ללכת בשדות הכחולים / קלייר קיגן

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן נוכח כאן ביתר שאת, ומשקף את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

שלומפ / הנס הרברט גרים

כותרת משנה: סיפורים והרפתקות מחיי החייל העלום אמיל שולץ, המכונה "שלומפ", במילותיו שלו

כשאמיל שולץ היה עדיין ילד, הוא נתפס על ידי שוטר בשל ביצוע מעשה קונדס. "חתיכת שלומפ", קרא לעברו השוטר, והכינוי דבק בו. שלומפ מזכיר, כמובן, שלומפר, טיפוס רשלני-אגבי-אדיש שכזה, ובגלל השם, כמו גם בגלל האוירה הקלילה בראשיתו של הספר, נדמה תחילה כי הנס הרברט גרים ביקש לכתוב ספר קליל, קומי, אולי ציני, על מלחמת העולם הראשונה, אליה שלומפ הצטרף בהתנדבות כשמלאו לו שבע-עשרה.

שלומפ החל את המלחמה, בשורות הצבא הגרמני, בנחיתה רכה למדי. אחרי טירונות מפרכת נשלח למלא תפקיד מנהלי בכפר צרפתי, שם המשיך, פחות או יותר, באורח חייו השגרתי, בתוספת האחריות המתבקשת. הוא התאהב בקלות, התיידד בקלות, ופרט להיותו חייל כובש על אדמה זרה חייו היו רגילים למדי. אבל הצבא היה זקוק לחייליו הצעירים בחזית, שלומפ נשלח אל השוחות, והקלילות לכאורה של הסיפור נעטפה באימה. באותה נעימה דיווחית, בה סיפר על חייו של גיבורו בבית ובכפר הצרפתי, הסופר מתאר את זוועותיה של מלחמת השוחות, כולל הקרב על הסום, את המוות האיום, את הפחד, את התנאים הבלתי אנושיים שאיתם נאלצו הלוחמים משני הצדדים להתמודד. איוריו השחורים של אוטו גוט מלווים את פרקי המלחמה וממחישים אותם בקדרות. פציעה, שתאפשר הרחקה, ולו זמנית, אל העורף, היתה משאת נפש, ושלומפ זכה בה פעמיים. בזכות הפציעה השניה סיים את המלחמה בתפקיד פקידותי הרחק מזוועות החזית, אך בתוך אימת העורף שהמלחמה לא פסחה עליו.

שלומפ הוא טיפוס אופטימי, הולך למדי בתלם אך מנצל פרצות כדי לשמור על עצמיותו ועל שפיותו. למרות היותו סתגלן מטבעו, הוא אינו יכול שלא לצבור מרירות נוכח חוויותיו שלו ונוכח העוולות והעיוותים שהוא פוגש על כל צעד ושעל. כשהוא וחבריו נשלחים אל השוחות, בעוד המפקדים הבכירים שומרים מרחק, הם מחליפים בדיחות גרועות על הגנרל, כשזה מרהיב עוז ומגיע לקו השלישי, הרחוק ביותר מן האויב. כשהוא יוצא לחופשת מולדת, הוא מתעצבן על תופעות של עושק ושל ניצול של החלשים בחברה. בשלביה האחרונים של המלחמה אוחזת בגרמנים אופוריה זמנית, כאילו עדיין יש סיכוי לנצח, אבל שלומפ כבר אינו נסחף בה כפי שנסחף בתחילתה: זו היתה קדחת שאחזה בכולם. זו היתה התלהבות אחרת מאשר ב-1914. זו היתה התלהבות היאוש […] שלומפ היה קרוב להתנדב שוב לשרות. אבל השהות בעורף והחוויות במולדת כבר קלקלו אותו מדי. "גם אם ננצח," אמר לעצמו, "לא הגיבור המטונף מהשוחות הוא זה שיזכה לכבוד; המדים הנוצצים יידחקו לחזית התמונה, אלה שאין זכר עכשו במקומות שמרעומים נופלים בהם מהשמים". וכשהקרבות סוף סוף מסתיימים, הוא אומר: "המלחמה היא טֶבח שפל ואכזר, ואנושות שסובלת דבר כזה, או שצופה בו מהצד במשך שנים, לא ראויה לכבוד".

הנס הרברט גרים, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, פרסם את הספר כעשור אחר-כך, וביסס אותו חלקית על התנסויותיו שלו. כפי שמוסבר באחרית הדבר מאת פולקר ויידרמן, "שלומפ" היה אחד מגל של ספרים אנטי מלחמתיים, שהבולט בהם היה "במערב אין כל חדש". כמו שלומפ, גם הסופר לא היה טיפוס שיעשה גלים, ואת ספרו פרסם בעילום שם, בעוד הוא ממשיך לעבוד כמורה. כדי להמשיך ללא מפריע בעבודתו הצטרף בבוא העת למפלגה הנאצית, ששרפה את ספרו, אך תלמידיו העידו כי בשיעוריו הטיף לסובלנות ואף המליץ על קריאת ספרים שנאסרו. את דעתו על הפשיזם הביע כבר ב"שלומפ" באמצעות דמותו הקנאית והנלעגת של קצין "פילוסוף", שבפיו שם משפטים ששלומפ התנגד להם, כגון, "עכשו כולנו חייבים לסבול, והעם שלנו בר מזל בכך שהוא זוכה לסבול יותר מכל העמים שנמצאים במלחמה […] לכך יש רק משמעות אחת, ידידי, חשוב על כך שאתה לא כלום, ושכבוד העם שלך וגדולתו הם הכל".  

כל הכיעור של המלחמה מצוי בספר. לא רק האוילות ואי התוחלת של הקרבות, אלא גם השחיתות, היוהרה, האופורטוניזם והפחדנות. שלומפ אינו חולף דרכם כצופה; הוא נוטל חלק פעיל, לעתים בכפיה, לעתים כדי לשרוד או פשוט כדי ליהנות מיתרונות שנקרים בדרכו. אבל הוא שומר רוב הזמן על מבט תמים למחצה, וגם לנוכח מחזות מזעזעים של כאב ושל מוות הוא ממשיך להאמין שבסופו של דבר החיים ישובו למסלולם, והמלחמה תהפוך להיסטוריה.

למען האמת, תחילה חשבתי שהספר סתמי למדי, מתנהל בשוליים באגביות נטולת עומק וממשות. אבל אז הגיעו תיאורי השוחות, ואלה, למרות שהם תופסים חלק יחסי קטן מן הספר, מצדיקים את ההתמדה בקריאה. מכאן ואילך שלומפ, למרות אופיו היציב, הוא דמות מתפתחת, וההתבוננות במלחמה מעיניו מעניינת.

הנס הרברט גרים עצמו, ששרד שתי מלחמות, ועבר בשלום את התקופה הנאצית מבלי שזהותו ככותב הספר האסור תיחשף, לא הצליח לשרוד את הקומוניזם. ב-1950, יומיים אחרי שזומן לשיחה אצל השלטונות במזרח גרמניה, התאבד.

טליה בר עיצבה עטיפה הולמת, ארז וולק תרגם יפה, והספר ראוי לתשומת לב גם כמאה שנים אחרי שנכתב.

Schlump – Hans Herbert Grimm

אפרסמון

2021 (1928)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

מדרגות איסטנבול / טיאגו סלזר

אל משפחת קמונדו, שושלת של בנקאים ואנשי עסקים יהודים, התוודעתי באמצעות הספר "האחרון לבית קמונדו". הסופר פייר אסולין תיאר את קורות המשפחה החל מגירוש ספרד, והתרכז בדמותו של מואיז דה קמונדו, בנקאי ואספן אמנות צרפתי, שהפך את ביתו למוזיאון לזכרו של בנו נסים, שנפל בקרבות מלחמת העולם הראשונה. מאותו ספר למדתי, כי המדרגות שהרשימו אותי באיסטנבול נבנו על ידי אבי-סבו של מואיז. הייתי סקרנית לקרוא את הספר הנקרא על שמן, ולהרחיב את היכרותי עם המשפחה.

טיאגו סלזר מספר כי בעת ביקור באיסטנבול התעוררה סקרנותו למראה המדרגות היחודיות. אדם מקומי בשם מהטה התנדב בשמחה לספר לו את סיפורן. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייו ואת פועלו של אברהם סלומון קמונדו, אבי-סבו של מואיז, באיסטנבול, ובחציו השני הוא עובר לספר על קורותיהם של נכדיו, אברהם בכור ונסים, סבו של נסים שלזכרו הוקדש המוזיאון.

סלזר מציין בסיומו של הספר שהסתמך על שתי ביוגרפיות של המשפחה. ההתרשמות שלי היא שנטל מהן את עובדות היסוד, והוסיף כהנה וכהנה מדמיונו הפורה. אברהם סלומון, כפי שמתאר אותו מהטה (שלפי דברי התודות הוא דמות אמיתית), הוא איש מופת, הצדקה היא נר לרגליו, והאידאלים שלו נשגבים. הוא יודע שחייו תלויים על בלימה, בשל דעות קדומות וקנאה ובשל הפכפכות השליטים, אבל הוא חי ללא מורא כלשהו. מפעלו העיקרי, על פי מהטה, הוא בית הספר שהקים, ובו הוא מבקש לחנך את בני כל הדתות לסובלנות ולערכים משותפים. ככל שידיעתי מגעת, בית הספר היה מיועד לילדים יהודים עניים, ועורר את חמת הממסד היהודי משום שהציע לימודי חול. הסולטנים מתוארים על ידי מהטה כהופכיים לחלוטין לאברהם סלומון. הם שמנים, שיכורים, שטופי תאוות בשרים, ומסוגלים לספק אך ורק את צרכיהם האנוכיים. אך אבוי, מסתבר ששני הסולטנים של התקופה, מהמוט השני ובנו אבדילמג'יט הראשון, נחשבו ליברלים, ופעלו לקידום רפורמות ולהרחבת זכויות הפרט. אולי ניתן לתרץ בדוחק את התיאורים המעוותים בדמיון המזרחי המופרז של המספר, אבל מכיוון שהבסיס העובדתי של סיפורו נשמט שוב ושוב, הספר איבד בעיני ענין וערך.

חלקו הראשון של הספר, אם כך, אינו אמין. את החלק השני קראתי בדילוגים מחמת השעמום. סלזר משאיר משום מה את מלאכת הסיפור בידיו של מהטה, גם כשהמשפחה עוברת לפריז, והלה מתאר פרטי פרטים של שיחות כאילו היה נוכח בהן. לקראת סיומו של הספר הוא מתרכז, כמו פייר אסולין, בדמותו של מואיז דה קמונדו, ובציפייתו למכתבים מבנו שבחזית. הספר מסתיים, כמו השושלת, בהיעלמם של הבת האחרונה ביאטריס, בעלה וילדיה, באושוויץ. פייר אסולין כתב את הפרקים האלה טוב יותר.

וכאילו בהתאמה לתוכנו הדל של הספר, נבחרה לכריכת הספר תמונה מכוערת וחשוכה של מחצית ממדרגות קמונדו המרשימות.

אכזבה רבתי.

A Escada de Istanbul – Tiago Salazar

כנרת זמורה דביר

2020 (2016)

תרגום מפורטוגזית: ארז וולק

יומנו של בן חמישים / הנרי ג'יימס

גבר בן חמישים ושתים שב לפירנצה, העיר בה לפני למעלה מעשרים וחמש שנה הגיע לכלל החלטה שקבעה את מסלול חייו. הוא אמור להיות מאושר שכן בריאותו טובה, מצבו הכלכלי שפיר, מצפונו נקי, אין לו קרובי משפחה מביכים. הוא מאמין שקיבל החלטה נכונה, ושטעות היתה בידו אילו היה בוחר בחירה שונה, ובכל זאת אינו חש מאושר, כי "אושר – אושר של ממש", כך הוא סבור, "היה אמור להיות דבר אחר". הוא אינו יכול להמנע מלשאול מה יכול היה להיות אחרת. "אושר שהיה עשוי להיות אלמלא התהיות חסרות הקשר – זה אני, פחות או יותר".

הנרי ג'יימס מאפשר לגיבורו לשחזר את העבר, כמעט לחיות אותו שוב, באמצעות מפגש עם סטאנמר, גבר צעיר, בן גילו של המספר בעת שעמד בצומת ההחלטה. המספר, המתעד את המפגש ביומנו, כותב כי סטאנמר "ממשיך להציג לפני, בדרך מופלאה עד מאוד, את דמותי הצעירה". בדומה לו, הצעיר מאוהב באשה צעירה, בתה של האשה בה היה המספר מאוהב. "ההקבלה גדולה כל כך", הוא אומר לצעיר, "היא כופה את עצמה עלי".

הגבר המבוגר בוחש ביחסיהם של הצעירים, כאילו מבקש לבחוש בעברו שלו. לעתים הוא מבקש להוליך את הצעיר אל הפתרון שבו בחר הוא עצמו, לעתים מבקש להניח לו לנפשו, שהרי הסיפור הוא אותו הסיפור; אבל עברה רבע מאה — מדוע יהיה אותו פתרון לעלילה? שימציא פתרון משלו.

"יומנו של בן חמישים" משקף את האופן בו העבר ממשיך לחלחל אל ההווה, נוגע בחרטות ובתהיות על בחירות אפשריות ועל תוצאותיהן, מעמיד זו מול זו שתי נקודות ציון שונות במהלך ביוגרפיה אחת, מצביע על אופיו של הזכרון, ואולי יותר מכל מצהיר על יחודיותו של כל סיפור חיים. התרגום של ארז וולק נהיר ושוטף, הפרוזה של הנרי ג'יימס מדויקת, והיצירה מתייחדת במבט חד ומפוכח על גורלו של בן אנוש ועל האופי האנושי. יצירה צנומה במידותיה אך עשירה בתכניה.

The Diary of a Man of Fifty – Henry James

תשע נשמות

2018 (1879)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

הטקסט במקור

חשבונות פתוחים / מרטין קוהן

ליטו חימנס, כמעט בן שמונים, מתגורר בקומת הקרקע בבית דירות. בקומה השלישית מתגוררת אשתו בנפרד יחד עם אמה חדלת האונים המתקרבת לגיל מאה. חימנס, המתקיים מקצבת זִקנה דלה, חי בצמצום, קונה בהקפה, ומתחמק מבעל הדירה הדוחק בו לשלם את דמי השכירות של שתי הדירות. מרטין קוהן מתאר ללא כחל ושרק את עליבות חייו של גיבורו: זבל נזרק מן הקומות העליונות אל הפאטיו הסמוך לדירתו. בדירת אשתו שוררים אפלה וריחות שתן. ביקוריו אצל הזונה המועדפת עליו חושפים את אין-אונותו, בעוד חמותו התשושה וילדות צעירות מעוררות את יצריו. שום דבר לא מצליח לו, וגם אם לעתים נדמה שכן, באה המציאות וטופחת על פניו. אוירה של השחתה אופפת אותו: הוא קורא מודעות תמורת פרוטות עבור אדם מפוקפק, ששנים רבות קודם לכן הביא לו, כנראה בדרכים לא כשרות, את הילדה שהפכה לבתו. הנושאים המעניינים אותו נוגעים כולם בזוועות: השמדת היהודים בשואה, התגברות הפשיעה החמושה במדינה. הוא מעריך את רצינות ההחלטה של היטלר ושל גבלס להתאבד, ומעמיד מולה את המצב בארגנטינה, שבה הדברים הם תמיד בדיחה. הגרוע מכול יכול לקרות, ואין איש שיתאבד אף פעם בשביל כלום.

לאחר שהתלווינו אל חימנס בכל סבלותיו, כולל תיאורים מפורטים של תוצאות קלקול קיבה, עובר שרביט המספר מן הסופר אל בעל הבית שמגיע לגבות את כספו. שני הגברים, הנראים שונים מאוד זה מזה, עוברים משיחה על כסף לשיחה על מפגש תרבויות – התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים – וכשהם נפרדים, ובעל הבית ממשיך לתאר את שהתרחש בהמשך אותו יום בחייו שלו, מסתבר שרב הדומה על השונה בינו, המשכיל השבע והמצליח, ובין חימנס חסר המזל.

על גב הספר נכתב כי עולמו של חימנס הוא פרפרזה על החברה שלנו. הפרפרזה הזו חמקה ממני. מדי פעם עצרתי את הקריאה ושאלתי את עצמי אם באמת ראוי סיפורו של כל אדם להשמע. בדרך-כלל אני עונה לעצמי על השאלה הזו בחיוב, אבל הפעם היססתי. רוב הזמן חוויתי את הספר כדוחה, במידה רבה בזכות תיאוריו שופעי הפרטים, הריחות והקולות, של קוהן. אני מניחה שכוונת הסופר אכן היתה ליצור את תחושת הדחיה הזו, ולא נעשה פה נסיון מניפולטיבי לחבב את חימנס על הקורא למרות מה שהוא, לא הצלחתי לפענח את הטעם לכך.

איור הכריכה הנאה הוא יצירתה של אנמרי בארטפלד, והעיצוב – כמו בספרי ההוצאה האחרים – הוא של דודי בן הרא"ש.

בשורה התחתונה: לא בשבילי.

Cuentas Pendientes – Martín Kohan

תשע נשמות

2018 (2010)

תרגום מספרדית: ארז וולק

תודה רבה על החיים / סיביל ברג

ילד נולד ב-1966 בגרמניה המזרחית. אביו בלתי ידוע, אמו אלכוהוליסטית שלא זכתה למודל אימהי משל עצמה, והילד הבלתי רצוי הוא עבורה יותר חפץ מאדם. תורמת לכך גם הזהות המינית הבלתי ברורה של הילוד, שיצא לאויר העולם ללא סימני מין חד-משמעיים. "אז ככה זה", לחשה, "אתה מין יצור, כלבלב, אני אקרא לך טוטו". בתוך זמן קצר תחליט האם להפרד מהילד, תמסור אותו לבית יתומים, תמשיך להדרדר ותמות. טוטו נותר לבדו בעולם, נתון בכלא הקטן של בית היתומים, המצוי בכלא הגדול של גרמניה המזרחית הקומוניסטית.

טוטו הוא נשמה טהורה, נטול מודעות עצמית, צופה בעולם מן הצד, מאמין שכל האחרים חשובים יותר ממנו. בחירתה של הסופרת ליטול ממנו זהות מינית חד-מימדית מאפשרת נייטרליות באופן בו הוא מתבונן בסביבתו, ומעצימה את הטוהר שהסופרת מייחסת לו כניגוד לעולם המכוער בו הוא חי. בבגרותו יצטייר בעיני האדם היחיד המכיר אותו מקרוב כך: האדם הגדול הרופס הזה, שנסחף בעולם בימי חייו כמו פסולת צפה ושאין בו אף מחשבה רעה. שאף פעם לא מרגיש שמחה לאיד, לא שונא, שלא רוצה אף פעם דבר. שנראה כאילו הוא יושב כל הזמן על הארץ ומשחק עם חיות לא נראות. אי אפשר לעמוד בזה, בנוכחות של אדם שכזה. שכבר בבוקר מחייך ומניח עליך יד עגלגלה.

סיביל ברג מעבירה את טוטו מגרמניה המזרחית למערבית, חווה אתו את גרמניה של אחרי נפילת החומה, ומלווה אותו עד 2030 באירופה המתפוררת. הפרקים הראשונים בספר מתארים את החיים תחת המשטר הקומוניסטי, חיים של מחסור ושל אומללות, של יד איש באחיו, של ניצול ושל שחיתות. טוטו חי בבית היתומים חיים ספרטניים מטעמים אידאולוגים לכאורה, דחוי בשל חריגותו, מועבר מיד ליד בעבור רווח אישי. כשהוא מוצא עצמו בגרמניה המערבית, מתברר, כך על פי הסופרת, שהקפיטליזם מושחת ורקוב לא פחות מן הקומוניזם, ומגוון האפשרויות אינו מייצר אושר. האיחוד בין שני חלקי גרמניה ב-1990 אינו מביא שגשוג או שמחה, והמדינה – וכמוה אירופה כולה, ובהרחבה המערב כולו – נבלעת על ידי מהגרים מצד אחד ועל ידי כניעה תרבותית מרצון מצד שני. חזונה של הסופרת הוא חברה קונפורמית, דלה בנכסי חומר ובנכסי רוח: צמחה אנושות נוחה להפליא לשליטה שמתפקדת בפיקוח וברישום ומעל לכל בפיקוח עצמי […]. הכל נעשה כה חסר חיכוך, העולם היה על ריטלין ועל תרופות פסיכיאטריות, האנשים היו ממוקדים לתפארת, מנגנונים מכווננים היטב […] כמעט כל אחד צנזר את מחשבותיו, אמד את מידת התקינות הפוליטית וההומניטריות שבהן, והרגיש אומלל אם תפס את עצמו חושב בקלישאות ובדעות קדומות.

אודה שעבר זמן עד שהבנתי את הספר. תחילה תהיתי על המניעים לכתוב ב-2012 כתב אישום כל-כך זועם ועוין על משטר שעבר מן העולם. אחר-כך נרתעתי מן ההשחרה הגורפת של כל מקום ושל כל זמן, מן ההתיחסות ההומוגנית אל האנושות, מן הביקורתיות הדווקאית שנראה שעיוורה את עיניה של הסופרת. רק בפרקים המסיימים הדברים התחילו להתבהר. הספר מתכוונן כולו – או כך לפחות נראה לי – אל חזון סופה של תרבות המערב, ומצביע על האופן בו חולשות המערב יוצרות לאורך שנים כדור שלג מתגלגל שסופו להכחידו. ניתן להתווכח עם החזון, להסכים או להתנגד או גם וגם, אבל קשה לעשות זאת כשהספר נוטף שנאה וזלזול בכל היבט של החיים. אפילו ברגעי חסד מעטים, הסופרת מעדיפה את הפרשנות העוינת. הנה דוגמא שולית אך מייצגת: כשאשה פונה אל טוטו בחיוך אוהד, ושואלת אם תוכל לעזור לו, סיביל ברג טוענת כי בפרצופה של האשה נראתה הסיבה האמיתית לאמפתיה האנושית, זו היתה אורגזמה קטנה שמוענקת לעוזר, רגע קצר של עליונות חד-משמעית, תחושת אלוהות שאדם זוכה לה בתמורה לעזרה חסרת האנוכיות שהוא מספק. הקול המספר את הספר שונא גברים, מפגין זלזול תהומי בנשים, סבור שבני האדם מטומטמים – הטמטום ישן בתוך מוחם של בני האדם ובהזדמנות המתאימה פורץ החוצה, כמו פטריות מתוך ראשי נמלים מתות – ובעיקר אינו מוצא שום טעם בקיום האנושי. כאן, אגב, הסופרת נתפסת בסתירה, כשמצד אחד היא אומרת בהקשר של הזהות המינית, "בשביל מה צריך בהירות בקיום שאחר שמונים שנה יסתיים בעמימות מוחלטת", ומצד שני חזונה האפוקליפטי המזוויע הוא של חברה רובוטית באופייה, חברה שמתקיימת ללא מחשבה עצמאית, וחייה נטולי משמעות.

פרובוקציה היא כלי ביטוי לגיטימי, אבל כשפרובוקציה הופכת להיות העיקר, והעובדות מסתחררות סביבה ללא שליטה, בעיני היא מאבדת טעם, ויותר מזה מאבדת ענין ומונעת הזדמנות לדיון. כשכל דבר, ממש כל דבר, הוא נושא לביקורת קטלנית ועוינת, סטטיסטית יש סיכוי שכמה מן הביקורות קולעות בול. לכן, למרות שפה ושם הרגשתי ממש כמו הסופרת, קשה לי לקחת את הספר ברצינות. אי אפשר לנטרל את הסיפור שמסביב לטוטו, ולהתרכז בסיפורו של ילד אומלל שגדל להיות אדם אבוד, כי טוטו הוא יותר מישות בפני עצמה. הוא נקודת היחוס הטהורה שאליה מושווה עולם אכזר. הטלטלות האיומות שהוא עובר נחוות משום שהסופרת יצרה אותו כחריג בעולם שאותו היא מבקשת לתאר. ולכן, למרות כתיבה מעולה באמת, הספר הוא בעיני החמצה.

Vielen Dank für das Leben – Sibylle Berg

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

הפונקציה השביעית של השפה / לורן בינה

ספרו של לורן בינה, " HHhHלמוח של הימלר קוראים היידריך", הרשים אותי בסגנונו המקורי, במעורבות העמוקה של הסופר בסיפור ההיסטורי, ברגש ששפע ממנו, ובהיקף הידע של הכותב. משום כך ציפיתי בסקרנות לספרים נוספים פרי עטו. "הפונקציה השביעית של השפה" נכתב אף הוא באותה יחודיות מלהיבה, ובכל זאת לא הצלחתי להתמיד בקריאה עד סופו.

ב-26 בפברואר 1980 יצא מבקר הספרות רולן בארת מפגישה עם פרנסואה מיטראן, שהיה אז מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ומועמד לנשיאות. משאית פגעה בו כשחצה את הכביש, וחודש לאחר מכן נפטר בארת מפצעיו. לורן בינה פיתח עלילה בלשית סביב תאונה זו. כשמתגלה שתעודת הזהות של בארת נעלמה בעודו מוטל על הכביש, נכנסת המשטרה לתמונה. נסיונותיו של המפקח ז'אק באיאר לברר אם היו לבארת אויבים שחפצו במותו, מובילים אותו אל לבו של עולם הרוח הצרפתי ואל נבכי הפוליטיקה הצרפתית. הוא נוסע אל האוניברסיטה הנסיונית בוואנסן כדי ללמוד מעט על הסמיוטיקה, אחד מתחומי עיסוקו של בארת. באוניברסיטה הוא פוגש את המרצה סימון הרצוג, ומאלץ אותו להצטרף אליו בחקירת התאונה, שמתחילה להצטייר כנסיון רצח. באיאר, שמתהלך בעולם הספרות והפילוסופיה כסומא, נזקק להרצוג כ"מתורגמן". בארת, כך מתברר, הראה לפני מותו לאחד ממאהביו דף נייר שהכיל הסבר על הפונקציה השביעית של השפה, פונקציה נוספת לשש שטבע הבלשן רומן יאקובסון. יתכן שבדף זה טמון סוד הרצח, אם אכן היה זה רצח.

כפי שאולי אפשר להתרשם מן הפיסקה הקודמת, הספר שופע ידע בתחומים מעניינים. הבעיה, בעיני, היא בגודש. נדמה שכל סופר וכל פילוסוף בן התקופה נוכח בעלילה. הסיפור הבלשי, מרדפי מכוניות, רצח באמצעות מטריה מורעלת – כל אלה הם אמנם הציר הפורמלי של העלילה, אבל היחוד שלהם נובע מן ההקשרים התרבותיים, וככל שאני אוהבת ספרים ששולחים אותי ללמוד, מצאתי את עצמי מבלה יותר בחיפוש הֶקשֵרים אלה באמצעות האינטרנט מאשר בקריאת הספר. סביר להניח שלורן בינה כתב ספר מבריק, ואני קצת מקנאת במי שבקיא ברקע התרבותי וזוכה ליהנות מהניואנסים, אבל מבחינתי הוא כשל בהנגשתו, או אולי כיוון לקהל מצומצם שאיני נמנית אתו. אחרי כמאה עמודים התייגעתי ונטשתי.

La Septieme Fonction du Langage – Laurent Binet

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: ארז וולק

עשרה ימים ברֶה / סרחיו ביסיו

אירינה וקרלוס יוצאים לירח דבש בבוקר שלאחר חתונתם. אחרי טיסה ונסיעה והפלגה הם מגיעים לאי רֶה. קרלוס, קצת שיכור, צונח עייף לכסא נוח על החוף. אירינה, מאושרת, קופצת למים. היא מנופפת לו בידה, ובעוד הוא משיב לה נפנוף הוא קולט שאינו אוהב אותה. התגובה המיידית להכרה הפתאומית הזאת היא גופנית: קרלוס קופא באמצע הנפנוף, ואינו מסוגל להוריד את ידו. בימים הבאים קרלוס ייאלץ להסתיר את תגליתו מאירינה, ינסה להבין אם אי פעם אהב אותה, יתלבט מה יעשה בהמשך חייו, וינסה להמנע מלשהות ביחידות איתה.

הסיפור הקצר, למרות שהוא מתרחש במהלך חופשה שאמורה להיות רגועה, עמוס ארועים ודמויות. אולי בשל השמש הקופחת, אולי משום שבמהלך חופשה אין טורחים על גינוני נימוסים ועל היכרויות מעמיקות, ואולי משום שקרלוס שקוע בעצמו ובטרדותיו, אף אחת מן הדמויות האחרות אינה מפוענחת לגמרי. קרלוס ואירינה מתוודעים לשורה של דמויות מוזרות, תיירים ובני האי. במהלך שהותם הקצרה במקום יחוו ארועים על סף ההזיה, ומאורעות חריגים ואלימים יתרחשו סביבם. קרלוס יסתגר בעצמו, אירינה תשתחרר מכמה מעצורים. מה יקרה בהמשך חייהם? ביסיו מותיר את הסוף פתוח עם רמז לחזרה לשגרה. באחרית דבר מתיחסת גיא פינקלשטיין להשפעה של החופשה ושל המפגש עם הזרות שבמקום בלתי מוכר על סדרי החיים, ובכך חושפת את ליבת היצירה.

ואולי אני עושה לביסיו הנחה כשאני מייחסת את הדמויות הבלתי מפוענחות ואת הארועים ההזויים לשמש ולחופשה ולטרדות. אולי התחושה שלי תוך כדי קריאה שיש משהו עצלני בסגנון הכמעט דיווחי שלו קרובה יותר לאמת. יש בספר אמירות משמעותיות, כשקרלוס כן עם עצמו ומנסה להגדיר את רגשותיו, אך העלילה עצמה מקפצת מסצנה לסצנה, ואינה מתעכבת די על הפרטים, כך שנוצרת תחושה של סיפור שטחי. אפשר לחזור במחשבה לאחור, ולהבין שתחושה זו מוטעה, ולסיפור אכן יש עומק, אבל תוך כדי קריאה לא נסחפתי. על כריכת הספר מצוטטת מורה שאומרת "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב", ואני אומרת "תנסה". אוהביו של ביסיו ייהנו מהספר, אני עדיין מחפשת את החיבור אל יצירותיו.

Diez Días en Re – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2017)

תרגום מספרדית: ארז וולק

סמוך עלי / מריו לבררו

בעמוד הראשון של הספר כותב המספר כך:

יש משהו אשם נורא בעצם העובדה שאדם הוא אורוגוואי, ולכן אנו לא מסוגלים לומר לא ברור, כן ומוחלט. צריך להוסיף שטף מילים אדיר כדי להצדיק את הלא הזה בכל פעם שאנו מגיעים לבטא אותו; במרבית המקרים אנחנו מסתבכים בהרפתקאות סבוכות, נגועות בחוסר מציאות, שנוטות להביא לאסונות עצומים.

כל הסיפור מכאן ואילך נובע מן התיאור הזה. אמנם אסון עצום אינו מתרחש, אך הנטיה להגזמה, למילים ענקיות כדי לתאר ארועים קטנים, היא מרכיב עיקרי בסגנונו של הספר. כך, לדוגמא, מצטיירים בעיניו רחובותיה הדלים של העיר כשרוחו טובה עליו:

המדרכות התמצקו, הרחובות לבשו אספלט, הציפורים שרו חמישיות כלי קשת מאת מוצרט למרות החשכה המוחלטת, והולכי הרגל נעשו חביבים ואדיבים. הם חייכו אלי בנועם כשעברתי. הכלבים כשכשו בזנבם, והפילים הסירו כובע וקדו בפני. השמים מלאו זיקוקי די נור וקשת בענן ענקית ונוצצת; לרגלי אחד מקצותיה של הקשת, קבוצת גמדים של וולט דיסני נחפזו לקבור סיר מלא מטבעות זהב. האויר היה זך ורענן. החיים היו יפים.

המספר, סופר שנדחה תדיר על ידי העורכים, המסווגים את ספריו תחת הקטגוריה "טובים, אבל…", נענה מתוך מצוקה כספית להצעתו של עורך לצאת לחפש עבורו אדם ששלח כתב יד משובח בעילום שם, כדי שניתן יהיה לחתום אתו על חוזה. למרות שהוא מעיד על עצמו "אני סופר. לא פיליפ מארלו", הוא מקבל את ההצעה, ונוסע לעיר קטנה ונידחת בשם מחסוריאס, משם נשלח כתב היד.

במחסוריאס נקלע המספר, כנובע מן הקביעה בעמוד הראשון, להרפתקאות סבוכות, הנגועות בחוסר מציאות. משום שאינו מסוגל לומר לא, הוא מוסט שוב ושוב מכיוון החקירה, מצב רוחו משתנה מאופוריה לדכאון על פי מזג האויר ועל פי מצב המזומנים בכיסו, הוא מתאהב עד כלות בזונה מקומית, מושפע עמוקות מחלומות מבולבלים, ופועל באוירה שהיא שילוב של פיליפ מארלו, כנזכר לעיל, עם יסודות קפקאיים, כמו מלון רפאים ותעיה ברחובות דמויי מבוך.

כדי לתאר את סגנונו המיוחד של הספר, אני מעתיקה את ההגדרה מן הדש של הכריכה: הכתיבה של לבררו נמצאת על התפר בין ההומור, אי-הנחת, הפסיכולוגיה, הנקיון הלשוני והריאליזם האינטרוספקטיבי (המתבונן פנימה). נדמה שהספר עומד כל הזמן על סף הגלישה לשטותניקיות, אבל המרכיבים האחרים בכתיבה, אלה שצוינו בציטוט לעיל, מעניקים לו עומק ואיכות. כדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת כדי לגלות כיצד כל האמירות המפוזרות בו נקשרות יחדיו. כך או כך, "סמוך עלי" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, ושמחתי להתוודע לסופר מעניין שאת שמו לא שמעתי עד כה.

באחרית דבר מעניינת מספר המו"ל על החוויה האינטימית של השגת זכויות התרגום וההוצאה לאור של ספריו של לבררו.

מומלץ

Dejen Todo en mis Manos – Mario Levrero

תשע נשמות

2017 (1996)

תרגום מספרדית: ארז וולק

מותו של היריב / האנס קיילסון

האנס קיילסון, יהודי גרמני, נמלט מגרמניה להולנד ב-1936. את "מותו של היריב" החל לכתוב ב-1941, החביא את כתב היד בגינתו, והשלים אותו אחרי המלחמה. הספר ראה אור לראשונה ב-1959. הוא מתאר את חייו של המספר כילד וכבחור צעיר בצל עלית הנאצים (עם חפיפה מסוימת לחייו של הסופר), ובמרכזו שאלת זהות הקורבן וזהות יריבו הרודף אותו. המוטיב החוזר בספר שוב ושוב הוא טשטוש הגבולות בין השניים עד כדי זיהוי הכותב את עצמו בדמותו של היריב. כך, לדוגמא, הוא כותב לקראת סוף הספר אחרי מותו של היריב:

"ידעתי שהוא יהיה זה שיבגוד ביריבותנו וינטוש אותה. אם תרצו, אני קצת שמח שהוא מת עכשו. ובו בזמן האובדן מכאיב לי. למה? במותו הוא לקח אתו פיסה מחיי שלעולם לא תחזור. וגרגר מגרגרי מותו טמן בי את זרעיו המבהילים".

באחרית דבר מאלפת מאת חוקר הספרות היינריך דטרינג מובאים שני ציטוטים מתוך מתוך השיר "דיוקן האויב" שכתב קיילסון כבר ב-1939: "בפרצופך / אני הקמט / המעמיק סביב פיך / כשהוא אומר: כלב יהודי שכמוך"

"בצורת העין, בקו שערך / אני מזהה אותי, אני רואה שוב טת ציורני / האסון שממנו חמקתי"

אודה ולא אבוש, רוב הזמן לא הבנתי מה הוא מנסה לומר. "להגנתו" חשבתי בשלב מסוים שהוא מתאר סטיה או הפרעה רגשית של אדם רדוף, מעין תגובה לטראומה מתפתחת שתחלוף עם הזמן, אבל לא נראה לי שבזה מדובר. בדימוי מעולם החי הוא טוען שאיילים זקוקים לפחד מן הזאבים כדי לחיות… קיילסון, כך מתברר באחרית הדבר, הוא פסיכואנליטיקאי – אניח לבעלי מקצועו לנתח את כוונותיו, ואתייחס להיבטים ספרותיים בלבד.

ספרותית יש לספר בעיני כמה ליקויים:

נתחיל בעובדה שלאורך כל הספר לא מוזכר היטלר בשמו (היריב מצוין בראשי תיבות י"ב), והמילים נאצים ויהודים לא מופיעות אפילו פעם אחת. אפשר היה להניח שבכך הוא מבקש להרחיב את המסר מארוע ספציפי לתופעה חובקת זמנים ומקומות, אבל העלילה ממוקמת בפירוש בשנות ה-20 וה-30, ואי אפשר לטעות בתיאורים שונים, כמו נאומיו של היטלר, מסע הנצחון שלו ועוד. לפיכך הרחקת הפרטים המזהים תמוהה ופוגמת.

הפרקים המתארים ארועים מילדותו כתובים באופן מאוד לא משכנע. יש שתי דרכים לתאר ילדות: האחת – לתאר את הארועים מנקודת מבטו של ילד, והשניה – לפרש אותם מנקודת הראות של המבוגר. קיילסון נוקט בדרך שלישית, כשהוא מייחס לילד תחושות ורגשות שלא יכלו להיות לו בגילו, והתוצאה היא פגם באמינות.

פה ושם יש לו נטיה לסטות מן הרצף לטובת פרטים מיותרים בעליל. הדוגמא הבולטת היא בפרק המתייחס להיכרותו עם בחור בשם וולף. בתחילת הפרק הוא מציין שבאותה תקופה עבד בחנות כלבו, ופה, בלי שום קשר לשום דבר, הוא פוצח לאורך שישה עמודים בתיאור החנות, מחלקה אחרי מחלקה.

יחד עם זאת לא נעדרים מן הספר פרקים טובים. הבולט מכולם הוא הפרק שבו הוא מתאר שיחה בינו ובין אביו, שארז בחשאי תרמיל למקרה שהוא והאם יילקחו לפתע. השיחה היא לכאורה מעין רשימה של "לקחת את…?", אבל הרגשות והמתח שבין המילים ניכרים ומרגשים.

היינריך דטרינג  מציין באחרית הדבר שהספר שנוי במחלוקת, יש הרואים בו יצירת מופת, ויש המוצאים בו ליקויים רבים מדי. בשורה התחתונה אני נוטה להסכים עם השוללים.

Der Tod Des Widersachers – Hans Keilson

הוצאת כתר

2013 (1959)

תרגום מגרמנית: ארז וולק