איטליה, ענן / מרקו לודולי

31-5990_b2

"איטליה" ו"ענן" הם שתי נובלות שכתב מרקו לודולי, את הראשונה ב-2013 ואת השניה ב-2010.

"איטליה" מסופרת מפי אשה ששמה איטליה, כשם המדינה. בעשרים השנים הראשונות לחייה חונכה במוסד לנערות, הבית היחיד שהכירה, ובו למדה כיצד לשרת בבתיהם של אחרים. בהגיעה לגיל עשרים נשלחה לעבוד בבית משפחת מרציאלי. האב מהנדס, אדם קפדן והולך בתלם, שעברו בצד הלא נכון של המתרס בתקופת מלחמת העולם מרחף מעליו כצל סמוי. האם, חסרת מעש ותכלית, מעבירה את ימיה במשחקי סוליטר. הבת הבכורה חולמת על אהבה ועל נישואים, הבן האמצעי נסחף לפוליטיקה, והצעיר שואף להיות סופר. איטליה, שחיה בתוכם, קבועה ודוממת כמו חלק מן הריהוט, בלתי מעורבת ודווקא לכן משמשת מדי פעם תומכת ואוזן קשבת, מתארת כמספר יודע-כל את קורותיה של המשפחה ואת התפוררותה.

לעומת המשפחה, איטליה אינה משתנה כלל. כשבני מרציאלי ילכו לעולמם או יתפזרו בכל קצוות תבל, היא תקח את המזוודה, שאיתה הגיעה אל הבית לפני שנים, ותשוב אל המוסד בהמתנה לעבודה הבאה שתוטל עליה. על ערש דווי אומר המהנדס: "החיים עוברים דרכנו, ואנחנו, כמעט בלי שנרגיש, משליכים אותם מאחורי גבנו, זה כל מה שנוכל לעשות, אנחנו לא ממלאים תפקיד ראשי, החיים הם אלה שמתקדמים באמצעותנו, כך הם פועלים. אנחנו יכולים ללכלך אותם קצת או לנקות אותם, החיים זורמים דרכנו וממשיכים הלאה, וכבר שוכחים אותנו". וכמו שהחיים עברו דרך בני המשפחה, כך הם עברו גם דרך איטליה המשרתת, ובהרחבה דרך איטליה המדינה.

למרות שאיטליה טוענת כי "בתוך הבית היתה לי הרגשה שאני מבינה הכל, אבל אם רק יצאתי החוצה, לא הבנתי דבר", הסיפור הפרטי שהיא מספרת משקף את החברה האיטלקית בתקופה המתוארת.

"ענן" מסופר אף הוא מפיה של אשה. הפעם הדוברת היא מריה סלביאטי בת השבעים ושתיים. זכרונה של מריה מתחיל להתפוגג, אך כשסוכן נדל"ן, המנסה למכור את בית הכפר שלה, מבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה, היא נעתרת, ומגוללת את קורות משפחתה. מריה היתה כל חייה אשה מציאותית, עם שתי רגליים על האדמה וחיבור הדוק לשיגרתי וליומיומי. בעלה אוגוסטו, שכינה את עצמו "הקוסם ענן", היה ההפך המוחלט, מרחף, נטול שאיפות, חי כל יום בפני עצמו, מתקשה להשאר במקום אחד, מתעלם בחיוך מקשיים. בנם, פייטרו, שכילד העריץ את אביו, אחז בבגרותו בגישה שונה משלו לחיים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

שתי הנובלות מצטיינות בסגנון מאופק, בניסוחים ישירים אך עדינים, ברוך המשווה יתר עוצמה לעצבותם של הסיפורים. "ענן" היתה לטעמי יותר מ"איטליה", אך שתיהן מומלצות.

Italia, Vapore – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2015 (2010, 2013)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

מודעות פרסומת

גן ההרדופים / רוזה ונטרלה

994306

רוזה ונטרלה פותחת את הספר בתיאור כינוס נשות המשפחה, הזכור לה מילדותה. לצד כללים לבישול כהלכה, ספגה הילדה כללי התנהגות לאשה המושלמת, וביניהם הנחיות לגבי יחסי גברים-נשים. בנוסטלגיה, שזורה באירוניה ובצער, היא כותבת: "כך התחוור לי שההתכנסות להכנת ממתקים לחג המולד היתה דרכן להעניק לי חינוך לעתידי כאשה, רעיה ושליטה בממלכתי הקטנה; בשעה שסבי, אבי ודודי לא ידעו כלל שכאן חותרים נגד המין הגברי. התקוממות פרטית, שנמשכה רק למשך הזמן הדרוש כדי לאפשר לנשים לשלוט ברגשותיהן ולחשוב שגורלן בידיהן, והתרסקה בעליבות אל מול קרקוש המנעולים שעורר אבי, שחדר למטבח לאחר שפתח את שער הכניסה". בכל כינוס שכזה שבו והושמעו סיפורים משפחתיים, שהחביב עליה מכולם היה הסיפור העגום של דודה דיאמנטה. "גן ההרדופים" משמיע את קורותיה של דיאמנטה בגוף ראשון.

ב-1938 דיאמנטה היא ילדה בראשית שנות העשרה שלה. היא מתגוררת בכפר קטן בדרום איטליה סמוך לים, עם הוריה ועם אחיה ושתי אחיותיה המבוגרים ממנה. באותה שנה תחווה דיאמנטה שתי טרגדיות, כשחברה הטוב פייטרו יטבע בים מול עיניה, ואביה אגוסטינו ייהרג כשינסה לקבוע לוח שיש לציון סיום בנית בית המשפחה. באותה שנה היא תחווה גם את לידת אחיה הצעיר, ותקבל הצצה אל יסורי הנשיות. הדמות הדומיננטית בחייה היא אמה אניטה, המכונה בפי אנשי הכפר מרגִ'אלָה – מי שניחנה בכוחות כישוף, מעין מורת דרך אשר יכלה להשיא עצות על שימוש מושכל בתערובת עשבים ועל הסרת עין הרע, לסייע ליולדות בגילוי מין העובר, לטפל בכאבי בטן של תינוקות ועוד כהנה וכהנה. דיאמנטה היא הבת המועדפת, אך הביטוי המעשי לכך מינורי: מבטה של אמה מתרכך מעט כשהיא מתבוננת בה, והיא סופגת פחות הערות מזלזלות מאחותה האמצעית קורנליה. כל שלוש הבנות כפופות למשטר הברזל של מרגִ'אלָה, הקשוחה כלפיהן כפי שהיא קשוחה כלפי עצמה, עסוקות ללא הרף במטלות הבית, נשמעות לכללים, וכל אחת מהן תתמודד עם הגורל המוכתב לה בדרכה שלה.

המסגרת הביתית הנוקשה מתקיימת בתוך חברה כפרית קשה לא פחות. למעשה, הכפר כולו הוא מעין הרחבה של המשפחה: כל הנשים היו בשבילנו בבחינת "קומָארֶה", ואת הגברים כינינו "קומפארֶה", וזה היה תירוץ טוב כדי שנרגיש קרובים (קומארה וקומפארה הם סנדקית וסנדק). לתחושה המשפחתית הזו יש יתרונות של אחריות הדדית, אך יש גם חסרונות של חיים תחת זכוכית מגדלת. כשדיאמנטה מסתבכת בבגרותה בצרה, היא יודעת שחרושת השמועות והרכילות יכתימו את שמה לתמיד.

הטקסט שעל הכריכה מצהיר על ארבע נשים איטלקיות חזקות ויוצאות דופן, אך אין לכך סימוכין בספר. מרגִ'אלָה אולי עונה לתיאור, למרות שהחוזק שלה מתבטא במידה רבה בהתכנסות אל תוך עולם פנימי מגודר בכללים נוקשים, שמאפשרים לה לשמור על חזות של שליטה בעוד היא נאבקת לא להתמוטט. רוזטה הבכורה נאלצת להנשא בניגוד לרצונה, ומצליחה למצוא דרכים לביטוי עצמי (כשהיא אומרת לדיאמנטה, "התלבשתי יפה לכבוד עצמי", האחות הצעירה, שהיא כבר אשה על סף הזיקנה, נדהמת לנוכח האפשרות הזו). דיאמנטה חיה בסימביוזה עם אמה, ומשתחררת ממנה רק לאחר מותה. רק מזלה של קורנליה יתמזל למצוא אהבה ולנהל חיים רגילים. האחים ג'וזפה ופרנצ'סקו מתנהלים בעולם נפרד, משוחרר מכבלי הנשיות.

רוזה ונטרלה כתבה סיפור יפה מלא חיים. פה ושם הוא לוקה בחזרתיות ובפשטנות, אולי קשיים של ספר ביכורים, אך חווית הקריאה בו מהנה.

אמרי זרטל בחר לכריכת הספר איור מקסים מאת מאיירת המזוהה בכינוי TandaPanda. עוד מאיוריה בקישור הזה.

Il Giardino delgi Oleandri – Rosa Ventrella

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

נזירה / מרקו לודולי

6409_b2

כשאמרנטה היתה בת שש-עשרה היא הודיעה לאמה על כוונתה להיות נזירה. אמרנטה גדלה כילדה חששנית, בת לאב מהמר ולאם שלדברי בתה, גם היא לא אהבה מאוד את החיים. היא לא היתה דתיה, לא ביקרה בכנסיה, אבל הבינה שהעולם אינו מתאים לה, ובחרה בטוהר וביציבות שמייצגת הנזירוּת: אם נכנסתי למנזר, זה היה כי כאן הבטיחו לי קיבעון מוחלט, משהו כמו אויר ממוזג שאינו מושפע מחילופי העונות: הובטח לי הנצח, או לפחות מקדמה על חשבונו. מספר שנים אחר-כך היא עדיין מיחלת לאות מאלוהים שבחרה נכון, שזהו מקומה, אבל למי שחי בתחושה שהכל הוא לא-כלום, אין נחמה. למי שאינו מאמין, האל מושיט רק את היעדרותו.

במנזר התפקידים אינם מוקצים על פי התאמה, אלא על פי החלטתה של אם המנזר. אמרנטה, שאינה אוהבת ילדים, מתמנה למורה בכתת הגן. כאן מזדמנת לה היכרות עם לוּקה, ילד שתקן ומסוגר, שלמלים הבודדות שהוא אומר היא מתיחסת כאל האות שביקשה ולא קיבלה מאלוהים. בעקבות "הוראותיו" היא מעזה לצאת מן המנזר, לחוות את העולם הבלתי מוגן – שהרי בחרה בטוהר בטרם הכירה את החטא – ולהשלים סוף סוף עם בחירותיה.

סגנונו של מרקו לודולי שירי ונאה, ובמהלך הקריאה חשבתי שהוא מעלתו העיקרית של הספר. לעלילה התקשיתי להתייחס ברצינות, משום שהארועים המתוארים בה נגועים מאוד באוירה של הזיה, והיתכנותם מוטלת בספק. כשישבתי לכתוב את הסקירה הייתי בטוחה שהיא תסתיים באי-המלצה, אבל במבט לאחור, עיקרי הספר, כפי שפורטו למעלה, צפו ועלו מתוך ההזוי והמעורפל, והוא נראה לי כעת מעניין יותר מאשר בעת קריאתו. לפיכך, זו המלצה מלווה הסתיגויות.

Sorella – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2017 (2008)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

צל השרביט / מאורו קורונה

tzelhasharvit_cover

"צל השרביט" מתרחש בכפר אֶרטו שבצפון איטליה בשנים הראשונות של המאה ה-20. לידיו של הסופר בן זמננו, גם הוא תושב אֶרטו, התגלגלה מחברת, שנכתבה ב-1920 על ידי זינו, יליד 1879. זינו מגולל במחברת את קורות חייו, ואת הארועים שהובילו להחלטתו להתאבד. חייו היו רצופי טרגדיות: אביו נרצח, אמו מתה ממחלה, שתי דודותיו, שבאו בזו אחר זו לטפל בו ובאחיו, מתו אף הן, ואחיו שרוי באבל תמידי בגלל חברה שהשתגעה אחרי שגבר קנאי הרעיל אותה. כל אלה, וגם העבודה הקשה כרועה צאן, לא שברו אותו. אהבה אסורה לאשת חברו, ותוצאותיה הטרגיות, היא שרודפת אותו וממאיסה עליו את חייו.

הספר כתוב בפשטות, ומפליא לתאר את חיי הכפר, את אמונות תושביו, את הדמויות השונות בו, את העבודה הקשה (ללא תלונות), את הנופים. למרות שזינו הוא בחור פשוט ובלתי מלומד, הוא מיטיב להסביר בלשון בלתי מתחכמת את שעובר עליו, את רגשותיו, את תפיסת העולם שהכפר דבק בה.

הניהול כאן הוא בידים של קדושים. אלוהים שלח אותם לעשות דברים טובים. ואם לפעמים מישהו מת, זה לא בגלל שהאדון רשע, או שהקדושים לא הקשיבו, אלא בגלל שמישהו חייב למות כדי שמי שנשאר יוכל להשתפר. אבל לא תמיד משתפרים, כי השטן מתערב ומושך לצד השני, כדי שהאנשים ימהרו לשכוח את המתים שלהם ואת מה שקרה. אלה החיים, חבל שאתה כל הזמן שוכח, עד שאתה מת פתאם, בלי שתספיק להבין מה עשית ובלי שתזכור מה קרה.

מעניין לציין שלנשים המפתות, שבגינן זינו בוגד בערך החברות ומואס בחייו, לא ניתנו בספר שמות. הן רק "היא", או "אשתו של". אני סבורה שהבחירה הזו נעשתה גם משום שמדובר בחברה שנותנת קדימות לגברים, אבל בעיקר משום שהנשים בסיפור הזה הן בגדר טריגר לשאלות של חברות ושל נאמנות. לא האשה הספציפית מעניינת את הכותב, אלא התגובה של זינו למעשי הפיתוי.

יש משהו קסום בכתיבה של מאורו קורונה, והצמצום הוא אחד מסודותיו. הנוף גם הוא תורם לקסם, והוא שזור לבלי הפרד בטקסט.

החרשוף הוא פרח מתאים לבקשת סליחה. מי שאין לו אומץ לבקש סליחה בקולו, קוטף פרח חרשוף ומביא אותו לנפגע. אם זה לוקח אותו ומכניס אותו לביתו, סימן שסלח, אבל אם הוא זורק אותו לארץ ודורך עליו, סימן שאינו סולח. החרשוף גבוה יותר ממטר, הוא מלא קוצים, ובראשו יש פלומה בצבע של שמים בהירים. קוטפים את הפרחים בקיץ ומייבשים אותם תלויים במהופך, והם נשמרים במשך שנים. כדאי תמיד להחזיק בבית צרור של פרחים, למקרה שצריך להתנצל בחורף, כשאין חרשופים בשדות, כי גם בחורף עושים תמיד שטויות.

מאורו קורונה, יליד האזור בו מתרחש הספר, הוא מטפס הרים ופסל, שהחל לכתוב ולפרסם לקראת גיל חמישים. ספריו נטועים בהרי צפון איטליה, ואני מקווה שתרגום "צל השרביט" יסלול את הדרך לתרגום ספרים נוספים שלו.

מאוד לא אהבתי את התמונה שעל הכריכה. זו תמונה סתמית בת זמננו, שאינה משקפת את הקסם שבספר.

מומלץ

L’Ombra del Bastone – Mauro Corona

ספרית הפועלים

2016 (2005)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

האדם המבקש את האהבה (הניסוי של השופט פוט) / פיטיגרילי

האדם המבקש את האהבה

השוואת תרגומים (וטיפ מועיל לסיום)

כשקניתי אצל איתמר את "האדם המבקש את האהבה" של פיטיגרילי, לא היה לי מושג שכבר קראתי את הספר הזה תחת השם "הניסוי של השופט פוט". בדיעבד דווקא שמחתי על הכפילות, משום שאת "הניסוי" אהבתי רק למחצה, ותכננתי לקרוא אותו שוב אי-פעם, רק שהאי-פעם הזה אף פעם לא מגיע. מכיוון שהתחלתי לקרוא את "האדם", המשכתי גם כשהתברר שזה אותו הספר. הפעם אהבתי אותו יותר – לא בגלל התרגום, אלא משום שהוא כנראה הגיע בזמן מתאים יותר (מה שגורם לי להצטער על כל הספרים שקראתי שלא בזמן המתאים, אבל הרי אי אפשר לדעת מראש)

לא אכנס כעת לתוכנו של הספר, אלא רק לשני התרגומים.

את "האדם המבקש את האהבה" תרגמה מאיטלקית אביגיל ויטורינו, והוא ראה אור בהוצאת "שי" בשנת 1975. שמו המקורי של הספר, עפ"י המצוין בו, הוא “L’uomo che cerca l’amore”. את "הניסוי של השופט פוט" תרגם מאיטלקית ארנו בר, והוא ראה אור בהוצאת "שוקן" בשנת 2003. שמו המקורי של הספר, עפ"י המצוין בו, הוא “L’esperimento di Pott” 

האם מדובר בשני ספרים שונים? בחיפושי ברשת מצאתי באיטלקית רק את "הניסוי", ובאנגלית רק את "האדם". אם לשפוט עפ"י התרגומים (תכף יגיעו דוגמאות), שני הספרים כמעט זהים. עם זאת יש הבדלים בולטים, ואני לא יודעת אם הם נובעים משתי גרסאות שונות שכתב פיטיגרילי או מחרות המתרגמים. הניחוש שלי הוא שמדובר בגרסא אחת של ספר אחד ובשתי אסכולות תרגום, אבל זהו כאמור ניחוש בלבד.

הנה קטע מהעמוד הראשון של הספר

כך הוא ב"האדם": אף כי עמעמה הגולה הירוקה של המנורה את חוורונו של הנשיא, בכל זאת ניכר בפניו שהויכוחים, שנמשכו קרוב לשעתים בלשכת השופטים, היו חריפים ביותר. הדבר לא היה כלל בגדר סוד, שאין חיבה יתרה שוררת בין הנשיא פוט ובין שני סגניו השופטים; הסודות מהלשכה היו מבקיעים לעתים תכופות את הקירות ומתפשטים בחוץ וגורמים לפירושים לגלגלניים על הסכסוך הקיים בין יושרו הנאור של הנשיא פוט ובין בערותם הביורוקראטית וסכלותם העקשנית של עוזריו.

וכך ב"הניסוי": חיוורונו של פוט הסגיר את להט הויכוח שהתנהל במשך שעתים בלשכת השופטים. זה מכבר היה ידוע שהיחסים בין נשיא בית הדין לבין שני שותפיו לא היו טובים, ולא פעם קרה שסודות הלשכה דלפו החוצה ופרנסו רכילות עסיסית על ההתנגשות בין הגינותו וחוכמתו של הנשיא לבין העיקשות הביורוקרטית המטומטמת של עמיתיו.

דומה ולא דומה. אם המקור לשני התרגומים זהה, הרי שלפחות אחד מהמתרגמים התיר לעצמו לעבד את הטקסט.

יש בין שני התרגומים הבדלים רבים שנובעים מפער הזמן בין השנים בהן תורגמו. כך לדוגמא הסומא בתרגום הישן הפך לעיוור בחדש, המוקיון לליצן, סמואל לשמואל, פול לפאולו. הבדל פחות מובן מאליו הוא השמטת המבוא וההקדשה שכתב הסופר מן התרגום הישן והכללתם בחדש. גם חלוקת הפרקים בשני הספרים שונה.

לסיום הנה טיפ קוסמטי/ספרותי בשני נוסחים

כך ב"האדם": מלכת ספרד הואילה לקבל את פני יוטה במלון ריץ ושאלה אותה איזוהי המשחה שהיא משתמשת בה – המיטיבה כל כך לשמור על צחות עור הידים.
"
ספרים ישנים, הוד מלכותה!" השיבה יוטה. אילו ידעה, המלכה, כמה מלבינות הידים המעלעלות בספרים ישנים!

וכך ב"הניסוי": מלכת ספרד הואילה לקבל את פניה בבית-מלון, ושאלה אותה כיצד היא מצליחה לשמור על עור ידיה
יוטה ענתה: "הוד מעלתך, אני קוראת ספרים ישנים. אינך יכולה לתאר לעצמך עד כמה מועיל הדפדוף בספרים ישנים לשמירה על עור הידים.

הספר, בכל אחד מן התרגומים, חכם, משעשע ומומלץ.

L’uomo che cerca l’amore  / L'esperimento di Pott – Pitigrilli

האדם המבקש את האהבה:

הוצאת ש"י

1975

תרגום מאיטלקית: אביגיל ויטורינו

הניסוי של השופט פוט:

הוצאת שוקן

2003 (1929)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

בחסד עליון / גבריאל נסים

pic_header_488

הספר נסוב סביב דמותו של שופט בית המשפט העליון משה בייסקי ז"ל, בדגש חזק על פעילותו בועדה של "יד ושם" לקביעת הזכאים לתואר "חסיד אומות העולם". בייסקי עצמו עבר את מוראות השואה על בשרו יחד עם שני אחיו (הוריו ואחותו נספו בשלב מוקדם), ושלושתם ניצלו בזכות אוסקר שינדלר. סיפור חייו באותה תקופה מובא בחלק הראשון מבין שני חלקי הספר. במשך שנים, כמו ניצולים רבים, לא דיבר על מה שעבר, עד שנקרא להעיד במשפט אייכמן. אחרי המשפט יצר קשר מחודש עם שינדלר, ופעל רבות לתמיכה בו. בייסקי הצטרף לועדה תחילה כחבר, ולאחר פרישת השופט לנדוי מתפקידו כיו"ר נבחר להחליפו.

כמה מלים על הסגנון ועל איכות הכתיבה, למרות שזה לא מה שחשוב, אבל בכל זאת זהו בלוג ספרים… גבריאל נסים הוא סופר, מסאי ומייסד כתב-עת איטלקי. הספר אמור להתמקד בשאלות המהותיות שאיתן מתמודדת הועדה, ורוב הזמן הוא עושה זאת, אבל ניכר שהכותב ביקש לחבר שיר תהילה לבייסקי, ולפעמים הוא מתבלבל בין חשוב לשולי, וכל הזמן טורח להאיר אותו כדמות מושלמת. פה ושם עושה רושם שיותר חשוב לו לומר מה חשב בייסקי על כל מקרה שנדון בועדה, מאשר להשאיר את הבמה למקרים עצמם. מאוד הפריע לי שהוא לא הצליח להחליט באיזה שם לקרוא לגיבורו, והוא נע בין משה הפמיליארי לבייסקי הפורמלי יותר ול"שופט החסידים" הנלעג משהו. אבל כאמור, אלה רק כמה דברים "טכניים" שהפריעו לי, ומכיוון שהנושא חשוב אפשר להעלים מהם עין.

המסר של רעיון חסידי אומות העולם הוא מסר של תקווה. בתוך האפלה היו אנשים שידעו לומר לא לרשע, שגילו הומניות תוך סיכון עצמם. הסופר מצטט מספרה של אתי הילסום, שבו טענה ששנאה מרעילה את השונא, וייחלה למצוא גרמני שתוכל לאהוב. בהקשר זה מוזכרים שני ארועים תנ"כיים – הצלת משה ע"י בת פרעה, והמו"מ שניהל אברהם עם אלוהים להצלת סדום ועמורה. המסר של הועדה דומה: יש לחפש את הטוב, לזכור אותו, להעלות אותו על נס. זאת בנוסף לחוב המוסרי הפשוט והמובן מאליו שיש לניצולים, ולמדינה כמייצגת העם, כלפי המצילים.

הספר מגולל את ההיסטוריה של תפיסת "מיהו חסיד", החל בהגדרה המצמצמת של "מי שסיכן חייו להצלת יהודים", עד להגדרה רחבה יותר שכוללת אנשים שהעלו קורבן אישי כדי להציל אחרים. דיון נרחב, ומעניין במיוחד, התקיים, ומן הסתם עדיין מתקיים, באשר לאנשים שקשה להגדירם כחסידים בשל אישיותם ומעשיהם הגבוליים. שינדלר, לדוגמא, נופל לתוך הויכוח הזה: האיש היה חבר במפלגה הנאצית, נהנתן, שתיין, נואף, חובב פרסום וכבוד. טענו נגדו שגזל מפעל מבעליו היהודים, שהעסיק יהודים בגלל העלות הזולה של עובדי הכפיה. וכנגד אלה עומדת לו העובדה שהציל את עובדיו, שהופיע לו פתאם באושוויץ לחלץ קבוצת עובדות, שנסע באמצע הלילה לחפש תפוחים עבור עובדת שחפנית גוססת שמשאלתה האחרונה היתה לאכול תפוח. מלחמה עזה ניטשה סביב מועמדותו לתואר חסיד. בספר מובאים מקרים רבים מרתקים מסוג זה ואחרים, וכל אחד מהם פותח חלון אל גיבור נוסף. לדוגמא, סופרת פולנית אנטישמית, שלא הסתירה את דעותיה הנתעבות (היהודים הם גזע נחות ומעצבן, פולין צריכה להיות נקיה מיהודים), אבל יצאה חוצץ באומץ נוכח הרצח ההמוני, וייסדה תנועה מחתרתית שהצילה מאות יהודים. היא לא חזרה בה מהאנטישמיות, ועדיין דגלה בדעה שאחרי המלחמה היהודים יצטרכו למצוא להם מקום מחוץ לארצה, אבל כאדם לא יכלה לשאת מעשי הרשע. כל חסיד וסיפורו המרתק, חלקם הגדול מעוררי השתאות על האומץ ועל ההקרבה.

בייסקי חלם להוציא לאור אנציקלופדיה מפוארת ובה כל הסיפורים, אבל חלומו לא התגשם. באתר "יד ושם" החלו להעלות חלק מהם.

בסיכום, למרות המגרעות זהו ספר מרתק ומרגש.

Il tribunale del bene – Gabriele Nissim

הוצאת שוקן

2007 (2003)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר