כלב לבן / רומן גארי

0770000153619

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

מודעות פרסומת

כוחו של הכלב / תומס סוואג'

kocho_master

בחווה בצפון-מערב ארצות הברית בעשור השלישי של המאה העשרים מתגוררים שני אחים, פיל בן ארבעים וג'ורג' הצעיר ממנו בשנתיים. את החווה ייסדו הוריהם, עירונים שהשתקעו בסְפר, ולאחר שפרשו מעבודתם ושבו לעיר, מנהלים אותה האחים. פיל, קשוח ומחוספס, אחראי על הניהול המקצועי, וג'ורג', הרך ממנו, הוא המנהל העסקי. שני האחים שונים זה מזה בכל: פיל דברן, ג'ורג' שתקן, פיל בעל לב קר, ג'ורג' טוב לב, פיל חש עליון על כל אדם, ג'ורג' מצטנע, פיל ברוך כשרונות, ג'ורג' מצטיין רק בתחום הצר של עיסוקו. למרות שהחווה משגשגת ומעשירה את בעליה, השניים מנהלים חיים סגפניים, חולקים חדר, כפי שעשו מאז ילדותם, מתלבשים בפשטות, מחזיקים מכונית ישנה ומקרטעת.

בעיירה הסמוכה מתגוררים רוז וג'וני, היא מנהלת פונדק, הוא רופא, יחד עם בנם פיטר. בני הזוג הם אנשים חייכנים, שוחרי יופי. ג'וני מספק שירות רפואי לכל דורש, בין אם בכוחו לשלם ובין אם הוא חסר פרוטה. רוז מטפחת את חדרי הפונדק, שמהווים את מקור הפרנסה העיקרי שלהם, ומצטיינת במיוחד בסידורי פרחים מקוריים. בנם פיטר הוא נער מסוגר, מסור להוריו אך מתקיים בעולם משל עצמו. הוא סובל משִפתות קל והליכתו משונה במקצת, ואלה, יחד עם אופיו יוצא הדופן, ממיטים עליו עלבונות והטרדות, ביניהם הכינוי הפוגעני במיוחד "סיסי".

התנגשות שמתרחשת בין פיל לג'וני עתידה לשנות את מסלול חייהם של כל החמישה. עלבון שאין לו תקנה יגרום לתוצאות הרות אסון, ישלב את גורלותיהם, רוע וחולשות ייחשפו, אימה וחוסר אונים ישמשו בערבוביה, וההתרה בסופו של דבר תחשוף בפני הקורא סוד, ותשגר אותו לקרוא את הספר מחדש ולזהות את הרמזים המטרימים הפזורים בו.

בכל הקשור לעלילה, וגם לנושא העיקרי של הספר, כפי שמסתבר מסיומו, לא ניתן לומר דבר נוסף מבלי להכשל בקלקלנים. הסופרת אני פרו, שכתבה אחרית דבר מעניינת לספר, חושפת את העלילה כולה. כדאי לא להתפתות לקרוא אותה לפני קריאת הספר עצמו.

על אופיו של הספר מכריז מראש המוטו מתוך תהילים כב, כא: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. פיל, שהצטייר בפרק הפותח כאיש ישר, בעל עקרונות, איש עמל מסור, הוא טיפוס מורכב ואפל, "הרבה יותר מאדם, או הרבה פחות", שמתוך מה שמצטייר כתחושת עליונות מפתח בוז כלפי כל אדם שאינו עומד בסטנדרטים שלו. מכיוון שפרט לגיבור מן העבר, שעל עלילותיו הוא מרבה לספר, איש, לדעתו, אינו מתקרב לרמתו, הבוז שלו גורף. אחד מכשרונותיו הרבים הוא היכולת לראות את פנים נפשו של הזולת ולזהות במדויק את החולשה הנסתרת שבאמצעותה הוא יכול לפגוע בו אנושות. כשהוא אינו מרוצה מן הדרך בה מתנהלים אחרים בביתו, אין לו צורך לומר דבר או לנקוט פעולות דרסטיות. די לו בפסיכולוגיה דקה ומערערת. אוירה של טרור נטול אלימות פיזית אך מקפיא דם שוררת לכל אורכו של הספר.

תומס סוואג' כתב ספר מחוספס, נוטה במידה רבה לסוגת ספרי המערב הישן, מעוגן עמוק בטבע הקשוח ובחיי החוואים. כוחו נובע מן הדרמה הפסיכולוגית, המתרחשת מתחת לפני השטח בנפשן של דמויות מאובחנות כהלכה. הישג מרשים ויחודי.

The Power of the Dog – Thomas Savage

כנרת זמורה ביתן

2019 (1967)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

מה מעיק על פורטנוי / פיליפ רות'

961464

אלכס פורטנוי, יהודי אמריקאי בשנות השלושים לחייו, שוכב על ספת הפסיכואנליטיקאי ושופך את לבו. בעיצומו של מונולוג נסער, הוא מגדיר, כמעט מבלי משים, את תמצית המועקה המייסרת אותו, "הקללה הרובצת עלי, נקרע מתאוות המעוררות בחילה במצפוני, וממצפון המעורר בחילה בתאוותי". אלכס אובססיבי למין, אך לא זו הבעיה בגינה הגיע אל הפסיכיאטר. החינוך שקיבל, המנטליות ממנה אינו יכול להשתחרר, יחסיו עם הוריו ועם משא ילדותו – כל אלה עומדים בינו ובין שלוות הנפש המיוחלת.

הספר נתפס במידה רבה כארוטי מאוד, מיני ובוטה, והתיאורים המפורטים בספר הם שגרמו לכך. אבל לראות אותו כחד-מימדי, לצמצם אותו לסצנת הכבד, עושה לו עוול. הנושא המרכזי אינו האובססיה, אלא מבנה הנפש של אלכס, שהוא תוצאה ישירה של הסביבה בה גדל. אלכס הוא בן שאינו מצליח להשתחרר ממשפחתו, מבקש להתיר את כבלי האיסורים ואת משא האשמה, אך משלם מחיר נפשי כבד. אלכס הוא גם יהודי, רחוק מהדת אבל כבול בתוך המנטליות, מודע בחריפות רבה ליחודיותו כיהודי, חושב במונחים של הם ואנחנו – "הם" הוואספים, "הנוצרים זהובי השיער הם הם התושבים הלגיטימיים ובעלי המקום הזה", ו"אנחנו" היהודים, מתויגים כשונים וכזרים, חסרי אותו בטחון הנובע מבעלות: "זה לא יאומן, אבל כפי הנראה זה כך: יש אנשים המרגישים בחיים אותה קלות, אותו בטחון עצמי, אותה זיקה פשוטה והכרחית כפי שהייתי מרגיש אני כשחקן מרכז המגרש בקבוצת "צרעות הים"? […] ויש אנשים כאלה שמסתובבים להם, ככה סתם, ברחובותיה של אמריקה? אני שואל אותך, מדוע אני אינני יכול להיות אחד כזה!".

הוריו של אלכס, דור שני למהגרים, גידלו אותו ואת אחותו הבכורה, בשנות הארבעים והחמישים, במסורת החינוך הסטראוטיפי הנוקשה, ויצרו עבורם ילדות מבולבלת שנעה בין האלהת הילדים להשפלתם: "מה קרה להם להורים יהודים אלה, שהצליחו לטעת בלבנו, ילדים קטנים יהודים, שאנחנו נסיכים קטנים, מצד אחד, יחידי סגולה כעוף החול מצד אחד, גאונים ומבריקים שלא היו כמותם בדברי ימי הילדות – גואלים ומושיעים, השלמות בכבודה ובעצמה, מצד אחד, ומצד אחר חרבונות כאלה קטנים, נטולי יכולת, רברבנים, חסרי שכל, נטולי אונים, אנוכיים, מרושעים, כפויי טובה קטנים!" אלכס, בבגרותו, עדיין סובל מאותה כפילות, הכרת ערך עצמו המשולבת לבלי הפרד בפקפוק עצמי. המעורבות הביקורתית שלהם בחייו לא פסקה מעולם, גם בבגרותו כשהגיע להישגים. תיאור התנהלותם של ההורים – העמסת יסורי מצפון, שלילת פרטיות, איומים בגירוש מן הבית ומן המשפחה – מצחיק עד דמעות ומכאיב גם יחד. ויחד עם זאת, אלכס מספר גם על רגעי רוך וקירבה, אך תוהה, "ממה עלי להשתחרר, הגד לי, מן השנאה… או מן האהבה?"

ההתנגדות העזה של אלכס לדת היוותה כר נרחב להתנגשויות ולעימותים, וגם בהקשר זה, למרות דעותיו המוצקות ומעשיו בהתאם להן, הוא נתון נפשית תחת מרותו של החינוך שהוטבע בו: "מדוע הסטיה הקטנה ביותר מן המוסכמות המכובדות גורמת לי גיהינום פנימי כזה? והרי אני שונא את המוסכמות המחורבנות האלה! הרי אני יודע מה ערכם של האיסורים!". כשהספר פורסם הואשם פיליפ רות' בשנאה עצמית, ומשפטים כדוגמת זה, "את היהודים אני מתעב על צרות מוחם, צטדקנותם, תחושת העליונות המוזרה שאנשי מערות אלה שהם הורי וקרובי קנו להם", חיזקו את ההאשמה. אבל יש לציין כי עוינותו של אלכס מופנית כלפי כל דת שהיא, והמשכו של אותו משפט הוא, "אך כשהמדובר הוא בחוסר טעם וזולות, באמונות שהיו מביישות אפילו גורילה, פשוט אין לעלות על הגויים […] מספיק ודי עם אלוהים ושאר הטינופת! הלאה הדת והשפלת האדם!".

פיליפ רות' העניק לאלכס פורטנוי פרטים ביוגרפיים רבים, כמו גילו, השכונה בה גדל בניו ג'רזי, מקצועו של האב. הספר מאוד אישי ונסער, ומן הסתם מבטא את עמדותיו של הסופר, כפי שהובעו מחוץ לספרים, ולא רק את אלה של גיבורו. במאמר מוסגר אציין כי היה מעניין, ואולי גם קצת מפתיע, לקרוא בספרו "נחלת אבות" על יחסו לאביו, יחס מפויס הנובע מהערכה למרות כל חילוקי הדעות, והיה מעניין גם לקרוא על יחסו של האב לספריו של בנו המושמץ: "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו".   

"מה מעיק על פורטנוי" הוא ספר נוקב על הורות, ועל המהות של היות יהודי בארצות-הברית. פיליפ רות' הוא סופר יצרי, סוער ודעתן, ופורטנוי, בתוך מערבולת האובססיה המינית, מתאר במדויק את המרחש בנפשו שלו, ובנפשם של אלה שחוו ילדות כשלו. ראוי מאוד לקריאה.

Portnoy’s Complaints – Philip Roth

שוקן

1970 (1969)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

קארדוזו / מרדכי ליאור

קארדוזו

כותרת משנה: יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19

"קארדוזו", ספר עיון המבוסס על עבודת דוקטורט, מספר על שתי דמויות בדרום-קרולינה במאה התשע-עשרה: ג'ייקוב קארדוזו, יליד 1786, כלכלן ועתונאי יהודי לבן, ואחיינו פרנסיס קארדוזו, יליד 1836, איש דת נוצרי, פוליטיקאי ומחנך שחור-עור. ארצות-הברית זכתה לעצמאות רק עשר שנים לפני הולדתו של ג'ייקוב, ובתקופה המתוארת עדיין התחבטה בשאלות יסוד שיקבעו את אופיה. בין הצפון לדרום נפער פער גדול של עמדות ושל תפיסות עולם, בין השאר בשאלת העבדות, והשניים, ג'ייקוב ופרנסיס, חוו את מלחמת האזרחים שפרצה ב-1861.

ששה מבין שבעה פרקי הספר (למעט מבוא וסיכום) עוסקים בדמותו של ג'ייקוב, כל פרק נוגע בתחום חברתי אחר. מן הפרקים עולה דמותו של אינטלקטואל, דוגל בהשכלה ובקידום הנשים, מאמין גדול בחוקה ובשמירה על עקרונותיה, מוערך בסביבתו החברתית בשל מתינותו ובשל עומק ידיעותיו. ג'ייקוב, שנולד למשפחה אורתודוקסית, הצטרף לקהילה הרפורמית שהיתה בחיתוליה. הוא היה עתונאי, עורך ובעל עתון, ומאמריו בשלל נושאים קובצו בספרים. בכתיבתו העתונאית שמר על מתינות ועל ענייניות. תחום העיסוק העיקרי שלו היה כלכלה, ובתחום זה רכש שם ומעמד לאורך שנים: ספר הכלכלה שכתב ראה אור ב-1960 כקלסיקה בתחומו, ושוב ב-1972 בתוספת כמה ממאמריו. לצד כל אלה תמך כמעט ללא סייג בעמדות הדרום – אם כי היה נגד פרישה מהאיחוד – ויצא נגד ביטול העבדות. הוא לא ראה בשחורים גזע נחות, אבל לא הפריעה לו כלל הגדרתם כרכוש.

מבחינתו, העבדות היתה חלק איטגרלי של הכלכלה הדרומית, וכל תכנית שלו בתחום זה, במסגרת התמחותו בתיאוריה כלכלית, לקחה אותה בחשבון. היא היוותה לגביו מרכיב חשוב בתשומה, והוא לא נכנס כלל לשאלות המוסריות והערכיות האחרות, אשר ליוו את קיומו של המוסד.

פרנסיס היה בנם של אייזק קארדוזו, אחיו של ג'ייקוב, ושל לידיה ויליאמס, אפרו-אמריקנית חופשיה. בתקופה בה נולד היה מספרם של השחורים במדינות הדרום כמעט זהה לזה של הלבנים. חלקם היו עבדים, חלקם חופשיים. בפועל היה החופש מוגבל באמצעות חקיקה מפלה, השחורים סבלו מיחס משפיל, וההזדמנויות שעמדו בפניהם היו מוגבלות. באופן יוצא דופן זכה פרנסיס להשכלה גבוהה, כשנשלח בגיל 21 אוניברסיטה בגלזגו. יש מקום להשערה שהיה זה בתמיכת דודו. פרנסיס הוסמך כאיש דת, וב-1865, עם שובו לדרום-קרולינה, החל לעסוק בנושאי חינוך בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית של אחרי המלחמה. בהמשך פנה לפוליטיקה, ועסק בין השאר בנושא חלוקת אדמות לעבדים המשוחררים.

סיפורו של פרנסיס הזכיר לי מאוד את ספרו של הווארד פאסט, "נתיב החירות". בספר מתואר עבד משוחרר בדרום-קרולינה בתקופה שאחרי המלחמה, שנבחר לציר באספה החוקתית של המדינה, ומקדיש את זמו לחינוך ולשאלת הקרקעות. פאסט ביסס את ספרו על מספר דמויות אמיתיות, ואני מניחה שפרנסיס קארדוזו היה אחד ממקורות השראתו.

כותרת המשנה של הספר היא "יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19". במבוא כותב מרדכי ליאור שהספר מבוסס של מחקר שמטרתו לגלות מאפייני גיבוש של יחסים ועמדות בין קבוצות אתניות שונות, החוברות יחד כדי להקרא 'מדינה', הקיימת במסגרת פדרטיבית. כמקרה מבחן בחר בשתי הדמויות שתוארו למעלה. לעניות דעתי הספר אינו עומד במטרה שהוגדרה ובתוכן המובטח בכותרת. הכותב מציין בהקדמה, כי יש סכנה בבחירת אישים בודדים כדי לייצג תת-קבוצה שלמה, אך מביא נימוקים לתמיכה בבחירתו. לא השתכנעתי שג'ייקוב קארדוזו אכן מגלם באישיותו את היהודי האופייני של אותה תקופה. האם הוא מייצג את היהודים האינטלקטואלים? אני לא בטוחה. בספר מתואר בהרחבה ויכוח שהתנהל על דפי העתון בין ג'ייקוב ליהודי אחר. במהלך אותו ויכוח היהודי האחר מתייחס לאפרו-אמריקנים כ"הגזע השחור הנחות", ביטוי שמבטא עמדה שלא היתה נחלתו של ג'ייקוב. מי מהם מייצג את הקהילה היהודית בנושא זה, או בכל נושא אחר? בנוסף, חוסר האיזון בטיפול בשתי הדמויות בולט מאוד: ששה הפרקים העוסקים בג'ייקוב מקיפים את השקפותיו בתחומים רבים. הפרק היחיד העוסק בפרנסיס מתרכז בעיקר בתיאור עובדתי של חייו. זהו יותר ספר אודות חייו והשקפותיו של ג'ייקוב קארדוזו, בתוספת נספח על אחיינו.

הליקויים הללו אינם עושים את הספר בלתי מעניין, הם רק לא מקיימים את ההבטחה שבכותרתו. "קארדוזו" מושקע וכתוב ברהיטות, ושמחתי להזדמנות לראות את התקופה ואת המקום מזוית שלא הכרתי.

ספרי צמרת

2017

חוף מוסקיטו / פול תרו

חוף מוסקיטו

אלי פוקס, ממציא ברוך כשרונות, חש מיאוס כלפי הציויליזציה האמריקאית. הוא מעריך עבודת כפיים, מצוינות, חיבור לאדמה, ומתעב את ההתפשרות עם הבינוניות, את החומרנות, את העצלנות, את תאוות הבצע המביאה לפערים בלתי נסבלים בין קבוצות אוכלוסיה שונות. כדי להתחמק מכל אלה הוא מתגורר כמנהל תחזוקה שכיר בבית מבודד בחווה במסצ'וסטס, ומרחיק את משפחתו מן העיר ומן הממסד. ילדיו אינם פוקדים את בתי הספר, והבכור שבהם, צ'רלי בן ה-13, המספר את הספר בגוף ראשון, עובד אתו. אלי מדבר ללא הרף, מביע את דעתו בכל דבר וענין, הן באוזני בני משפחתו והן באוזני כל אדם מזדמן, ובהעדר מאזינים הוא מדבר אל עצמו. הוא משוכנע בצדקתו, רואה עצמו חסין מטעויות. כדי להתרשם מסגנונו ומעמדותיו, הנה הפיסקה הפותחת את הספר:

עברנו על פני ביתו הגדול של פולסקי הזעיר, הגענו אל הכביש הראשי והמשכנו לנסוע שבעה קילומטרים עד נורתהמפטון כשאבא מדבר כל הזמן על פראי-אדם וכמה נוראה ואיומה היא אמריקה – כיצד הפכה לאיזור סכנה הלום סמים, מקום זב מוגלה שבו יש לנעול את הדלת בכל שעה, והוא מאוכלס בוללי-אשפה קנאים, מליונרים פושעים ורמאים מתחסדים. ותראו את בתי-הספר! ותראו את הפוליטיקאים! אף בוגר הארוורד אינו מסוגל להחליף צמיג או לבצע עשר שכיבות-סמיכה! ובניו-יורק יש בני-אדם המתקיימים על מזון-כלבים ומוכנים להרוג אותך בעבור כמה מטבעות של כסף קטן! האם זה נורמלי? ואם לא, מדוע כולם משלימים עם המצב?

יום אחד מחליט אלי שגם בבידוד בחווה לא די לו. מבלי להתייעץ עם בני משפחתו הוא מחליט לחפש מקום חף מציויליזציה כדי לפתוח דף חדש. אשתו מקבלת את סמכותו, מכפיפה לחלוטין את רצונותיה לשלו.

"לאן?" חזרתי ושאלתי.

"אבא יגיד לנו, כשהוא יהיה מוכן לכך".

גם לה לא היה כל מושג! בדיוק כמו לנו. באותו רגע חשתי קירבה רבה אליה, ובדמי זרמה תמיסה של אהבה ועצב, ויותר מכך, מפני שהיא היתה שלווה וקרת-רוח לחלוטין. נאמנותה לאבא חיזקה אותי.

אלי רוכש ציוד שיידרש לו לחיים בטבע, מותיר את ביתו על תכולתו מאחור, ויחד עם אשתו וארבעת ילדיהם – צ'רלי, ג'רי והתאומות אייפריל וקולבר – שם פעמיו דרומה. המשפחה עולה על אנית משא, ועושה את דרכה להונדורס.

"היי שלום, אמריקה," אמר, "אם מישהו ישאל עלינו תגידי שנעלמנו בלב ים. שלום לזבל שלך ולכל הגועל-נפש! ושיהיה לך יום יפה!"

את קורות המשפחה בהונדורס לא אתאר כאן מחמת הספוילרים (וכדי להמנע מספוילרים אני ממליצה להמנע מלקרוא את הטקסט שעל הכריכה). אומר רק שאם כי ההתחלה מבטיחה הענינים הולכים מדחי אל דחי, ולמרות שזה אינו ספר מתח הוא נקרא ככזה.

פול תרו הוא סופר מסעות מחונן, ואני ממליצה מאוד על ספרו "האקספרס הפאטאגוני הישן" וגם על "יריד הרכבות הגדול". יחודו בעיני הוא בשילוב מוצלח של חוויות הטבע עם החוויות האנושיות, בהן הוא מתבונן בראיה בוחנת ומפוכחת. כשרונו זה בא לידי ביטוי גם בספר הזה, כשהמקומות בהם מתיישבת המשפחה עולים חיים וצבעוניים – או מאובקים – מתוך הדפים. אבל זהו לא רק ספר מסע. זהו גם סיפורו של אדם מאמין – לא באלוהים, אלא בעצמו – שמתמסר לאמונתו בלהט מסיונרי, בטוח בצדקת דרכו למרות מכשולים וכשלונות, מוכן להקריב כל דבר וכל אחד על מזבח אמונותיו, והתמודדותו מול האדם ומול הטבע מרתקת.

מה זה חשוב, אמר, אם הוא שגה בכמה פרטים קטנים וטפלים? האירועים הגדולים הוכיחו את צדקתו. ומה שראינו במרוצת השנה האחרונה לא היה כי אם הצורה הנעלה ביותר של מעשה יצירה. הוא גבר בחוכמתו על מטה הזעם המאיים על העולם בכך שמילט אותנו מתרבות שבירה ובת-חלוף.

וזהו גם – ואולי בעיקר – סיפורה של דינמיקה משפחתית בצל שגעונו לדבר אחד של העומד בראשה. אלי הוא חסיד של פעילות אינטנסיבית מצאת החמה ועד שקיעתה, והוא אינו מאפשר מנוחה לילדיו, לועג להם כשהם מתפנקים, מעמיד אותם במבחני אומץ מטורפים, דורש מהם עמידה בסטנדרטים הבלתי אפשריים שהוא מציב לעצמו. אשתו, שכאמור מקבלת את סמכותו, אינה עומדת בינו ובין הילדים, ובכל זאת היא בעבורם אי של נחמה.

היא לקחת את הדברים בקלות ותמיד שאלה אותנו אם אנחנו רעבים או עייפים או יש משהו שאנחנו רוצים. בעידודה יצאנו לשוטט ולתור ביער ובנינו את מחנה הג'ונגל שלנו ב"דונם". אבא התייחס אלינו כאל מבוגרים, ופירושו של דבר היה שהטיל עלינו עבודות לעשותן. אבל אנחנו היינו ילדים. מחצית הזמן התגעגענו הביתה ויתר הזמן פחדנו מהחשיכה ולא היינו חזקים. אמא ידעה זאת.

אלי מספר למשפחתו שארה"ב חרבה, ועוקר מלבם את התקווה לשוב אי-פעם הביתה ("הביתה" היא מילה אסורה). הספר מתאר יפה את התגובות של כל אחד מהם לידיעה הזו ולתנאי חייהם: צ'רלי המעריץ את אביו, אך אמונו מתערער, ג'רי השונא את האב, הבנות הצעירות מכדי לחוות דעה, וכמובן האם התלויה בבעלה, אך עם חלוף הזמן ובוא הצרות הולכת ונקרעת בין תלות לביקורת.

שאלתי את אמא מה קרה לארצות הברית? האם היא נחרבה?

השאלה שלי גרמה לה עצב. אך היא אמרה: "אני מקווה שכן."

"לא," אמרתי.

"כן." היא הסירה את שערי מעיני וחיבקה אותי. "מפני שאם כן, הרי שאנו האנשים בני המזל שבעולם כולו."

"ואם לא?"

"אז אנחנו עושים טעות איומה." אמרה.

בשורה התחתונה: "חוף מוסקיטו" הוא ספר מרתק, עשיר בתכניו וכתוב בכשרון גדול.

The Mosquito Coast – Paul Theroux

כנרת זמורה ביתן

1986 (1981)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי