כוחו של אחד / ברייס קורטני

992193

עד שהיה בן חמש גדל פיקֵיי בחווה של סבו בדרום אפריקה בחסותה המגוננת של אומנת שחורה. כשאמו לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה, נשלח הילד לפנימיה. בשל גילו הצעיר, בשל תמימותו, ובשל השתיכותו למיעוט האנגלי בקהילת ילדים בורים (אפריקאנרים, לבנים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי), הפך קורבן לילדים גדולים ממנו. השנה היא 1939, המלחמה בפתח, הבורים תומכים בהיטלר, בין השאר בשל שנאתם לאנגלים, וחייו של הילד הופכים לגיהינום, נתון לשרירות ליבם האלימה של הילדים, וגם לזו של המבוגרים המנהלים מוסד חינוכי דיקנסי.

השם שניתן לילד על ידי אמו אינו מוזכר בספר. כינויו הראשון, שניתן לו על ידי הילדים המתעללים, הוא פיסקופ, ראש פיפי. את השם פיקיי, שאימץ לעצמו כשמו היחיד, נתן לו עובד רכבת בשם הופּי, שהשגיח עליו כשנשלח בגיל שש להתגורר שוב עם אמו ועם סבו, שעזבו את החווה ועברו לעיירה. כשהציג את עצמו בפני הופי כפיסקופ, משום שאחרי שנת הזוועות חשש להציג את עצמו בשם אחר, שינה הופי את הכינוי לפיקיי. הופי, שהיה מתאגרף מצליח, הנחיל לילד לא רק את שמו, אלא גם את יעודו, להיות אלוף העולם במשקל מעורב. המפגש הקצר עם הופי נטע בילד נחישות, לעולם לא להיות שוב קורבן.

"כוחו של אחד" מתאר את חייו של פיקיי עד גיל שמונה-עשרה, כשינצור בלבו את עצתו של הופי, "קודם עם הראש, אחר כך עם הלב", ויבצר את נחישותו באמצעות עצותיהם של תומכיו, ביניהם דוק, גיאולוג ובוטניקאי גרמני, שיאמר לו, "כוחו של האחד הוא האומץ להשאר נבדל, לרדת לחקר האמת ולא להתפתות למוסכמות או לטיעונים התקפים-לכאורה של אלה השואפים לשמר את כוחם, יהיה המחיר אשר יהיה". דוק הוא אחד מן המלאכים השומרים על פיקיי, וכשייכלא משום היותו זר ייפתח בפני פיקיי לראשונה עולמם של אנשי השוליים, והוא ייחשף לעוולות הגזענות ולדיכוי של השחורים. הספר מתואר מנקודת מבטו של ילד יחד עם תובנותיו של מבוגר, ופיקיי יתוודע לא רק לדעות קדומות ולאפליה על רקע צבע עור שונה, אלא גם לקנאות דתית בדמותה של אמו הפנאטית, ולאפליה על רקע אמונה בדמות חברו היהודי היימי.

תערובת הנושאים הזו מעניינת מאוד, אבל הביצוע לוקה בנטיית ספרי ביכורים מסוימים להפגין על הנייר את כל שיש לסופר להציע. כתוצאה מכך הספר מאריך מאוד בתיאור כל פרט, שולי ככל שיהיה, ביומיום של פיקיי, ומבליע בתוך כך את הנושאים החשובים הרבה יותר, שהיו אמורים מן הסתם להחשף באמצעות העלילה, בעיקר את נושא האפרטהייד. פיקיי, עם כל רגישותו, מרוכז לגמרי בעצמו, ויחסו אל שחורי העור הוא בסופו של דבר מתנשא, למרות שאין ספק שלא לזה התכוון הסופר. את היהודים שנקרים בדרכו הוא מעריך, אבל תיאוריהם סטראוטיפיים. הקורא לומד בפרטי פרטים על אגרוף, על עבודה במכרות נחושת, על רוגבי, על קקטוסים ועוד. משמח ללמוד, והכתיבה של ברייס קורטני טובה בכל פרק בנפרד, אבל העומס מייגע, והספר, משום כך, מדשדש. סיומו של הספר, המהווה סגירת מעגל, הוליוודי, וחבל.

The Power of One – Bryce Courtenay

כרמל

2018 (1989)

תרגום מאנגלית: מרב מילר

מודעות פרסומת

אני, נלסון מנדלה / נלסון מנדלה

d790d7a0d799-d7a0d79cd7a1d795d79f-d79ed7a0d793d79cd794-d7a9d799d797d795d7aa-d7a2d79d-d7a2d7a6d79ed799

כותרת משנה: שיחות עם עצמי

נלסון מנדלה הוא מדמויות המופת של זמננו. האיש ישב בכלא קרוב לשלושים שנה, שבמהלכן היה נתון לשרירות ליבם של הסוהרים, מכתביו ברובם לא נשלחו לנמעניהם, ומכתבים שנשלחו אליו לא תמיד הגיעו, שעות הביקור אצלו קוצצו בעקביות, וכשאמו נפטרה ובנו נהרג בתאונת דרכים לא אפשרו לו לצאת ללויות. ועוד לא הזכרתי את הסיבה שהביאה אותו לכלא – מדיניות האפרטהייד הגזענית המרושעת. כתוצאה מכל אלה היו רוב בני האדם יוצאים לחופשי חדורי שנאה ותאוות נקם, אבל מנדלה בחר בדרך של הידברות ושיתוף פעולה, והביא למהפך של ממש בדרום אפריקה. באחד הקטעים שהרשימו אותי ביותר בספר, הוא מתכנן ארוע ברביקיו, ורוצה להזמין אליו כמה מן הסוהרים, כולל סוהר שהתעלל פיזית באסירים. לגמרי נקי מרגשות טינה.

יש משהו מטעה בשם הספר, שכן מנדלה אמנם נתן את ברכתו למיזם, אבל לא היה שותף לביצוע. השם "שיחות עם עצמי" נושא הבטחה לקטעי הגות מעמיקים, אבל הספר נערך מתוך תפיסה אחרת לגמרי. הוא מורכב מדברים שכתב מנדלה במשך השנים – קטעים מתוך מכתבים, פסקאות מתוך ספר המשך לאוטוביוגרפיה שלא ראה אור, הערות ותזכורות לעצמו – ומקטעי שיחות עם מראיין ועם ידיד שתיווך בינו לבין המו"ל של ספרו האוטוביגרפי (ראה אור בעברית בשם "לוחם חרות").

בתחילה לא הבנתי את ההגיון שבמבנה הזה, שכן לפחות בחמישים העמודים הראשונים הוא נראה לי מקוטע ובלתי קוהרנטי. אבל בהדרגה עלתה וצפה דמותו של מנדלה מתוך קטעי הדברים, והמנהיג והאיש הפרטי נעשה מוכר וקרוב. התערובת של קטעי מדיניות ותפיסת עולם, עם קטעים פרטיים של אדם בודד העוקב בתאו אחר משקל ולחץ דם, ועם כאבו של איש משפחה שמורחק מילדיו, מתחברת לשלם הגדול מסכום חלקיו. אין ספק שנלסון מנדלה ראוי להיות מצוטט ומוכר. בנוסף להיכרות עם מנדלה למדתי מהספר עובדות שלא ידעתי אודות המאבק באפרטהייד.

הנה ציטוט (חלקי) של דברים שאמר מנדלה בענין תפיסתו את בני האדם:

סטנגל (המראיין): אנשים אומרים, "הבעיה הגדולה של נלסון מנדלה היא שהוא מגזים בנכונות שלו לראות את הטוב אצל אנשים אחרים". איך אתה מגיב על זה?

מנדלה: …אומרים את זה ממש מאז שנות הנעורים שלי, ואני לא יודע… אולי באמת יש בזה גרעין של אמת. אבל אם אתה דמות ציבורית, אתה חייב להניח שאנשים הם בעלי יושרה עד שיוכח ההפך… רק כאשר מוכח ההפך, רק אז אתה צריך להתמודד עם הענין, עם הפרת האמון הזאת, ולשכוח מזה. משום שבחיים זאת הדרך להסתדר עם אנשים… חובתנו היא לעבוד עם בני אנוש כבני אנוש, לא משום שאנחנו חושבים שהם מלאכים… אני לא רוצה לפחד מהעובדה שאדם עושה כמה טעויות ויש לו חולשות אנושיות. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מושפע מזה.

בשורה התחתונה: ספר ראוי מאוד לעיון.

Conversations with Myself – Nelson Mandela

הוצאת אחוזת בית

2013

תרגום מאנגלית: קובי מידן