עתיד האנושות / מיצ'יו קאקו

כותרת משנה: מסע בין כוכבים, אלמוות, ויעודנו הגורלי מעבר לכדור הארץ

הסיפור המפואר של החיים עלי אדמות מלמד כי לנוכח סביבה עוינת, אורגניזמים צפויים לאחד משלושה גורלות. הם יכולים לעזוב את הסביבה, להסתגל אליה, או למות. אבל אם נשקיף למרחק מספיק אל העתיד, נמצא בו ביום מן הימים אסון כה נורא, שהסתגלות אליו לא תתכן כלל. יהיה עלינו לעזוב את כדור הארץ, או למות. לא תהיה שום דרך אחרת.  

הפיזיקאי מיצ'יו קאקו מתאר בספר את עתידה של האנושות מחוץ לכדור הארץ הרחק אל תוך העתיד. לנטישתו של עולמנו הנוכחי יכולות להיות סיבות רבות, החל בסקרנות ובחקרנות, שהן כוח מניע חזק, עבור באסונות טבע בקנה מידה עולמי, כמו התפוצצות הר געש או פגיעת מטאור, ובאסונות מעשה ידי אדם, וכלה במחזור חייה של השמש, שבהופכה לענק אדום לא תאפשר חיים.

קאקו בנה את ספרו נדבך על נדבך, ורעיונותיו מוצגים בסדר לוגי ובבהירות מרשימה. חלקו הראשון של הספר, "יציאה מכדור הארץ", מתאר את ההיסטוריה של הטילָאוּת, ואת עתידה של האנושות בגבולות גלקסית שביל החלב. החלק השני, "מסע לכוכבים", יוצא מתחומה של גלקסית הבית, ומפליג אל רחבי היקום. החלק השלישי והאחרון, "חיים ביקום", מותח את הגבולות אל הרב-יקום. בכל שלב ושלב, עתידני ככל שיהיה, קאקו מציג את הבסיס המדעי לחזונו, ומסביר אותו בלשון נהירה. גם אם הפיזיקה לפעמים גבוהה ובלתי נתפסת (על התיאוריה הקוונטית, המתוארת בחלק האחרון של הספר לצד תורת המיתרים, אמר איינשטיין, "ככל שתיאוריית הקוונטים מצליחה יותר, כן היא נראית מטופשת יותר", ובכך התנחמתי), הסבריו של קאקו מנהירים את מסקנותיה.

הכותב הוא פיזיקאי, אבל נושאי הספר אינם מצטמצמים לתחום זה. טיסה לחלל והתישבות בכוכבים אחרים הן משימות רב-תחומיות, וקאקו נוגע בהיבטים רבים הכרוכים בנושא המרכזי. רובוטיקה, אלמוות, הנדסה גנטית, כימיה, אתיקה, חיפוש חיים תבוניים – אלה הם רק מקצת מן הנושאים שיש לתת עליהם את הדעת במשימות הכבירות המתוארות כאן. רשימת התודות הארוכה – שישה עמודים – שבה הוא מזכיר את החלוצים וסוללי הדרך, פותחת בחתני פרס נובל, וכוללת ביולוגים, עתידנים, נוירולוגים, לצד סופרים כמו סיימון סינג, ואפילו מגישי תכניות טכנולוגיות, כמו מנחי "מכסחי המיתוסים", ואמני קומיקס כמו סטן לי. הספר עצמו משובץ אזכורים מספרי מד"ב ומסרטי חלל, ומציג באופן מקסים את ההיזון החוזר שבין הדמיון למציאות.

הספר שופע רעיונות מסחררים ושומטי לסת. אילון מאסק מתכנן טיסה מאוישת למאדים ב-2024, רק שש שנים מעכשו. לוח הזמנים של נאס"א ארוך יותר, אבל היא מתכננת בנית שער חלל עמוק סביב הירח, שיהיה פעיל כבר ב-2026, ובו ייבנה הטיל שיקח אסטרונאוטים למאדים ב-2033 לכל המאוחר. רגע אחרי שהחלטתי לשלם מאתים אלף דולר עבור כרטיס לחלל, מתאר קאקו את רעיון מעלית החלל, פשוטו כמשמעו, ואני נעמדת בתור. חלליות בגודל שבב יינשאו בחלל באמצעות מפרשי אור, נדחפות בלחץ הקרינה (ז'ול ורן חזה אותם, והיתכנותם נבדקת). מאדים יעבור הַאֲרָצָה, תהליך שיצור בו תנאים הקיימים על כדור הארץ. כדי לכרות מינרלים מאסטרואידים רחוקים, יוסטו אלה אל מסלול קרוב אלינו. אנרגית השמש, הגלקסיה, היקום, תנוצל על ידי האנושות העתידית. קאקו מצטט דברים שנאמרו על חזונו של מאסק, "חזון משכר ועוצמתי", וכינויים אלה מתאימים לחלוטין לרעיונות שבספר.

קאקו הוא קודם כל מדען, והמדע, כדבריו, מבוסס על תיאוריות שאפשר לבדוק אותן, לשחזרן ולהפריכן. נאמן לאמירה זה, הספר אינו מרחף בספירות הזויות, אלא מתבסס על הידע הקיים, ועל הידע שסביר שנוכל להשיג בעתיד. העמידה בשתי רגליים איתנות על קרקע המציאות, גם אם הראש משוטט אל קצווי היקום, הופכת את הספר למסעיר במיוחד. כמו כל מדען ראוי לשמו קאקו מכיר במגבלות הידע, מוכן לשנות תפיסה על פי ידע חדש, ואינו מהסס להשתמש במונחים מגבילים דוגמת "בטכנולוגיה הנוכחית" ו"ככל הידוע היום" (בניגוד למסמרות שנוטים לקבוע מי שאינם מדענים). המניע למחקר החלל התוסס המתואר בספר הוא היציאה מכדור הארץ, אבל הואיל והמדע הוא מנוע השגשוג, תועלתו של המחקר אינה מוגבלת למטרה זו, ותחומי המשנה הרבים והמגוונים תורמים יום-יום ושעה-שעה לחיים כאן ועכשו.

האם האנושות העתידית תהיה זהה לאנושות שאנו מכירים כעת? אם נשגר בני אדם למושבות נרחבות ברחבי החלל, הרי שבהתבסס על נסיון העבר ועל מהלך האבולוציה, הריחוק לא יצור אנושויות חדשות במשך תקופה ארוכה עד מאוד. אבל בהנחה שלא נמצא קיצורי דרך בחלל ובזמן, מסעם של בני אדם בשר ודם יציב מגבלות שקשה להתמודד אתן. אחד הפתרונות הוא לייזר-פורטציה של הקונקטום (מיפוי המוח), וחיבור של מפת המוח המשוגרת עם אוואטר שייבנה במרחקים בדרך של שיבוט עצמי. האם שילוב המוח האנושי עם גוף עמיד לתנאים קשים הוא בגדר שימור האנושות? פילוסופים יגידו. קאקו עצמו סבור שהתשובה חיובית.

אחזור ואומר: "עתיד האנושות" הוא ספר מסעיר, מסחרר, משכר ועוצמתי, כתוב בבהירות, מתורגם להפליא, וההתלהבות שבה נכתב מדבקת.

אסיים בציטוט מדבריה של הרייט טבמן, שבחר מיצי'ו קאקו כמשפט הסיום לספר: "כל חלום מתחיל בחולמים. זכרו תמיד שיש בתוככם הכוח, התשוקה, לשלוח יד לכוכבים ולשנות את העולם".

The Future of Humanity – Michio Kaku

אריה ניר

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

מודעות פרסומת

תחת שמי ארגמן / מארק סאליבן

איך הופך נער צעיר, קל דעת במקצת, לגיבור? לפעמים די בהתגלגלות מקרית אל המקום המתאים כדי לחשוף את הנחישות ואת האומץ. "תחת שמי ארגמן" מגולל את סיפורו האמיתי והמרתק של פינו לֶלָה בשנים 1944 – 1945. פינו בן השבע-עשרה אולץ על ידי הוריו, למען בטחונו, לעזוב את מילנו המופצצת, ולעבור להתגורר בקאזה אלפינה, פנימית נערים שניהל האב רֶה במרומי האלפים. אחיו הצעיר מימו נשלח אל הפנימיה מספר חודשים לפניו. פינו, שראשו עד אז היה נתון לבילויים ולבנות, והכיבוש הנאצי היה מבחינתו עובדה כמעט בלתי מטרידה, מצא עצמו בהשפעת האב רֶה מעורב בהברחת יהודים ופליטים אחרים לשווייץ, כשאחיו מסייע בעדו. במשך כשבעה חודשים ליווה את הנרדפים בדרכים לא דרכים, עד שנקרא על ידי הוריו לשוב למילנו. מכיוון שהגיע לגיל גיוס, והיה צפוי להצטרף אל כוחות הצבא האיטלקי ברוסיה, אילצו אותו הוריו לבחור באלטרנטיבה פחות מסוכנת, ולהתגייס לארגון טודט הנאצי. לגמרי במקרה התגלגל לתפקיד נהגו ומתורגמנו של האנס ליירס, האיש מספר שתים בהיררכיה הנאצית במקום, וניצל את מעמדו החדש כדי לרגל אחר מעסיקו ולספק ידיעות בעלות ערך רב לפרטיזנים האיטלקים ולבעלות הברית. במשך עשרות שנים לאחר מכן לא סיפר דבר על קורותיו במלחמה, עד שהתיידד עם אמריקאי אותו פגש במקרה. מכאן התגלגל הסיפור לפתחו של הסופר מארק סאליבן, שהפך אותו לספר לאחר עשור של מחקר.

הכתיבה של סאליבן אינה מרהיבה. פה ושם הספר לוקה בשטחיות ומשאיר תהיות בלתי פתורות. העיקרית שבהן קשורה באנה, אהובתו של פינו, ששימשה כמשרתת אצל דולי, פילגשו האיטלקיה של ליירס. כשליירס תכנן להעביר את דולי למקום מבטחים באוסטריה, החליטה אנה להצטרף אליה, לוודא שהיא מסתדרת במקומה החדש, ורק אז לחזור לאיטליה אל פינו. לא פינו ולא סאליבן תוהים על הבחירה של האשה הצעירה להתלוות אל מי שמוקעת כזונה של הנאצים. יכול להיות שהשטחיות נובעת מבחירתו של הסופר להתייחס לכל הארועים מעיניו של צעיר מאוהב וקצת נאיבי. לדעתי, בחירה שונה היתה מעניקה לסיפור מימד נוסף. מכל מקום, הסיפור עצמו מרתק ומחפה על החולשות הספרותיות, וקראתי אותו במתח ובסקרנות.

למדתי מן הספר עובדות שלא הכרתי על הסיוע שהגישו אנשי הכנסיה ליהודי איטליה. האב לואיגי' רֶה וחניכו ג'ובאני ברברסקי, שהיה איש סודו של הקרדינל שוסטר, הונצחו על ידי הקהילה היהודית במילנו בזכות פעילותם האמיצה. הופתעתי ממיעוט המידע אודות פעילות זו ברשת, ומשום כך, כמו גם בשל סיפורו המעניין של פינו וסיפורה של מילנו תחת הכיבוש הנאצי, אני ממליצה על קריאת הספר.

Beneath a Scarlet Sky – Mark Sullivan

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: תמי לימון

צבע השמים שלנו / אמיטה טראסי

מוקטה נולדה בכפר הודי, בת ונכדה לשושלת של דֶוודָאסיס, משרתות האל, כינוי מכובס לזונות. בנות הקסטה הנמוכה הוקדשו לאל בעודן ילדות צעירות, נאנסו על ידי בני הקסטות הגבוהות, ונדונו לחיי זנות. אמה של מוקטה ביקשה למלט אותה מן הגורל המיועד לה, אך כשלה. לאחר שמוקטה נאנסה ואמה מתה, התמזל מזלה ואחת מנשות הכפר שכנעה את בנה, שפעל להצלת ילדים יתומים, לקחת את הילדה למומבאי. בניגוד למנהגו למסור את הילדים לבתי יתומים, את מוקטה שיכן בביתו, שם פגשה את בתו טארה. למרות תנאי החיים השונים של השתיים – טארה זכתה לילדות רגילה, כולל השכלה מסודרת, מוקטה ביצעה מטלות בבית – צמחה ביניהן בהדרגה קירבה שהפכה לחברות. עולמן התהפך סמוך לאחר פיגועי התופת בעיר ב-12 במרץ 1993, בהם נהרגה אמה של טארה, כשגבר זר נכנס לביתן, וחטף את מוקטה מול עיניה ההמומות של טארה. אביה של טארה סיפר לה שמוקטה מתה, והאב ובתו היגרו לארצות-הברית. הספר נפתח אחת-עשרה שנים אחר-כך, כשטארה חוזרת להודו, ומנסה לחפש את חברתה.

מזה כעשרים שנה תופעת הדוודאסיס אסורה בהודו על פי החוק. למרות זאת, סקר משנת 2013 מצביע על קיומן של 450,000 נשים במעמד זה. חשיבותו של הספר הוא בהעלאת הנושא למודעות, ובהדגשת העוול הנורא הנגרם לילדות רכות בשנים, שנדחפות "להתקדש לאל" מתוך עוני ומצוקה הכרוכים בין השאר בשיטת הקסטות. באתר של הסופרת ניתן למצוא פרטים נוספים על הסיפור שמאחורי הספר, וכן קישורים לארגונים המנסים לסייע לנשים.

הספר מסופר בקולותיהן של שתי הבנות. הוא נע כרונולוגית קדימה עם הבזקים רבים לאחור. נוסף לתופעת הדוודאסיס, הוא עוסק בחברות, בהתבגרות, ביחסים בין המעמדות בהודו, ובעוני המחפיר המוביל לאלימות ולאומללות. ספרותית הוא אינו מרשים במיוחד. הוא סובל משטחיות מסוימת בהתבוננות אל פנים נפשן של הדמויות הפועלות. כמו כן, ויתור על חזרות ועל סיפורים צדדיים היה מעצים אותו. יחד עם זאת יש בו קטעים מרגשים, ואני יכולה לדמיין אותו כסרט נוגע ללב ובעל מסר חד ומשפיע.

בשל המציאות שמאחורי הסיפור הבדוי אני ממליצה על קריאתו.

The Color of Our Sky – Amita Trasi

אריה ניר ומודן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

עדות / סקוט טורו

"עדוּת" הוא דרמה משפטית המתרחשת בחלקה הגדול בין כותלי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. ביל טֶן בּוּם, משפטן אמריקאי בשנות החמישים לחייו, חווה שורה של משברים: הוריו נפטרו, הוא נפרד מאשתו, והחליט להתפטר מעבודתו כפרקליט לענייני צווארון לבן במשרד בו היה שותף. בעוד הוא שקוע בפינוי חפציו מן המשרד ומתכנן שנה של בטלה, מציע לו חבר ותיק לעבור להולנד, ולשמש כתובע בפרשת טבח של ארבע-מאות בני רומה (צוענים) שארעה בבוסניה אחת-עשרה שנים קודם לכן. ההשערה היא שכוחות סרבים הם שביצעו את הטבח, אבל – כך מסביר החבר – קיים חשש שתופנה אצבע מאשימה כלפי ארצות-הברית, שחייליה ישבו בבסיס סמוך למחנה הצועני, ולפיכך רצוי שהתובע יהיה אמריקאי. השילוב של העבודה המאתגרת עם מיקומה בארץ מוצאם של הוריו של ביל, מפתה אותו, והוא נענה להצעה.

הפרשה התעוררה, לאחר עשור שלא דובר בה כלל, בשל הצהרתו של פֶרקו, בן רומה, המעיד על עצמו כי הוא הניצול היחיד מן הטבח. בדיון המקדים בבית הדין, שבו חבר השופטים אמור להחליט אם יש לפתוח בחקירה, הוא מספר כי תושבי המחנה חששו מפעולת נקם של לאזה קייביץ', מנהיג סרבי אלים, שהאמין כי הרומים הלשינו לאמריקאים ולכוחות נאט"ו על מקום מחבואו. בלילה בו פֶרקו ובניו היו אחראים על השמירה במחנה, הגיעו עם חשכה רעולי פנים חמושים, רצחו במקום שלושה תושבים, והכריחו את כל הנותרים לעלות על משאיות, לכאורה כדי להסיעם חזרה לאזור קוסובו, ממנו נמלטו בעבר. הרומים, על נשיהם וטפם, הובלו אל מכרה פחם קרוב, אולצו להכנס לתוך מערה, ונקברו חיים כשסלע מעל המערה פוצץ. פרקו לבדו הצליח להסתתר וניצל. האם היו אלה הארקן טייגרס שביצעו את הטבח? אולי הצ'טניקים? ואולי באמת היו אלה האמריקאים שבמעשה זה ביקשו לחסל את האנשים שידעו מדוע נכשל הנסיון ללכוד את המנהיג הסרבי?

ביל טן בום מוביל את החקירה אל צמרת הצבא והממשל האמריקאי, ואל כפרים בוסנים נידחים, אל מנהיג צמא דם, ואל פליטים חסרי כל. הוא מתמודד עם כוחות עלומים שמבקשים להטות אותו מן האמת, עם שופטים בעלי סדר-יום משלהם, עם עורכי דין מתוחכמים, ועם יריבים המבקשים לחסלו. מתוך כל חצאי האמיתות ומתוך סבך ההטעיות הוא צריך לחלץ את האמת בהסתמך על נסיונו ועל חושיו המקצועיים והאנושיים.

פרשת הטבח המתוארת בספר בדויה, כך גם כל הדמויות, אבל הספר מבוסס במידה רבה על המציאות הבוסנית ועל גורלם של בני רומה, וגם על פרשת נשק מסתורית שארעה במציאות. הסופר מתאר בקצרה בסוף הספר (ובאריכות באתר הבית שלו) את התחקירים שערך, ובקיאותו אכן ניכרת לכל אורכו של הספר. מרתק לקרוא על התנהלות בית הדין הפלילי הבינלאומי, לנסות להתמצא בסבך היוגוסלבי, לתהות על יחסי ארה"ב עם שאר העולם, וללמוד שוב על גורלם המר של בני רומה הנרדפים. קראתי בשנה האחרונה שני ספרים בנושאים אלה – "בא לעולם" על המלחמה בבוסניה, ו"זולי" על בני רומה – ו"עדות" הרחיב והעמיק את ההיכרות שלי איתם. הועשרתי בידע בשלל נושאים, וביניהם סיפורם של בני משפחת טן בום האמיצים, הולנדים שנתנו מקלט ליהודים וזכו בהכרה כחסידי אומות עולם.

במשולב עם הסיפור המשפטי, טורו עוסק גם בשאלות של זהות, בזוגיות, בקשרים משפחתיים, בדעות קדומות, בכוונות טובות שמוליכות לגיהינום, ובאימי המלחמות. השילוב בין ארועי החקירה לארועים האישיים בחייו של ביל טן בום המספר מוצלח ומאוזן, ושני היבטי העלילה מושפעים הדדית.

"עדות", אם כך, מהנה בשל נושאיו המרתקים, אבל לא רק בגללם. מלבד היותו ספר מעשיר בתכניו, הוא גם כתוב היטב, דינמי, מותח, ומאוד אנושי. בהחלט מומלץ.

Testimony – Scott Turow

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

למה? / מריו ליביו

כותרת משנה: מסע בעקבות הסקרנות האנושית

מריו ליביו, חוקר סקרן, מפנה בספר זה את תשומת לבו לשאלה למה אנחנו שואלים. כיצד קרה שבני-אדם, בשונה משאר בעלי החיים, אינם מסתפקים בעובדות שמול עיניהם, אלא מבקשים לדרוש במופלא מהם? מהי בעצם תכונת הסקרנות? מה מניע אותה? כיצד היא יוצאת אל הפועל? ליביו ניגש אל הנושא מכמה זויות, ומסכם את הידע הקיים, אך מדובר בתחום מחקרי המצוי בשלביו הראשונים, ויותר משהספר מספק תשובות הוא מעורר שאלות מעניינות.

את מסעו בעקבות הסקרנות האנושית פותח ליביו בתיאור שניים מן הסקרנים הגדולים בהיסטוריה. מטרתו אינה בהכרח למצוא מכנה משותף בין שניהם, כזה שיהווה תובנה מעמיקה על טיבה של הסקרנות. הוא סבור שמכיוון שמבחינת רוח החקרנות שניהם היו משכמם ומעלה בדורם, מעניין להתבונן בנושא מעיניהם. הראשון בהם הוא ליאונרדו דה וינצ'י, בן המאה החמש-עשרה וראשית המאה השש-עשרה. ליאונרדו לא זכה להשכלה מסודרת כמדען, ואל רוב תובנותיו הגיע מכוח הנסיון ולא מכוח הלימוד. כשתצפיותיו לא עלו בקנה אחד עם הידע שהצטבר עד זמנו, הוא הניח בפשטות שהתצפית גוברת על התיאוריה, ובכך ייצג למעשה את ראשית החשיבה המדעית המודרנית. סקרנותו וחקרנותו היו בעיניו טבעיות, כדבריו, "תשוקתם הטבעית של אנשים טובים היא הדעת". הסקרן השני הוא ריצ'רד פיינמן, ששאף לחקור כל תופעה שקסמה לו, לא רק בתחום המדע שבו תרם תרומות כבירות. פיינמן התנגד בחריפות לעמדה הטוענת שהמדע גורע מן היופי ומן המסתורין, ואמר, "מה התבנית, או המשמעות, או הלמה? לא יזיק לתעלומה אם נדע עליה משהו. כי האמת הרבה יותר נפלאה מכל מה שאמני העבר העלו בדמיונם".

לאחר שהציץ אל עולמם של מקרי הקיצון של הסקרנות, ליביו מבקש להתבונן בסקרנות מנקודות מבט מחקריות. תחילה הוא פונה אל הפסיכולוגיה ואל חקר ההתנהגות. המונחים העיקריים בהם הוא דן כאן ובהמשך הם סקרנות תפיסתית, הנובעת מחדשנות, כלומר ממידע שלא היה ידוע עד כה, וסקרנות אפיסטמית, שפירושה הרצון לידע. מונח מרכזי נוסף הוא פער בידע, הווה אומר, בלשונו של הפסיכולוג ג'ורג' לונסטיין, הסקרנות היא "חסך קוגניטיבי במקורו הנובע מתפיסת קיומו של פער בידע ובהבנה". ליביו מתאר מחקרים התנהגותיים בתחום זה, כולל מחקרים שהתרכזו בסקרנותם של פעוטות ובתהליך הלימוד המהיר המאפיין אותם.

מן המחקר ההתנהגותי פונה הכותב אל המחקר הפיסיולוגי, ומתאר את תוצאות הבדיקות שעקבו אחר פעולת המוח בעת סקרנות באמצעות fMRI (דימות תהודה מגנטית בתפקוד). תוצאות אחד המחקרים העלו קשר בין הסקרנות ובין מנגנוני גמול ועונג. תוצאות מחקר אחר גילו שהסקרנות משפעלת איזורי מוח הרגישים דווקא לתנאים לא נעימים. הפער הזה יכול להיות מוסבר בעובדה שבניסוי הראשון הופעלה סקרנות אפיסטמית, שהיא מענגת, בעוד בניסוי השני היה מדובר בסקרנות תפיסתית, שיש בה אלמנט של חרדה ושל חוסר נוחות. עוד נמצאו קשרים בין הסקרנות לבין מרכז ברוקה, האחראי על תהליכי השפה, ונמצא קישור בין הסקרנות לבין פעולת הזכרון המתרחשת בהיפוקמפוס. את קשיי המחקר מסביר ליביו כך: "המוח הוא פריט חומרה כה מורכב, והנפש היא פריט תוכנה כה משוכלל ובלתי-חדיר, עד שאפילו הניסויים המתוכננים בקפדנות מאין כמותה משאירים תמיד מעט מקום לבלתי-צפוי".

הפרק הבא מתייחס להתפתחות הסקרנות האנושית, ולקפיצה המדהימה במספר תאי העצב במוח בתקופה קצרה יחסית. ליביו מצביע על אפשרות של מנגנון משוב חיובי, שלפיו העליה במספר תאי העצב, שנבעה מן ההליכה על שתיים הצורכת פחות אנרגיה מהליכה על ארבע, ובכך מפנה משאבים לטובת המוח, העליה הזו תרמה לפיתוח הסקרנות, שבזכותה התאפשר השימוש בכלים ובאש. שימוש זה הביא לבישול אוכל, ובכך הפחית את העומס על מערכת העיכול, הווה אומר חסכון נוסף באנרגיה שהופנתה למוח. התוצאה היא מוח כפול בגודלו – 86 מליארד תאי עצב – וקידום הסקרנות האנושית.

לסיום חוזר מריו ליביו אל מספר אנשים המדגימים אורח חיים חקרני, מהם הוא מבקש להבין כיצד התפתחה סקרנותם, והוא מסכם בשאלה כיצד ניתן לעודד התנהגות סקרנית, גם אם לוקחים בחשבון שלגנטיקה יש השפעה מכריעה על הנטיה לחקרנות.

בעיני הסקרנות היא הנותנת טעם לחיים, וחשתי הזדהות כשמתוך סבך התיאוריות עלתה הסברה ש"הסקרנות היא הגמול של עצמה, והכוח המניע אותה הוא החתירה אל ההשפעות הנעימות של פליאה והתעניינות".

מריו ליביו הוא כותב רהוט, ענייני, המשלב מצוין מדע עם אנקדוטות, ומאזן בין מחקר יבש לסיפורים אישיים, ובכך מנגיש את עולם המחקר לקורא הסקרן שאינו מומחה. מסעו של ליביו בעקבות הידע מרתק ומזמין להצטרף אליו.

Why? – Mario Livio

אריה ניר ומודן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

די כבר עם השקרים שלך / פיליפ בסון

בשלב מאוחר יותר, אכתוב אודות החֶסֶר. אודות ההילקחות הבלתי נסבלת של האחר. אודות הריקנות שמעוררת אותה הילקחות. המצוקה המשתררת. אכתוב אודות התוגה המאכלת, הטירוף שמאיים. זה יהפוך לאימם-הורתם של ספריי, כמעט בעל כורחי. לעתים אני תוהה אם אי-פעם כתבתי על משהו אחר. כאילו מעולם לא התאוששתי מזה: האחר שאין להשיגו. כאילו זה חולש על כל מרחב המחשבה.

פיליפ בסון, יליד 1967, הוא סופר צרפתי שאינו מכחיש את היותו הומוסקסואל. ב-1984, כשהיה תלמיד תיכון, נאלץ להסתיר את נטיותיו המיניות. הופצה שמועה שהוא "מעדיף בנים", אמרו שיש לו תנועות נשיות. הוא היה תלמיד מצטיין, אך גרוע בספורט. שמו לא נקשר בשמה של אף אחת מהבנות. לחשו מאחורי גבו, ולפעמים בפניו, "מתרומם" ו"הומו מסריח", והוא התעלם. יום אחד ניגש אליו בחור בשם תומא, תלמיד פופולרי, חביב הבנות, והציע לו לאכול יחד בבית-קפה בפאתי הישוב הקטן בו התגוררו. המפגש התפתח לקשר שתחילתו משיכה גופנית, והמשכו התאהבות. עם תום שנת הלימודים נסע תומא למשפחתו בספרד, שם נשאר, בלי הסבר, בלי מכתב, בלי הודעה מוקדמת. פיליפ חש כ"קורבן התאונה שהחובשים מחלצים מתוך גוש המתכת […] הפצוע הקשה שמנתחים בדחיפות […] ואז הניצול המתוקן […] ולבסוף המשתקם האבוד".

ב-2007, עשרים ושלוש שנים אחרי אותה פרשה, מזהה פיליפ את תומא בגבר החולף מולו בעת שהוא מעניק ראיון עתונאי לרגל צאתו לאור של ספרו האחרון. אבל לא תומא הוא שמסתובב למשמע קריאתו, אלא בנו לוקא הנראה ממש כמוהו. מפיו של לוקא ישמע על גלגוליו של אביו בשנים שחלפו, והמפגש יוביל אותו להרהר בשאלה אם אפשר לשחזר את העבר, להתחיל מחדש מהמקום בו נעצר סיפורם המשותף. ב-2016 יתבשר מפיו של לוקא על מות אביו (לא ספוילר – הספר מוקדש לזכרו של תומא).

יחודו של הספר בסגנונו של פיליפ בסון, באבחנות הדקות שלו, ובקישורים הרבים שהוא יוצר בין חייו לבין כתיבתו. הנה דוגמאות אחדות מני רבות שהרשימו אותי.

על השפעתה של האהבה הוא עומד כשהוא מתבונן בשתי תמונות של עצמו שצולמו בהפרש של חודשים מעטים בשנה בה פגש את תומא:

בראשונה הוא מכווץ, כתפיו שמוטות, מבטו חמקמק. בתמונה השניה הוא מחייך, עורו שזוף. מדובר כמובן בנסיבות שונות, אבל אני בטוח שהאהבה הגנובה היא שמסבירה את ההשתנות.

בכפר הקטן בתקופה שמרנית, האפשרות "לצאת מן הארון" לא עלתה על הדעת, וגם אם היה פיליפ אוזר עוז ומבקש להחשף, תומא אסר זאת לחלוטין. הוא התעלם מפיליפ בפומבי, והקפיד על מפגשים במקומות חבויים הרחק מעין אדם. פיליפ, שכאמור בסופו של דבר בחר בחשיפה, חי בשלום עם עצמו. תומא, שהמשיך לאטום את רגשותיו ואת נטיותיו בתוך נפשו המסוכסכת, דן את עצמו לחיים שלמים של סגירות ושל בדידות.

והשיגעון הזה לא להיראות ביחד […] האחרים, יש להם הזכות לכך, הם עושים זאת, כאוות נפשם. זה ממלא אותם אושר, גאווה. ואנחנו מכווצים, דחוסים בתוך הצנזורה שלנו.

מצאתי ענין רב בהתיחסות של פיליפ בסון אל משמעות היותו סופר, ואל האופן בו מחלחלים החיים אל היצירה, כמו שתיאר, בין השאר, בציטוט שפתח את הסקירה ובציטוט הבא:

הייתי רוצה לא לדמיין את הסצנה, הייתי רוצה למנוע מעצמי את הסבל הזה, לחסוך מעצמי את העינוי המזוכיסטי הזה, אבל זה חזק ממני. האם הסופר גובר על הכל אפילו בנסיבות האלה, הסופר שמדמיין הכל, שצריך לראות במו-עיניו כדי להראות לאחרים – והנה התמונה מצטיירת, כופה את עצמה.

שם הספר הוא מובאה מפיה של אמו של הסופר, שבתגובה לסיפורי חיים שהיה דמיונו של הילד ממציא לאנשים אלמונים נהגה לומר: "די כבר עם השקרים שלך". לוקא, בחור עירני, זיהה בספריו של בסון את האמת שמאחורי הבדיה:

אני חוזר ואומר שלעולם איני כותב על חיי, שאני כותב רומנים.

הוא מחייך: זה עוד אחד מהשקרים שלך, לא?

כריכת הספר, בעיצובו של אמרי זרטל, מתקשרת יפה לשני המוטיבים העיקריים בספר – השקיפות של הדמות הלבנה שמייצגת את החֶסֶר, והאותיות המכסות אותה שמייצגות את המרת המציאות למילה הכתובה.

"די כבר עם השקרים שלך" הוא סיפור עצוב ומרגש על אהבה ועל אובדן, על דעות קדומות ועל השלכותיהן, ועל נוכחותה של המציאות בבדיה הספרותית. מומלץ.

Arrête avec tes Mensonges – Philippe Besson

אריה ניר

2017 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

הפלא של אנה / אמה דונהיו

ליבּ רייט, אשה אנגליה צעירה, אחות במקצועה, שהוכשרה על ידי פלורנס נייטינגל, נשלחת על ידי מעסיקיה לשבועיים בכפר אירי להשגיח על ילדה. ליב סבורה שמדובר מן הסתם במשפחה בעלת אמצעים, שיכולה להרשות לעצמה אחות פרטית להשגחה על חולה מפונקת, אך בהגיעה למקום מתברר לה שהמשימה שונה, ובעיניה אף משונה: אנה או'דונל, כך מאמינים תושבי הכפר, חדלה לאכול מאז יום הולדתה האחד-עשר, ארבעה חודשים קודם להגעתה של ליב, ובריאותה לא נפגעה. האם מדובר בנס, כפי שסבורים אלה הנוהרים לפגוש אותה? האם אנה מבשרת עתיד שבו הנפש תגבר על צרכי הגוף, כפי שהרופא המקומי מנבא? ואולי זו תרמית ביוזמת הוריה ובתמיכת הכומר, שמטרתה לנצל את תמימות ההמון ולאסוף תרומות בתמורה לזכות לשהות במחיצתה של הילדה הפלאית?

אנשי הכפר, אם מתוך כוונה לבסס את הנס, או מתוך רצון כן לגלות את האמת, הקימו ועדה לחקירת התופעה. הועדה החליטה לפקח על אנה מסביב לשעון במשך שבועיים, והטילה את המשימה על שתי נשים אמינות: ליב נבחרה בשל השם הטוב שיצא ל"נייטינגליות", האחיות שהוכשרו על ידי פלורנס נייטינגל בשדה הקרב בחצי האי קרים. האחות מייקל נבחרה בשל היותה נזירה צייתנית ודבקה באמונתה. השתים מתחלפות ביניהן במשמרות של שמונה שעות, עיניהן פקוחות על אנה ועל בני ביתה. כשמצבה של אנה מתחיל להדרדר, ליב אינה יכולה שלא לתהות אם משימתה היא שתגרום בסופו של דבר למותה של הילדה.

הספר נע תחילה באיטיות, עוקב אחרי ארועי היומיום באותה קפדנות בה עוקבות האחות והנזירה אחרי אנה. בהדרגה נבנה בו מתח, הנובע לא רק מן השאלה אם אנה אוכלת בסתר או לא, ואם כן – מי עומד מאחורי התרמית. המתח הסיפורי הוא תוצאה של כמה וכמה קונפליקטים מעניינים שהם לבו של הספר. ליב היא פרוטסטנטית חילונית, המוצאת את עצמה בלבו של כפר קתולי אדוק. הדיון בעניני אמונה הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולי המרכזי שבהם. כך, לדוגמא, בפגישה של ליב עם העתונאי ויליאם ברן, קתולי ספקן ודמות מפתח בספר, נכלל הדו-שיח הבא:

"אני מודֶה בזה: אף פעם לא יכולתי להתמודד עם זוועות בלי הגנת הנחמה שבדת […] האם בכל הזמנים ובכל המקומות אנשים לא זעקו לאלוהיהם בשעת צרה?"

[…]

"זה רק מוכיח שאנחנו כמהים לישות כזאת […] אתה לא חושב שעוצמת הכמיהה הזאת דווקא מעלה את הסבירות שכל זה אינו אלא חלום?"

קונפליקט נוסף נובע מהיותה של ליב אשה אנגליה באירלנד, שבע שנים אחרי רעב תפוחי האדמה במחצית המאה התשע-עשרה. האירים מלאי מרירות כלפי התנהלותם של האנגלים במהלך האסון, שמספר קורבנותיו נאמד בקרוב למליון איש.

עוד תהום פעורה בין ים האמנות הטפלות שבו מחזיקים הכפריים, ובין תפיסת העולם הריאלית שבה אוחזת ליב:

חלב בשביל הפיות, דסקיות שעווה למניעת דליקות ושטפונות, ילדות שחיות על אוויר… יש משהו שהאירים לא מוכנים לבלוע?

סיפורה של הילדה אנה בדוי, אך הוא מבוסס על תופעת הנערות הצמות, נערות שטענו במהלך השנים, מימי הביניים ועד המאה התשע-עשרה, כי יש בכוחן לשרוד ללא מזון. המאמינים כי מדובר בתופעה ניסית נתלו בסיפורי כמה קדושים שנמנעו מאכילה. הרופאים מיחסים את התופעה להיסטריה או למופע מוקדם של אנורקסיה נברוזה, או שרואים בה הונאה פשוטה.

"הפלא של אנה", הוא ספר על סודות במשפחה, על התמודדות עם טראומה, ועל ההיענות לחובה, אך בעיקרו הוא ספר על כוחה ההרסני של האמונה. הכתיבה עדינה אך מעמיקה, והטיפול בקונפליקטים מעניין ומרחיב את הדעת.

 

The Wonder – Emma Donoghue

אריה ניר

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת