סדר היום / אריק ויאר

992643

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

הנני, אבי / פרידריך טורברג

178130

"הנני, אבי" נכתב, לכאורה, על ידי אסיר בכלא צרפתי ב-1939. אוטו מאיֶר, יהודי אוסטרי בן שלושים, מספר על חייו, החל מילדותו וכלה בבחירה שבחר בצומת דרכים בחייו ושהובילה אותו אל הכלא.

זכרונותיו של אוטו מתחילים בהיותו כבן שש בעת מלחמת העולם הראשונה. אחד משני הנושאים המרכזיים החוזרים ועולים בזכרונות אלה הוא הקשר עם אביו. היחסים הקרובים ששררו ביניהם בילדותו נפרמו בשנים הבאות, בין השאר על רקע הבחירה של אוטו בקריירה של פסנתרן בארים במקום להיות רופא כאביו, אך בעיני אוטו האב היה ונותר הקבוע היציב: יקרה מה שיקרה – באבי לא יפגע מאומה, אצלו צריך הכל להשאר כפי שהיה מאז ומעולם. אמונתו זו אינה מתערערת גם לאחר שהאב נעצר ונשלח לדכאו. הוא אפילו נמנע מלכתוב אליו, אלא יושב וממתין להדרכתו: הסגולה שניחן בה, לדעת בכל מצב שנקלע אליו מהו הדבר הנכון לעשותו, סגולה זו נראתה לי בעלת תוקף מוחלט. הייתי סמוך ובטוח שגם עכשו ינהג כפי שראוי לנהוג במצב הזה, ואילו לי עצמי לא נותר אלא לכלכל את מעשי על פי מעשיו שלו.

הנושא המרכזי השני הוא התמודדותו של אוטו עם יהדותו ועם יחס הסביבה אליו בגינה. למרות שהוא נקלע לעתים לקטטות על רקע אנטישמי, הוא בעצם מקבל את התופעה ככוח טבע: האנטישמיות היתה פשוט חלק מן החיים, חלק מן השגרה, כמוה כ"התפרפרות" משיעורים ידועים וכעישון בסתר בבית-השימוש. התרגלנו אליה, והתפרצויות אנטישמיות מעת לעת היו לנו לענין המובן מאליו.

בעקבות האנשלוס מתחילים חבריו של אוטו לתכנן בריחה מאוסטריה. אוטו, אולי בגלל נטיה לפסיביות, אולי בגלל הסירוב לתייג את עצמו כיהודי, ואולי בגלל ההמתנה לשובו של אביו, מעדיף להשאר בוינה. בכיר בגסטפו, שלמד אתו באותה הכיתה, מזמן אותו אליו, ומציע לו לרגל אחרי חבריו. בתמורה הוא משמיע הבטחה מעורפלת להיטיב את תנאיו של אביו בדכאו, הבטחה שאוטו מעדיף לתרגם לעצמו כסיכוי לשחרור ולשיבה הביתה. אוטו יהפוך למשתף פעולה, למלשין, ויישלח לצרפת להמשיך בפעילותו בקרב חוגי המהגרים הגרמנים.

האם עמדה בפני אוטו הברירה לסרב? מה חש כשהלשין על חבריו היהודים? איך הסביר את עצמו לעצמו? פרידריך טורברג, שעזב את וינה לאחר סיפוחה אל הרייך, כתב ספר פסיכולוגי מעמיק, שאינו בהכרח מספק תשובות, אך בהחלט מאיר את הפינות החבויות ביותר באישיותו של אוטו: ההתמודדות הבלתי פוסקת עם האנטישמיות, העמדת עצמו בצל אביו, חוסר המודעות העצמית – הוא מתייחס בבוז אל "המלשין הורן", יהודי צרפתי שפעל בעבור הגרמנים, אך אינו מתייחס באותו בוז אל עצמו, האשליה שיש בכוחו להשפיע במקומות שאינם ניתנים להשפעה, הפניית הכעס כלפי הצרפתים, שאינם מתלהבים מהצעתו לעבוד עבורם, במקום להפנותו כלפי הגרמנים. נדמה שאוטו חי בעולם משל עצמו, שקשריו עם המציאות מעוותים בשל הונאה עצמית ועיוורון מבחירה או מחוסר יכולת לראות נכוחה.

הספר מתנקז בסופו של דבר אל שיחה שמנהל אוטו עם פרופסור בלוך, מי שהיה מורה הדת שלו בתיכון. הפרופסור, יהודי מאמין, מחזיק בדעה – המקוממת, לא רק את אוטו – לפיה גורל היהודים מוכתב ואין ממנו מנוס: "האלוהים ברא אותנו חלשים דיינו להיות נרדפים, וחזקים דיינו לעמוד ברדיפות". הוא מפנה לאוטו שאלה שמחייבת אותו להתבונן עמוק אל תוך עצמו: "הבעיה אינה מפני מה ענית 'כן' על השאלה ההיא […] אלא מדוע שאלו אותך בכלל את השאלה ההיא. מדוע דווקא אותך, אוטו מאיֶר?". שאלה זו היא אכן לבו של הספר. הקורא, בהנחייתו של הסופר, אולי מצליח להתקרב לתשובה. אוטו אינו מסוגל לכך. הוא מבקש מחילה מן האדם היחיד המייצג בעיניו את המוסר, ונאלץ להסתפק בתגובה חצויה: " איני יכול לעזור לך, איש לא יוכל. שום איש אין לו הכוח לעזור לך. ושום איש אין לו הזכות לגנות אותך".

"הנני, אבי" מתאר את הטלטלה שעובר אדם שנקלע אל בין המצרים. גם אם תיאורו של המספר את עצמו בתקופה שקדמה לסיפוח אינו בהכרח מחבב אותו על הקורא, אי אפשר שלא להטלטל אתו מרגע מאסרו של אביו, העוגן היציב בחייו, ומרגע שהונחה לפתחו הדילמה שבה כל אחת מן האפשרויות הפתוחות בפניו תסתיים רע. הסוף ידוע מראש, אך הספר נקרא במתח ובקוצר נשימה. מומלץ.

Hier bin ich, mein Vater – Friedrich Torberg

עם עובד

1982 (1948)

תרגום מגרמנית: נילי מירסקי

האשה בזהב / אן-מארי אוקונור

966860

"האשה בזהב" קרוי על שם ציורו של גוסטב קלימט, בו הנציח ב-1907 את דיוקנה של אדלה בלוך-באואר. קלימט, מבכירי צייריה של אוסטריה, היה בין השאר צייר דיוקנאות מבוקש. למרות השם שיצא לו כרודף נשים, ואב בלתי חוקי למספר לא ידוע של צאצאים, עשירי החברה האוסטרית עמדו בתור כדי שינציח את נשותיהם. משפחת בלוך-באואר היתה משפחה יהודית עשירה ורבת השפעה, שהטביעה חותם על חיי התרבות בוינה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. פרדיננד, שהיה מאוהב באשתו הצעירה אדלה, הזמין אצל קלימט את ציור דיוקנה. אדלה הלכה לעולמה ב-1925, ובצוואתה הורישה את הדיוקן לבעלה, ולאחר מותו לגלריה הלאומית האוסטרית. בשל האנשלוס נאלץ פרדיננד להמלט מאוסטריה, ומרבית רכושו, כולל הדיוקן, הוחרם. אחרי המלחמה ביקשו צאצאי המשפחה להשיב לרשותם את רכושם, אך אוסטריה נאחזה בצוואה, וטענה שהציור נמצא ברשותה כדין. מנגד טענה אחייניתה של אדלה, מריה אלטמן, כי לא ניתנה לפרדיננד הברירה להחליט מה ייעשה בציור, ומכל מקום אדלה מן הסתם היתה משנה את צוואתה לו ראתה מה ארע למשפחתה, ולכלל הקהילה היהודית, כשאוסטריה אימצה את הנאציזם. התהליך המשפטי נמשך שנים רבות, ובסיומו הושב הציור לידי היורשים.

הספר נחלק לשלושה חלקים: בראשון מסופר על חיי החברה הגבוהה, בדגש על החברה היהודית, בוינה של המחצית השניה של המאה ה-19, במשולב עם סיפורו של קלימט. החלק השני מתרחש בתקופה הנאצית, כשהחיים התהפכו. אנטישמיות היתה ברקע גם קודם לכן, אבל כעת ניתנו לה לגיטימציה וכוח, ויהודי אוסטריה נקלעו למצב בלתי אפשרי. החלק השלישי מספר על המאבק על הנכסים שהוחרמו, מאבק שלווה בצביעות ובעוינות, תוך התכחשות לעבר. הסיפור מרתק, ומן הראוי שיסופר, אך אבוי, הביצוע לוקה מאוד.

חולשתו של הספר בסגנונו. אן-מארי אוקונור שופכת על הנייר את כל מה שהיא יודעת, בלי סינון, בלי עריכה שתהפוך אוסף עובדות מעניינות לפרוזה סוחפת. ולא די שהיא מעמיסה פרטים שאינם ממין הענין, ואשר מעכבים ומסיטים את מהלך הסיפור, היא חוזרת לעייפה על דברים שכבר אמרה וחזרה ואמרה, דוחפת לקורא בכוח את מה שהיא רוצה לומר. במקום לתת לסיפור לדבר ולקורא לעכל, היא טוחנת ולועסת, וליתר בטחון גם מעכלת ומגישה לקורא בכפית חומר מעובד עד זרא. לא יכולתי שלא להשוות עם "הארנבת עם עיני הענבר" המעולה: גם שם ציר הסיפור הוא יצירת אמנות, שהיתה בידי משפחה יהודית (בפריז ובוינה), ושרדה והושבה אל יורשי השושלת. בשני הספרים בחרו הכותבים להרחיב את היריעה אל תולדות האמנות ואל ההיסטוריה המשפחתית והכללית, אבל בעוד אדמונד דה ואל מדגיש בסופו של דבר את מה שחשוב, וניכר בו שזיקק את מה שהעלה בחקירותיו, אן-מארי אוקונור מתפזרת, ואיכשהו אפילו הסיפור של מעשה יצירת הדיוקן מתמסמס. חבל.

אני נמנעת מלכתוב המלצה שלילית בשל הנושא: גם בימינו אלה חשוב לדבר על אנטישמיות, על מקומם של יהודים בעולם, על עוולות שמחוללים בעלי הכוח, ועדיין יש להלחם על השבת הרכוש ונגד הכחשת השואה. אבל גם המלצה חיובית איני יכולה לכתוב: למרות השפה הפשוטה וחוסר התחכום של הטקסט הספר היה בעיני בלתי קריא, ולמרות ההתענינות שלי בנושא היו לי הרהורי נטישה.

The Lady in Gold – Anne-Marie O`Connor

פן וידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוני רז-פורטוגלי