יריד ההבלים / ויליאם מייקפיס תקרי

"יריד ההבלים" שראה אור כספר ב-1848, ועוד קודם לכן כסדרה בת תשעה-עשר המשכים, הוא סאטירה נשכנית ומבדרת על החברה האנגלית במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. "יריד ההבלים", כך מסביר הסופר כבר בשלב מוקדם, "הוא מקום של הבלות, שחיתות ואיוולת רבה, שכולו אחיזת עיניים וגניבת דעת והעמדת פנים", והספר כולו מדגים זאת בכל פיתולי עלילותיו. דמויותיו מציגות שלל טיפוסי אופי, מן החיישני והתמים ועד התוקפני והמושחת, אף אחת מהן אינה כליל השלמות, וכולן יחד פועלות מכוחם של כללי היריד. "זאת, ידידים יקרים, היא המטרה הנלבבת שהצבתי לעצמי – להלך עמכם בשבילי היריד ולסקור את הדוכנים והמופעים בו; למען נשוב כולנו הביתה כתום הזיקוקים, וההמולה, וההילולה, ונשקע בדכדוך גמור בחדרי חדרים".

בגלגולה כסדרה נשאה הנובלה את כותרת המשנה "שרטוטים בעט ובעפרון של החברה האנגלית", והתייחסה אל הטקסט ואל האיורים הנלווים, שגם הם יצירתו של הסופר. לספר ניתנה כותרת המשנה "רומן ללא גיבור", שניתן לפרשה ביותר ממובן אחד: דמויותיו של תאקרי אכן אינן גיבורות, וכולן לוקות באופן זה או אחר בחוליי החברה, בהם חמדנות, סנוביזם, צביעות ובטלנות, וכמו כן הנושא המעסיק את הסופר אינו היחיד, אלא החברה בכללה. במאמרים רבים ברשת, ובאחרית הדבר המעניינת מאת ה. מ. דלסקי, הכותבים מתייחסים, בין השאר, אל הריאליות של היצירה, ואל ההתנערות ממוסכמות הספרות של התקופה, ושרלוט ברונטה, שהיתה ממעריצותיו של תאקרי, קבעה כי "אם האמת היתה שוב אלילה, תאקרי היה הכהן הגדול שלה".

ציר העלילה הוא קורותיהן של אמיליה סדלי ובקי שארפ. שתי הצעירות עוזבות יחדיו בתום לימודיהן את הפנימיה בה שהו. אמיליה היא צעירה בת טובים, צנועה ומאירת פנים. בקי, בת למעמד נמוך – יתומה שאביה היה צייר ואמה רקדנית – שהתקבלה לפנימיה כמעשה חסד, ונאלצה לממן את לימודיה כחונכת תלמידות צעירות, היא חדת לשון, חצופה, מרדנית. כולם אוהבים את אמיליה, איש אינו אוהב את בקי. חייהן יתפתחו במקביל, אצל האחת בכניעות ואצל השניה באסרטיביות, ישיקו לעתים, ויציגו שני קצוות של התנהלות נשית בעולם שבו אשה היא נגזרת של הגברים במשפחתה. לצדן יופיעו גברים שונים, שידגימו התנהלות בקשת שבין מסירות בלתי מוגבלת (שעליה יאמר תאקרי כי, "סיפור זה נכתב לריק אם הקורא טרם הבחין שהמייג'ור הוא טיפוס רכרוכי") לדחף בלתי נשלט ל"כיבושים" ("לבד מן הניצחון במלחמה, היה הניצחון באהבה מקור גאווה לגברי יריד ההבלים מאז ומקדם", מלגלג הסופר). הספר, המסופר בסבלנות ובפרטנות, מציג דמויות רבות נוספות, משורטטות בשלמות, נודד בין אנגליה למושבות האנגלים באירופה – "נושאים עמנו בכל אשר נלך […] הגסת דעת עולצת ועזות מצח" – ומרכיב תמונה שלמה, תוססת וביקורתית, של היריד.

האופן בו תאקרי מספר את הסיפור הוא המשווה ליצירה קסם. הסופר נוקט בשיטת היודע-כל, אך משתעשע איתה. לעתים הוא חושף דברים שידועים לו מתוקף מעמדו, לעתים מערפל בכוונה ומניח לקורא להשלים פרטים על פי תפיסתו והעדפותיו. הוא אינו טורח להיות אובייקטיבי, אלא משלב את הערותיו, שרובן לגלגניות וביקורתיות, כדוגמת "איזו הדרת כבוד מוסיפה לגברת זקנה אותה יתרה בבנק!". הסופר אף בוחר לעתים בעמדת המטיף, לעתים בהפוך על הפוך, כמו עצתו לעלמות, "לעולם אל תחושו רגשות העשויים להכביד עליכן ואל תבטיחו הבטחות בלא להשאיר לעצמכן פתח לחזור בכן ולהפירן לעת מצוא. זו הדרך להצליח בחיים ולזכות בכבוד ובשם טוב ביריד ההבלים". הוא אינו חס על הקורא, אלא מעמת אותו עם השאלה מה היה עושה במקומן של הדמויות. כך, לדוגמא, כשהוא מספר על אנשים הנענים להזמנתו של מי שאינו ראוי לכך, הוא מוסיף, "הכל באו לחלות פניו של אותו שוע נעלה – כל מי שהוזמנו; כפי שאתה, הקורא (אל תאמר לא), או אני הכותב זאת, היינו באים אילו נתבקשנו". יחד עם זאת, לצד השנינות, הוא מביע בישירות דעות רציניות, ביניהן הפניית תשומת הלב אל כל האנשים הפשוטים שחייהם נהרסים בגלל הנהנתנות חסרת האחריות של בני המעמדות הגבוהים – "קודם שאדם הולך לעזאזל בעצמו, הוא משגר לשם נשמות רבות אחרות לסלול לפניו את הדרך" – והקביעה הברורה המתייחסת להבדלי מעמדות, "תנו דעתכם כמה מסתורי, ותכופות חסר פשר, הוא פיס החיים, המעניק לזה מחלצות שש וארגמן ושולח לאחר בלואי סחבות תחת מלבושים וכלבים תחת מנחמים".

הזמן לא פגם באיכותה של היצירה ובתקפותה, גם משום אופן הסיפור המלבב, וגם משום שהיא עוסקת בנושא אופיים של בני האדם, נושא שלא אבד עליו הכלח. במענה למבקריו, שהתבטאו נגד הדיוקן הקודר של האופי האנושי בספריו, טען תאקרי כי האנשים ברובם טפשים ואנוכיים. אין צורך להחזיק בדעתו זו כדי להכיר בחולשותיהם של בני האדם, שאינן בהכרח תלויות תקופה ומקום.

ויליאם מייקפיס תאקרי כתב יצירה מרשימה ומהנה, אסתר כספי תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Vanity Fair – William Makepeace Thackeray

מוסד ביאליק

1987 (1848)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי

אחרית דבר: ה. מ. דלסקי

איורים: המחבר

בעל זבוב / ויליאם גולדינג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a2d79c_d796d791d795d7916

חבורת נערים בריטים מוצאת עצמה נטושה על אי בלב האוקינוס. בתקופה בה סיפורי איים בודדים הציגו גיבורים צעירים הבונים חברה אוטופית, ויליאם גולדינג ביקש לתאר כיצד היו הנערים מתנהלים באמת (בקטע שבקישור הוא מציג בקולו את ספרו ואת המניעים לכתיבתו). אליבא דגולדינג, כללי התרבות והציביליזציה דינם להתפוגג באין משגיח, וליצר לב האדם הרע מנעוריו תנתן ההזדמנות לבוא לידי ביטוי מלא ומכוער.

את קול ההגיון והתבונה מייצג חזרזיר, נער שמן וקצר-רואי, סובל מקצרת, קורבן "טבעי" בשל חולשתו הגופנית ובשל צדקנותו. אין בכוחו להשפיע במישרין על הילדים האחרים, ותחילה הוא מבודד לגמרי. כשהמצב מתחיל להתדרדר, ראלף, הנער שנבחר תחילה כמנהיג, מאבד שליטה, והוא חובר אל חזרזיר בנסיון נואש לאחד את החבורה כולה לפחות סביב המשימה ההכרחית של שמירה על מדורת תמיד, שתכליתה למשוך את תשומת לבן של אניות חולפות. יריבו של ראלף הוא ג'ק, שהיה באנגליה מנהיגה של מקהלה, וכעת הוא מושך את נעריו אל חיי פרא. למעט בודדים, במהרה מצטרפים אל ג'ק כל הנערים באי, מהופנטים אל הכריזמה שלו, אל הכוח שבציד, אל החברותא, ואל חדוות פריקת כללי המוסר.

העולם, העולם הנהיר, המתוקן, היה נשמט והולך מהם. גולדינג מתאר גלישה הדרגתית, אך בלתי נמנעת, מן הרוע הקליל, מן הנזק שנגרם בטעות, אל השיכרון שבכוח ואל הרשע שהופך לנורמה. הדמות המייצגת זאת היא לאו דווקא זו של אחד המנהיגים, ראלף וג'ק, אלא של רוג'ר, אחד מנערי המקהלה. בימים הראשונים לשהותם על האי, רוג'ר דורך במזיד על ארמונות חול שבנו הזאטוטים שבחבורה, וזורה חול אל עיני אחד מהם. כשמעשים אלה עוברים בשלום, הוא מיידה אבנים לעברו של זאטוט אחר, אך נזהר לא לפגוע בו. לקראת סיומו של הספר ידרדר רוג'ר סלע מתוך כוונה לפגוע באחד הנערים, ויהרוג אותו. שלושה נערים ימותו במהלך השהיה באי: על מקרה המוות הראשון שארע בשל טעות איש לא ידבר, כאילו התעלמות ממנו פירושה שלא קרה כלל. במקרה השני יאשימו את הקורבן. המקרה השלישי כבר יתקבל בשוויון נפש יחסי, ואחריו ייצאו צבועי פנים – "היטב היה נהיר להם טיבה של חירות-פראים זו, שמביא עמו הצבע המחפה" – לציד אדם במטרה מפורשת להרגו. בעוד מרבית הנערים פוחדים מן המפלצת שבראש ההר, חזרזיר מאתר במדויק את האיום העיקרי: "ואני גם יודע שאין שום יסוד לפחד… אלא אם… אלא אם נתחיל לפחד מבני-אדם".

מכמירת לב היא תשוקתו של חזרזיר לנוכחותם של מבוגרים, שמייצגים בעיניו – בטעות – את הסדר הטוב, ואת הכללים המסדירים חיי תרבות תקינים. אפשר להרחיק אל פרשת בטאוויה מן המאה השבע-עשרה, שמדגימה את חורבנה של חבורת מבוגרים שנקלעו לאי מבודד. ואפשר להזכר בהיסטוריה קרובה יותר לזמן כתיבת הספר –  חורבנה של האומה הגרמנית בתקופה הנאצית, שאמנם לא ארע בבידוד, אך קוים מקבילים רבים מקשרים בינו ובין הספר: המנהיג הכריזמטי, המיעוט האופורטוניסטי המנצל את הכוח שבידיו כדי להשליט טרור, הרוב הדומם שנהנה להיות חלק מן העדר ומתעלם מן הצדדים האפלים של מנהיגיו, קול הצדק המושתק, החריגים המורחקים באלימות.

הטבע משתלב בשלמות בהלכי הרוח של הנערים, וגולדינג מרבה בתיאורים מפורטים. בדפים הראשונים, כשהשהות באי מצטיירת כהרפתקה, הסלעים ורודים, המטפסים שופעים, הפרפרים מפרפרים בשלל צבעים, השמש זוהרת. בהמשך הופכים התיאורים לקודרים יותר, הצמחיה סבוכה, השמים זועמים, החשכה מאיימת, והאי הופך לאוסף של מלכודות.

קראתי את הספר מספר פעמים בעבר. בקריאה הנוכחית שמתי לב, אולי בפעם הראשונה, שנסיבות הגעתם של הנערים לאי נותרו מעורפלות. אחד מהם מזכיר באמרת אגב שהוצנחו אל האי, אבל אין כל זכר למצנחים. אולי המטוס נפל, אבל אין כל זכר למטוס. למען האמת, אין לכך חשיבות מבחינת נושאי הספר, ואולי משום כך הענין אינו מטופל. כמו כן למדתי שמשקפיו של חזרזיר לא יכלו לשמש להדלקת אש, מה שנוטל את הטעם מכמה מן המהלכים המניעים את הסיפור. גם זה ענין טכני, שלולא איכותו של הספר היה בו טעם לפגם. מכל מקום, בכל קריאה הוא נראה לי קודר יותר ורלוונטי יותר, לגמרי לא סיפור הרפתקה תלוש, שכוחו מוגבל למקום ולזמן המתוארים בו, ויש בו משום תמרור אזהרה באשר למהירות בה עלולה חברה תרבותית לגלוש לאנרכיה רצחנית.

הנוסח שברשותי הוא תרגומה של אסתר כספי, תרגום מיושן וכבד מעט, שרק מטעמי חיבה לשפה מהודרת ומטעמי נוסטלגיה אני נצמדת אליו. הספר תורגם מחדש על ידי אמיר צורקמן ב-2011.

מומלץ מאוד.

Lord of the Flies – William Golding

עם עובד

1965 (1954)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי

0770000172095

ענוג הוא הלילה / פ. סקוט פיצ'רלד

7b0dd16997-23d3-4b2a-800f-6dd2abf0e3647d

סיפור המסגרת הוא חייו של דיק דייבר, בחור אמריקאי שהיה סטודנט באירופה, אחר-כך חייל, אחר-כך פסיכולוג / פסיכיאטר, ובעקר נישואיו לניקול וארן, חולת סכיזופרניה שפגש עוד כסטודנט בבית המרפא בו עבד חברו כרופא. תחילה הוא מתואר כאיש רב קסם, חביב על כולם, הרוח החיה והחכמה בכל הרכב חברתי. לקראת הסוף הוא אדם קצר-רוח עד כדי גסות רוח, בעל נטיה למדון ולאלכוהוליזם. הספר עוסק, כך על פי הטקסט שעל הכריכה, בתהליך הידרדרותו.

אם לא הייתי קוראת את הטקסט הנ"ל, הרי שעד למחציתו של הספר ועוד קצת מעבר לה לא הייתי מנחשת שזהו הנושא. ניקול, שהיתה לה נוכחות חזקה בתחילה, נעלמת ברקע, דמויות רבות צצות ללא הסבר, סיפורים צדדים נקשרים בתוך העלילה, לא ברור למה. מעט אחרי המחצית הסיפור מתחיל להסתדר, לפחות מן ההיבט ה"טכני": פחות גלישה לצדדים ויותר התמקדות בסיפור המרכזי, רוב דמויות הלווין נעלמות, רק מיעוטן צצות פה ושם, וכעת כמעט רק בהקשר לדיק, אין קפיצה מנושא לנושא, אלא סיפור עלילתי רציף, המעשים של דיק מקבלים הגיון כלשהו, או לפחות ניתן לנחש את המניעים להם. מכיוון שהכתיבה קולחת יותר, והסיפור מתכנס, קל (לי) לעקוב אחרי הדמויות המרכזיות, להבין אותן, ואם לא להבין אז לפחות לחוש.

בערך ברבע האחרון של הספר דמותה של ניקול שוב מקבלת נוכחות משמעותית ויתר תשומת לב. לדעתי אלה היו חסרים בגדול עד כה, כי אי אפשר לדון בדיק בנפרד מניקול. יכול להיות שיש בספר כמה וכמה סיפורים משמעותיים שפספסתי, אבל בעיני הסיפור שבשבילו הספר כדאי הוא סיפור הקשר שבין שני אלה. תחילתו בעיקר ברחמים ובתלות, והוא מתפתח בעשר שנותיהם יחד עד לסיום הספר שמטעמי ספוילרים לא ייחשף כאן. אחרי הערפול וההמולה של המחצית הראשונה, מתחילים להצטייר ולהתבהר תהליכים והבנות.

ההתרשמות שלי היא שפיצ'רלד רצה לתפוס בספר יותר מאשר את הסיפור הפרטי של דיק. הוא רצה לתפוס את התקופה של שנות העשרים של המאה הקודמת, שנים של שפע ונהנתנות (בחוגים בהם הוא הסתובב), ולכן הדמויות הרבות וסיפורי המשנה המאכלסים את הספר. מכיוון שדיק הוא במידה מסוימת תוצר של תקופתו, אכן מן הראוי היה לספק את הרקע הזה, אך לטעמי (ואני כנראה חוזרת על עצמי) התוצאה היא בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת". בסופו של דבר הסיפור של דיק וניקול הוא אל-זמני. הדינמיקה ביניהם יכלה להתרחש גם בתקופה אחרת, אולי בקצב אחר, עם הדגשים אחרים והשפעות אחרות, אבל בבסיס זהו סיפור אוניברסלי.

לאור כל הקיטורים אולי יישמע קצת משונה אם בכל זאת אמליץ על הספר, אבל לפעמים מזהים איכות גם אם הספר עצמו לא ממש מפוענח. אני חושבת שזה המקרה, ואם לא הספרים הממתינים לתורם אולי הייתי מתפתה לקריאה חוזרת כדי לנסות לתפוס את מה שחמק ממני.

Tender Is the Night – F. Scott Fitzgerald

הוצאת עם עובד

1973 (1934)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי