוחו של הרמן, עושה הסבה חלקית מן התמונות ההיסטורית למופע מוסיקלי משירי איציק מאנגר, יליד צ'רנוביץ. בקולנוע מופיעה מולי פיקון, שחקנית יידיש אמריקאית, שהוריה היגרו ממזרח אירופה, ובאולמות מקומיים נהנות חברות הקברט מהופעה של להקת "ליליפוט", המורכבת מבני משפחת אוביץ קטני הקומה. הספר אף מציב יד זכרון לקהילות היהודיות בערים בהן מבקר הקברט, ביניהן קולומיאה ויידינץ. הספר נקרא בחיוך ובהנאה מרובה, אם כי אי אפשר שלא להרהר כל העת באשר לגורל הצפוי לדמויות הססגוניות המופיעות בו.

ירמי פינקוס מיטיב לתאר את הדמויות השונות, את אופיין ואת סגנונן, מדייק בגינוני התקופה, ומציג חברה תוססת ומלאת חיים. איוריו, המלווים את העלילה, תורמים אף הם לאופיו המלבב של הספר.

ספר מענג ומומלץ.

עם עובד

2008

מעבר לנהר / חנה מלר-פאוסט

מעבר לנהר

אניקה ופריצי פאוסט, ילידות 1926, היו בנות חמש-עשרה כשהגרמנים פתחו במבצע ברברוסה יחד עם בני בריתם הרומנים. בעירן רדאוץ שבצפון רומניה, כמו במקומות אחרים במדינה, פרצו פוגרומים, והרומנים אימצו מדיניות שנועדה להשתלט על רכושם של היהודים, לסלק אותם משטחי רומניה, ולהפקיר אותם לגורלם. אביהן של התאומות הצליח לשכנע את אמן לעבור לבוקרשט, יחד אתן ועם אחיהן הבכור, אך בטרם הספיקו האם והבנות להתארגן לנסיעה, גורשו מרדאוץ בנובמבר 1941. יחד עם יהודי בסרביה ובוקובינה רוכזו בשטחי טרנסניסטריה, חבל ארץ ממזרח לנהר הדניסטר, שנמסר לרומנים על ידי הגרמנים, כפיצוי על חבלי ארץ שנקרעו מהם שנה קודם, וכתודה על השתתפותם במלחמה נגד ברית המועצות. האב והאח נותרו בבוקרשט.

חנה מלר-פאוסט, אניקה, מתארת בספר את קורותיה באותה תקופה. היא פותחת בתמונות מילדותה ומנערותה, תמונות של משפחה יציבה וחמה, שעולמה התערער עם פרוץ המלחמה. כשאחיה סמי נעצר, התגלתה לראשונה התושיה שבה ניחנה – כאילו בגרתי פתאם וכל המציאות המרה באה וטפחה על פני. בעוד בני המשפחה המומים ובוכים, רצה אניקה אל האדם היחיד שיכול היה לעזור, קולונל שבתו היתה מיודדת עם סמי. הקולונל הצליח לשחרר את סמי, והנער נשלח אל אביו בבוקרשט. זמן קצר קודם לכן נודע לו שהתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת יאסי, אך על הלימודים נאלץ כעת לוותר. אולי היה זה ויתור לטובה, שכן גורלם של יהודי יאסי היה מר (כמתואר בספרו של שלמה ולדמן, "דראקולה לא ניצח אותו").

אותה תושיה עמדה לאניקה גם בהמשך, במסע הרגלי הנורא אל מעבר לנהר, שבמהלכו התמוטטו ומתו רבים מקרוביה, ובאורווה שבכפר שומילובה בה שוכנה יחד עם אמה ועם אחותה, בצפיפות, בזוהמה וללא מזון. קראתי רבות על השואה, על הגטאות ועל מחנות הריכוז וההשמדה, אך הספר הזה אודות טרנסניסטריה חשף בפני פן בלתי מוכר של זוועות. יהודי האזור נכלאו בגטאות ונרצחו ביערות, והמגורשים לכאן – אלה ששרדו את תלאות המסע – הופקרו פשוטו כמשמעו למוות איטי. בלילות נכלאו באורוות, מזון ומים לא סופקו להם, טיפול רפואי נמנע מהם. אלה שיכלו לעמוד על רגליהם יצאו בימים אל הכפר בחיפוש אחר מזון. שיעור התמותה היה גבוה, וה"קברנים" ערמו מדי יום את הגופות בבור סמוך, לאחר שהפשיטו אותן מבגדיהם, וחיפשו עליהן חפצי ערך. אמן של הבנות הצליחה למצוא בכפר עבודה זמנית כתופרת, ובזכותה האכילה את בנותיה, אך לאחר שהגרמנים השתכנו בכפר נסתם מקור הפרנסה הזה. כשאזל המזון כליל יצאה האם לכפר לנסות להחליף טבעת, שהחביאה בשערותיהן של הבנות, תמורת אוכל, הוכתה בדרך, ושבה לאורווה, שם גססה במשך יומיים עד שנפטרה.

"יומני היקר, אתה היחיד שעוד נותר לי. אינני יודעת מי יקרא אותך. גם קשה עלי הכתיבה, אבל עוד יותר קשה עלי השתיקה. אני מקווה שמי שימצא אותך, ימצא את הדרך אל אבא וסמי, כדי למסור אותך לידם, ואתה תספר להם על מות אמנו היקרה בידי המרצחים חודש אחד בלבד לפני שמלאו לה 42 אביבים, ויום אחד בלבד לפני יום ההולדת השש עשרה שלי ושל פריצי שחל בשנים בפברואר. אמא נפטרה על קרקע האורווה בפברואר 1942".

במרץ 1942 נודע לבנות שבגטו ברשד מתנהלים חיים נסבלים יותר, ואניקה החליטה להגיע לשם. בשלב הזה, תשושה מרעב, לא היתה מסוגלת לעמוד על רגליה. בהחלטיות מעוררת השתאות, יצאה לדרכה זוחלת על ארבע. אחרי יומיים בדרך התמזל מזלה, וזוג איכרים טובי לב אספו אותה אל ביתם. היא אכלה לשובע, אספה כוחות, וכשיכלה שוב להלך הסיע אותה האיכר אל הגטו. כאן פגשה קרובה ששיכנה אותה בביתה הצפוף, וחברה אל אשה נוספת שלקחה אותה איתה אל הכפריות כשהיא מעמידה פני צועניה מגדת עתידות. החרדה לפריצי שנותרה באורווה לא הרפתה ממנה, וכשהתאפשר ארגנה את הבאתה אל הגטו.

בנובמבר 1942 נפוצה שמועה שהרומנים מרכזים ילדים יתומים בגטו באלטה, מתוך כוונה להעבירם לבוקרשט ומשם לארץ ישראל. פריצי החליטה לעבור לבית היתומים, ואניקה, שלא האמינה לשמועה, הצטרפה אליה. רק אחרי המלחמה התברר להן שהשלטון הרומני, המאוכזב בשל תבוסות הגרמנים בברית המועצות, נענה ללחצי הקהילה היהודית בבוקרשט, והסכים להחזיר חמשת אלפים יהודים יתומים מטרנסניסטריה. בפועל נותרו הבנות בבאלטה עד השחרור ב-29 באפריל 1944. באוגוסט 1945 התאחדו אניקה ופריצי עם סמי ועם אביהן.

חנה מלר-פאוסט ומשפחתה עברו במהלך התקופה גלגולים נוספים, שלא ניתן לפרט את כולם בסקירה תמציתית. לא אחת היתה רק כפסע בינה ובין המוות, אך בתושיה ובעוצמה נפשית, וגם במזל גדול, מצאה פתח ודרך להתקיים ולשרוד יום אחר יום.

בנוסף לסיפור האישי, המאפשר היכרות עם אישיותה המרשימה של אניקה, הספר סיפק לי הזדמנות להתוודע לשואה שהתחוללה במקום שעל אודותיו ידעתי מעט מאוד. למדתי לראשונה על גטו ברשד, על מאה ושמונים האורוות דוגמת זו שבשומילובה, על גורלם המר של יהודי מרקולשט, ועוד. פגשתי שוב, כמו בכל-כך הרבה מקומות אחרים, את האנשים הקטנים שסייעו לחולל את השואה הגדולה: קו ישיר מחבר בין מנהלת בית הספר של הבנות, שחגגה את ההכרח לענוד את הטלאי הצהוב, ובין מי שכונה "האיש הרע" באורווה, מקורב לראש הכפר, שרדה ביהודים, רכש מונופול על גופותיהם, ושדד את הרכוש הדל שנותר בידיהם. ופגשתי שוב, כמו במעט מדי מקומות אחרים, את האנשים שגילו חמלה ואנושיות.

אני ממליצה מאוד על הספר המרגש הזה, וגם על הסרט "דרך לא ארץ", המלווה את חנה במסעה אל המקומות שתיארה בספרה.

בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד

1985