בעירה / מייגה מג'ומדר

שלוש דמויות מספרות את עלילת "בעירה". ג'יוואן, אשה צעירה, נחשדת על לא עוול בכפה בהשתתפות בארוע טרור קטלני; לאבלי, טרנסג'נדרית, שואפת להיות שחקנית, ולומדת אנגלית בעזרתה של ג'יוואן; ומר חינוך גופני, מלמד בבית הספר שבו למדה ג'יוואן. שני האחרונים בטוחים שהצעירה חפה מפשע. כל השלושה הם תושבי שכונת עוני, בעלי סיכויים קלושים בלבד להחלץ ממעמדם.

בעוד ג'יוואן נמקה בכלא ומקווה שהטעות שהביאה אותה אליו תתברר, חייהם של שני האחרים מקבלים תפנית חיובית. לאבלי זוכה בהזדמנות לככב בסרט, והמורה מתגלגל איכשהו למשרה פוליטית שמשפרת את איכות חייו. התפניות הללו מגיעות עם תג מחיר שלא הם עתידים לשלם, שכן הם נדרשים לבחור בין נאמנותם לאמת שתציל את ג'יוואן ובין ההזדמנויות הטובות שנפתחות בפניהם.

מייגה מג'ומדר מוליכה את הקורא אל חייהם העצובים של אנשי השוליים בהודו, אל השחיתות הפושה בכל, אל שנאת המוסלמים, ואל הפוליטיקה הצינית. יחד עם זאת, למרות שהעלילה ממוקמת בהודו, הסיפור, כשמקלפים ממנה סממנים מקומיים, היא אוניברסלית. עסקנים פוליטיים קטנים, שמוכנים לשרת את אדוניהם כדי לפלס לעצמם דרך אל הצמרת, אנשים שמוצאים לעצמם תירוצים להשקיט מצפון מייסר ולהצדיק מעשי עוולה, שכדי לשפר את חייהם דורכים על אחרים – אלה נמצאים בכל מקום.

למרות הכתיבה השוטפת למדי ולמרות הנושאים המעניינים, הספר חלש בעיני. אין בו שום אמירה שאינה טריוויאלית או שלא שמענו קודמת בדרכים מוצלחות יותר. הדמויות די שטוחות וחד מימדיות, מרבות מלל ובכל זאת אינן הופכות מוכרות ומפוענחות דיין, גם כשהסופרת מעבדת את סיפורן ומגישה אותו בכפית. אפשר היה אולי "להחליק" את המגרעות הללו, לולא היתה הכתיבה מחושבת מאוד, ומאמץ התפירה שלה גלוי כל-כך. בעיני, ה"איך" השתלט על ה"מה", והפך את הקריאה לבלתי נעימה (תהיתי על מה ולמה נבחר לספר השנה של הגרדיאן ושל הניו-יורק טיימס, כפי שנכתב על הכריכה. ובכן, הוא לא. הוא מופיע בתוך רשימה ארוכה של עשרות ספרים שהעיתונים הללו ממליצים עליהם).

A Burning – Megha Majumdar

אריה ניר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

הנשמות השקטות / מלאני גויאר

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

דיאנה – סיפורה האמיתי / אנדרו מורטון

לא תכננתי לקרוא את הספר. כל הקונספט הזה של בית מלוכה ושל הערצת אייקונים משום "מלכותיותם" צורם לי. אני מחבבת את דמותה הציבורית של דיאנה, את החן שבהתנהלותה הפומבית, את בחירתה לצעוד בשדה מוקשים, לחבק חולי איידס, לעמוד עם ילדיה בתור למתקנים בפארק שעשועים ללא פריבילגיות, ודי לי בכך. הרכילות הפנימית של מי אהב ומי בגד, מי תמך ומי גינה, פחות מעניינת בעיני, ובכל מקרה היא כבר נדונה ונטחנה עד דק. לא הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד, ולא חשבתי שהספר יחדש לי משהו, אבל כשהוא התגלגל לידי התחלתי לקרוא בו. בכל זאת, הזדמנות לשמוע את מילותיה שלה ולא את שאחרים אומרים עליה.

התחלתי ונטשתי. לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה לי עם הספר, שאכיר אשה מבולבלת, מרוכזת בעצמה, מתקרבנת, תופסת את עצמה, כפי שהיא כותבת, כ"שה לעולה". בלהיטותה להגשים את חלום הילדות להיות רעייתו של איש ציבור (שגריר בחלומה של הילדה, נסיך בהתגשמות המבוגרת), הסכימה להנשא לאיש, למרות שידעה עוד לפני שהתארסו כי תחת אפה ומבלי שטרח להכחיש ניהל רומן עם אשה אחרת, והביאה על עצמה שברון לב מתמשך. בולימיה, חיתוך עצמי, נפילה מכוונת במדרגות בעת הריונה – מה קדם למה? אופי ניירוטי או לחץ הנישואים, החובות והתקשורת? לא ברור. ואולי אני עושה לה עוול. אולי העובדה שהפרקים המובאים בספר מפיה בגוף ראשון נבחרו ונערכו על ידי אנדרו מורטון, מציירים את התמונה שהעיתונאי ביקש לצייר, ולכן הם קטועים, קופצניים ומתרכזים בסנסציוני ובצהוב. אם כך, דווקא האיש שלכאורה ביקש לתת לה קול, שיבש אותו.

כך או כך, הספר היה לי מאוד בלתי נעים לקריאה, ובין אם נכתב ביוזמתה ואושר על ידה, או אם נגררה לכך כדי להצדיק את השתוקקותה להחלץ מנישואים אומללים, בעיני הוא אינו מכבד אותה. את המחצית השניה של דבריה קראתי בדילוגים, ורפרוף בפרקים שאחריהם רמז לי שאין שם חידוש. לא הבנתי מה הטעם לתרגם אותו שלושים שנה אחרי שראה אור.

דיאנה היתה, כפי שנכתב לקראת סיומו של הספר, אייקון נערץ, "השלכה של מליוני פנטזיות, תקוות וחלומות". היא תזכר, לפחות על ידי בני דורה, בזכות החן, הכריזמה והאנושיות. הבה נניח לה.

Diana: Her True Story–in Her Own Words – Andrew Morton

אריה ניר

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

חלום על איטליה / ניקי פלגרינו

העיירה ההררית מונטנלו מזדקנת. תושבים רבים עזבו לחפש את עתידם במקומות אחרים, והותירו אחריהם בתים מתפוררים. אם לא יתרחש שינוי העיירה תגווע ותיעזב. סלביו, ראש העיר החדש, צעיר ונמרץ, רוקם יחד עם אוגוסטו, עובד מבוגר וותיק, תכנית לחידוש פני המקום. השניים מפרסמים ברחבי הרשת מודעה, המציעה בתים עזובים תמורת אירו אחד בלבד (למה זה קורה רק בספרים?), ומתנה את העיסקה בהתחייבות של הקונים לשפץ את הבתים בתוך פרק זמן סביר ולהחזיק בהם לפחות חמש שנים.

המודעה זוכה להיענות רבה, ושלושה זוכים נבחרים לשקם את הבתים הראשונים. עבור כל אחד מהם מדובר בשינוי אישי, בהזדמנות לפתוח פרק חדש וטוב יותר. מימי האנגליה, בשנות החמישים לחייה, חוותה בגידה ונטישה מצד בעלה הדומיננטי, והיא ניצבת בפני האפשרות המסחררת לקבל החלטות בעצמה. אליס, מורה אנגליה צעירה, היתה תקועה עם בן זוגה בחיים בינוניים ללא עתיד מזהיר. היא מזהה פוטנציאל לשיפור, ויוצאת להגשים אותו למגינת לבו של בן הזוג החששן. אדוארד, שחי עם בן זוגו ג'ינו בסידני שבאוסטרליה, חש שהקשר ביניהם בלתי מספק, ומקווה שאיטליה, וליתר דיוק מונטנלו, מקום מוצאו של ג'ינו, תיטיב עם שניהם.

"חלום על איטליה" הוא ספר קליל למדי, המציע חוויה מוכרת של רומן רומנטי הנפתח בקשיים ומסתיים בנשיקה. יחד עם זאת, הוא נעים לקריאה, דמויותיו מתחבבות, הכאב שהן חוות זמני ומהווה מקפצה לשינוי מבורך, כך שאינו מעיק על הקורא, ויש תחושה של נחת כשבסופו של דבר כל חלקי העלילה משתבצים יפה במקומם. אוכל איטלקי בשפע, אהבה, נופים, אנשים טובים – מתאים לקריאה נינוחה כשהראש אינו פנוי לתכנים תובעניים (ומתגמלים) יותר.

A Dream of Italy – Nicki Pellegrino

אריה ניר ומודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

התיקון של רוז גולד / סטפני רובל

פאטי ווטס משתחררת מהכלא אחרי חמש שנים. מחוץ לכתלי הכלא מחכה לה בתה רוז גולד. עד שהיתה בת שמונה-עשרה סבלה הבת ממחלות שונות, בעיקר בעיות עיכול, שבגינן בילתה לעתים קרובות במרפאות ובבתי חולים, הורחקה מחברת בני גילה, חונכה בחינוך ביתי על ידי אמה, והוזנה באמצעות צינור. כשהגיעה לבגרות התברר כי פאטי, שזכתה לאהדה ולהערכה על טיפולה המסור בבת החולה, היא זו שהרעילה אותה בשיטתיות. אולי היתה פאטי זקוקה לתחושה של שליטה אחרי שחוותה התעללות כילדה, אולי לקתה בתסמונת מינכהאוזן, אולי היתה פשוט פסיכוטית. מכל מקום, רוז גולד, שעדותה שלחה את האם לכלא, חידשה איתה את הקשר אחרי ניתוק בן ארבע שנים, וכעת היא אוספת אותה אל ביתה, שם היא חיה עם בנה בן החודשיים.

הספר מסופר לסירוגין מפיהן של האם והבת. הפרקים המסופרים על ידי רוז גולד מתארים את שהתרחש בחייה בחמש השנים האחרונות, ואלה של פאטי מתארים את ההווה. הבת, שנותקה מן הסימביוזה עם אמה, התקשתה ליצור קשרים חברתיים, וחוותה במהלך השנים אכזבות ומכאובים, תוך שהיא חושפת עוד ועוד שקרים שהולעטה בהם על ידי אמה. פאטי, לעומתה, נראה שלא השתנתה כלל. היא מודעת לעצמאות היחסית של בתה, אך מבקשת לשוב ולתפוס שליטה על חייה ועל חיי בנה.

מאזן אימה שורר בין שתי הנשים. נדמה כי רוז גולד עדיין פוחדת מנזקים שאמה עלולה לגרום לה, והיא מהססת לתת בה אמון. פאטי מצדה חושדת בכוונותיה של בתה מן הרגע שמתברר לה שהיא רכשה את בית ילדותה של פאטי, הבית שצילק אותה והותיר בה פחדים וטראומות. הצירוף של תיאור כשלונותיה של רוז גולד לאורך השנים, והגילויים על ניצנים של נקמנות אכזרית מצדה, עם אי הבטחון של פאטי ועם תכניותיה להשיב את העבר על כנו, הופכים את הספר מטריד, מצמרר, ומותח עד כי קשה להרפות ממנו.

לא רק פאטי ורוז גולד חשות שחייהן מתרחשים באוירה של דו-משמעות, תעתוע וחוסר בטחון. גם הקורא מיטלטל בתחושותיו כלפי שתיהן. מפלצות או קורבנות? מעוררות שנאה או חמלה? מסורות או מזניחות? האם אפשר להיות גם וגם?

מותח, מעורר תהיות ומומלץ.

The Recovery of Rose Gold – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

צופן הוורד / קייט קווין

"צופן הורד", סיפורו של בלצ'לי פארק, מקום מושבה של יחידת המודיעין שפיצחה את המסרים ששיגרו הגרמנים ומדינות הציר, מספר בעיקר את סיפורן של הנשים ששירתו במקום. לא היו נשים רבות בהנהלה הבכירה ובין מפענחי הצפנים, והעובדות קבלו שכר נמוך יותר מהעובדים, אבל זה עדיין היה מקום שבו היה ערך לקולן של נשים, והתפקיד שמילאו היה חיוני, מציל חיים וחורץ גורלות. נשים, שיועדו להיות עקרות בית פשוטות או נשות חברה פתיות, השתלבו במאמץ המלחמתי בכל עבודה שבה יכלו לקחת חלק, ומצאו משמעות לחייהן ותחושה של ערך עצמי.

ציר הספר הוא החברוּת בין שלוש נשים צעירות. אוֹסְלָה, בת דמותה של אוסלה בנינג, בת החברה הגבוהה, שלא היססה לקחת על עצמה עבודה במפעל לפני שגויסה לבלצ'לי, והיתה חברתו של הנסיך פיליפ, שאחרי המלחמה יינשא ליורשת העצר הבריטית; בת', צעירה חששנית ומושתקת, בת דמותן של שתי נשים – האחת אלמונית והשניה מייויס לבר, מפענחת צפנים מובילה – שאישיותה וחייה עברו מהפך כשיכולותיה באו לידי ביטוי וזכו להערכה; ומֶבּ, המייצגת נשים רבות, ששימשו בכל תפקיד שהוטל עליהן בחריצות ובמסירות. העלילה מתרחשת בשנות המלחמה וגם שנתיים אחריה, כשבת', המאושפזת במוסד לחולי נפש, פונה אל חברותיה לשעבר בבקשת עזרה.

קייט קווין כתבה ספר דינמי, עתיר מידע, מעמיק ומרגש. השילוב של הדמויות האמיתיות ושל הארועים ההיסטוריים עם חירות הסופרת עובד מצוין, ומוסבר כראוי באחרית דבר. גם אלמנט המתח הבדוי – הנסיון לאתר בוגד – נקשר באופן משכנע לפרשיות ריגול מוכרות. העלילה מצליחה להעביר היטב את רוחה של בלצ'לי פארק, את המסירות ואת הדבקות של החבורה יוצאת הדופן שהתכנסה שם, תחילה קבוצה מצומצמת שהצטופפה בצריפים, ובשיא כתשעת אלפים איש במבני קבע. חיי היומיום של תושבי אנגליה בתקופת המלחמה מומחשים אף הם בשלל סיפורי משנה. לצד ההיבטים ההיסטוריים, המשולבים בעלילה לבלי הפרד, היא דנה בשאלות של מוסר ושל נאמנות, רוקמת חברויות ואהבות ופורמת חיים. השמות הגדולים והמוכרים של בלצ'לי פארק משובצים בספר, אך אינם משתלטים על המיקוד, ולמרות שילובה של פרשה שטורי הרכילות חיבבו היא מצליחה לא להדרדר לצהוב ולפופוליסטי. על רקע המלחמה המדממת, גיבורי הספר, המסורים עד עמקי נפשם לשליחותם, מנהלים את חייהם הפרטיים, אוהבים וכואבים, ומנסים למצוא את היופי ואת הטוב בתוך הכאוס.

ספר מעשיר, קריא מאוד ומומלץ.

The Rose Code – Kate Quinn

אריה ניר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

נקשרות

כותרת משנה: סופרות כותבות על נשיות

"נקשרות" הוא קובץ הכולל שבעה סיפורים פרי עטן של סופרות ישראליות, וששה שנכתבו על ידי סופרות צרפתיות. הסיפורים הצרפתיים פורסמו ב-2020 כחלק ממחאת #MeToo, ונועדו להביא לידי ביטוי את חווית הנשיות מנקודת מבטן של הכותבות. הסיפורים הישראלים תורמים לקובץ את זוית הראיה של הכותבות הישראליות.

עורכות הספר בחרו לפתוח בקורבנוּת ובמסכנוּת מבית מדרשה של אילנה ברנשטיין, בחירה מקוממת ושאינה במקומה. הקורבנוּת נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. נשים מצמצמות את עצמן, מתאימות את עצמן כדי למצוא מקום וקול. קולן של נשים דעתניות, עצמאיות, המכירות בערכן ואינן מודדות את שווין מנקודת מבט שוביניסטית, נעדר כמעט לגמרי. לא זה צריך להיות היצוג של קולה של הנשיות, לפחות לא בעולם המערבי של ימינו. למעט מקרי קיצון של אלימות ושל טרור, לנשים בעולם המערבי יש אפשרות בחירה, אפשרות להגדיר את עצמן לא מתוך השוואה לגברים אלא מתוך עצמיותן. מאבק על סגירת פערים צריך להיעשות מן העמדה המוצקה של הזכות הלגיטימית לשוויון, לא מן ההתמסכנות. משום מה, דווקא כמה נשים כותבות מנציחות את הנחיתות שנגדה הן מבקשות להתריס.

לכותבות לא ניתנו הנחיות בדבר תוכן הסיפורים ורוחם, ובכל זאת במרביתם המסר השתלט על העלילה הסיפורית, וחבל. אם כבר מבקשים להעביר מסר, עדיף בעיני הסגנון המאמרי של מארי דריוסק בסיפורה "בבריכה". בקול צלול היא אומרת ברורות כי לא הנשים צריכות להשתנות כדי למנוע הטרדות ותקיפות, אלא הגברים. חבל שהגיבורות של אילנה ברנשטיין ושל מליס דה קרנגל, לדוגמא, לא ניחנו באותה תובנה – האחת מקטינה את עצמה כדי לזכות סוף סוף בבן זוג, השניה מסגלת לעצמה קול נמוך כדי להשמע גברית יותר, ולכן סמכותית יותר.

הקובץ כולל סיפורים טובים יותר וטובים פחות, אך למעט המגדר של הכותבות ושל הדמויות הראשיות לא מצאתי כל הצדקה לכנס אותם יחד.

לצערי, לא אוכל להמליץ על הספר.

אריה ניר ומודן

2022

המשפט האחרון/ סקוט טורו

סנדי סטרן, עורך דין בשנות השמונים לחייו, מנהל את המשפט האחרון בחייו, כשהוא מגן על ידידו ד"ר קיריל פאפקו. זהו גם המשפט האחרון של הפירמה סטרן את סטרן, לאחר שמרתה, בתו של סנדי ושותפתו, החליטה לפרוש מעריכת דין. נגד קיריל, חתן פרס נובל לרפואה, שפיתח תרופה פורצת דרך לסרטן, הוגשה תביעה בגין הסתרת מידע מהותי מ-FDA בתהליך קבלת האישור לתרופה, וגם בגין שימוש במידע פנים כדי לעשות רווח ממניות החברה שקיריל מנהל. חמור מכל, קיריל מואשם ברצח, משום שהפיץ את התרופה למרות תופעת לוואי שגרמה למספר מקרי מוות.

סקוט טורו, שהוא עצמו עורך דין פלילי, מוביל את הקוראים אל נבכי מערכת המשפט האמריקאית. הוא עוקב אחרי מהלך המשפט יום אחר יום, דן לעומק בסוגיות שעל הפרק, ועוסק בשאלות של אמת ושל צדק, שני מונחים שאינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. משום שיש לו ידע מקיף והוא להוט לשתף אותו, פה ושם יש תחושה של עומס שתוקע את התקדמות העלילה, אבל רוב הזמן הפרטים מעניינים ומעלת הרווח עולה על הפסד הדינמיות.

אחד הנושאים המעניינים בספר, על רקע ימינו אלה, הוא תהליך האישור שיש לעבור כדי להפיץ תרופה, או מוצר רפואי אחר. הספר ראה אור במאי 2020, לפני שפותח חיסון לקורונה, והוא מתאר תהליך של אישור מואץ, דוגמת זה שעבר החיסון. המהלך המואץ, ממש כמו המהלך הרגיל, מוקפד וביורוקרטי, ולשניהם יש אותן מעלות ואותם חסרונות.

למרות הדקדקנות המשפטית, הספר עוסק בעיקרו באנשים. סנדי המזדקן, הבוחן את חייו לאחור ומודע לסופו הקרוב; קיריל המלא מעצמו ומקיים מערכת יחסים טעונה עם בני משפחתו; השופטת סוני, ידידה הן של התובע והן של הסנגור, ובעלת זיקות אישיות משלה שמן הסתם משפיעות על שיפוטה; פינקי, נכדתו של סנדי, כמעט בת שלושים, מרחפת כמו בת-עשרה, ומגלה כישורים נחוצים; אינס, יד ימינו של קיריל והמאהבת שלו, שמנסה לתחמן את כולם; ועוד.

המונח "מעבר לכל ספק סביר" שב ועולה בספר, ולסנדי הסנגור די באי-הוודאות הזו. אבל סנדי האדם, החבר, אינו מסתפק בכך. כשהמשפט תם הוא מבקש את האמת, ויוצא למסע גילויים. השאלות שמנקרות בכולם, כולל בקוראים, במהלך העלילה, באות על פתרונן בחלקו האחרון של הספר.

"המשפט האחרון" הוא מותחן משפטי מוצלח, אמנם פחות רחב היקף ומחדש מ"עדות", שהתרחש  בין כותלי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אך כמוהו גם הוא מעשיר ומומלץ.

The Last Trial – Scott Turow

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

אדוארד היקר / אן נפוליטנו

אדוארד בן השתים-עשרה הוא הניצול היחיד מהתרסקות מטוס. בין הנספים היו גם הוריו ואחיו הבכור. הספר מלווה את הנער בשנים הראשונות שאחרי האסון, כשהוא מאומץ על ידי דודו ודודתו, מתמודד עם הצער ועם הפחדים, ומחפש מבלי דעת יעוד שיצדיק את הישרדותו. אן נפוליטנו מתארת את שמתרחש בחייו ובנפשו של אדוארד ברגישות מבלי לגלוש לרגשנות, וזה בערך הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר על הספר.

נתחיל בהשראה: הסופרת מספרת בראיונות שאת ההשראה לספר שאבה מתמונתו של רובן בן התשע, הניצול היחיד מהתרסקות מטוס ב-2010. בתמונה, צובטת לב באמת, נראה הילד במיטת בית החולים, חבול, מנוטר, רגליו מגובסות, ולצדו בובה צמרירית. רובן, כמו אדוארד, לא ביקש את הפרסום, לא רצה להיות חלק מן הדרמה הציבורית. הסופרת מתארת את ההמון הסקרן והמציצן הבא לחזות באדוארד, והגינוי מאחורי המלים ברור, אך היא עצמה נוהגת בדיוק כך. אדוארד שלה, ממש כמו רובן, איבד הורים ואח בכור, רגליו נשברו, נפש רחומה הניחה לידו בובה צמרירית לנחמה, דודו ודודתו אספו אותו אליהם, וברחבי הרשת נודע כ"ילד נֵס". לטעמי, כשהעתיקה מן המקרה של רובן חטאה בגלישה לצהוב.

נעבור לסיפור: הסופרת בחרה, בצדק, לספר לא רק על ההווה של אדוארד, אלא גם על מה שארע בטיסה, כי השעות הללו הן חלק מחייו החדשים. אילו היתה מסתפקת בכך, היה הספר יוצא נשכר. חבל שלא ידעה לעצור בעצמה, אלא בחרה להרחיב את הסיפור עם תיאור מפורט של דמויות נוספות בטיסה, ועם אינספור פרטים מיותרים על כל רגע ועל נסיבות ההתרסקות. במקומות רבים הספר נדמה לפרק ארוך של "תעופה בחקירה", שם החקירה משולבת בסיפורים הפרטיים של כמה מן הנוסעים. בניגוד להווה המתואר, כאמור, ברגישות, תיאורי הטיסה לוקים בדרמטיזציה עודפת. באיזשהו שלב אפילו ההווה של אדוארד כמעט מתמסמס בתוך שפעת הפרטים.

וכעת לסיום: שמו של הספר ניתן לו בשל תכולת שני שקים שאדוארד וחברתו שיי מוצאים במוסך של דודו, ושמחמת קלקלנים לא אפרט מהי. בזכות השקים הללו ימצא הנער מטרה ואפילו רגיעה, אבל התכולה, לדעתי, לוקה שוב בהפרזה. אם היתה הסופרת מקטינה את המינון, לא היה הספר ניזוק כלל. נהפוך הוא.

לצערי, למרות דמויות ליבה טובות, ספר מפוספס.  

Dear Edward – Ann Napolitano

אריה ניר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יובל אהרוני

עד שהנשמה תצוף / אורי שורצמן

אורי שורצמן הרשים אותי בספרו "רופא לבן אלים שחורים", שבו דן, זו לצד זו, ברפואה המערבית וברפואה השבטית האפריקאית, וביקש להראות כי יש מקום לשתיהן.

"עד שהנשמה תצוף" הוא ספר שונה. גם כאן ניתן מקום לאמונות ילידיות, הפעם בדרום-אמריקה, ונקודת המוצא מכבדת, אך הספר הוא רומן, לא עיון דוקומנטרי.

סופי, מתמחה בפסיכיאטריה, מטפלת בנועה, צעירה ששבה מברזיל במצב מנותק לגמרי. נועה אינה מגיבה לנסיונות לדובב אותה, אף תרופה אינה משפיעה עליה. סופי מחליטה לסטות מן הפרוטוקול, ולנסות לחלץ את נועה ממצבה באמצעות איבוגה, צמח פסיכודלי מיערות הגשם, בלתי חוקי ברוב העולם, שעל פי טענות, שלא אוששו כראוי, יכול לגמול כבמטה קסם מתמכרים לסמים ולאלכוהול. גם בהשפעת האיבוגה נועה אינה יוצרת קשר עם האנשים סביבה, אבל היא מתחילה לדבר, ומגוללת את קורותיה. היא מספרת על עבודתה ההתנדבותית בבית חולים למצורעים, על מעורבותה בעל כורחה במעשי רצח פולחניים, ועל נחישותה לפתור את תעלומת הרציחות גם במחיר שלומה הפיזי והנפשי.

הסיפור שזור פרטים מעניינים על האמונות, בעיקר דת הקנדומבלה, ועל אורחות החיים בברזיל, וברור שהסופר מכיר את הנושא מיד ראשונה, כמו גם את ההליכים הפסיכיאטריים מתוקף עבודתו. הבעיה היא שמהלך הסיפור שומם למדי, גם סופי וגם נועה, ולמעשה כל הדמויות, נותרות בלתי מפוענחות ובלתי נגישות לקורא, והתוספת הקישוטית של עלילותיו של תומר, בעלה של סופי, עלילות מיניות ומדעיות (הוא חוקר את המדוזה בת האלמוות, נושא מעניין בפני עצמו), אינה משתלבת בסיפור בשום צורה וחוזרת על עצמה עד זרא.

פוטנציאל שהוחמץ, וחבל.

אריה ניר ומודן

2021