ילדת השלג / אֶיוֹוִין אַייווי

d799d79cd793d7aa-d794d7a9d79cd792

השנה היא 1920. ג'ק ומייבל, זוג חשוך ילדים, שניהם מתקרבים לגיל חמישים, פותחים דף חדש. הם עוברים מן האזורים החמים של ארה"ב אל אלסקה, ארץ קשה מיעוטת אוכלוסיה. ג'ק עמל בפרך להכשיר את האדמה לגידולים, מייבל מטפלת בבית, ותורמת את חלקה לפרנסת המשפחה באפית עוגות. עשר שנים קודם לכן נולד לשניים ילד מת, וחייהם מתנהלים בצל האבל שאינו מתפוגג. כשיורד השלג הראשון הם נתקפים בעליצות לא אופיינית, משתעשעים בקרב כדורי שלג, ובונים בובת שלג בדמות ילדה. ימים ספורים אחר-כך נכנסת לחייהם ילדה מסתורית בשם פאינה, שמנהלת חיים עצמאיים לבדה אי שם במרחבים הקפואים, נעלמת בכל שנה עם בוא האביב, וחוזרת בחורף.

"ילדת השלג" שואב את השראתו מאגדת עם רוסית בשם סְנֶגוּרוֹצְ'קָה, והוא מתנהל על התפר שבין אגדה ומציאות. עיקר כוחו הוא באמינות בה מתוארים חייהם של ג'ק ומייבל. הסופרת מתארת ברגישות את קורותיהם, את הקשר ביניהם, את האבל שאינו חדל, את התגברותם על קשיי המחיה באזור שאינו מתמסר בקלות, את ההיפתחות האיטית שלהם אל סביבתם, ויותר מכל את הדרך בה הם מאמצים בהדרגה את ההורות היחודית כלפי פאינה. תיאור נופי אלסקה חי ובהיר, אפשר ממש לראות את המתואר במילים. הסופרת, ילידת אלסקה, בת להורים שהגיעו למקום בדומה לגיבורי הספר, המנהלת בעצמה אורח חיים דומה של עבודת אדמה וציד, ככל הנראה אחוזת קסם מסביבתה, והיא מיטיבה להעביר את הקסם הזה אל הדפים.

אזהרת ספוילר בפיסקה הבאה: סיום הספר הוא מצד אחד צפוי ומצד שני מאכזב. פאינה שמצאה אהבה, התחתנה וגם ילדה בן, נעלמת, כאילו מתמוססת מחום לאחר שהחלה לבלות את לילותיה בבקתה מחוממת עם משפחתה, במקום לבדה בהרים הקפואים. הסיום צפוי כי הוא תואם לאגדת סְנֶגוּרוֹצְ'קָה. יחד עם זאת הוא מאכזב, כי בספר אופטימי ומרומם כמו זה – עם הנצחון על הטבע הקשה, עם החברות שמפתחים ג'ק ומייבל המסוגרים עם שכניהם, עם ההורות הצומחת למרות האבל – היה מתאים לטעמי להעניק נצחון גם לאהבה. אפשר היה ליצור לצורך העלילה דרך חיים שתתאים גם לפאינה וגם לבעלה ולבנה. המסר העולה מן הסיום הוא של חוסר סתגלנות, וחבל. יחד עם זאת, גם אם התוכן אינו לטעמי, סגנון הכתיבה האגדתי למחצה, שנשא חן בעיני לאורך כל הספר, מחזיק מעמד עד לסיומו ללא נפילות. לא ניכר בו שזהו ספר ביכורים.

בשורה התחתונה: ספר קסום

The Snow Child – Eowyn Ivey

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

מודעות פרסומת

מחבואים עם אלוהים / שלום אוסלנדר

631179

שלום אוסלנדר נולד בארה"ב למשפחה יהודית אורתודוקסית. במהלך השנים נטש את דרך החיים הזו, אך נותר חרדי במובן המילולי הבסיסי של השורש ח-ר-ד. הבעיה שלו היא שהוא מאמין באלוהים.

האנשים שגידלו אותי יטענו שאני לא דתי. טעות בידם. אני לא שומר מצוות, זה מה שאני לא. אבל אני דתי באופן כואב, מגביל, כרוני ומאמלל.

הוא מאמין באלוהים אישי, שבוחן ובודק אותו בכל רגע ורגע, מוכן להעניש אותו מכל סיבה שהיא. הוא מאמין בכל הסיפורים על האל הקנא והנוקם, וחייו הם מסכת סבוכה של פחדים, התחשבנויות ונסיונות למשא ומתן עם אלוהים, שרק יניח לו לחיות את חייו, ולא יארוב לו ויתכנן איך להכאיב לו.

האלוהים שאוסלנדר מכיר הוא זה שהניח למשה להוביל את ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, וברגע האחרון העניש אותו על שהיכה בסלע כדי להוציא ממנו מים:

ד. ויאמר אלוהים למשה, זוהי הארץ אשר הבטחתי לך. אך לא תבוא בה. זימברתי אותך.

ה. וימות משה

"אתה באמת חושב שאלוהים מעניש אותך?" שאל דוקטור הירש.

התמימות שלו הדהימה אותי.

"אני לא חושב, אני יודע"

זהו סיפור עצוב על שטיפת מוח, על מערכת של לחצים, על אמונות והתניות שהוטבעו בילד, והמבוגר אינו מצליח להשתחרר מהן. במשפט די אגבי בספר הוא מתייחס אל עצמו כאל "קוף במעבדת ההתניה האורתודוקסית של אלוהים", אבל האגביות הזו מקפלת בתוכה את כל האמת.

זהו גם סיפור עצוב על משפחה לא מתפקדת. האב היה אלים, נוטה לשכרות ולהתקפי זעם, ופרק אותם בעיקר על אחיו של הסופר. שלום, צעיר הבנים, עסק ללא הרף בנסיונות להסיח את דעת אביו, להצחיק אותו בחיקויים של ניקסון, לגרור אותו לשיחות בנושאי הנגרות שהיא תחביבו של האב. מתוך המסגרת האומללה הזו הוא פיתח חיים מחתרתיים עצמאים של גניבות מחנויות ועישון סמים, בוחן את מחיר החטא, מתגרה ביצר הרע. מעניין שדווקא האח, שהיה מותח את הגבולות כלפי אביו, וסבל מכך יותר מכולם, נותר בתוך המסגרת, בעוד הבן הצעיר, שניסה בכוחותיו הדלים לשמור על חזות של שלום בית, חתך החוצה.

לאוסלנדר יש סגנון שכבש אותי בספרו המאוחר יותר "תקווה (טרגדיה)". הוא קופצני, חסר מנוחה, מסתיר לפעמים דו משמעויות מתחת למשפטים פשוטים לכאורה. חשבתי ש"תקווה (טרגדיה)" הוא ספר כועס, אבל לעומת "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר רגוע. "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר סוער, כואב, מתחבט. הוא לא מנסה להיות רציונלי, לא מחפש משמעות והסבר לכל מעשה שלו, אבל התיאור מלא החיים של קורותיו מספק לקורא את המסגרת להבנת הגיהינום הנפשי שבו התנהלו מרבית חייו.

למען האמת, יש בפרטי העלילה כמה נקודות תמוהות. לדוגמא, אוסלנדר מספר על תכניות טלויזיה פופולריות שראה בבית כילד ("סטיב אוסטין" ועוד). זה לא בדיוק מתיישב עם אורח חיים בקהילה חרדית. יש מבקרים שנתפסו לנקודות האלה, והסיקו שאוסלנדר נגוע בשנאה עצמית, ומוכן לבדות בדיות ולשפוך בוץ על משפחתו ועל עמו למען תהילה ספרותית. לדעתי, דווקא אי ההתישרות המלאה של המשפחה עם כללי ההתנהגות של הקהילה יכולה להסביר את הקרעים בנפשו. קל יותר להשאר בתוך מסגרת שמאוד שלמה עם עצמה, וקשה עד מאוד למצוא את המקום האישי בתוך מסגרת שלא לגמרי הגדירה את עצמה.

במקור שמו שם הספר בוטה, "קינת העורלה" (Foreskin’s Lament), ואם כי הבחירה בשם העברי היא לא הכי מוצלחת, בעיני היא מסקרנת ומשכה אותי לקרוא. לדעתי, לא צריך להיות חילוני או חוזר בשאלה כדי להעריך את הספר, אבל אני צריכה להודות שמסיבות מסוימות הוא דיבר אלי באופן אישי. בכל מקרה, מעבר לנושא שעשוי לקומם רבים, כשרון הכתיבה לכשעצמו מעניק חווית קריאה שונה ומהנה.

Foreskin’s Lament – Shalom Auslander

כנרת זמורה ביתן

2009

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

הקוסמת מפירנצה / סלמן רושדי

648165

סלמן רושדי רקח ממיטב דמיונו הפורה עלילת אלף לילה ולילה מרנינה. אי-אז במחצית השניה של המאה ה-15 מגיע זר בהיר שיער להודו הרחוקה. הוא ניחן ביכולות ליהטוט וקסם, אך הכלי המתעתע ושופע הכשרון ביותר שלו הוא לשונו הקסומה וכשרונו לטוות סיפור.

כשנודעה לקיסר האמת, הוא שוב הבין עד כמה נועז היה המכשף שאותו פגש באותו בוקר רחוק אחרי החלום על העורב. אלא שאז הידיעה כבר לא הועילה לו, חוץ מאשר להזכיר לו את מה שאסור לו לשכוח לעולם: שבשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר.

בכשרון הקסם הזה, שרושדי ניחן בו בשפע, הוא טווה עלילה נטולת גבולות של מרחב ושל זמן, עלילה שמציאות ודמיון משמשים בה בערבוביה, וכל אדם וכל ארוע משקפים בתוכם אנשים וארועים אחרים ומשתקפים בתורם בזולתם. ארז אשרוב, המתרגם, מתיחס לספר כאל "ספר של השתקפויות אינסופיות", וזהו אכן אחד המוטיבים הבולטים בו: הנסיכה ובת לוויתה, המכונה מראה, שתי הנסיכות הכבודות בחצר והזונות המקבילות להן, המראה של הדוכס המשקפת את האשה היפה בעולם, הבריכה הקסומה של הקיסר, ועוד ועוד, מין מראה בתוך מראה בתוך מראה עד לאינסוף. וכך נוצר לו סיפור תוסס, אגדי, שזור הומור, שופע פרטי פרטים מדויקים ומתעתעים בו זמנית.

הרשים אותי במיוחד השילוב של עובדות היסטוריות עם העלילה הבדויה. לא מדובר רק באזכור של ארועים היסטוריים המהווים רקע לעלילה, אלא בשילוב מוחלט. בראשית היו שלושה חברים, אנטוניו ארגליה, ניקולו `איל מקיה` ואגו וספוצ`י. ניקולו הוא מקיאוולי, וסיפורו מועתק כמעט אחד לאחד לתוך "הקוסמת מפירנצה". אגו וספוצ`י הוא אחיינו (הבדוי, אני מניחה) של אמריגו וספוצ`י, מגלה הארצות שעל שמו נקראה אמריקה. את ארגליה לא זיהיתי. ואלה רק דוגמאות בודדות. השילוב הזה יורד ממש לפרטי פרטים – לדוגמא, השלושה מחפשים ללא הרף אחרי צמח הדודא שיעניק להם, כך הם מקווים, און מיני, והמחזה של מקיאוולי "מנדרגולה" (שגם הוא מוזכר בספר בדרך אגבית) מבוסס על האמונה בסגולות הצמח (מה היינו עושים בלי גוגל?). זה ספר שממש מבקש נספח היסטורי מאיר עיניים. אבל גם בלי ידע מקיף הקריאה היא חוויה חושית מהנה.

מומלץ מאוד

The Enchantress of Florence – Salman Rushdie

הוצאת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

ילדי חצות / סלמן רושדי

ילדי חצות1

"בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר" – מתוך "הקוסמת מפירנצה" מאת סלמן רושדי

הוא קוסם! בשפה מתגלגלת ובלשון מוכספת רושדי יצר ספר שהכישוף הוא מיסודותיו, ואותו כישוף אוחז את הקורא (או לפחות את הקוראת הח"מ) בכבלי קסם.

סאלים סינאי נולד ב-15 באוגוסט 1947 בשעת חצות, וגורלו נחרץ להיות קשור בעבותות בל ינותקו לארצו הודו, שזכתה לעצמאות באותה שעה. ילד נוסף נולד באותה דקה בדיוק, ובסך הכל נולדו בשעה הראשונה לעצמאותה של הודו אלף ואחד ילדים. סאלים עתיד לייסד את מי"ח, מועצת ילדי חצות, שכל קיומה באמצעות כוחותיו הטלפתים, ובה הוא תולה את תקוותיו לעתיד טוב יותר של הודו. סיפורו של סאלים, והגורלות המשתלבים של ילדי חצות, הם סיפורה של הודו בשלושים השנים הראשונות לעצמאותה.

סיפורו של סאלים שזור ארועים על-טבעיים, נבואות, מעשי כישוף, כוחות-על. איכשהו, במסורת אלף לילה ולילה, לסיפור יש הגיון פנימי משכנע. רושדי מצליח לגרום לי לצאת ממשבצת הריאליזם, ולאמץ בחדווה את אוירת הפנטסיה. ליתר דיוק, הפנטסיה הגרוטסקית שלו, מבוססת המציאות, מצטיירת אמיתית למרות, ואולי בגלל, היסודות האבסורדים שבה. בהקשר הזה הוא מצוטט על כריכת הספר:  "גדלתי על מסורת ספרותית מסוג `אלף לילה ולילה`, שבה מובן מאליו שסיפורים אינם אמת: הסוסים מעופפים, וכמותם גם השטיחים; ועם כל שקריותם, הם האמת העמוקה ביותר… נראה לי שהמציאות אינה ריאליסטית, ואם הרומנים שלי משקפים את המציאות הגרוטסקית, הגרגאנטואית, הסוריאליסטית שבה כולנו חיים, הרי הם רומנים ריאליסטיים".

חייו של סאלים כרוכים בחייה של הודו בעשרות נימים, ורושדי משתמש בשלל אמצעים כדי להמחיש את החיבור, החל מרגע הספירה לאחור לקראת לידת האיש והמדינה. דוגמאות: סאלים מתהדר בכישורי רכיבה על אופניים, מתדרדר לתוך תהלוכת מחאה, וההתנגשות מביאה את התהלוכה להמציא סיסמא שתמשוך המונים ותניע שינוי חברתי. החשד שלו ברומן שמנהלת אמו מניע, לפי תפיסתו, שרשרת ארועים שתביא לרצח פוליטי. לדעתו, המלחמה בין הודו לפקיסטן נועדה בסך הכל להביא להכחדת משפחתו. וכן הלאה. אי אפשר שלא לחייך עם כל קישור כזה.

שום פרט בספר אינו נותר בלתי מעובד, ולכל פרט יש אינספור גלגולים ומקבילות. כך, לדוגמא, נעשה יותר משימוש אחד במספר אלף ואחד (כמספרם של ילדי חצות). השביל בשערו של מי שמכר למשפחה בית בבומביי מתגלגל מאוחר יותר לשביל בשערה של אינדירה גנדי. גבירה רמת מעלה מיוצגת מאוחר יותר באמצעות בעל מועדון לילה נהנתן. מה שהפתיע אותי, וגם זה מסוג הקסמים של רושדי, זו העובדה שבמהלך הקריאה לא שכחתי דבר. קורה לפעמים, בספרים טובים פחות, שדמות שהופיעה בפרק מוקדם מופיעה שוב בהמשך הספר, ואני צריכה להתאמץ כדי לשבץ אותה בעלילה. כאן זה לא קרה: הסיפור מושקע ומוטמע, ודבר לא אבד במהלכו.

במהלך הספר היו כמה וכמה רגעים שבהם היתה לי תחושה של שיבה למחוזות מוכרים, בעיקר לעלילת "איזון עדין". כך, לדוגמא, סאלים חובק טרנזיסטור, ומציין שלדור ההוא בהודו הוא מסמל את הסירוס הכפוי, שכפיצוי עליו ניתן למסורסים טרנזיסטור, ולא יכולתי שלא להזכר בגיבורי "איזון עדין". כך גם באזכור של המומים שמוטלים בילדים כדי שייטיבו לקבץ נדבות, ועוד.

זהו ספר פוליטי-חברתי במידה רבה, ורושדי אינו חוסך בביקורת על התנהלות המדינה, בעיקר בתקופת החרום של אינדירה גנדי. יחד עם זאת אין תחושה של מניפסט, מכיוון שמרבית הזמן, בעיקר כשסאלים עדיין ילד, עלילת חייו תופסת נפח גדול יותר מעלילות הפוליטיקאים.

החוויה הספרותית, אם כן, מרשימה מאוד, ולא פחות ממנה מרשים ההיקף העצום של הידע וההקשרים התרבותיים: גלריה נרחבת של דמויות, התיחסויות מרובות לדתות, בעיקר הבודהיזם והאיסלם, היקף גיאוגרפי נרחב של הודו והמדינות הסמוכות לה, היקף הזמן המתואר – שלושים ושתיים שנים לפני לידתו של סאלים, ושלושים ואחת שנותיו. הספר תוסס, מבעבע, בשלל תמונות וצבעים וריחות.

מומלץ מאוד, אין צורך לומר.

Midnight`s Children -Salman Rushdie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (1981)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב (הספר ראה אור ב-1987 בתרגומו של אהרן אמיר)