ז'ול / דידייה ואן קואלארט

994052

אליס, עיוורת המלווה בכלב נחיה, בדרכה לניתוח חדשני שיחזיר לה את כושר הראיה, עוצרת בשדה התעופה לקנות ממתקים. זיבָּל, המוכר, אקדמאי כושל שזה עתה גורש מביתו ומעבודתו על ידי אשתו, מתאהב בה ממבט ראשון. כשדיילי הקרקע מתעקשים להפריד בין אליס לכלבה, ז'ול, בטענה שאין די מקום במטוס, זיבל נוטש את עמדתו, וחש לעזרת האשה והכלב. ז'ול, אסיר תודה לנצח, יחבר בסופו של דבר בין אליס לזיבל.

בצד החיוב, הספר קריא, מרגש לרגעים, מאיר את תפקידם החשוב של כלבי הנחייה. בצד השלילה, זה בעצם כל מה שיש לומר עליו, כי הדמויות מוקצנות, ה"נגיעות" בנושאים מעניינים כמו שונות ובדידות והורות אווריריות, הסיפור תפור מצירופי מקרים, והעלילה צפויה.

בשיחות על ספרים עולה באופן תדיר הטענה שיש מקום גם לספרים כאלה, ספרי טיסה, קלילונים בין ספרים איכותיים, וזו הסיבה שאני כותבת עליו למרות כל הסתיגויותי. למטרות אלה הוא טוב לסוגו.

Jules – Didier Van Cauwelaert

אריה ניר

2019 (2015)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

מודעות פרסומת

צבע הרצח של בי לרקהאם / שרה ג' האריס

56285262_2404500092901995_3845360760720982016_n

ג'ספר בן השלוש-עשרה הוא ילד יוצא דופן. הוא ניחן בסינסתזיה, עירוב חושים, המתבטא אצלו בהמרה של קולות לצבעים, ובפרוסופגנוזיה, חוסר יכולת לזהות פנים. כמי שמצוי על הרצף האוטיסטי, הוא מבין כל דבר כפשוטו, ואינו מסוגל לשקר או להסתיר את האמת. מכיוון שחושיו פועלים בעוצמה מירבית, הוא נזקק לשיטות הרפיה שסיגל לעצמו, סחרור על כסא מסתובב, ספירת שיניו בעזרת הלשון, הסתגרות במאורה שהקים משמיכות בחדרו, ויותר מכל – שפשוף כפתורי הקרדיגן של אמו, שחלתה בסרטן ונפטרה, מותירה אותו לבדו עם אביו. זמן קצר אחרי שאיבד את אמו, שהיתה האדם היחיד שהבין את תחושותיו – לדבריה היא ניחנה באותן תופעות (או שכך ספרה לילד להפיג את בדידותו ואת זרותו), איבד גם את סבתו. אביו עושה כמיטב יכולתו, אך ג'ספר חש כי הוא אינו מסוגל להעניק לבנו את החום שלו הוא נזקק. כשמגיעה דיירת צעירה חדשה לבית שמול ביתם, ג'ספר מאמין שמצא חברה, נפש שתבין ללבו. צבע קולה הוא כחול שמים, קרוב לכחול הקובלט של אמו.

השכנה, בי לרקהאם, טוענת כי היא מבקשת להכניס צבע לרחוב, אך בפועל נוכחותה מחוללת מריבות. בי משמיעה מוזיקה רועמת עד השעות הקטנות של הלילה, מאכילה תוכים רועשים, ומצפצפת על טרוניותיהם של שכניה. כשבי נעלמת, ג'ספר משוכנע שנרצחה. יתרה מזו, הוא מאשים את עצמו ברצח. העלילה נפתחת בחקירת ההיעלמות, ונעה קדימה ואחורה בזמן, מסופרת כולה מנקודת מבטו של ג'ספר, שיבין, בסופו של דבר, שדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ושהעולם כאוטי יותר מכפי שמצטייר בעיניו של מי שאמנם חי בסחרחרה של צבעים, אך מפרש את סביבתו בשחור-לבן.

שרה ג' האריס מובילה את העלילה באיטיות, עד לסיום שמתאפיין בקצב ארועים מהיר, כמעט עוצר נשימה, כשגילוי רודף גילוי. פה ושם הרגשתי שיש בסיפור יותר מדי חזרות ועיכובים, שנובעים כולם מתיאור חווית היומיום של ילד כג'ספר, אבל נראה לי שהסופרת בחרה בקצב ובפירוט במתכוון. בכל פעם שחשבתי "די", צצה מיד הידיעה שג'ספר חי כך כל הזמן. האפשרות לומר "די" אינה קיימת מבחינתו, ולכן האיטיות בסופו של דבר העצימה את חווית הקריאה מבחינתי. ג'ספר עצמו, לדבריו, אינו מוכן לוותר על כל מה שמייחד אותו. את הצבעים הוא אוהב. לכל השאר הוא מסתגל.

בחרתי בקטע הבא כדי להמחיש את עולמו של ג'ספר. בעת ביקור בגן החיות, הילד מתנתק לכמה רגעים מסבתו ומתבונן בחיות. כשהוא מסתובב חזרה, הוא חש שנותר לבדו, מכיוון שאינו מזהה פנים:

הבטתי סביבי כדי להגיד לסבתא שאני רוצה לחזור הביתה, אבל לא מצאתי אותה. חבורה של חמש נשים התאספה מימיני ושלוש משמאלי. שלוש עמדו בנפרד ובחנו את הטלפונים שלהן. לא זיהיתי אף אחת.

"סבתא!" צעקתי. "איפה את?"

צעקות האקווה-מרין מקולי הסתלסלו כמו דרקון והתרוממו מעל מגרש המשחקים, מוכנות להכות בכולם. בכולם. דמעות זלגו במורד פניי כשהסתובבתי סחור-סחור.

"הצילו! הצילו אותי! איפה את?"

האדמה התנפלה עלי והכניסה לי אגרוף לפנים. הרגשתי משהו חמים ודביק בלחי שלי.

שמעתי שיעול ורוד-לילך צרוד ופסיעות כחלחלות עם קווי מתאר שחורים רועדים. אשה רחשה זיגוגים של מוס פטל כשכרעה ברך לידי.

"אני כאן, ג'ספר. זאת סבתא. נפלת?"

תפסתי בזרועה ונצמדתי אליה בכל הכח. חששתי שאם לא אעשה זאת היא תיעלם בענן של עשן לילכי.

"אל תלכי. אל תלכי. אל תעזבי אותי. אל תעזבי אותי אף פעם".

"צבע הרצח של בי לרקהאם" כתוב בסבלנות ובכשרון, מתורגם בצבעוניות ובטבעיות, ומציג דמויות רב מימדיות משכנעות. באמצעות מבטו המיוחד של ג'ספר הסופרת חושפת את מורכבותה של המציאות, ומתברר כי היא מתעתעת גם במי שחושיו "רגילים". ספר מרגש, שובר לב לעתים, ומומלץ.

The Color of Bee Larkham’s Murder – Sarah J. Harris

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל

993793

צעצוע לא יכול להציל את החיים, אבל הוא יכול להציל את הנפש

בקצה סמטה ללא מוצא בלונדון ניצבת חנות הצעצועים של פאפא ג'ק. עם הכפור הראשון היא פותחת את דלתותיה, ובעת פריחת השַלגית הראשונה, המבשרת את קץ החורף, היא נסגרת. העובדים כולם נשלחים לבתיהם, ובתוך החנות פנימה נותרים בני משפחת גודמן, האב יאקבס ובניו קספר ואמיל. בכל חודשי הקיץ שוקדים השלושה על הכנת צעצועים חדשים, צעצועים קסומים. חיות עשויות טלאים מתרוצצות לרגליהם, טירות מרחפות באויר, חיילי צעצוע מנהלים קרבות. כי חנות הצעצועים של פאפא ג'ק אינה ככל החנויות, והקהל צובא על שעריה, כמֵה לקסמים שמציעים בעליה.

בשנת 1906 מגיעה אל החנות קתי, נערה כבת שש-עשרה. קתי, שהרתה לבן השכנים שהפנה לה עורף בעת צרה, ברחה מביתה, כדי שלא תיאלץ למסור את התינוק שיוולד לה. מודעת דרושים שפרסמה החנות כאילו פנתה ישירות אליה: "הלכתם לאיבוד? אתם מפחדים? נשארתם ילדים בנשמתכם?". חייה נקשרים בחיי משפחת גודמן ובצעצועיהם.

פאפא ג'ק, שעבר תלאות קשות מנשוא תחת שלטון הצאר, עזב את רוסיה עם שני בניו, וכשהגיע ללונדון בנה עבור שלושתם את העולם הסגור והמכושף של החנות. הבנים ירשו את ידיו הטובות ואת כשרון הקסמים שלו, אך עם השנים ההבדלים בין יכולותיהם פוערים ביניהם פער של קנאה ושל תחרות. קספר הבכור הוא איש המעוף היצירתי. אמיל הצעיר הוא הטכני מבין השניים, והוא יוצרם של חיילי הצעצוע, שהם עמוד השדרה הכלכלי של החנות. יחסיהם יידעו משבר נוסף, כשיתחרו על לבה של נערה. וכשאכזריותו של העולם החיצון, בדמות מלחמת העולם הראשונה, תחלחל אל החנות המנסה להתבודד בתוך עצמה, יתרחב הפער ביניהם: קספר יילחם בשדות פלנדריה ואגדות תקשרנה בשמו, בעוד אמיל יזכה לביקור משפיל של נציגות מסדר הנוצה הלבנה (מסדר שחילק נוצות לבנות, סמל לפחדנות, לגברים שנותרו בעורף).

רוברט דינסדייל מגיש סיפור מייסר באריזה של אגדה, שנקראת תחילה – כשהאוירה הקסומה שלטת – כסיפור ילדים, אולי נוער, אך הופכת בהדרגה – כשהעולם החיצון מתערב, ויצרים רעים מתעוררים – לספר לכל. הספר עוסק ביחסים בתוך משפחה, בקשר בין הורים לילדיהם, בקנאות ובאהבות, וגם ביחסים בין בני אדם בכלל, וגולש לשאלות של פציפיזם ושל רצון חופשי. הוא משתרע על כמחצית המאה, ומצביע פה ושם על שינויים חברתיים שחלו בתקופה זו. יש משהו פשטני באמונתו בכוחם של צעצועים להמס לבבות ולקרב בין בני אדם, אך הפשטנות הזו משתלבת יפה באוירה האגדית האופפת אותו.

"אנשי הצעצועים" עתיר הדמיון נקרא בהנאה, ולמרות הכאב שחווים גיבוריו הוא שזור נאמנות ואהבה. לקראת סיומו של הספר מתגלה סוד, שקצת קלקל לי את הטעם הטוב, אבל פרט לכך מדובר בחווית קריאה שונה ומומלצת.

The Toymakers – Robert Dinsdale

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

היא לא שם / טמזין גריי

55000002585b

ג'ונה בן התשע מתעורר בוקר אחד ומגלה שאמו אינה במיטתה. האם לוסי, כך נגלה בהמשך, סובלת מדכאון, ומבלה בדרך-כלל שעות ארוכות במיטה. הבית, בו היא מתגוררת עם ג'ונה ועם אחיו בן השש רף, מוזנח, המזון מצוי בצמצום, וגם הוא מכוסה נמלים, פח האשפה לא רוקן כבר שבועות, הרצפה מכוסה בגדים מלוכלכים. רולנד, אביהם של הילדים, מרצה עונש מאסר בשל עבירת אלימות קשה. "היא לא שם" מתעד שבוע בחייהם של שני הילדים שנותרו לבדם.

ג'ונה ורף אינם משתפים איש במה שעובר עליהם. קרובת המשפחה היחידה שלהם היא סיידי, אמו של רולנד, אותה הם מכנים "סבתא סיוט", משוכנעים שהיא תנצל את ההזדמנות כדי לחטוף אותם ולהכניס את רף לבית יתומים. עורו של ג'ונה לבן כעורו של אביו. רף דומה יותר לאמו ילידת זמביה, עורו כהה ושערו מקורזל. הילדים בטוחים שסבתא סיוט הלבנה לא תרצה להחזיק בביתה ילד שחור. הם מנסים לשמור על אורח חיים סדיר, הולכים לבית הספר, מחפשים בתוך הבלגן מעט כסף כדי לקנות אוכל. בתוך עציץ בחצר הם מוצאים את הטלפון של לוסי, וגו'נה משתמש בו כדי לשלוח הודעות מטעות בשמה של אמו. אבל יותר מכל הם תוהים מה ארע לה, ומתגעגעים נואשות. כי למרות הדכאון והעזובה, חייהם עם אמם רצופי אהבה. ביומנה של לוסי מוצא ג'ונה את המשפט, "הבנים המהממים, מהממים שלי. לפעמים אני מסתכלת עליהם ופשוט נמסה לריק של אושר", והוא יודע שכך אכן חשה.

טמזין גריי עוקבת דקה אחר דקה אחר הילדים, ומצליחה לספר את הסיפור בשני מישורים מקבילים. במישור הגלוי ההתרחשויות מתוארות כפי שחווה אותן ג'ונה, ילד שמוצא עצמו אחראי על אחיו הצעיר, מתמודד עם הנסיון לנהל חיים תקינים, וכל העת חוקר מה עלה בגורלה של אמו. במישור המקביל, הקורא המבוגר מבין את הפרטים שבעיני הילד הם סתומים, ומודע לכך שלבריות הסובבות את הילדים יש חיים רחבים ועמוקים יותר מכפי שנראה לצעירים, המייחסים להם אופי חד-מימדי בהתאם לתפקידם בחייהם. הקריאה המקבילה הזו היא המעניקה לספר איכות מיוחדת.

רף הוא ילד פזיז, אנרגטי, חד לשון. הוא מחכה לשובה של אמו, אבל דעתו מוסחת בקלות אל העניינים ה"בוערים" יותר – יום ספורט, הופעה עם חברו בתחרות כשרונות בבית הספר. ג'ונה, אולי משום שהוא הבכור, נוטל אחריות על אחיו, מתכנן כיצד להחזיק מעמד עד שהחיים ישובו לסדרם. המצב בו הוא נמצא מבגר אותו בתהליך מואץ. בתפקידו יוצא הדופן כילד-מבוגר הוא מוצא עצמו תוהה: מה אם כל המבוגרים הם בעצם ילדים שמעמידים פנים? הוא שמע אנשים אומרים שראש הממשלה סתם אדיוט. מה היה קורה אם לא היה אף אדם חכם מספיק לדעת מה הדבר הנכון לעשות, להיות אחראי? אבל ג'ונה, חכם ובעל תושיה ככל שיהיה, הוא בסופו של דבר ילד, והלב נחמץ כשעיניו מתמלאות דמעות בשל ארועים פעוטים לכאורה.

בדברי התודה בסוף הספר מודה הסופרת, בין השאר, למי שעיצב את כריכת ספרה. הכריכות של הספר באנגלית יפות והולמות, ועיצובו של אמרי זרטל למהדורה העברית יפה, בעיני, אפילו יותר. יש בכריכה הבטחה, שתמומש, לחווית קריאה מחממת לב.

"היא לא שם" הוא ספר ביכורים מרשים, מהוקצע, מושקע, וכתוב בכשרון. טמזין גריי מצליחה לרגש באמצעות אפיון מדוקדק ואמין של דמויותיה, בעיקר של ג'ונה, ובאמצעות הניגודיות שוברת הלב שבין רכותם ותמימותם של הילדים לעולמם המבלבל של המבוגרים. על הכריכה מצוטט איאן מקיואן שהגדיר את הספר כ"ממכר", ואכן קשה להתנתק ממנו. בהחלט מומלץ.

She’s Not There – Tamsin Grey

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

היא לא שם

ברית עולם / טיארי ג'ונס

40227154_1933973193308378_3121666235998142464_n

סלסטיאל ורוי – היא אמנית, הוא מנהל מכירות – היו נשואים מזה כשנה וחצי, כשנסעו לבקר את הוריו של רוי באטלנטה. למרות שההורים הכינו עבורם חדר בביתם, הם העדיפו להעביר את הלילה במלון. במהלך הערב התפתח ביניהם ויכוח, אך לפני שיהפוך לריב החליטו לקחת לעצמם חמש-עשרה דקות בנפרד להרגע. רוי יצא מן החדר להביא קרח, פגש אשה מבוגרת מוגבלת בתנועה, סייע לה לשוב לחדרה, וחזר אל סלסטיאל. מאוחר יותר באותו לילה נכנסו שוטרים לחדרם, ועצרו את רוי לאחר שהאשה האשימה אותו באונס. שורה של מקרים קבעה את גורלם: לולא בחרו לישון במלון, לולא התווכחו, לולא מנעו בחוכמה את הריב, לולא התנדבותו של רוי לעזור, חייהם היו מוסיפים להתקדם במסלולם. ולולא עורו השחור של רוי, אולי לא היה מסומן כאשם עוד לפני החקירה, ואולי היה זוכה ליחס אחר מן השופט. אבל רוי נשפט בדרום הגזעני של ארצות הברית, ונדון לשתים-עשרה שנות מאסר על לא עוול בכפו.

"ברית עולם" מלווה את בני הזוג בחמש השנים הבאות, ומתבונן אל תוך תוכם של נישואים במבחן. העבר המשותף של השניים קצר – האם די בו כדי לשמר את הזוגיות נוכח ההווה המתמשך לאין קץ? שותפו של רוי לתא אומר לו משפט שממצה את כל מה שמבדיל בינו לבין סלסטיאל: "הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהחיים של כולם נמשכו, ורק שלך לא". בעוד סלסטיאל מתפתחת כאמנית וזוכה להצלחה, רוי זוכה ל"קידום" בכלא, כשהוא מועבר מקטיף פולי סויה לאיסוף אשפה. מערך הכוחות ביניהם משתנה משוויון לתלות, וקשיים יומיומיים מאתגרים את האהבה ואת הנאמנות. לצדם של בני הזוג משולבים בעלילה הוריהם ואנדרה, חבר משותף, שמכיר את סלסטיאל מילדות ואת רוי מהקולג'. כולם כמהים לאהבה ולשלווה, מבקשי טוב ליקרים להם, לא גדולים מהחיים ולכן כובשי לב.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא יחסי הורים וילדים, בעיקר אבות וצאצאיהם. הויכוח שבפתח העלילה החל כשרוי סיפר לסלסטיאל שאביו, שהעניק לו את שמו וגידל אותו, אינו אביו הביולוגי, וסלסטיאל התרעמה על שהסתיר ממנה היבט כל כך משמעותי בחייו. תפיסת האבהות של שני הגברים תבוא לידי ביטוי בהמשך. אביה של סלסטיאל הוא אב מגונן, שטובת בתו קודמת אצלו לנאמנויות אחרות. אנדרה חי בצל נטישתו של אביו, שהקים משפחה חדשה.

בפרסומים לספר מצוטט ברק אובמה כאומר, "תיאור מרגש של ההשפעות ההרסניות של האשמת שווא על זוג אפרו-אמריקאי צעיר". בעיני זהו תיאור מדויק ובלתי מדויק בו זמנית. האשמת השווא היא ברקע האירועים, אבל הנושא אינו העיוות המשפטי והמוסרי, אלא ההתמודדות של זוג צעיר עם פירוד כפוי. לאורך פרקים שלמים בספר אפשר לשכוח שמדובר באפרו-אמריקאים, שכן אותם רגשות ואותן תהפוכות נפשיות יכלו להיות נחלתם של זוגות מכל מוצא שהוא. מצד שני, הקורא אולי יכול לשכוח במי מדובר, אבל גיבורי הספר עצמם אינם יכולים. היחס כלפי שחורי העור צץ שוב ושוב, בהתלבטות איזה רכב לקנות, שלא ייראה כמו רכב של סוחר סמים ויעורר חשד, במחשבה היכן למקם חנות, כך ששחורים ירגישו נוח להגיע אליה מבלי להיראות יוצאי דופן על רקע לבן, ועוד. כפי שהסופרת מטפלת ברגישות בנושאי הספר האחרים, כך גם בנושא הגזענות, אליה היא מתיחסת במינון מבוקר.

כשקראתי אודות הספר, לפני שקראתי אותו עצמו, מצאתי בו דמיון אל "סיפורו של רחוב ביל", שגם בו מואשם צעיר שחור באונס שלא ביצע, והקשר בינו ובין ארוסתו עומד למבחן. יש מן המשותף בין שני הספרים, אבל אולי ששים השנים שמפרידות ביניהם מפרידות גם בין הדגשים שבחרו שני הסופרים ליצירותיהם. בעוד ספרו של ג'יימס בולדווין שם דגש מירבי על האפליה ועל הקיפוח, טיארי ג'ונס בחרה לספר סיפור אוניברסלי יותר (ושמו המקורי של הספר – "נישואים אמריקאים" – מצביע על כך). מכל מקום, הסופרת חלקה כבוד לבולדווין, כשהזכירה אותו ואת ספרו הראשון בספרה.

"ברית עולם" הוא ספר סוחף, מרגש, מעורר מחשבה ואמפתיה, ולכן מומלץ.

An American Marriage – Tayari Jones

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

עתיד האנושות / מיצ'יו קאקו

39883622_1928386043867093_7182092154011910144_n

כותרת משנה: מסע בין כוכבים, אלמוות, ויעודנו הגורלי מעבר לכדור הארץ

הסיפור המפואר של החיים עלי אדמות מלמד כי לנוכח סביבה עוינת, אורגניזמים צפויים לאחד משלושה גורלות. הם יכולים לעזוב את הסביבה, להסתגל אליה, או למות. אבל אם נשקיף למרחק מספיק אל העתיד, נמצא בו ביום מן הימים אסון כה נורא, שהסתגלות אליו לא תתכן כלל. יהיה עלינו לעזוב את כדור הארץ, או למות. לא תהיה שום דרך אחרת.  

הפיזיקאי מיצ'יו קאקו מתאר בספר את עתידה של האנושות מחוץ לכדור הארץ הרחק אל תוך העתיד. לנטישתו של עולמנו הנוכחי יכולות להיות סיבות רבות, החל בסקרנות ובחקרנות, שהן כוח מניע חזק, עבור באסונות טבע בקנה מידה עולמי, כמו התפוצצות הר געש או פגיעת מטאור, ובאסונות מעשה ידי אדם, וכלה במחזור חייה של השמש, שבהופכה לענק אדום לא תאפשר חיים.

קאקו בנה את ספרו נדבך על נדבך, ורעיונותיו מוצגים בסדר לוגי ובבהירות מרשימה. חלקו הראשון של הספר, "יציאה מכדור הארץ", מתאר את ההיסטוריה של הטילָאוּת, ואת עתידה של האנושות בגבולות גלקסית שביל החלב. החלק השני, "מסע לכוכבים", יוצא מתחומה של גלקסית הבית, ומפליג אל רחבי היקום. החלק השלישי והאחרון, "חיים ביקום", מותח את הגבולות אל הרב-יקום. בכל שלב ושלב, עתידני ככל שיהיה, קאקו מציג את הבסיס המדעי לחזונו, ומסביר אותו בלשון נהירה. גם אם הפיזיקה לפעמים גבוהה ובלתי נתפסת (על התיאוריה הקוונטית, המתוארת בחלק האחרון של הספר לצד תורת המיתרים, אמר איינשטיין, "ככל שתיאוריית הקוונטים מצליחה יותר, כן היא נראית מטופשת יותר", ובכך התנחמתי), הסבריו של קאקו מנהירים את מסקנותיה.

הכותב הוא פיזיקאי, אבל נושאי הספר אינם מצטמצמים לתחום זה. טיסה לחלל והתישבות בכוכבים אחרים הן משימות רב-תחומיות, וקאקו נוגע בהיבטים רבים הכרוכים בנושא המרכזי. רובוטיקה, אלמוות, הנדסה גנטית, כימיה, אתיקה, חיפוש חיים תבוניים – אלה הם רק מקצת מן הנושאים שיש לתת עליהם את הדעת במשימות הכבירות המתוארות כאן. רשימת התודות הארוכה – שישה עמודים – שבה הוא מזכיר את החלוצים וסוללי הדרך, פותחת בחתני פרס נובל, וכוללת ביולוגים, עתידנים, נוירולוגים, לצד סופרים כמו סיימון סינג, ואפילו מגישי תכניות טכנולוגיות, כמו מנחי "מכסחי המיתוסים", ואמני קומיקס כמו סטן לי. הספר עצמו משובץ אזכורים מספרי מד"ב ומסרטי חלל, ומציג באופן מקסים את ההיזון החוזר שבין הדמיון למציאות.

הספר שופע רעיונות מסחררים ושומטי לסת. אילון מאסק מתכנן טיסה מאוישת למאדים ב-2024, רק שש שנים מעכשו. לוח הזמנים של נאס"א ארוך יותר, אבל היא מתכננת בנית שער חלל עמוק סביב הירח, שיהיה פעיל כבר ב-2026, ובו ייבנה הטיל שיקח אסטרונאוטים למאדים ב-2033 לכל המאוחר. רגע אחרי שהחלטתי לשלם מאתים אלף דולר עבור כרטיס לחלל, מתאר קאקו את רעיון מעלית החלל, פשוטו כמשמעו, ואני נעמדת בתור. חלליות בגודל שבב יינשאו בחלל באמצעות מפרשי אור, נדחפות בלחץ הקרינה (ז'ול ורן חזה אותם, והיתכנותם נבדקת). מאדים יעבור הַאֲרָצָה, תהליך שיצור בו תנאים הקיימים על כדור הארץ. כדי לכרות מינרלים מאסטרואידים רחוקים, יוסטו אלה אל מסלול קרוב אלינו. אנרגית השמש, הגלקסיה, היקום, תנוצל על ידי האנושות העתידית. קאקו מצטט דברים שנאמרו על חזונו של מאסק, "חזון משכר ועוצמתי", וכינויים אלה מתאימים לחלוטין לרעיונות שבספר.

קאקו הוא קודם כל מדען, והמדע, כדבריו, מבוסס על תיאוריות שאפשר לבדוק אותן, לשחזרן ולהפריכן. נאמן לאמירה זה, הספר אינו מרחף בספירות הזויות, אלא מתבסס על הידע הקיים, ועל הידע שסביר שנוכל להשיג בעתיד. העמידה בשתי רגליים איתנות על קרקע המציאות, גם אם הראש משוטט אל קצווי היקום, הופכת את הספר למסעיר במיוחד. כמו כל מדען ראוי לשמו קאקו מכיר במגבלות הידע, מוכן לשנות תפיסה על פי ידע חדש, ואינו מהסס להשתמש במונחים מגבילים דוגמת "בטכנולוגיה הנוכחית" ו"ככל הידוע היום" (בניגוד למסמרות שנוטים לקבוע מי שאינם מדענים). המניע למחקר החלל התוסס המתואר בספר הוא היציאה מכדור הארץ, אבל הואיל והמדע הוא מנוע השגשוג, תועלתו של המחקר אינה מוגבלת למטרה זו, ותחומי המשנה הרבים והמגוונים תורמים יום-יום ושעה-שעה לחיים כאן ועכשו.

האם האנושות העתידית תהיה זהה לאנושות שאנו מכירים כעת? אם נשגר בני אדם למושבות נרחבות ברחבי החלל, הרי שבהתבסס על נסיון העבר ועל מהלך האבולוציה, הריחוק לא יצור אנושויות חדשות במשך תקופה ארוכה עד מאוד. אבל בהנחה שלא נמצא קיצורי דרך בחלל ובזמן, מסעם של בני אדם בשר ודם יציב מגבלות שקשה להתמודד אתן. אחד הפתרונות הוא לייזר-פורטציה של הקונקטום (מיפוי המוח), וחיבור של מפת המוח המשוגרת עם אוואטר שייבנה במרחקים בדרך של שיבוט עצמי. האם שילוב המוח האנושי עם גוף עמיד לתנאים קשים הוא בגדר שימור האנושות? פילוסופים יגידו. קאקו עצמו סבור שהתשובה חיובית.

אחזור ואומר: "עתיד האנושות" הוא ספר מסעיר, מסחרר, משכר ועוצמתי, כתוב בבהירות, מתורגם להפליא, וההתלהבות שבה נכתב מדבקת.

אסיים בציטוט מדבריה של הרייט טבמן, שבחר מיצי'ו קאקו כמשפט הסיום לספר: "כל חלום מתחיל בחולמים. זכרו תמיד שיש בתוככם הכוח, התשוקה, לשלוח יד לכוכבים ולשנות את העולם".

The Future of Humanity – Michio Kaku

אריה ניר

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

תחת שמי ארגמן / מארק סאליבן

d7aad797d7aa-d7a9d79ed799-d790d7a8d792d79ed79f_d797d796d799d7aa

איך הופך נער צעיר, קל דעת במקצת, לגיבור? לפעמים די בהתגלגלות מקרית אל המקום המתאים כדי לחשוף את הנחישות ואת האומץ. "תחת שמי ארגמן" מגולל את סיפורו האמיתי והמרתק של פינו לֶלָה בשנים 1944 – 1945. פינו בן השבע-עשרה אולץ על ידי הוריו, למען בטחונו, לעזוב את מילנו המופצצת, ולעבור להתגורר בקאזה אלפינה, פנימית נערים שניהל האב רֶה במרומי האלפים. אחיו הצעיר מימו נשלח אל הפנימיה מספר חודשים לפניו. פינו, שראשו עד אז היה נתון לבילויים ולבנות, והכיבוש הנאצי היה מבחינתו עובדה כמעט בלתי מטרידה, מצא עצמו בהשפעת האב רֶה מעורב בהברחת יהודים ופליטים אחרים לשווייץ, כשאחיו מסייע בעדו. במשך כשבעה חודשים ליווה את הנרדפים בדרכים לא דרכים, עד שנקרא על ידי הוריו לשוב למילנו. מכיוון שהגיע לגיל גיוס, והיה צפוי להצטרף אל כוחות הצבא האיטלקי ברוסיה, אילצו אותו הוריו לבחור באלטרנטיבה פחות מסוכנת, ולהתגייס לארגון טודט הנאצי. לגמרי במקרה התגלגל לתפקיד נהגו ומתורגמנו של האנס ליירס, האיש מספר שתים בהיררכיה הנאצית במקום, וניצל את מעמדו החדש כדי לרגל אחר מעסיקו ולספק ידיעות בעלות ערך רב לפרטיזנים האיטלקים ולבעלות הברית. במשך עשרות שנים לאחר מכן לא סיפר דבר על קורותיו במלחמה, עד שהתיידד עם אמריקאי אותו פגש במקרה. מכאן התגלגל הסיפור לפתחו של הסופר מארק סאליבן, שהפך אותו לספר לאחר עשור של מחקר.

הכתיבה של סאליבן אינה מרהיבה. פה ושם הספר לוקה בשטחיות ומשאיר תהיות בלתי פתורות. העיקרית שבהן קשורה באנה, אהובתו של פינו, ששימשה כמשרתת אצל דולי, פילגשו האיטלקיה של ליירס. כשליירס תכנן להעביר את דולי למקום מבטחים באוסטריה, החליטה אנה להצטרף אליה, לוודא שהיא מסתדרת במקומה החדש, ורק אז לחזור לאיטליה אל פינו. לא פינו ולא סאליבן תוהים על הבחירה של האשה הצעירה להתלוות אל מי שמוקעת כזונה של הנאצים. יכול להיות שהשטחיות נובעת מבחירתו של הסופר להתייחס לכל הארועים מעיניו של צעיר מאוהב וקצת נאיבי. לדעתי, בחירה שונה היתה מעניקה לסיפור מימד נוסף. מכל מקום, הסיפור עצמו מרתק ומחפה על החולשות הספרותיות, וקראתי אותו במתח ובסקרנות.

למדתי מן הספר עובדות שלא הכרתי על הסיוע שהגישו אנשי הכנסיה ליהודי איטליה. האב לואיגי' רֶה וחניכו ג'ובאני ברברסקי, שהיה איש סודו של הקרדינל שוסטר, הונצחו על ידי הקהילה היהודית במילנו בזכות פעילותם האמיצה. הופתעתי ממיעוט המידע אודות פעילות זו ברשת, ומשום כך, כמו גם בשל סיפורו המעניין של פינו וסיפורה של מילנו תחת הכיבוש הנאצי, אני ממליצה על קריאת הספר.

Beneath a Scarlet Sky – Mark Sullivan

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: תמי לימון

58fe5ea86221a-image

תחת שמי ארגמן3

צבע השמים שלנו / אמיטה טראסי

989385

מוקטה נולדה בכפר הודי, בת ונכדה לשושלת של דֶוודָאסיס, משרתות האל, כינוי מכובס לזונות. בנות הקסטה הנמוכה הוקדשו לאל בעודן ילדות צעירות, נאנסו על ידי בני הקסטות הגבוהות, ונדונו לחיי זנות. אמה של מוקטה ביקשה למלט אותה מן הגורל המיועד לה, אך כשלה. לאחר שמוקטה נאנסה ואמה מתה, התמזל מזלה ואחת מנשות הכפר שכנעה את בנה, שפעל להצלת ילדים יתומים, לקחת את הילדה למומבאי. בניגוד למנהגו למסור את הילדים לבתי יתומים, את מוקטה שיכן בביתו, שם פגשה את בתו טארה. למרות תנאי החיים השונים של השתיים – טארה זכתה לילדות רגילה, כולל השכלה מסודרת, מוקטה ביצעה מטלות בבית – צמחה ביניהן בהדרגה קירבה שהפכה לחברות. עולמן התהפך סמוך לאחר פיגועי התופת בעיר ב-12 במרץ 1993, בהם נהרגה אמה של טארה, כשגבר זר נכנס לביתן, וחטף את מוקטה מול עיניה ההמומות של טארה. אביה של טארה סיפר לה שמוקטה מתה, והאב ובתו היגרו לארצות-הברית. הספר נפתח אחת-עשרה שנים אחר-כך, כשטארה חוזרת להודו, ומנסה לחפש את חברתה.

מזה כעשרים שנה תופעת הדוודאסיס אסורה בהודו על פי החוק. למרות זאת, סקר משנת 2013 מצביע על קיומן של 450,000 נשים במעמד זה. חשיבותו של הספר הוא בהעלאת הנושא למודעות, ובהדגשת העוול הנורא הנגרם לילדות רכות בשנים, שנדחפות "להתקדש לאל" מתוך עוני ומצוקה הכרוכים בין השאר בשיטת הקסטות. באתר של הסופרת ניתן למצוא פרטים נוספים על הסיפור שמאחורי הספר, וכן קישורים לארגונים המנסים לסייע לנשים.

הספר מסופר בקולותיהן של שתי הבנות. הוא נע כרונולוגית קדימה עם הבזקים רבים לאחור. נוסף לתופעת הדוודאסיס, הוא עוסק בחברות, בהתבגרות, ביחסים בין המעמדות בהודו, ובעוני המחפיר המוביל לאלימות ולאומללות. ספרותית הוא אינו מרשים במיוחד. הוא סובל משטחיות מסוימת בהתבוננות אל פנים נפשן של הדמויות הפועלות. כמו כן, ויתור על חזרות ועל סיפורים צדדיים היה מעצים אותו. יחד עם זאת יש בו קטעים מרגשים, ואני יכולה לדמיין אותו כסרט נוגע ללב ובעל מסר חד ומשפיע.

בשל המציאות שמאחורי הסיפור הבדוי אני ממליצה על קריאתו.

The Color of Our Sky – Amita Trasi

אריה ניר ומודן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

עדות / סקוט טורו

26168411_1715524485145053_2509750181589804296_n

"עדוּת" הוא דרמה משפטית המתרחשת בחלקה הגדול בין כותלי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. ביל טֶן בּוּם, משפטן אמריקאי בשנות החמישים לחייו, חווה שורה של משברים: הוריו נפטרו, הוא נפרד מאשתו, והחליט להתפטר מעבודתו כפרקליט לענייני צווארון לבן במשרד בו היה שותף. בעוד הוא שקוע בפינוי חפציו מן המשרד ומתכנן שנה של בטלה, מציע לו חבר ותיק לעבור להולנד, ולשמש כתובע בפרשת טבח של ארבע-מאות בני רומה (צוענים) שארעה בבוסניה אחת-עשרה שנים קודם לכן. ההשערה היא שכוחות סרבים הם שביצעו את הטבח, אבל – כך מסביר החבר – קיים חשש שתופנה אצבע מאשימה כלפי ארצות-הברית, שחייליה ישבו בבסיס סמוך למחנה הצועני, ולפיכך רצוי שהתובע יהיה אמריקאי. השילוב של העבודה המאתגרת עם מיקומה בארץ מוצאם של הוריו של ביל, מפתה אותו, והוא נענה להצעה.

הפרשה התעוררה, לאחר עשור שלא דובר בה כלל, בשל הצהרתו של פֶרקו, בן רומה, המעיד על עצמו כי הוא הניצול היחיד מן הטבח. בדיון המקדים בבית הדין, שבו חבר השופטים אמור להחליט אם יש לפתוח בחקירה, הוא מספר כי תושבי המחנה חששו מפעולת נקם של לאזה קייביץ', מנהיג סרבי אלים, שהאמין כי הרומים הלשינו לאמריקאים ולכוחות נאט"ו על מקום מחבואו. בלילה בו פֶרקו ובניו היו אחראים על השמירה במחנה, הגיעו עם חשכה רעולי פנים חמושים, רצחו במקום שלושה תושבים, והכריחו את כל הנותרים לעלות על משאיות, לכאורה כדי להסיעם חזרה לאזור קוסובו, ממנו נמלטו בעבר. הרומים, על נשיהם וטפם, הובלו אל מכרה פחם קרוב, אולצו להכנס לתוך מערה, ונקברו חיים כשסלע מעל המערה פוצץ. פרקו לבדו הצליח להסתתר וניצל. האם היו אלה הארקן טייגרס שביצעו את הטבח? אולי הצ'טניקים? ואולי באמת היו אלה האמריקאים שבמעשה זה ביקשו לחסל את האנשים שידעו מדוע נכשל הנסיון ללכוד את המנהיג הסרבי?

ביל טן בום מוביל את החקירה אל צמרת הצבא והממשל האמריקאי, ואל כפרים בוסנים נידחים, אל מנהיג צמא דם, ואל פליטים חסרי כל. הוא מתמודד עם כוחות עלומים שמבקשים להטות אותו מן האמת, עם שופטים בעלי סדר-יום משלהם, עם עורכי דין מתוחכמים, ועם יריבים המבקשים לחסלו. מתוך כל חצאי האמיתות ומתוך סבך ההטעיות הוא צריך לחלץ את האמת בהסתמך על נסיונו ועל חושיו המקצועיים והאנושיים.

פרשת הטבח המתוארת בספר בדויה, כך גם כל הדמויות, אבל הספר מבוסס במידה רבה על המציאות הבוסנית ועל גורלם של בני רומה, וגם על פרשת נשק מסתורית שארעה במציאות. הסופר מתאר בקצרה בסוף הספר (ובאריכות באתר הבית שלו) את התחקירים שערך, ובקיאותו אכן ניכרת לכל אורכו של הספר. מרתק לקרוא על התנהלות בית הדין הפלילי הבינלאומי, לנסות להתמצא בסבך היוגוסלבי, לתהות על יחסי ארה"ב עם שאר העולם, וללמוד שוב על גורלם המר של בני רומה הנרדפים. קראתי בשנה האחרונה שני ספרים בנושאים אלה – "בא לעולם" על המלחמה בבוסניה, ו"זולי" על בני רומה – ו"עדות" הרחיב והעמיק את ההיכרות שלי איתם. הועשרתי בידע בשלל נושאים, וביניהם סיפורם של בני משפחת טן בום האמיצים, הולנדים שנתנו מקלט ליהודים וזכו בהכרה כחסידי אומות עולם.

במשולב עם הסיפור המשפטי, טורו עוסק גם בשאלות של זהות, בזוגיות, בקשרים משפחתיים, בדעות קדומות, בכוונות טובות שמוליכות לגיהינום, ובאימי המלחמות. השילוב בין ארועי החקירה לארועים האישיים בחייו של ביל טן בום המספר מוצלח ומאוזן, ושני היבטי העלילה מושפעים הדדית.

"עדות", אם כך, מהנה בשל נושאיו המרתקים, אבל לא רק בגללם. מלבד היותו ספר מעשיר בתכניו, הוא גם כתוב היטב, דינמי, מותח, ומאוד אנושי. בהחלט מומלץ.

Testimony – Scott Turow

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

למה? / מריו ליביו

למה

כותרת משנה: מסע בעקבות הסקרנות האנושית

מריו ליביו, חוקר סקרן, מפנה בספר זה את תשומת לבו לשאלה למה אנחנו שואלים. כיצד קרה שבני-אדם, בשונה משאר בעלי החיים, אינם מסתפקים בעובדות שמול עיניהם, אלא מבקשים לדרוש במופלא מהם? מהי בעצם תכונת הסקרנות? מה מניע אותה? כיצד היא יוצאת אל הפועל? ליביו ניגש אל הנושא מכמה זויות, ומסכם את הידע הקיים, אך מדובר בתחום מחקרי המצוי בשלביו הראשונים, ויותר משהספר מספק תשובות הוא מעורר שאלות מעניינות.

את מסעו בעקבות הסקרנות האנושית פותח ליביו בתיאור שניים מן הסקרנים הגדולים בהיסטוריה. מטרתו אינה בהכרח למצוא מכנה משותף בין שניהם, כזה שיהווה תובנה מעמיקה על טיבה של הסקרנות. הוא סבור שמכיוון שמבחינת רוח החקרנות שניהם היו משכמם ומעלה בדורם, מעניין להתבונן בנושא מעיניהם. הראשון בהם הוא ליאונרדו דה וינצ'י, בן המאה החמש-עשרה וראשית המאה השש-עשרה. ליאונרדו לא זכה להשכלה מסודרת כמדען, ואל רוב תובנותיו הגיע מכוח הנסיון ולא מכוח הלימוד. כשתצפיותיו לא עלו בקנה אחד עם הידע שהצטבר עד זמנו, הוא הניח בפשטות שהתצפית גוברת על התיאוריה, ובכך ייצג למעשה את ראשית החשיבה המדעית המודרנית. סקרנותו וחקרנותו היו בעיניו טבעיות, כדבריו, "תשוקתם הטבעית של אנשים טובים היא הדעת". הסקרן השני הוא ריצ'רד פיינמן, ששאף לחקור כל תופעה שקסמה לו, לא רק בתחום המדע שבו תרם תרומות כבירות. פיינמן התנגד בחריפות לעמדה הטוענת שהמדע גורע מן היופי ומן המסתורין, ואמר, "מה התבנית, או המשמעות, או הלמה? לא יזיק לתעלומה אם נדע עליה משהו. כי האמת הרבה יותר נפלאה מכל מה שאמני העבר העלו בדמיונם".

לאחר שהציץ אל עולמם של מקרי הקיצון של הסקרנות, ליביו מבקש להתבונן בסקרנות מנקודות מבט מחקריות. תחילה הוא פונה אל הפסיכולוגיה ואל חקר ההתנהגות. המונחים העיקריים בהם הוא דן כאן ובהמשך הם סקרנות תפיסתית, הנובעת מחדשנות, כלומר ממידע שלא היה ידוע עד כה, וסקרנות אפיסטמית, שפירושה הרצון לידע. מונח מרכזי נוסף הוא פער בידע, הווה אומר, בלשונו של הפסיכולוג ג'ורג' לונסטיין, הסקרנות היא "חסך קוגניטיבי במקורו הנובע מתפיסת קיומו של פער בידע ובהבנה". ליביו מתאר מחקרים התנהגותיים בתחום זה, כולל מחקרים שהתרכזו בסקרנותם של פעוטות ובתהליך הלימוד המהיר המאפיין אותם.

מן המחקר ההתנהגותי פונה הכותב אל המחקר הפיסיולוגי, ומתאר את תוצאות הבדיקות שעקבו אחר פעולת המוח בעת סקרנות באמצעות fMRI (דימות תהודה מגנטית בתפקוד). תוצאות אחד המחקרים העלו קשר בין הסקרנות ובין מנגנוני גמול ועונג. תוצאות מחקר אחר גילו שהסקרנות משפעלת איזורי מוח הרגישים דווקא לתנאים לא נעימים. הפער הזה יכול להיות מוסבר בעובדה שבניסוי הראשון הופעלה סקרנות אפיסטמית, שהיא מענגת, בעוד בניסוי השני היה מדובר בסקרנות תפיסתית, שיש בה אלמנט של חרדה ושל חוסר נוחות. עוד נמצאו קשרים בין הסקרנות לבין מרכז ברוקה, האחראי על תהליכי השפה, ונמצא קישור בין הסקרנות לבין פעולת הזכרון המתרחשת בהיפוקמפוס. את קשיי המחקר מסביר ליביו כך: "המוח הוא פריט חומרה כה מורכב, והנפש היא פריט תוכנה כה משוכלל ובלתי-חדיר, עד שאפילו הניסויים המתוכננים בקפדנות מאין כמותה משאירים תמיד מעט מקום לבלתי-צפוי".

הפרק הבא מתייחס להתפתחות הסקרנות האנושית, ולקפיצה המדהימה במספר תאי העצב במוח בתקופה קצרה יחסית. ליביו מצביע על אפשרות של מנגנון משוב חיובי, שלפיו העליה במספר תאי העצב, שנבעה מן ההליכה על שתיים הצורכת פחות אנרגיה מהליכה על ארבע, ובכך מפנה משאבים לטובת המוח, העליה הזו תרמה לפיתוח הסקרנות, שבזכותה התאפשר השימוש בכלים ובאש. שימוש זה הביא לבישול אוכל, ובכך הפחית את העומס על מערכת העיכול, הווה אומר חסכון נוסף באנרגיה שהופנתה למוח. התוצאה היא מוח כפול בגודלו – 86 מליארד תאי עצב – וקידום הסקרנות האנושית.

לסיום חוזר מריו ליביו אל מספר אנשים המדגימים אורח חיים חקרני, מהם הוא מבקש להבין כיצד התפתחה סקרנותם, והוא מסכם בשאלה כיצד ניתן לעודד התנהגות סקרנית, גם אם לוקחים בחשבון שלגנטיקה יש השפעה מכריעה על הנטיה לחקרנות.

בעיני הסקרנות היא הנותנת טעם לחיים, וחשתי הזדהות כשמתוך סבך התיאוריות עלתה הסברה ש"הסקרנות היא הגמול של עצמה, והכוח המניע אותה הוא החתירה אל ההשפעות הנעימות של פליאה והתעניינות".

מריו ליביו הוא כותב רהוט, ענייני, המשלב מצוין מדע עם אנקדוטות, ומאזן בין מחקר יבש לסיפורים אישיים, ובכך מנגיש את עולם המחקר לקורא הסקרן שאינו מומחה. מסעו של ליביו בעקבות הידע מרתק ומזמין להצטרף אליו.

Why? – Mario Livio

אריה ניר ומודן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם