הבשורה על-פי יהודה / עמוס עוז

973987

ארבעה ספרי בשורה – על-פי מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן – נכללים בברית החדשה, ומהווים חלק מן הקאנון הנוצרי. בשורות רבות יותר נותרו מחוץ לקאנון, ואחת מהן היא הבשורה של יהודה, שנכתבה ככל הנראה במאה השניה לספירה. בשורה זו מתארת שיחות שניהל ישו עם תלמידיו, ובעיקר עם יהודה, בימיו האחרונים, ועולה ממנה כי יהודה היה הנאמן ביותר מבין תלמידיו, האיש שעליו הטיל ישו את המשימה להסגירו לידי הרומאים, כדי שיוצא להורג ויתאחד עם אלוהיו. "עלה תעלה על כולם. אתה תקריב את האדם אשר אנכי עוטה", כך אמר לו. לבשורה לא היתה כל השפעה על התפיסה הנוצרית הרואה ביהודה בוגד, וממילא כבר ב-1965 ניקתה הכנסיה את היהודים מן האשמה הקולקטיבית, וגינתה את האנטישמיות הנובעת ממנה. ברגע של הומור נדיר בספר מתייחס אחד מגיבוריו לאשמה הקולקטיבית: הוא מספר על מפגש עם נזירה, שכשגילתה שהוא יהודי אמרה, 'הרי הוא היה כל כך, כל כך מתוק, איך יכולתם לעשות לו את זה?’ אני, מצדי, התאפקתי בקושי שלא להשיב שביום ובשעה שבהם אירעה הצליבה היה לי במקרה תור אצל רופא שיניים.

שמואל אַש, צלע במשולש המרכיב את עלילת הספר, אינו מתעניין ביחס הנוצרים כלפי היהודים, אלא דווקא ביחסם של היהודים כלפי ישו, ובבחירה לאורך הדורות להתמקד בהשמצתו במקום להתמודד עם השקפותיו. דמותו של יהודה מרתקת אותו. לפי פרשנותו, יהודה הוא בעצם מייסד הנצרות. הוא, שנשלח מירושלים על ידי הנהגת היהודים לרגל אחרי ישו ותלמידיו בגליל, הפך למאמין, ושכנע את ישו לעזוב את הפריפריה ולעבור ללב הפועם של הארץ. הצליבה היתה רעיון שלו, שנועד לאפשר לישו לבצע נס גלוי ולרדת מן הצלב, והוא ששכנע את ישו בהכרח שבו. לולא התעקשותו היו ישו ותלמידיו הופכים לאפיזודה נשכחת.

שמואל, וגם גרשום ואלד ועתליה אברבנאל, שתי הצלעות הנוספות במשולש, נקשרים אל סיפורו של יהודה בשל היבט הבגידה המיוחס לו. אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, נחשב בתנועה הציונית לבוגד בשל התנגדותו להקמת המדינה. עתליה, המחזיקה בדיעותיו של אביה, וגרשום, המתנגד להן, מתגוררים יחדיו באותו בית, חולקים את האבל על נפילתו במלחמת העצמאות של מיכה, בנו של גרשום ובעלה של עתליה. שמואל, שנבגד על ידי חברתו, ונתפס כבוגד במשפחתו משום שנטש את לימודיו, נענה להצעה לטפל בגרשום בתמורה למגורים.

מיהו בוגד? בדברי הימים הופיעו כפעם בפעם אנשים אמיצי לב שהקדימו את זמנם ומפני כך נקראו בוגדים או תימהוניים […] מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי. דה גול נחשב בוגד בעיני התומכים באלג'יריה צרפתית, לינקולן נחשב בוגד בעיני המצדדים בעבדות, הרצל נחשב בוגד כשהציע את רעיון אוגנדה. כמוהם גם יהודה, התלמיד הנאמן, ושאלתיאל אברבנאל, שהתנגד לרעיון חלוקת העולם למדינות, וסבר שיהודים וערבים צריכים לייסד בארץ קהילה משותפת.

הדיון המרכזי הזה באשר לתפיסת הבגידה שזור בנושאים נוספים הכרוכים ביחסי ישראל והעולם הערבי, ביצירתו של הסכסוך ובסיכויים – הקלושים עד מאוד – לפתרונו, באכזריותן של הדתות, בשעבוד שמשעבדים בני האדם אלה את אלה, ועוד. אין בספר תשובות, רק שורה ארוכה של שאלות, ומילותיו האחרונות הן "ועמד ושאל את עצמו".

כל הדיון המעניין הזה, שבשלו ניתן לספר שמו, תופס פלח זעום יחסית. רובו של הספר מוקדש לתיאור היחסים המתרקמים בין גיבוריו. עמוס עוז כותב נפלא, ומצטיין בתיאורים יפיפיים ומדויקים של המקום ושל התקופה, אבל למען האמת הסיפור די מתמרח ונמשך ללא סוף עם חזרות על גבי חזרות של אותם הפרטים שוב ושוב, כמו ההליכה האופיינית לשמואל – צעידה מתפרצת, ראשו קדימה כאיל ניגוח – מנהגו לפזר טלק תינוקות על זקנו ועל שערו בכל פעם שהוא יוצא מחדרו, המאכלים שהוא בוחר במסעדה הסמוכה לבית ועוד. נראה לי כי, כמו אצל סופרים מובילים ונחשבים אחרים, העורכים נהגו בכתב היד בחרדת קודש. מכל מקום, יופיה של הכתיבה והנושאים העולים ממנה מהווים פיצוי מספק, והספר מומלץ.

כתר

2014