טלני / אוסקר ויילד (?)

 

טלני2

שם מלא: טלני, או הצד השני של המטבע

אני מרגישה מרומה. על כריכת הספר מופיע באותיות גדולות שמו של אוסקר ויילד כסופר שכתב את הספר. למעשה, אין שום הוכחה שאכן הספר נכתב על ידו. הטקסט שעל הכריכה האחורית מזכיר את המחלוקת סביב זהות המחבר, אבל קובע – לא ברור על סמך מה – שהיצירה היא "גולת הכותרת של כתיבתו", ואני, בתמימותי, האמנתי. כשהספר נראה לי ירוד, חשבתי תחילה שהאשמה היא בתרגום הקלוקל, והוא קלוקל מאוד, אבל כשמצאתי בספר רק צל חיוור וזניח של השנינות והברק הוויילדי, התחלתי לחשוד, וחיפשתי מידע ברשת. ובכן, "טלני" אינו מופיע ברשימת עבודותיו של אוסקר ויילד בפרויקט גוטנברג ובערך של הסופר בויקיפדיה; בערך המוקדש לספר נכתב שיש הסכמה רחבה על כך שהספר נכתב על ידי צוות של כותבים; מאמר מאת פרופסור לספרות אנגלית שולל את היחוס של הספר לוויילד; ועוד. ספרות ארוטית אינה הסוגה החביבה עלי, ולולא ויילד לא הייתי בוחרת לקרוא את הספר הזה. בדיעבד מסתבר שלא הייתי מפסידה דבר.

העלילה בקצרה: בפריז של המאה ה-19 מתאהב קאמיל דה גרייה בפסנתרן רנה טלני. הספר מתאר בארוטיות על סף הפורנוגרפיה את נסיונותיו המיניים הלא מוצלחים של קאמיל עם נשים, ואת יחסיו מלאי התשוקה עם רנה. הספר נע בין בתי בושת מצחינים לסלונים מפוארים, בין יחסי אהבה ליחסי ניצול, בין אהבה בשניים לאורגיות בכחנליות.

התרגום, כאמור, קלוקל. בתחילה סימנתי לעצמי מראי מקום כדי להדגים את הליקויים, אך כשאלה הצטברו הרמתי ידים. הנה רק שתי דוגמאות להמחשה:

עם שקמתי הרגשתי כל כך חלש ומותש שכאילו הלכתי כשאני שרוי בטראנס.

מיד עם שטלני ראה אותי, השתחרר הוא בבת אחת מאחיזתו של בריאנקורט.

נסתפק בזה, ולא ארחיב על בחירות עריכה תמוהות.

ייאמר לזכותו של הספר, שהוא אינו מותיר את ההומוסקסואליות בשטח המין בלבד, אלא מוצא לנכון להדגיש גם את הקשר הנפשי שבין בני הזוג:

היתה זו גם הנפש הנכספת להפגש עם נפש אחרת, היוצאת אל נפש אחרת. היתה זו הערגה של החושים, ושיכרון משוגע של המוח.

כמו כן ניתנת כאן הזדמנות להציץ אל המתחולל בנפשו של הומוסקסואל בתקופה שבה נטיות לבו הוגדרו כחטא. וכך נכתב על רגשותיו ועל תפיסתו את עצמו:

טבעו בוודאי אינו טוב יותר מכיוון שלא נתן להם ביטוי. הוא רק מרמה את עצמו ומאחז את עיני הכל בכך שהוא מתיימר להיות מה שאינו; אני יודע שנולדתי סדומאי, הליקוי הוא במבנה שלי, לא שלי עצמי […]

פשע נתעב זה נגד הטבע כפי שהורו לנו באמת לא רק האלים עצמם, אלא גם כל האנשים הגדולים של הזמנים הקדומים […]

אני, כמובן, הסתכלתי על כך כעל דבר מפלצתי, חטא […] הרבה יותר גרוע מעבודת אלילים. ואף על פי כן, הייתי חייב להודות שהעולם – אפילו לאחר שערי הכיכר נהרסו – שגשג באופן משביע רצון למרות סטיה זו.

ופה ושם מצאתי בספר משפטים בודדים שיכלו להכתב על ידי וויילד, כמו זה שבעמוד האחרון:

אם החברה אינה דורשת ממך להיות טוב במהותך, היא תובעת ממך לתת הצגה טובה של מוסריות, ויותר מכל, להמנע משערוריות.

הספר שלפנינו ראה אור באותה הוצאה ובאותו תרגום, רק בכריכה שונה, ב-1998.

בשורה התחתונה: לא אהבתי

Teleny or the Reverse of the Medal – Oscar Wilde

אסטרולוג

2014 (1893)

תרגום מאנגלית: שאול שילו

מודעות פרסומת

ג'וזפין מונצאנבאכר / פליקס סלטן

977707

כותרת משנה: סיפורה של יצאנית וינאית

ספרות ארוטית היא לא הז'אנר החביב עלי. לא שיש לי משהו נגד ארוטיקה, אבל בספר אני מצפה למצוא יותר מרק תיאורי מין. שני דברים פיתו אותי לקרוא את הספר הזה: הראשון הוא היותו ספר בן למעלה ממאה שנה. הספר ראה אור לראשונה ב-1906 במהדורה מצומצמת של כ-500 עותקים, ונמכר עשרות שנים אחר-כך במליוני עותקים. הוא אף זכה ללמעלה מעשרה עיבודים קולנועיים. הייתי סקרנית לדעת למה. הפיתוי השני היה טמון בטקסט שעל הכריכה, שם נאמר בין השאר: "יכולתו של סלטן לתאר ולהעלות לעיני הקוראים את חיי העוני והדלות של המעמד הנמוך – כולל השחיתות המינית שהיתה נפוצה ומקובלת, בבחינת רע הכרחי – אינה משאירה את הקורא אדיש".

ובכן, "ג'וזפין מונצאנבאכר" הוא ספר ארוטי. נקודה. חובבי הז'אנר ימצאו בו מכל טוב ובכל הרכב משתתפים. קחו בחשבון שהסיפור נפתח כשהמספרת, ג'וזפין, היא כבת שבע, ומסתיים כשהיא כבת ארבע-עשרה, כך שפדופיליה היא מוטיב מרכזי בספר, ולא משנה שג'וזפין עצמה היא היוזמת ברוב המקרים. גם לגילוי עריות יש מקום נכבד בספר. ולא נעדרים הכמרים שנוטלים את חלקם, והגברים האוהבים לכאורה שהופכים לסרסורים. הספר מתנהל מפעילות מינית אחת לזו שאחריה ללא הפוגה, ודמיונו של הסופר עמד לו ליצור עוד ועוד וריאציות. תשכחו מהיבטים חברתיים או מאמירות משמעותיות. כן, כמה פעמים מוזכרים תנאי החיים של המעמד הנמוך – דירת חדר, בה הילדים ישנים עם ההורים, ועדים לפעילות מינית מגיל צעיר. אבל האזכורים האלה, בעיני, הם יותר כדי לצאת ידי חובת הענקת תוכן נוסף לספר, לא בגדר נסיון כן לתאר את חיי המעמד הנמוך, כהתימרותו של הטקסט שעל הכריכה.

בפתח הספר כותבת ג'וזפין: "כאשר אני נזכרת באמרה הישנה והנפוצה, האומרת כי זונות צעירות נעשות למתחסדות דתיות בימי זיקנה, אני חייבת לטעון כי אני אחת מהיוצאים מן הכלל לאמרה זו […] אינני מתחרטת על עברי כהוא זה". לעומת זאת, איפשהו בשני שליש הספר היא מאשימה את אביה בכך שלא זכתה לחיים מהוגנים עם בעל וילדים, אלא הפכה לזונה. אם אתייחס לסתירה הזו, אעניק לספר משמעות שאין בו, אז נניח לזה.

פליקס סלטן הוא מי שכתב את "במבי", ספר הילדים שהפך לסרט.

מילה אחת להוצאת אסטרולוג: הגהה! "שתים-עשרה" ולא "שנים-עשרה", "עם" ולא "אם", "שלו" ולא "שלא", והכומר הוא "אב מוודה", לא "אב מוודא" (גם אם יצא במקרה משחק מילים משעשע בהתחשב בכך שטרח לוודא באופן אישי ומעשי כל פרט בוידוי…).

לא לטעמי.

Josefine Mutzenbacher – Felix Salten

אסטרולוג

2015 (1906)

תרגום מגרמנית: שלמה ברטוב

המחברות של דון ריגוברטו / מריו ורגס יוסה

המחברות של דון ריגוברטו

"המחברות של דון ריגוברטו" ראה אור בעברית בשנת 2002 בהוצאת זמורה-ביתן. לרגל זכיתו של יוסה בנובל, הספר ראה אור שנית במהדורה חדשה. התרגום אותו תרגום, רק תמונת הכריכה השתנתה.

הספר הוא בעצם המשכו של "שבחי האם החורגת", אבל משום מה עובדה חשובה זו אינה מצוינת על כריכת הספר. אילו ידעתי מראש, סביר להניח שלא הייתי ממהרת לקרוא אותו (או אולי הייתי מתפתה בגלל יוסה, אבל לפחות לא הייתי יכולה להתלונן שלא הזהירו אותי מראש).

כשקראתי את "שבחי האם החורגת" זקפתי לזכותו את העובדה שמדובר בספר קצר, כך שהוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם. מכאן ודאי תבינו שספר המשך לספר ההוא לא נראה לי כרעיון מלהיב. כמו כן, הרושם שלי מהספר הקודם הוא שיוסה כתב אותו תוך שהוא קורץ ומחייך. הרושם הזה נעדר מן המחברות.

העלילה בקצרה: ריגוברטו, פקיד ביטוח אפור, ולוקרסיה נשואים, ומוכיחים שפנטזיות מיניות אינן נחלתם של אנשים לא-אפורים בלבד. אלפונסו, בנו של ריגוברטו מנישואים קודמים, שדון בדמות מלאך, נמשך מאוד אל האם החורגת. בספר הנוכחי ריגוברטו ולוקרסיה פרודים בגלל הרומן של לוקרסיה עם אלפונסו. ריגוברטו כותב את געגועיו במחברת, אלפונסו מבקר תכופות אצל לוקרסיה ומתעתע ברגשותיה ובתשוקותיה תוך שהוא מבטיח לפייס בינה ובין אביו, ובמקביל שני בני הזוג מקבלים מכתבים ארוטים אנונימיים. משולבות בספר ארבע או חמש מסות קצרות, שעיקרן השמצה של תכונת העדריות (ספורט, פטריוטיות וכו`) – לא משהו שלא שמענו קודם, אבל אלה הקטעים היחידים המעניינים בספר.

אין לי, כמובן, שום דבר נגד ארוטיות, אבל היצירה הזו היא על גבול הפורנוגרפיה, כולל סטיות שונות, ופרט לפנטזיות של גיבוריו אין בו ערך מוסף כלשהו.

באחת המסות בספר יוסה כותב: "החובה המוטלת על ספר או על סרט הוא לבדר אותי. אם בקוראי אותו או בצפייתי בו דעתי מוסחת, ראשי נשמט או שאני נרדם, הם אינם ממלאים את תפקידם, והריהם ספר או סרט גרועים". ראשי שלי נשמט וכמעט נרדמתי תוך כדי קריאה. הנקודה היחידה לזכותו היא כשרון התיאור של יוסה, אבל בזה אין די.

Los cuadernos de don Rigoberto (Notebooks of Don Rigoberto) – Mario Vargas Llosa

הוצאת זמורה ביתן

2010 (1998)

תרגום מספרדית: אביבה ברושי

שבחי האם החורגת / מריו ורגס יוסה

31-2118-b

לאחר שהוזהרתי מפני נפילה, ניגשתי אל הספר עם ציפיות בגובה אפס. האם משום כך נהניתי ממנו למדי? יכול להיות. כשיבקשו ממני המלצות על ספריו של יוסה, "שבחי האם החורגת" לא יככב במקום גבוה ברשימה, אבל כשעשוע בלתי מזיק לערב אחד הוא בהחלט מתאים

אלמן עשיר, בעל אובססיה לנקיון הגוף, נישא בשנית. לאשה אין כל עיסוק בחייה – הבעל מפרנס, המשרתת עושה כל עבודה נדרשת – ועיתותיה בידיה להקדיש את זמנה לתשוקותיה ולתשוקות בן-זוגה. בנו של האיש, ספק מלאך טהור ספק מלאך חבלה, מתאהב (לכאורה?) באם החורגת החושנית. זוהי בתמצית עלילת הספר, לא כולל סיומו, הנבנה בהדרגה לקראת שיא דרמטי וטוויסט מפתיע. האיש והאשה שוקעים ביחד ולחוד בהזיות מיניות, שבספר הזה הוענק להן שדרוג באמצעות טווייתן סביב יצירות אמנות ידועות, החל בציורי רנסאנס ועד ציור אבסטרקטי

הספר יכול היה לטבוע בחרמנות גרידא, לולא התחושה שהסופר ישב וקרץ וחייך לעצמו כשכתב אותו. אני חושבת שבמשך מרבית הקריאה חייכתי בתגובה. צריך כשרון כדי לתאר ניקוי אוזניים בדרך שמעוררת חשק לקרוא, וצריך כשרון גדול עוד יותר לרקוח סיפור דרמטי סביב הדמויות הדי חד מימדיות שבספר. יומיים אחרי הקריאה, ואני עדיין מתחבטת בפענוח דמותו של הילד, פעם מאמינה בתמימותו ופעם מקווה לא להקלע לעולם לסביבתו. מבחינתי העובדה שספר מעסיק אותי לאחר שכבר עברתי לספר אחר, מדברת בזכותו

הספר קצר – 140 עמודים, חלקם ריקים, חלקם כתובים רק עד מחציתם. הוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם – עוד נקודה לזכותו.

Elogio de la madrastra – Mario Vargas Llosa

 

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1992 (1988)

תרגום מספרדית: טל ניצן-קרן