סיפור הצלחה / רינת שניידובר

אדם, בן שלושים ושש, עומד על גג בנין פנורמה בתל-אביב ומתבונן מטה ברחוב. החלטתו נחושה לקפוץ אל מותו, אבל הוא מתמהמה. יורד לקנות לעצמו משהו לאכול, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, משתרע על ספה עזובה, ניגש למעקה ומתרחק ממנו, וכל הזמן חושב. מחשבותיו מתרוצצות אל תחנות בחייו, אל בני משפחתו, אל אהובותיו, אל הצלחתו כאמן, אל החלטתו לא ללדת ילדים, אל עבודתו בעבר כמטפל בגופות במכון לרפואה משפטית, ואל תוכניותיו לקריירה עתידית. "אילו מין מחשבות אלו, חשב. מחשבות מטופשות, יום־יומיות. הוא רצה לחשוב מחשבות עמוקות". כל ההרהורים הללו מתכנסים שוב ושוב אל שאלת משמעות החיים, ומסקנתו הנחרצת היא שאין כזו.

בערך בשליש הספר חשבתי שכדאי שמישהו יבוא וידחף את אדם מן הגג, כי הוא הצטייר לי כטיפוס נרגן ללא סיבה, כזה שאינו יודע להעריך את כל הטוב שנפל בחלקו, כזה שבכל טוב מוצא את הרע ומתלונן עליו. אבל בו-זמנית, ולמרות הסתירה הברורה בין שתי התחושות, ריחמתי עליו. קשה מאוד לחיות עם בליל הרגשות שמתרוצצים בו. הוא פוחד למות, והוא פוחד לא למות. החיים מפחידים אותו. פעילות יומיומית פשוטה מתישה אותו. "אדם מתוסכל שהצליח בחיים. אדם מאושר אומלל". הוא אמן מוערך, מציג בתערוכות, שתי נשים מאוהבות בו ומוכנות לחלוק בו, הוא אינטליגנטי, כנראה מעל הממוצע, מצבו הכלכלי איתן. "לא היה חסר לו כלום. הוא היה משועמם. אולי היה מפונק מדי, אולי ביקש יותר מדי מהחיים". רובנו תוהים על משמעות החיים, אבל רוב הזמן פשוט מתעלמים באלגנטיות מן השאלה, שקועים בחיים עצמם, מוצאים יופי ומטרה בפרח שפורח, בילד שצוחק. לאדם אין את היכולת להתעלם. לכן הוא מיוסר. לכן הוא משקיף מלמעלה על הרחוב ותוהה אם בסופו של דבר יקפוץ.

אדם הבין כבר בגיל צעיר שבעצם לא ביקש לבוא לעולם, והאשים את הוריו שילדו אותו אל רצף של אומללויות. אבל בגיל מבוגר יותר נוסף לתחושתו זו העצב על שעולמו הפך אפור, רגיל, משעה שהחל ליטול תרופות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית. הוא אינו רוצה להחזיר את המצב לקדמותו, שכן תקופות המאניה לוו אצלו באלימות שיכלה לגרום לו לאבד הכל, אבל הוא סובל קשות מן הגמילה מן האופוריה, מן המאניה שעזרה לו להרגיש חי. למרות שבמבט מבחוץ נראה שיש לו הכל, ושהכל בא לו בקלות, קשה להיות הוא. הימצאותו היום על הגג נראית לפתע כמו פתרון הגיוני.

רינת שניידובר כתבה ספר אמין מאוד, ישיר, נוגע ללב, מתעתע כמו אישיותו המורכבת של אדם, ומטריד. הוא מטריד לא רק בגלל גורלו של היחיד המתואר בו, אלא משום שהיחיד הזה יכול לייצג, בשל הסתירות הפנימיות שבמעשיו ובמחשבותיו, אנשים רבים, וכל קורא יוכל לזהות בו משהו משל עצמו ולהיות שותף להתחבטויותיו, גם אם לא למסקנותיו. סגנונה ריתמי, זורם עם אדם אך מחשק את הסיפור בחזרתיות נוקשה על המלים "חשב והביט מטה, אל הרחוב הסואן". את הספר הקדישה "לעצמי", והאינטימיות הזו באה לידי ביטוי בהתיחסותה אל גיבורה.

האם אדם יעזוב את הבנין דרך המעלית או דרך המעקה? לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת, אבל לכל סיפור יש סוף, והסופרת סוגרת את שלה, כפי שפתחה אותו, בישירות ובעוצמה.

מיוחד ומומלץ.

אפיק

2022

אבא חלליות / יונתן ורדי

"אבא חלליות" הוא המשכו של "אבא מתחיל", שבו, כשמו, יונתן ורדי החל להתרגל למעבר מלא-הורה להורה. את תחושותיו הביע באמצעות מכתבים קצרים שכתב לבתו הבכורה נינה בשלוש השנים הראשונות לחייה. הספר החדש נפתח עם לידתו של הילד השני, אלישע, והוא מורכב ממכתבים לשני הילדים, בעיקר לבכורה, ומקטעים שכתב לעצמו.

האם אבהות היא גורל או שאפשר לבחור דרך? אני מנסה בכל כוחי להמלט מהתבנית שירשתי, לדחוף אותה הרחק ממני, אם זה בכלל אפשרי, אבל האם אצליח ליצור מרחב מוגן, לתת את הבסיס היציב של אבא שתמיד אוהב, של אבא ששומע ומקשיב ורואה, אבא שהוא פנס מאיר בדרך ולא צל שיש להתחבא מפניו. אבא שלא צריך לראות חלליות כדי לזכות באהבה ממנו. אנסה ככל יכולתי.

הוריו של יונתן ורדי התגרשו בעודו ילד, ואביו נהרג בגיל צעיר יחסית בתאונת דרכים. עוד קודם לכן לא היה נוכח דיו כאב. בהעדר מודל אבהי לחיקוי, הבן, בהופכו לאב בעצמו, מגשש את דרכו. הדברים שהוא כותב לילדיו ולעצמו משקפים התלבטויות שמלוות כל הורה, אך מועצמות בשל ההיסטוריה הפרטית שלו. "ככל שאני יותר אבא לך, אני מרגיש יותר את האין אבא לי", הוא כותב לנינה.

הקטעים הקצרים בספר מנציחים רגעים מקסימים, וגם מעיקים, ביומיום המשפחתי. משפט מבריק שנינה אומרת, חיוך של אלישע, התמודדות עם המטלות האינסופיות של כביסה-נקיון-אוכל וכיוצא באלה, חיכוכים עם אשתו, הצורך לבחור בין החלטות חינוכיות ולקוות שהבחירה נכונה. נדמה לי שכל הורה, שלוקח את תפקידו במלוא האחריות, ימצא עצמו בקטעים אלה. בין קטעי ההווה משולבים זכרונות העבר, בעיקר חוויותיו מן הצד השני של הקשר הורה-ילד, וניכר מאוד הרצון להיות אב מסוג אחר, לשבור את המורשת המשפחתית של גברים נעדרים.

אודה שיש משהו בחשיפה, בחדירה לאינטימיות המשפחתית, שאינו נוח לי. אחרי כל-כך הרבה שנות פייסבוק ושות', כשהכל משותף ומוחצן, אולי הייתי צריכה כבר להתרגל.

גידול ילדים הוא לא משחק ילדים, הוא אחריות כבדה. "לא להרוס, אני חושב לעצמי, לגדל זה כמו להעביר פסל קריסטל, רק לא יישבר לי בדרך". אמן.

למרות שהוא ספר אישי מאוד, ואולי דווקא משום כך, משום כנותו ויושרו, "אבא חלליות" ימצא מסילות אל ליבם של הורים רבים.

אפיק

2021

עטיפה: טליה בר

אווזים / עלית קרפ

sweden_master

כותרת משנה: רשמי מסע בשוודיה

"אווזים", כפי שמעידה כותרת המשנה, הוא אוסף רשמים של סופרת ישראלית מחייה בשוודיה, משיטוט בנופיה ובתרבותה, ומהתבוננות באנשיה. קשה, ומן הסתם גם בלתי נחוץ, להגדיר את אופיו של הספר. בתוך המסגרת הצנומה יחסית, סגנונו מתגלגל בכתיבה בטוחה מסיפור הזייתי משהו בפתיחה, דרך סיפורים אנושיים אפופי חמלה, ועד מאמר חברתי וסקירה ספרותית. אמנם שוודיה היא המצויה תחת הזכוכית המגדלת, אך זוית ההתבוננות היא אישית-ישראלית-יהודית-קיבוצית, והיא המחשקת את כל הסיפורים והמאמרים לכלל יחידה מגובשת.

החטיבה הפותחת את הספר כוללת ארבעה סיפורים, שזירת ההתרחשות שלהם היא שטוקהולם. הראשון שבהם, כאמור, הזייתי משהו, ומכיוון שקצת קשה לי עם הריחוף, חוויתי דרך הסיפור בעיקר את העיר, בה מסתובבת המספרת בחברת הנער נילס, בין ספטמבר למרץ, בין ביקור בסקנסן לחדר הלידה. בשני, אולי העמוק מבין הארבעה, מספר כומר על אהבתו לאשה יהודיה. שני הסיפורים הנותרים דברו ללבי במיוחד: בשניהם הדמות המרכזית אפורה, שקועה בשגרה מייגעת, ומאורע יוצא דופן וחד-פעמי מאיר לרגע את חייה. "פרינסס לנסיכה" מדגים את יכולתה של עלית קרפ להאיר נושא משלל זויות באמצעות סיפור פשוט לכאורה, במקרה הזה היחס השוודי לבית המלוכה, בתוספת קריצה ישראלית. "נעליים" נתן השראה לכריכה המקסימה שעיצבה טליה בר.

החטיבה הסוגרת את הספר מרחיקה לצפון, אל העיר קירונה שבלפלנד השוודית. חייהם של התושבים כולם, הסאמים הנודדים ותושבי הקבע בעיר, מושפעים דרמטית ממכרה הברזל, ומאמר מקיף עוסק בדומיננטיות הגורפת של החברה המפעילה את המכרה. מקירונה ממשיכה הסופרת מזרחה, אל איי לופוטן שבנורווגיה, בעקבות ספריו של רוי יקובסן, שלדאבוני עדיין לא קראתי, "הבלתי נראים" ו"ילדת פלא". "נסענו ללופוטן," כך היא כותבת, "כי אני מאמינה למה שכתוב בספרים". גם אני.

בין שתי אלה משובץ מאמר, שתחילתו בתרגום שירו של ביאליק, "אל הציפור", לשוודית, והמשכו בהחיאת דיאלקט שוודי נשכח, בהשפעת ההגירה המסיבית על אוכלוסית המדינה הקולטת, ובמשט לעזה.

עלית קרפ כותבת בכשרון ובמיומנות מובהקים, נעה בביטחון מן הרעיון המרכזי של כל סיפור ומאמר אל הערות שוליים ואל רעיונות נספחים, מפרוזה בדויה לתיעוד, מכובד ראש להומור. במאמר מוסגר אציין שמכיוון שיש לי היכרות מסוימת עם שוודיה, בעיקר עם שטוקהולם, יכולתי להעריך את הדייקנות שבתיאורים, שעוררו בי גל של נוסטלגיה. אסיים, אם כך, בציטוט קטע מתוך "יאללה בית"ר":

הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא אתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

מומלץ בהחלט.

אפיק

2019

אבא מתחיל / יונתן ורדי

aba_master

"זה אבא שלי," את אומרת בגאווה, "אבא יונתן". אני מודה, קטנה, אחת הסיבות שאני כותב לך את הרשימות הללו היא כדי להטמיע בי את ההבנה הזאת, את ה"אבא יונתן". מהצד שלך זה כמובן הכי טבעי, אבא היה תמיד שם, יציב כסלע במקומו המגן… אבל אבא זה משהו שגדלים להיות, לא הופעתי לעולם כאבא. בכל פעם שאני חותם לך בסוף הרשימה "אוהב, אבא". אני מרגיש שאני מתקרב עוד קצת למקום הזה, לאבא.

יונתן ורדי החל לכתוב מכתבים קצרים לבתו הבכורה נינה לאחר לידתה. הטקסטים מנציחים רגשות שחש כלפיה, התפתחות מודעותו לאבהות, רגעים קטנים ויומיומיים שחווה איתה. המעבר מסטטוס של לא-הורה להורה אינו מובן מאליו, הוא כרוך בפליאה ובהסתגלות. חיים בשניים הופכים לחיים בשלושה, אחריות חדשה צומחת, אהבה מסוג שונה. יש מי שמנהל יומן תינוק כדי ללכוד רגעים מרנינים וארועי מפתח – מילה ראשונה, הברקה מצחיקה, צעד ראשון. ורדי בחר לכתוב ישירות אל בתו במשך כשלוש שנים עד ליום שבו היא עומדת להפוך מבת יחידה לאחות. אולי גם להתייתמותו מאביו בגיל צעיר היה חלק בדחף להנציח את נוכחותו בחייה בשנותיה הראשונות.

בקטעים הראשונים חשבתי שזהו ספר אישי, שאולי מן הראוי היה שיישאר בתוך החוג המשפחתי, כי מעבר לקשר האינטימי אב-בת אין בו בשורות יוצאות דופן. אבל בהדרגה נכבשתי בפשטות הכתיבה, בדייקנותה, וביושר הרגש, ונהניתי להיות שותפה סמויה בחוויה שורדי מתאר.

באחד הקטעים הכותב ובתו שרים ביחד מתוך הספר "אני אוהב לשרוק ברחוב", והילדה שואלת איפה האבטיח רגע לפני שהאב הופך את הדף אל השיר "אשה בתוך אבטיח". שעשע אותי צירוף המקרים שהביא את נורית זרחי, הסופרת שכתבה את "בדידות או", הספר שקראתי אתמול, אל תוך הספר שאני קוראת היום, שניהם יחדיו הגיעו אלי חבוקים בתוך חבילת חנוכה של ההוצאה. כשחיפשתי מידע על יונתן ורדי ברשת, התברר שהקשר אינו מקרי כלל. ורדי הוא בנה של האמנית רוני טהרלב, בתם של נורית זרחי ושל יורם טהרלב. אכן משפחה ברוכת כשרונות.

אפיק

2019

בדידות או / נורית זרחי

996519

שלושה שערים בספרה של נורית זרחי. בכל שער רשימות או מאמרים הגותיים מעניינים, ולמרות כמה נושאים משותפים העוברים כחוט השני ברובם, אין מאמר אחד דומה למשנהו.

השער הראשון, "פיהוק או שיעול", דיבר אלי יותר מכל. הקטע הראשון בו העניק לספר את שמו. אין המדובר רק בחיים לבד, אלא בבדידות כסימן היכר: "אני שואלת את עצמי האם נולדתי כזאת, או שהבדידות נצברה בי כמו מים שטפטפו במערת הפְּנִים במשך הילדות או השנים". נורית זרחי כותבת על הילדות, על החיים בצל האתוס הציוני, על האהבה והיעדרה, על הקשר עם בעלי חיים, ועל כוחה של הספרות: ספרים, אני קדה לכם קידה על שהפכתם את היומיום להרפתקה מסעירה. הקטע השני בשער זה עוסק בבתים, בתחושה של בית, מושג שהתערער בשל ריבוי מעבר דירות, ובביקור בבתיהם של סופרים בתקווה "לגעת בנוף הסמוי המסתתר מעבר ליצירתם, בימים ההם ובזמן הזה". הקטע השלישי הוא תיאור מקסים של הקשר בינה ובין סבתה, אמו החורגת של אביה של הסופרת, שנפטר בהיותה כבת חמש. מן הקטע הרביעי לקוח המשפט המצוטט על כריכת הספר, "הזרעים הם מנבאי עתידות". האחרון בשער זה שב אל הבדידות שבכתיבה.

השער השני, "מחשבות על כתיבה", עוסק, כשמו, במלאכת הכתיבה מכמה היבטים לא שגרתיים, ביניהם השאלה מה מחוללת הכתיבה בנפשו של הסופר – האם הסיפור מרפא? […] האם באמצעות הסיפור התוודע המספר לעצמו, לאכזבת הקורא, ויותר מכך, לאכזבת הכותב? אחד הקטעים בשער זה עוסק בכתיבה באמצעות מתן פתחון פה לדמויותיו של עגנון ב"סיפור פשוט" וב"שבועת אמונים".

השער השלישי, "המלך ליר", הוא קריאה מעניינת ואישית במחזהו של שייקספיר. מותו של אביה היה ארוע מכונן בחייה של הסופרת, ובשער זה היא מתעדת את "ההד שמחולל בתוכי המחזה", העוסק בבנותיו של המלך.

הכתיבה של נורית זרחי צלולה ועמוקה. למרות שהיא נובעת ממקורות אינטימיים, היא מתרחבת אל המבט המקיף-כל, וכדאי לקרוא אותה לאט ובתשומת לב.

אודה, וקצת אבוש, שלא נתתי עד כה את דעתי להוצאת אפיק, המעודדת ספרות מקור. "בדידות או", שהגיע אלי כאחד משמונה במסגרת "דמי חנוכה", הוא בהחלט פתיחה טובה להיכרות עם ההוצאה.

אפיק

2019