עד ראייה / ולדימיר נבוקוב

"קשה להניח שאפילו לקורא תמים מאוד של הסיפור המרצד הזה יידרש זמן רב כדי לנחש מיהו סמורוב", כך כתב נבוקוב במבוא לתרגום לאנגלית של ספרו. אבל סמורוב החמקמק הוא אחד והוא רבים, הוא דמות בעולם מראות, שבו ליחיד יש אישיויות ותדמיות כמספרם של האנשים המתבוננים בו.

המספר בגוף ראשון של "עד ראיה" מעיד על עצמו כי ניחן במודעות עצמית חריפה שאינה נותנת לו מנוח: "אני – חשוף תמיד, רואה תמיד – לא חדלתי לצפות בעצמי אפילו בשנתי, בלי להבין דבר בהווייתי, נטרף מהמחשבה שאיני מסוגל לשכוח את עצמי". הקלה מזדמנת לו כשבעקבות מפגש אלים עם בעל נבגד הוא מחליט להתאבד. מותו, שלא התרחש באמת, איפשר לו את המעבר מהיות עצמו להיות זר לעצמו: "אחרי הירייה – ירייה קטלנית, לסברתי – התבוננתי בעצמי בסקרנות מן הצד. עברי המייסר שקדם לירייה, היה זר לי". הוא מתערה בחברת גולים רוסיים בברלין, שם הוא מנסה באובססיביות לעמוד על טיבו של אותו סמורוב. מכיוון שהוא מתקשה לגבש דעה משל עצמו, הוא בולש אחר המכרים המשותפים להם, מחטט בחפציהם, קורא את מכתביהם, ומוצא בכל מקום סמורוב אחר. "כבר יכולתי למנות שלוש גרסאות של סמורוב", הוא אומר, "והמקור נשאר לא ידוע".

כמו שקרה לי עם "יאוש", גם הפעם כשהגעתי לסופו של הספר קראתי אותו שוב. בקריאה ראשונה לקח לי זמן לעמוד על טיבו של סמורוב (אולי אני הקורא התמים מאוד, ואולי הסופר המתעתע טמן פיתוי כבר בדברי הפתיחה). כפי שנבוקוב כתב במבוא, "רק לזה שיבין מיד במה מדובר, יסב עד ראייה הנאה אמיתית". הקריאה השניה, עם הידע הנוסף, חשפה ביתר שאת את מורכבות הכתיבה של נבוקוב, את האופן בו נושא הזהות והתדמית צץ בכל משפט, כל מילה מכוונת ואף אחת אינה מיותרת.

שמו של הספר במקור הרוסי הוא מונח שמשמעותו היא מרגל, בלש, משקיף, ושלא ניתן למצוא לו מקבילה מושלמת באנגלית. נבוקוב בחר לתרגם את השם ל"העין" כדי לייצג את המספר המעיד על עצמו כי הוא "הצופה הקר והעיקש, שאינו יודע עייפות מהי".

דינה מרקון העניקה לנבוקוב המאתגר תרגום נאה, והספר מומלץ, כמובן.

Соглядатай – Владимира Набокова

אפרסמון

2021 (1930)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

תמציות / אנה מריה יוקל

אנה מריה יוקל, ילידת 1911, נדדה בין מספר ערים ומדינות בזו אחר זו: וינה, שם נולדה, ברלין, אליה עברה עם אמה לאחר מותו של אביה, פראג ולונדון, בנסיון להתרחק מן האיום הנאצי, ברלין של אחרי המלחמה, ומ-1965 ירושלים שבה נפטרה ב-2001. על התחנות בחייה כתבה באחד מפרקי הספר: "העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות". יוקל היתה פסיכותרפיסטית, עתונאית, תסריטאית וסופרת, כתבה פרוזה, מחזות ועיון בתחום התמחותה, ותרגמה יצירות מעברית ומיידיש לגרמנית. בארץ תורגם עד כה רק ספר אחד שלה, "צבע הפנינה", אך פרט לכך היא נותרה אלמונית לציבור הקוראים הישראלי. בגרמניה, שנים רבות אחרי שעזבה, הוענק לה פרס על מכלול יצירתה.

"תמציות" מכיל תמונות מתחנות חייה של יוקל, קטעים שכתבה בין השנים 1969 ו-1992, וראו אור בגרמנית ב-1993. חנן אלשטיין, שתרגם את הקטעים, סיפר בראיון כי במשך שנים רבות ניסה לעניין הוצאות לאור בפרסום הספר המתורגם, אך נדחה. טוב עשתה הוצאת אפרסמון שנטלה על עצמה את המשימה, ואפשרה לקוראים היכרות עם אשה מעניינת, חדת מבט ובהירת לשון, שהשכילה לתמצת משמעות ותובנה מאפיזודות שוליות לכאורה – ערב ריקודים בבר צ'כי, מפגש עם חייל הודי שאיבד את דרכו בלונדון, סיור במערת אבשלום. לפעמים היא מספרת סיפור אינטימי כמו "החתולה", אודות כאבה של אשה שהתאלמנה, ולפעמים היא מציעה נקודת מבט מקורית ומעניינת על מאורעות גלובליים, כמו "השלישיה", הנפתח ברצח קנדי ומפליג אל האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה ואל ניקיטה כרושצ'וב, שלישיית הנהגה חד-פעמית בעיניה שירדה מן הבמה פחות או יותר באותו הזמן. בפרק הקצר ביותר, ואולי אחד הנוקבים ביותר, בספר מציגה ווקל שתי תמונות מפיהם של מי שחוו את השואה: הראשונה, מפיו של יוזף וולף, היסטוריון יהודי שורד אושוויץ, מתמצתת את הקלות בה אובד כבודו של האדם, השניה, באותה תמציתיות, מתארת כיצד מחווה פשוטה עשויה להחזיר אותו.

אנה מריה יוקל כתבה בעדינות ומתוך תשומת לב רגישה לפרטים ולמשמעותם. חנן אלשטיין תרגם באהבה, טליה בר איירה את הכריכה באיור הולם, והספר ראוי בהחלט לתשומת לב.

Essenzen – Anna Maria Jokl

אפרסמון

2021 (1993)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

פסול מלהיות אדם / אוסמו דזאי

"פסול מלהיות אדם" הוא ספרו האחרון של הסופר היפני אוסמו דזאי, שראה אור ב-1948, זמן מה אחרי התאבדותו של הסופר כשהוא בן שלושים ותשע בלבד. אובה יוזו, שיומניו מהווים את לבו של הספר, מתאר בפתיחות את הקשיים שחווה כילד וכמבוגר, ואת הידרדרותו להתמכרות לאלכוהול ולמורפיום עד לאשפוזו בבית חולים לחולי נפש, חוויה עליה הוא אומר כי הטביעה עליו סופית חותמת כמי ש"פסול מלהיות אדם. עתה, באופן שלם ומוחלט, אינני אדם עוד". דזאי, כמו גיבורו, חווה טלטלות קודרות, כולל התמכרויות, נסיונות התאבדות ואשפוז, ומפתה לראות בספר אוטוביוגרפיה. אבל כמו שיורי מירון כותב באחרית דבר, אנחנו יודעים על דזאי רק את מה שצושימה שוג׳י, שמו האמיתי של הסופר, בחר לספר, ויוזו הוא דמות ספרותית נבדלת לעצמה.

היומנים של יוזו עטופים בסיפור מסגרת. בהקדמה מתבונן מספר אלמוני בשלוש תמונות של אותו אדם בתקופות שונות בחייו, כילד, כנער וכגבר מזדקן. בשלושתן הוא אינו מצליח לאתר אדם מאחורי החזות החיצונית. בסיומם של היומנים מספר אותו אלמוני כיצד נמסרו לידיו היומנים והתמונות של יוזו על ידי בעלת בר, שחייה השתלבו בעבר באלה של יוזו. האיש, המספר את סיפור המסגרת, מתייחס אל יוזו כאל משוגע, אך סבור שלמרות שמרבית הארועים המתוארים ביומנים התרחשו במחצית הראשונה של שנות ה-30, עדיין יש בהם עניין, והוא מביא אותם לדפוס כלשונם.

במשפט המסיים את הספר קובעת בעלת הבר באדישות כי "אבא שלו אשם". יוזו עצמו, לתפיסתה, "היה ילד טוב, מלאך". יחד עם ההתיחסות שוות הנפש של המספר אל יוזו כ"משוגע", יש כאן כנראה אמירה על אי-האכפתיות ועל השטחיות שבה בני אדם תופסים את זולתם, שטחיות הניצבת כניגוד לחיטוט המתמשך של יוזו בתוך עצמו. יתכן שלחינוך היפני ולנוקשות של האב היה חלק ביסוריו של יוזו, אבל הוא עצמו תולה את הגורם להם באופיו. "תמיד פחדתי מבני אדם, לא היה לי בטחון בדבריי או במעשיי כבן אדם", כך הוא מעיד על עצמו. כדי להשתלב למרות הפחד עטה על עצמו מילדות מסכה של ליצן, היה נואש לרַצות, התכחש לזכותו העצמית לקניין. כשכל אלה לא סייעו לו להשתלט על הפחד, מצא מפלט באלכוהול, בטבק ובחברת זונות. מי שחי בתחושה כי "העולם היה עבורי מקום מזרה אימה חסר תחתית", עתיד למצוא עצמו בתחתית, וסופו של יוזו, כפי שראה המספר בתמונה השלישית, להיות מת חי.

בשונה מספרי חיים אומללים רבים, כאן נמנעת מן הקורא היכולת "לנער" את הכותב כדי לשכנע אותו להתנער מאומללותו. הגורמים לה ככל הנראה אינם חיצוניים, אלא מוטבעים עמוק באופיו ובנפשו של הכותב, ובאמת אין לו מוצא. משום כך, ומשום הכתיבה המשכנעת של דזאי, הוא מעורר חמלה ונכנס אל הלב, והפעם ללא צורך להתעטף בליצנות. יכול להיות שזו הסיבה לכך שגם היום, למעלה משבעים שנה אחרי שנכתב, הספר עדיין פופולרי, ונחשב לרב המכר השני בכל הזמנים ביפן.

יורי מירון מרחיב באחרית דבר מעניינת על סגנונו של דזאי ועל חייו ותקופתו. התרגום של עינת קופר נאה וזורם, והספר מומלץ.

人間 失 格 – 太宰 治

אפרסמון

2021 (1948)

תרגום מיפנית: עינת קופר

זר שלגים – מבחר משירת יידיש

"זר שלגים" מציג מבחר של מאה ארבעים ושלושה שירים שנכתבו ביידיש על ידי חמישים וחמישה משוררים. הספר נחלק לשלושה פרקים על פי המקום שהיה מרכז פעילותם של הכותבים – אירופה, אמריקה וישראל. אי-אפשר, וגם אין סיבה, לקטלג את כולם תחת מכנה משותף אחד, למעט היותם שירים שנבחרו על ידי בני מר ותורגמו על ידו. למעשה, דווקא העדר המכנה המשותף הוא המשותף להם. משוררי היידיש – שנתפסים בטעות כמשוררי השטעטל – כתבו על כל נושא שבעולם: הם התבוננו בסביבתם והביטו גם אל תוך נפשם ברוח חבורת "אינזיך" ("בתוך עצמך"). הם התיחסו לפוליטיקה, כתבו על אהבה, תיארו את הנוף האורבני והפסטורלי בכל מקום אליו הגיעו, נגעו בבעיות חברתיות, כתבו על מלאכת הכתיבה, וכמובן עסקו בגורל היהודי.

בסיומו של הספר מוצגות ביוגרפיות מקוצרות של המשוררים, שפעלו בשלהי המאה ה-19 ובמאה ה-20. נדמה שאיש מהם לא זכה לחיי שלווה ויציבות. רובם ככולם נדדו והיגרו בשל לחצי התקופה, סיפורם של רבים מדי מסתיים ברצח בידי הנאצים או בידי שלטונות ברית-המועצות. בין הכותבים שמות מפורסמים כמו י"ל פרץ, איציק מאנגר, חיים נחמן ביאליק, קדיה מולודבסקי, אברהם סוצקבר ויעקב גלאטשטיין, ולצדם שמות מוכרים פחות (או ליתר דיוק, פחות מוכרים לי ולמי שאינו מצוי בשירת יידיש). צירוף הביוגרפיות התמציתיות זו לצד זו יוצר תמונה מזוקקת של התקופה ושל קורות יהודי מזרח אירופה.

בני מר, מתוך העדפה אישית, בחר לתרגם שירים קצרים בעלי חריזה, ולדבריו חריזה היתה רוב הזמן גם ההעדפה של כותבי יידיש. הוא שמר על פשטות לשונית ועל קירבה למקור, וכתוצאה מכך הקריאה בשירים, גם באלה שתוכנם כואב, נגישה, נעימה ומתחבבת. "קִסמהּ של היידיש", כותב מר, "היה חבוי בראש וראשונה בכך שהיא הייתה שפתה של יצירה עממית מגוּונת, שפה שקיימה דו־שיח אינטימי גם עם לשון הקודש ועם הטקסטים הקנוניים של התרבות היהודית וגם עם לשונות הסביבה, צירוף שפתח אפשרויות של ביטוי לשוני גמיש להפליא".

השירים בספר, כאמור, קצרים כולם, למעט שני חריגים. אחד מהם הוא "אל פולין", שכתב אברהם סוצקבר ב-1946. השיר, החותם את פרק אירופה בספר, הוא שיר פרידה, כתוב באהבה, באכזבה ובזעם, ובעיקר בעצב רב הבא לידי ביטוי במילים בפולנית החותמות כל אחד מפרקי היצירה: Smutno mi, Boże! אני עצוב, אלוהים! לצד שפע השירים הטובים בספר, "אל פולין" הוא, בעיני, העוצמתי מכולם, וטוב עשה בני מר שלא הותיר אותו בחוץ למרות אורכו. את השיר המלא אפשר לקרוא בבלוג הספריה הלאומית.

ברשות ההוצאה, בחרתי לכלול בסקירה שלושה שירים. ההחלטה איזה מהם להציג כאן היתה קשה מאוד, שכן רובם נשאו מאוד חן בעיני, ולבטח אשוב לקרוא אותם. בכל זאת, הנה שלושה המייצגים את הנושאים המגוונים שבהם עסקו המשוררים.

לייב ניידוס כתב ב-1917, שנה לפני מותו והוא בן עשרים ושמונה בלבד, את "אני רואה אותו כבר…", שיר אירוני על מבקרי השירה:

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ כְּבָר: מְבַקֵּר

נִכְבָּד, מֻשְׁלָם, שָׁקוּל, יוֹדֵעַ־כֹּל,

נִגָּשׁ לַשִּׁיר שֶׁלִּי — בָּקִיא, עוֹקֵר

טוּרִים, שׁוּרוֹת, מֵיטִיב לַחְקֹר, לִשְׁקֹל.

הוּא מְנַתֵּחַ־עַל; מֻמְחֶה, שָׁלֵו,

מוֹצֵא בִּי חֵטְא, אֲבָל גַּם זְכוּת נִמְצֵאת!

אוֹי פֶּרַח־שִׁיר שֶׁלִּי, יָקָר לַלֵּב,

גּוֹנֵחַ שָׁם מִתַּחַת לַפִּינְצֶט.

וְהוּא מוֹדֵד, מַסְבִּיר, אוֹמֵר מִלָּה

טוֹבָה, אַךְ זוֹ — אֶפְשָׁר גַּם בִּלְעָדֶיהָ.

הוּא מְבַקֵּר יָקָר, נִכְבָּד, נִפְלָא,

וְהוּא יוֹדֵעַ־כֹּל, אוֹי כֹּל־יוֹדֵעַ!

הירש גליק, ששמו אולי אינו מוכר ברבים, אך שירו "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" מוכר עד מאוד, כתב את "הס עלו כוכבי הערב" על חיי הפרטיזנים, לפני שנרצח בקיץ 1944:

הַס עָלוּ כּוֹכְבֵי הָעֶרֶב,

עַל הָאָרֶץ כְּפוֹר קָדַח.

הוֹרֵיתִי לָךְ, הַאִם עוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת,

אֵיךְ לִטֹֹּל אֶת הָאֶקְדָּח.

עַלְמָה בְּכוֹבַע וְאַדֶּרֶת

אֶת הַנֶּשֶׁק כֹּה חִבְּקָה.

אֲרֶשֶׁת שֶׁל קְטִיפָה, עַל פְּנֵי הַדֶּרֶךְ

לְאוֹיֵב הִיא מְחַכָּה.

כִּוַּנְתְּ, וְאָז יָרִית בְּחֵשֶׁק —

הָאֶקְדָּח שֶׁלָּךְ פָּגַע.

וְרֶכֶב הָאוֹיֵב, מָלֵא בְּנֶשֶׁק,

שָׁם עָצַר לִנְסִיגָה.

עִם נֵץ מִיַּעַר הִיא הִפְצִיעָה —

זֵר־שְׁלָגִים זָרַע בָּהּ אוֹר.

מִקְצֵה הַנִּצָּחוֹן תִּקְוָה הוֹצִיאָה —

דּוֹר חָדָשׁ צוֹעֵד לִדְרוֹר.

אנה מרגולין, שהיגרה מאירופה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כתבה בניו-יורק בשנות העשרים את "במרפסת", שיר עדין על ידידות נשית המסתפקת בעצמה:

מִן הַקַּיִץ הַהוּא, הָרָחוֹק, מִתְקָרֵב לִי צְחוֹק חַם.

שְׁתֵּי נָשִׁים עֲדִינוֹת וּקְטַנּוֹת

דִּפְדְּפוּ שָׁם בְּסֵפֶר תְּמוּנוֹת.

יְדֵיהֶן נִפְגְּשׁוּ בְּעֶרְגָּה.

כִּתְפֵיהֶן הָרַכּוֹת גִּשְׁשׁוּ, נִרְעֲדוּ,

וְגוּפָן הַצָּלוּל הִתְקַמֵּר בִּמְשׁוּגָה

מוּל הַנּוֹף הַכָּתֹם־הָאָדֹם הַצָּמֵא.

וְגַם גֶּבֶר אֶחָד הִתְנַשֵּׂא עֲלֵיהֶן בִּגְבוּרָה,

מְקֻשָּׁט לְתִפְאֶרֶת —

תַּפְאוּרָה הֲדוּרָה וּמְיֻתֶּרֶת.

עטיפת הספר הנאה היא פרי מכחולה ועיצובה של טליה בר.

"זר שלגים" הוא אוסף מענג ונוגע ומומלץ מאוד.

אפרסמון

2021

בחירה ותרגום: בני מר

משקפיים ועוד שניים / הנרי ג'יימס

"משקפיים ועוד שניים", כשמו, הוא מקבץ של שלושה סיפורים פרי עטו של הנרי ג'יימס. "משקפיים" ראה אור ב-1896, ושני האחרים – "גון הזמן" ו"כנפיים שבורות" – ב-1900.

"משקפיים" הוא סיפורה העגום של פלורה סונט, אשה צעירה יפיפיה, שכל עצמיותה וזהותה מרוכזות במראה הנאה של פניה. פלורה יתומה מאב ומאם, ולכשתכלה את ירושתה תהיה תלויה לחלוטין בגבר שתנשא לו. מגיל צעיר נגזר עליה להרכיב משקפיים בשל קוצר ראיה חמור, אבל הפחד להשחית את חזותה גובר על שיקולים של בריאות ושל נוחות. אם תרכיב משקפיים, מי ירצה להסתכל עליה? אם לא תרכיב אותם, היא מסתכנת באובדן כושר הראיה. מה תהיה הבחירה שלה? משה רון, שתרגם את הסיפורים, מצביע באחרית דבר על ההחפצה של פלורה כנושא מרכזי בסיפור: האשה לכודה באידיאל הנשי של תקופתה, ומפנימה אותו עד שהוא הופך לתמצית אישיותה, והיא מוכנה לשלם מחיר מופרז לאין שיעור כדי להגשימו.

"גון הזמן" הוא סיפור יוצא דופן. ג'יימס מעמיד בו קונפליקט בין שתי נשים, שקשרו את חייהן בחיי גבר אחד. אחת מהן קיימה אתו יחסי קירבה, השניה ביקשה להצמד לדרך המוסכמת של נישואין תחילה. שנים רבות אחרי מותו, דרכיהן של השתיים מצטלבות שוב בצירוף מקרים מפתיע: אחת מהן מבקשת להציג בביתה תמונה של גבר, שתסמל כביכול, את בעלה שאינו עוד בחיים ואולי מעולם לא היה. השניה היא הציירת שאליה מועברת ההזמנה. התמונה לא תביא להן מזור, אך לאשה אחת יוענק ה"נצחון". משקפיים משחקים תפקיד גם בסיפור הזה: הם מסמלים את הויתור של הציירת על הרצון להרשים באמצעות החזות החיצונית, והם מציבים במוזרותם מרחק בינה ובין המספר. אחד הנושאים המעניינים בסיפור, בדומה ל"יומנו של בן חמישים", הוא אופיו של הזכרון ואופן הטיפול בו.

שני הסיפורים מסופרים מפיו של צייר, ועובדה זו ניכרת מאוד בתיאורים המדויקים והציוריים של כל שרואות עיניו. הנה, לדוגמא, ההופעה הראשונה של פלוה ב"משקפיים", בעוד המספר מטייל עם גברת מלדרם, שהמשקפיים המכערים אותה מפחידים את פלורה כמבשרים על הצפוי לה: "במהלך טיול אחד בחברתה ביום שלאחר בואי נמצאתי לופת את זרועה דרך קרבה פתאומית שאינה במקומה. היכה בי יופיין של פנים שנעו לעברנו, והתרגשותי גברה כאשר, למראה בת לווייתי, התרחבו הפנים כחלון הנפתח לרווחה. חיוך רפרף מתוכן, בוהק כווילון צונח מאדן — וילון שנופפה באור השמש גברת צעירה מלווה בשני גברים צעירים, גברת צעירה נהדרת". למרות שהדמויות הראשיות נשיות, הגוף הראשון של המספר שם דגש על המבט הגברי. באותה אחרית דבר משה רון מרחיב גם בנושא זה.

גם ב"כנפיים שבורות" מופיע צייר, הפעם לא כמספר אלא כאחת משתי הדמויות. הדמות השניה אף היא אמנית, סופרת בעלת שם. דרכיהם של השניים נפרדו בעבר בשל אי הבנה הדדית. כשהם נפגשים שוב, לגמרי במקרה, מתברר להם ששגו לגמרי בהערכתם זה את הצלחתו של זה. הסופרת כותבת לפרנסתה טורים שהיא אינה גאה בהם, הצייר מתכנן תלבושות למחזות שוליים. לא הצורך להתפשר ולהקטין את עצמם הוא הקשה, אלא העמדת הפנים הממושכת וההסתרה. הגילוי ההדדי מביא להם הקלה, אפילו נחמה.

הנרי ג'יימס הוא סופר מדויק מאוד, ולכל מילה בסיפוריו יש עומק ומשמעות במרקם העלילתי. הוא מצטיין בהעברת מסרים חברתיים באמצעות דמויות מובחנות ומאובחנות מבלי להניח למסר להשתלט על הסיפור. כמו בספריו האחרים, ביניהם "דפי אספרן" ו"מה ידעה מייזי", הוא בונה משפטים מורכבים, בלתי שגרתיים, המהווים אתגר למתרגם ולקורא. משה רון תרגם היטב והוסיף אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים.

מומלץ בהחלט.

3 Stories – Henry James

Glasses (1896)

The Tone of Time (1900)

Broken Wings (1900)

אפרסמון

2021 (1896, 1900)

תרגום מאנגלית: משה רון

שלומפ / הנס הרברט גרים

כותרת משנה: סיפורים והרפתקות מחיי החייל העלום אמיל שולץ, המכונה "שלומפ", במילותיו שלו

כשאמיל שולץ היה עדיין ילד, הוא נתפס על ידי שוטר בשל ביצוע מעשה קונדס. "חתיכת שלומפ", קרא לעברו השוטר, והכינוי דבק בו. שלומפ מזכיר, כמובן, שלומפר, טיפוס רשלני-אגבי-אדיש שכזה, ובגלל השם, כמו גם בגלל האוירה הקלילה בראשיתו של הספר, נדמה תחילה כי הנס הרברט גרים ביקש לכתוב ספר קליל, קומי, אולי ציני, על מלחמת העולם הראשונה, אליה שלומפ הצטרף בהתנדבות כשמלאו לו שבע-עשרה.

שלומפ החל את המלחמה, בשורות הצבא הגרמני, בנחיתה רכה למדי. אחרי טירונות מפרכת נשלח למלא תפקיד מנהלי בכפר צרפתי, שם המשיך, פחות או יותר, באורח חייו השגרתי, בתוספת האחריות המתבקשת. הוא התאהב בקלות, התיידד בקלות, ופרט להיותו חייל כובש על אדמה זרה חייו היו רגילים למדי. אבל הצבא היה זקוק לחייליו הצעירים בחזית, שלומפ נשלח אל השוחות, והקלילות לכאורה של הסיפור נעטפה באימה. באותה נעימה דיווחית, בה סיפר על חייו של גיבורו בבית ובכפר הצרפתי, הסופר מתאר את זוועותיה של מלחמת השוחות, כולל הקרב על הסום, את המוות האיום, את הפחד, את התנאים הבלתי אנושיים שאיתם נאלצו הלוחמים משני הצדדים להתמודד. איוריו השחורים של אוטו גוט מלווים את פרקי המלחמה וממחישים אותם בקדרות. פציעה, שתאפשר הרחקה, ולו זמנית, אל העורף, היתה משאת נפש, ושלומפ זכה בה פעמיים. בזכות הפציעה השניה סיים את המלחמה בתפקיד פקידותי הרחק מזוועות החזית, אך בתוך אימת העורף שהמלחמה לא פסחה עליו.

שלומפ הוא טיפוס אופטימי, הולך למדי בתלם אך מנצל פרצות כדי לשמור על עצמיותו ועל שפיותו. למרות היותו סתגלן מטבעו, הוא אינו יכול שלא לצבור מרירות נוכח חוויותיו שלו ונוכח העוולות והעיוותים שהוא פוגש על כל צעד ושעל. כשהוא וחבריו נשלחים אל השוחות, בעוד המפקדים הבכירים שומרים מרחק, הם מחליפים בדיחות גרועות על הגנרל, כשזה מרהיב עוז ומגיע לקו השלישי, הרחוק ביותר מן האויב. כשהוא יוצא לחופשת מולדת, הוא מתעצבן על תופעות של עושק ושל ניצול של החלשים בחברה. בשלביה האחרונים של המלחמה אוחזת בגרמנים אופוריה זמנית, כאילו עדיין יש סיכוי לנצח, אבל שלומפ כבר אינו נסחף בה כפי שנסחף בתחילתה: זו היתה קדחת שאחזה בכולם. זו היתה התלהבות אחרת מאשר ב-1914. זו היתה התלהבות היאוש […] שלומפ היה קרוב להתנדב שוב לשרות. אבל השהות בעורף והחוויות במולדת כבר קלקלו אותו מדי. "גם אם ננצח," אמר לעצמו, "לא הגיבור המטונף מהשוחות הוא זה שיזכה לכבוד; המדים הנוצצים יידחקו לחזית התמונה, אלה שאין זכר עכשו במקומות שמרעומים נופלים בהם מהשמים". וכשהקרבות סוף סוף מסתיימים, הוא אומר: "המלחמה היא טֶבח שפל ואכזר, ואנושות שסובלת דבר כזה, או שצופה בו מהצד במשך שנים, לא ראויה לכבוד".

הנס הרברט גרים, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, פרסם את הספר כעשור אחר-כך, וביסס אותו חלקית על התנסויותיו שלו. כפי שמוסבר באחרית הדבר מאת פולקר ויידרמן, "שלומפ" היה אחד מגל של ספרים אנטי מלחמתיים, שהבולט בהם היה "במערב אין כל חדש". כמו שלומפ, גם הסופר לא היה טיפוס שיעשה גלים, ואת ספרו פרסם בעילום שם, בעוד הוא ממשיך לעבוד כמורה. כדי להמשיך ללא מפריע בעבודתו הצטרף בבוא העת למפלגה הנאצית, ששרפה את ספרו, אך תלמידיו העידו כי בשיעוריו הטיף לסובלנות ואף המליץ על קריאת ספרים שנאסרו. את דעתו על הפשיזם הביע כבר ב"שלומפ" באמצעות דמותו הקנאית והנלעגת של קצין "פילוסוף", שבפיו שם משפטים ששלומפ התנגד להם, כגון, "עכשו כולנו חייבים לסבול, והעם שלנו בר מזל בכך שהוא זוכה לסבול יותר מכל העמים שנמצאים במלחמה […] לכך יש רק משמעות אחת, ידידי, חשוב על כך שאתה לא כלום, ושכבוד העם שלך וגדולתו הם הכל".  

כל הכיעור של המלחמה מצוי בספר. לא רק האוילות ואי התוחלת של הקרבות, אלא גם השחיתות, היוהרה, האופורטוניזם והפחדנות. שלומפ אינו חולף דרכם כצופה; הוא נוטל חלק פעיל, לעתים בכפיה, לעתים כדי לשרוד או פשוט כדי ליהנות מיתרונות שנקרים בדרכו. אבל הוא שומר רוב הזמן על מבט תמים למחצה, וגם לנוכח מחזות מזעזעים של כאב ושל מוות הוא ממשיך להאמין שבסופו של דבר החיים ישובו למסלולם, והמלחמה תהפוך להיסטוריה.

למען האמת, תחילה חשבתי שהספר סתמי למדי, מתנהל בשוליים באגביות נטולת עומק וממשות. אבל אז הגיעו תיאורי השוחות, ואלה, למרות שהם תופסים חלק יחסי קטן מן הספר, מצדיקים את ההתמדה בקריאה. מכאן ואילך שלומפ, למרות אופיו היציב, הוא דמות מתפתחת, וההתבוננות במלחמה מעיניו מעניינת.

הנס הרברט גרים עצמו, ששרד שתי מלחמות, ועבר בשלום את התקופה הנאצית מבלי שזהותו ככותב הספר האסור תיחשף, לא הצליח לשרוד את הקומוניזם. ב-1950, יומיים אחרי שזומן לשיחה אצל השלטונות במזרח גרמניה, התאבד.

טליה בר עיצבה עטיפה הולמת, ארז וולק תרגם יפה, והספר ראוי לתשומת לב גם כמאה שנים אחרי שנכתב.

Schlump – Hans Herbert Grimm

אפרסמון

2021 (1928)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

האישה עם הזאבה / רנה ויויאן

"האישה עם הזאבה" מכנס יחדיו שבעה-עשר סיפורים קצרים פרי עטה של רֶנֵה ויויאן, שנכתבו בראשית המאה העשרים. למרות שיצירתה נובעת מחייה האישיים ומרוח תקופתה, עולה ממנה קול צלול ואוניברסלי שכוחו יפה גם היום.

ויויאן, ילידת אנגליה, חיתה רוב שנותיה בצרפת, והתערתה בחוגים החברתיים והספרותיים של פריז. עם שכנותיה וחברותיה נמנתה, בין השאר, קולט, שאף תיארה אותה בקטע שנכלל בספר "הטהור והטמא". היא היתה לסבית מוצהרת, ובסיפורים הנכללים בקובץ זה היא עוסקת רבות ביחסים שבין גברים ונשים, תוך שהיא מעלה על נס את מעלותיהן של האחרונות. הסיפורים מתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, נודדים בין פרס ומדי של ושתי לסלע שמול יפו שם כבולה אנדרומדה, בין מדבריות יבשים צרובי חמה לפיורדים הקפואים בצפון. דמויותיה לעתים מציאותיות מאוד, לעתים שאולות מן המיתולוגיות. סגנונה נע בין ישירות בלתי מצטעצעת לאלגוריה דמוית חלום, ותיאוריה יפיפיים תמיד, כדוגמת זה שבחרתי באקראי מתוך "הטוהר הפרדוקסלי": "הקטיפה האדומה של הווילאות וחיפויי הקירות מסגרו אותה בלהבות חיות והציתו את הברק העמום של עור הענבר והאזוביון שלה […] היא דמתה לגן של מלכות, לתכשיט יקר מפז, לאריג מרוקם בידי אמן סבלניות".

סיפורי הקובץ טובים כולם, והנה שלושה שאהבתי במיוחד. "האישה עם הזאבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מספר על גבר המחזר אחרי אשה בלב ים, למרות שאינה נושאת חן בעיניו. "אלא מה, היא היתה האשה היחידה באניה. אז חיזרתי אחריה". למרות הדחיה הברורה שלה, במלים ובמחוות, הוא אינו מסוגל לתפוס שאינו רצוי, וסבור – אם להתבטא בנוסח ימינו – שהיא משחקת אותה קשה להשגה. כפי שמתברר עד מהרה, היא תעדיף את הזאבה שלה על פניו, גם במחיר חייה. את התעוזה שלה הגבר, העיוור ללא תקנה, מפרש כחולשה נשית. "הרדיד של ושתי" מציג את הצד השני, הסמוי, של תחילת ספור המגילה. ושתי ובנות לוויתה מאזינות לסיפור על לילית, האשה הראשונה בהיסטוריה האנושית שנענשה משום שנחשבה מרדנית. כשאחשורוש, החוגג עם אורחיו, רוצה להציג אותה לראווה, היא מסרבת להפקיר את עצמה לעיניהם, ובוחרת לצאת למדבר. "מאז המרד של לילית אני האשה הראשונה החופשיה", היא מצהירה, ומוסיפה, "יֵדעו נסיכות פס ומדַי שהן אינן עוד המשרתות של בעליהן, ושהגבר אינו עוד אדון הבית, אלא האשה בת חורין ואדונית בביתה לא פחות ממנו". ההתנגדות הזו למסור עצמה בידיהם של הגברים באופן כלשהו, בין למבט ולבין למגע, עוברת כחוט השני ברבים מסיפורי הקובץ. גיבורותיה של רנה ויויאן בוחרות בעצמאות ובאי-תלות. שאלה מעניינת – האם אפשרית ידידות בין גבר לאשה – עולה מן הסיפור "ברונטית כמו אגוז לוז". האשה בסיפור בהחלט מסוגלת לכך. הגבר, לעומת זאת, אינו מסוגל לתפוס שאשה אינה מעונינת בחיזוריו. כדי לא לתלות את האשם לכשלונו בעצמו, הוא משמיץ את כל הנשים, אבל בהפוך על הפוך השמצותיו הן בעצם שיר הלל. גם היפוכים מעין אלה שבים ומופיעים בסיפורים בניואנסים מגוונים.

את הספר פותחת הקדמה מעניינת, המציגה את הסופרת ואת יצירתה. רמה איילון העניקה לסיפורים תרגום בעברית מענגת, והקובץ כולו מומלץ.

La Dame à la Louve – Renée Vivien

אפרסמון

2020 (1904)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

על הדברים הקרובים / קארל צ'אפק

על הדברים הקרובים

בשנת 1925 קיבץ קארל צ'אפק רשימות שכתב בשנים קודמות, החל מ-1917, בעיקר בעתונים יומיים, ופרסם אותן יחדיו כספר. הוצאת אפרסמון והמתרגם פאר פרידמן הוסיפו להן במהדורה העברית שש רשימות נוספות מאותה התקופה.

נושאיו של הספר מגוונים, ושאובים מן היומיום. משריפה שפרצה מול בנין המערכת נולדה רשימה אודות המשיכה הקמאית לאש; יום שנפתח ברצון להתבטל הוא עילה למסה קצרה בשבח הבטלה; הופעתו של מיקולאש (סנטה קלאוס) ברחובות מעוררת הרהורים על כוחן הפלאי של מתנות. צ'אפק מתבונן בחתולים, בילדים, בטבע, כותב על אספנות ועל מכתבים, על אמונות טפלות ועל סודות. לעתים הוא נאחז במציאות, לפעמים נותן דרור לדמיונו. וכל אלה בסקרנות וברוח טובה, לעתים מבודחת.

למרות שהרשימות נכתבו לפני כמאה שנה, הן מוצאות מסילות לימינו. הדוור אמנם אינו מצלצל בדלת מדי בוקר, ורבים מדברי הדואר מגיעים בנתיבים אלקטרוניים, ועדיין עם פתיחת התיבה אנו חווים את אותו רגע של "חרדה זערורית, או תקווה, שמא… מי יודע… משהו יגיע מהעולם הזה, הגדול, הזר". הטכנולוגיה של שואבי האבק אולי אינה מרשימה אותנו, אבל כמויות האבק הנשאבות מחלצות את אותה תגובה: "כל מה שנותר זה לומר 'מי היה חושב בכלל' ו'אני יוצא מדעתי', ואתה מזמן את כל בני הבית כדי שיבואו ויראו כמה אבק יש בתוך השק". נראה לי שגם מי שנקי מאמונה בסימנים ובאותות יסכים, שיום שנפתח ברגל שמאל מן הסתם יימשך כך. ואת הדיון בשאלות כגון 'מהו הספר האהוב עליך' או 'מה לקרוא כשמצוננים', אפשר למצוא חדשות לבקרים בקבוצות קוראים ברשת. לעומת מרבית הרשימות ששמרו על עדכניות ועל רעננות, אלה העוסקות באבחנות בין נשים וגברים ארכאיות.

פאר פרידמן, שתרגם יפה, צירף לטקסטים הערות מרחיבות ומבוא המצביע על היחודיות שבנקודת המבט של צ'אפק.

אסיים בשני תיאורי טבע יפיפיים. הראשון מנסה לתפוס את חגיגת הצבעים של הסתו, והשני את יופיו החרישי של השלג:

היא זהובה, אדומה, סגולה, ירוקה. ושוב זהובה, אדמדמה, כחלחלה וחומה בגון האוכרה, הסיאנה או הספיה; אדומה כשני, כארגמן, באדום ונציאני; צהובה כגבינה, צהובה ככרום, צהובה בצהוב הודי, בטרקוטה, בצהוב קובלט, כחולה, כחולה-ירוקה, צהובה-ירוקה, סגולה-כהה. אתה נוסע ברכבת בין חורשות בקרפטים ומביט החוצה כמו משוגע: מה שאוקטובר יודע לעשות! כשנוסף על כך זורחת השמש, עץ צפצפה שלם נדלק לפתע כמו שלהבת ענקית; עצי אשוח מתיזים למרחקים את להבותיהם הכתומות הזעירות; איני יודע איזה שיח הוא זה, הזוהר כמו כבשן אדום. זהובה, אדומה, סגולה, ירוקה – קדוש, קדוש, קדוש! אבינו שבשמים, כמה יפה הכל!

————

אך את זאת לא יתפוס במכחולו שום צייר: כמה יפה הוא פתות השלג בשְֹער נערה, או איזו טביעת רגל מותירים השַחרור או הדרור על הגג המושלג. זה נראה כמו שיר שנכתב בסינית או בכתב יתדות. יש שם רק שורה אחת – אך זהו שיר שלם. הייתי רוצה לדעת לתרגמו.

 

O Nejbližšich Věcech – Karel Čapek

אפרסמון

2020 (1925)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

הטהור והטמא / קולט

hatahorvehatameh_master

קולט, סופרת צרפתיה ילידת 1873, ניהלה חיים סוערים ויוצאי דופן, תוך שהיא מתעלמת ממוסכמות תקופתה. היא נישאה שלוש פעמים, קיימה קשרי אהבים עם גברים ועם נשים, הופיעה על הבמה חשופה למחצה, לבשה בגדי גברים, והחזיקה בדעות עצמאיות בדבר מותר ואסור, טהור וטמא. בספריה הביאה לידי ביטוי את תפיסת עולמה, ולא היססה לכתוב במפורש על ארוטיקה ועל יחסי זוגיות בלתי שגרתיים. יחד עם זאת נדמה שכל העת שמרה על עמדתה של הצופה מבחוץ, המתבוננת בחברה כולה ובה עצמה מבלי להטמע בה כליל. הביוגרפית ג'ודית תורמן היטיבה לבטא זאת: "בכל כלי שיט שמיטלטל בסערה ומלא בגופיהם של אנשים שמתעוותים בהקאות, יש לרוב נוסע אחד שהוא בריא באופן מוזר ומשונה, והוא מטייל על הסיפון המתנודד ברגליים יציבות בעודו אוכל ברוב חוצפתו כריך בשר חזיר. קולט היתה חריג מעין זה בשלהי המאה התשע-עשרה".

"הספר הזה שבו אני מתיימרת לתרום את תרומתי האישית לאוצר ידיעות החושים", שנקרא בגרסתו המקורית "התענוגות האלה" – שני השמות הולמים – הוא תוצאת ההתבוננות הזו. בתשעה פרקים, העוסקים בהיבטים שונים של העונג, קולט מניחה תחת זכוכית מגדלת את קשרי האהבה והמין שבני אדם קושרים בינם ובין עצמם. במבוא מעניין לספר מצביע המתרגם על מקורו של השם "התענוגות האלה" בספרה "הולדת יום", פתיחתו של המשפט "התענוגות האלה שאנו מכנים, בקלות דעת, גופניים". קולט שבה והדגישה כי מקורם של התענוגות הגופניים הוא בנפש, והיא חוזרת לטיעון זה גם כאן.

קולט משוטטת בין מאורת אופיום בהווה למעונן של בנות זוג במאה השמונה-עשרה, מתוודעת לקשר בין אשה מבוגרת לגבר צעיר, משווה בין הומוסקסואליות גברית לנשית, מתייחסת לתופעת נשים המתלבשות כגברים, מציגה את גרסתה לדון ז'ואן, ומנתחת את הקנאה. נקודת המבט היחודית שלה מעניינת, וכך כמה מן הדברים שהיא כותבת על עצמה, אם כי יש לזכור שבספרים חושפניים לא פחות כתבה, "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי".

תוך סיכון של הוצאת דברים מהקשרם, שכן קולט בונה את עמדותיה נדבך על נדבך, הנה כמה מרעיונותיה, בתרגומו היפה של ניר רצ'קובסקי:

על ידידיה ההומוסקסואלים: "מהם למדתי שלא זו בלבד שגבר יכול להיות מסופק באהבתו לגבר אחר, אלא שמין אחד יכול לשכוח כליל את המין האחר, עד כדי ביטולו. זה היה שיעור שונה בתכלית מזה שלמדתי מן הגברות במקטורנים, אותן משמיצות גברים נוטרות ומזויפות, שהיו עסוקות בלי הרף בגבר". ובהקשר זה, על הומוסקסואליות נשית: "התיימרה לעמוד כשווה מול שווה מול ההומוסקסואליות הגברית האיתנה בשלוותה […] לבסוף ויתרה".

על הקשר בין נשים: "שתי נשים שחיות יחד חיי אהבה מגלות סוף-סוף שמקור נטייתן ההדדית אינו חושני […] נאמנותן של שתי נשים אינה בוקעת מן התשוקה, אלא תחת כנפיה של מעין קרבת משפחה". לענין זה המופת שלנגד עיניה הוא של הנשים מלנגולן.

על עצמה בהתייחס לאנדרוגיניות הנפשית, להבדיל מן התחפושת החיצונית: "בעת ההיא אכן ייחלתי בסתר להיות אשה […] קיוויתי להפטר מהדו-משמעות, מן הכתמים וזכויות היתר הבאים עמה, ולהשליכם חמים עדיין לרגליו של גבר […] אבל הגבר, מצדו, לא הלך שולל. הוא ידע שאני גברית באיזו נקודה שלא הצלחתי למקם".

באותו כשרון, שבו כתבה קולט את ספרי הפרוזה, ביניהם "החתולה" ו"שרי" המומלצים, כתבה גם את "הטהור והטמא" העיוני. הערכים החברתיים השתנו מאז ימיה, אך נפש האדם בבסיסה לא השתנתה, ותובנותיה של הסופרת רלוונטיות ומעוררות מחשבה וענין גם היום.

Le Pur et l’Impur – Colette

אפרסמון

2019 (1932)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

אנרי דושמן וצלליו / עמנואל בוב

אנרי דושמן וצלליו

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס לאפלה הפנימית השוררת בחייהן של הדמויות שברא עמנואל בוב, ואכן נדמה שכל אחת מהן לוקה בעיוורון פנימי כלשהו, המונע ממנה ליצור קשר אנושי פשוט. שבעה סיפורים בספר, כל אחד מהם מתרחש במסגרת זמן מצומצמת, לפעמים נאחז ברגע יחיד, ובלב כולם דמות מיוסרת, כבולה בעבותות רגשיים, הכולאים אותה בתוך עצמה ומונעים ממנה את מימוש התשוקה לאהבה ולקרבת לבבות.

אשה מודיעה לבעלה במפתיע, מבחינתו, שאינה אוהבת אותו. גבר משוכנע שראה את אשתו מנשקת גבר זר, והחשד מענה אותו. אדם מנתק באחת את קשריו עם אהוביו ועם אוהביו, ומתייהר, "איני רפה כוח כפי שחושבים". בן שעזב בחרפה את בית הוריו וניתק איתם קשר, עושה דרכו חזרה חמש שנים מאוחר יותר. אלה כמה מן הארועים המניעים את העלילה בסיפורים, עלילה המתרחשת רובה ככולה בנפשותיהן של הדמויות, ומובילה כמעט תמיד אל מעשה קיצוני בתקוות שווא שיספק פורקן ומוצא מן המבוך הפנימי האפל.

עמנואל בוב ניחן בכשרון ללכוד מאפייני אישיות והלכי רוח באמצעות פרטים קטנים, לכאורה בלתי משמעותיים אך למעשה מעידים על רבדים עמוקים. בסיפור "ידיד אחר", כדוגמא, הסיפור שהרשים אותי במיוחד, המספר הוא גבר בודד מאוד, לכוד בטקסים קטנים ובמנהגים קבועים, שמונעים ממנו, כך אני מבינה את הסיפור, להתפרק בזעקה נואשת לידידות. בפתח הדברים הוא מטייל בפארק, ומן הדברים הקטנים שהוא מספר על עצמו נשקפת אישיותו כולה. הוא מעדיף את הגנים האנגלים על הצרפתים, כי ניתן ללכת בהם לאיבוד לכמה רגעים, "ובעיקר אין אנו חולפים על פני חזיתות בתי הקפה שמהן אנשים כה רבים מביטים בנו". הספסל, שעליו הוא בוחר לשבת, חייב להמצא במרכזו של הפארק, "כך ששטחים שווים של עצים ומדשאות יחצצו ביני לבין העיר מכל העברים". כשאדם זר מתייחס אליו בידידות, הוא מהלך לצדו "בצעדים מדודים, בצעדים שמוכנים להאיץ או להאט, כצעדיהן של נערות שמשדלות את העוברים והשבים". וכך הלאה, בסיפור זה ובאחרים, התבטאויות מדודות, פסיכולוגיה דקה, מעט המחזיק את המרובה, ואמפתיה שופעת.

הסיפורים, שראו אור במקור ב-1928 בעידודה של קולט, תורגמו ברגישות בידי מיכל אסייג, והקריאה בהם היא חוויה ספרותית מומלצת בהחלט.

Henri Duchemin et ses Ombres – Emmanuel Bove

אפרסמון

2019 (1928)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג