הבוזזים / ויליאם פוקנר

reivers_cover

כותרת משנה: זכרונות מן העבר

שלושה בוזזים יצאו לדרך: לוּשֶס, ילד בן אחת-עשרה, נֶד, גבר שחור, קרוב משפחה של לושס כתוצאה מיחסיו של אחד מאבותיו של הילד עם שפחה שחורה, ובּוּן – קשוח, נאמן, אמיץ ובלתי-אמין לחלוטין; הוא התנשא לגובה מטר תשעים ושלושה, שקל מאה ועשרה קילו, והיה ילדותי לגמרי – העובד כשכיר אצל "הבוס", סבו של לושס. ביום שבו רכש הסב מכונית, מתוך אילוץ בתוקף מעמדו, ולחלוטין לא מתוך צורך אמיתי, מצא בון את הנפש התאומה שלו, וכל מעייניו היו נתונים לרכב. כשצירוף נסיבות איפשר לו להשאר לבדו עם מושא תשוקותיו למשך ארבעה ימים, תמרן את לושס להסכים לצאת להרפתקה, נסיעה לממפיס, למרות שנאסר עליו במפורש להזיז את הרכב ממקומו. הילד נאבק עם פיתויין של המידות הרעות, ובחר להכנע להן. נד, שלבו נתון למירוצי סוסים, הצטרף לנסיעה למרות שלא הוזמן.

פוקנר יצר מערך כוחות מורכב בצירופם של השלושה יחדיו. לושס, שבשל גילו הוא לכאורה הצלע החלשה במשולש, מחזיק למעשה בכוחה של הסמכות בשל יחוסו המשפחתי. נד, שחור עור בדרום הגזעני של ארצות הברית, מצוי בתחתית הסולם החברתי, אך הוא אוחז בסמכות דוֹדית כלפי לושס, המתאר אותו כעובד מיוחס, מפונק וחסין בשל מוצאו. ושניהם יחד אמנם תלויים בכישוריו הפיזיים והמכניים של בון, אך עולים עליו בכישוריהם השכליים והמנטליים.

"הבוזזים", המתרחש בתחילת המאה העשרים במחוז יוקנפאטופה הבדיוני (מקום התרחשותם של ספרים נוספים של פוקנר) הוא סיפור חניכה, אותו מספר לושס לנכדו, תוך שהוא משלב את שחזור תחושותיו כילד עם תובנותיו כמבוגר. בארבעה הימים, בהם יהיה רחוק מהוריו, הוא ילמד על העולם יותר מכפי שלמד בכל השנים שקדמו להם. הוא יפגוש שוטר שיעשה בכוח שבידיו שימוש שרירותי לטובתו, ישהה בבית זונות, ישולב בהימורים על מירוצי סוסים, ילמד על מעמדה של האשה, יחזה באלימות וברמאות, ויווכח לדעת שהגזענות לא התפוגגה כלל עם ביטולה של העבדות. שום דבר לא הכין אותו לתהפוכות שימתינו לו בדרך, וכמו ילד הוא יבכה לעתים: רציתי להיות שוב בבית. רציתי להיות עם אמא שלי. כי התנסות, ידע, ידיעה – כל אלה מצריכים היערכות ומוכנות: ולא שהם ינחתו עליך בהפתעה, בחושך, כאילו שודד דרכים התנפל עליך. הייתי בן אחת-עשרה בסך הכל, אל תשכח. לושס הזקן מעיד על לושס הילד שבסיומם של אותם ימים היה מודע בחדות לעוולות החיים, שנא אותן בכל לבו, ויותר מכך, "שנאתי לא רק את העובדה שזה כך, אלא שכך זה גם יהיה אם החיים יימשכו, כל עוד המין האנושי יטול בהם חלק".

לצד סיפור החניכה, הספר הוא גם סיפורו של עולם על סף שינוי. המכונית של הסב, בין הסנוניות הראשונות של העידן הממונע, היא תופעה יוצאת דופן, אך השפעתו של עידן זה כבר ניכרת. אשה, אצלה השלושה עוצרים לאכול, מספרת כי אנחנו המכונית השלוש-עשרה שעוברת שם בשנתים האחרונות, וחמש מהן עברו בארבעים הימים האחרונים. באופן הזה איבדה כבר שתי תרנגולות, וכנראה לא תהיה לה ברירה אלא להכניס את כל החיות למכלאות, אפילו את כלבי הציד. לושס מספר על שטחי בר שנסוגו מפני הציביליזציה בקצב שהלך והואץ, ואולי עד 1980 גם המכונית לא תצליח להגיע לשום שטחי בר, כי היא עצמה תחסל את שטחי הבר שהיא מחפשת.

בשונה ממרבית ספריו האחרים של פוקנר, סגנונו של "הבוזזים" פשוט יחסית ופחות מאתגר. במקומות רבים, אף על פי שהתנסויותיהם של השלושה אינן קלות, הסיפור אפילו מצחיק. לושס מתאר סצנות משעשעות בבית ובדרך, ואינו מהסס גם ללגלג על עצמו: "אמרתי, והאמנתי בזה (אני יודע שהאמנתי בזה כי אמרתי את זה אלף פעם מאז, ואני עדיין מאמין בזה ומקווה לומר זאת עוד אלף פעמים בחיי, ונראה אם מישהו יעז להגיד לי שאני לא מאמין בזה), לעולם לא אשקר שוב". למרות שהספר מאפשר קריאה שוטפת, תובנותיו המרשימות, תוצר של התבוננות מעמיקה, ראויות שיתעכבו עליהן.

הספר זכה לתרגומה היפה של שרון פרמינגר. המתרגמת שימרה את שגיאות הדיבור של גיבורי הספר במינון מוצלח, כזה שמשקף רמת עילגות מסוימת, אך אינו צורם מדי לקורא. את העטיפה הנאה אייר רענן מורג ועיצב דקל בוברוב.

ב-1963 תורגם הספר על ידי עליזה נצר בשם "החומסים", וראה אור בהוצאת עמיחי.

מומלץ בהחלט.

The Reivers – William Faulkner

פן וידיעות ספרים

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

העוזבים / ליסה קו

העוזבים

"העוזבים", ספר ביכורים מרשים, עוסק במספר נושאים, השלובים זה בזה, וליבתם, בעיני, היא סיפורם של המיעוטים בארצות-הברית בכלל ושל המהגרים הבלתי חוקיים בפרט.

חלקו הראשון של הספר סובב סביב חייו של דֶמינג, בנה של מהגרת מסין, שנולד בארצות-הברית. בהיותו בן שנה שלחה אותו אמו, שסבלה ממצוקה כלכלית ומחששות באשר לכישוריה האימהיים, לגור עם סבו בכפר הולדתה בסין. חמש שנים אחר-כך, עם מותו של הסב, הוחזר לניו-יורק. הילד ואמו חלקו דירה קטנה עם בן זוגה של האם ועם אחותו ובנה, ולמרות הנתק הממושך פיתחו קשר קרוב. פּיילין, או בשמה האמריקאי פולי, אמו של דמינג, חלמה על חיים טובים יותר, וכשדמינג היה כבן אחת-עשרה החלה בהכנות מעשיות לעבור לפלורידה, ונעלמה. זמן קצר אחר-כך עזב בן זוגה את הדירה, ואחותו, שנותרה אפוטרופסית יחידה, ויתרה על כל זכות שיכולה היתה להיות לה לגביו. סיפורו של דמינג גוּאוֹ, שהפך לדניאל וילקינסון, הוא סיפורם של ילדי אומנה ושל בני מיעוטים. הוא נמסר לידי קיי ופיטר, בני זוג לבנים אקדמאים חשוכי ילדים, תחילה במעמד של ילד אומנה, ולאחר מכן כבן מאומץ. השניים, אנשים טובים מלאי כוונות טובות, חשו אי-בטחון ביכולותיהם ההוריות, אי-בטחון שחלחל אל דמינג, שבשנות חייו המעטות נעקר כבר פעמיים ממקומו. רדוף חרדת נטישה פיתח צורך עז לרצות את סביבתו כדי לא להנטש שוב. העובדה שהיה ילד אסיאתי יחיד בסביבה לבנה הקשתה על חייו עוד יותר. מפלט כלשהו מצא באהבתו למוזיקה.

* המבקשים להמנע מרמזים לספוילרים, מוזמנים לדלג אל ההמלצות בפיסקה האחרונה *

המשכו של הספר מציג את סיפורה של האם פיילין, צעירה סינית, יתומה מאם, שגדלה בכפר סיני קטן, ללא השכלה וללא צפי לעתיד מזהיר, אך עם חלומות על אפשרויות אחרות, ועם אמביציה להגשימם. כדי להגיע לארצות-הברית, שקסמה לצעירי כפרה, שקעה בחוב כבד אותו תיאלץ להחזיר טיפין-טיפין בעבודה קשה במשך שנים, והסתננה לניו-יורק באמצעות רשת של מבריחים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כך גילתה עד מהרה, מציעה אפשרויות מוגבלות מאוד לתושביה הבלתי-מתועדים, כפי שמכונים כעת הבלתי-חוקיים. ארצות-הברית, מעצמה בעלת זכויות רבות, אינה מפגינה חמלה כלפי חלכאיה ונדכאיה, הגזענות מושרשת בה, והיא מפעילה יד קשה כלפי חריגיה. יעידו על כך היפנים-אמריקאים, שנכלאו במחנות בתנאים קשים בתקופת מלחמת העולם השניה, כפי שתואר בספר "הקיסר היה אלוהי". יעידו על כך המוסלמים-אמריקאים, החשודים המיידיים בכל עבירה, כפי שתואר בספר "זייתון". יעידו השחורים מפי נציגם הזועם טא-נהסי קואטס, ויעידו המהגרים הבלתי חוקיים הנכלאים לתקופות ארוכות ללא משפט, כמתואר כאן.

ליסה קו קראה ב-2009 מאמר אודות מעצרה של מהגרת בלתי חוקית. בהשראת מקרה זה, ואולי גם בהשראת חייה שלה כילדה ממוצא אסיאתי בסביבה לבנה, כתבה את "העוזבים", ספר ביכורים חף מבוסריות. הספר מצטיין בכתיבה חכמה, פורט על מנעד של רגשות מבלי ללחוץ בכוח, חומק לחלוטין ממלכודת הקלישאות, ומתפתח בכיוונים בלתי שבלונים. עולמה של הסופרת אינו נחלק לטובים נגד רעים – לבנים מול שאינם לבנים, הורים ביולוגים מול הורים שאינם ביולוגים – אלא מורכב מבני-אדם, על מעלותיהם וחסרונותיהם, על כוונותיהם הטובות ושגיאותיהם. תיאוריה את הכפילות שחשים דמינג-דניאל ופיילין-פולי, את תחושת ההחמצה והתהיה על אפשרויות שנחסמו מעת שבחרו, או נאלצו לבחור, באחת הזהויות, ממחישים באמינות רבה הן את חווית ההגירה והן את התלישות שחווים ילדים שהופרדו מהוריהם. חן יאקה-שומרון, שעיצבה את כריכת הספר, הוסיפה המחשה ויזואלית מדויקת לתחושת טשטוש הזהות. ליסה קו יצרה דמויות אמינות בסיפור מפותל אך ריאליסטי, והפנתה זרקור בוהק אל חייהם של האנשים שמאחורי הכותרות ומאחורי התוויות. מומלץ מאוד.

The Leavers – Lisa Ko

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

כשהקיסר היה אלוהי / ג'ולי אוטסטקה

6668709099099490805no

לגמרי במקרה קראתי את "כשהקיסר היה אלוהי" ביום השנה ה-74 למתקפת היפנים על פרל הארבור. בעקבות המתקפה הצטרפה ארה"ב למלחמת העולם השניה, וגורלם של היפנים-אמריקאים קיבל תפנית לרעה. בתוך יומיים נעצרו כ-1,800 בני אדם שמוצאם ממדינות אויב, כשני-שליש מהם היו יפנים. כחודש אחר-כך הוצאו תקנות שהגבילו את תנועתם של כמליון איש, ובעקבותיהן תקנות נוספות שהקפיאו את נכסיהם. במאי 1942 הצטוו כ-112,000 יפנים, תושבי החוף המערבי, להתייצב במרכזי כינוס לשם הרחקתם מ"האזור הצבאי מספר 1", הווה אומר החוף המערבי. המורחקים שהו בשנים הבאות במחנות בתנאים לא תנאים, ורק אחרי המלחמה הותר להם לשוב לבתיהם.

את המשפחה המתוארת בספר פקד אותו הגורל. האב נעצר באחד מלילות דצמבר 1941, ונלקח מביתו כשהוא לבוש בחלוק רחצה ובנעלי בית. ביום המחרת השמידה האם כל סממן יפני מביתה, והורתה לשני ילדיה – בת עשר ובן שבע – להזדהות כסינים. הילדים, ילידי ארה"ב, ששמותיהם אמריקאים ושפתם אנגלית, חשו בשינוי באוירה, בהתרחקות חבריהם. הספר נפתח במאי 1942, כשהאם רואה על לוח מודעות ברחוב את צו הפינוי, שוכחת את הסיבה שבגינה יצאה לרחוב, ושבה על עקבותיה כדי לארוז. לילדים היא מספרת שהם עומדים לצאת לטיול ארוך. לאורך כל הספר לא נודעים לנו שמותיהם של בני המשפחה, וכך הופך הסיפור מפרטי לכזה שכולל את כלל אוכלוסית יוצאי יפן בחוף המערבי.

הפרק הראשון מתואר מנקודת מבטה של האם, והוא עוסק בהכנות לפינוי. הפרק השני מתרחש כולו ברכבת בדרך למחנה קבע, ונקודת המבט בו היא של הילדה. בפרק השלישי מתוארים החיים במחנה, ובמרכזו הילד. פרק החזרה הביתה מסופר בגוף ראשון רבים, ובפרק האחרון ניתנת רשות הדיבור לאב, שהיה בבחינת נפקד כל אותן שנים. לשונו של הספר מינורית, מצומצמת, והבחירה לתאר את ההתרחשויות בעיניהן של שלוש דמויות תמימות יוצרת קונפליקט תמידי בין הרוגע לכאורה כלפי חוץ, לבין הארועים הדרמטיים. הבחירות הסגנוניות האלה מעניקות לספר עוצמה בלתי מתלהמת. רק בפרק האחרון ניתן פורקן לזעם, ועלבונם של גיבורי הספר – אמריקאים שהושפלו ונכלאו ללא משפט רק בשל מוצאם – מקבל ביטוי מילולי:

[…] אני הוא זה שאתה מכנה ג'אפ. אני הוא זה שאתה מכנה ניפ. אני הוא זה שאתה מכנה סדוק. אני הוא זה שאתה מכנה בטן-צהובה. אני הוא זה שאתה מכנה גוק. אני הוא זה שאינך רואה כלל – כולנו נראים אותו דבר. אני הוא זה שאתה רואה בכל מקום – אנחנו משתלטים על השכונה […]

אז קדימה, תכלא אותי. תיקח את הילדים שלי. תיקח את אשתי. תקפיא את הנכסים שלי. תשתלט על היבולים שלי. תעשה חיפוש במשרד שלי. תבזוז את הבית שלי. תבטל את הביטוח שלי. תעמיד את העסקים שלי למכירה פומבית. תבטל את חוזה השכירות שלי. תקצה לי מספר. תודיע לי מה פשעי. נמוך מדי, כהה מדי, מכוער מדי, גאה מדי. תכתוב את זה – עצבני בשיחה, צוחק תמיד בקול רם ברגע הלא מתאים, לא צוחק בכלל – ואני אחתום על הקו המקווקו. הוא בוגדני, ערום, חסר רחמים, אכזרי […]

הערה להוצאה: שני העמודים בפתיחת הספר, המוקדשים למובאות מחמיאות מתוך ביקורות, מיותרים לגמרי. תנו לספר לדבר, לא למבקרים.

בשורה התחתונה: ספר כתוב היטב על עוד אחד מפניה העגומים של מלחמת העולם השניה.

When the Emperor was Divine – Julie Otsuka

ידיעות ספרים / פן הוצאה לאור

2015 (2002)

תרגום מאנגלית: רחל פן