רגטיים / א.ל. דוקטורוב

62719

רגטיים הוא סגנון מוסיקלי בעל שורשים בקהילות האפרו-אמריקאיות, שהיה פופולרי בין השנים 1895 ו-1919. הספר "רגטיים" מתרחש באותה תקופה, ומתאר את החברה אמריקאית של תחילת המאה העשרים.

דוקטורוב כתב יצירה קליידוסקופית, שתמונותיה מתחלפות ומציגות כל אחת בנפרד מבט על החברה מזוית יחודית. התמונות שוזרות יחדיו לבלי הפרד דמויות היסטוריות עם דמויות בדויות, ונעות בין עשירי החברה לנדכאיה, בין שחורים ללבנים, בין תעשיינים לאנרכיסטים, בין גברים לנשים. קורותיה של משפחה אחת מובילות את העלילה – אם ניתן בכלל לדבר על עלילה מסורתית ברובו של הספר – וכל סיפורי המשנה לכאורה משתלבים בזה שלה לכלל סיפור כלל-אמריקאי.

זיגמונד פרויד, שביקר בארצות הברית ב-1909, אמר כי, "אמריקה היא טעות, טעות ענקית", והסופר מוסיף, "לא מעטים בחופים אלה [היו] מוכנים להסכים עמו". אמריקה שדוקטורוב מתאר סובלת מאבטלה עמוקה, הפועלים משתכרים משכורת רעב, ילדים יוצאים לעבוד, נסיונות התאגדות נתקלים בהתנגדות ברוטלית, והפערים בין עשירים לעניים בלתי נסבלים. הנרי פורד ממציא את פס היצור, כך ש"לא רק שחלקי המוצר המוגמר יוכלו להחליף זה את זה, אלא שגם אנשים המייצרים את המוצרים יהיו בעצמם חלקים היכולים להחליף זה את זה". נשים הן "יצור מעשה ידיהם" של גברים, כפי שאומרת אמה גולדמן – "אמה האדומה" האנרכיסטית והפמיניסטית – כשהיא מנסה לשכנע את אוולין נסביט – דוגמנית ושחקנית שהתפרסמה כשבעלה רצח את מאהבה, האדריכל סטנפורד וייט – להסיר את המחוך החונק. ובתוך כל אלה מבעבעת גזענות מכוערת, שהארוע הנובע ממנה מאחד יחדיו את כל התמונות הקליידוסקפיות ליצירה מגובשת.

"רגטיים" אמנם נטוע בתקופה מוגדרת, כחצי מאה לפני כתיבת הספר (וכמעט מאה שנים לפני זמננו), ויש עניין רב במבט ההיסטורי-חברתי שהוא מציע, אך הוא רלוונטי גם עשרות שנים אחרי תקופתו, שכן כמה וכמה מן התופעות המטרידות של היום שורשיהן כבר אז. דוגמא בולטת אחת מוצגת בעת סיקור משפטו של הארי קנדל תוֹ, בעלה של אוולין נסביט. העתונים עקבו בדקדקנות אחר עדותה של אוולין, אולי אלת המין הראשונה של הזמנים המודרנים, ואנשים ממולחים הבינו כי יש תהליך שבכוחו מצטיירת בתודעת הציבור דמותם של אנשים מסוימים, המוזכרים תכופות בחדשות, כאילו היתה רבת מימדים מכפי שהינה במציאות […] תמהו אם יוכלו לייצר אנשים כאלה לא מתוך המקריות של מאורעות שבחדשות. לידתן של תרבות הידוענים ושל שימוש מניפולטיבי בכוחה של העיתונות.

רשימת האישים והארועים המשולבים בספר היא אינסופית ומגוונת – בוקר ט. וושינגטון, הודיני, צ'רלס ויקטור פאוסט, פרנץ פון פאפן, הארכידוכס פרדיננד, אנשי הראינוע, שחקני בייסבול, ועוד ועוד. לעתים הם ממלאים תפקידי מפתח, כמו ג'יי פי מורגן, איש הכספים הכל יכול. לעתים הם משמשים להרחבת יריעת הסיפור, כמו רוברט פירי מגלה הארצות, שהגיע לקוטב ב-1909, אך בדיעבד התברר שהחמיץ אותו בארבעים קילומטר. דוקטורוב מרמז לכך כשהוא מתאר כיצד פירי סובב סביב עצמו שוב ושוב, מנסה לאתר את המיקום המדויק של הקוטב (תיאור זה מהדהד תיאור אחר, כעשרים עמודים קודם, שבו הסופר תיאודור דרייזר, המתוסכל מביקורת שלילית, משנה את כיוון ישיבתו לילה שלם ואינו מוצא לו מקום). בין אם הם נוטלים חלק אקטיבי בעלילה, ובין אם הם משחקים תפקיד צדדי או מוזכרים באמרת אגב, כולם יחד משקפים את פני החברה האמריקאית בתקופתם. אמרת אגב שכזו, כדוגמא, מופיעה לקראת סיומו של הספר: כשמסתיימת הפרשה שבמרכז שלישו האחרון של הספר, פרשה ששורשיה בגזענות כלפי נגן רגטיים שחור העור, נוסע אחד מגיבוריה דרומה, ועובר בעיירות בג'ורג'יה, מקום שם דברו אזרחים בצלם הדל של האילנות בכיכרות על תלית היהודי ליאו פראנק בשל מה שעולל לנערה נוצריה בת ארבע-עשרה, מרי פייגן. ללמדך שלגזענות פנים רבות (ליאו פראנק היה קורבן לעלילה, והקו-קלוקס-קלאן ביצעו בו לינץ').

מפתה מאוד לבדוק ללא הרף את כל הפרטים שבספר, לאמת או לשלול את תקפותם. אמנם פניתי שוב ושוב לרשת, אבל עד מהרה הגעתי למסקנה שגם במקומות בהם דוקטורוב בדה ארועים ודמויות, הם מבוססים במידה משמעותית ומניחה את הדעת על המציאות. באחד מחיפושי מצאתי כי דוקטורוב עצמו אמר, בהתייחס לדברים שכתב על מורגן ועל פורד: “I’m satisfied that everything I made up about Morgan and Ford is true, whether it happened or not.”

"רגטיים" הוא ספר מרהיב, המצטיין במלאכת הרכבה מושלמת, ברוחב יריעה, ובתיאורים חיים ויפיפיים שתורגמו לעברית עשירה ומענגת בידי אהרן אמיר.

Ragtime – E.L. Doctorov

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

שלוש מיצירותיו של המלחין והפסנתרן סקוט ג'ופלין, המזוהה עם סגנון הרגטיים

The Entertainer

Wall Street Rag

Maple Leaf Rag

היריד העולמי / א.ל. דוקטורוב

c01kxvgartbznwaa

אדגר לורנס דוקטורוב, יליד 1931, מתאר את חייו בשנים 1939-40. הספר מסופר ברובו מפיו של הסופר המבוגר, המשחזר את חייו בברונקס, ומשולבים בו מספר פרקים קצרים מפיהם של אמו רוז ושל אחיו הבכור דונלד. הספר הוא ביוגרפי במובהק, למרות שכמעט במובלע מצוין פעם אחת ששם המשפחה הוא אלטשולר. יתכן שבכך ביקש הסופר להצביע על עובדת שילוב מידה מסוימת של בדיה בזכרונות, בדיה – או השלמה מן הדמיון – שאולי משתמעת מאליה לאור הפירוט הרב של האירועים, כאילו לא חלפה כמעט חצי מאה מאז התרחשותם.

דוקטורוב משחזר בכשרון רב את אוירת התקופה, ואת כל הפרטים מהם הורכב היומיום. בערך אחרי מאה עמודים שאלתי את עצמי מתי תתחיל להתגבש עלילה, אבל לא היצרתי על התמהמהותה, שכן התיאורים בספר הם בבחינת הזמנה לבקר בעולם כפי שהיה בשנים המתוארות. גם אם מדובר בפרטים בנאליים, כמו משחקי רחוב, סרטים, ארוחות, מלבושים, החִיּוּת שבה הם מטופלים הופכת את הקריאה לחוויה מהנה. אי אפשר להמנע מלהזכר באירועי ילדות דומים שארעו לקורא, גם אם בתקופה אחרת ובמקום אחר, ולהשתאות מיכולתו של הסופר להפיח נשמה מיוחדת בילדות שגרתית למדי. לכך יש להוסיף את יכולתו המרשימה של דוקטורוב להביע במדויק את תחושותיו של הילד יחד עם הפרספקטיבה של המבוגר, יכולת המחריגה את הספר מתחום זכרונות גרידא.

דוקטורוב היה נכדם של מהגרים יהודים מרוסיה. בתקופה המתוארת בספר הוא חי עם הוריו, רוז ודייב, שהיו טיפוסים שונים לחלוטין, שידוך שהוריהם התנגדו לו. רוז היתה אשה רצינית, מציאותית, עם שתי רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים. אישיותו של דייב היתה הופכית לגמרי. הוא היה פנטזיונר, שונא מסגרות, חובב הימורים ונשים. בשנתים המתוארות בספר היה דייב בעליה של חנות מוזיקה, שהתנהלותו העסקית הביאה לפשיטת רגל. בין ההורים פרצו מריבות תכופות, אך דוקטורוב אינו מתייחס אליהן בטרוניה, אלא בקבלה של ילד ובהבנה של בוגר. הוא מתאר יחסים טובים של ההורים עם ילדיהם, ויחסי אחים טובים עם דונלד. ברקע, אי שם הרחק באירופה, צועק היטלר מעל במות, ובעבור הילדים הוא דמות נלעגת לחיקוי, והמלחמה שנפתחת מתחילה להטיל את צלה גם על אמריקה.

היריד העולמי בניו-יורק היה פתוח לקהל במהלך שתי עונות ב-1939 וב-1940. ססמת היריד היתה "שחר של יום חדש", ובמסגרתו הוצגו בין השאר תחזיות לגבי פניו של העולם של מחר. מבחינת אדגר בן התשע, היריד היה נקודת מפנה מכמה בחינות. בעולם בו הילדות התנהלה בדרך-כלל בתוך המסגרת השכונתית, יציאה ל"מרחק", אל היריד, היתה מרגשת. העולם הצר נפתח לפתע, ואפשרויות חדשות ומסחררות נגלו לעיניו של הילד. על קו הגבול בין ילד לנער הוא חזה בנשים עירומות שוחות באקווריום. ואולי ההיבט המשמעותי מכולם – בלי לספר לאיש שלח אדגר חיבור לתחרות "הנער האמריקני הטיפוסי", והיה אחד מבין שישה שזכו לציון לשבח ולכרטיס כניסה חינם ליריד ולנפלאותיו לכל המשפחה. כשאביו נאלץ לעבוד כשכיר, וכשאמו נסתה למצוא צדדים חיוביים למעבר שנכפה עליהם לדירה קטנה וצפופה, וכולם נאלצו לצמצם את הוצאותיהם, אדגר הצעיר, בזכות הכשרון שהחל להנץ בו, הוא שהביא את המשפחה אל היריד.

במסגרת היריד הוטמנה באדמה קפסולת זמן, שתכליתה להציג לאנושות של שנת 6939 את החיים של האנושות חמשת-אלפים שנה קודם לכן. "היריד העולמי" אף הוא הוא קפסולה שכזו, המספרת לקוראי ימינו את סיפורם של האמריקאים בכלל, ושל תושבי הברונקס בפרט, בשנות השלושים של המאה העשרים. הספר מהנה מאוד, כתוב בכשרון ובתבונה, ומתורגם יפה. מומלץ בהחלט.

World’s Fair – E. L. Doctorov

זמורה ביתן

2001 (1985)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

ספר דניאל / א.ל. דוקטורוב

d7a1d7a4d7a8_d793d7a0d799d790d79c1

הרקע לספר הוא פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, שבתחילת שנות ה-50 הואשמו בקשירת קשר להעברת סודות מדינה לרוסיה, והוצאו להורג. מי שהעיד את העדות המרשיעה נגדם היה אחיה של אתל. לזוג היו שני בנים, שלאחר ההוצאה להורג נמסרו לאימוץ. "ספר דניאל" מספר על פרשה דומה, משנה את שם ההורים, הופך את שני הבנים לבן ובת, ואת האח למכר קרוב, אבל מה שחשוב הם לא הפרטים הביוגרפים אלא הרקע ההיסטורי ברמה הכללית, וההשלכות על הילדים ברמה הפרטית.

אי אפשר שהלב לא ייצא אל הילדים האלה. החל בילדותם מוצפת האידיאולוגיה והעקרונות, דרך היעלמות הוריהם בזה אחר זה, התגלגלותם למוסדות ולמשפחות אומנות, וההשלכות ארוכות הטווח על חייהם כבוגרים – הקשיים ביצירת קשרים, ההורות הפרובלמטית, האיבה למדינה ועוד. הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של הבן דניאל, אבל לעתים קרובות, לפעמים אפילו באמצע פיסקה, הסיפור עובר לגוף שלישי. לדעתי המעברים האלה עשויים היטב, ומשתלבים בנפשו השסועה של דניאל, שהרבה פעמים אינו מסוגל להסביר את עצמו לעצמו ונזקק לריחוק הזה כדי להמשיך לספר.

כוחו של הספר גדול גם בניתוחים ההיסטוריים של הרקע שאיפשר את הפרשה. דוקטורוב מסביר יפה את השפעותיהן של שתי מלחמות העולם על החברה האמריקאית, ומנתח בדקדקנות את היחסים עם רוסיה ואת המלחמה הקרה. הוא זועם, הוא ביקורתי, והוא מאוד מנומק. לא תמיד הסכמתי עם המישנה המדינית שלו, אבל היה מעניין מאוד לקרוא אותה.

עם ספריו של דוקטורוב יש לי יחסי קירבה/ריחוק, לפעמים אני מתלהבת, לעתים לא נקשרת בכלל. את הספר הזה הערכתי מאוד.

The Book of Daniel– E. L. Doctorow

הוצאת זמורה ביתן

1971 (1971)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

הומר ולנגלי / א.ל. דוקטורוב

362-4086b

הומר ולנגלי קולייר הספרותיים מבוססים על דמויות אמיתיות. האחים קולייר חיו מבודדים בבית מפואר במנהטן (באזור שהיום הוא הארלם, ובאותה תקופה היה יוקרתי). הם ניתקו עצמם כמעט לגמרי מסביבתם, כולל ניתוק פיזי של שרותים כמו מים וחשמל. לאחר מותם נמצאו בשלוש הקומות של ביתם למעלה מ-100 טון חפצים שאספו במהלך השנים 1929 עד 1947. מרבית החפצים היו חסרי ערך ונזרקו לאשפה. תסמונת הצברנות הכפייתית קרויה על שמם.

דוקטורוב ביסס את ספרו על דמויותיהם של השניים, אך הרשה לעצמו חירות גדולה בפרטים הביוגרפיים. הומר היה הבכור – בספר הוא הצעיר. הוא התעוור בגיל מבוגר יחסית – בספר התעוור בהיותו נער. אביהם של השניים עזב את הבית ב-1909, והאם נפטרה ב-1927 – בספר הם היו זוג מוצלח, ושניהם נפטרו בזה אחר זה. והחירות הגדולה מכולן: האחים נפטרו ב-1947, אך דוקטורוב העניק להם חיים ארוכים עד בערך שנות ה-70.

מוטיב מרכזי בספר הוא "תיאורית התחלופה" של לנגלי, שבאמצעותה מעניק דוקטורוב משמעות לאוסף המרכזי של השניים, אוסף העתונים היומיים. הציטוט הבא מעט ארוך (הנקודות בטקסט הן קיצורים שלי), ואני מביאה אותו הן לצורך הסברת התיאוריה, והן כדוגמא לסגנונו של דוקטורוב, וגם לדינמיקה בין האחים:

"יש לי תיאוריה, הוא אמר לי, לכל דבר בחיים יש תחליף. אנחנו התחליף של הורינו, כשם שהם היו תחליף לדור הקודם. עם כל עדרי הביזון ששוחטים שם במערב, היית חושב שזה הסוף שלהם, אבל לא את כולם ישחטו והעדרים ישובו ויתמלאו בתחליפים שלא יהיה אפשר להבחין בינם לבין אלה שנשחטו.

אמרתי, לנגלי, אנשים הם לא כמו ביזון מטומטם, כל אחד מאתנו הוא אדם. לגאון כמו בטהובן אין תחליף.

אבל תבין, הומר, בטהובן היה גאון לזמנו. לנו נשארה הגאונות שלו אבל הוא לא הגאון שלנו. לנו יהיו גאונים משלנו, אם לא במוסיקה אז במדע או באמנות….

אני מדבר על מבנים חברתיים. אחד המבנים קובע שיהיו לנו ספורטאים שאנחנו מעריצים… זה כנראה אמצעי של שיתופיות תרבותית שיוצר סיפוק חברתי עצום ואולי גם מסגרת טקסית – כשמדובר בקבוצות בייסבול מערים שונות – לנטיה שלנו לרצוח זה את זה…

אז אתה אומר שהכל נשאר אותו דבר כאילו אין קידמה, אמרתי.

אני לא אומר שאין קידמה. יש קידמה, ועם זאת שום דבר לא משתנה… הזמן מתקדם דרכנו בעודנו מתחלפים כדי למלא את המשבצות.

…. איזה מין משבצות, שאלתי.

מה אתה, סתום מדי בשביל להבין? משבצות של גאונים, של שחקני בייסבול ומיליונרים ומלכים.

יש גם משבצת של עיוורים? שאלתי.

יש של עיוורים, ושל חרשים, ושל עבדי המלך ליאופולד בקונגו, אמר לנגלי.

…בנקודה הזו הבנתי שהדבר הזה שלנגלי מכנה תיאורית התחלופה שלו אינו אלא המרירות שלו כלפי החיים או היאוש מהם.

לנגלי, אני זוכר שאמרתי, צריך עוד לעבוד על התיאוריה שלך. גם הוא כנראה חשב ככה, כי אז הוא התחיל לשמור את העיתונים היומיים".

כששאלו את לנגלי האמיתי למה אסף עיתונים, הוא הסביר שיכשיבוא היום והומר יזכה שוב לראות, הוא יוכל לקרוא את העיתונים ולהתעדכן במה שהתרחש בשנות העיוורון (לנגלי המציא עבור אחיו דיאטת תפוזים מיוחדת כדי להחזיר לו את מאור עיניו). לנגלי שבספר אוסף עיתונים – את כל העיתונים היומיים – מתוך מטרה ליצור את העיתון האולטימטיבי שיכיל בגליון אחד את סיפורה של האנושות. מכיוון שלדעתו העולם מורכב ממשבצות קבועות, הוא סבור שיוכל לכנס את העולם כולו לתוך סיפור אחד שלשמות אין בו משמעות, רק להתרחשויות החוזרות בקביעות.

בנוסף לעיתונים נאספו בבית פריטים שונים ומשונים. כשלנגלי היה זקוק למכונת כתיבה, הוא הביא הביתה כמה וכמה מכונות. כשנזקקו לכבל, צברו עשרות. לנגלי רצה לשמח את הומר עם פסנתר אוטומטי, וקנה כמה פסנתרים. בחדר האוכל לשעבר ניצבה מכונית. כשהלכו הפריטים ונצברו, וחסמו את החדרים, התקין לנגלי שבילים צרים למעבר, והטמין בהם מלכודות נגד פורצים.

דוקטורוב העניק, כאמור, לאחים חיים ארוכים. הסיבה לכך, אם הבנתי נכון את כוונתו, היתה ללכוד לתוך מסגרת הספר את ההיסטוריה של המאה ה-20. יש בספר אמירות חכמות בנושא הזה, אבל נראה לי שיש גם מעט החמצה בבחינת נסיון לתפוס את המרובה. אני צריכה לקרוא את הספר שוב כדי לאשש את התחושה הזו, כי בהחלט יכול להיות שהסיפור האנושי העצוב של שני האחים שכולאים עצמם בתוך ערמות אשפה לכד את תשומת ליבי יותר מהיבטים אחרים של הספר.

הצברנות היא שבסופו של דבר הביאה לסופם העגום של השניים: לנגלי נפל קורבן לאחת המלכודות שלו, נקבר תחת ערמות עיתונים שהתמוטטו עליו, ומת. הומר, שהיה תלוי בו בהיותו עיוור ונכה, מת מרעב כמה ימים אחר-כך.

בפינת ההתקטננות: שמה של אחת העובדות בבית נכתב על ידי המתרגמת ניצה פלד כ"סיובאן". אני מניחה שבמקור זהו השם האירי Siobhan, שיש לבטאו שיבון (shivon). מאוד צרם לי השיבוש הזה, אך פרט לו התרגום זורם.

Homer & Langley – E. L. Doctorow

הוצאת ידיעות ספרים

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד