על הדברים הקרובים / קארל צ'אפק

בשנת 1925 קיבץ קארל צ'אפק רשימות שכתב בשנים קודמות, החל מ-1917, בעיקר בעתונים יומיים, ופרסם אותן יחדיו כספר. הוצאת אפרסמון והמתרגם פאר פרידמן הוסיפו להן במהדורה העברית שש רשימות נוספות מאותה התקופה.

נושאיו של הספר מגוונים, ושאובים מן היומיום. משריפה שפרצה מול בנין המערכת נולדה רשימה אודות המשיכה הקמאית לאש; יום שנפתח ברצון להתבטל הוא עילה למסה קצרה בשבח הבטלה; הופעתו של מיקולאש (סנטה קלאוס) ברחובות מעוררת הרהורים על כוחן הפלאי של מתנות. צ'אפק מתבונן בחתולים, בילדים, בטבע, כותב על אספנות ועל מכתבים, על אמונות טפלות ועל סודות. לעתים הוא נאחז במציאות, לפעמים נותן דרור לדמיונו. וכל אלה בסקרנות וברוח טובה, לעתים מבודחת.

למרות שהרשימות נכתבו לפני כמאה שנה, הן מוצאות מסילות לימינו. הדוור אמנם אינו מצלצל בדלת מדי בוקר, ורבים מדברי הדואר מגיעים בנתיבים אלקטרוניים, ועדיין עם פתיחת התיבה אנו חווים את אותו רגע של "חרדה זערורית, או תקווה, שמא… מי יודע… משהו יגיע מהעולם הזה, הגדול, הזר". הטכנולוגיה של שואבי האבק אולי אינה מרשימה אותנו, אבל כמויות האבק הנשאבות מחלצות את אותה תגובה: "כל מה שנותר זה לומר 'מי היה חושב בכלל' ו'אני יוצא מדעתי', ואתה מזמן את כל בני הבית כדי שיבואו ויראו כמה אבק יש בתוך השק". נראה לי שגם מי שנקי מאמונה בסימנים ובאותות יסכים, שיום שנפתח ברגל שמאל מן הסתם יימשך כך. ואת הדיון בשאלות כגון 'מהו הספר האהוב עליך' או 'מה לקרוא כשמצוננים', אפשר למצוא חדשות לבקרים בקבוצות קוראים ברשת. לעומת מרבית הרשימות ששמרו על עדכניות ועל רעננות, אלה העוסקות באבחנות בין נשים וגברים ארכאיות.

פאר פרידמן, שתרגם יפה, צירף לטקסטים הערות מרחיבות ומבוא המצביע על היחודיות שבנקודת המבט של צ'אפק.

אסיים בשני תיאורי טבע יפיפיים. הראשון מנסה לתפוס את חגיגת הצבעים של הסתו, והשני את יופיו החרישי של השלג:

היא זהובה, אדומה, סגולה, ירוקה. ושוב זהובה, אדמדמה, כחלחלה וחומה בגון האוכרה, הסיאנה או הספיה; אדומה כשני, כארגמן, באדום ונציאני; צהובה כגבינה, צהובה ככרום, צהובה בצהוב הודי, בטרקוטה, בצהוב קובלט, כחולה, כחולה-ירוקה, צהובה-ירוקה, סגולה-כהה. אתה נוסע ברכבת בין חורשות בקרפטים ומביט החוצה כמו משוגע: מה שאוקטובר יודע לעשות! כשנוסף על כך זורחת השמש, עץ צפצפה שלם נדלק לפתע כמו שלהבת ענקית; עצי אשוח מתיזים למרחקים את להבותיהם הכתומות הזעירות; איני יודע איזה שיח הוא זה, הזוהר כמו כבשן אדום. זהובה, אדומה, סגולה, ירוקה – קדוש, קדוש, קדוש! אבינו שבשמים, כמה יפה הכל!

————

אך את זאת לא יתפוס במכחולו שום צייר: כמה יפה הוא פתות השלג בשְֹער נערה, או איזו טביעת רגל מותירים השַחרור או הדרור על הגג המושלג. זה נראה כמו שיר שנכתב בסינית או בכתב יתדות. יש שם רק שורה אחת – אך זהו שיר שלם. הייתי רוצה לדעת לתרגמו.

 

O Nejbližšich Věcech – Karel Čapek

אפרסמון

2020 (1925)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

הטהור והטמא / קולט

קולט, סופרת צרפתיה ילידת 1873, ניהלה חיים סוערים ויוצאי דופן, תוך שהיא מתעלמת ממוסכמות תקופתה. היא נישאה שלוש פעמים, קיימה קשרי אהבים עם גברים ועם נשים, הופיעה על הבמה חשופה למחצה, לבשה בגדי גברים, והחזיקה בדעות עצמאיות בדבר מותר ואסור, טהור וטמא. בספריה הביאה לידי ביטוי את תפיסת עולמה, ולא היססה לכתוב במפורש על ארוטיקה ועל יחסי זוגיות בלתי שגרתיים. יחד עם זאת נדמה שכל העת שמרה על עמדתה של הצופה מבחוץ, המתבוננת בחברה כולה ובה עצמה מבלי להטמע בה כליל. הביוגרפית ג'ודית תורמן היטיבה לבטא זאת: "בכל כלי שיט שמיטלטל בסערה ומלא בגופיהם של אנשים שמתעוותים בהקאות, יש לרוב נוסע אחד שהוא בריא באופן מוזר ומשונה, והוא מטייל על הסיפון המתנודד ברגליים יציבות בעודו אוכל ברוב חוצפתו כריך בשר חזיר. קולט היתה חריג מעין זה בשלהי המאה התשע-עשרה".

"הספר הזה שבו אני מתיימרת לתרום את תרומתי האישית לאוצר ידיעות החושים", שנקרא בגרסתו המקורית "התענוגות האלה" – שני השמות הולמים – הוא תוצאת ההתבוננות הזו. בתשעה פרקים, העוסקים בהיבטים שונים של העונג, קולט מניחה תחת זכוכית מגדלת את קשרי האהבה והמין שבני אדם קושרים בינם ובין עצמם. במבוא מעניין לספר מצביע המתרגם על מקורו של השם "התענוגות האלה" בספרה "הולדת יום", פתיחתו של המשפט "התענוגות האלה שאנו מכנים, בקלות דעת, גופניים". קולט שבה והדגישה כי מקורם של התענוגות הגופניים הוא בנפש, והיא חוזרת לטיעון זה גם כאן.

קולט משוטטת בין מאורת אופיום בהווה למעונן של בנות זוג במאה השמונה-עשרה, מתוודעת לקשר בין אשה מבוגרת לגבר צעיר, משווה בין הומוסקסואליות גברית לנשית, מתייחסת לתופעת נשים המתלבשות כגברים, מציגה את גרסתה לדון ז'ואן, ומנתחת את הקנאה. נקודת המבט היחודית שלה מעניינת, וכך כמה מן הדברים שהיא כותבת על עצמה, אם כי יש לזכור שבספרים חושפניים לא פחות כתבה, "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי".

תוך סיכון של הוצאת דברים מהקשרם, שכן קולט בונה את עמדותיה נדבך על נדבך, הנה כמה מרעיונותיה, בתרגומו היפה של ניר רצ'קובסקי:

על ידידיה ההומוסקסואלים: "מהם למדתי שלא זו בלבד שגבר יכול להיות מסופק באהבתו לגבר אחר, אלא שמין אחד יכול לשכוח כליל את המין האחר, עד כדי ביטולו. זה היה שיעור שונה בתכלית מזה שלמדתי מן הגברות במקטורנים, אותן משמיצות גברים נוטרות ומזויפות, שהיו עסוקות בלי הרף בגבר". ובהקשר זה, על הומוסקסואליות נשית: "התיימרה לעמוד כשווה מול שווה מול ההומוסקסואליות הגברית האיתנה בשלוותה […] לבסוף ויתרה".

על הקשר בין נשים: "שתי נשים שחיות יחד חיי אהבה מגלות סוף-סוף שמקור נטייתן ההדדית אינו חושני […] נאמנותן של שתי נשים אינה בוקעת מן התשוקה, אלא תחת כנפיה של מעין קרבת משפחה". לענין זה המופת שלנגד עיניה הוא של הנשים מלנגולן.

על עצמה בהתייחס לאנדרוגיניות הנפשית, להבדיל מן התחפושת החיצונית: "בעת ההיא אכן ייחלתי בסתר להיות אשה […] קיוויתי להפטר מהדו-משמעות, מן הכתמים וזכויות היתר הבאים עמה, ולהשליכם חמים עדיין לרגליו של גבר […] אבל הגבר, מצדו, לא הלך שולל. הוא ידע שאני גברית באיזו נקודה שלא הצלחתי למקם".

באותו כשרון, שבו כתבה קולט את ספרי הפרוזה, ביניהם "החתולה" ו"שרי" המומלצים, כתבה גם את "הטהור והטמא" העיוני. הערכים החברתיים השתנו מאז ימיה, אך נפש האדם בבסיסה לא השתנתה, ותובנותיה של הסופרת רלוונטיות ומעוררות מחשבה וענין גם היום.

Le Pur et l’Impur – Colette

אפרסמון

2019 (1932)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

אנרי דושמן וצלליו / עמנואל בוב

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס לאפלה הפנימית השוררת בחייהן של הדמויות שברא עמנואל בוב, ואכן נדמה שכל אחת מהן לוקה בעיוורון פנימי כלשהו, המונע ממנה ליצור קשר אנושי פשוט. שבעה סיפורים בספר, כל אחד מהם מתרחש במסגרת זמן מצומצמת, לפעמים נאחז ברגע יחיד, ובלב כולם דמות מיוסרת, כבולה בעבותות רגשיים, הכולאים אותה בתוך עצמה ומונעים ממנה את מימוש התשוקה לאהבה ולקרבת לבבות.

אשה מודיעה לבעלה במפתיע, מבחינתו, שאינה אוהבת אותו. גבר משוכנע שראה את אשתו מנשקת גבר זר, והחשד מענה אותו. אדם מנתק באחת את קשריו עם אהוביו ועם אוהביו, ומתייהר, "איני רפה כוח כפי שחושבים". בן שעזב בחרפה את בית הוריו וניתק איתם קשר, עושה דרכו חזרה חמש שנים מאוחר יותר. אלה כמה מן הארועים המניעים את העלילה בסיפורים, עלילה המתרחשת רובה ככולה בנפשותיהן של הדמויות, ומובילה כמעט תמיד אל מעשה קיצוני בתקוות שווא שיספק פורקן ומוצא מן המבוך הפנימי האפל.

עמנואל בוב ניחן בכשרון ללכוד מאפייני אישיות והלכי רוח באמצעות פרטים קטנים, לכאורה בלתי משמעותיים אך למעשה מעידים על רבדים עמוקים. בסיפור "ידיד אחר", כדוגמא, הסיפור שהרשים אותי במיוחד, המספר הוא גבר בודד מאוד, לכוד בטקסים קטנים ובמנהגים קבועים, שמונעים ממנו, כך אני מבינה את הסיפור, להתפרק בזעקה נואשת לידידות. בפתח הדברים הוא מטייל בפארק, ומן הדברים הקטנים שהוא מספר על עצמו נשקפת אישיותו כולה. הוא מעדיף את הגנים האנגלים על הצרפתים, כי ניתן ללכת בהם לאיבוד לכמה רגעים, "ובעיקר אין אנו חולפים על פני חזיתות בתי הקפה שמהן אנשים כה רבים מביטים בנו". הספסל, שעליו הוא בוחר לשבת, חייב להמצא במרכזו של הפארק, "כך ששטחים שווים של עצים ומדשאות יחצצו ביני לבין העיר מכל העברים". כשאדם זר מתייחס אליו בידידות, הוא מהלך לצדו "בצעדים מדודים, בצעדים שמוכנים להאיץ או להאט, כצעדיהן של נערות שמשדלות את העוברים והשבים". וכך הלאה, בסיפור זה ובאחרים, התבטאויות מדודות, פסיכולוגיה דקה, מעט המחזיק את המרובה, ואמפתיה שופעת.

הסיפורים, שראו אור במקור ב-1928 בעידודה של קולט, תורגמו ברגישות בידי מיכל אסייג, והקריאה בהם היא חוויה ספרותית מומלצת בהחלט.

Henri Duchemin et ses Ombres – Emmanuel Bove

אפרסמון

2019 (1928)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג

האורות כבים / אריקה מאן

אריקה מאן, בתם של הסופר תומס מאן ושל אשתו היהודיה קטיה פרינגסהיים, גלתה עם כל משפחתה מגרמניה ב-1933. אריקה, ילידת 1905, שניהלה חיים בוהמיים מנותקים מפוליטיקה, פיתחה עם עלית הנאצים מודעות פוליטית, ונתנה פרסום לעמדותיה האנטי-נאציות בכתבות עתונאיות ובקברט שייסדה עם אחיה קלאוס. הספר "האורות כבים", שנכתב ב-1939 וראה אור באנגלית ב-1940, משתלב בפעילותה המתמשכת לעורר את תודעת העולם למתרחש בגרמניה.

הספר מתרחש כולו בעיר בווארית בשנת 1939. הוא נפתח בביקורו של תייר אמריקאי, המתרשם כי העיר רגועה ושופעת קסם, אך שיחות עם התושבים חושפות בלבול, אמונה בפיהרר לצד ביקורת, פחד לצד הסתגלות. המשכו של הספר מורכב מעשרה קטעים סיפוריים, כל אחד מהם מתרכז בדמות אחרת בעיר, כולם יחד משרטטים את החברה המקומית רגע לפני המלחמה, וכל אחת מן הדמויות משמשת פה לעמדותיה של הכותבת.

בצירוף מקרים הזדמן לי לקרוא בסמיכות זמנים את הספר הזה ואת "הנוסע". אולריך בושוויץ תיאר את עולמם של הנרדפים, היהודים שניסו למצוא מוצא מן המלכודת, בעוד דלת אחר דלת נטרקת בפניהם. אריקה מאן תיארה את חייהם של הלא-יהודים, אלה שהשלימו עם רדיפת היהודים ועם גירושם, מתוך אנטישמיות או מתוך אדישות. נראה לי שבמתכוון בחרה לא להכנס לנפשם של אנשי האס-אס והאס-אה, הפורעים והרוצחים, אלא התמקדה ב"עמך", בעיקר אלה שהורידו את הראש וניסו להסתגל, ומעט גם במי שהעז להתקומם. בפיו של אחד מן האנשים שהיא מתארת, סופר ועורך שהאדמה רועדת תחת רגליו, שמה את המשפט: "היינו צריכים לצרוח כמו משוגעים כבר מההתחלה. ואפילו עכשו עוד לא מאוחר מדי". אבל האנשים, רובם ככולם, לא צרחו, ורק ברגעי צלילות נדירים ומפחידים הם ניסחו את השאלה, שבתשובה עליה היה תלוי הכל. למה, הם שאלו את עצמם ברגעים כאלה, למה אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי הגורל ששמו אדולף היטלר? למה אנחנו מצייתים? אך כיוון שלא היתה תשובה, הם המשיכו – לפי שעה – לציית. אופטימיות צובטת לב נסוכה על מילותיה של אריקה מאן, "לפי שעה".

כל אחד מן הסיפורים מצביע על אבסורד בניהולה של גרמניה. סוחר מתקן בחשאי את ספריו, ומצהיר על הכנסות גבוהות, כדי שלא ייחשב מיותר ויישלח לעבודות כפיה. איכר צעיר עוזב את חוות משפחתו, שאינה יכולה לפרנס אותו בגלל תקנות שבין השאר מפנות אמצעים לתעשיה על חשבון החקלאות. רופא משפשף עיניו בתדהמה נוכח המלצות מחייבות שמדרדרות את מצבו של בית החולים. תעשיין מנסה להחזיק מעמד, למרות שהוא עד מדי יום לכשלים ביצור. הדמויות, החיוביות בדרך-כלל, מעוררות סימפטיה מטעה, שכן כולן עד אחת מאפשרות בשתיקה את העוולות שסביבן. נערה צעירה, שמצווה לעבוד כמשרתת אצל משפחה מרובת ילדים, כי לידות מרובות הן צו השעה, אינה מוצאת כל רע בגירוש יהודים מבתיהם לטובת משפחות גרמניות. התעשיין, שיודע שהמדינה הולכת מדחי אל דחי, מחליט לפטר את מזכירתו, שבה הוא מאוהב, כשהוא מגלה שהיא יהודיה למחצה. מרצה באוניברסיטה, שמצליח להגניב ביקורת נגד המשטר בהרצאותיו, זכה במשרתו, ללא נקיפות מצפון, לאחר שיהודי סולק ממנה. אפילו שתי דמויות הרואיות – מפקד הגסטפו המקומי שמזהיר יהודים לפני ליל הבדולח, וכומר שדיבר ללא מורא נגד המשטר בדרשותיו – יודעים שהתעוררו מאוחר מאוד.

הסופרת התיחסה לספרה כאל "ספר לימוד פוליטי", והסתמכה בכל סיפוריה על נאומים ומאמרים שפורסמו, ועל ארועים אמיתיים שסופרו לה על ידי מי שחוו אותם. היא אף שקלה לתת לספר את השם "עובדות". "האורות כבים" הוא, אפוא, ספרות מגויסת. למרות זאת יש בו איכות ספרותית בלתי מבוטלת, והוא חשוב הן בראיה היסטורית, והן כתמרור אזהרה מפני השלמה והסתגלות מבלי לשאול שאלות ולערער על מוסכמות.

את הספר חותמת אחרית דבר מרחיבה ומעניינת מאת אירמלה פון דר לוהה, סופרת ומרצה, שחוקרת בין השאר את הספרות היהודית-גרמנית במאה העשרים, וכתבה את הביוגרפיה של אריקה מאן.

הספר מעוטר באיורים נאים, פרי מכחולו של ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן, כפי שהופיעו בספר המקורי. טליה בר איירה את הכריכה בטעם של פעם, המשתלב באיורים המקוריים.

מעניין ומומלץ.

The Lights Go Down – Erika Mann

אפרסמון

2019 (1940)

תרגום מאנגלית: עידית שורר