עירום בין זאבים / ברונו אפיץ

14-0511f

ברונו אפיץ, קומוניסט גרמני, עבר את מלחמת העולם השניה כאסיר במחנה הריכוז בוכנוואלד, שם היה כלוא בין השנים 1937 עד 1945. "עירום בין זאבים" מתאר את החודשיים האחרונים במחנה, כשהחזית התקרבה, והמחתרת המקומית חכתה בדריכות לרגע בו תוכל להשתלט על המחנה. בלב העלילה עומד סיפור הצלתו של פעוט אחד כבן ארבע, שהצליח לשרוד לאחר שהוסתר בצריף של החולים במחלות מדבקות, אליו הגרמנים כמעט ולא העזו להתקרב. סיפורו הבדוי של הפעוט שבספר מבוסס על סיפורו האמיתי של שטפן יז'י צווייג, שהובא למחנה עם אביו ב-1944 בהיותו כבן שלוש, ושרד בעיקר בזכותם של שני אנשי מחתרת. אפיץ, כשכתב את הספר ב-1958, לא ידע מי הילד המדובר, ולא היה בקיא בפרטי הפרשה, אלא התבסס על שמועות. למרות שהספר אינו דוקומנטרי במובן זה, וגם לא מבחינת תיאורי שיחות והשתלשלות ענינים, הוא מבוסס על חוויותיו של אפיץ עצמו כאסיר, והוא מתאר באופן חי ואמין ומרתק את החיים ואת האוירה באותו מקום גיהינומי.

בוכנוואלד היה מחנה עבודה לגברים בלבד. הנשים היחידות שהובאו אליו הוכרחו לשמש כזונות עבור האסירים הפוליטיים, במטרה להגביר את המוטיבציה שלהם ולהעלות את התפוקה. מכיוון שדובר במחנה עבודה, כמעט ולא נשלחו אליו ילדים. עם השחרור היו בו 224 ילדים בלבד. הידועים שבהם הם שטפן יז'י צווייג, בזכות ספרו של אפיץ, ג'וזף שלייפשטיין, שהוסתר על ידי המחתרת, אך לאחר שהתגלה הפך למעין קמע של המחנה דווקא על ידי הגרמנים, וישראל מאיר לאו, שהיה בן שמונה בעת השחרור, והפך שנים אחר-כך לרב הראשי לישראל.

לקראת סיום המלחמה, ככל שהחזית הלכה וקרבה אל לב גרמניה, נשלחו אל בוכנוואלד עוד ועוד אסירים שצעדו ימים ארוכים בצעדות המוות עד לשערי המחנה. במקביל, מפקד המחנה הורה על פינויו, כדי לא להשאיר אחריו גופות מרשיעות. אפיץ מיטיב לתאר את המהומה ואת חוסר הוודאות, את הנסיון לשרוד יום ועוד יום, לעכב בעוד שעה ועוד שעה את הפינוי שמשמעותו מוות, ואת התשוקה לקחת סוף סוף נשק ביד, להשתלט על המחנה ולחבור אל בעלות הברית.

זהו ספר שקשה להניחו מן היד. למרות שהסוף ידוע, גם סופו של שטפן הקטן וגם סופו של המחנה, הספר נקרא בנשימה עצורה ובמתח רב. קשה שלא להקשר אל הדמויות המתוארות בספר, לחיות אתן את האימה, ולקוות שכל אחד ואחד מגיבורי הספר ישרוד.

עוד על חוויות בוכנוואלד אפשר לקרוא בספרו המצוין של חורחה סמפרון, "המת הדרוש", וזו הזדמנות טובה להמליץ גם על שני ספריו האחרים של הסופר המרשים הזה, "הכתיבה או החיים" ו"המסע הגדול", הראשון אודות ההתמודדות עם הזכרון, והשני אודות המסע ברכבת הדחוסה אל המחנה.

ההוצאה, למרבה הצער, לא נתנה לספר את הכבוד המגיע לו. התרגום רצוף שיבושים תחביריים (ואני לא מתכוונת לתרגום של הגרמנית הרצוצה שבפי הפולנים שבספר), ושגיאות כתיב מבישות (רכשו במקום רחשו, רוכן במקום רוקן). מגיע לספר, וגם לקוראים, יחס מקצועי יותר.

Nackt Unter Wölfen – Bruno Apitz

ידיעות ספרים

2014

תרגום מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל

שטפן יז'י צווייג

7f62ae1a-9f24-40b6-848a-86a77d712ced

אחדים מילדי בוכנוואלד לאחר השחרור (ג'וזף שלייפשטיין במרכז השורה הקדמית)

ילדי בוכנוואלד

מודעות פרסומת

המסע הגדול / חורחה סמפרון

5f8ff8ea5902c684f153c5a640d2eb9d

הלכתי לקונצרט. ישבתי כרגיל בכסא שליד המעבר – אני אוהבת מרחב פתוח ואפשרות למתוח את הרגליים. תחת הכסא העמדתי את בקבוק המים הצמוד אלי דרך קבע, כי בלי לגימה פעם בכמה דקות אני מתייבשת, או מדמה שאתייבש.

למה אני משתפת אתכם במוזרויות הקטנות שלי ? היה יופי של ארוע, אבל…. לפני שיצאתי מהבית קראתי את "המסע הגדול", הנקרא כך משום שהוא סובב סביב הנסיעה בת ארבעה הימים אל מחנה בוכנוואלד – מאה ועשרים איש בקרון משא חתום ללא מזון וללא משקה. באולם הקונצרטים התרווחתי להנאתי, מתמכרת למה שבעיני הוא שיא הפינוק שהתרבות מציעה לנו, והרגשתי אשמה. הספר השתלט עלי.

כבר ארבעה ימים ושלושה לילות אנו לחוצים אחד לתוך השני, מרפקו בצלעותי, מרפקי בבטנו. בכדי שהוא יוכל לשים כראוי שתי כפות רגליו על רצפת הקרון, נאלץ אני לעמוד על רגל אחת. בכדי שגם אני אוכל לעשות כך ולחוש כיצד שרירי שוקי מתרפים מעט, נעמד גם הוא על רגל אחת. כך מרויחים כמה סנטינמטרים ואנו נחים לנו איש איש בתורו.

גדולתו של הספר אינה רק בתיעוד, אלא גם, ואולי בעיקר, בהרהורים, בתובנות, בתפיסת העולם, וגם באומץ נוכח הזוועה ונוכח התקפי האימה הפוקדים את סמפרון שנים רבות אחריה. כך, לדוגמא, הוא טוען שמצבו בכלא הנאצי טוב מזה של החייל השומר עליו: מצבי שלי מצב של יתרון בהשוואה עם החייל הגרמני…. מכיוון שהמהות ההיסטורית המשותפת לכולנו, לכל הנאסרים בשנה הזאת, שנת 43, היא החירות…. נכלאתי משום שאני אדם חופשי, משום שראיתי כורח לממש את חירותי ומשום שקיבלתי עלי כורח זה…. הוא (החייל) נמצא כאן לפי שאיננו במקום אחר, לפי שלא חש בצורך להיות במקום אחר, לפי שאינו חופשי (למותר לציין שהדברים מתיחסים למי שנאסרו ועונו בגלל עמדה פוליטית).

התרשמתי מאוד מיכולתו, בתוך הסבל הנורא, להכיר בסבלם של אחרים. מאה אנשים דחוסים בקרון בו הוא מוסע, והוא מהרהר במצבם הקשה מנשוא של היהודים, הנאלצים לנסוע בצפיפות גדולה עוד יותר.

שלד הספר מתקדם כרונולוגית עם הרכבת, אך הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן, ומעלה שורה ארוכה של נושאים למחשבה: כבוד האדם במצבים בלתי אפשריים, חופש ושעבוד, עצימת העינים נוכח סבלם של אחרים, יחסי הניצולים עם מי שלא היה שם, התמודדות עם נטל הזכרונות.

סמפרון, יליד ספרד, היגר עם משפחתו לצרפת לאחר מלחמת האזרחים בספרד. בתקופת מלחמת העולם השניה הצטרף למחתרת הצרפתית, ובשל פעילותו זו נעצר ע"י הגסטפו ונשלח לבוכנואלד.

אני ממליצה בכל לב גם על שני ספריו האחרים המתיחסים להתנסויותיו במלחמת העולם השניה: "המת הדרוש" אודות המאסר בבוכנואלד, ו"הכתיבה או החיים" העוסק בשאלת הזכרון והכתיבה אודות טראומות העבר.

 

Le Grand Voyage – Jorge Semprún

הוצאת ספרית הפועלים

1963 (1965)

תרגום מצרפתית: רן עדי

למה לא באת לפני המלחמה / ליזי דורון

למה לא באת לפני המלחמה

ספרה הדק של ליזי דורון, קובץ סיפורים קצרים מחיי אמה ומחייה כילדה, הוא מעט המחזיק את המרובה. בשפה פשוטה, בתיאור ארועים שגרתיים לכאורה, היא מספרת את הסיפור הנורא של אחרי השואה. הלנה אמה, ניצולת בוכנוואלד (עובדה הנחשפת רק לקראת סיום), לא באמת ניצלה מן השואה. פיזית כן, למרות נזקים בלתי הפיכים לבריאותה, אבל נפשית הטראומה המשיכה להניע אותה עד יום מותה. היא לא דברה על מה שהיה "שם", אבל ה"שם" הזה נוכח אפילו בעתות שלווה, וכמובן בזמנים של מצוקה (כמו לפני מלחמת ששת הימים) ובימים של סערת רגשות (ימי משפט אייכמן). בכל רגע ורגע היא מנהלת מלחמת הישרדות פרטית, מנסה לשמור לפחות על חזות של חיים רגילים, מוצאת תירוצים והצדקות למוזרויותיה, ושומרת על זקיפות קומה למרות המשא הנורא שהיא נושאת.

ליזי דורון מספרת, לא שופטת, לא מנסה לעורר רחמים או כעס, כמעט ולא מתיחסת למה שעשו החיים בצל אמה לאישיותה שלה. ודווקא ה"רגילות" הזו של הסיפור מעצימה את הצמרמורת.

מאוד מאוד מאוד מומלץ.

הוצאת חלונות

1998