הנוסעת האחרונה / טל ניצן

נינה, אשה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, מגששת את דרכה. אחרי שנים של פריקת עול, של שכרות ומין מזדמן בכל מקום ועם כל אחד, היא מנסה לחלץ את עצמה. הפצע הגדול בנפשה מקורו בהעדר אהבה הורית, ואת תלישותה היא מייחסת ליחסיה הקרים והמנוכרים עם הוריה, בעיקר עם אמה. "מי שלא יְקָרָה לאמא שלה", היא כותבת, "אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים". את ההשראה לנסיון ליצור לעצמה חיים מאוזנים יותר, בריאים יותר, היא שואבת מיומנה של אתי הילסום.

בדרכה בחזרה אל עצמה היא נעזרת באנשים טובים, כמו המעסיקה שלה במסעדה בה היא עובדת כמלצרית. אבל העזרה הממשית היא זו שהיא מוצאת כשהיא מסייעת לאחרים. השירות הלאומי הפגיש בינה ובין ציפורה, אותה היא מכנה ציפור, אשה מזדקנת שאותה היא מדריכה בשימוש במחשב, ואצלה היא מוצאת שלווה. הקשר עם אחיה ואחותה הפעוטים, ילדי אמה מנישואיה השניים, להם היא מקדישה תשומת לב ואהבה, מהווה אף הוא עוגן. ובכל זאת היא בודדה, בדידות שקשה לה עד מאוד לשאת.

הספר נפתח בפגישה אקראית בשירותים בנתב"ג בין נינה לצעירה אתיופית, המבקשת לבצע שיחה מהטלפון שלה. הפגישה הזו תפתח שרשרת של ארועים אלימים, תחשוף את נינה לעולם אכזר שלא הכירה, ותשגר אותה למשימת הצלה שתתנהל במשולב עם משימתה להציל את עצמה מעברה ומבדידותה.

טל ניצן בראה דמות חיה ורבת פנים, גדושת חולשות שהיא נחושה לנצח, מרוכזת בעצמה אך בעלת מחושים רגישים למצוקות הזולת. קשה שלא לחבב אותה ולקוות שתצליח להחלץ מבדידותה ולמצוא אהבה ושלווה. עלילת המתח, שנובעת מן הפגישה בנתב"ג, מתפתחת במקביל לתהליכים הנפשיים שנינה עוברת, והשילוב יוצר ספר קריא מאוד ומרגש מאוד. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2020

ששת / מישל טורנייה

כותרת משנה: תמיד יש עוד אי אחר

"ששת", כנרמז בשמו, מבוסס על ספרו של דניאל דפו, "רובינזון קרוזו". מישל טורנייה נצמד לפרטים רבים מן הסיפור המקורי, ועטף אותם בקטעים הגותיים ובתהפוכות נפשיות ורוחניות, שכתוצאה מהן גורלו של רובינזון שלו נפרד בסופו של דבר מזה של רובינזון אליבא דדפו.

ספינתו של רובינזון של דפו נטרפה ב-30 בספטמבר 1956. טורנייה הביא את גיבורו אל איי חואן פרננדס (שם שרד אלכסנדר סלקירק, האיש שסיפורו היווה השראה לדפו) בדיוק מאה שנים מאוחר יותר. שניהם ישהו בבדידות במשך שנים רבות לפני שיצטרף אליהם הנער שיכונה בשם ששת, ותעבורנה שנים רבות נוספות לפני שספינה אירופאית תגיע אל חופם. שניהם יכוננו לעצמם עותק של הציויליזציה שממנה הגיעו, ירבו לעיין בתנ"ך, יעסקו בחקלאות ובגידול עיזים, וייהנו מחברתו של כלב שניצל יחד איתם. אבל בעוד רובינזון המקורי מספר על איתנותה של הרוח האנושית, רובינזון של טורנייה חווה טלטלות רגשיות רבות, מודע לחולשותיו, ועומד לא פעם בפני התמוטטות. ההבדלים ביניהם באים לידי ביטוי ממש מן ההתחלה, כשרובינזון המקורי נותן לאי את השם "אי היאוש", יאוש שעליו הוא מתגבר, ואילו רובינזון המאוחר מעניק לאי את השם ספראנצה, תקווה, ומידרדר במהירות ליאוש משתק.

בימיו הראשונים באי מסתער רובינזון במרץ על משימת בנית ספינה, שתאפשר לו לשוט לצ'ילה, היעד הקרוב ביותר לאי. במהרה הוא מגלה כי בהיעדרם של אנשים אחרים מחשבתו מצטמצמת, והוא אינו מסוגל לחשוב על יותר מדבר אחד בכל פעם. כתוצאה מכך, בנה את הספינה הרחק מן החוף, ואין לו שום דרך להביא אותה אל המים. תחושת הכישלון מובילה אותו אל אזור הביצות של האי, שם הוא רובץ בבוץ, ומגלה כי כיוון שגלה מעדת אחיו בני האדם, שהחזיקוהו בחינת חלק מן המין האנושי בלי שיתפוס זאת, חש כי שוב אין כוח בו לעמוד על רגליו. חזיון תעתועים הפוקד אותו מצליח לחלץ אותו ממצבו הנואש, וכשהוא מצליח לארגן לעצמו דיו וקולמוס ומתחיל לכתוב את מחשבותיו נדמה היה לו שבמידת מה גאל את עצמו מתהום הבהמיות שלתוכה שקע, ושב לעולם הרוח. מכאן ואילך הוא נאחז בחוזקה בכל סממן של הציויליזציה כדי לא לשקוע שוב. הוא מביא למערה גבוהה את כל מה שהצליח לחלץ מן הספינה הטרופה, בונה לעצמו מעון רשמי, אליו הוא נכנס רק כשהוא נקי ולבוש כהלכה, כותב מגילת זכויות, קובע דיני עונשים – מחוך זה של מוסכמות ומצוות שאותו חגר בהחלטה נחושה כדי לשמור על זקיפותו. כשהוא מצליח לבנות שעון שקוצב את שעותיו, ומתחיל למנות את הימים, נשלמים החישוקים שהציב לעצמו, והוא מחליט למען שפיותו, כי "מעתה והלאה יהיה כל אשר סביבי מדוד, בדוק, מוכח, מתמטי והגיוני". החלטות לחוד וביצוע לחוד, ורובינזון יעבור גלגולים נפשיים נוספים. כשיתקרב אל גלגולו האחרון עדיין יחרד פן העצמי המעשי שלו יתפוגג בטרם יתפתח העצמי החדש, זה שיאפשר לו לחוות את מה שהוא מכנה "האי האחר", הווה אומר האפשרות לברוח מן המשמעת האכזרית של סידור העבודה והטכסים בלי לחזור בהכרח למדמנה. גלגול אחרון זה הופך אפשרי בזכות אישיותו של ששת, אליו הוא מתייחס תחילה כאל עבד נחות, אך לאחר שאסון הרסני פוקד אותם הוא נעשה ער יותר לבראשיתיות שבו, ומחפש אותה גם בתוך עצמו.

כותרת המשנה של הספר במקור היא "הלימבו של הפסיפיק". בתרגומו היפה של אהרן אמיר, כמו גם בתרגום לאנגלית, כותרת המשנה מתיחסת אל "האי האחר". שתי האפשרויות הולמות את מהותו של הסיפור.

מישל טורנייה בוחן לעומק את השפעתה של הבדידות על היחיד, ומנצל את הסיטואציה היחודית של רובינזון קרוזו להרהורים בשאלות של תרבות וטבע, של משפחה ומיניות, ושל משמעות החיים והמוות. ספר מעורר מחשבה, כתוב היטב ומומלץ.

Vendredi – Michel Tournier

שוקן

1985 (1967)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

אנרי דושמן וצלליו / עמנואל בוב

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס לאפלה הפנימית השוררת בחייהן של הדמויות שברא עמנואל בוב, ואכן נדמה שכל אחת מהן לוקה בעיוורון פנימי כלשהו, המונע ממנה ליצור קשר אנושי פשוט. שבעה סיפורים בספר, כל אחד מהם מתרחש במסגרת זמן מצומצמת, לפעמים נאחז ברגע יחיד, ובלב כולם דמות מיוסרת, כבולה בעבותות רגשיים, הכולאים אותה בתוך עצמה ומונעים ממנה את מימוש התשוקה לאהבה ולקרבת לבבות.

אשה מודיעה לבעלה במפתיע, מבחינתו, שאינה אוהבת אותו. גבר משוכנע שראה את אשתו מנשקת גבר זר, והחשד מענה אותו. אדם מנתק באחת את קשריו עם אהוביו ועם אוהביו, ומתייהר, "איני רפה כוח כפי שחושבים". בן שעזב בחרפה את בית הוריו וניתק איתם קשר, עושה דרכו חזרה חמש שנים מאוחר יותר. אלה כמה מן הארועים המניעים את העלילה בסיפורים, עלילה המתרחשת רובה ככולה בנפשותיהן של הדמויות, ומובילה כמעט תמיד אל מעשה קיצוני בתקוות שווא שיספק פורקן ומוצא מן המבוך הפנימי האפל.

עמנואל בוב ניחן בכשרון ללכוד מאפייני אישיות והלכי רוח באמצעות פרטים קטנים, לכאורה בלתי משמעותיים אך למעשה מעידים על רבדים עמוקים. בסיפור "ידיד אחר", כדוגמא, הסיפור שהרשים אותי במיוחד, המספר הוא גבר בודד מאוד, לכוד בטקסים קטנים ובמנהגים קבועים, שמונעים ממנו, כך אני מבינה את הסיפור, להתפרק בזעקה נואשת לידידות. בפתח הדברים הוא מטייל בפארק, ומן הדברים הקטנים שהוא מספר על עצמו נשקפת אישיותו כולה. הוא מעדיף את הגנים האנגלים על הצרפתים, כי ניתן ללכת בהם לאיבוד לכמה רגעים, "ובעיקר אין אנו חולפים על פני חזיתות בתי הקפה שמהן אנשים כה רבים מביטים בנו". הספסל, שעליו הוא בוחר לשבת, חייב להמצא במרכזו של הפארק, "כך ששטחים שווים של עצים ומדשאות יחצצו ביני לבין העיר מכל העברים". כשאדם זר מתייחס אליו בידידות, הוא מהלך לצדו "בצעדים מדודים, בצעדים שמוכנים להאיץ או להאט, כצעדיהן של נערות שמשדלות את העוברים והשבים". וכך הלאה, בסיפור זה ובאחרים, התבטאויות מדודות, פסיכולוגיה דקה, מעט המחזיק את המרובה, ואמפתיה שופעת.

הסיפורים, שראו אור במקור ב-1928 בעידודה של קולט, תורגמו ברגישות בידי מיכל אסייג, והקריאה בהם היא חוויה ספרותית מומלצת בהחלט.

Henri Duchemin et ses Ombres – Emmanuel Bove

אפרסמון

2019 (1928)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג

תולדות האהבה / ניקול קראוס

ליאו גורסקי הוא יליד פולין, שלאחר ששרד את השואה במנוסה ממחבוא למחבוא, היגר לארצות הברית כגבר צעיר, בתקווה להתאחד עם אהבת נעוריו, שהספיקה להגר לפני המלחמה. עוד בפולין כתב ספר על אהבתו, אך ככל הידוע לו כתב היד אבד ללא זכר. אלמה היא נערה בת חמש-עשרה, שמתרפקת על זכרו של אביה שנפטר, וחולקת את חייה עם אמה המנותקת ועם אחיה, צעיר מוזר, המאמין שהוא אחד מל"ו, אולי אפילו המשיח. כשאמה מתבקשת לתרגם ספר בשם "תולדות האהבה", אלמה מתמלאת סקרנות, גם משום ששמה ניתן לה על שם גיבורת הספר הזה, שעותק ממנו בספרדית נתן אביה לאמה, וגם משום שמזמין התרגום שומר על אלמוניות, ואלמה מקווה שהוא יהיה הגבר שישיב לאמה את שמחת החיים.

ניקול קראוס, בסגנון החביב עליה, מספרת מספר סיפורים במקביל, ורוקמת בהדרגה את הקשרים ביניהם. כאן מסופרים לסרוגין,  בנוסף לסיפוריהם של ליאו ושל אלמה, גם סיפוריהם של צבי ליטווינוב, הסופר שחתום על "תולדות האהבה", של אייזק מוריץ, סופר מצליח שאליו ליאו שולח כתב יד חדש, של עמנואל חיים, המכונה ציפור, אחיה של אלמה, ושל ברונו, חברו ושכנו של ליאו. מלאכת שילוב הסיפורים לכלל יצירה שלמה נעשית בקפדנות, אם כי לאורך הדרך היתה לי לעתים תחושת גודש, תחושה קבועה כשמדובר בספריה של קראוס, ואני סבורה שאפשר היה לצמצם מעט. דמותו של ציפור, לדוגמא, תופסת נפח בלתי מוצדק, למרות תפקיד המפתח שמופקד בידיו.

"תולדות האהבה" היא סיפור על ערגה. ליאו מעולם לא חדל להתגעגע לאהובה שאבדה לו בשל הנתק הממושך שכפתה המלחמה. כעת, זקן ובודד, הוא כמֵה לחברה, או לפחות למעט תשומת לב. בקטע נוגע ללב, ממש בפתח דבריו, הוא מספר: "אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים […] אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי". אלמה מתגעגעת נואשות לאביה, דבקה בחפצים שהשאיר, חוקרת דרכי הישרדות, ממש כמוהו. צבי פרסם את "תולדות האהבה" כדי לשמר את אהבתה המפתיעה של רוזה.

ההישרדות והבדידות, שבאות לידי ביטוי בולט במיוחד ביומיום של אלמה, הן חלק מחייהן של הדמויות האחרות. ליאו מספר שהוא וברונו מתקשרים בנקישות כדי לוודא ששניהם בין החיים, ששרדו עוד יום. "ציפור" מנסה לשמר את המין האנושי מפני המבול הבא. צבי נאבק להחזיק מעמד כשמתברר לו שנותר יחיד ממשפחתו: "הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עמה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להדחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו".

כפי שאפשר להתרשם משני הציטוטים הקצרים שלמעלה, ניקול קראוס ניחנה ביכולת לתפוס במדויק הלכי רוח, ולתאר אותם באופן מקורי וצובט לב. בזכות הכתיבה הטובה, בזכות המורכבות המדויקת של העלילה, ולמרות הנטיה לגודש, הספר מומלץ.

The History of Love – Nicole Krauss

כנרת זמורה ביתן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס

בלב ים, מערבית לפרת', בתוך בטנו של לויתן מת, מוצא צוות מחקר בראשותו של פרופ' קול את הקופסה השחורה של מטוס שנעלם כשלושים שנה קודם לכן. הקופסה הזו תהפוך את הפרופסור לכוכב תקשורת בעל-כורחו, כשכל מה שהוא משתוקק לו מתגלם בחברתה של אשתו, בפרחים שהיא מגדלת בגינת ביתם, ובפאי הלימון שהוא אוהב לחלוק איתה.

בלונדון, דאב, כבן שלושים, סובל מהתקפים של כאבי ראש שבעקבותיהם הוא חווה מעין זכרונות מחיים שאינם חייו. דאב ננטש כתינוק, וכשהיה בגיל שש אימצו אותו הורי האומנה שלו. ההורים המאמצים כבר נפטרו, ודאב חי לבד לאחר שהרס קשר זוגי משמעותי בהתקף זעם שלא הצליח לבלום. הוא אינו מרגיש צורך למצוא את הוריו הביולוגיים, אך משהו בחזיונות הממשיים שהוא חווה דוחף אותו להמשיך ולרדוף אחריהם כדי ללמוד משהו על עצמו.

בניו-יורק, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פיטר, כבן ארבעים, חי לבדו, מתפרנס מעבודות נקיון, בדרך-כלל פינוי פסולת מדירות עזובות ומוזנחות שאנשים עריריים נפטרו בהן, ומותם התגלה בשל ריח ריקבון שעלה מאחורי דלתותיהם הסגורות. באחד הבתים הוא מוצא מאחורי האסלה המזוהמת פרח יפיפה, ובביקורו הבא בספריה הוא שואל ספר בוטני כדי ללמוד על הפרח. בין דפי הספר הוא מוצא מכתב אהבה, שבו מונה הכותב שישה פרחים "מיוחדים כל-כך, נפלאים כל-כך, שכשאני חושב עליהם הם תמיד מזכירים לי אותך בלבד". בניגוד לדאב, שהשלים עם בדידותו, פיטר מבקש מוצא ממנה. הוא מצטרף לקבוצות של חובבי פרחים כדי להתחקות אחרי הפרחים שבמכתב, וחייו משתנים.

זכרון הוא נושאו הראשי של הספר, ודייויד וייטהאוס עוסק בו באופנים שונים במהלכה של העלילה. הוא מעלה את השאלה מה טיבם של הזכרונות, האם אנשים שחוו אותו אירוע בדיוק חולקים זכרון זהה, האם ניתן לבחור מה לזכור. הוא מתייחס לאופן בו זכרונות נוצרים, בעיקר בימינו כשכל רגע מתועד ומצולם ומשוגר לרשת. בדידות אף היא נושא מרכזי; כל אחת מן הדמויות בספר נקלעה אליה בנסיבות שונות, וכל אחת מגיבה לה בדרכה היחודית.

הסופר עושה שימוש מרהיב בפרחים כדי להעצים את הסיפור. לכל אחד מן הפרחים הנדירים הללו מיוחסות תכונות, שהן השלכה של נטיות לבם של בני האדם. קמפיון גיברלטר בודד, אוכל הכבשים שורד באמצעות תקיפה והתגוננות פעילה, קדופול מעודן, המאובן החי שורד בודד, אודומברה שביר וטהור, פרח המוות טפיל. מידלמיסט אדום, שאינו נזכר במכתב, אך משחק תפקיד בעלילה, הוא היופי בהתגלמותו, גדוד שובה לב של עלי כותרת ורודים, אסופים יחד בצורת לב, מרתקים, יפיפיים, יחודיים להפליא. האובססיה של פיטר כלפי הפרחים הללו מדבקת. אמנם לא יצאתי לחפש אותם בג'ונגלים ובמדבריות, אבל נהניתי למצוא אותם ברשת, ולמראה תמונותיהם (מצורפות למטה) הערכתי את הדיוק ואת הרגישות שבתיאוריהם בספר.

שלושת הסיפורים הנפרדים הופכים בסופו של דבר לסיפור אחד. כמה מן הקשרים ביניהם נרקמים בהדרגה במהלך העלילה, וקשר מתוק ועדין נשמר ממש לסיום. וייטהאוס כתב סיפור מורכב, מעודן ורב עוצמה גם יחד, המציג דמויות אמינות וסיפור מרגש. הכתיבה היפה שלו, שתורגמה היטב, הצליחה לגרום לי להשעות לגמרי את ההסתיגות מן המוזרוּת שבכאבי הראש של דאב, ולקבל אותם כאמצעי ספרותי להולכת העלילה אל הדיונים המעניינים שבה ואל תוך נפשם של גיבוריה.

"זיכרונות מחיים אחרים" הוא חווית קריאה שונה, מיוחדת ומומלצת.

The Long Forgotten – David Whitehouse

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

כל הסיפורים / טרומן קפוטה

טרומן קפוטה, המוכר בעיקר בזכות ספריו, "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"בדם קר", כתב גם עשרים סיפורים קצרים, הנכללים בספר זה. הסיפורים נכתבו בין 1944 ל-1982, הם שונים ברובם זה מזה, וכולם מצטיינים בכושר תיאורי וביכולת לחשוף את נפשם של גיבוריהם.

לא אתייחס כאן לכל הסיפורים, אזכיר רק כמה מאלה שנגעו במיוחד ללבי.

הביוגרפיה הפרטית של קפוטה באה לידי ביטוי בשני סיפורים, "זיכרון מחג המולד", שנכתב ב-1956, ו"חג מולד אחר", אחד מסיפוריו האחרונים מ-1982. הוריו של הסופר נפרדו בעודו תינוק, ושנותיו הראשונות עברו עליו באזור כפרי באלבמה בחברת קרובי משפחה. בסיפור הראשון מתאר הילד בן השבע סביבה המורכבת ממספר מבלבל של מבוגרים. אלה מנהלים את חייו, אך הוא אינו מתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים. חברתו היחידה היא בת שישים, ילדה שלא התבגרה. הסיפור נפתח בשלהי נובמבר, כשהכפור הראשון מסמן עבור השניים את תחילת עונת הפירות היבשים, נמשך עם תיאור ההכנות לחג המולד, ומסתיים עם החג. סיפור מכמיר לב על שתי דמויות בודדות, שמוצאות זו בזו נחמה. הסיפור השני מתרחש אף הוא באותה תקופת השנה. לראשונה בחייו מזמין אותו אביו, הזר לו, לבלות את חג המולד בחברתו בניו אורלינס. עולמו הילדותי מתערער, כשאגדות ילדותו מתנפצות בזו אחר זו. חברתו, הילדה-הזקנה, תשקם את תמימותו.

בדידות היא מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים. אחד מהם, לדוגמא, הוא "בין השבילים לעדן". אלמן, שנהנה מבדידותו החדשה, עולה לראשונה אל קברה של אשתו, בעיקר כדי לחלץ את עצמותיו ולרַצות את בנותיו. אשה זרה קושרת אתו שיחה, וחושפת בהדרגה את בדידותה, הדוחפת אותה אל בית הקברות בתקווה להסב אל עצמה את תשומת לבו של אלמן המשווע לבת זוג.

"סגור דלת אחרונה" הוא, בעיני, סיפור מבריק אודות אדם שכל קיומו מסתמך על דעתם של אחרים. הוא זקוק למחמאות, לחנופה, להכרה, וכשאלה אינם מגיעים מעצמם הוא יוזם אותם במירמה. בשיאו של הסיפור הוא מתמוגג מידיעה שקרית אודותיו שפורסמה באחד העיתונים, ידיעה שהוא עצמו דאג לפרסומה.

אלימות גם היא מוטיב חוזר בכמה מן הסיפורים. הקפיא את דמי "ילדים בימי ההולדת שלהם". ילדה בת עשר, מלאך-שטן, מגיעה לעיירה, ובתוך זמן קצר משבשת את סדרי חברת הילדים במקום. אפשר להתווכח עם התפיסה שהביאה להענשתה בעונש החמור מכל, בעוד שני הבנים האכזריים המאוהבים בה נותרו נקיים, אך כך או כך הסיפור מצטיין בגווני אימה מדויקים.

שניים מן הסיפורים מספרים סיפור דומה למדי: "פרוות חורפן משלך" המוקדם ו"המציאה" המאוחר, מפגישים כל אחד שתי נשים, גורלה של האחת שפר עליה, חייה של השניה השתבשו, והיא מנסה למכור מעיל יקר ערך לראשונה. השלד הסיפורי זהה, אך קפוטה הוביל את העלילה בכיוונים שונים, והיה מעניין להשוות בין הדמויות בשניהם.

אסתפק באלה, אם כי נהניתי לקרוא כמעט את כולם.

טרומן קפוטה כותב על חברות ועל ניצול, על ילדות ועל זיקנה, וכאמור על בדידות. גיבוריו הם אנשים יומיומיים, אפורים, לא גדולים מהחיים, אבודים באופן כלשהו. הסיפורים מלוטשים ומזוקקים, ומציגים דמויות אנושיות מאוד על חולשותיהן ועל מכאוביהן. רחל פן תרגמה יפה, והספר כולו מומלץ.

The Complete Short Stories – Truman Capote

פן וידיעות ספרים

2019 (1943 – 1975)

תרגום מאנגלית: רחל פן

בית הקפה של נורה אפרון / ורד שנבל

שלושה ישראלים מצולקים נפגשים בניו-יורק. ניסן, בעל בית הקפה שצולמו בו קטעים מסרטה של נורה אפרון, "יש לך הודעה", עזב את הארץ שלושים שנה קודם לכן, מתנתק לחלוטין מאם מפלצתית ששנאה אותו. ניסן הוא הומו בעל כישורי חִברות ירודים, כמֵה לידידות ולקִרבה אנושית. ליב מתגוררת בניו-יורק כבר ארבע שנים, עובדת בבית הקפה, וחולמת על עתיד כקולנוענית. ליב, על סף גיל ארבעים, עדיין שבורת לב בשל מותו של אהובה ומיוסרת בשל בגידתה בגבר לו עמדה להנשא. היא התייתמה פעמיים, מאמה שלה בהיותה בת שלוש, ומאמה החורגת אליה נקשרה, ובהגיעה לניו-יורק התנתקה מאביה. איילנד, יתום משני הוריו שנפטרו בהפרש של שבוע זה מזה, הגיע למנהטן זה עתה, שבור לב לאחר שננטש דקה לפני חתונתו, נטישה שגרמה לו לבזות את עצמו קבל עם ויו-טיוב.

נושאי הספר, כמשתמע מן התאור שלמעלה, הם אהבה, בגידה, נטישה, יתמות ומוות. הנושא הנוסף, והמרכזי שבהם, הוא הקשר בין שלושת האנשים הבודדים הללו, והאופן בו שינויים קטנים, או תזוזות קטנות, כפי שהסופרת מתארת אותם, בחיי אחד מהם משפיעים הדדית על חיי האחרים. הבדידות, שאליה התרגלו, ואולי אף בחרו לאמץ בשלב מסוים, תוחלף בקשר שייבנה בהדרגה, שני צעדים קדימה צעד אחורה. מכיוון שהסיפור מסופר שנים אחרי ההתרחשויות, הסופרת מאפשרת הצצה אל העתיד, בו מתגשמות תקוותיהם, ובכך תשומת הלב מופנית אל ה"איך", ולא אל "מה יקרה".

ורד שנבל היא סופרת סבלנית, בעלת חוש לפרטים ויכולת ליצור דמויות מוחשיות ותמונות חיות. יש בספר כמה רעיונות יפים, כמו המפגש הטעון בין ליב, שבגדה בבן-זוגה, לאיילנד, שנבגד על ידי בת-זוגו, מפגש שגורם להם לחוות את הצד השני. רעיון יפה נוסף הוא השילוב בין סיפורם הפרטי של ליב ואיילנד לסרט שאת מאחורי הקלעים שלו ליב מצלמת לערוץ היו-טיוב שלה. הסופרת אינה מציינת את שמו, אולי משום שצילומיו עדיין בעיצומם בעת התרחשות הארועים, אך שמו העברי, "אופטימיות היא שם המשחק", משקף יפה את רוח הספר, שהתקווה גוברת בו על העצב.

למרות הכתיבה היפה, איני יכולה להמליץ על הספר. הוא שבלוני מדי, אינו מחדש דבר, לקראת סיום משובצות בו סצנות שמקומן בסיטקום ניו-יורקי, ורוב הזמן לא היה לי אכפת בכלל מה יקרה לגיבוריו ואיך. לטעמי, אין די בכשרון לברוא חיים על הנייר. ספר צריך להעניק ערך מוסף כלשהו, זוית ראיה בלתי שגרתית, תובנה חדשה, משהו שיישאר איתי אחרי הקריאה. "בית הקפה של נורה אפרון" אינו כזה.

האיור הנאה מאוד על הכריכה, "סופה מושלמת", נוצר על ידי תומר חנוכה.

כנרת זמורה ביתן

2016

אישוליים / אלי שמואלי

יהושע הוא גבר צעיר, המכנה עצמו בחדרי צ'ט "אישוליים", כינוי המשקף את תחושתו כאיש שחי בשולי החברה, בלתי נראה, בלתי נחשב, או כפי שהוא מתבטא לגבי עצמו – האנטילופה שבשולי העדר, הרחק מן המרכז התוסס של החזקים והמקובלים. הוא בן עשרים וחמש, עדיין בתול, נשר מהצבא, נשר מלימודים, מתקשה להתמיד בעבודה. כל ישותו ממוקדת בהזדקקות האינסופית שלו לחברה ולאהבה, ולא נותרה בו אנרגיה לכל דבר אחר. מתחשק לטלטל אותו, להגיד לו שזה בסדר, שיש עוד אנשים כמוהו, שצריך להמתין בסבלנות, שלא יתייאש מעצמו ולא יניח לעצמו לשקוע. אבל זה בדיוק מה שהוא עושה, כמעט מרים ידים: הוא חי בחדר במרתף, שאותו הוא אף פעם לא טורח לנקות. הוא שרוי בעוני, אבל לא מתאמץ למצוא עבודה מעבר למשמרות הבודדות במיון דואר. הוא יוצא לחפש חברה וחום במקומות רחוקים, כמו הזולות בחופי סיני, ובמקומות קרובים, כמו ברים בירושלים עירו, ומכיוון שאינו מבין שהוא נושא איתו את אישיותו בכל אשר ילך, הוא חווה אכזבה אחר אכזבה. כשהוא מתאמץ הוא מצליח לקשור שיחה, אפילו שנונה, אבל מתקשה להתמיד בה. שיחת חולין היא מעל לכוחותיו. מאז שהיה ילד הוא מראה לעולם פרצוף עצוב. מרבית האנשים לא יתאמצו לראות מעבר למעטה החיצוני, ויסרבו אינסטינקטיבית להגרר אחר עצבותו, ולהכניס את ראשם הבריא למיטת חוליו. יתרה מזו, גם כשהוא מצליח ליצור קשר עם אשה, תחושת הכשלון השולטת בו תגרום עד מהרה לאשה שאתו לוותר עליו. נדמה כי אישיותו הנזקקת מעמיקה את בדידותו, ובדידותו מעמיקה את נזקקותו.

איך נוצר אדם כזה? חלקית הוא תבנית ילדותו. אנו מקבלים הצצה אל חייה של אמו, אשה דכאונית ומסוגרת החיה בדירה מטונפת, אשה שככל הנראה לא העניקה לו תשומת לב אוהבת. חלקית זהו מן הסתם אופי מולד. כך או כך, בשלב זה של חייו הוא אינו מסוגל לעזור לעצמו. אולי כשיתבגר – אם לא ישקע עוד יותר – ילמד להשלים עם מי שהוא, ימצא דרך לתמרן בין צרכיו לבין מוגבלותו, וישתחרר מן התלות האכזרית בתשומת ליבם של אחרים.

"אישוליים" כתוב נפלא. אין כאן סיפור דרמטי גדול עם דמויות גדולות, אלא סיפור צנוע המתרחש ברובו בחדרי לבו של האנטי-גיבור. אבל חדות הראיה של הכותב, התובנות המפוכחות שלו, התיאור האמין והמרגש שהוא שם בפיו של יהושע, והכשרון היוצר השופע שלו, יוצרים יחד דרמה של ממש שאוחזת בקורא.

בשורה התחתונה: ספר ללא דופי.

שלושה פרקים ראשונים

פרדס

2015

צייד בודד הוא הלב / קרסון מק-קאלרס

זהירות, ספוילר!

הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש במהלך קריאת הספר, אבל כשהגעתי כמעט לסיומו מחשבה אחת סילקה את כולן בגלל הקטע הבא. סינגר החרש-אילם, ה"גורו" של העיר, זה שבעצם נוכחותו, ביכולתו להקשיב ובהבנה שהוא מגלה, מהווה עוגן, סלע איתן להשען עליו, מתגלה ממש לקראת הסוף כאחד שבעצם לא מבין מה רוצים ממנו. מיק שקיבלה בגללו החלטה לצאת לעבוד, ד"ר קופלנד שחשב שמצא איש לבן תומך, האנשים שעצרו אותו ברחוב בבקשת הבנה – כולם פחות או יותר דברו אל הקיר. הבדידות, שהיא מוטיב מרכזי בספר, כל-כך קשה, שאנשים אפילו לא מחפשים מישהו לשוחח אתו – די להם במישהו שמקשיב ומבין לליבם. וכעת מסתבר שגם את זה לא היה להם. סינגר היה עבור כולם בדיוק מה שידידו היווני היה עבורו – נוכחות בסביבה, מישהו שאפשר לדבר אליו ולא לקבל מלל בתגובה, ותו לא. לא במפתיע, משנעלם העוגן של סינגר, חדל הוא עצמו מלשמש עוגן לאחרים.

זמן מה סבבו הרהוריו על העיר שהניח מאחריו. הוא ראה לפניו את מיק ואת ד"ר קופלנד ואת ג`ק בלאונט ואת ביף בראנון. פניהם צבאו עליו מתוך החשכה עד שחש כי נחנק הוא. הוא הרהר במריבה שבין בלאונט ובין הכושי. משמעותה של מריבה זו היתה מטושטשת במוחו ללא תקנה – אולם כל אחד משניהם תקף, בהזדמנויות שונות, בשצף-קצף את חברו שלא בפניו. סינגר הסכים עם כל אחד בתורו, אף כי לא ידע מה הדבר שביקשו ממנו כי יגנהו. ומיק – פניה הפגיעו, והיא אמרה דברים שרובם לא הבין כלל. ולבסוף ביף בראנון שב"קפה ניו-יורק". בראנון ולסתו השחורה כעין הברזל ועיניו הצופיות. וזרים שהלכו אחריו בחוצות ועצרוהו ושוחחו עמו מטעמים בלתי-מובנים. התורכי מחנות-האריגים שהיה מנופף בידיו לעומתו ומקשקש בלשונו כדי לצור מלים שאת צורתן לא דימה סינגר בנפשו קודם. מנהל-העבודה בבית-חרושת אחד וכושיה זקנה. איש-עסקים ברחוב הראשי, ופרחח שמשך חיילים לבית-זונות שבסמוך לנהר. סינגר טילטל בכתפיו מתוך מבוכה. הרכבת נעה מישרים, קלות. ראשו נינוע ונח על כתפו, ושעה קלה נימנם.

איזה ספר עצוב.

The Heart is a Lonely Hunter – Carson McCullers

הוצאת עם עובד

1961 (1940)

תרגום מאנגלית: יעל מדיני

(תורגם מחדש ב-2008 ע"י אברהם יבין)

המקום הריק / יהודית הנדל

שמו של הספר שאול מן הסיפור הראשון, ושם הסיפור לקוח מן המקום הריק על ספסל בגן, מקום שגבר שומר עבור אשתו שאיננה. הלך הרוח הנושב מן התמונה הזו מלווה את כל הסיפורים בספר. הלך רוח של בדידות ושל עצב ללא מרפא.

מרבית הסיפורים ממוקמים בתל-אביב, חלקם סביב גן דובנוב, שהיה בין מחוזות ילדותי. כך נפתח הסיפור "גן הבדידות":
אני גרה ברחוב דובנוב מול גן דובנוב, שיש הקוראים לו גן-האהבה, כי זוגות נאהבים עושים בו אהבה על הדשא בצל העצים הגבוהים, ויש הקוראים לו גן-הבדידות, כי אנשים בודדים מתהלכים בו תמיד, ולרוב זקנים בודדים, שלפעמים בחורף, בקור, נשארים לישון על ספסל, ובבוקר מוצאים אותם עובדי העיריה על הספסל קרים ומתים.

מכאן הסיפור יכול להתפתח לכיוון גן האהבה או לכיוון גן הבדידות, או אולי לשילוב של שניהם. בספר הזה הסיפור הוא על בדידות ועל עצב. אפילו כשהיא מתארת את נכדיה המשחקים בגן, נשזרת בסיפור אוירת נכאים מהורהרת.

הנה עוד קטע מן הסיפור, שבעיני הוא קורע לב:
ואולי היא יושבת עכשו, הזקנה הנאה ההיא, לבדה בבית, חוזרת ושרה לעצמה "הכוכבים רימו אותי, היה חלום – אך גם הוא עבר", ו"עתה אין לי כלום בעולם – אין לי דבר". ואחר-כך היא חוזרת להתחלה ושרה לעצמה "הכניסיני תחת כנפך", וגם עכשו היא בוודאי משתעלת כמו חונק לה בגרון ה"אין לי דבר". לפעמים היא אולי ממלמלת כמה פסוקים מן התפילה, ומתחילה לדבר אל הקיר ורוצה להכות את הראש בקיר מרוב בדידות, ואולי היא יושבת לבדה בבית על הכורסה ובוהה בטלויזיה, ממלמלת לעצמה את חרוזי השיר האהובים עליה, ואולי היא שוכבת במיטה בבית הריק ושרה לעצמה "הכניסיני תחת כנפך" ונרדמת תוך כדי שהיא מזמזמת, ואלוהים יודע מה היא חולמת.

יוצא דופן בספר הוא הסיפור "אגדת הכינור האבוד". הוא שונה גם במקום ההתרחשות ובמועדה – חיפה של לפני קום המדינה, וגם ביציאה מתוך עולמו של האיש הבודד אל מחוזות יפים יותר. הגיבור השחפן של הסיפור הוא כנר שמספר שוב ושוב סיפורים אודות באך, והתקבל אצלי הרושם שהסופרת נותנת לו את חופש הדיבור משום שגם היא כמוהו אוהבת את המלחין, ויכולה לדבר עליו ולהאזין למוסיקה שלו במשך שעות. ומכיוון שגם אני כך, נהניתי לקרוא אותו וללמוד דברים שלא ידעתי (לסיפור מצורף צילום של דף תווים בכתב ידו של באך, כתב רך וגלי והרמוני, כמו המוסיקה). בסופו של דבר הסיפור מתכנס למחוזות מוכרים, למחלה ולהרס ולמוות ולבדידות.

קראתי עד כה שני ספרים אחרים שלה: "הכח האחר", שכתוב נפלא, אבל מה שנשאר לי ממנו, ומה שהפריע לי בזמן הקריאה, היתה ההתבטלות העצמית שלה מול דמותו של בעלה הצייר (הספר הוא סוג של אוטוביוגרפיה). את הסיפורים ב"ארוחת בוקר תמימה" אהבתי, וכך גם את סיפורי "המקום הריק", ואני שמחה להמליץ עליו.

הוצאת הספריה החדשה

2007