בתוך אישון / סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי

סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי, סופר רוסי ממוצא פולני, כתב את יצירותיו בברית המועצות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. נסיונותיו להוציא את יצירותיו לאור נכשלו בשל מחסום הצנזורה, וכשהצליח לעבור אותו סבל מבעיות מימון. רק לקראת שלהי המאה העשרים, שנים רבות אחרי פטירתו ב-1950, נגאל מן השִכחה. שבעה מסיפוריו נכללים בספר זה.

קשה לאפיין את כתיבתו של קרז'יז'נובסקי. המילה סוריאליזם עולה על הדעת משום המרכיבים הפנטסטיים, המתנהלים ליד המציאות, שמובילים את העלילה. גם המונח פילוסופיה יתאים, שכן הסוריאליזם אינו משרת את הסיפוריות בלבד, אלא את הרעיונות שהסופר מבקש להביע. במבוא שכתבה אולגה סונקין, המתרגמת שהתמודדה בהצלחה עם אתגר מסובך, היא מציינת כי "השפה המפורקת של קרז‘יז‘נובסקי מפליאה לתאר עולם מפורק", והפירוק המורכב הזה מאפיין אף הוא את הסיפורים. כך, לדוגמא, באחד החביבים עלי, "האצבעות שנמלטו", מתפרקת ידו של פסנתרן בעיצומה של נגינה, ואצבעותיו יוצאות לשיטוט עצמאי. הן חוות את העולם באופן שונה מכפי שחווה אותן הפסנתרן, ובשובן אליו הוא כבר לא יהיה האדם שהיה. בסיפור שנתן לקובץ את שמו, "בתוך אישון", האיש הקטן שבאישון מקבל חיים משל עצמו, ומנהל עם אישונים אחרים שיחה מעמיקה על אהבה.

אודה שלא תמיד היה לי קל לרדת לעומק דעתו של הסופר. בכמה מן הסיפורים דליתי מתוך העלילה, המתפרקת ומורכבת תדיר, רעיונות מעוררי מחשבה, באחרים נדרשתי לקריאה חוזרת ואיטית כדי לעקוב אחרי חוט המחשבות. אבל בכל אחד מהם הערכתי את המקוריות ואת הכשרון לנטוע את ההתרחשויות הפנטסטיות בקרקע המציאות.

החביב עלי מכולם הוא "המרפק הלא נשוך". אדם עונה לסקר שנשלח אליו, ומצהיר ששאיפתו בחיים היא לנשוך לעצמו את המרפק. תמהונותו מנוצלת על ידי אנשי עסקים רודפי כסף, עיתונאים רודפי סנסציה, מדענים רודפי הכרה, וכמובן פוליטיקאים שמנכסים אותו לצרכיהם. חיש קל הוא הופך לסלבריטי, מבלי שאיש יתעניין בו באמת, אפילו שמו אינו מוזכר, רק חריגותו מעניינת את הבריות ומנוצלת לטובתם. הסיפור, שנכתב ב-1935, נותר רענן ורלוונטי, חוצה תרבויות וזמנים, וכמוהו גם הסיפורים האחרים בספר.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה טליה בר.

מומלץ בהחלט.

в зрачке – избранные рассказы – Сигизму́нд Домини́кович Кржижано́вский

אפרסמון

2023 (1922 – 1935)

תרגום מרוסית: אולגה סונקין

עיר בלי יהודים / הוגו בטאואר

כותרת משנה: רומן על היום שאחרי מחר

הוגו בטאואר, סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי, כתב את "עיר בלי יהודים" ב-1922 על רקע האנטישמיות הגואה בארצו. הספר, שנתפס שנים אחר-כך כמנבא את גורלם של יהודי אירופה, אכן מתאר בדיוק מצמרר כמה מן ההתרחשויות בשנים שתבואנה אחרי פרסומו. העלילה מתרחשת באוסטריה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהמדינה סובלת ממשבר כלכלי שהולך ומחריף. כשהתסיסה בציבור מובילה למהומות, מתקבלת בלית ברירה החלטה ללכת לבחירות חדשות. למירב הפופולריות זוכים הנוצרים-סוציאלים, שססמת הבחירות של מנהיגם היא "יהודים – החוצה מאוסטריה!". כשמסתמן כי גורלם של היהודים נחרץ, מתברר עד כמה קל להפוך מידיד ליריב. היהודים, שהיו מעורבים לבלי הפרד בחיי הנוצרים ובמרקם החיים האוסטרי, הופכים מוקצים, מבודדים, יעד ללעג ולשנאה. חוק היהודים החדש מחייב אותם, ללא יוצא מן הכלל, לעזוב את אוסטריה תוך מספר חודשים, ועושק מהם את מרבית רכושם.

בשונה מהיטלר, הקנצלר האוסטרי שוורטפגר אינו שונא יהודים, או כך לפחות הוא אומר. אבל הוא רוצה את ארצו תמימה, בלתי מתחכמת, ללא הנטע הזר של היהודים הזריזים, הקשוחים, הנמרצים והמוכשרים. במהרה מתברר שללא הנטע הזר הזה וינה המשגשגת הופכת לכפר. אין מי שיפַתח עסקים, אין מי שישלם עבור מותרות, אין מי שיטפח את התרבות. אוסטריה כולה שוקעת בעוני מתסכל. עד שבא יהודי אמיץ אחד, שחוזר לאוסטריה במסווה, והופך את הקערה על פיה. אוסטריה, שלמדה את הלקח, מקבלת בהתלהבות את היהודים השבים אליה, באותה התלהבות שבה חגגה את שילוחם ממנה.

"עיר בלי יהודים" נכתב כסאטירה על האנטישמיות. הוא זכה להצלחה בזמנו, למרות איכותו הספרותית הבלתי מרשימה, ואף הפך לסרט. יש לעלילה על מה להשען: מנהיגים אנטישמיים לאורך הדורות התלבטו בין הסתמכות על היהודים לבין סלידה מהם, הגו פתרונות יצירתיים כדי לרדוף ולאמץ בו-זמנית, ולפעמים הניחו לסלידתם לגבור על האינטרסים שלהם. מצד שני, הסופר, ככל הנראה מבלי שהתכוון לכך, מנציח סטראוטיפים ומזין פחדים אנטישמיים. יש משהו יהיר ומעורר אנטגוניזם בגישה של "אני ואפסי עוד" שהוא משדר, והוא כמו יוצר את הרושם שהעולם נשען על כשרונותיהם של היהודים ועל מעלותיהם. בשולי הדברים, ההבחנה שהוא עושה בין יהודי אוסטריה ויהודי המזרח אולי מצביעה גם על אנטישמיות פנימית. מצד שני, זו סאטירה, אולי אין צורך לקחת ברצינות את האלמנטים הקיצוניים שלה.

הספר היה חשוב בזמנו, בעיקר כשאנו יודעים עד כמה דייק בתחזיותיו ועד כמה היו מתונות לעומת מה שארע באותו מקום עצמו בעשרו העוקב. המתרגם, שכתב גם אחרית דבר לספר, מצביע על הרלוונטיות שלו לימינו, כשהוא קושר בין החקיקה שבספר לחקיקה המתוכננת בישראל 2023. אפשר, כמובן, לראות זאת גם אחרת, לא כאזהרה אלא כהבטחה: חקיקה, אם היא אמנם שגויה, סופה להתהפך, כפי שמציע הסיום האופטימי של העלילה.

על הסופר ועל הספר קראתי לראשונה בספרה של אורה אחימאיר, "בסלון של ברטה", שם מתוארים הדיונים שהתעוררו בחוגי היהודים בעקבות הצפיה בסרט, כשניסו לנחש אם מדובר בחיזוי גורל היהודים או ביצירה בדיונית חסרת חשיבות. סקרנותי התעוררה, ושמחתי כשהספר תורגם. גם אם העלילה פשטנית, הספר בהחלט מספק זוית ראיה נוספת, בזמן אמת, על האופן בו התמודדו יהודי מרכז אירופה עם מצבם המחמיר בין שתי מלחמות העולם.

הוגו בטאואר, שהיה סופר פורה ופרובוקטיבי, נרצח ב-1925. הרוצח טען שפעל ממניעים מוסריים, אך ככל הנראה היו לו גם מניעים אנטישמיים. מכל מקום, הוא זכה להגנתם של פרקליטים אוהדי נאצים.

בשל חשיבותו ההיסטורית הספר מומלץ לקריאה.

להרחבה: מאמר אודות הסרט שהוקרן בארץ ב-2018

Die Stadt ohne Juden – Hugo Bettauer

אפרסמון

2023 (1922)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

כך הולכים השותלים / גיורא אילון

גיורא אילון, בן המושב בני ציון רוב חייו, מספר על ארועים ועל דמויות מן ההיסטוריה של ההתישבות בלב השרון מנקודת מבטו של הילד שגדל במקום ושל המבוגר שחזר אליו אחרי כמה שנות ניתוק.

"כך הולכים השותלים" הוא שיר מתוק שמתאר רון בלב בעת אחיזת את ביד. הספר אינו מתכחש לרון, אך מתאר את העצב ואת הקשיים שהיו מנת חלקם של אלה שנדחקו לשולי החברה. יש בספר מרירות רבה, ופה ושם נימה של סגירת חשבון, הן ברמה המשפחתית כלפי אביו של הכותב, שרדה באשתו ובילדיו, והן ברמה הישובית כלפי אלה שהשפילו את בני המשפחה בגלל עוניים היחסי ובשל עמדתו האופוזיציונית של האב. יש בו גם קינה על צמצום החקלאות לטובת מיזמי נדל"ן. יחד עם זאת, למרות שהספר נפתח באפליה ונסגר במוות, יש בו חן וחסד, וסיפורים הרואיים על אנשים שהמציאו את עצמם מחדש, ודמויות מרגשות, ותמונות מעניינות מן ההיסטוריה הישראלית.

גיורא אילון מספר על משפחת אמו, שעלתה מפולין בעקבות אחת האחיות שקמה יום אחד והסתלקה. סבו ביקש להקים במושבה רעננה מכולת, והתגלגל להיות זגג. סבתו החליטה לפתוח דף חדש ולעסוק בחקלאות. הוא מספר גם על משפחתו הירושלמית של אביו, ועל תעתועי הגורל שחיבר בין הוריו. הוא מתאר את החיים בהתישבות בבני ציון (המכונה בספר גבעות), את הקשר עם המעברה, שממנה צמח מאוחר יותר הישוב חרוצים, ועם קיבוץ שפיים הסמוך. מדרך הטבע משתלבים בסיפורים איזכורים היסטוריים, כמו הטבח בחברון בפרעות תרפ"ט, חידון התנ"ך הארצי הראשון שבו זכה עמוס חכם, השסע הבין-מפלגתי בין מפא"י למפ"ם. חולפות בסיפורים דמויות ידועות, וכאלה שלא הכרתי ושמחתי להתוודע אליהן.

הספר בנוי מסיפורים נפרדים, שאינם ערוכים בסדר כרונולוגי. חלקם משפחתיים, חלקם סובבים סביב דמויות אחרות בישוב. כמה מהם הם זכרונותיו של הילד, אחרים הם סיפורי מפגשים מאוחרים יותר. לא חדלים להרשים אותי סיפורי החיים של אלה שנטשו חיים עירוניים לטובת אידיאולוגיה חקלאית עתירת קשיים, ושל אלה שנעקרו מארצותיהם ובראו כאן לעצמם חיים חדשים. הספר מיטיב לתאר אותם, בהערכה ובביקורתיות, בחיבה ובטינה, על פי התפקיד ששיחקו בחיי הכותב. ראשית ההתישבות בשרון לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, קמה כאן לתחיה על פכיה הקטנים, על יופיה ועל מכאוביה.

התעצבתי על ההחמצות ועל הכאבים, התענגתי על היופי וההישגים, ונהניתי מן החיות של הכתיבה. בהחלט מומלץ.

אפרסמון

2023

בדידות / ויקטור קטלה

מִילא ומטיאס, זוג נשוי, מגיעים להתגורר ולעבוד במנזר, גבוה בלב ההרים. היוזמה היא של מטיאס, שמפגין מרץ והתלהבות לאורך הדרך המפרכת. מילא, שהתלוותה אליו מכוח היותה אשתו, מיוגעת, מפוחדת, ומבלי להיות מודעת לגמרי לרגשותיה היא תוהה על בחירותיה. המנזר הקודר, המטונף והמוזנח, השרוי בתוך נוף מכוסה ערפל, עונה על כל פחדיה, והקדוש פונס, שעל שמו הוא נקרא, מייצג את תחושתה: "הקדוש הזה לא דומה לקדושים האחרים, הרהרה בלִִבה. כשהוא מסתכל עלי נדמה שמסתתר בעיניים שלו משהו מרושע". אבל מילא אינה נעצרת להביט לאחור, בין השאר משום שאת כל עברה הניחה מאחוריה כשהסכימה ללכת אחרי בעלה. בעבודת נמלים היא מקרצפת את חדרי המנזר, מסירה שכבות של לכלוך שנצברו עם השנים, והופכת אותו ראוי למגורים, לעבודה ולתפילה. מטיאס, לעומתה, כאילו הסתיים תפקידו ברגע שהביא את אשתו לשם, שוקע ברפיון ובחוסר מעש.

מילא אמנם חולקת את חייה עם מטיאס, אבל למעשה, מול מבטו הריק והאדישות הנצחית שלו, היא לגמרי לבדה. את בדידותה מפיגים הרועה גאייטה, אלמן טוב לב ורגיש, ובלדירט, ילד מחווה במורד ההר, המתלווה אל הרועה. קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס, תחת שם העט הגברי ויקטור קטלה, מתארת את חייה של מילא, ואת בדידותה  ש"נדחסה ונקרשה סביב נפשה כקרחון", כשהיא מתמודדת עם הבהמיות של ההמון, עם הלשון הרעה של שכניה הרחוקים, ובעיקר עם היותה אשה לבדה למרות ידידותו של הרועה ולמרות היותה אשה נשואה. למעשה, כבלי הנישואים, המחויבות שעל פי המוסכמות אינה ניתנת להפרה, היותה של האשה מספר שתים בתוך הזוג, אלה מחזיקים בה במקומה גם כשהיא מבינה שהקשר בינה ובין מטיאס הוא תוצאה של שגגה ושל העדר מחשבה תחילה. אם עולים בה הרהורים על שינוי, חינוכה עוצר בעדה.  "ההנאה השלמה והמיטיבה שמסב כל מה ששלך בדין, ובגלוי, כבר לא נועדה לה; ואילו תענוגות שבסתר, אושר גנוב, הם שפלות, ניאוף, חטא — ממתקים אסורים שהמצפון סולד מהם. וכמעט מוטב לא ליהנות מהם לעולם, ולא לחשוק בהם".

הנוף ומזג האויר מהווים חלק בלתי נפרד מהלכי נפשה של מילא. היא כמהה לחברה, ליופי, למרחבים, וכשההר מאפשר אותם משהו נפתח גם בנפשה. הקדרות של המנזר מקדירה את מחשבותיה. האביב והלבלוב מחיים אותה. "מדי יום, כשהתעוררה, גילתה מילא שכיית חמדה חדשה שטרם הבחינה בה; ויתרה מזו: היא גילתה ששכיות החמדה האלו משתקפות בה, וגם עליה — כמו על הפסגות — עובר שינוי גדול המשיב אותה לנעוריה". סערה עזה, מחריבת כל, היא הרקע לאסון שישבור בה משהו וגם ישחרר אותה.

גם האגדות המקומיות הופכות חלק בלתי נפרד ממנה. הרועה מיטיב לספר אותן, הילד להוט לשמוע אותן, ומילא הופכת אף היא מאזינה נלהבת, עד שהאגדות וחייה הופכים לאחד. "וכיוון שהיתה שומעת מעשייה חדשה למחרת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת — כי שטף הדיבור שניחן בו הרועה היה כמדומה נצחי ואינסופי כגלי הים — נעלמו לבסוף מעיניה חייה שלה, חייה הצרים והמצומצמים של ברייה אנושית פשוטה, והיא שקעה כל־כולה בחיי האגדה של הפסגות".

קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס כותבת נפלא ממש, והתרגום של ליה נירגד יפיפה. הספר ראה אור ב-1905, אבל ליחו לא נס כלל. הערכים ואורחות החיים אולי השתנו עם השנים, אך ביצריהן של הבריות לא חל שינוי. מִילא, על מעלותיה ופגמיה, היא דמות רבת עוצמה ובלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

לסיום, טעימה מן הנוף:

הירח עלה, ואט־אט היטשטש הכול ונצבע בתוגה בכחול־ירוק המתון של מי ים. על רקע הגוון הכללי הזה הזדקרו בבהירות, מבלי שיקטעו אותו, הדברים הראויים ביותר לציון: שם בקרבתה מאגרי מי הגשם, קסומים כאזמרגדי ענק; שני הברושים בכניסה לחלקות, גבוהים וסתורים מתמיד, מתחבקים בשקט במרום צמרותיהם כשני זקנים ענקיים הנפרדים לנצח; המצוק הגדול, בכחול רצוף ועז, בולט במטושטש על רקע השמים בזכות נוגה זרחני קלוש, מין בוהק ערטילאי שעלה כביכול מכולו (ואולי הילה מסתורית של האגדות הטמונות בו); הקיר הלבן של המטבח, שאותו צבע עכשיו הירח בכחול חשמלי חיוור שגונו קר ביותר, ו… ושום דבר מעבר לזה, כמעט, כי האורנים, הצוקים, המדרונות המרוחקים, הכול שקע והתמוסס בים הגדול, הדומם והשקט, שנדמה כי אין לו סוף

Solitud – Victor Katalà

אפרסמון

2022 (1905)

תרגום מקטלנית: ליה נירגד

סתיו גרמני / סטיג דאגרמן

בשנת 1946, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, ביקר הסופר והעיתונאי השבדי סטיג דאגרמן בערים החרבות של גרמניה המובסת, ותיאר את שראו עיניו. גרמניה, שנשלטה על ידי בעלות הברית, עדיין לא התחילה להתאושש מתוצאות המלחמה, ובעיקר מתוצאות ההפצצות המסיביות על עריה. דאגרמן מתאר עם עני מאוד ברובו הגדול, מוכה רעב ועסוק במאבק על פת לחם ועל הישרדות. למרות היותו אנטי-פשיסט, ולבטח לא מאוהדי היטלר ומשטרו, הוא סירב לראות בגרמנים כולם ציבור אחיד נגוע בנאציזם, וסבר כי יש לשמר את החמלה גם אם מדובר באויב מאתמול. את התרשמויותיו פרסם בשורה של מאמרים בעיתוני שבדיה, ושנה אחר-כך קיבץ את המאמרים בספר. לספר מצורפים שני מבואות, האחד מאת הסופרת הגרמניה אלפרידה ילינק, שעוסק בתפיסת עולמו של הכותב, והשני מאת העיתונאי האמריקאי מארק קורלנסקי, שחלקו הגדול מתייחס להיבטים המעשיים והמוסריים שבהפצצת ערי גרמניה.

דאגרמן היה סופר פורה ומצליח, עד שב-1954, בהיותו בן שלושים ואחת, שם קץ לחייו. כתיבתו בספר זה רהוטה, מדויקת ומנומקת, אבל התקשיתי מאוד לגייס את החמלה שביקש. כן, ילד רעב שחי במרתף מוצף הוא ילד שסובל על לא עוול בכפו, אבל הניתוק בין מה שקורה בהווה של הספר לבין מה שקרה באותו המקום בדיוק שנה ועשור קודם לכן הוא בלתי אפשרי. וזהו בדיוק מה שחורק בספר הזה. כולו הווה מנותק. הדבר בולט במיוחד בפרק שבו הוא מספר על רכבת המגורשים, תושבי עיר גרמנית שעברו במהלך המלחמה לכפרי בוואריה, וכעת גורשו על יד הבווארים חזרה אל עירם. דאגרמן מתאר את מצבם העגום של המגורשים שנאלצים לחיות בתוך רכבת, שאינה ראויה אפילו להובלת משאות ובעלי חיים. אנשים סביבו מביעים תסכול: "היית מאמין, בני אותו עם מגרשים זה את זה. גרמנים נגד גרמנים. בעינַי זה הנורא מכול." אבל אף מילה על צחוקו הציני של הגורל, ועל העובדה שאותם אנשים לא אמרו את המשפט הזה כשיהודים-גרמנים נדחסו לרכבות. באותה רוח, כשהוא מבקש לטעון כי כשאנשים אומרים שהיה טוב יותר בתקופת היטלר – כי רעב עם שתי פרוסות לחם ליום גרוע יותר מרעב עם חמש פרוסות – הם אינם בהכרח אוחזים בדעות נאציות, הוא מתעלם בחוסר אלגנטיות מדעותיהם בשנים קודמות. "המצוקה הגרמנית היא קולקטיבית, בה בשעה שגילויי האכזריות הגרמנית, למרות הכול, אינם כאלה", הוא כותב, למרות שהוא מתאר באותה נשימה גם איכרים גרמנים שחיים ברווחה יחסית ובורגנים שכבר התאוששו.

ובכלל, לגורלם של היהודים אין כמעט זכר בספר, למעט בפרק על תהליך הדה-נאציפיקציה שהוא שם ללעג, חלקית בצדק. מי שלא בקיא בהיסטוריה יכול להסיק שהדבר הגרוע ביותר שקרה ליהודים באותן שנים הוא שלא היו נחמדים אליהם. אם מוזכרים בספר מחנות ריכוז, ההקשר הוא פוליטי, לא גזעי.

אז כן, היתה הצדקה לשיקומה של גרמניה למרות פשעיה, וכן, לא כולם היו נאצים, ונכון, יש לשמור על "ערכים המושתתים על כבוד לפרט אפילו אם הפרט הזה הפסיד את אהדתנו, ועל חמלה, כלומר היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהוא מוצדק בין שלא". אבל צמצום הספקטרום להווה בלבד הוא בגדר עיוורון והיתממות, והוא זועק במיוחד כשהוא מגיע ממי שניחן בבירור בעין בוחנת ובכושר אבחנה לפרטים ולתהליכים.

לכן, למרות כתיבה טובה, ולמרות הדיון המוסרי שהוא עשוי לעורר, לא אוכל להמליץ על הספר.

Stig Dagerman – Týsk Höst

אפרסמון

2022 (1946-7)

תרגום משבדית: דנה כספי

ספרים מחוקים / חיים וייס

חיים וייס, ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, מספר ב"ספרים מחוקים" פרקים ביוגרפיים של ילדות והתבגרות בירושלים בשנות השבעים. ב"ערפל", הסיפור הפותח את הספר, הוא מסייג את הדיוק העובדתי, כמוהו כאמו: "אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על כוחם של אלו שהתרחשו, וכאימי איני מבקש ואף איני יכול להפריד ביניהם". בין אם קרו הדברים המתוארים בהמשך בדיוק כפי שהם מובאים בפני הקורא ובין אם מעורבת בדיה בעובדות, הם מיטיבים לתאר אוירה והלך-רוח ורעיונות.

מרבית הסיפורים ממוקמים על קו התפר שבין חרדיות לדתיות מן הסוג של בני עקיבא. המספר, שמשפחתו היתה קרובה יותר לשניה, התחנך אצל הראשונה, וסופו שמצא עצמו מחוץ לשתיהן. הוא מתאר חינוך נוקשה, מאיים, שאינו רואה את היחיד אלא את היעוד. ב"יפוי כוח" הוא מספר על תקופה קצרה של נסיון להאמין בכוח, כדי לזכות בהקלה ובתחושת השתייכות, אבל מרבית הזמן היו הוא וחבריו יושבי הספסלים האחוריים, "ילדיו הדחויים של בית המדרש ובניה המובסים של הישיבה: בטלנים, חולמים, חובבי כדורגל, קוראי ספרות אסורה בגניבה והוזי הזיות על בנות בית הספר "פלך" היפות שלמדו במרחק שכונה אחת ושנות אור מאיתנו".

וייס אינו הראשון, ומן הסתם גם אינו האחרון, שכותב על חוויות ילדות של מי שנולד אל הדת ובחר לעצמו נתיב חיים אחר. כתיבתו יפה ומדויקת, אך בנושא זה אינה מחדשת, למעט חריג יחיד בסיפור "ספרים מחוקים", שבו הוא מספר כיצד אירע שהופקד בידיו תפקיד הצנזור, שתפקידו למחוק מספרי החול הבודדים בספרית הישיבה קטעים בלתי צנועים. בנימה כמעט הומוריסטית הוא מתאר את שנותר מן הספרים לאחר עבודתו השקדנית – "מפגשיו התכופים והמתסכלים של ד"ר מנפרד הרבסט עם האחות שירה נראו לאחר מעשה העריכה כתמליל חקירה של השב"כ שנמסר לעיונו של הציבור" – ומודה בכנות (פרופסור לספרות או לא?) כי "הצנזורה אינה נחלתו הבלעדית של העולם הדתי שממנו ביקשתי בכל כוחי לברוח. הספרות העברית עצמה, שראשיתה והורתה בישיבות מזרח ומרכז אירופה, נתגלתה כצנזורית אכזרית. הקטעים שצבעתי בשחור היו רובם מהוססים, מגומגמים ועומדים לפני הקוראים כנערים מתבגרים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם וידיהם תחובות להם בכיסיהם מרוב מבוכה".

מן הסיפורים שבספר אהבתי במיוחד שלושה, שבמקרה או לא במקרה, אינם, או כמעט אינם, דתל"שיים: ב"כיכר השבת" ניצולת שואה, שילדיה נרצחו, מקללת את אלוהים בכיכר השבת, מול עוברי אורח חרדים ברובם, והציבור כולו דומם בחמלה ובכאב; ב"מתי מדבר" הוא מספר על ההתמודדות עם עובדת הנכות של ידו הימנית שנפגעה בלידה, על הבושה והכאב והעלבון והזעם; הדמות המרכזית ב"נחשים" היא של אילן סוויסה, ילד חריג בבית הספר בשל היותו מזרחי ובן לאב עשיר, שסולק מן המוסד אחרי מסיבת בר המצווה שלו שכללה, מול עיניהם הנדהמות של חבריו לכתה, ריקודי בטן. הילד יצא מחייהם אבל "את נוכחותם הממיתה והמחיה של נחשי הכסף והזהב שגלשו במורד כיפתו הכחולה של אילן סוויסה לא היה ניתן להעלים יותר, והם ארבו בשקט ובסבלנות מחוץ למחנה למי מאיתנו שיהיה נכון, ביום מן הימים, לפיתויָם".

בסיפור הראשון מוזכרת המכולת של רכלבסקי, מן הסתם זו של משפחתו של הסופר חיים באר, יליד ירושלים, שערך את הספר.

חיים וייס מיטיב להעמיד זכרונות מלאי חיים, סיפוריו מעניינים ונכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

אפרסמון

2022

אשכב לישון בצהרים / סטיבן האגרד

כותרת משנה: מכתב מחייל אל בניו

ביום 24 ביוני 1940, היום בו חתמה צרפת על הסכם שביתת נשק שמסר אותה בידי גרמניה הנאצית, כתב סטיבן האגרד מכתב לבניו. האגרד, שחקן, סופר ומשורר בן עשרים ותשע, פציפיסט שהתרחק מן הפוליטיקה, גילה, כך הוא כותב, שאינו יכול להחזיק בעמדה מתבדלת נוכח הרֶשע המאיים על העולם. "אני מאמין שאין בעיה דוחקת יותר לתרבות בת זמננו מאשר בעיית ה"בלתי נלחם" – ויהא זה מתוך שכנוע פנימי, מתוך פחדנות או מתוך בוגדנות – שכל מדינה מאמצת אל חיקה באמון שכזה כיום", כתב וקיים בגופו. אשתו ושני בניו הפעוטים הורחקו מאנגליה לארצות-הברית, והוא עצמו נותר בלונדון, ממתין להצבה בשורות הצבא.

"אשכב לישון בצהרים" הוא משפט מתוך "המלך ליר" של שייקספיר, שבו שיחק האגרד את תפקיד השוטה, התפקיד האחרון לפני שבחר להתגייס. "איני יכול שלא לחשוב על המשמעות הרת האסון של השורה כשאני חושב על ירידתו חסרת הדרמה של השוטה מהבמה ברגע שבוודאי היה הצהריים של חייו, גם אם לא של גורלו. זו הסיבה שבחרתי בשורה ככותרת לספר זה".

האגרד, שחושש שלא ייצא חי מן המלחמה, מציג בפני בניו את עצמו, את התלבטויותיו, את תפיסת עולמו. הוא תוהה באיזה עולם יחיו השניים כשיקראו את דבריו. בעת הכתיבה הוא פסימי – "אני מתוודה שאינני רואה דבר מעבר לקדרות" – אבל מכיוון שיש לו "אמון בטוב המולד של האדם וביכולתו של האדם להגיע למעלת אלוהות", הוא מבקש להאמין שבניו יחיו בעולם טוב יותר.

האגרד כותב על האמנות, על האופן בו גידלו אותו ועל האופן בו ביקש לגדל את ילדיו. הוא מיצר על כל שהוא עתיד להפסיד בשני התחומים, על כל מה שלא הספיק לעשות. הוא חרד מפני ההיטלריזם, ובז לעצמו על שלא נקט צעדים אקטיביים לעצור אותו. לבניו הוא מנחיל ספקנות, ומציע להם "אל תקבלו דבר, אל תאמינו בדבר עד שהאמונה תכפה את עצמה עליכם, תדחק את שורשיה לכל נבכי תודעתכם ותיעשה לחלק מהותי מדרך המחשבה שלכם". הוא יוצא למלחמה לא מתוך תחושת התעלות, אלא מתוך תחושת כורח, ומעיד על עצמו כי הצעד שבחר הוא "העלאת קורבן מרצון, אפילו בחדווה".

אחרי כשנה וחצי של שירות, האגרד הלך לעולמו. כריסטופר האסל, חברו של האגרד, כתב מבוא ביוגרפי לספר, ובו התייחס גם לאובדן: "חודשים מעטים אחרי שהחל לעבוד במחלקת הלוחמה הפוליטית מצא את מותו, ב־25 בפברואר, 1943. בן שלושים ואחת היה במותו. האויב שקיווה שהנה ינצח במלחמה הרוויח מכך מעט מאוד, אני משער. ימי השלום שיבואו הם שיספגו את המכה".

התרשמתי מדמותו של האגרד, כפי שהצטיירה מדבריו ומדברי חברו. הוא הצטייר כאדם מצפוני, נחוש, כן ודבק במטרה. ההתרשמות הזו התערערה במידה מסוימת כשהתברר שהאיש שביקש להתנקש בהיטלר, או לפחות לתרום למפלה הגרמנית באמצעות התגייסות לצבא, התאבד בעיצומה של המלחמה בשל אהבה נכזבת לאשה מצרית נשואה. אין שופטים אדם במשבר, ואיש אינו יודע אם ועד כמה ערער אותו השירות, אבל סופו עומד בסתירה צורמת לכתיבתו. למרות זאת, מעניין לקרוא את המכתב, לקבל עדות בגוף ראשון בזמן אמת על אוירת התקופה, על הפחד ועל הבלבול, וגם על התקווה.

למכתב צורפו מספר שירים שכתב האגרד, חלקם נבחרו לספר על ידי אלמנתו ואם בניו. ארז וולק תרגם היטב, והצילום שצילם יואב רייס לעטיפה נאה והולם.

I’ll Go to Bed at Noon – Stephen Haggard

אפרסמון

2022 (1944)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

המלאך והסוטים / לוסי דלרו-מרדרוס

מריון היה ילד בודד, יחיד להוריו. אביו היה אדם קשוח, כמעט עוין. אמו טיפלה בו ללא הפגנת שמץ של קרבה רגשית. הוא הורחק מבני גילו, והתחנך על ידי מורים פרטיים שדגלו במשטר נוקשה. בבדידותו העצובה אירח לו לחברה תאום בדוי. לא היה לו חבר פרט לכפיל שלא נברא, שרדף אותו וחסר לו בעת ובעונה אחת, דֵמוֹן בן בית של יצור חרד ומעורר חרדה.

רק אחרי מותם של הוריו התבררה לו החידה שליוותה אותו כצל, וגרמה לו לחוש כמחציתו של צמד אחים. זהותו המינית והמגדרית של מריון, שאמו נתנה לו שם אנגלי המתאים הן לבן והן לבת, לא היתה ברורה. הוריו החליטו לגדלו כבן ולהסתירו, להסתיר את הסוד המביש, מן העולם (ואולי, רק אולי, גם להגן על הילד). אחרי מותם ניסה דודו של מריון, שיחסיו עם אביו של הילד היו מעורערים, להפוך את ההחלטה, ולאלץ את מריון להזדהות כבת.

כשעמד מריון סוף סוף ברשות עצמו בחר לאמץ את הכפילות. כמריון וַלדֶקלאר גר במעון עלוב, מרוהט בצניעות, שהמותרות היחידים בו היו המוני הספרים שכיסו את הקירות. במעון זה עבד כסופר צללים, כתב הרצאות ומחזות, ערך ספרי זכרונות, אסף חומר לספרי היסטוריה, ומכאן יצא להפגש עם חבריו. כמריון אֶרוֶן גרה בדירה ברובע השישה-עשר. שום מלאכה בעיצומה לא ציפתה לה שם כדי להפעיל את דמיונה הגברי והנשי. שם אין ספרים של ממש, אין ערמות של ניירות, אין שולחן מושך. המכתבה העדינה בסלון מתאימה רק לכתיבת מכתב או שניים. לא היה צורך לחשוב אלא על סידור כמה פרחים באגרטלים, על קריאת הרומנים האחרונים כדי להתעדכן, הכנת רשימת הקניות הנשית, על הזמנת חליפה חדשה, על נעליים, על גרבי משי, טיול בחוץ, התחממות עם השיבה מהחנויות, תכנון ביקור אצל לוֹרֶט מכאן יצאה להפגש עם חברותיה. אילו תהה מישהו על הדמיון בין השניים, היה מריון הגבר מספר על אחות בכורה מנוכרת, ומריון האשה היתה מספרת על אח שהקשר אתו נותק.

הכפילות, החיים בשני הצדדים, מאפשרים למריון (שאתייחס אליו בלשון זכר כדי להמנע מן הסיבוך הלשוני) לא להיות שייך לשום צד, להיות חף ממשוא פנים. הוא מתבונן בסביבתו הבורגנית, בקבוצת חבריו, הומוסקסואלים ברובם, ובקבוצת חברותיו הנודדות בין לסביוּת להטרוסקסואליוּת, במבט מבחוץ, ומזהה את הריקנות ואת חוסר התוחלת. "ביצי סרק" הוא מכנה את שתי הקבוצות, כשהוא עובר ביניהן ונפשו נוקעת מהבליהן.

בודד מסוגו בין מתקפות הזימה, השאפתנות, הרהב, האיוולת, מריון מעמיק בכל יום את גיחוכו, גיחוך הצופה האחד והיחיד שלמענו מתחוללת ההצגה הכבירה. לחיים אין משמעות בעבורו אלא בתפקיד זה של יצור חסר מין בשדה הקרב של התאווֹת. בידור כה מר! גלות ממושכת מדי בין בני האדם של רב מלאך שאינו מאמין בהשגחה עליונה.

מריון, שלכאורה מצא דרך לחיות עם הכפילות (המומחשת באיורו הנאה של איציק רנרט על הכריכה), לאפשר מקום לגבריות ולנשיות, יבחר בסופו של דבר בזהות יחידה. מבלי לחטוא בקלקלנים אומר רק שאת כפילו, את תאומו הבדוי, ימצא מחוץ לעצמו, ובכך יתאפשר לו להתנער מאחת מזהויותיו מבלי לוותר על גרעין מהותו.

יורי מירון כתב מבוא מאיר עיניים, המעגן את היצירה בתקופה בה נכתבה, ובאישיותה של הסופרת, בת דורה של קולט החולקת עמה קוים ביוגרפים דומים. המבוא מכיל גם פרטים מסיומה של היצירה, ומי שבוחר להמנע מקלקלנים אולי יעדיף לקרוא אותו כאחרית דבר. לא יהיה בכך כדי לפגום בהנאה מן הסיפור, שכן הוא נוגע ללב ומושך גם ללא הזוית התקופתית והאישית. משה רון תרגם יפה, והספר מיוחד ומומלץ.

L’Ange et les Pervers – Lucie Delarue-Mardrus

אפרסמון

2022 (1930)

תרגום מצרפתית: משה רון

חדר האוכפים / ל"פ הארטלי

פרגוס בן השבע-עשרה אינו עומד בציפותיו של אביו, הקולונל בדימוס. הנער הוא תולעת ספרים, תלמיד טוב, צנוע, נעדר דחפים תוקפניים. הוא מזכיר לאביו את אשתו המנוחה, הרוחנית והעדינה, אבל התכונות שנשאו חן בעיניו אצלה אינן הולמות לדעתו את הגבר שפרגוס אמור להיות. מכיוון שהאב, למרות אכזבתו, אינו מעוניין להעמיס על בנו יותר מכפי שיש ביכולתו לשאת, הוא נוטה להסכים לדעת מוריו לאפשר לו שנה של השכלה כללית ולא לשלוח אותו בינתים לפנימיה צבאית. יחד עם זאת, כשהוא עומד לעזוב את ביתם למשך שבועות מספר, כדי לבלות בירח דבש עם אשתו השניה, הוא מבקש מפרד, הנהג המשמש את המשפחה, לאמן את הנער ולהחדיר בו רוח לחימה.

המפגש בין הנער הענוג והנהג המסוקס, הבי-סקסואל, הנוטף גבריות מוחשית כפי שהקולונל תופס אותה, נושא כבר מתחילתו, מבלי שהנער מודע לכך, מתח מיני. לא במקרה התייחס ל"פ הארטלי ליצירה כאל הרומן ההומוסקסואלי שלו, והתלבט אם לפרסמו תחת שמו האמיתי, שמא יזיק לתדמיתו. אבל להתבונן בספר מן הזוית הזו בלבד מצמצם אותו שלא בצדק, גם אם הסופר עצמו בחר בחדר הסגפני והגברי שבו התקיימו המפגשים בין השניים כשם היצירה.

במידה רבה "חדר האוכפים" הוא סיפור התבגרות. פרגוס, בתפר שבין ילדות לבגרות, בין החממה המוגנת לחיים מחוץ לה, פוסע ממציאות אחת אל אחרת. הישארותו לבדו במחיצת הנהג מעמתת אותו עם הפערים המעמדיים ביניהם. ההשוואה בין גופו החלש לגוף המטופח של פרד גורמת לו להרהר בפער שבין חיי השכלה לחיי עמל. ההסתודדויות של פרד עם אחת המשרתות מספקות לו הצצה אל חיי האישות של המבוגרים. יחסה הדו-משמעי של אמו החורגת הצעירה כלפיו גורם לו בלבול. ובשוליים מתקיים דיון על גבריות, על יחסים בין המינים, על נישואים ועל קשרים בתוך המשפחה. אין אנשים רעים בסיפור, יש כוונות טובות, יש אי-הבנות, וכפי שפרגוס המסתחרר בין כולם אומר, "אף אחד לא אשם". אבל מישהו נופל קורבן ובנופלו נוצרת מפולת.

הארטלי, לטעמי, מאכיל מדי בכפית את הקורא, מפרש מדי את ההתרחשויות. למרות זאת, שפע הנושאים ועומק הרגש שבספר הצנום הזה מכסים על הליקוי הסגנוני, וכדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע, כדי לראות כיצד הסיפור הולך ונטווה אל שיאו.

The Harness Room – L.P. Hartley

אפרסמון

2022 (1971)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הפרח שתחת הרגל / רונלד פירבנק

כותרת משנה: ובו יסופר על נעוריה של הקדושה לאורה דה נזיאנזי ועל התקופה שחיתה בה

בעיר הבירה של פיסוארגה מחכה חצר המלוכה, ויחד איתה החברה הגבוהה כולה, לבואה של נסיכת אנגליה שעתידה להשתדך עם הנסיך יוּסף. הנסיך אינו מעוניין בה, אמו אינה מתלהבת מכלתה העתידית, לאורה, מי שרואה עצמה ארוסתו של הנסיך, ודאי אינה רוצה בה. אבל אלה הם מן הסתם נישואי תועלת פוליטיים. הנסיך הנרפה ישלים איתם, אמו תמצא בדוחק משהו חיובי לומר על הנסיכה, ולאורה תסתגר במנזר, לכאורה הרחק מהבלי העולם הזה.

לאלה מצטרפים מבקרים מלכותיים מתמרלנדיה, דוכסים, דיפלומטים וגבירות רמות מעלה, עיתונאית מכתיבת סדר יום, אנשי כמורה, וגם המוני העם המצטופפים – באופן המזכיר מחזות בני ימינו – לחזות בזיו פניה של הנסיכה וללקט שאריות מן הזוהר האופף את מעמד האצולה.

"הפרח שתחת הרגל" הוא ספר פרוע / יוצא דופן / נוקב / שטותי / סאטירי, או כל אלה גם יחד. רונלד פירבנק מיקם את העלילה במקום בלתי מזוהה, שיכול להיות כל בירה שהיא. הוא משתלח בהמוניות ובחומרנות של המעמד הגבוה, נועץ סיכות חדות בכמורה, ומגחיך את גיבוריו בשל צביעותם, שטחיותם, קלות דעתם, קשי לבם ואדישותם. פה ושם הוא משלב התיחסויות גם לעצמו, ליצירתו, ולאופן בו התקבלה. הדמויות בספר מגיעות ממקומות אמיתיים ודמיוניים – פיסוארגה, אנגליה, תמרלנדיה – נושאות שמות המעידים על מוצאן מרחבי הגלובוס – מרטינז, באשיר, ויליאם – ומעוטרות בכינויים המצביעים על דעתו של הכותב עליהן – הוד נרפותו הנסיך, הוד ראוותנותה השמלונית, סר מישהו משהו. בשל הניתוק של הספר מסביבה מזוהה ומתקופה מוגדרת, ובשל עיסוקו באופי האנושי, הוא רלוונטי למרות תשעים ותשע שנותיו.

מצד אחד, נהניתי לקרוא אותו, בעיקר בשל הרצינות המוסווה כהשתטות. מצד שני, קצת הלכתי לאיבוד בתוך הסחרחרה המילולית של פירבנק. יש לי תחושה שהיצירה, למרות האוניברסליות שלה, כוונה לחברה מאוד ספציפית ולדמויות שבני התקופה יכלו לנסות לזהות, והידע שחסר לי כבת תקופה מאוחרת הרבה יותר הפריע לי. שתי ההקדמות לספר – זו של המערכת וזו של הסופר – סוגרות מעט את הפער הזה.

בגלל הלהטוטים המילוליים של הסופר, אני מניחה שמלאכתו של ארז וולק היתה מאתגרת. מבלי להשוות בין מקור לתרגום, הקריאה השוטפת והמשועשעת בספר מעידה על מלאכת תרגום מוצלחת.

The Flower Beneath the Foot – Ronald Firbank

אפרסמון

2022 (1923)

תרגום מאנגלית: ארז וולק