כלבם של בני בסקרויל / ארתור קונן דויל

d79bd79cd791d79d_d7a9d79c_d791d7a0d799_d791d7a1d7a7d7a8d795d799d79c1

קרוב לעשר שנים אחרי שהרג את גיבורו הספרותי שרלוק הולמס, כתב ארתור קונן דויל את "כלבם של בני בסקרויל", שבמרכזו תעלומה הנפתרת באלגנטיות על ידי הבלש הידוע. הסופר עקף את הפרדוקס של תחית המתים כשמיקם את הספר שנתים לפני מועד המוות הספרותי (שנתים אחר-כך חזר לכתוב סיפורים בכיכובו של הולמס, והמוות הסופי ההוא תואר כהעמדת פנים).

אל הבית ברחוב בייקר מגיע רופא כפרי. בכפר בו הוא מתגורר מאמינים כבר למעלה ממאה שנים שקללה רובצת על משפחת בסקרויל, בשל אישיותו הנפשעת של הוגו, אחד מאבות המשפחה. הוגו הלז כלא נערה צעירה בביתו, וכשהצליחה להמלט שיסה בה את כלבי הציד. עונשו בא עליו באופן מיידי, כשכלב רצחני, שד מן השאול, הרג אותו. לאחרונה מת באורח מסתורי צ'רלס בסקרויל, צאצא של אותו הוגו, וליד גופתו התגלו עקבות של כלב גדול. הרופא הגיע ללונדון כדי להפגש עם יורשו היחיד של צ'רלס, הנרי, וסר לביתו של הולמס כדי לשאול בעצתו כיצד לנהוג עם היורש: האם לאפשר לו להגיע לכפר, או למנוע זאת ממנו כדי להצילו מן הקללה. למותר לציין שהולמס לוקח על עצמו לפתור את תעלומת הכלב המסתורי.

"כלבם של בני בסקרויל" מסופר, כרגיל, מפיו של ווטסון. ווטסון הוא עד מהימן, נאמן לחלוטין להולמס, אך לכשעצמו בלש נטול שאר רוח ובלתי מבריק, או כפי שהולמס המהולל מציין, כשהוא משלב מחמאה עם יוהרה אופיינית, אין הוא מאור גדול אך הוא מיטיב להחזיר אורו שלו, של הולמס. ווטסון נשלח אל הכפר כדי להשגיח על הנרי, ומשם הוא שולח דיווחים אל הולמס. בספר הוא משלב את הדיווחים הללו יחד עם קטעי יומן שכתב בתוך הארועים, ועם זכרונות שהוא מעלה על הכתב לאחר שהפרשה באה אל סיומה. סיומה הטוב, למותר לציין.

ברור שהתעלומה תפתר, ברור שהפתרון יהיה לוגי ללא התערבות כוחות שמעל הטבע, סביר להניח שהטובים ינצחו והרעים ייתפסו או ייענשו, ולמרות זאת המתח שבעלילה אינו נפגם. אבל בסיפורי שרלוק הולמס יש יותר ממתח לשמו: הקורא, הפטור מן הדאגה לגורל גיבוריו, פנוי לנסות להגיע אל הפתרון בעצמו. אפשר לעקוב אחר ההגיון המוסבר לפרטיו של ווטסון, ולנסות לנחש היכן הוא טועה, כי הרי ברור שהשכל הישר שלו יתברר כשגוי במידה זו או אחרת. אפשר לנחש מהי המשמעות המסתתרת מאחורי פרטים שוליים לכאורה. ואפשר לחגוג תחושת הישג קלה, כשמתגלה כי תובנה שהושגה תוך כדי קריאה זהה לזו שאליה הגיע הולמס.

מעבר למתח ולחידות ההגיון, "כלבם של בני בסקרויל" הוא ספר כתוב היטב, וניתן לחפור ולמצוא בו עוד ועוד היבטים מעניינים. כך, לדוגמא, הוא עוסק כלאחר יד, ובאופן סטראוטיפי למדי, בשתי נשים המוכנות להעלים עין מכל מעשה נפשע של הגבר, כלפיהן וכלפי אחרים, ובלבד שיקבל את אהבתן. מתחת לפני השטח הוא מתייחס למעמדות באנגליה, ולפער בין האנגלים המושרשים באדמתם מדורות לזרים. ועוד. הספר מתייחד גם בנוכחות רבת העוצמה של הטבע: העלילה מתרחשת בערבה קודרת ושוממה בדרום אנגליה, חלקה סלעית, חלקה אדמת ביצות טובענית, שסוסים תועים מוצאים בה את מותם. בקתות נטושות פזורות בה, גולגלות ניאוליתיות נחפרות באדמתה, ערפל סמיך מכסה אותה, ועל פני השממה מרחפת יללתו המצמררת של הכלב המיתי.

את הספר מעטרים איוריו המרשימים של סידני פג'ט, המאייר המקורי של ספרי שרלוק הולמס.

מומלץ, ברור.

The Hound of the Baskervilles – Arthur Conan Doyle

זמורה ביתן

1986 (1902)

תרגום מאנגלית: רותי שמעוני

220px-illus-houn-paget-53

מודעות פרסומת

מפנקסו של שרלוק הולמס / ארתור קונן דויל

956357

"מפנקסו של שרלוק הולמס" הוא השלישי בסדרת כל סיפורי הבלש. הוא כולל בין השאר סיפורים שפורסמו קודם לכן בספר בשם "הקידה האחרונה". לספר צורפה אחרית דבר מעניינת מאת נועה מנהיים.

קצת מיותר לכתוב המלצה על הספר, כי המלצה במקרה הזה היא מובנת מאליה. כל אחד מהסיפורים הוא תענוג בפני עצמו, וכולם ביחד מספרים את סיפור כשרונו של ארתור קונן דויל, שהצליח לברוא רצף של סיפורים חכמים, מרתקים, המציגים שתי דמויות בלתי נשכחות – שרלוק הולמס וג`ון ווטסון.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי בכל ספרי הסדרה זו העובדה שהסיפורים אינם מובאים בסדר כרונולוגי. כך, לדוגמא, הסיפור "הקידה האחרונה", שהוא מן המאוחרים שבסיפורי הולמס נכלל בספר הזה בסופו של החלק הראשון. מכל מקום, זוהי הפרעה מינורית, שכן כל סיפור עומד בפני עצמו.

מרבית הסיפורים מסופרים מפיו של ווטסון. שניים מסופרים מפי מספר חיצוני, ושניים מפיו של הולמס עצמו, שנכנע, לדבריו, ללחץ של ווטסון לתאר ארועים מנקודת מבטו. באחד משני הסיפורים הללו הולמס מתייחס להבדלים שבין כתיבתו שלו לזו של ווטסון, ובעצם מאיר בכך את אחד מסודות קסמם של הסיפורים – מערכת היחסים שבין השניים. ווטסון, שמכיר ומוקיר את הולמס שנים רבות, לא מפסיק להעריך את שכלו החד ואת כושר ההתבוננות שלו, ותופס בחיוך ובלי טרוניה את התפקיד השני בהיררכיה. שוב ושוב הוא מופתע מהצלחותיו של הולמס, ומתפעל כשהוא מסיק מסקנות מרחיקות לכת במקום שאחרים אינם רואים אפילו קצה רמז. פעמים רבות אפשר לשמוע ולראות בכתיבה שלו כיצד הלסת נשמטת בתדהמה ובהפתעה, והתחושה הזה של התפעלות ושל גילוי חוזר ונשנה של כישוריו של הולמס מדבקת, כך שהקורא (או לפחות כך זה במקרה שלי) מוצא עצמו מעריץ ומשתומם שוב ושוב.

תחילה חשבתי לקרוא את סיפורי הקובץ בהפסקות, סיפור פה סיפור שם בין ספרים אחרים, אבל ההנאה מכל סיפור משכה אותי לזה שאחריו, וקראתי את הספר ברצף.

יפה בעיני הבחירה להוציא לאור את סיפורי שרלוק הולמס כסדרה בעלת עיצוב אחיד ופשוט המשדר מכובדות.

 Sherlock Holmes – Arthur Conan Doyle

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מאנגלית: מיכאל הנדלזלץ ואורי בלסם

ארתור וג'ורג' / ג'וליאן בארנס

901435

לבו של הספר הוא פרשה שנודעה כ"שערורית ווירליי הגדולה". ג'ורג' אידאלג'י ומשפחתו – האב כומר הודי והאם אנגליה – הוטרדו ע"י אלמונים במשך שנים. מכתבי נאצה מאיימים נשלחו אליהם, וציפורים מתות הונחו על סף ביתם. יום אחד פסקו ההטרדות, אך שבע שנים אחר-כך התחדשו. במקביל לגל השני התגלו בווירליי חיות שבטנן שוסעה. המשטרה סימנה את ג'ורג' כחשוד הן בהתעללות בבעלי חיים והן בשליחת המכתבים (לעצמו…), ובהליך משפטי מעוות הוא הושלך לכלא. בצר לו נקט בצעד שאימצו לעצמם אנגלים רבים באותה תקופה: הוא פנה אל ארתור קונן דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, בבקשה שיסייע לו לטהר את שמו.

בניגוד למצופה, ובניגוד לטקסט שעל הכריכה, זה אינו ספר בלשי. יותר מכל זהו רומן היסטורי, שמתאר את אנגליה של המחצית השניה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא עושה זאת באמצעות מעקב דקדקני אחר קורות חייהם של ארתור ושל ג'ורג', שני אנשים שונים זה מזה, שלולא הנסיבות המיוחדות לא היו נפגשים.

אני מוצאת את הספר מרתק. הוא מצליח להעניק חיים לעולם שאינו קיים עוד, תוך שהוא שומר על רמה אחידה של ענין לכל אורכו. על הדרך הוא עוסק גם בשאלות של דת ואמונה, גזענות, יחס לשונה, יחסי הורים-ילדים, חינוך ועוד.

משום שכאמור אין מדובר בספר בלשי, העובדה שהתעלומה אינה נפתרת במלואה כלל אינה מפריעה. לקונן דויל יש השערה מי האשם, למרות שהמניע אינו ברור. אשם אחר שצץ בדרך, גם הוא נטול מניע. זה לא באמת חשוב לענין הספר. עולמם של שני הגיבורים וחייהם המשולבים זה בזה, כולל ההשלכות החברתיות של הפרשה, הם המעניינים.

מומלץ

(ועכשו יש לי חשק לקרוא את סיפורי שרלוק הולמס)

Arthur & George – Julian Barnes

הוצאת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה