מסע / שושנה צינגל

41800010974b

כותרת משנה: בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים

בשנת 1985 כתבה שושנה צינגל את הספר "מסע אל תוך עצמנו", ובו ראיונות עם בני הדור השני לשואה. לספר הנוכחי, שבו ראיונות עם בני הדור השלישי, צורפו כמה מאלה שנכללו שבספר הקודם. "מסע" כולל ארבעה-עשר ראיונות דור שני, ועשרה דור שלישי. המרואינים מספרים על האופן בו נכחה השואה בחייהם מילדות, ועל הדרך בה משפיעה טראומת ההורים והסבים על חייהם ועל תפיסת עולמם עד היום. בין המרואינים גברים ונשים מתחומי עיסוק שונים, אם כי לאנשים ששולחים ידם בכתיבה יש נוכחות גבוהה יחסית. לאחדים מהם היו הורים ששיתפו, לאחרים הורים שהסתירו. כל אחד מהם הושפע בדרכו, כל אחד מייחס משמעות משלו להיסטוריה, להשלכותיה, ולמה שיש ללמוד ממנה.

בחרתי לקרוא את הספר משום שנושא ההשפעות והמשמעויות של השואה מעניין אותי. למרות זאת הספר לא הצליח לרתק אותי. הבעיה, מבחינתי, היא שאין די בקו משותף בעברם של המרואינים כדי לגבש יצירה קוהרנטית. אני חושבת שראיונות במסגרת מחקר, כזה שבסופו אמירה מלומדת על הנושאים שביקש לבדוק, היה מדבר אלי יותר. כפי שהוא, הספר הוא אוסף שיחות עם אנשים די אקראיים, שלחלקם יש סיפור מעניין ודעות משכנעות או מעוררות מחשבה, ולחלקם לא.

יכול להיות, כמובן, שהבעיה היא בציפיות ובהעדפות שלי. שושנה צינגל עצמה לא ביקשה להגיע למסקנות: "כל אחד מיוחד במינו, עולם ומלואו. לכן אי אפשר להכליל הכללות. אך למרות ששונים אנו איש מרעהו, חוט סמוי מקשר בינינו. דומה שאנו מהווים משפחה סמויה, שהקשר שלה עם השואה אינו היסטורי בלבד, אלא קשר של דם". הוריהם של הורי עזבו את פולין בשנות השלושים. הם לא חוו את השואה על בשרם, אבל איבדו את רוב בני משפחתם ואת חבריהם שנשארו מאחור. השואה נכחה במשפחתנו לא כמשא של סבל אישי, אלא כטראומה של חסר, של אובדן ושל אשמה. יכול להיות שזו חוויה מסוג אחר, ובני המשפחה הסמויה, כהגדרתה של הכותבת, יחושו קרובים יותר אל הספר, וימצאו בו את עצמם.

למרות ההסתיגות הפרטית שלי, יפה עשתה שושנה צינגל כשנתנה במה לצאצאי הניצולים, והעלתה לדיון את שאלת זכרון השואה אחרי שלא יהיה מי שיוכל לספר בגוף ראשון. מי שמבקש להתוודע אל עולמם של אלה שגדלו בצל השואה ימצא בספר ענין.

אסטרולוג ומשכל

2017

מודעות פרסומת

נשמת האהבה / רבינדראנת טאגור

41800010868b

"נשמת אהבה" הוא אוסף של עשרים ושבעה מסיפוריו של רבינדראנת טאגור. טאגור, איש אשכולות – משורר, מחנך, מוסיקאי, צייר, מחזאי וסופר – היה הלא-אירופאי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות ב-1913. הוא נחשב למי שעיצב מחדש את האמנות הבנגלית בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

סיפוריו של טאגור עוסקים בהודו של תקופתו. ניכר שהסיפורים נכתבו עבור הקורא המקומי: עובדה זו מקשה מצד אחד על הקורא הזר, המוצא עצמו בעולם שונה על אמונותיו ומנהגיו, אך מצד שני, בשל סגנונו המזמין של הסופר, הקורא חש כמי שפתחו בפניו לרווחה את דלתו של בית פרטי, והניחו לו ברוחב לב להכנס ולהיות חלק מן המשפחה המארחת. דווקא משום שטאגור אינו טורח להקל על הזר, לפרש עבורו את החברה ההודית, נוצרת תחושת אינטימיות עם הדמויות שבסיפורים. כדי להיטיב להתמצא, נוספה לספר רשימה ארוכה של מונחים מבוארים (בחלקם תורמים לסיפורים, בחלקם מעורפלים, אבל גוגל משלים את החסר).

כל הסיפורים עוסקים ביומיומי: יחסים בין בני זוג, יחסי הורים-ילדים, מורים-תלמידים, קשרים בין אנשים ממעמדות שונים, עניני ירושה, נישואי קטינות (טאגור עצמו נישא בהיותו בן עשרים ושתים לבת עשר), אריסות, חינוך, עוני ועושר, ועוד. הסיפורים אינם מטיפים, אך בכל אחד מהם טאגור מוצא את המקום להשמיע את עמדותיו, בין אם במוצהר ובין אם במרומז. היכולת שלו להכנס לנפשם של גיבוריו, גברים, נשים וילדים, מרשימה.

למרות ה"הודיות" של הסיפורים, ובהתעלם מהבדלים תרבותיים, התוכן הוא במידה רבה בלתי מוגבל גיאוגרפית. כך, לדוגמא, קל להזדהות עם תלמיד, שמורה מרושע שם ללעג בפני כל הכיתה משום שראה אותו משחק עם אחותו הקטנה במשחקי ילדות, חברויות קרובות נשברות בגלל סכסוכים בין המשפחות בכל מקום, והכמיהה לילדים משותפת למרבית האנשים.

נושאי הסיפורים רציניים, לעתים עד מוות, אך טאגור מפתיע בהבזקי קלילות והומור. הנה דוגמא אחת מתוך הסיפור "תהילתו של טאראפראסאנה":

זו אחר זו הופיעו הביקורות בעתונים. נבואותיה של דאקשאיאני התגשמו והתבררו כמדויקות ביותר; המבקרים ברחבי המדינה, שלא עלה בידם להבין דבר וחצי דבר מהכתוב בספר, התרשמו ממנו עמוקות. כולם קבעו כאיש אחד, "טרם ראה אור ספר בעל תוכן ומשמעות כאלה."

מרבית הסיפורים, כמעט כולם, נשאו מאוד חן בעיני. החביב עלי מכולם הוא "משאלות התגשמו", ובו אב ובן, המבזבזים זמן רב במריבות שגרתיות – הבן מתעצל ללכת לבית הספר, האב מנסה לאלץ אותו – מביעים כל אחד בנפרד משאלה, האב להיות שוב בגילו של הבן, והבן להיות מבוגר. משאלתם מתמלאת, אך בניגוד לסיפורים השגרתיים שנכתבו והוסרטו בנושא זה, ההבנה של טאגור את משמעות החילופין, ואת מה שצפוי לשניים כשישובו להיות מי שהם, עמוקה ומשכנעת יותר.

ככל שהצלחתי לברר, כל הסיפורים ראו אור באותה הוצאה ובאותו תרגום ב-2002 בשני ספרים, "כניסה אסורה" וה"חיים והמתים". משום מה עובדה זו אינה מצוינת בספר הנוכחי. מכל מקום, גם אם יש סיבה להוצאה המחודשת – בכל זאת זוכה פרס נובל שסיפוריו אינם מוכרים דיים לקורא הישראלי – מן הראוי היה להקדיש זמן להגהה, ולא לאפשר הדפסת ספר עמוס שגיאות תחביריות מביכות, שגיאות כתיב בולטות, איות משתנה של שמות בתוך אותו סיפור, והערת שוליים שנתקעה לה באמצע העמוד.

אסטרולוג

2016 (1891 – 1941)

תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי

התותח / ססיל סקוט פורסטר

image_the_gun_master

בשנת 1808 סילק נפוליאון את מלך ספרד מכסאו, והמליך במקומו את אחיו ג'וזף. המלך החדש ניסה להנהיג רפורמות ולהתחבב על הספרדים, אך בשל היותו זר וכובש נתקל בהתנגדויות. אויביו הספרדים, בתמיכת האנגלים והפורטוגלים, התקוממו נגדו, ובמשך שנים ניהלו מלחמת גרילה (מונח שהנו הקטנה של המילה "מלחמה" בספרדית, ושנטבע לראשונה בשנים אלו) עד 1813, אז נחתם הסכם שלום בין שתי המדינות, והמלך הספרדי חזר לשלוט. פורסטר, מחברם של עשרות ספרי מלחמה היסטוריים, מיקם את עלילת "התותח" על רקע זה.

העלילה מתרחשת בצפון ספרד. שרידי הצבא הספרדי המובס נגררים בקושי בדרכם אל בתיהם, כשאיתם מעט מן הנשק שהצליחו להציל, כולל תותח רב עוצמה. כשאין בכוחם להוביל עוד את התותח, שמשקלו כשלושה טון, הם מגייסים כמה מאיכרי הסביבה, מחרימים עגלה חזקה, ומצליחים להוביל את התותח למחצבה נטושה, שם הוא נשכח לשנתיים תחת ערימת אבנים כמסווה. הצרפתים שולטים באזור באמצעות עשרות עמדות מבוצרות השולטות על הדרכים, ולכוחות הגרילה אין סיכוי נגדם בעיקר משום שלא עומדים לרשותם כלי ארטילריה. כשאיכר, שנידון על ידי הגרילה למוות בעוון בגידה, מנסה להתמקח על חייו, הוא מספר למפקד האזורי על התותח, ופני המערכה משתנים. מפשיטות גנובות, שתוצאותיהן דלות, עוברים אנשי הגרילה למלחמה אסטרטגית, מתוגברת בטווח הארוך ובכוח ההרס של התותח.

חובבי אקשן ייהנו מן הספר, אבל בעיני יש בו מעלות נוספות. הוא מתאר את חייהם של האיכרים באזור, שנרמסים ונבזזים הן על ידי הצרפתים והן על ידי אחיהם הספרדים. הוא נכנס בצורה משכנעת אל נפשם של גיבוריו, ואינו מייפה אותם. לצד תשוקת החירות, המניעים של הלוחמים מגוונים, החל משעמום וכלה באופורטוניזם. הוא עוקב בצורה משכנעת אחרי ההתפתחות באישיות של מי שעלו לגדולה, בעיקר כשניתן בידיהם כוח אחרי הצלחה צבאית, הן בצד הספרדי והן בצרפתי. הנה, לדוגמא, דברים שכותב פורסטר אודות התנהלותו של אחד ממנהיגי הגרילה, קרלוס או'ניל, שהפך שיכור מכוח אחרי נצחון מזהיר:

ובתנאים אלה נוצרה מיד תמונת מצב של שלטון צבאי טיפוסי; המנהיג צמא-הדם, שאינו בוטח באיש, הבודק את הנעשה בכל מקום אפשרי בעזרת גדוד מלשינים; החוג הפנימי של שומרי-ראש אישיים – אנשיהם של יו או'ניל ושל הבילבניטו; החיילים הלומדים במהירות להעריך במה כוחם ולהגדיל את דרישותיהם; שכבת האזרחים ההרוסה, אנשים יראים החוששים להשמיע הגה. תוך שלושה שבועות הגיעה מנהיגותו של קרלוס או'ניל לשיאים אליהם הגיעה האימפריה הרומית רק לאחר מאה שנים.

בספרים מבוססי היסטוריה אני מצפה למצוא נספח שיבהיר מה אמת ומה בדיה. אין נספח כזה בספר, אז פניתי לאינטרנט. "התותח" הוביל אותי ללמוד אודות פרק במלחמות נפוליאון, ואני שמחה על ההזדמנות.

הספר עובד לסרט בשם "הגאווה והתשוקה". מדובר בעיבוד חופשי עד מאוד של העלילה, ובעצם פרט לתותח ולרקע ההיסטורי אין הרבה דמיון בין השניים. לעומת זאת יש בסרט סיפור אהבה, והתגוששות של שני גברים מסוקסים המבקשים לזכות בליבה של נערה נאווה. הוליווד, 1957, אי אפשר אחרת.

בשורה התחתונה: ספר קצבי בעל ערך מוסף, כתוב במיומנות רבה.

The Gun – C. S. Forester

אסטרולוג

2016 (1933)

תרגום מאנגלית: שאול שילו

טלני / אוסקר ויילד (?)

 

טלני2

שם מלא: טלני, או הצד השני של המטבע

אני מרגישה מרומה. על כריכת הספר מופיע באותיות גדולות שמו של אוסקר ויילד כסופר שכתב את הספר. למעשה, אין שום הוכחה שאכן הספר נכתב על ידו. הטקסט שעל הכריכה האחורית מזכיר את המחלוקת סביב זהות המחבר, אבל קובע – לא ברור על סמך מה – שהיצירה היא "גולת הכותרת של כתיבתו", ואני, בתמימותי, האמנתי. כשהספר נראה לי ירוד, חשבתי תחילה שהאשמה היא בתרגום הקלוקל, והוא קלוקל מאוד, אבל כשמצאתי בספר רק צל חיוור וזניח של השנינות והברק הוויילדי, התחלתי לחשוד, וחיפשתי מידע ברשת. ובכן, "טלני" אינו מופיע ברשימת עבודותיו של אוסקר ויילד בפרויקט גוטנברג ובערך של הסופר בויקיפדיה; בערך המוקדש לספר נכתב שיש הסכמה רחבה על כך שהספר נכתב על ידי צוות של כותבים; מאמר מאת פרופסור לספרות אנגלית שולל את היחוס של הספר לוויילד; ועוד. ספרות ארוטית אינה הסוגה החביבה עלי, ולולא ויילד לא הייתי בוחרת לקרוא את הספר הזה. בדיעבד מסתבר שלא הייתי מפסידה דבר.

העלילה בקצרה: בפריז של המאה ה-19 מתאהב קאמיל דה גרייה בפסנתרן רנה טלני. הספר מתאר בארוטיות על סף הפורנוגרפיה את נסיונותיו המיניים הלא מוצלחים של קאמיל עם נשים, ואת יחסיו מלאי התשוקה עם רנה. הספר נע בין בתי בושת מצחינים לסלונים מפוארים, בין יחסי אהבה ליחסי ניצול, בין אהבה בשניים לאורגיות בכחנליות.

התרגום, כאמור, קלוקל. בתחילה סימנתי לעצמי מראי מקום כדי להדגים את הליקויים, אך כשאלה הצטברו הרמתי ידים. הנה רק שתי דוגמאות להמחשה:

עם שקמתי הרגשתי כל כך חלש ומותש שכאילו הלכתי כשאני שרוי בטראנס.

מיד עם שטלני ראה אותי, השתחרר הוא בבת אחת מאחיזתו של בריאנקורט.

נסתפק בזה, ולא ארחיב על בחירות עריכה תמוהות.

ייאמר לזכותו של הספר, שהוא אינו מותיר את ההומוסקסואליות בשטח המין בלבד, אלא מוצא לנכון להדגיש גם את הקשר הנפשי שבין בני הזוג:

היתה זו גם הנפש הנכספת להפגש עם נפש אחרת, היוצאת אל נפש אחרת. היתה זו הערגה של החושים, ושיכרון משוגע של המוח.

כמו כן ניתנת כאן הזדמנות להציץ אל המתחולל בנפשו של הומוסקסואל בתקופה שבה נטיות לבו הוגדרו כחטא. וכך נכתב על רגשותיו ועל תפיסתו את עצמו:

טבעו בוודאי אינו טוב יותר מכיוון שלא נתן להם ביטוי. הוא רק מרמה את עצמו ומאחז את עיני הכל בכך שהוא מתיימר להיות מה שאינו; אני יודע שנולדתי סדומאי, הליקוי הוא במבנה שלי, לא שלי עצמי […]

פשע נתעב זה נגד הטבע כפי שהורו לנו באמת לא רק האלים עצמם, אלא גם כל האנשים הגדולים של הזמנים הקדומים […]

אני, כמובן, הסתכלתי על כך כעל דבר מפלצתי, חטא […] הרבה יותר גרוע מעבודת אלילים. ואף על פי כן, הייתי חייב להודות שהעולם – אפילו לאחר שערי הכיכר נהרסו – שגשג באופן משביע רצון למרות סטיה זו.

ופה ושם מצאתי בספר משפטים בודדים שיכלו להכתב על ידי וויילד, כמו זה שבעמוד האחרון:

אם החברה אינה דורשת ממך להיות טוב במהותך, היא תובעת ממך לתת הצגה טובה של מוסריות, ויותר מכל, להמנע משערוריות.

הספר שלפנינו ראה אור באותה הוצאה ובאותו תרגום, רק בכריכה שונה, ב-1998.

בשורה התחתונה: לא אהבתי

Teleny or the Reverse of the Medal – Oscar Wilde

אסטרולוג

2014 (1893)

תרגום מאנגלית: שאול שילו

ג'וזפין מונצאנבאכר / פליקס סלטן

977707

כותרת משנה: סיפורה של יצאנית וינאית

ספרות ארוטית היא לא הז'אנר החביב עלי. לא שיש לי משהו נגד ארוטיקה, אבל בספר אני מצפה למצוא יותר מרק תיאורי מין. שני דברים פיתו אותי לקרוא את הספר הזה: הראשון הוא היותו ספר בן למעלה ממאה שנה. הספר ראה אור לראשונה ב-1906 במהדורה מצומצמת של כ-500 עותקים, ונמכר עשרות שנים אחר-כך במליוני עותקים. הוא אף זכה ללמעלה מעשרה עיבודים קולנועיים. הייתי סקרנית לדעת למה. הפיתוי השני היה טמון בטקסט שעל הכריכה, שם נאמר בין השאר: "יכולתו של סלטן לתאר ולהעלות לעיני הקוראים את חיי העוני והדלות של המעמד הנמוך – כולל השחיתות המינית שהיתה נפוצה ומקובלת, בבחינת רע הכרחי – אינה משאירה את הקורא אדיש".

ובכן, "ג'וזפין מונצאנבאכר" הוא ספר ארוטי. נקודה. חובבי הז'אנר ימצאו בו מכל טוב ובכל הרכב משתתפים. קחו בחשבון שהסיפור נפתח כשהמספרת, ג'וזפין, היא כבת שבע, ומסתיים כשהיא כבת ארבע-עשרה, כך שפדופיליה היא מוטיב מרכזי בספר, ולא משנה שג'וזפין עצמה היא היוזמת ברוב המקרים. גם לגילוי עריות יש מקום נכבד בספר. ולא נעדרים הכמרים שנוטלים את חלקם, והגברים האוהבים לכאורה שהופכים לסרסורים. הספר מתנהל מפעילות מינית אחת לזו שאחריה ללא הפוגה, ודמיונו של הסופר עמד לו ליצור עוד ועוד וריאציות. תשכחו מהיבטים חברתיים או מאמירות משמעותיות. כן, כמה פעמים מוזכרים תנאי החיים של המעמד הנמוך – דירת חדר, בה הילדים ישנים עם ההורים, ועדים לפעילות מינית מגיל צעיר. אבל האזכורים האלה, בעיני, הם יותר כדי לצאת ידי חובת הענקת תוכן נוסף לספר, לא בגדר נסיון כן לתאר את חיי המעמד הנמוך, כהתימרותו של הטקסט שעל הכריכה.

בפתח הספר כותבת ג'וזפין: "כאשר אני נזכרת באמרה הישנה והנפוצה, האומרת כי זונות צעירות נעשות למתחסדות דתיות בימי זיקנה, אני חייבת לטעון כי אני אחת מהיוצאים מן הכלל לאמרה זו […] אינני מתחרטת על עברי כהוא זה". לעומת זאת, איפשהו בשני שליש הספר היא מאשימה את אביה בכך שלא זכתה לחיים מהוגנים עם בעל וילדים, אלא הפכה לזונה. אם אתייחס לסתירה הזו, אעניק לספר משמעות שאין בו, אז נניח לזה.

פליקס סלטן הוא מי שכתב את "במבי", ספר הילדים שהפך לסרט.

מילה אחת להוצאת אסטרולוג: הגהה! "שתים-עשרה" ולא "שנים-עשרה", "עם" ולא "אם", "שלו" ולא "שלא", והכומר הוא "אב מוודה", לא "אב מוודא" (גם אם יצא במקרה משחק מילים משעשע בהתחשב בכך שטרח לוודא באופן אישי ומעשי כל פרט בוידוי…).

לא לטעמי.

Josefine Mutzenbacher – Felix Salten

אסטרולוג

2015 (1906)

תרגום מגרמנית: שלמה ברטוב

קפטן בלאד / רפאל סבטיני

962156

זהו ספר הרפתקאות לנוער, מן הסוג שפעם הייתי בולעת בשקיקה. יש בו מלכים ואבירים, פיראטים ועלמות ענוגות, הידרדרות לשפל העבדות וצמיחה לעמדות השלטון, קרבות ימיים, מלחמות חובקות עולם, חברות אמיצה ובוגדנות – כל מה שנדרש כדי להסעיר ולרגש. הטוב זוכה בכל, האהבה מנצחת – מה עוד אפשר לבקש? אפשר לבקש יותר עומק, יותר אפור בין השחור והלבן. "קפטן בלאד" מנסה לספק גם את זה, בלי להפוך לספר כבד ראש, והוא פה ושם מצליח.

העלילה בקצרה: פיטר בלאד, איש ים בעבר ורופא בהווה, נקרא לסייע לאדם שמרד במלך ונפצע בקרבות. בעוון מילוי חובתו הבסיסית כרופא הוא מואשם במרידה, ונדון להגליה מאנגליה לברבדוס, שם הוא הופך לעבד. בתבונתו הוא מצליח לברוח, ועמו כמה מחבריו, ומוצא שדרך החיים היחידה שנותרה פתוחה בפניו היא זו של פיראט (כאן הופעלה הספקנות המבוגרת שלי, ושאלה "האמנם זו הדרך היחידה?", אבל זהו, כאמור, ספר נוער, והקורא מתבקש להשתכנע מהגיונו של הסופר). חוכמתו והגינותו (שודד ים הגון? הספקנות שוב מרימה ראש) אינן נוטשות אותו גם בדרכו החדשה, הוא הופך לפיראט מצליח ומטיל אימה, ולאחר שלוש שנים הרפתקניות, שאינן נטולות חיבוטי נפש ויסורי מצפון, הוא עולה לגדולה בשרות המלך האנגלי החדש, ומתאחד עם אראבלה, אהובתו החמקמקה.

יחודו של הספר הוא בעיני בסגנונו של הסופר. הוא בוחר להתבטא בגוף ראשון יחיד, כשהוא מספר על דרך כתיבת הספר. הוא משתף את הקורא במחשבותיו על הגיבור ועל העלילה, ויוצר בכך תחושה כאילו מדובר בארועים שאכן קרו. הוא מתייחס למסופר בתערובת של חיבה והומור לגלגני, שניהם מדבקים, ובכך הוא די מנטרל שיפוטיות. אמנם מדובר בספר שטוף אלימות, אבל הקלילות לכאורה שיוצר הסגנון מאזנת אותה. התוצאה היא ספר נעים לקריאה, בעיקר לנוער.

מצאתי ענין ברקע ההיסטורי של הספר. אמנם הדמויות בדיוניות, אך הארועים ההיסטוריים בחלקם אכן קרו, וסיפור הרקע – הגלייתם עבריינים ומכירתם לעבדות בברבדוס – מדויק.

הספר החביב הזה היה ראוי לעריכה מוקפדת יותר מצד ההוצאה. הוא רצוף שגיאות איות רשלניות ("בעל עץ אחת", במקום "בעל עין אחת"), וגרוע מזה שגיאות כתיב מביכות (שימוש עקבי ב"מן" במקומות בהם יש להשתמש ב"מין"), שלא לדבר על שגיאות תחביר ועל שימוש שגוי בסימני פיסוק. חבל. אני לא יכולה לשפוט את התרגום, כי לא קראתי את המקור, אבל פה ושם יש בחירות תמוהות של ביטויים שלדעתי ניתן היה לבחור מוצלחים מהם.

הספר ראה אור ב-1922, ותורגם לעברית לראשונה ב-1953 ע"י יצחק סברדליק בהוצאת עידית תל אביב. הוא זכה להצלחה גדולה, ובעקבותיו כתב סבטיני שני ספרים נוספים סביב דמותו של בלאד.

בשורה התחתונה: ספר הרפתקאות מוצלח לנוער.

Captain Blood – Rafael Sabatini

אסטרולוג

2012 (1922)

תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי

אבולוציה שלי / גילי ויינטראוב

960952

גילי ויינטראוב הוא בין השאר מנחה סדנאות לצמיחה אישית. למרות שאני לא חסידה של סדנאות כאלה, החלטתי לגשת לספר עם ראש פתוח. באמת השתדלתי, אפילו חרקתי שיניים בדממה כשקראתי את המשפט המגמתי "תארים עוזרים לנו להתקדם, אך קורסים וסדנאות נותנים כלים חשובים יותר". אבל הכותב חוטא לכל אורך הספר בשגיאות גסות בתחומים שונים, שמקשות להתייחס אליו בכבוד.

הנה כמה דוגמאות:

הוא קובע כי הטבע, בתהליך האבולוציה, בורר את החזקים יותר. טעות! בתהליך האבולוציה מתחוללת ברירה טבעית של המתאימים יותר.

הוא בוחר באריה כמודל אליו הוא רוצה להידמות, ומרבה להדרש להרגלי הציד שלו. אבל האריה לא צד בכלל, לכל היותר הוא מסייע במארב, וגם זה רק בשעות הלילה. הלביאה עושה את העבודה השחורה, והאריה מגיע אחרי הכל לקבל את נתחי הבשר הטובים ביותר. לא בדיוק המודל שהכותב מתכוון אליו.

הוא משתמש בביטוי "ברת אילוף" – אין בעברית מילה כזאת "ברת". הנקבה של בר היא בת.

אם הדוגמאות הללו נראות קטנוניות, הנה אחת מהותית לגמרי. הוא קובע שאדם יכול להצליח רק אם יאמר לעצמו שהוא יכול, ולא אם יאמר "איני יכול" ו"מי אני בכלל". להדגמה הוא מביא את משה, שהיה מנהיג דגול, והצליח להוביל את בני ישראל מעבדות לחירות. נדרשת בקיאות מינימלית במקורות, או לפחות עיון בהם לפני הכתיבה, כדי להבין שמדובר פה בדוגמא הפוכה לגמרי: משה ניסה להתחמק מן התפקיד, לא האמין ביכולתו, נתלה בגמגום שלו כתירוץ, ואמר במילים תנ"כיות בדיוק את מה שעל פי הספר אינו אמור לומר: "מי אני בכלל" (וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם).אליבא דויינטראוב, משה היה אמור להכשל כליל.

תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי עוד כמה וכמה סתירות פנימיות וטיעונים לא משכנעים, אבל נסתפק בכך.

אפשר לסכם את הספר כולו במשפט "אם תרצה – תוכל", ועם המשפט הזה אין לי שום ויכוח. צריך לסמן מטרות, לחפש את מה שמעורר התלהבות, להאמין ביכולת האישית. הבחירה של הכותב לתאר את התהליכים האלה באמצעות האנשת חיות, ואימוץ תכונות שהוא מייחס להן, חיננית ומושכת לקריאה. בכלל יש בכתיבה שלו משהו קליל במובן החיובי, שמאפשר לזרום עם הרעיונות, להזדהות עם הסיפורים האישיים, וללקט מן הספר את מה שמתאים. למרות ההתנגדויות שעורר בי, אני לא שוללת את הספר. הרעיון המרכזי בו נכון, והוא מובע יפה.

הכותב מייעד את הספר לבני 14 עד 80. לדעתי, הוא פונה בעיקר לבני נוער, הן בסגנון הסלנגי, והן במרבית דוגמאות שבהן הוא בוחר כדי להמחיש את דבריו ("איזו מגמה לבחור", "האם הבחור יגיע", "איזה תותח", דברים כאלה). נראה לי שיש בספר פשטנות שלא תדבר אל אנשים מבוגרים יותר, שכבר עברו כמה וכמה התנסויות בחיים, ויודעים שהדברים בדרך-כלל מורכבים יותר. יחד עם זאת, אף פעם לא מאוחר לשאוף למטרות חדשות, כך שהמסר המרכזי אכן מתאים לכל גיל.

הספר מלווה באיורים מקסימים מאת איל אילת.

הוצאת אסטרולוג

2012