המשרד למקרים מיוחדים / נתן אנגלנדר

המשרד למקרים מיוחדים

את הדפים הפותחים את הספר קראתי יותר מפעם אחת, משתאה שוב ושוב על היחודיות שבקולו של נתן אנגלנדר, מנסה לפצח את סוד הקסם שמחבר מלים פשוטות לניסוחים עמוקים, בטרם אצלול אל העלילה. וכשסיימתי לקרוא את הספר, קראתי אותו שוב.

"המשרד למקרים מיוחדים" הוא סיפור קורע לב אודות קדיש וליליאן, הורים יהודים בארגנטינה בשנת 1976, עת שלטון הרודנות הצבאית, שבנם פאטו הועלם. שוטרים התדפקו ערב אחד על דלת ביתם, נטלו את הבן בלי לספק הסבר ותירוץ, ומאז כאילו בלעה אותו האדמה. מרכז העלילה הוא התמודדותם של השניים בדרכיהם השונות עם האובדן. מול שלטון רודני, ביורוקרטיה מתסכלת, פקידים קרי לב, שכנים מפוחדים, הם מנסים להחזיר לידיהם את בנם. זהו הציר המרכזי של הספר. סביבו נעים שלל נושאים מורכבים, שלובים זה בזה בכתיבה מסחררת ומהפנטת. בוירטואוזיות יפיפיה הוא פותח עוד ועוד נושאים, יוצר מארג סיפורי מרהיב, ומתמודד עם שלל נושאים כמו זכרון ושכחה, קהילה ומנודים, עבר ועתיד, הורים וילדים, גברים ונשים, תקווה ויאוש. על הכריכה אנגלנדר מוגדר כשילוב בלתי אפשרי של בשביס-זינגר, קפקא ולואיס קרול: הסצנות ה"קפקאיות", ה"לואיס קרוליות" וה"בשביס-זינגריות" מקנות לספר אוירה מעט סוריאליסטית, שאינה גורעת מאמינות הספר אלא תורמת להעצמתו. במאמר אודות הספר נטען, כי השפע שבו הוא כוחו אך גם חולשתו. אני לא מסכימה עם ההסתיגות הזו: שפע הנושאים קשור בשלמות לעלילת הספר, ואין העלילה שלמה בלעדיו. אנגלנדר ראוי למחמאות הגלומות בהשוואתו לשלושת הסופרים, אך לדעתי אין צורך להתלות באילנות גבוהים, שכן הוא קול יחודי שמאפיין ומתאפיין רק בעצמו.

ניגשתי לספר עם ציפיות גבוהות במיוחד, לאחר התרשמותי הנלהבת מ"גלגול בפארק אווניו". ציפיות גבוהות הן לפעמים מרשם לאכזבה, אך לא במקרה הזה. ספר נפלא, מומלץ מכל הלב.

The Ministry of Special Cases – Nathan Englander

הוצאת מטר וכתר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

שחיתויות קטנות / כרמן פוסאדס

shcituyot_cover

הספר נפתח במוות: נסטור, שף ומנהל חברת הסעדה, חש סיפוק בסיומו של יום עבודה מפרך. הוא ושלושת עוזריו הכינו ארוחה משובחת לבני הזוג טלדי ולמכריהם, אספני אמנות, באחוזתם המפוארת בספרד. האוכל והארגון זכו לתשבחות, ואחרי שבעלי הבית והעוזרים פרשו לשנת לילה, ישב נסטור במטבח ושחזר את הצלחתו. ממש לפני שפרש לישון נזכר שלא הכניס את טראפלס השוקולד לחדר הקירור. מחמת פיזור נפש, או שאננות, או עייפות, הניח לדלת החדר להסגר אחריו – או שמא מישהו מהצד השני סגר אותה? גופתו הקפואה נמצאה למחרת בבוקר.

מהלך הספר מזכיר במידה רבה את ספרי הרקול פוארו של אגתה כריסטי. אמנם המקרה נחשב על ידי המשטרה לתאונה, ושום בלש – עם שפם מחודד ומבטא בלגי, או בלעדיהם – לא לוקח על עצמו את פענוח המוות. אבל הדרך שבה מתנהלת העלילה היא כדרך החקירה של פוארו: חשיפת ארועים בעברם של האנשים שסבבו את המנוח, ה"תיק" שכל אחד מהם סוחב, בדרך-כלל בחשאי מן האחרים, הקישורים המודעים והלא מודעים ביניהם, ההתכנסות של העלילה לנקודה בה לכל אחד יש סיבה לרצות במותו של המת, וכמובן הפענוח שהוא לא אינטואיטיבי ולפיכך לא צפוי מראש. יש שם עשיר ספרדי שבנה את הונו ההתחלתי בארגנטינה הרודנית, כשהוא עוצם את עיניו מול מעשי הזוועה. ואשה בוגדנית שנושאת באשמת מות אחותה. ובחור שמחפש כל חייו אחר אשה שראה בציור. ונערה שכבר שנים מחפשת את אחיה המת. ואלמן חובב נערים צעירים. והכל נפרש ומשתלב בפסיפס נעים לקריאה, עם קריצות הומוריסטיות, משולבות בפנטסיה לטינית בדמות מגדת עתידות וצרופי מקרים שאפשר לפקפק בהם, אבל יותר נעים להאמין שהם אפשריים.

על כריכת הספר מצוטט משפט מביקורת שנכתבה עליו: "הצצה מקרוב אל מעמקי החברה הגבוהה במדריד הרקובה עד היסוד". אני לא יודעת מי כתב את המשפט הזה, מן הסתם מבקר ספרדי. יכול להיות שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, כי אני לא מצאתי בספר את הפן החברתי הזה. בתחילה, בגלל האזכור של ארגנטינה, חשבתי שזה יהיה ספר בעל היבטים פוליטים, אבל הוא לא גלש לשם. לדעתי, לא צריך לחפש בספר את מה שאין בו, כי מה שיש בו הוא די והותר לסוגו: ספר נעים מאוד לקריאה, קל לעיכול למרות שפע החטאים שהוא מציג, לא דורש התעמקות והזדהות, פשוט ספר קל משובח.

קשה להעריך מלאכת תרגום מבלי לקרוא את המקור, אבל מכיוון שהקריאה זורמת, והעברית כל-כך טבעית, אני מרגישה שיש לתת קרדיט למתרגמת על עבודה מוצלחת.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ לקריאה קלה ומהנה.

Pequenas infamias – Carmen Posadas

כנרת זמורה ביתן

2013

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

האלמנות של ימי חמישי / קלאודיה פיניירו

1002115

אלטוס דה לה קסקדה היא שכונת יוקרה בבואנוס איירס. תושבי השכונה מתיחסים אלה כאל מועדון סגור, ויש לזה גם היבט פיזי: השכונה מוקפת חומה, ובה שלושה שערים – באחד נכנסים התושבים באמצעות כרטיס מגנטי, בשני אורחיהם לאחר הצגת תעודה מזהה ואישור כניסה, והשער השלישי מיועד לאנשי שירותים. השכונה מתוכננת בקפידה, עם תקנות בניה מחמירות, הקפדה על נקיון והשקעה בשטחים ציבוריים ירוקים. גם מבחינת המינהל הפנימי היא מאורגנת למופת, עם ועדות קבלה וארגוני שמירה וועדות משמעת. ההיררכיה החברתית נשמרת בקפידה, כולל קביעת מיכסות למיעוטים ושמירה על מרחק הולם מן המשרתים והעוזרות. למותר לציין כי יש צורך בחוסן כלכלי כדי לגור בשכונה הזו.

הספר מסופר ברובו מפיה של ווירחיניה, תושבת המקום העוסקת בתיווך נדל"ן. היא הראשונה הפוגשת במועמדים להצטרף לשכונה – קאנטרי, בפי תושביה – ובפנקס האדום המפורסם שלה נאגר מידע על שכניה. הפרקים שאינם מסופרים בפיה מסופרים כנראה מפי תושב או תושבת ותיקים במקום.

ארבעה גברים תושבי השכונה נפגשים מדי יום חמישי בביתו של אחד מהם. נשותיהם אינן מורשות להצטרף לפגישות, ומשום כך הן מכונות בבדיחות הדעת "האלמנות של יום חמישי". בפרק הפותח את הספר מתגלים שלושה מן הגברים מתים בבריכת הבית המארח, והכינוי של הנשים הופך באופן מצמרר להיות מדויק.

פתרון תעלומת המוות יגיע רק בפרק האחרון. זה אינו ספר מתח בלשי, והמשטרה או בלשים פרטיים אינם מנסים לפתור את התעלומה. תושבי השכונה, או שאינם מעונינים לחקור לעומק, או שהם משלימים עם הרעיון שמדובר בתאונה. בכל מקרה, כמו בכל מה שקשור להתנהלות השכונה, גם במקרה הזה דברים נסגרים בתוך החומות, ולגורמים חיצוניים לא ניתנת דריסת רגל.

כשווירחיניה מגוללת בכנות ובתמימות את סיפורו של המקום, מתברר שמה שרואים בחוץ הוא רק מעטה זוהר, שתחתיו רוחשים חיים אפלים. מערך היחסים בין עובדים למעבידים מזכיר במשהו את "העזרה". המיכסות לקהילות השונות מכסות על גזענות לשמה. הועדות השונות מתפקדות לעיתים כמשטרת מחשבות וכמשמרות צניעות. הסובלנות לשונה שואפת לאפס. יש בעל מכה, אשה שיוצאת מדעתה, סטיות מיניות, אלכוהוליזם, סמים, והכל מטואטא מתחת לשטיח כדי שאף אחד לא יידע.

ברקע, המיתון ששקעה בו ארגנטינה בסוף האלף הקודם, והחורבן הכלכלי שהמיט על תושביה. תושבי הקאנטרי מנסים לשמור על חזות נוצצת כלפי חוץ, אבל תחתיה נבקעים בקיעים עמוקים, ומשפחות נהרסות בזו אחר זו ככל שהמצב הכלכלי הולך ומידרדר.

הספר כתוב מצוין, קריא מאוד, זורם, ולמרות שהוא מטריד ואפל קשה להניח אותו מהיד.

באתר הארץ מצאתי כתבה מאלפת אודות הספר.

Las viudas de los Jueves – Claudia Pineiro

הוצאת כתר

2010

תגום מספרדית: רינת שניידובר

כאן בקצה העולם אנחנו לומדים לרקוד / לויד ג`ונס

20-52315b

מעט ספוילרים בהמשך

טנגו הוא ככל הנראה הריקוד החושני ביותר, ונוכחותו הבולטת בעלילה הופכת את הספר לחושני גם הוא. בשילוב עם המינוריות הסגנונית ועם העדינות והרגישות של הסיפור מתקבל ספר מרגש, יצרי, ונעים מאוד לקריאה.

הרקע דווקא אלים: שני צעירים ניו-זילנדים בוחרים שלא להתגייס ולצאת לקרבות באירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לואיז, צעירה מקומית יתומה, מחביאה אותם במערה מפני זעמם של תושבי העיירה, השוכלים את בניהם בזה אחר זה. כשהתושבים מפנים את תסכולם כלפי מכוון הפסנתרים בעל השם הגרמני, לואיז לוקחת גם אותו אל מקום המחבוא, ונשארת אף היא במערה. מכוון הפסנתרים, פול שמידט, הוא חובב טנגו, והוא מלמד את שלושת הצעירים כיצד לרקוד. אהבה עדינה נרקמת בינו ובין לואיז.

מכאן מתפתחים כמה סיפורים חובקי עולם של אהבות בלתי אפשריות, ושל נאמנות חוצת גבולות ומוסכמות.

רק אחרי שסגרתי את הספר קלטתי שבעצם הוא רצוף סיפורי בגידה, שבהקשר אחר היו מקוממים אותי. מה שכנראה "הרדים" אותי במקרה הזה זו העובדה שכל גיבוריו מקבלים זה את זה בשלמות, והאהבה והנאמנות הם טבעיים ונצחיים בלי קשר לנסיבות. לדוגמא, בעלה של לואיז, שמגלה שהיא בעצם מאוהבת באחר, מאפשר לה לעזוב, בעצב ובכאב, אך בלי טינה, ולמרות שהוא מוצא אחר-כך אהבה גדולה, הוא עושה עשרות שנים אחר-כך את  הדרך מניו-זילנד לארגנטינה כדי לעלות על קיברה. הגישה הזו, שרואה באהבה כוח טבע עליון, מנטרלת אפשרות לקנאה ולנקמנות, ומפנה מקום לחושניות ולעדינות שהזכרתי בפתיחה.

המספר, שוטף כלים במסעדה ארגנטינאית שמנהלת נכדתו של פול שמידט בניו-זילנד, מוצא עצמו בסוף הסיפור במקום שממנו ניסה לברוח, ושם מחכה לו אהבה. גם בסיפור שלו אין כעס ואין מאבק בגורל, אלא השלמה גדולה וקבלה רגועה, המאפיינת את העלילה כולה.

לקריאת הפרקים הראשונים הכנסו לכאן.

התמונה המצורפת היא של קרלוס גרדל, מגדולי המלחינים וזמרי הטנגו הארגנטינאים, ששמו מוזכר רבות בספר.

152783_100

Here at the End of the World We Learn to Dance – Lloyd Jones

הוצאת מודן

2010

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

סיני על אופניים / אריאל מגנוס

31-4909b

לי הגפרורון, מהגר סיני המתגורר בארגנטינה, נעצר בחשד שהצית חנויות רהיטים בבואנוס איירס. את הכינוי "גפרורון" הדביקה לו התקשורת, משום שבעת המעצר היה לי מצויד בקופסת גפרורים. רמירו, שהיה במקרה באזור ברגע המעצר, נדרש ע"י המשטרה לשמש כעד. באחת מישיבות בית המשפט מצליח לי להמלט, אוסף אתו את רמירו כבן ערובה, ומביא אותו לרובע הסיני לדירה בה מתגוררים כמה סינים. כך נפתח הסיפור המסופר בגוף ראשון מפיו של רמירו.

עיקרו של הספר הוא בסטראוטיפים שאנשים מדביקים אלה לאלה, ובחוסר ההבנה הנובע מהבדלים תרבותיים. בפרק מצחיק במיוחד רמירו ממציא מדמיונו טקסט ספרדי לשיחות המתנהלות בסינית בין הדיירים בדירת השבי. הנה דוגמאות:

– פרח הלוטוס, מיהו פרצוף החלב הזה?

– לי הביא אותו, יסמין האיזמרגד.

– בשביל מה?

– בשביל לפטם אותו ולאכול אותו.

…..

– אי, אני כל-כך מתגעגעת לבייג`ין!

– אי, אני כל-כך מתגעגעת לשנחאי!

– יחי מאו!

– תחי המפלגה!

– מוות ליפנים!

– מוות לדלאי למה!

וכן הלאה כיד הדמיון הפרוע הטובה עליו. כשהוא יוצר קשר אישי קרוב יותר עם האנשים מתברר שכל מה שדמיין אין לו אחיזה במציאות. הוא מתפעל, לדוגמא, מהמראה האקזוטי של זקן המשתמש בחשבוניה, ומתברר שפשוט התקלקל לו המחשבון והוא מתקמצן לקנות חדש.

בראשית הדברים רמירו מתקשה להבדיל בין הסינים, כי כולם נראים לו זהים. לקראת סיום הספר, אחרי ששהה תקופה ממושכת בין סינים, הוא מתקשה להבדיל בין פרצופים לבנים. המסר ברור.

לא רק סטראוטיפים סינים באים לידי ביטוי בספר. חברתו לשעבר של רמירו היתה יהודיה, וזה מה שיש לו לומר על משפחתה: זה מזכיר לי את המשפחה של ונינה, אבל שם רצו לעורר בך רגשי-אשמה. אחר-כך היו מתלבשים על זה כדי לסחוט ממך טובות.

וגם הארגנטינאים לא יוצאים בזול. רמירו מנסה לחבר קומיקס, יחד עם השחקן הסיני הראשון בארגנטינה, שהוא בכלל יפני. את כוחות העל מקבלים גיבוריו מריבת חלב:

טוב, אז אם ככה צריך לחשוב על כוחות-על ארגנטיניים, משהו שיהיה כאן לגמרי יוצא-דופן, למשל, לא לדפוק אחד את השני. הם אוכלים ריבת-חלב ומתחילים פתאום להגיע בזמן לפגישות, מפסיקים לקנח את האף בפומבי ולהתנהג כמו חיות-רעות, מודים שאיי פוקלנד לא שייכים להם, ומפסיקים לדרוך על הסינים ועל הבוליביאנים ועל כל מי שחיים במדינה שלהם.

כפי שאפשר להתרשם מהציטוטים, הספר שטותניקי לחלוטין. הוא אמנם נוגע בנושא כאוב, אבל עושה זאת בחיוך גדול. המסקנה ברורה – כולנו בני אדם, וצריך להתייחס ליחיד, לא לתדמית הקבוצתית.

אין לי מושג אם המיעוט הסיני בארגנטינה מהווה בעיה בעיני המקומיים. אני מניחה שכן, על פי כמה נושאים שהספר נוגע בהם: יחס המשטרה אל הסינים, הנדידה של המקומיים החוצה מרבעים שהמהגרים בוחרים לגור בהם, המונח "סיני לעזאזל", שבא לתאר את יחס הממסד אל המהגרים, ועוד. אולי, אם הייתי קוראת את הספר מנקודת הראות הארגנטינאית, הייתי מוצאת בו פן עמוק ועצוב יותר. מכיוון שאני קוראת אותו "מבחוץ", אני רואה בו בעיקר את הנושא הגלובלי של הבדלי תרבויות, והוא בעיני יותר מהכל ספר כיפי.

בהחלט מומלץ

Un chino en bicicleta – Ariel Magnus

הספריה החדשה

2010

תרגום מספרדית: טל ניצן