ברוקלין / קולם טובין

462-416b

אייליש לייסי, צעירה אירית, חיה בשנות החמישים של המאה העשרים בעיירה אניסקורתי (מקום הולדתו של הסופר), עם אמה ועם אחותה הבכורה רוז. אביה של אייליש נפטר לפני מספר שנים, ושלושת אחיה היגרו לאנגליה לחפש פרנסה. שלוש הנשים מתקיימות בצנעה מהכנסותיה של רוז, ואייליש תורמת למשפחה מעבודתה החלקית בחנות מכולת מקומית. כומר אירי שחי בארצות הברית מציע לאמה לשלוח את אייליש לעבוד בברוקלין, והאם, בעצה אחת עם רוז, מחליטה לקבל את ההצעה. אייליש, לכאורה, אינה צד לענין, והשתיים מניחות שהחלטתן מספיקה. אייליש, שקטה ומופנמת, אינה מרבה לדבר, אינה מתחברת בקלות. השתיקה, חוסר היכולת לדבר על רגשות, היא נחלת המשפחה כולה, וגם סגנונו של הסיפור הוא כזה, כמעט לקוני וחף מרגשות.

הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם דמותה של אייליש שטוחה מדי. רוב הזמן היא מצטיירת כאאוטסיידרית, חסרת נסיון, פסיבית, מניחה לארועים ולאנשים לגלגל אותה מסיטואציה לסיטואציה. יש בה יושר פנימי, שבשלו היא מרשה לעצמה מפעם לפעם הרמת ראש קלה, התבטאות סרקסטית, אך היושר הזה קורס בקלות עם כל רוח משתנה. בסתירה לאלה, פה ושם מתקבל הרושם שמתחת לפני השטח מסתתרת אישיות מגובשת (רושם שמתפוגג בחלקו הרביעי של הספר). מכיוון שהספר נע כל הזמן קדימה בקצב מונוטוני, שקצת ייגע אותי, ואינו מתעכב במקומות שבהם נדרשים העמקה ומבט חודר, דמותה של אייליש סובלת מרמה מסוימת של אי אמינות.

דווקא בקטעים שבהם ניתנת הבמה לדמויות אחרות, המינימליזם עובד יפה. כך, לדוגמא, כשאייליש פוגשת באנגליה את אחיה ג'ק, לפני ההפלגה לאמריקה, הוא מדבר בקיצור, אך בפתיחות שהשניים אינם רגילים בה, על קשייו בימיו הראשונים כמהגר. דוגמא נוספת היא התנהלותה של האם, כשאייליש שבה לביקור באירלנד: במחוות קטנות מתגלה רצונה הנסתר לכאורה להשאיר את בתה לידה.

לעתים לא ברור מה התכוון הסופר לספר: האם זהו סיפור על ההגירה האירית לארצות הברית? האם זהו סיפורה של התקופה? שני המוטיבים האלה שלובים באופן בלתי מידתי, לדעתי. טויבין מנצל כל הזדמנות כדי לדחוף לתוך העלילה עוד פרט תקופתי – יהודי שחמק מהשואה, משקפי שמש שנכנסו לאופנה, טלויזיה בשלביה הראשונים, אינטגרציה חברתית אפופת חשדנות והתנשאות. לפעמים החיבור הזה מצליח, לפעמים הוא מאולץ.

ולמרות כל האמור לעיל, יש בספר קטעים נוגעים ללב, הוא מציג כמה דמויות מעוררות ענין, שהדינמיקה ביניהן משכנעת, ונראה לי שהצליח ללכוד את רוח התקופה.

Brooklyn – Colm Tóibín

בבל

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

מודעות פרסומת

בגן חיות הטרף / אריק לארסון

d791d792d79f-d797d799d795d7aa-d794d798d7a8d7a3

כותרת משנה: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי

"יש לנו כאן שישה או שמונה מבני 'הגזע הנבחר' שמשרתים בתפקידים מועילים ביותר אך בולטים […] אינני גזען, אבל יש לנו פה מספר גדול והדבר משפיע על השרות ומכביד עלי עוד". דברים אלה שכתב ויליאם דוֹד, שגריר ארה"ב בגרמניה בשנים 1933-1937, משקפים את הגישה הכללית של השגרירות, ושל הממשל שמאחוריה, בשאלת ההתיחסות לשלטונו של היטלר ולרדיפת היהודים. הוא הודה שחלקם הם מעובדיו הטובים ביותר, אבל חשש שנוכחותם בסגל השגרירות פוגעת ביחסים עם ממשלת היטלר ועל כן גורמת נזק לפעילות השגרה של השגרירות. כלומר, מה שקורה בגרמניה הוא עניינם הפרטי של הגרמנים, ועדיף לפייס אותם במקום למתוח ביקורת.

אריק לארסון מניח את המדיניות האמריקאית באותן שנים תחת זכוכית מגדלת, ועושה זאת באמצעות סיפורם של השגריר ושל בתו מרתה. ויליאם דוֹד, היסטוריון אפרורי, נבחר על יד הנשיא רוזוולט לתפקיד הרגיש של שגריר בגרמניה לאחר שאחרים דחו את הכבוד. הוא יצא לברלין עם אשתו ועם שני ילדיו הבוגרים, כשבלבו הוא נושא את הזכרונות הנעימים מימי לימודיו בגרמניה שנים רבות קודם לכן. עברו חודשים רבים בטרם הפנים את השינוי המהותי במדינה שאהב. לבתו מרתה, שהתרועעה וניהלה רומנים עם כל המי ומי, כולל מי שהיה מפקד הגסטפו רודולף דילס, לקח זמן רב יותר להתפכח, והאכזבה (וגם רומן עם סוכן נקו"ד) הובילה אותה כנראה להתגייס לשרות הרוסים.

ויליאם דוֹד היה אולי האיש הלא נכון לתפקיד, הן משום חיבתו לגרמניה שסנוורה אותו מלראות את המציאות, הן משום שהיה נטע זר בשירות החוץ, והן משום שסבל מתסכול תמידי כשלא נותר לו פנאי לעסוק בעבודה ההיסטורית שאהב. הוא נתקל בהתנגדויות מבית ומחוץ על כל שעל. ההתמודדות מול הגרמנים היתה בלתי אפשרית, ההתמודדות מבית – על רקע אישי ועל רקע ענייני – הכשילה אותו שוב ושוב. האם שגריר אחר היה משנה את מהלך ההיסטוריה? סביר מאוד להניח שלא. גם כשדוֹד הפך למתריע בשער, כשהיה ער לכוונות המלחמה של היטלר, וניסה להוציא את ארה"ב מבדלנותה, לא היה מי שישמע לו. יריבו בשגרירות, הקונסול מסרסמית', אמר עליו אחרי שנים: "לעתים קרובות אני חושב שמעטים בלבד תפשו את המתרחש בגרמניה באופן עמוק יותר ממנו". בזמן אמת הוא נותר במיעוט.

סימנתי לעצמי מראי מקום רבים כדי להמחיש את התקופה, אבל קצרה היריעה, ובאמת כדאי לקרוא את הספר ולא להסתפק במובאות. ובכל זאת הנה שלושה:

דברים שנאמרו בארה"ב בתגובה על ההצעה לרוזוולט לצאת נגד רדיפת היהודים:

אם יסרב לבקשת הסנאט, יספוג ביקורת ניכרת. אם ייענה לה, לעומת זאת, לא רק יעורר עליו את זעמה של ממשלת גרמניה, אלא גם יסתכן בדיון נוקב עם אותה ממשלה שעלולה, לדוגמה, לדרוש ממנו להסביר מדוע השחורים בארצנו אינם נהנים מזכות ההצבעה המלאה; מדוע מעשי לינץ' בשחורים במדינתו של הסנטור טיידינגז ובמדינות אחרות אינם מסוכלים או נענשים בחומרה; וכיצד יתכן שהאנטישמיות בארצות הברית, שלמרבה הצער הולכת וגוברת, אינה מרוסנת.

אחרי ליל הסכינים הארוכות (ואני חשבתי לתומי שהינדנבורג התנגד להיטלר):

הנשיא הינדנבורג שלח להיטלר מברק שבח. "מן הדיווחים שקיבלתי למדתי שאתה, בפעולתך הנחושה ובהתערבותך האישית האצילה, קטעת את הבגידה באיבה. הושעת את האומה הגרמנית מסכנה חמורה. על כך אני שולח לך את תודתי העמוקה ואת הערכתי הכנה".

על חיבתם של הגרמנים לבעלי חיים בניגוד זועק ליחסם לבני אדם:

בקלות יכול אדם להצטער שאיננו סוס!

"בגן חיות הטרף" הוא ספר מעמיק ומעשיר. לארסון הסתמך על יומנים שכתבו ויליאם ומרתה, וחיזק את הדברים שכתבו באמצעות מחקר מקיף באינספור מקורות נוספים. הוא מצייר תמונה נאמנה ומצמררת של החיים בגרמניה באותן שנים, מנתח בדרך מרתקת את ההתיחסות הגלובלית להיטלר כמו גם את יחסו של הגרמני ברחוב לשינויים שחווה, ובאמצעות מבט אל מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה בוחן את עמדת אי-המעורבות הרת האסון של העולם עד שהיה מאוחר מדי.

מומלץ ביותר

In the Garden of Beasts – Erik Larson

בבל

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש

עוד תראה / ניקולא פארג

d7a2d795d793-d7aad7a8d790d794-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

"עוד תראה" מסופר מפיו של גבר צרפתי כבן ארבעים, שבנו בן השתים-עשרה, קלמון, נדרס למוות בתאונה במטרו. המספר, החי בצניעות על משכורת של עובד מדינה, ואשתו נפרדו כשקלמון היה בן חמש. האשה נישאה לגבר אמיד ושאפתני, והמספר זכה במשמורת על בנם. בין האב ובנו שררו יחסים טובים רוב הזמן, אבל האב מספר בלי להסתיר על כל השגיאות שעשה, על צעקות שצעק, על העלבות שהעליב, על פגיעות שפגע בבן, על שנהג כלפי הבן כפי שאביו שלו נהג כלפיו. בזמן אמת כנראה לא היה מודע לתבנית ההתנהלות שלו, אבל במבט לאחור, כשכבר אי אפשר לתקן, הוא רואה ברור, וכמובן מתחרט.

הספר, מתחילתו ועד כמעט מחציתו, סוחט דמעות. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו גרוע יותר מלאבד ילד, ופארג מיטיב לתאר, ברכות עוצמתית ובשטף קטוע, את תחושת האובדן, את חוסר הטעם, את אוזלת היד, את העצירה המוחלטת של כל מה שנראה פתאם לגמרי לא חשוב. הבעיה בספר היא שהסופר יודע איך להתחיל, אבל לא ממש יודע איפה לעצור ואיך לסיים. מעיסוק כן ואמיץ בשאלות של הורות, הוא מתפזר לנושאים נוספים, בעיקר להגירה מאפריקה ולעירוב התרבויות בצרפת, שהם אמנם חשובים ומעניינים לכשעצמם, אבל הטיפול בהם שטחי, והדבר בולט במיוחד לאור הטיפול המדוקדק בנושא המרכזי. כהורה הוא מתמודד עם שאלות כמו הפרטיות שלה זכאי הילד, מידת המעורבות ההורית, השינוי במערכת היחסים עם הבן על סף גיל ההתבגרות ועוד. כצרפתי בצרפת המשנה את פניה הוא מפגין בעיקר תפיסות סטראוטיפיות שטחיות, ולא באמת נכנס לנושא. הספר הזה, קצר לכשעצמו, צריך היה להתכנס למסגרת של סיפור, ולא להתמרח לצדדים. גם המסע ההזוי לאפריקה והסיום הקטוע של הספר אינם מוסיפים דבר לאיכותו.

למרות האמור לעיל, אמנם הטיפול בנושא המשני אינו מספק, אבל לקורא שאינו צרפתי הוא מספק הצצה מעניינת אל החברה הצרפתית. כך, למשל, גיבוריו של קלמון הם חבריו לכתה בעלי השמות הערבים, ובדף הפייסבוק שלו הוא אף מגדיר את עצמו מוסלמי. אביו, לעומתו, לא הכיר היכרות של ממש אף אדם שאינו לבן. למרות האינטגרציה בבתי הספר, עדיין הרושם הוא של שני עמים – לבנים ואחרים – החולקים אותה פיסת אדמה, אך לא באמת חולקים את חייהם.

דעתי על הספר אינה חד-משמעית: יש בו דפים הראויים לקריאה לצד כאלה שאפשר היה לוותר עליהם. הוא לא ספר רע, אבל גם לא ספר חשוב או משמעותי. אסתפק, לפיכך, בסקירה ללא המלצה או אי-המלצה.

Tu Verras – Nicolas Fargues

בבל

2014 (2011)

תרגום מצרפתית: לנה אטינגר

אבנר ברנר / דרור בורשטיין

462-139

ייאמר כבר בתחילה – זו אי-המלצה.

העלילה מתרחשת בעיקרה בבית-ספר תיכון דתי: מורה מתאבד, תלמידה נרצחת, מנהל מסתגר, מורה נאצית לשעבר, מורה של"ח מכור למדים, תלמיד מכור לגמרא, תלמיד פנאטי רוצח ערבים, הורים חולי נפש, אב עסקן פוליטי, אם תימניה עם אובססיה למיזוג גלויות, משפחות לא מתפקדות, ואחד פרופסור ליבוביץ. אלה מקצת הדמויות והארועים המאכלסים את הספר הזה. הדמויות הן או סטראוטיפיות או הזויות, שום דבר באמצע, והארועים או שאינם מוסברים או שאין להם הסבר מניח את הדעת. בין לבין משולב בספר סיפור תלוש על מסע בחלל: אני מנחשת שהסופר התכוון ליצור הקבלה בינו ובין העלילה המרכזית, אך ללא הצלחה.

ניסיתי להבין למה נכתב הספר, והצלחתי לנחש רק דבר אחד: לסופר, שגדל במשפחה דתית-לאומית והתרחק מערכיה (עפ"י ויקיפדיה), יש חשבון פתוח עם העולם שעזב, והוא בא לסגור אותו בעוינות רבה. אם הוא מנסה להוכיח שהעולם ממנו בא הוא עולם נלעג של טירוף, הוא נכשל בנסיונו זה: תיאוריו הזויים מכדי שיתקבלו על הדעת, והטינה המפעפעת ממנו שוללת כל אפשרות לשיפוט אוביקטיבי. בקיצור, כדי לגייס דעות לטובתו, צריך לדעת לכתוב סיפור משכנע, וזה לא מה שקורה כאן.

נוצר אצלי הרושם שהסופר מנסה בקטעים רבים לחקות את סגנונו של יעקב שבתאי ב"זכרון דברים", ונוטה להתנסח בפסקאות ארוכות המשלבות זה בזה עבר והווה. נטיה סגנונית זו, במקומות שעלתה בידו, היא הנקודה היחידה לטובתו של הספר. לקראת כתיבת הסקירה עיינתי בכמה מקורות אודות דרור בורשטיין, ומסתבר שאכן עבודת הדוקטורט שלו עסקה בשבתאי.

מבחינה עלילתית הספר לגמרי לא ממוקד. לכאורה, רצח התלמידה הוא הציר שסביבו סובבת העלילה, אך שום חוט לא נקשר ושום מעגל לא נסגר, ולגמרי לא ברור אם התעלומה נפתרה אך פתרונה טבע במלל לא ברור, או שבכוונה נשארה לא פתורה. איך נקשר לכאן רצח האב הערבי ובנו, מהו המבוך שתחת בית הספר, מה תפקידם של התלמידים בתעלומה – הכל לא ברור ומאוד מבולבל.

בעמוד 168 (מתוך 248), כשהורי התלמידים מגיעים בחצות לאסיפת הורים, ובאותה שעה מתרחשת הצפת ביוב, ואלה שלא רוצים לעבור במים המזוהמים שטים במסדרון על לוחות ושולחנות (סצנה די מייצגת של העלילה כולה), מצאתי משפט שדי מיצה את תחושותי לגבי הספר: "וזה פשוט כבר היה יותר מדי, כמו סרט גרוע שבו, אחרי שוד בנק, מאסר ממושך של הגיבור בצינוק, ומלחמת אזרחים לקינוח, מופיעה גם בחורה שטוענת היא בתו המאומצת חולת העגבת של הגיבור החף-מפשע, יש גבול למה שאפשר לדחוס".

אני ממליצה לוותר.

את העטיפה היפיפיה עיצב נדב שלו

הוצאת בבל

2003

מאה ימים / לוקאס ברפוס

462-415b

רואנדה היתה נתונה שנים רבות תחת שלטון קולוניאלי, תחילה גרמני, ולאחר מלחה"ע הראשונה – בלגי. הן הגרמנים והן הבלגים היו מעורבים עמוקות בכל תחומי החיים ברואנדה, ושלטונם התאפיין ביד קשה. בין השאר טיפחו את האבחנה הגזענית שבין בני הטוטסי, שהועדפו על-ידם, ובני ההוטו, שדוכאו ואולצו לעבוד עבודות כפיה (עד התקופה הקולוניאלית אמנם היתה הפרדה בין שתי הקבוצות, אך הן חיו בהרמוניה יחסית). תוצאות השנאה שטופחה ע"י האירופים ניכרו גם לאחר שרואנדה זכתה בעצמאות, והגיעו לשיא בטבח שנערך במהלך 100 ימים בשנת 1994. שמונה-מאות אלף איש נרצחו.

"מאה ימים" מתרחש בקיגאלי שברואנדה באותה תקופה. דויד הוהל, שוייצרי שהתנדב באחד מארגוני הסיוע שפעלו באפריקה, מפתח אהבה משונה אל אגת, בת המקום. כשהאירופאים מתפנים מרואנדה עם פרוץ הקרבות השבטיים, הוא מחליט בגחמה של רגע להשאר שם. בשל האקט הזה מצאתי התיחסויות רבות אל הספר הזה כאל סיפור אהבה, אבל לדעתי התיחסות כזו מחטיאה את עיקר הספר.

לב הספר, והסיבה שבגינה היכה גלים בשווייץ, הוא פעילות ארגוני הסיוע. ברפוס, מפיו של הוהל, מוצא סיבות רבות לבקר את הפעילות הזו ולהטיל ספק ביעילותה. עד מחצית הספר קשה לקלוט אם התבטאויותיו הציניות הן מעין לגלוג משולב בהערכה, אבל בהמשך הוא מסיר את הכפפות לגמרי. כך, לדוגמא, הוא מבקר את הבחירה של עשרות ארגונים שונים לפעול באותו מקום: את המיקום הוא מיחס לתנאים הנוחים יחסית ששררו ברואנדה, לעומת מזג האויר הקשה ואי השקט הפוליטי שבמדינות אחרות. מעין גישה של "בואו נעשה משהו טוב, אבל חלילה לנו להתאמץ יותר מדי". את עיקר הביקורת הוא מפנה לקשר שבין ארגוני הסיוע לשלטון המושחת, קשר שגורם לכך שהסיוע לא מגיע למי שבאמת צריך לקבל אותו, נהפוך הוא (בצרוף מקרים קראתי היום כתבה על הבצורת בסומליה: המזון הרב שנשלח מאירופה ומארה"ב אינו מצליח לפתור את בעית הרעב, משום שארגונים מקומיים מונעים את העברתו לאלה שבאמת זקוקים לו). הנה דוגמא למה שהוא כותב בהקשר זה:

מאחר שלא היתה דרך טובה יותר להוכיח את כנותנו, ואיזו קללה סודית אילצה אותנו להוכיח ולשוב ולהוכיח את הגינותנו, מאחר שלא היתה ראיה טובה יותר מאשר כביש משוטח, מכשיר טלפון שמצלצל לראשונה באיזו לשכה נידחת, עפרון שוויצרי מחודד בידו של פקיד זוטר – נתנו להם את העפרון שבו כתבו אחר כך את רשימות המוות, התקנו להם את חיבור הטלפון שבעזרתו נתנו את פקודות הרצח, ובנינו להם את הכבישים שבהם נסעו הרוצחים אל קורבנותיהם.

לא שלא היה לנו אכפת מה הם עושים בסיוע שלנו, כלומר, ודאי שהיה לנו אכפת, אבל אנחנו לא ראינו את התוצאות, ראינו רק את טוהר המידות שלנו, שציווה עלינו לעזור. ואני אפילו לא חושב שהם רימו אותנו או הוליכו אותנו שולל, הם פשוט לא הטרידו אותנו בדברים שהעמידו בספק את יושרנו.

בהמשך מתברר שבשעה קשה באמת, גם על טוהר המידות של המתנדבים לא ניתן לסמוך.

הספר נפתח במילים "ככה נראה אדם שבור": התיאור הזה מתייחס לדויד הוהל שיצא לאפריקה מלא כוונות טובות, והמציאות שברה אותו.

ספר מעניין מאוד, ולכן מומלץ.

Hundert Tage – Lukas Barfuss

הוצאת בבל

2011

תרגום מגרמנית: טלי קונס

ימי שני כחולים / ארנון גרונברג

1102032

ארנון גרונברג, סופר יהודי הולנדי המתגורר כעת בארה"ב, מספר בספר ביכורים משנת 1994 על חייו בשתי נקודות זמן – בגיל חמש-עשרה כנער מבולבל ומרדן, ובגיל עשרים ושתים כאיש צעיר מבולבל לא פחות.

משפחתו של ארנון היא מתכון לאסון: האם ניצולת שואה, שהתנהלותה בבית גובלת בטירוף. האב שיכור חסר עמוד שדרה, שעיסוקו אינו ברור. אחותו הסתלקה מהבית בהזדמנות הראשונה, ועלתה לארץ, שם היא מתגוררת בדירה מוכת מקקים. ארנון בן ה-15 מעביר את ימיו בערפל של אלכוהול, נכשל בכל המקצועות בבית הספר, מושעה, מתאהב לכאורה בבת גילו רוזי, שנפרדת ממנו ללא סיבה ברורה, ובאופן כללי מתעב את העולם, ועושה כל שביכולתו להרוס את עצמו. תחילה חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב סקירה על הספר: בדרך-כלל לא מדברים אלי הגיבורים המבולבלים האלה. אבל עכשו, יומיים אחרי שסיימתי אותו, אני חושבת שהבעיה היא לא באינטראקציה ביני ובין גיבור הספר, אלא בכתיבה. תיאור סתמי של התנהלות מבולבלת אינו מספק: חסרה תובנת המבוגר הכותב, חסרות נקודות התיחסות שיעניקו לעלילה צידוק הגיוני ורעיוני כלשהו. כך, לדוגמא, הוא זורק פעמיים באגביות, ובשלב די מאוחר בספר, רמזים על היותה של אמו ניצולת שואה, אינו אומר כמעט מילה על הדרך בה גידלו אותו וכו'. הכל מאוד מפוזר ולא מגובש.

בחציו השני של הספר, כשגיבור הספר בן 22, מסתבר שהתוצר של אותם נעורים מבולבלים הוא איש צעיר חסר שורשים, חסר אחריות, מתקיים בקושי, ומבלה את מרבית זמנו בחברת זונות. בפרקים שבהם הוא בן 15 עדיין יש עלילה כלשהי, יש איזה זעם של בן-עשרה שאפשר לחפור ולמצוא לו צידוק. בפרקים של גיל 22 גם אלה אינם, ואנו נותרים עם תיאור אחר תיאור של מפגשים מיניים חסרי טעם, שגם הוא עצמו, למרות חיבתו לאהבה קנויה, יוצא מהם בהרגשת תפלות.

הנה קטע לדוגמא, המסכם יפה את רוח הספר:

ידעתי שלאף אחד לא אכפת ממך, וממה שאתה עושה, ושלאף אחד גם לא יזיז אם תתפגר או לא. לכל האנשים יש תחליף,בדיוק כמו לשקית פלסטיק. הם רק חושבים שהם מיוחדים במינם, יוצאי דופן, ושהילדים שלהם אפילו הרבה יותר מיוחדים מהם. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות, וכל זמן שאתה רוצה בכך, אתה חייב לסתום ולא לקשקש יותר על שקיות פלסטיק. מהתקופה שבה עבדתי במשרד, ומתקופות מאוחרות יותר, אני יודע שאין דבר נורא יותר מאנשים שחושבים שאין להם תחליף. במה שנוגע לי, אני יודע שאחסר למישהו בערך כמו הזרזירים שמחרבנים בכל פינה בתחנה המרכזית, וכמה אנשים שאני מאוד מחבב, גם הם יודעים את זה.

הספר זכה בפרס לספר ביכורים, והפך להיט בהולנד.

ייאמר לזכותו של ארנון גרונברג שידו קלה על המקלדת, והוא מצליח לייצר תמונות קטנות בכשרון לא מבוטל. חובבי אמירות ציניות ימצאו בספר כמה משפטים נאים לציטוט. הבעיה היא שאין בכך די כדי לייצר ספר. צריך שיהיה בו משהו נוסף, עומק כלשהו שיעניק משמעות לקטעים הנפרדים.

לדעתי, אפשר לוותר.

ראיון עם הסופר

Blue Mondays – Arnon Grunberg

הוצאת בבל

2011 (1997)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

הסערה / רומן גארי

10020610

"הסערה" הוא קובץ של שבעה סיפורים: חמישה מהם נכתבו ופורסמו כסיפורים בפני עצמם, ושניים הם בעצם טיוטות לספר באורך מלא: "עד כלות הנשימה" הוא הגרעין ממנו צמח "כלב לבן", והספר שצמח מ"היווני" אינו מוכר לי – או שלא נכתב או שלא תורגם.

רומן גארי הוא בעבורי יותר מסופר. הוא השפיע על תפיסת עולמי, וההתפעמות שלי ממנו שומרת על רעננות ועל חיות גם בקריאות חוזרות. בסיפורים שב"הסערה" אני מוצאת במנות קטנות את מה שניתן ברוחב יד וברוחב לב בספריו. אני מתקשה לנסח המלצה על הספר דווקא משום שהוא משפיע עלי ביותר ממימד אחד.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא המוקדם ביותר. הוא נכתב בשנות ה-30, לפני מלחמת העולם השניה שהשפיעה על עיצובו של גארי כסופר וכאדם ועל נושאי כתיבתו. אולי משום כך הסיפור שונה במבנהו מיצירותיו האחרות. השוני הבולט הוא בטוויסט הטרגי שבסופו, שמשהו מסוגו ניתן למצוא רק באחד מספריו, "ליידי L" (כשאני אומרת "אחד מספריו", הכוונה כמובן רק לספרים שתורגמו לעברית – בערך שליש מכלל יצירתו). לדעתי, גארי לא נזקק ל"טריק" מזן הטוויסטים משני העלילה, ואכן בסיפורים ובספרים האחרים גם אם מופיעים טוויסטים הם צנועים יותר, ונוטים אל צד החמלה.

להתנסויותיו של גארי כטייס במלחמת העולם השניה היתה השפעה עמוקה על יצירתו. הוא הירבה לכתוב על הטפשות והרוע שבמלחמות מצד אחד ועל אחוות הלוחמים וגבורתם מצד שני. ארבעה מהסיפורים בספר מושפעים מן המלחמה: "אישה קטנה אחת", "גיאוגרפיה אנושית", "סרג'נט גנמה", ו"עשר שנים אחרי או הסיפור העתיק בעולם". בראשון יש גם כמה מן האלמנטים ה"אקולוגים" המאפיינים את ספרו "שורשי השמיים".

אילו היתה לי השפעה על בחירת ספרים לתרגום, הייתי ממליצה מאוד לתרגם קודם את הרומנים שלו, ורק אחר-כך ספרי אוסף מן הסוג הזה. גארי ראוי להיכרות במלוא רוחב היריעה שלו.

למרות שאני אוהבת את הספר, ולמרות שיש סיכוי סביר שגם מי שלא מכיר את גארי יאהב אותו, לא אמליץ עליו למי שעדיין לא קרא כמה מספריו. הספר מתאים יותר לחוקרי ספרות, או לאוהבי גארי שישמחו לקבל אותו גם במנות קטנות.

L`orage – Romain Gary

הוצאת בבל

2010 (2005)

תרגום מצרפתית: שירלי אלקלעי

השטן בעיר הלבנה / אריק לארסון

462-351b

במהלך החודשים מאי עד אוקטובר 1893 נערכה בשיקגו התערוכה העולמית לציון 400 שנה להגעתו של קולומבוס לאמריקה (התערוכה כונתה לכבודו "הקולומביאנית"). היתה זו התערוכה הגדולה ביותר באותה מאה. למארגני התערוכה הקולומביאנית היו שתי מטרות שאפתניות: להעניק לשיקגו, שסבלה מתדמית נמוכה, מעמד שווה (או לפחות קרוב) לזה של ניו-יורק, ולהאפיל על הישגי היריד שנערך כמה שנים קודם לכן בפריז, יריד שלכבודו הוקם המגדל הגבוה ביותר בעולם באותה תקופה, מגדל אייפל.

שיקגו של אותם ימים היתה עיר שחורה, פשוטו כמשמעו. עשן מזוהם כיסה אותה בכל שעות היממה, והצחנה היתה לעתים קשה מנשוא. התעשיה המרכזית בעיר היתה זו של האיטליזים, והקולות והריחות שעלו משם מיררו את חיי התושבים. נוספו לזה מערכת ביוב לא מוצלחת, צואת בעלי חיים, ופגרי סוסים שננטשו ברחובות לאחר שעייפו מהובלת כרכרות. יחד עם זאת היתה שיקגו כרך תוסס שמשך אליו אלפי אנשים, ובתחילת העשור האחרון של המאה ה-19 היתה העיר השניה בגודלה בארה"ב.

התערוכה העולמית, לעומתה, כונתה "העיר הלבנה". בניניה המרשימים תוכננו במיטב המסורת האדריכלית הקלאסית ונצבעו לבן. אדריכלות הנוף המוקפדת, פרי מוחו של מי שתכנן את הסנטרל פארק בניו-יורק, יצרה מראות משובבי עין. בתקופה שבה אמצעי התאורה העיקרי היה גז, העיר הלבנה הוארה באלפי נורות חשמל. היא הציגה חידושים בתחומים רבים – מזון, תעשיה, תחבורה ועוד. גולת הכותרת מבחינת הקהל הרחב היה הגלגל הענק הראשון בעולם, שתוכנן ונבנה במיוחד עבור התערוכה. המטרה לשבור את שיאי פריז הושגה פעמיים: הנקודה הגבוהה ביותר בגלגל היתה גבוהה יותר ממגדל אייפל, וביום העצמאות האמריקאי נרשם שיא יומי של מבקרים – מעל 700 אלף, פי שלוש מן השיא של פריז.

אריק לארסון מספר במקביל את סיפוריהן של שתי הערים באמצעות שני אישים: דניאל ברנהיים, האדריכל שהיה הכוח המניע של התערוכה (מי שתכנן, בין השאר, את בנין המגהץ בניו-יורק), וה' ה' הולמס, רוצח סדרתי, בעל מלון בשיקגו, מלון שנבנה כדי לאכסן את המבקרים בתערוכה, ובו העלים הולמס עשרות אנשים. לפחות 50 איש נעלמו במלון, שרידי גופותיהם של 9 איש נמצאו, וההערכות מדברות על רוצח שקטל קרוב ל-200 איש. באחד המאמרים שקראתי אודות הספר נאמר שלארסון ניסה למצוא קוים מקבילים בין שני האישים. אני חושבת שכותב המאמר רואה מהרהורי לבו, ואין לחפש בספר את מה שאין בו. השיטה של שני סיפורים המסופרים לסרוגין אין בה יותר מאמצעי לספר את סיפורה של העיר מכמה היבטים, ואין סיבה לחפש מעבר לזה.

לארסון מיטיב לתאר את עבודת הנמלים הסיזיפית שהיתה כרוכה בהקמת התערוכה מאפס בתוך שתי שנים. על רקע התערוכה הוא מתאר את החברה האמריקאית באותה תקופה, את המשבר הכלכלי, את מאבקיהם של איגודי העובדים, את המבנה החברתי. גם תיאוריו את אישיותו והתנהלותו של הולמס מצוינים. אהבתי במיוחד את אינספור האזכורים של אישים ומאורעות מוכרים וקישורם לתערוכה או למשפט של הולמס. כך, לדוגמא, הוא מספר שאביו של וולט דיסני עבד בהקמת התערוכה, וסיפוריו על העיר הקסומה הלהיבו את בנו. הוא מיצר על שמרק טוויין לא הגיע לסקר את היריד: טוויין הגיע לשיקגו, חלה, שכב 11 יום במלון וחזר כלעומת שבא. הוא מתאר את המאבק על שיטת התאורה של התערוכה – זרם ישיר או זרם חילופין. הוא נכנס לפרטים כמו סוג האדמה, מזג האויר וחומרי בנין, ועושה זאת בדרך שמשתלבת יפה בסיפור בלי להפוך לטכני מדי. אהבתי במיוחד את האזכור של עו"ד קלארנס דארו, שהתנגד להטלת עונש מוות על הולמס, וחזר על טיעוניו במשפט של ליאופולד ולב, המתואר באחד הספרים האהובים עלי, "כפיה" מאת מאיר לוין. התוצאה של אלפי הפרטים שזוכים לתשומת לבו היא יצירה מעניינת ונעימה לקריאה.

The Devil in the White City – Erik Larson

הוצאת בבל

2008 (2003)

תרגום מאנגלית: אור אלכסנדרוביץ'