כחרס הנשבר / שולמית לפיד

מוזס וילהלם שפירא נרשם בהיסטוריה בשל שתי פרשיות של חשד לזיוף עתיקות. הראשונה שבהן אירעה בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה. בעקבות גילוי מצבת מישע, גאה הענין הציבורי בארכיאולוגיה המזרח-תיכונית ובקישורה לתנ"ך. שפירא, סוחר מזכרות ועתיקות מצליח, רכב על הגל, והציע למכירה מאות חרסים שנמצאו סביב אזור המצבה. הארכיאולוג הנודע שארל קלרמון-גאנו קבע כי החרסים כולם מזויפים, ושמו של שפירא הוכתם. האם הזיופים נעשו על ידי שותפו הבדואי סלים אל-קריא על פי הזמנתו? האם היוזמה היתה של סלים, ושפירא חטא בהעלמת עין?

אחרי תקופת ביניים, שבה שלח שפירא את ידו במסחר בכתבי יד עתיקים, בהם ספרי תורה שאותם ככל הנראה הוציא במרמה ובכוח מידי קהילת היהודים בתימן, אירעה הפרשה השניה. שפירא הציג לעולם מגילות שנמצאו במערות בעברו המזרחי של ים המלח, ובהן, לדבריו, נוסח קדום של ספר דברים, אולי כזה שנכתב עוד בחייו של משה. שמו המוכתם מפרשת החרסים, כמו שפע הסתיגויות ענייניות שנבעו מתוכן הטקסט, מן האותיות שבהן נכתב, וגם מן הטענה שמגילות קלף לא יכלו לשרוד שנים רבות כל-כך (טענה שהופרכה עם מציאת מגילות קומראן), הובילו את המומחים, שוב בראשות קלרמון-גאנו, למסקנה שמדובר בזיוף. שפירא המושפל התאבד, והמגילות עצמן נעלמו. עד היום חלוקים המומחים בדעתם אם אבד לעולם אוצר אמיתי.

את שפירא הכרתי מפרק בספרו של חיים באר, "קשר לאחד", ובו הוא מתואר כזייפן, ומן הביוגרפיה שכתבה בתו הצעירה מרים הרי, "בת ירושלים הקטנה". שולמית לפיד מהלכת בין הטיפות, ונמנעת מלחרוץ דעה בדבר ההאשמות שהוטחו בו. היא מרחיבה את יריעת הסיפור הרבה מעבר לשאלת הזיופים, מתארת את החיים בירושלים על שלל קהילותיה באותה תקופה, ואת חייהם של היהודים המומרים, שביקשו ליצור לעצמם מציאות חדשה באמצעות המרת דת וסופם שנפלו בין שני העולמות. אנשים, שהיום הם שמות רחובות ודמויות בספרי ההיסטוריה, סובבים בעלילה, המתרחשת על רקע ארועים היסטוריים, כמו היציאה להתישבות מחוץ לחומות. לצד אלה היא מספרת על הלהט הארכיאולוגי שאחז באירופאים, ועל הקנאוּת והאינטרסים הלאומיים והאישיים שבחשו בעולם היצרי של המחקר. שפירא, על פי גרסתה, הוא ניצוֹל אנטישמיות, שביקש לקבוע את גורלו במו ידיו, ובחושים עסקיים חדים ביסס לעצמו שם ומעמד. אותה הלהיטות להוכיח שהוא אדם בעל ערך, שאינו היהודי המבוזה, היא שהיתה בעוכריו כשזייף, או כשבחר להעלים עין מזיופים, אם אכן כך אירעו הדברים, והיא שהביאה לסופו העגום.

ניכר שהספר מבוסס על מחקר מקיף בתולדות התקופה, והידע שבו מעשיר ומרתק.

מומלץ.

כתר

1984

היו פה לפנינו / איל חלפון ורן ברקאי

כותרת משנה: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות

ארץ-ישראל, הרבה לפני שהפכה לישות זו, היתה ציר תנועה מרכזי בין אפריקה לאירופה ולאסיה. בני האדם הקדמונים, מאות אלפי שנים לפני הפצעתו של הומו סאפיינס, נדדו בין היבשות, והותירו כאן את עקבותיהם. איל חלפון ורן ברקאי מוליכים אותנו במסע כרונולוגי מעדויות לחייו של הומו ארקטוס בתל עוביידה מיליון וחצי שנים קודם זמננו, ועד למעגלי האבן שנוצרו בשלהי התקופה הפרהיסטורית, לפני ששת-אלפים שנה, ברוג'ום אל-הירי בדרום רמת הגולן. המסע עובר, בין השאר, במערת קסם, במערות הכרמל וביריחו, מציג עדות לשימוש באש, הוכחות למפגש בין ניאנדרתלים והומו סאפיינס, ציוני דרך במעבר מחיי לקטים לחקלאות, בניה ראשונה לגובה, ועוד.

למרות ההתמקדות בחבל ארץ זה, שבו התגלו ממצאים קדומים רבי ערך, הדיון אינו מנותק, כמובן, מן המחקר הגלובלי, והכותבים מרחיבים לגבי הרקע של כל אחת מן התגליות. כאנשי מדע, בפרט בתחום המבוסס על רסיסי מידע, הם מציגים גם את מה שאיננו יודעים, את מה שהנו בגדר השערה, ואת הויכוחים הסובבים את הממצאים. האופן בו מפתחים הארכיאולוגים את התיאוריות ומסיקים מסקנות, הוא אחד ההיבטים המרתקים בספר, והוא נשען, מדרך הטבע, על מחקר בין-תחומי, שמעורבים בו ביולוגים, כימאים, פסיכולוגים, אסטרונומים, אנתרופולוגים, אם למנות אחדים. שילוב הכוחות הללו יחדיו מאפשר לעקוב אחר התמורות שעבר האדם במהלך התקופה הארוכה הזו, לנתח את הקשר בין שינויים סביבתיים לחברתיים – היעלמות בעלי חדק לפני ארבע-מאות אלף שנה הובילה לשינויים חברתיים וטכנולוגיים; הכחדה של ממותות וחיות אחרות לפני כארבעים אלף שנה קשורה להיעלמותם של הניאנדרתלים -, להבין את משמעותם של ציורי המערות, לגלות מתי ולמה הפכה חברה שוויונית למעמדית, ועוד שפע נושאים מרתקים מסוג אלה.

מעבר להיותו ספר מוקפד ומרחיב דעת, "היו פה לפנינו" הוא גם נעים מאוד לקריאה, כתוב בקלילות לכאורה, ושופע הומור, שאינו בא על חשבון הידע. הספר מחולק לפרקים, שבראש כל אחד מהם כותרת הולמת ומשעשעת – כגון "סלע קיומנו" ו"עושים על האש" – ותחתיה כותרות משנה בטעם של פעם. ההומור העדין נוכח גם בטקטס, כמו, לדוגמא, בהתיחסות לאורח החיים היציב של ההומו ארקטוס לאורך מליון וחצי שנים: היה להם כלי עבודה מצוין, היו להם פילים, למה לשנות? מה רע בשמרנות יעילה ומוכחת?

מתוך הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרק שבו הכותבים משקמים את כבודם הרמוס של הניאנדרתלים. בניגוד לתפיסתם כגזע נחות, טיוטה לא מוצלחת של האדם המודרני, הניאנדרתלים דווקא הפגינו כישורים ויכולת הסתגלות מרשימים. הם חיו במשך מאות אלפי שנים, שרדו במרחבים עצומים ובתנאי סביבה לא פשוטים, ייצרו כלי אבן יעילים ותכשיטים, ואכלו תזונה מגוונת, כולל דגים ופירות ים שנתפסו בצלילה. למעשה, ניתן לומר שלא נכחדו כליל – המטען הגנטי של בני האדם המודרניים מכיל כשניים עד ארבעה אחוזים מורשת ניאנדרתלית.

לאורכו של הספר שבה ועולה תפיסת העולם האונטולוגית של אבותינו הקדמונים: כולם ישויות שותפות ביקום שמורכב מעולמות מקבילים – זה של בני האדם, זה של ממלכת החי, זה של ההרים והסלעים – ועל בני האדם לחיות לצד הישויות האחרות ולכבד אותן. אז אולי לא צריך להרחיק לכת עד כדי הלבשת הסלעים והאכלתם, כפי שנהגו בתרבות מסוימת, אבל יש לזכור, גם היום, שבין מרכיבי החיים על הכדור הארץ מתקיימת סימביוזה, גם אם אינה תמיד גלויה לעין, ושמירה על המרקם העדין היא הכרחית. "היו פה לפנינו, וראוי שנעשה כמיטב יכולתנו שיהיו גם אחרינו".

ספר מעשיר, חינני, ומומלץ מאוד.

דביר

2021