שורשי השמים / רומן גארי

0770000177578

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

שורשי השמים - יד

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

רופא לבן אלים שחורים / אורי שורצמן

rofelavan_master

ד"ר אורי שורצמן, פסיכיאטר ישראלי, מתאר בספר "רופא לבן אלים שחורים" את חוויותיו כרופא בבית חולים מסיונרי ביערות הגשם שבגאנה. כפי שמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק במפגש של הרפואה המערבית עם הרפואה השבטית האפריקאית. בסיכום הספר הוא מציג שתי גישות רווחות ומנוגדות: האחת רציונלית, ולפיה הרפואה המערבית היא חלק מתהליך אבולוציוני המחסל אמונות תפלות, ולכן היא הדרך היחידה לטפל בחולים בכל מקום בעולם. העמדה ההופכית תרבותית-רומנטית, ולפיה רק מי שמכיר את הצופן התרבותי של החולה יכול לרפא אותו. העמדה הראשונה מתעלמת מן השוני הרגשי והתרבותי בין בני האדם, השניה מתעלמת מיתרונותיה של הרפואה המתקדמת. שורצמן מבקש להראות כי יש מקום לשתי הגישות זו לצד זו. החולה האפריקאי, כך הוא טוען, בוחר במי שיכול לעזור לו, יהא זה הרופא הלבן או הקוסם השחור, וההכרה ההדדית של המטפלים משתי האסכולות זה במעלותיו של זה מיטיבה עם המטופלים.

את מסקנותיו תומך הכותב בשורה של תיאורי מקרים מנסיונו. בפרק הראשון הוא דן בשאלת הדיכאון, ועומד על ההבדלים הניכרים בין דיכאון אירופי לאפריקאי. בין השאר הוא בוחן מדוע אצל האפריקאים הדכאוניים יש פחות נטיות אובדניות מאשר במדינות המערב (אולי משום המערכת החברתית התומכת), ולעומת זאת מדוע שכיחות יותר באפריקה הזיות (משום שאמונה בכישוף לסוגיו אינה נחשבת לסטיה מן הנורמה).

הפרק השני עוסק בתופעות היסטריות, ובלגיטימציה שהרפואה האפריקאית נותנת למחלות לא לגיטימיות. הכנסיה הפנטקוסטית מקיימת טקסי גירוש שדים, המשתלבים באמונות המקומיות, במקרים מסוג זה. שורצמן מתאר מקרה של גבר שעבר טראומה שבעקבותיה התעוור. הכומר, שביקש מהרופא לבדוק את האיש, האמין ששליחי השטן נכנסו לגופו, אבל היה סבור שלא די בגירושם, אלא יש לוודא שלא גרמו נזק לרקמות הגוף, ולשם כך יש צורך ברופא. הרופא, מצדו, לאחר שווידא שמדובר בעיוורון היסטרי, מסר אותו לידיו של הכומר, שכן, כדבריו, "לא היתה שום משמעות לאבחנה אם אכן שדים מרושעים הסתתרו בתוך גופו המעונה של ג'וזף, או רק קונפליקטים נפשיים שהתבטאו בתסמינים גופניים. כך או כך, לכומר היתה היכולת לטפל בגבר הסובל".

הפרק השלישי מוקדש לתפיסת המשפחה. מעמד מיוחד ניתן לאבות הקדומים, הווה אומר לכל אבות-אבותיו (ואמהות-אמהותיו) של האדם, וכל אדם הוא תמיד, מלידתו ועד מותו, וגם אחרי מותו, חלק ממרקם משפחתי רציף. הפסיכולוגיה המערבית שונה בתחום זה לחלוטין מזו האפריקאית. בעוד המערבית שמה דגש על האינדיבידואל, ומעודדת גידול ילדים לעצמאות ולנפרדות, הרעיון של ניתוק מופרך לחלוטין מנקודת המבט האפריקאית. ניתוק מההורה נתפס כהתכחשות לקיום העצמי.

הפרק הרביעי עוסק בסכיזופרניה, ומנסה לפצח מדוע מהלך המחלה באפריקה פחות חמור מאשר במערב. בחברות אפריקאיות רבות, האחריות לסכיזופרניה אינה מוטלת על גורמים גופניים, אלא על החולה, שמן הסתם ביצע מעשה מוטעה שפגם בהרמוניה של עם החברה ועם היקום. כתוצאה מכך, התסמינים של המחלה אינם נתפסים כמאיימים, מפני שיש להם הסבר רציונלי, והחולה אינו סובל מסטיגמה. הוא נשאר בתוך המסגרת המשפחתית, ואף נמצא לו תפקיד, כמו שירות במקדשים באתיופיה. הקבלה והלגיטימציה יכולות להסביר את השוני במהלך המחלה בין אפריקה למערב.

הפרקים הבאים עוסקים בהקדשה לכהונה, בתופעת המכשפות ובעובדה המפתיעה שאינן סובלות מהתנכלויות (ההשערה של שורצמן היא שקיומן ממחיש לילדים את הרע המוחלט, כאמצעי חינוכי להבנת הטוב המוחלט על דרך ההשוואה), במצבים דיסוציאטיבים (שינוי במצב ההכרה), ובהתמודדות הבריאה עם המוות, שההכרה בו מעניקה משמעות לחיים.

כל זה אולי עושה רושם דידקטי ופולמוסי, אבל "רופא לבן אלים שחורים" הוא ספר מרתק, הנקרא כשילוב של עיון עם פרוזה ספרותית משובחת. אורי שורצמן מתייחס אל הדמויות שהוא מתאר באהבה, ובעיקר בכבוד, פתוח לקלוט, לשנות תפיסות, ולאמץ את האמצעים הטובים ביותר לטפל בחולים. גם מי שאינו מסכים עם מסקנותיו, ייהנה מן החלון שהספר פותח אל תרבות שונה ובלתי מוכרת.

מומלץ בהחלט.

אריה ניר

2007

סקופ / אוולין וו

696970

סופר צעיר ומצליח בשם ג'ון בוט מבקש מידידתו מרת סטיץ', אשה מקושרת היטב, למצוא עבורו משרה שתרחיק אותו מאנגליה, לאחר שהסתבך בפרשית אהבים שלא עלתה יפה. האשה מבקשת מלורד קופר, בעליו של עתון, לשגר את בוט לישמעאליה, מדינה אפריקאית במשבר, ככתב לעניני חוץ. טעות בזיהוי מביאה למינויו של בוט אחר, ויליאם בוט, לאותו תפקיד. ויליאם הוא בעל אחוזה, המנהל חיי בטלה בחברת קרוביו ומכריו. כתחביב הוא כותב טור שולי לעתונו של לורד קופר, ובו הוא מספר על בעלי החיים בסביבתו. אחותו, שחמדה לה לצון, החליפה באחד מטוריו את שמות בעלי החיים, וויליאם, שכל שאיפותיו מסתכמות בשמירה על אורח חייו בדיוק כפי שהוא, מסכים לצאת לישמעאליה מתוך תחושה שהשליחות היא בעצם עונש על הטור השגוי, ואי הסכמה תוביל לביטול הטור. קומדית הטעויות הזו תעבור גלגולים נוספים בהמשך.

בלי שום רקע מעשי בעתונאות, יוצא איפה ויליאם לדרך, תמים כבן כפר. בתוך זמן קצר ימצא עצמו בחברה צינית,  שדרכיה תוסברנה לו על ידי קורקר, כתב של סוכנות ידיעות עתיר נסיון, עט להשכיר. העתונות, כך מתברר, אינה מדווחת על חדשות, אלא מייצרת אותן, ולאיש לא אכפת. קורקר מספר על כתב בכיר, שנרדם ברכבת בדרכו למדינה תחת מהפכה, והגיע למדינה שלווה. זה לא הפריע לו לכתוב כתבה משכנעת על הבריקדות ברחובות. תוך זמן קצר שוגרו לאותו מקום כתבים נוספים, שנאלצו לשלוח לעתוניהם דיווחים זהים, כדי לא לסכן את משרותיהם. המדינה נכנסה לפאניקה, ובתוך שבוע אכן פרצה שם מהפכה. "הנה, זה בשבילך כוחה של העתונות", סיכם קורקר את סיפורו. ויליאם יגלה כי התחרות בין העתונאים מתנהלת ללא חוקים, וכל אמצעי כשר כדי לייצר סקופ ולמנוע מאחרים לייצר אותו. כשעתונים בבית לוחצים לקבל ידיעות, והתנאים בישמעאליה אינם מצדיקים ידיעות כלשהן, אין לעתונאים ברירה אלא לגרד חדשות ככל שיעלה בידם. עתונאי אחד מסתגר בחדרו, ומעמיד פנים שהוא במקום אחר במדינה, משם הוא שולח דיווחים בלעדיים. עתונאי אחר משקיע "מאמץ", שואל את בעלת המלון לדעתה על המתרחש בארצה, ומתשובתה הבלתי עניינית הוא רוקח ידיעה. כשתושב זר בישמעאליה שולח את אשתו חזרה לארצם, נולדת כתבה על "הפליטים אחוזי הפאניקה". את בעלי העתונים והעורכים לא באמת מעניינת האמינות, כמו שמעניינת התפוצה, וכל אחיזת העיניים הזו, כך מסתבר, אינה מעניינת כהוא זה את הקוראים האדישים.

אוולין וו כתב את "סקופ" בהסתמך על חוויותיו שלו ככתב באתיופיה בזמן מלחמת איטליה-חבש השניה. בנוסף לביקורת הסאטירית שהוא מטיח בעתונות, הוא מפנה מבטו אל האריסטוקרטיה הבריטית המנוונת, כפי שהיא משתקפת בחבורה הלהגנית, חסרת התועלת, והמלאה בתחושת כבוד נבובה, המתגוררת באחוזתו של ויליאם. הוא מתייחס גם להתנהלות הקולוניאלית הדורסנית של מדינות אירופה באפריקה, ולגישתן המתעלמת לגמרי מתנאי המקום וממנהגיו. גם השלטון המושחת שמתפתח ברפובליקות האפריקאיות אינו יוצא נקי תחת עטו. בכל אלה הוא משלח בליסטראות, וביניהן הוא יורה חצים דקים ומושחזים ביעדים שונים. כך, לדוגמא, הוא מביא מדבריו של הלורד קופר: "דלתי תמיד פתוחה אפילו לאחרון"… לורד קופר עצר בחיפוש אחרי דוגמה מוחצת… "אפילו לאחרון מבקרי הספרות". כדאי לשים לב לפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה כולה, כמו שמו הטורפני של העתון, Daily Beast (וו עצמו עבד עבור ה-Daily Mail).

"סקופ" הוא ספר הומוריסטי וקליל לכאורה, אבל הסאטירה המושחזת שלו חושפת היבטים חברתיים רבי ענין, שברובם רלוונטים היום כפי שהיו בעת שנכתבו. נעים לקריאה, מעורר מחשבה, ומומלץ.

Scoop / Evelyn Waugh

זמורה ביתן

1990 (1964)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

תגידי שאת אחת מהם / אואם אקפן

984747

אוּאֶם אַקפָּן הוא כומר ישועי ניגרי. בספר "תגידי שאת אחת מהם" הוא מספר בחמישה סיפורים, המתרחשים בחמש מדינות אפריקאיות, על עוניה ועל סבלותיה של היבשת. במרכז כל הסיפורים עומדים ילדים או בני נוער, קורבנות חפים מפשע של נסיבות שאינן בשליטתם.

שני הסיפורים הראשונים מתארים עוני בלתי נתפס, והאמצעים האכזריים שהעניים נוקטים כדי להלחם בו. ב"סעודת כריסמס" מתוארת משפחה חסרת כל, המתקיימת בקושי מהכנסותיה של הבת הבכורה, בת שתים-עשרה, מזנות. "להשמין לגַבּון" הוא סיפורם של ילד וילדה, שהורחקו מהוריהם חולי האיידס, ונמסרו לדודם, שהוא אמנם מסור ואוהב, אך כשנקלע לקשיים כלכליים הסכים למכור את הילדים ולשלחם בדרכים בלתי חוקיות לגבון.

הסיפורים האחרים בספר נובעים ממלחמות הדת ומהמלחמות השבטיות. ב"איזו שפה זאת?" שתי ילדות בנות שש – האחת נוצריה, השניה מוסלמית – נאלצות לנתק את קשרי החברות ביניהן בשל מהומות דמים בין שתי הדתות. "רכבי הלוויות מפוארים" מתרחש כולו בתוך אוטובוס, שבו מצטופפים פליטים הנמלטים מאימת הטרור. מרבית הנוסעים נוצרים, מיעוטם פגאנים, וביניהם מנסה צעיר מוסלמי להסוות את עצמו לבל יבוצע בו לינץ'. ב"חדר השינה של הורי" שנאה בין-שבטית קורעת משפחה מעורבת.

דמויותיו של אקפן חיות ומשכנעות, ונוגעות מאוד ללב. מבטו חומל ובלתי מפלה, ונקודת המוצא שלו אנושית ואמפטית. הילדים, גיבורי סיפוריו, מנסים לנווט את חייהם בתוך משפחות בעלות תפקוד לקוי, ובתוך חברה סוערת, יצרית ואלימה. אקפן מיטיב לשקף את הערפל ואת המבוכה של הילדים, שאין בכוחם לנתח ולפרש את הכוחות המכתיבים את חייהם. שיאו של כל סיפור מגיע ממש בסיומו, חובט בקורא, שגם במהלך הסיפור חווה כאב וזעזוע.

הליקוי המשמעותי היחיד בספר הוא בבחירת השפה. כשהסופר הוא המספר, או כשאחד הילדים מתאר את הארועים במבט לאחור, השפה נאה ובהירה. כשהדוברים הם המקומיים, אקפן בחר לייצג את שפתם נאמנה: הדוברים הבלתי משכילים מתבטאים בתערובת צרפתית משובשת עם לשון מקומית משובשת, ורמת העילגות שלהם מקשה על הקריאה עד כדי אי הבנה. את הצרפתית הצלחתי בדרך-כלל לפענח, אבל את השפות המקומיות לא הבנתי כלל, והבחירה להמנע מתרגום נראתה לי שגויה. באחד הסיפורים נוספו קשיים נוספים, כששלוש דמויות סבלו מחוסר יכולת לבטא אותיות מסוימות.

הסיפורים כולם קורעי לב וכתובים היטב (למעט, כאמור, שפת השיחות), והמעניין מכולם בעיני הוא "רכבי הלוויות מפוארים", שבו הנוסעים דנים בין השאר בנסיבות שהובילו לאומללותה של אפריקה: שרטוט הגבולות המלאכותי, החיבור הכפוי של אזורים נוצרים עם אזורים מוסלמים, התערערות המבנה השבטי בעקבות הקולוניאליזם, וניהול כלכלי כושל. הסיפור הזה מציג גם את התעמרות השלטונות באומללים. בסצנה מייצגת, השוטרים נכנסים לאוטובוס, וגובים מהנוסעים – כולם פליטי טרור רצחני – שוחד תמורת הזכות להשתמש בשרותים. מי שאין ידו משגת נאלץ להתאפק.

ספרו של אואם אקפן מעניק קול ופנים לילדים האפריקאים, ואני ממליצה על קריאתו.

תגידי שאת אחת מהם / אואם אקפן

Say You’re One of Them – Uwem Akpan

עם עובד

2017 (2008)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

אמריקנה / צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

200703695b

איך כותבים ספר על בעית הגזע בארה"ב? הנה מה שנאמר בנושא בשיחת רעים, חבריה האמריקאים של איפמלו, גיבורת "אמריקנה":

אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע.

איפמלו אינה אפרו-אמריקאית. היא מהגרת מניגריה, שחורת עור, שמעולם לא חוותה את נושא הגזע עד שהגיעה לארה"ב:

אני באתי ממדינה שבה הגזע לא היה בעיה; לא ראיתי את עצמי שחורה, ונעשיתי שחורה רק כשבאתי לאמריקה.

כחדשה זה מקרוב באה יש לה נקודת מבט חיצונית, אותה היא מביעה בבלוג הפרטי שלה – "בלוגזענחמד או הבחנות שונות על שחורים אמריקאים (שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא-אמריקאית" – שצובר עוד ועוד קוראים ואוהדים, עד שהוא הופך למקור הפרנסה שלה.

על נקודת המבט החיצונית שלה, הלא לחלוטין מעורבת, אומרת אחותו של בן-זוגה, תוך שהיא מאבחנת גם את ההתיחסות הציבורית לאמירות בנושא של אפרו-אמריקאים:

היא אפריקאית. היא כותבת מבחוץ […] אילו היתה אפרו-אמריקאית, רק היו מתייגים אותה כזועמת ומנדים אותה.

איפמלו היא אכן זרה לכל אורכו של הספר. כילדה וכנערה שאפה להתרחק מניגריה מולדתה, בשל המחנק שתחת משטר החונטות הצבאיות, וכשקיבלה אשרת סטודנט לארה"ב לא היססה לנצל אותה. למרות קשיי הפרנסה וההתאקלמות הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים, אבל אחרי כשלוש-עשרה שנים תקפו אותה תחושת תיפלות וחוסר מנוחה, שהובילו לתהיה על חיים אחרים שיכלו להיות לה, ומכאן לגעגועים לניגריה. הספר נפתח כשאיפמלו בשלבים האחרונים של התארגנות לעזיבה. גם אחרי השיבה היא לא תהיה לחלוטין בת המקום, דבק מה משהו מה"אמריקנה".

הפרק האמריקאי בספר, המהווה את רובו, עוסק במגוון נושאים המעסיקים את אדיצ'יה, שהשאילה לאיפמלו פרטים מן הביוגרפיה שלה עצמה: מהי אפריקניות, מה יודע העולם על אפריקה, איך מרגיש אפרו-אמריקאי בארה"ב, ההתיחסות האמריקאית לשאלת הגזע. הנה שני ציטוטים בנושאים אלה, שניהם מתוך ה"בלוגזע":

"אולימפיאדת דיכוי" זה מה שאמריקאים ליברלים פיקחים אומרים כדי שתרגיש טיפש וכדי לסתום לך את הפה. אבל אולימפיאדת דיכוי אכן מתקיימת פה. מיעוטים גזעיים אמריקאיים – שחורים, היספאנים, אסיאתים ויהודים – אוכלים כולם חרא מלבנים, חרא מסוגים שונים, אבל חרא בכל זאת. כל אחד מהם מאמין בחשאי שהוא אוכל את החרא הכי נורא. אז לא, אין שום אגודת מדוכאים מאוחדת. אבל כל האחרים חושבים שהם יותר טובים מהשחורים, כי הרי הם לא שחורים […] אז לובן הוא הדבר לשאוף אליו […] למיעוטים רבים יש כמיהה מסוכסכת ללובן ואספי, או ליתר דיוק לזכויות היתר של לובן ואספי.

[…] אם קופאית שחורה נותנת שירות גרוע לאדם לא-שחור בתור לפניך, תחמיא לנעליים של אותו אדם או משהו בדומה כדי לפצות על השירות הפגום, כי אתה אשם בפשעי הקופאית באותה מידה […] אם אתה יוצא לאכול במסעדה, תן בבקשה טיפ נדיב. אחרת האדם השחור הבא שייכנס למסעדה יזכה לשירות נורא, כי מלצרים נאנחים כשהם מקבלים שולחן שחור. שהרי לשחורים יש גן שמונע מהם לתת תשר […] אם אתה מספר לאדם לא-שחור על משהו גזעני שקרה לך, תוודא שאתה לא מריר. אל תתלונן. תהיה סלחני. אם אפשר, תצחק על זה. והעיקר, אל תדבר בכעס.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא חווית המהגר. איפמלו חווה אותה בארה"ב, אובינזה – גיבורו השני של הספר – חווה אותה באנגליה. הציטוט הבא מעניין בעיני. הוא מתייחס אל הגירה מסיבות שבמדינות הקולטות נראות "אמורפיות", בניגוד להגירה של פליטים מטעמים של עוני או של רדיפות:

[הם] הבינו כולם את המנוסה ממלחמה, מעוני מהסוג שמוחץ נשמות אנוש, אבל הם לא יבינו את הצורך לברוח מהאפתיה מבשרת הרעות של חוסר ברירות. הם לא יבינו למה אנשים כמוהו, שלא ידעו מחסור כל חייהם אך שקעו בביצה של אי-נחת, שהותנו מלידה לצפות לעבר מקום אחר, משוכנעים לנצח שחיים אמיתיים קורים באותו מקום אחר, נחושים בדעתם כעת לעשות דברים מסוכנים, דברים לא חוקיים, כמו לעזוב את מולדתם, כשאיש מהם לא גווע ברעב, לא נאנס ולא בא מכפר שרוף, אלא רק רעב לברירה ולוודאות.

בתחילת הספר התוודענו לניגריה של המשטר הצבאי. איפמלו שבה אל ניגריה אחרת, ודרכה אנו עורכים היכרות עם החברה הניגרית של ימינו, עם המתעשרים החדשים, עם הפתיחות למערב והשלכותיה.

את מגוון הנושאים המרשים והמעניין הזה עוטף סיפור אהבה. איפמלו ואובינזה נפגשו בתיכון, ונוצר ביניהם קשר מיידי שהפך לחברות אמיצה ולאהבה. אובינזה חלם כל חייו להגר לארה"ב, וכשאיפמלו קיבלה אשרה עודד אותה לנסוע בידיעה שיגיע אחריה. כשלא הצליח לקבל אשרה, ניצל הזדמנות להגר באופן לא חוקי לאנגליה, עד שגורש חזרה. הפרידה הפיזית בין השניים לא הרחיקה אותם רגשית זה מזה, ובמשך תקופה ארוכה התכתבו, עד שטראומה שחוותה איפמלו גרמה לה להשתתק ולהתנתק. כשחזרה לניגריה אובינזה כבר היה נשוי ואב לילדה.

"אמריקנה" הוא ספר מרשים, שלמרות מגוון הנושאים הכבדים שבהם הוא עוסק הוא אינו משעמם. להפך, הוא קצבי, מרתק, מבריק, והוא מכריח את הקורא להרהר בנאמר בו ולהקדיש תשומת לב למסריו. מומלץ לא להחמיץ אותו.

Americanah – Chimamanda Ngozi Adichie

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה / אלכסנדרה פולר

d7a9d7a2d7aa-d794d7a7d795d7a7d798d799d799d79c-d7aad797d7aa-d7a2d7a5-d794d7a9d79bd797d794

אלכסנדרה פולר מתארת בספר זה את חיי משפחתה באפריקה, כשהיא מתמקדת בדמותה של אמה. בפרקים הראשונים לא נהניתי מהספר: הוא קפץ בין זמנים ובין נושאים, והיה לי הרושם שהוא עומד להצטמצם לתחום המשפחה בלבד, במקום להרחיב את היריעה לרקע המהותי עד מאוד לסיפור – הקולוניאליזם באפריקה ונפילתו. כמו כן לא אהבתי, בלשון המעטה, את מה שנראה לי כגישה מזלזלת בדמות האם, בעיקר כשהיא שבה ומזכירה את טינתה של האם אל מה שהיא מכנה "הספר האיום", כשהיא מתכוונת לספר קודם שכתבה, ובו תיארה את אמה ללא כחל ושרק על כל בעיותיה (Don't Let's Go to the Dogs Tonight: An African Childhood – לא תורגם לעברית). לשמחתי, עד מהרה הספר קיבל כיוון ותוכן, מה שנראה כזלזול התברר כהערצה, ואני יכולה להמליץ עליו ללא הסתיגויות.

הוריה של אלכסנדרה קשרו את חייהם באפריקה. הם אהבו את המרחבים, את החופש, והתעלמו מהעוולות שגרמה ההתישבות האירופאית לתושבים השחורים של היבשת. באפריקה הם שכלו שני ילדים, חייהם היו נתונים בסכנה כשהאוירה הפוליטית-חברתית השתנתה, רכושם אבד, ולמרות הכל הם נאחזו במקום בציפורניים. נסיון חד-פעמי להתיישב באנגליה לא עלה יפה, וגעגועיהם משכו אותם חזרה. אלכסנדרה פולר מתארת בתערובת של הומור וכאב את גלגולי המשפחה, וממרחק של זמן ומקום (היא מתגוררת בארה"ב) היא יכולה לתאר באופן נייטרלי את ההתפתחויות ביבשת, ובעיקר ברודזיה

במרכז הספר, כאמור, עומדת אמה של הסופרת. ניקולה פולר מאפריקה המרכזית, כפי שהציגה את עצמה, היתה אשה גדולה מהחיים, נפש חופשיה, לא כבולה למוסכמות, שידעה למצות כל רגע בחיים, והיתה אמוציונלית וספונטנית וראוותנית ומלאה אהבת חיים. לרוח הגדולה הזו היה מחיר: היא שתתה יותר מן הרצוי, שקעה בדכאונות, וככל הנראה לקתה בהפרעה דו-קוטבית. הסופרת מתארת אותה בהומור מושחז, ולוקח זמן להבין שתחתיו מסתתרת אהבה גדולה, אפילו הערצה.

"שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה" הוא מן הספרים שנשארים עם הקורא הרבה אחרי שהקריאה הסתיימה. הוא משלב במינון מושלם את הפרטי עם הכללי, הוא מעשיר בידע – היבט שאני מאוד מעריכה בספרים, והוא מצליח היטב לקרב את הדמויות מן העבר הזר ההוא אל הקורא של היום.

Cocktail Hour Under the Tree of Foregetfulness – Alexandra Fuller

הוצאת כתר

2013

תרגום מאנגלית: חנה כהנא

עינים של טוארג / אלברטו וסקז-פיגרואה

1002095

טוארג הוא שבט של רועים נודדים החי בסהרה. הספר מתרכז במשפחה אחת, משפחת סאיה, שבשל נסיבות פוליטיות נאלצה להתרחק מבני השבט האחרים, והתישבה באזור נידח במיוחד, שאפילו בני טוארג למודי החום והיובש נמנעים מלהתקרב אליו.

אותן נסיבות פוליטיות שהזכרתי מפורטות בספר קודם של אותו סופר, שלא תורגם לעברית. קצת תמוהה הבחירה לתרגם דווקא את ספר ההמשך, אבל בשלב די מוקדם בספר יש הסבר על מה שהתרחש קודם, כך שהוא מצליח לעמוד בזכות עצמו.

משפחת סאיה חפרה בעמל רב באר שמספקת מים במשורה, די כדי להשקות את הצאן הדל וכדי לטפח חלקת ירק. כמה שנים אחרי שהתישבו במקום פולשים לחייהם נהגי מירוץ הראלי, ואחד הבריונים שבהם מזהם את הבאר. מכאן מתפתח עימות, שמידרדר לקרב של ממש. ליבו של העימות, והוא זה שעושה את הספר מיוחד ומעניין, הוא בפערים בתפיסות העולם של בני טוארג מול נציגי העולם המערבי.

יצוין לזכותו של הסופר, שלמרות שנטית ליבו היא אל האפריקאים, הוא אינו נופל למלכודת של טובים מול רעים. בני טוארג אוחזים בעמדת מוצא של "הכבוד מעל הכל", אך מוכנים להתגמש בבוא הזמן, ואפילו מוכנים לקבל כסף שבעיניהם הוא טמא. ה"פולשים" האירופאים אינם עשויים מקשה אחת – יש ביניהם בריונים, יש עבריינים, יש תאבי בצע, ויש גם אנשים טובים שמנסים לפשר ולגשר.

הספר כתוב בסגנון פשוט מאוד, שתחילה הפריע לי. המבנה הוא של משפטים קצרים ובלתי מתוחכמים, לפעמים המסר מועבר אל הקורא בכפית כשהוא לעוס היטב. אבל ככל שנכנסים אל תוך הספר, הסגנון חדל להפריע, ובמידה מסוימת הוא אפילו משתלב בקצב ובתוכן של העלילה. לקראת סיום יש בו קטעים קצת פשטניים (לדוגמא, עבריין פשוט שפתאם מסוגל לבחון את חייו בראיה פילוסופית), אבל הסך-הכל מושך לקריאה, מאיר חיים שלא הכרתי, ועוסק בצורה מעניינת במפגש התרבויות.

Tuareg – Alberto Vazquez Figueroa

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (1980)

תרגום מספרדית:מרינה גרוסלרנר

מהו המה / דייב אגרס

0902044

זהו סיפורו האמיתי של ולנטינו אצ'אק דנג, וסיפורם של "הילדים האבודים" של סודן. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, פרצה – ולא בפעם הראשונה – מלחמת אזרחים בסודן: העילה הפעם – התנגדותם של בני הדרום הנוצרים להחלת חוקי האיסלם של השלטון בחרטום. אבל נדמה שזהו רק תירוץ: המתיחות בין השבטים ובין הדתות היא עתיקת יומין. ביומיום הם מצליחים להגיע לסטטוס קוו שכולם נהנים ממנו, אבל קל מאוד להלהיט את היצרים ולנצל אותם לצרכים של משחקי כוח ותאוות בצע. מעורבים פה נפט ואדמות מרעה, וגם גורמים מבחוץ בוחשים ומנסים להפיק תועלת לעצמם. מעשי אכזריות הופכים לשגרה, משפחות נקרעות, נשים נאנסות, ילדים נחטפים לעבדות. בני הדרום מתחילים לנהור בהמוניהם אל מעבר לגבול, ובתוכם אלפי ילדים.

הספר מתאר את מסעו של אצ'אק מכפרו ההרוס אל עבר אתיופיה, משם חזרה לסודן, ואחר-כך לקניה, עד שהוא מגיע בסופו של דבר לארצות-הברית, במסגרת מחווה של זו האחרונה לישוב "הילדים האבודים".

כואב מאוד לקרוא את הספר, וקשה לכתוב על כל הדברים הכואבים שבו. הכאב הוא בתמונה הגדולה, אבל גם בפרטים הקטנים שהוא מזכיר כבדרך-אגב. לדוגמא, ממש לפני ההגעה למחנה הפליטים הזדמן להולכים להמיר את מעט חפציהם באוכל. היו כאלה שמכרו את הבגדים שלגופם, כי זה כל מה שהיה להם. במשפט קצר, כאילו אגבי, הוא מספר שמאוחר יותר הם התחרטו על כך, כי במשך חצי שנה הם התהלכו עירומים, פשוטו כמשמעו. עד שהעולם שמע על המתרחש בסודן, עד שהתארגנו כוחות הסיוע, הם נותרו ללא בגדים. קשה להעלות על הדעת עליבות והשפלה שכאלה.

הספר כולו קורע לב. הנה קטע שלא אשכח לעולם:

(הבהרה: הראי שעליו הוא מדבר במשפט הראשון אינו ראי של ממש. הילדים מנחשים את מראה פניהם על פי מראה חבריהם)

בראי של ויליאם ק' לא נראיתי טוב ביום ההוא. הלחיים שלי היו שקועות, העיניים מוקפות טבעות כחולות. הלשון שלי היתה לבנה, עצמות האגן שלי בלטו מבעד למכנסים הקצרים. הרגשתי כאילו הגרון שלי מצופה עץ ועשב. הנסיון לבלוע גרם כאב עצום. ילדים דברו בידים מונחות על גרונם, מנסים לעסות לחות אל תוכם. אני שתקתי, והמשכנו ללכת. אחר הצהרים היה איטי מאוד. לא היינו מסוגלים ללכת בקצב שמתקרב לקצב שהלכנו בו בתחילת המסע. התקדמנו מעט כל כך. ביום ההוא ויליאם ק' ביקש לעצור לעתים קרובות.
רק לעצור ולעמוד לרגע, הוא אמר.

והיינו עוצרים וויליאם היה נשען עלי, מניח יד על כתפי. הוא היה נושם שלוש נשימות ואומר שהוא מוכן להמשיך. לא רצינו לפגר מאחור.
אני מרגיש כבד כל כך, אצ'אק. אתה מרגיש כבד ככה?
כן, כן, ויליאם, כולם מרגישים.

אחר הצהרים התקרר, והיה קל יותר לנשום את האוויר. עברה שמועה לאורך הטור שמישהו מצא נבלה של דיק-דיק. הם הבריחו את הנשרים, ועכשו ניסו למצוא מעט בשר אכיל על עצמות החיה.
אני צריך לנוח שוב, לחש ויליאם ק`. – כדאי שנשב קצת.

לא הסכמתי שכדאי שנשב, אבל ויליאם ק` כבר עשה את דרכו אל עץ, ועד מהרה ישב תחתיו, ראשו שעון על הגזע.
אנחנו צריכים ללכת, אמרתי.

ויליאם ק' עצם את עיניו. – אנחנו צריכים לנוח. תנוח איתי, אצ'אק.
הם מצאו דיק-דיק.
זה נשמע טוב.

הוא הביט אלי וחייך.
אנחנו צריכים להשיג משהו מהבשר. הוא ייגמר בתוך שניה, ויליאם.

הבטתי בשעה שעיניו של ויליאם ק' עפעפו, עפעפיו נעצמו לאיטם.
תכף, הוא אמר. – אבל שב שניה. זה עוזר לי. בבקשה.

עמדתי מעליו, מצל עליו, נותן לו רגעים אחדים של שלווה. ואז אמרתי שהגיע הזמן ללכת.
עוד לא, הוא אמר.
הבשר ייגמר.
לך תקח קצת. אתה יכול לקחת קצת ולהביא לי?

יסלח לי אלוהים, אבל חשבתי שזה רעיון טוב.
אני אחזור, אמרתי.
יופי, הוא אמר.
אל תעצום עינים, אמרתי.
בסדר, הוא אמר. הוא הביט בי והנהן. – אני צריך את זה. אני מרגיש שזה עוזר לי.

עיניו נעצמו לאטן, ואני רצתי להביא את חלקנו בחיה. בזמן שלא הייתי שם, החיים אזלו מויליאם ק' ובשרו חזר לאדמה.

את העטיפה המרשימה אייר ועיצב אמרי זרטל.

What Is the What: The Autobiography of Valentino Achak Deng – Dave Eggers

הוצאת מחברות לספרות

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין