לאהוב, לשוטט, להפליג / וולף, מופאסן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן

לאהוב, לשוטט, להפליג

"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא אוסף מכתוביהם של שישה יוצרים. חמישה מהם סובבים סביב שוטטות, או נובעים ממנה, ושניים הם פרי עטו של משוטט ידוע, רוברט לואיס סטיבנסון. רוב הכתובים נוצרו לפני עשורים רבים, ואחד הוא בן זמננו.

כתביו של סטיבנסון חריגים בספר, ולמען האמת הם הפחות חביבים עלי. "על ההתאהבות", כשמו, מפרק את חווית ההתאהבות ובוחן את פניה השונים. יסלח לי הסופר, אך בראש הדהד לי במשך הקריאה שירה של ויסלבה שימבורסקה, "אהבה מאושרת", שחופף חלקית לנושאי "על ההתאהבות" (הטקסט המלא למטה, כי כל הזדמנות לשתף את שיריה מבורכת). צורפה לקטע זה רשימה בת חמישה סעיפים, תחת הכותרת "נישואים", ובה הרהורים כבדי ראש על המחויבות האישית והמוסרית הנובעת מחלוקת חייך עם אדם אחר.

"לשוטט", פרי יצירתו של ולטר בנימין, הוא אוסף רשימות קצרות שכתב הסופר לעצמו, כהכנה לכתיבת ההיסטוריה החברתית של פריז במאה התשע-עשרה. רובן של הרשימות הן פרי התבוננות עצמית, חלקן מתיחסות לכתוביהם של אחרים, כמו פרוסט, רוסו ובודלייר. אחד הקטעים "מתכתב" עם שתי יצירות אחרות בספר, של וירג'יניה וולף ושל גי דה מופסאן, כשהוא מתאר את שכרון החושים הפוקד את המשוטט.

מאמרו של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור", נכתב ב-2016. גארנט, יליד ג'מייקה, מתאר שלוש תקופות של שוטטות בחייו. כילד בקינגסטון, שם בחר לשוטט שעות ארוכות מחוץ לבית כדי להמלט מאלימותו של אב חורג, ומאוחר יותר כסטודנט בניו אורליאנס ובניו יורק. לעומת רחובותיה המסוכנים של עיר מולדתו, נראו לו הרחובות האמריקאים שלווים, אבל "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיוּם". מהר מאוד למד שעליו לפתח דרך התנהגות בלתי טבעית לו, כדי לנסות להטמע בהמון, שכן עורו השחור תייג אותו כגורם מאיים, חשוד מיידי. "גורם מרכזי בהליכה שלי הוא מעין פנטומימה שכל מטרתה הימנעות מהכוריאוגרפיה של העבריינות". מאמר נוקב, לא מתבכיין, אבל מציג מצב דברים עגום.

וירג'יניה וולף מתארת ב"רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" את חווית השיטוט ברחובות לונדון בעילה של חיפוש עפרון עופרת. היא מתארת את השתנות ה"אני" מזה של הבית, מוקף בחפצים מוכרים נושאי זכרונות ומשמעות, לזה של החוץ. מבטה הבוחן נע על פני סביבתה, לעתים מסתפק ברושם החיצוני, מתרכז ביופי, לעתים רואה את הכיעור. המשוטטת של וולף חווה את אותו שכרון חושים עליו כתב בנימין ברשימותיו, ובסופו של דבר שבה אל המוכר והמגונן: זו האמת: הבריחה היא הגדול שבתענוגות; רדיפת רחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות. ובכל זאת, כשאנחנו ניגשות אל סף דלתנו, נעים לנו בקרבת החפצים הישנים והדעות הקדומות הישנות שלנו העוטפים אותנו מכל עבר; והעצמי, האני שהושלכה בפינות רחוב רבות כל כך, שנחבטה שוב ושוב כמו עש לילה בקרבת להבת פנס שלא ניתן להגיע עדיה, מוגנת עכשו ומכונסת.

הנרי דייויד תורו פורש את תפיסת עולמו ב"חיים בלא עיקרון". הוא יוצא חוצץ נגד חיים של עמל ללא תכלית רוחנית, חיים שבהם חל בלבול בין אמצעי למטרה. עולם המונע על ידי משיכה לעושר ולנוחות, הוא עולם המשעבד את אנשיו לעיסוק במלאכות מיותרות: רוב בני האדם ייעלבו אם יציעו להעסיקם בהשלכת אבנים מעבר לקיר ובהשלכתן בחזרה לאחר מכן תמורת משכורת. אך רבים מהם אינם עוסקים במלאכות ראויות יותר כבר עכשו. רבים מדבריו רלוונטים היום כפי שהיו בזמנם. דיברה אלי במיוחד הפיסקה העוסקת בחוסר היכולת של בני האדם להסתפק בעצמם ובתלותם בקשר מלאכותי עם זרים. בשינויים הטכנולוגיים המתבקשים, הדברים תקפים גם כעת: שיחות היום-יום שלנו הן לרוב חלולות וחסרות תוחלת באותה המידה. כשחיינו חדלים להיות חיים פנימיים ופרטיים, הדברים שבפינו הופכים לרכילות גרידא […] ככל שחיינו הפנימיים מידלדלים יותר, אנו מבקרים בסניף הדואר בתכיפות נואשת יותר. היו סמוכים ובטוחים שהמסכן היוצא משם ובידיו המכתבים הרבים ביותר, גאה על התכתבויותיו הענפות, לא קיים קשר עם עצמו זה זמן רב. מאמר מאלף.

סוגרים את הקובץ שני קטעים מתוך "חיי נדודים" של גי דה מופסאן, "לֵאוּת" ו"לילה". עד כמה שהבנתי מהשוואה עם המקור, התרגום אינו מלא, אבל הוא מציג במלוא יפעתו את סגנונו הפיוטי והמדויק של הסופר, בהתבטאויות כדוגמת "ערפל הים ליטף אותי כמו אושר". שכרון החושים של המשוטט, הפעם בספינה מצרפת לאיטליה, מובע בסיומו של הקטע: "נותרתי מתנשף, מבוסם כל כך מריגושים עד שסערת השכרות עוררה את חושי להזיות. כבר לא ידעתי אם אני נושם מוזיקה, מקשיב לבשמים, או ישן בין הכוכבים".

נבחרת המתרגמים של ההוצאה – יהונתן דיין, הראל קין, רעות בן יעקב, יותם בנשלום ו אנמרי בארטפלד, עשתה כרגיל עבודה נאמנה, והקובץ כולו, הנע בין הגות לפיוט, מומלץ.

תשע נשמות

2017

On Falling in Love – Robert Louis Stevenson (1877) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Marriage – Robert Louis Stevenson (1898) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Der Flaneur – Walter Benjamin תרגום מגרמנית: הראל קין

Walking While Black – Garnette Cadogan (2016) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Street Hunting: A London Adventure – Virginia Woolf (1948) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Life without Principle – Henry David Thoreau (1863) תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

Lassitude – Guy de Maupassant (1890) תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

 

אהבה מאושרת (תרגם רפי וייכרט)

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה טִבעִי,
הַאִם זֶה רצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל-
מַה תוֹעֶלֶת יֵש לָעוֹלָם מִשנֵי בּנֵי-אָדָם,
שֶאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגבָהִים זֶה אֶל זֶה שלא בִּזכוּת,
זוּג אַקרָאִי מִמִיליוֹן, אַך משֻכנָעִים
שכָך נִגזַר – כִּפרָס עַל מָה? עַל לֹא-כלוּם :
הָאוֹר נוֹפֵל מִשוּם מָקוֹם –
לָמָה דַוקָא עַל אֵלֶה, ולֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלבוֹן לַצֶדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקרוֹנוֹת שֶקֻימוּ בּקַפדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפסגוֹת? מֵפֵר וּמַפִיל.

הִסתַּכּלוּ בַּמאֻשָרִים הַללוּ:
לוּ לפָחוֹת הִסתַּתרוּ קצָת,
מִתחַזִים לִמדֻכָּאִים וּמעוֹדדִים בּכָך אֶת ידִידֵיהֶם !
שִמעוּ, אֵיך הֵם צוֹחֲקִים – באֹפֶן מַעֲלִיב.
באֵיזוֹ שָֹפָה הֵם מדַברִים – מוּבֶנֶת למַראִית-עַיִן.
וטִקסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמחֻיָבֻיוֹת הַמחֻכָּמוֹת זֶה כלַפֵי זֶה –
הַדָבָר נִראֶה כִּמזִמָה מֵאֲחוֹרֵי גַבָּה שֶל הָאֱנוֹשוּת !

קָשֶה אֲפִילוּ לשַעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדבָרִים מַגִיעִים,
לוּ נִתַן הָיָה לחַקוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יכוֹלוֹת לִסמֹך הַדָתוֹת, הַשִירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתָר בַזִכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לטֵמיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה להִשָאֵר תָּחוּם בִּגבוּלוֹת.

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?
הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ
כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.
ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.
לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,
שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.
אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.

פרשת בטאוויה / סימון לייס

parashat-betavia

כותרת משנה: אנטומיה של טבח

"פרשת בטאוויה" הוא תיעוד של הארועים העקובים מדם שארעו לאחר טביעתה של ספינת חברת הודו המזרחית מול חופי מערב אוסטרליה ביוני 1629. מפקד הספינה, איש יבשה עובד החברה, וסגנו רב החובל, העלו את מרבית אנשי הצוות על שני איים הסמוכים לשונית בה פגעו, ויצאו בסירת משוטים אל בטאוויה, מרחק שלושים ושלושה ימי הפלגה. בהיעדרם השתלט על הניצולים רוקח בשם קורנליס, שהיה שותף לתכנון מרד לפני טביעת הספינה. תכניתו היתה לצמצם את אוכלוסית האיים למינימום כדי להבטיח את שרידותם של הנותרים. כשמפקד הספינה שב לחלץ את אנשיו, גילה כי בתוך זמן קצר רצחו קורנליס והאנשים הנאמנים לו למעלה ממאה בני אדם, כולל נשים וטף. אין זה משנה אם הסיבה לטבח היתה לשפר את סיכוייהם של הרוצחים, או שהכוונה היתה למנוע התנגדות למרד המתוכנן – כפי שלייס כותב בצדק, אין מקום ללמה ולמדוע במשטר טרור, אז והיום.

כותרת המשנה של הספר היא "אנטומיה של טבח", אך נראה לי שמדויק יותר לתאר אותו כאנטומיה של רודנות רצחנית. לולא אישיותו יוצאת הדופן של קורנליס ספק אם איש מן הרוצחים בשירותו היה מתגלה ככזה. קורנליס סיפק את המסגרת, את ההשראה, את המעטפת הכאילו חוקית וכאילו הגיונית שבמסגרתה שוחררו הכוחות האפלים. משתפי הפעולה אתו היו מצד אחד פושעים שנקרתה על דרכם ההזדמנות לפשוע במסגרת החוק, גם אם החוק הוא פרי מוחו הקודח של פסיכופת, ומצד שני אנשים נורמטיבים שנתקפו אימה וחששו לעורם. המוטו שבפתח הספר, המצוטט מפיו של אדמונד ברק, קולע אל חוט השערה: "כל שצריך כדי שהרע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר".

"פרשת בטאוויה" הוא סיכום קצר יחסית של טביעת הספינה ושל הארועים בעקבותיה. סגנונו יותר תיעודי מסיפורי, אך האופן בו הוא משלב אבחנות חכמות, בעיקר בדבר אישיותם של המעורבים, מרומם את הספר מעל לדיווח גרידא. כתיבתו של סימון לייס בהירה, ומכיוון שחומר הגלם שלו מרתק לכשעצמו, השילוב בין המציאות ההיסטורית לכתיבה המשובחת עוצר נשימה. בפתח דבר לספר משבח לייס את ספרו של מייק דאש אודות הפרשה, וכותב בצניעות, "משאלתי היחידה היא שהם [העמודים הבאים] יעוררו בכם רצון לקרוא את ספרו". מבחינתי משאלתו התגשמה.

Les Naufragés du Batavia – Simon Leys

תשע נשמות

2018 (2003)

תרגום מצרפתית: אנמרי בארפלד

ביבליומאניה / פלובר, אוזאן, מנגל

988861

"ביבליומאניה" הוא קובץ של שלוש יצירות קצרות שעניינן אהבת ספרים. שתים מן היצירות הן סיפורים, והשלישית היא רשימת הערות בנושא קריאה.

הסיפור הראשון, "קץ הספרים", נכתב על ידי אוקטב אוזאן ב-1901, ומתאר מפגש של אינטלקטואלים המנסים לנבא את עתידו של העולם. המספר, אספן ספרים, מתבקש על ידי חבריו לדמיין את גורלם של הספרים המודפסים. משעשע לקרוא למעלה ממאה שנה אחרי שהדברים נכתבו נבואות שנאמרות גם היום, ומטילות ספק ביכולתם של ספרי הנייר לשרוד. הכותב סבור שהקורא יעדיף תמיד האזנה על פני קריאה, בעיקר משום שהקריאה מחייבת מאמץ של העיניים, תנוחות בלתי נוחות, שלא לדבר על ההכרח לחתוך את הדפים ולדפדף: אני מאמין אפוא בהצלחתו של כל דבר שיפעל לטובת הבטלה והאנוכיות של האדם. המעלית הרגה את העליה במדרגות. הפונוגרף ישמיד קרוב לוודאי את בית הדפוס. הוא נותן דרור לדמיונו כשהוא מתאר את התפתחותם של אמצעי ההקלטה וההקראה, ומן הסתם היה משתאה נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות שלא יכול היה להעלות בדעתו באותה תקופה. נקודה מעניינת היא חזונו על המהפך התוכני והערכי שיחול עם שינוי המדיה, כאשר האיכות הקולית של הקריין תהיה נחשבת יותר מן התוכן של הסיפור.

הסיפור השני, "ביבליומאניה", נכתב על ידי גוסטב פלובר ב-1837, כשהיה בן שש-עשרה. גיבורו של הסיפור הוא סוחר ספרים שיעשה הכל כדי לזכות בספר או בכתב-יד שחשק בו. אהבתו אינה נתונה לתכנים, אלא לספרים, לריחם, לצורתם, ותשוקתו לובשת צורה של שגעון לדבר אחד.

"תשע הערות על ספרות וקריאה" מאת הביבליופיל אלברטו מנגל חותמות את הספר. כל אחת ואחת מהן תעורר הזדהות אצל אוהבי קריאה. הנה שלוש מהן על קצה המזלג, הראשונה מתכתבת עם "קץ הספרים", השניה עם "ביבליומאניה", והשלישית גרמה לי לחייך כשחשבתי על ספר מסוים:

כלי הכתיבה ישתנו, צורות הקריאה ישתנו, טכניקות ההוצאה לאור ישתנו – אבל הפעולה הספרותית, ביסודה, לא תשתנה.

לכולנו הזדמן לקנות ספר בגלל הכריכה שלו.

לכל קורא יש ספר שבעיניו הוא מופלא, סודי, שהוא רוצה לשמור לעצמו בלבד, ואם קורה שהספר הזה נעשה פופולרי, מפורסם, הקורא מרגיש נבגד וזנוח, כי כל קורא הוא גם מאהב קנאי.

"ביבליומאניה" מעניק לקורא חובב הספרות והספרים תחושה אינטימית של שיחה מהנה על עולמו בחברת דוברי שפתו. מומלץ.

Bibliomania – Flaubert, Uzanne, Manguel

תשע נשמות

2018 (1837, 1901, 2014)

תרגום מצרפתית ומספרדית: מיכל שליו, אנמרי בארטפלד

הרולטיסט / מירצ'ה קרטרסקו

%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%a1%d7%98

"הרולטיסט" מסופר מפיו של סופר מזדקן, על סף מותו. מדובר בסופר מצליח, נערץ על רבים, אך לא על עצמו. הוא אהב את ספרו הראשון, וכשלא הצליח לכתוב ספרים נוספים מסוגו, וויתר על המאמץ, והחל להתאים את יצירתו להעדפות הקהל. הרולטיסט, מכר של הסופר מילדות, הידרדר לפשע ולעוני, והחל להתעשר לאחר שזכה בהימורים ברולטה רוסית.

לכאורה מדובר בשתי דמויות נפרדות, שהקשר ביניהן מתבטא רק בנוכחותו של הסופר במאורות הימורים בכמה מן הארועים בהם סיכן הרולטיסט את חייו. למעשה, סיפורו של הרולטיסט משליך על זה של הסופר בדרך ההנגדה. הסופר הגיע ליעודו בגיל צעיר, ומשם רק דשדש. הרולטיסט הגיע לשפל באותו שלב, ומשם מצא את יעודו. המצליחן הרים ידים, המפסידן הימר והרוויח. הסופר, שאמור להיות מרוצה מהצלחתו, אדיש לנוכח פני המוות, הרולטיסט, השם נפשו בכפו, חרד מאפשרות מותו.

לצד שתי הדמויות הללו מתואר בסיפור צד שלישי, אולי שולי יותר, אבל הכרחי, ושלא כהנגדה העלילתית, הוא דווקא משותף לסופר ולמהמר. מדובר בקהל, גם קהל הקוראים, שלמעשה מכתיב את יצירתו של הסופר, וגם קהל הצופים ברולטיסט. בעוד הרולטיסט מעלה את ההימור מכדור אחד בתוף האקדח לחמישה כדורים, הקהל הצופה בו הולך וגדל.

אפילו הגברת העדינה ביותר באולם לא הסיטה את עיניה, שבנצנוצן הסגול אפשר היה לקרוא את התשוקה הסוטה לראות את מה שרק מעטות זכו לשמוע: הגולגולת המתפצפצת כקליפת ביצה והחומר הלא ברור הנוזלי של המוח ניתז על שולי שמלותיהן.

"הרולטיסט" – יצירה תמציתית ובלתי שגרתית – הוא החלק הראשון מחמישה של הנובלה "נוסטלגיה". לא ברור לי למה לא תורגמה הנובלה במלואה.

לסיפור מצורפות שתי תוספות, המתיחסות לשני הפנים של הספר, הרולטה והספרות: "רולטה רוסית" מאת ג'ורג' סירדז בתרגומו של יהונתן דיין – זהו הסיפור שטבע את המונח שבשמו, ו"מצב התרבות", ראיון עם הסופר דמיאן טברובסקי בתרגומה של סוניה ברשילון.

 

Ruletistul – Mircea Cărtărescu

תשע נשמות

2016 (1989)

תרגום מרומנית: אנמרי בארטפלד