כלה / אורה אחימאיר

kala2

כששים שנה לאחר מות אמה, יצאה אורה אחימאיר למסע בעקבותיה. האם חיה עזבה בעל-כורחה את ביתה ואת בעלה ושלושת ילדיה, כשאושפזה בשל מחלת לב. במשך שלוש שנים התייסרה, ונפטרה כשאורה, הבת הבכורה, היתה כבת שלוש-עשרה. אולי משום גילם הצעיר של הילדים, ואולי משום שהיתה זו תקופה של ריחוק בין הורים לילדיהם, ילדיה של חיה לא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. חקירותיה של אורה פענחו את סוד העצב שהיה שרוי על אמה, וחשפו מסכת חיים מרתקת, ובעצם כמה וכמה פרשות חיים שהשתלבו זו בזו ובהתהוותו של הישוב בארץ.

אורה אחימאיר כתבה את "כלה" במינון מדויק של רגש אישי ותיעוד היסטורי. היא מתארת את החיים לצדה של האם, שהיתה בלתי מובנת לה, תובענית ובלתי מרוצה ממנה, אבל אינה באה לבקש סימפתיה לעצמה. נראה שההתחשבנות היא ממנה והלאה, וההזדהות שלה עם תחושותיה של אמה, כמו גם הערכתה את אביה, משלימות את תמונת חייה שלה, ומפייסות כל רגש קשה שיכול היה לצמוח ממנה.

נקודת המבט של הבת היא, אם כן, מעניינת ומרגשת, אבל ההיסטוריה הנפרשת בספר היא עיקר כוחו. בכושר תיאורי מעולה מתארת הבת את חיי הישוב היהודי בצפת בשנות המנדט, את היומיום של אנשים ששינו במו ידיהם את חייהם כשנטשו את הארצות שבהן נולדו, תוך שהם שומרים על אורח החיים האורתודוכסי, או בוחרים בדרך חיים משלהם. הסיפור נע מצפת לירושלים, מאירופה לארץ-ישראל, מן המודרנה אל המסורת, מן החלוצים אל השוטרים היהודים. כמבקשת לגעת באנשים שהיו ואינם, נסעה המספרת אל מחוזות ילדותם, ערים ועיירות שכל יהודיהם, אנשים שאותם היא משרטטת בחיות רבה, הושמדו או נפוצו לכל חלקי תבל. היא נברה בארכיונים, ראיינה את מי שהכירו את הוריה ויכולים לספר עליהם, חיפשה מצבות, בתים, סימנים שיעידו על מה שהתרחש בעבר, השלימה מעט מדמיונה, וצירפה פרט לפרט לתמונת חיים תוססת. התמונות המשולבות בין הפרקים מעמיקות את ההיכרות עם פרטי הסיפור.

"כלה" הוא ספר מרתק ונוגע מאוד ללב, כתוב בתנופה ובכשרון, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2012

רביעית רוזנדורף / נתן שחם

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d791d799d7a2d799d7aa_d7a8d795d796d7a0d793d795d7a8d7a32

על סיפונה של אניה, המפליגה לארץ ישראל, נפגשים קורט רוזנדורף ואגון לֶוֶנטל. רוזנדורף הוא כנר בעל שם, לונטל סופר. התקופה היא מחצית שנות השלושים, היטלר כבר עלה לשלטון, ושני הגברים היהודים נדחקו החוצה מן המקום בו הם רואים מולדת. רוזנדורף נבחר על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן לנגן בתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית שייסד, והוא עולה לארץ לבדו, מותיר מאחוריו את אשתו הלא-יהודיה ואת בתו, נגנית מוכשרת אף היא. לונטל כבר טעם את נחת זרועו של המשטר החדש, כשנכלא בדכאו. את הרשימות שיכתוב בארץ יבקש לונטל להכתיר בכותרת "יומן של גולה", ויירתע משום דעתם של אחרים, אך תחושת הגלות היא בין הגורמים המחברים בינו ובין רוזנדורף. בעבור שניהם ארץ-ישראל היא גלות, מקלט זמני עד יעבור זעם, ויהודים יוכלו לשוב לגרמניה.

רוזנדורף, שאינו מסופק דיו מנגינה בתזמורת, מקים בארץ רביעיה קאמרית, בה הוא מנגן כינור ראשון. את תפקיד הכינור השני נוטל קונרד פרידמן, אף הוא יליד גרמניה, אך בשונה מרוזנדורף הוא ציוני נלהב, שעלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים. הגבר השלישי בחבורה הוא ברנרד ליטובסקי, המנגן בצ'לו, אף הוא נדחף לעזוב את גרמניה בשל עלית הנאציזם. כמו רוזנדורף, הוא חש תחושת גלות, אך סקרנותו והאמביציה שלו מסייעות לו להשלים עם המהפך בחייו. בחירתו על ידי הוברמן לנגן בתזמורת הביאה אותו לארץ, ארוע מקרי שונה יכול היה לטלטל אותו למקום אחר על פני הגלובוס. הצלע הרביעית היא אווה שטאובנפלד, המנגנת בויולה. שטאובנפלד היא יהודיה למחצה, בעלת רקע משפחתי סבוך ומייסר, וכמו רוזנדורף וליטובסקי עלתה לארץ כדי לנגן בתזמורת. הספר מסופר בחמישה פרקים, כל פרק מתאר את התקופה ואת הרביעיה מנקודת מבטו של אחד מחבריה, כשהפרק האחרון כולל את רשימותיו של לונטל, הצופה ברביעיה מקרוב.

הפרק של לונטל הוא הברקה מרשימה של נתן שחם. בעוד כל אחד מחברי הרביעיה מציג בעיקר את עצמו, את תפיסת עולמו, את אישיותו ואת יחסו למוסיקה, הפרק של לונטל, למרות שאף הוא אישי במידה רבה, מספק מבט-על ותובנות מפורשות. דקות האבחנה שלו, והיותו מעין "ספח" חיצוני לרביעיה, מאפשרים לו נייטרליות מסוימת, ובחינה רחבת היקף של הנושאים העולים מן הפרקים שלפניו. ברשימותיו לונטל מתווה טיוטה לספר אודות הרביעיה, וכשהוא חש צורך להתנצל על הנושא שבחר בתקופה שאולי מחייבת להשכיר את העט למאבק בנאצים, הוא בעצם משמש פה לשחם, המכניס את הקורא אל חדר העבודה שלו. "רביעית כלי קשת היא מיקרוקוסמוס", מסביר לונטל את הבחירה בנושא לספרו, "היא תמצית הוייתה של החברה האנושית כולה. בחוגה הסגור נרקמת אחוה לחוצה, שמרוסנים בה כל יצרי אנוש, כבכל קהילה שליכודה הוא תנאי נחוץ והכרחי לביצוע תפקידיה". בתקופה בה גרמניה הופכת לתזמורת סימפונית תחת ניצוחו של אדם אחד, שעמו רואה בו גיבור, לונטל מבקש את האינטימיות הקאמרית: "רק זאת אוכל לומר: המאורעות בגרמניה עשו אותי לאיש קאמרי. אני רוצה ליצור פרוזה בלי עלילה, לכתוב רומן בלי דמות שלטת, ולחיות בעולם בלי גיבורים".

הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאים השבים ועולים מדבריהם של כל החמישה. שטאובנפלד, שרואה עצמה נטולת שורשים ומחויבויות, שנסיונה לימד אותה להתקשח והתגמש גם יחד, אומרת כי "מולדתי היא המקום שאוכל לנגן בו מוסיקה קאמרית ברמה כזאת". ליטובסקי, בדברו על שטאובנפלד ועל פרידמן, מאבחן כי "לשניהם הרביעיה היא הבית והתזמורת היא מקום העבודה. בית, במובן משפחה". לוונטל מתייחס לתזמורת כאל "החוט הדק הקושר אותי לאירופה". כל החמישה מתמודדים בדרכם עם התלישות שנכפתה עליהם, ומבקשים, כל אחד על פי נטייתו, לשמר את אירופה במזרח התיכון, להביא את הבית אל המקום בו הם מצויים, עד שיוכלו לשוב אליו.

המוסיקה, מטבע הדברים, היא נושא מרכזי בספר. בעבור ארבעת חברי הרביעיה היא לוז חייהם, בעבור לונטל היא תרבותו וביתו. שטאובנפלד מורה לעצמה לבקש את הטעם לחיים במוסיקה עצמה. לא כמפלט מדאגות היומיום, אלא כאורח-חיים לעצמו. המוסיקה תובענית, דורשת התמסרות ועבודה מתמדת, הרביעיה מחייבת איזון בין אחריות כל אחד לתפקידו לעבודת צוות. בעולם שצועד לקראת טירוף המלחמה, בארץ שנעים בה ממקום למקום ברכבים משוריינים, המוסיקה היא נווה מדבר, עולם סגור לעצמו, מקום בו ניתן להתענג על צלילים נצחיים שההווה אינו יכול לגעת בהם.

הכללתה של אשה יפה ומושכת ברביעיה מציפה את הנושא המרכזי הנוסף בספר, יחסי גברים-נשים. שטאובנפלד, בשל התנסויותיה, רואה בגברים שורש כל רע, והתבטאויותיה כלפיהם קיצוניות: "הגברים הם שעושים את המלחמות [..] הגברים, שמנהלים אותן באכזריות והולכים למות בהן בהתלהבות של שוטים. בכל גבר מסתתר ילד שלא ניתנה לו ההזדמנות לממש את אכזריותו […] הנאציזם הוא רק הצורה הגרמנית, הנפרזת, שלובשת גאוה גברית פגועה". מנסיון חייה הפיקה את הלקח שעליה לשמור ללא הרף על שליטה מלאה ביחסים בינה וביניהם. כמעט באמרת אגב מגניב נתן שחם אל הסיפור את האלטרנטיבה, בדמותה של מרתה, אשתו של ליטובסקי, שעברה הפלה אחרי הפלה כדי שיוכלו להקדיש את חייהם למירוץ של בעלה אל הפסגה.

לונטל ברשימותיו שב ודן בדאגה באופייה המתגבש של החברה הארץ-ישראלית ובעתיד הצפוי לילדיה. במעין קריצה עצמית כותב שחם, יליד הארץ להורים עולים, שהיה ילד באותו עשור: "תמהני אילו סופרים יצמחו מקרב הנערים הללו, שאינם יודעים אלא לשון אחת, ועוד לשון שחסרים בה ניבים עממיים ומלים שימושיות". סופרים מצוינים, מסתבר.

"רביעית רוזנדורף" הוא ספר מרשים, סבלני, עתיר פרטים, המשרטט בכשרון רב דמויות ותקופה. מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

בראי הזמן / אורה עשהאל

בראי הזמן

כותרת משנה: סיפור כתבים ומכתבים 1777 – 2019

אורה עשהאל, משוררת, סופרת וחוקרת, מספרת ב"בראי הזמן" אודות משפחתה, כשהיא מתרכזת בשתי דמויות מפתח – סבתא-רבתא נחמה פוחצ'בסקי, שנודעה בכינוי נפ"ש, אישיות מרשימה, מחלוצות ראשון לציון, איכרה, סופרת, פעילה חברתית ופמיניסטית, וסבא עשהאל פוחצ'בסקי, בנה של נחמה. אורה התייתמה מאמה בהיותה בת חודש בלבד. בשלוש השנים הראשונות לחייה גדלה בבית הורי אביה, אחריהן חיתה ארבע שנים כילדת חוץ בקיבוץ, ולאחר שנתים בבית אביה שנישא שנית, מצאה סוף-סוף בית אצל הורי אמה, סבה עשהאל וסבתה עידה. שם המשפחה, בו בחרה כשם עט כשהחלה לכתוב, הוא מחווה לסב המאמץ. "בראי הזמן" אינו הנסיון הראשון להקים יד לדורות הקודמים. בעבר ערכה והוציאה לאור את "במדרון" מאת נחמה פוחצ'בסקי ואת "גחלת" מאת עשהאל פוחצ'בסקי. כמו כן שכנעה את אביה לכתוב את קורותיו ואת קורות משפחתו, ופרסמה אף אותם.

הספר מורכב ברובו ממסמכים שכתבו בני המשפחה. כך, לדוגמא, מתאר עשהאל כיצד חמק מגיוס לצבא התורכי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אברהם שור, אביה של אורה, מתאר את חיי היהודים בצפת, מיכל פחצ'ובסקי משתפך במכתב געגועים לאשתו נחמה שנסעה לרוסיה עם בנם עשהאל, ועידה, אשתו של עשהאל, מספרת על עלית משפחתה לארץ מביאליסטוק. העדויות, בזמן אמת או במבט לאחור, מרתקות, מצטרפת למסכת חיים עשירה, ומספקות הצצה אל העבר.

את העדויות הללו עטפה הסופרת בסיפור מסגרת, שתחילה נראה אמין, אך התברר כמומצא. על פי סיפור זה שקעה אורה בתרדמת לאחר תאונת דרכים, ונכדה שגיא חיטט במגירותיה הפרטיות כדי למצוא קטעים שיוקראו באוזניה. בני המשפחה כולם התגייסו לנסות להעירה, על פי עצת רופאיה, הקלידו את כתבי היד שמצא שגיא, והתיצבו בזה אחר זה ליד מיטתה, בתקווה שהטקסטים שאספה בשקדנות ישיבו אותה להכרה. סיפור זה יכול היה לשמש יפה את לב הענין, לספק הפוגה והרחבה, לולא היה פטפטני מדי, חוזר על עצמו, וסוטה אל פרטים שאין בהם ענין לציבור. כשהתברר שלא היו דברים מעולם, הוא הפך בעיני לפשוט מיותר. תהיתי גם על הכללתם של קטעי יומן אישיים מאוחרים יותר, שלטעמי מקומם בספר המיועד למשפחה, ולא בכזה המיועד לפרסום לקהל הרחב.

למרות הסתיגותי מן המכלול, נהניתי מתיאורי החיים בארץ-ישראל, שמחתי להתוודע לדמותה של נחמה פוחצ'בסקי, ולבטח אקרא מיצירותיה. יפה עשתה אורה עשהאל שנתנה במה לאבות משפחתה.

חדרים

2019

צילה / יהודית קציר

31-5269-b2

לפני למעלה מעשרים שנה הופקדו בידיה של הסופרת יהודית קציר זכרונות שכתבה סבתא-רבתא, צילה רמברג-מרגולין. חלקו הראשון של הספר, המספר אודות חייה של צילה בנערותה ובשנותיה בארץ לפני קום המדינה, מבוסס על זכרונות אלה, וכן על ראיונות עם בני שבט מרגולין. חלקו השני של הספר עוסק ברומן שבין בתה הבכורה של צילה, יהודית, סבתה של הסופרת, ובין הסב עמינדב, והוא מבוסס על ההתכתבות בין השניים. החלק השלישי והאחרון מספר על קורות המשפחה עד שנת 1967, שנת מותה של צילה, והוא כולל גם את יומנו של חנן, בעלה השני של צילה.

צילה ואליעזר (לזר) מרגולין, שני צעירים יהודים ליטאים, ניצולי פוגרום 1905 באודסה – היא איבדה עין, הוא נותר משותק במחצית פניו – נישאו בחתונה עצובה, ללא הורים, כשכל המוזמנים ממרים בבכי. צילה, שהיתה הדומיננטית בין השניים, הצליחה לשכנע את בעלה לעזוב הכל, כולל בית-חרושת שלזר עמד לרשת, ולעלות לארץ ישראל. חייהם לא היו קלים כלל, ובשל קשיי פרנסה נדדו ממקום למקום. חלקו הראשון של הספר, המתאר את אותה תקופה, מרתק. יהודית קציר מצליחה להחיות את אותם ימים על כל נפתוליהם, כשהיא משלבת בין סגנונה הרגיש שלה ובין סגנונה הלקוני למדי של צילה, שמצטיירת כאשה מעשית ופעלתנית, המתמרנת את משפחתה בין המשברים. היחסים בין צילה ולזר, שמלכתחילה ככל הנראה לא שררה ביניהם התאמה, הלכו והצטננו. נולדו להם חמישה ילדים, אך יותר ויותר מצאו עצמם חיים בנפרד, כשלזר נעדר מן הבית לשם הפרנסה. בשלב כלשהו התאהבה צילה בחנן רמברג, שעלה לארץ מורשה. חנן היה צעיר מצילה בתשע שנים, אדם רוחני, פילוסופי, צמחוני. הוא הצטרף לחוג המשפחה, גר איתם, השתתף בפרנסתם, ובפועל תפקד כאב שני לילדים. פרקי זמן ארוכים התגוררו כולם יחדיו, האב, האם, הילדים ו"דוד חנן". רק בחלקו השלישי של הספר אנו נחשפים למחיר הנפשי שגבתה מצילה ומחנן הבחירה להצמד לאהבה.

חלקו השני של הספר בנוי ברובו ממכתבים שכתבו יהודית, בתה הבכורה של צילה, ועמינדב במהלך שתי שנות היכרותם לפני שנישאו. לטעמי אפשר היה לוותר על חלק מן המכתבים, ולתת יותר מקום להתרשמויותיה של הסופרת. יהודית קציר כתבה על הפרק הזה: "המכתבים, שהופעת הבכורה שלהם בכתיבתי היתה בנובלה 'מכתבים לעמינדב' (בתוך הקובץ 'מגדלורים של יבשה'), היו אתגר מבחינת כתיבה ועריכה. עיקר העבודה היה לזקק את הדרמה של יחסי יהודית ועמינדב ואת הפרטים היותר מעניינים, מתוך ים אינסופי של תכתובת יומיומית שהתפרשה על-פני שנתיים כמעט". למרות האריכות היתרה, לטעמי, של התכתובת שנבחרה להכלל בספר, זה אינו פרק משעמם. גם כאן נחשפים חיי הישוב הארץ-ישראלי: התלבטויות פרנסה, חיי חברה, תפיסות עולם.

חלקו השלישי של הספר מעלה תמונות מחיי המשפחה עד מותה של צילה. הוא לא מתיימר לכסות את כל השבט, וסיפורן של סבתה ואמה של הסופרת תופס מטבע הדברים מקום נרחב יחסית. מצמררת החזרתיות בתולדותיהן: יהודית הסבתא נפטרה בגיל צעיר ממחלת הסרטן. בתה, עמליה, נישאה בתוך שנת האבל כשהיא בחודש השני להיונה, ודודתה תקווה, צעירת ילדיה של צילה, ליוותה אותה לחופה. עשרים ותשע שנים אחר-כך, בעיצומה של שנת האבל על מותה של עמליה, נישאה בתה, יהודית קציר, כשהיא הרה, ואותה דודה ליוותה גם אותה לחופתה. יהודית קציר קרויה על שם סבתה, ובתה עמליה נקראת על שם אמה.

חנן נפטר במחצית השניה של 1967. בחודשי חייו האחרונים סבל מדמנציה, והמשפחה אשפזה אותו במחלקה לתשושי נפש בבית אבות. צילה הצטרפה אליו. בימים שהתה במחלקה נפרדת, ובלילות היתה מתגנבת אל מיטתו. כשנפטר איבדה צילה את הרצון לחיות. בימיה האחרונים ביקשה שיתרגמו לה את יומנו, שבו כלל מחשבות ששמר כל השנים לעצמו. הוא היה אדם ששאף לשקט ואהב את ההתבודדות, אך בחר לחלוק את חייו עם צילה בסביבה הומת ילדים (גם ילדי המשפחה וגם ילדי בית הילדים שצילה ניהלה). הוא שאף לטוהר, והמצב המשפחתי המוזר שנקלע אליו ייסר אותו. גם צילה, שבחרה לחיות עם חנן מבלי לנטוש את לזר, ולכאורה חיתה בשלום עם הבחירה, סבלה מרגשות אשמה. לטעמי, גם את המובאות מיומנו של חנן אפשר היה לקצר. הוא סובל מחזרות שדי שעממו אותי.

הספר נגע ללבי וריתק אותי. מצאתי בו נקודות השקה עם ארועים ומקומות שהכרתי בילדותי. כך, לדוגמא, יכולתי ממש לראות את הבית מוקף הגן שבנתה המשפחה ברמת-גן של פעם, כי גם לקרובי משפחתי היה בית קסום שכזה (ומן הסתם גם הוא נמחק לטובת בתי מגורים עירוניים). יהודית קציר השכילה לשרטט באהבה וברגישות דמויות בשר ודם, בעיקר של נשים מרשימות, ובראשן צילה הדומיננטית ותקווה שכולה לב.

אם גם אתם, כמוני, תרצו להעשיר את חווית ההיכרות עם המשפחה באמצעות תמונות, ראו כמה מהן בטור האישי של יהודית קציר באתר הספריה החדשה.

הספריה החדשה

2013

מסע תענוגות בארץ הקודש / מארק טוויין

113976

כך מסכם מארק טוויין את התרשמותו מהארץ:
"ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת? האם תוכל קללת אל לעשותה לארץ חמדה?
ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת – ארץ חלום היא".

בראיה מן העתיד, סיכום ספרו של טוויין משעשע, ואם תורשה לי נימה ציונית – הסיכום הזה מעורר גאווה. השממה הופרחה.

קבוצה של אמריקאים יצאה ב-1867 למסע תענוגות באירופה ובארץ ישראל. מארק טוויין התלווה אליהם כעתונאי, ותיעד את המסע בכתבות עתונאיות ובספר. "מסע תענוגות בארץ הקודש" הוא חלק מיצירה רחבה יותר, "The Innocents Abroad", שלא תורגמה לעברית, וחבל.

כשהגיעה הקבוצה לארץ בחרו שמונה מאנשיה לערוך מסע על גבי סוסים וחמורים מסוריה ועד ים המלח. טוויין היה אחד מהם, והספר הוא תיעוד של המסע הזה. טוויין מתאר חום כבד, ארץ חומה-אפורה, ואוכלוסיה דלה להחריד. אבל יותר משהוא מתייחס לנופים ולאנשים, הוא מתרכז בהיבטים הדתיים-פולחניים של הנוצרים בארץ ושל הצליינים האורחים. טוויין עצמו היה פרוטסטנטי מאמין, אך האמונה לא הפריעה לו לשים ללעג את ה"תעשיה" הדתית. הנה דוגמא:
"הכמרים ניסו להראות לנו, מבעד לפרגוד קטן, חלק מעמוד ההלקאה שאליו נכבל ישו כאשר ייסרו אותו בשוטים. לא היה לאל ידנו לראותו, מפני שהיה חשוך מעבר לפרגוד. עם זאת, יש שם מקל שאותו נועץ עולה הרגל מבעד לחור בפרגוד, ואז אין לו עוד כל ספק שעמוד ההלקאה האמיתי אכן נמצא שם. אין לו שום עילה לפקפק בכך, משום שהוא יכול לחוש בו במקל. והוא יכול לחוש בו ממש כשם שהוא יכול לחוש בקיומו של כל דבר".
הספר מלא דוגמאות כאלה (אולי יותר מדי).

הוא לועג לממסד הדתי ולהתמסחרותו. הוא לועג לאמונה העיוורת של הצליינים שרואים מה שהם רוצים לראות, רק לא את המציאות. הוא מתייחס בציניות לחוסר היכולת של הפלגים השונים בנצרות לחיות בהרמוניה זה לצד זה. הוא מבקר בשנינה ספרי מסעות קודמים. ופה ושם הוא משלח חיצים באנשים ובתופעות נוספים.

לדוגמא: חושבים שהאמריקאים של היום המציאו את גישת "אמריקה ושאר העולם"? לא. הנה מה שהיה למארק טוויין לומר בענין זה כבר ב-1867:
"המסע היה חידוש מסעיר עבורנו, כך שצייתנו בהתנהגותנו לאינסטינקטים הטבעיים הטבועים בנו, ולא כבלנו את עצמנו בשום גינונים ומוסכמות. דאגנו תמיד להבהיר שאנחנו אמריקנים – אמריקנים! כאשר התברר לנו שזרים רבים לא שמעו כמעט על אמריקה… ריחמנו על בורות העולם הישן, אך לא המעטנו כהוא זה בחשיבותנו…
אנשים נעצו בנו עינים בכל מקום, ואנחנו נעצנו עינים בהם. על פי רוב הצלחנו לגרום להם להרגיש קטנים מאוד, אפסים, לפני שסיימנו את ענינינו איתם, מפני שהנחתנו עליהם את עוצמת גדולתה של אמריקה עד שהכרענו אותם".

הספר מעוטר באיורים מעשי ידיו של טוויין, ותוך כדי קריאה ראיתי בדמיוני את ציורי ארץ ישראל של דוד רוברטס, ואת ציורי התנ"ך של אבל פן.

Pleasure Excursion to the Holy Land from the Innocents Abroad, or the New Pilgrim’s Progress – Mark Twain

הוצאת מחברות לספרות

2009 (1869)

תרגום מאנגלית: עודד פלד