גבלס / פטר לונגריך

gbbels_cover_front2

כותרת משנה: ביוגרפיה של רוצח במלים

ביוגרפיות רבות נכתבו על יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי וראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. ההיסטוריון פטר לונגריך מזכיר אותן בסיומו של הספר, ומוסיף כי דעותיהם של הכותבים חלוקות לגבי אישיותו של מושא ספריהם. לונגריך מציג בספרו את גבלס, כפי שהוא מצטייר בעיניו, בהתבסס על יומניו, על דעתם של אנשי מקצוע, ועל שורה ארוכה של מקורות מידע. עם כמה ממסקנותיו אני מתקשה להסכים.

בפתח הספר, וגם באחרית דבר, קובע לונגריך כי גבלס הפך לאיש שהיה בעיקר בשל הפרעה נרקיסיסטית. הערכתו את עצמו היתה גבוהה מאוד, מרבית הזמן ללא קשר למציאות, אך בהערכה זו לא היה לו די, והוא נזקק באופן קבוע להכרה ולהערכה של הזולת. ההכרה שהיתה חשובה לו ביותר היתה זו של היטלר, האליל שבחר לעצמו. בעיני זו קביעה פשטנית, שאינה מסבירה דבר. התיאור הזה מתאים לאנשים רבים, ורובם לא יהפכו להיות גבלס אפילו בהנתן ההזדמנות, כפי שלא כל צייר בינוני שאינו מתקבל לאקדמיה יהפוך להיות היטלר. לונגריך מסתמך מן הסתם על פסיכיאטרים כשהוא תולה את מבנה אישיותו של גבלס בכשלון לפתח עצמאות בגיל שנתים-שלוש ובתלות שלו באמו. הפלפולים המקצועיים האלה הם, בעיני, חוכמה שבדיעבד, והסבר חלקי בלבד. בנוסף, אני סבורה, בדומה לאיאן קרשו, שהביוגרפיה הפרטית של הדמויות ההיסטוריות שולית לצרכי מחקר, שכן, כדברי קרשו, הדיקטטורה עצמה היא הטעונה בדיקה, ולא הדיקטטור בלבד.

גבלס הצעיר מצטייר כאדם רגיל, שגרתי. הלאומנות שלו צפויה למדי בשל היותו תושב חבל הריין. האנטישמיות שלו לא בידלה אותו מצעירים אחרים בני זמנו, אם כי אצלו היא היתה בגדר אובססיה, וגם בזה הוא לא היה יחיד. הוא התנסה בלימודים, באהבה, בקשרי ידידות, שלח ידו בכתיבה ללא הצלחה יתרה. שום דבר לא בישר את הקריירה העתידית שלו, עד שבהיותו כבן עשרים וארבע, כשהוא מתוסכל מאי הצלחתו בכל התחומים, אימץ לעצמו את היטלר, שדעותיו היו קרובות במידה מספקת לשלו, כמנהיג בלתי מעורער, ומצא לעצמו תחום עיסוק שיוכל להצטיין בו.

מעניין לציין שבשנים הראשונות להיכרותם חלק גבלס על כמה מעמדותיו של היטלר, אך מעולם לא הוריד אותו מן הכַּן השמור לאלילים. באופן דומה, גם בשלבים האחרונים של המלחמה הביע ביומנו תסכול בשל התנהלותו של היטלר, עד כדי תהיה אם הוא מסוגל להנהיג, אך בצמוד לביקורת הביע את שכנועו העמוק ביכולותיו של מנהיגו להתוות את הדרך הנכונה ולהביא לביצועה. וכמו שרימה את עצמו באשר להיטלר, כך רימה את עצמו גם באשר לתהילתו שלו. יומניו מלאים שבחים עצמיים לנאומיו הפומביים ולהערצה ההמונית שבה התקבלו, כמו גם להצלחותיו בארגון ארועים מרשימים, כשהוא אינו טורח לציין שתגובת ההמון היתה בדרך כלל מוסדרת מראש. לונגריך קובע כי העובדה היא שגבלס לא היה מסוגל לבדוק באופן מציאותי את תמונת האחדות הלאומית כפי שציירה התעמולה שלו עצמו בשילוב עם אמצעי הטרור הדכאניים שהפעיל המשטר. החזות הזוהרת של הדברים, שבחלקה הגדול היתה חזות שיצרה התעמולה שלו, היתה בשבילו המציאות החשובה היחידה.

במהלך קריאת הביוגרפיה היתה לי הרגשה שאני לא לומדת ממנה דבר וחצי דבר על דעותיו של גבלס. הוא עבד כמו בולדוזר, שאף להציג הצלחות, ניסה ללא הרף לסלק מתחרים, אבל המניע הרעיוני שלו נותר בלתי ברור. למעשה, הרושם שקיבלתי הוא, שמלבד האנטישמיות כל תפיסה אחרת לא היתה עקרונית לגביו, והוא היה מסוגל להיפוך דעה בהתאם לעמדותיו של היטלר. בשל ההרגשה הזו הגדרתי רוב הזמן את הביוגרפיה כמשעממת, כאוסף של פרטים עובדתיים ללא תובנות. כשהגעתי לאחרית דבר, מצאתי שלונגריך גם הוא אינו באמת יודע להצביע על עקרונותיו של גבלס, וזאת למרות שהאיש הותיר אחריו תיעוד מדוקדק: "גם לאחר בחינה קפדנית של שפע החומר שכתב, לקורא לא ברור לחלוטין מה היתה בעצם התפיסה הפוליטית של יוזף גבלס ואילו עקרונות פוליטיים הוא ניסה לקדם. עם זאת ברור שהלאומנות, שהתחזקה בו במידה רבה בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה והנוכחות של מדינות ההסכמה בחבל הריין, מילאה תפקיד חשוב. כזאת היתה גם נטייתו למערכת סמכותנית שבראשה דמות חזקה של מנהיג, ולכך נוספה האנטישמיות שבערה בו כל חייו".

לעומת ההסכמה על העדר משנה פוליטית סדירה, דעתו של לונגריך על האנטישמיות של גבלס שונה מדעתי. לתפיסתו, שנאתו של גבלס ליהודים לא נבעה ממניעים גזעניים, והוא השתמש ב"יהודים" כמושג הופכי ל"גרמנים". לונגריך פונה שוב לתורת הנפש, וקובע כי שנאתו כלפי היהודים היתה ביטוי של התרעומת שחש כלפי הממסד הבורגני המשכיל, זה שבשנות העשרים מנע (לפי ראייתו) את ההתקדמות שהגיעה לו. לונגריך טוען עוד כי גבלס לא התמיד לפעול בשיטתיות על פי "תכנית" אנטישמית כלשהי, אולם הביוגרפיה שכתב סותרת את הקביעה הזו. גבלס היה אנטישמי הרבה לפני שחבר להיטלר. על חברתו הקרובה אלזה אמר, שנים לפני חוקי נירנברג, "הייתי שמח לו היתה אשתי, אילו רק לא היתה בעלת דם מעורב". על פעילותו הפוליטית הראשונה למען הנאציונל-סוציאליסטים כתב, "ביסודו של דבר דברנו על אנטישמיות […] למען המילניום הבא, כמו שאומר מיכאל פורמן" (פורמן הוא דמות ספרותית בנובלה שכתב). להיטותו לסלק את היהודים משטחי הרייך רוסנה מדי פעם משיקולים של תעמולה, אך הוא שב אל התכנית במשנה מרץ בכל פעם שאפשרו זאת הנסיבות. בעיקר שם דגש על פינוי היהודים מברלין, שהוא היה מושלה. הוא אף היה הרוח החיה מאחורי רבים מן הרעיונות ה"יצירתיים" שנועדו להפוך את חיי היהודים לגיהינום. בהקשר זה כדאי לציין שכותרת המשנה של הספר, "ביוגרפיה של רוצח במלים", רחוקה מלהיות מדויקת. גבלס לא סמך על מלים בלבד, אלא נקט צעדים מעשיים כדי להפוך אותן לפעולות.

מעניין לציין, שלמרות הקירבה האישית והרעיונית בין היטלר לגבלס, האחרון הודר פעמים רבות מן המעגל הקרוב של מקבלי ההחלטות, ואלה הובאו לידיעתו כשהיה צורך לגייס את מערכת התעמולה לטובת הכשרת דעת הקהל לקבלתן. אפשר ללמוד רבות על התנהלותו של היטלר כמנהיג מן הקשר שבינו ובין שר התעמולה שלו. היטלר הבטיח לגבלס תמיכה ברעיונותיו ובבקשותיו, ולא תמיד קיים. מצד שני, ידע להחניף לשר בשיחות אינטימיות שגרמו לאחרון להרגיש קרוב ורצוי. תחומי האחריות של גבלס חולקו גם לאחרים, כמו לשרות התעמולה של משרד החוץ, והיטלר במתכוון נמנע מלקבוע גבולות ברורים בין הגופים השונים. נוח היה לו להסתפק במתן הנחיות, ולהניח לכפופים לו להתווכח ביניהם על הביצוע. אף אחד מאנשי ממשלו לא נהנה משליטה מוחלטת בתחומו, תמיד נותרו שטחים אפורים וכפילויות. בדרך זו שימר את כוחו כפוסק יחיד. גבלס חיקה אותו במידה רבה באופן בו ניהל את משרד התעמולה.

לונגריך מרבה להתייחס למשולש היטלר-גבלס-מגדה. ידעתי שמגדה גבלס שימשה במידה רבה כגברת הראשונה של הרייך. לא ידעתי שהיטלר, כך על פי הביוגרפיה, היה מאוהב בה, ודחק בגבלס לשאת אותה לאשה כדי שתשאר בקרבתו. לונגריך, מן הסתם מתוך זהירות מקצועית, אינו כותב על קשר אינטימי בין מגדה להיטלר, אך מציין את אינספור הפעמים שבהן מצא גבלס את היטלר בחברת אשתו, ואת הפעמים הרבות בהן שהתה מגדה בביתו של היטלר ללא נוכחות בעלה, והמבין יבין. הוא אף מעלה את ההשערה שהקשר הזה היה העילה להתאבדותה של גלי ראובל, אחייניתו של היטלר. היה קשר כזה או לא היה? מן הסתם לא נדע לעולם. בכל אופן, התלות של משפחת גבלס בחסדו של היטלר היתה מוחלטת, ולא מפתיע שבחרו להתאבד בעקבותיו.

הספר עוסק רבות באופן פעולתה של התעמולה מבית מדרשו של גבלס. בדוח משנת 1929 טען כי בני האדם הם "בעיקר תקליטים המנגנים את הדעה הציבורית כפי שזו באה לידי ביטוי בעתונות, בכרזות, ברדיו, בבית הספר, באוניברסיטה ובחינוך הכללי. אך הממשלה היא הבעלים של הגופים האלה". ב-1942 כתב באותה רוח כי, "האנשים פרימיטיבים הרבה יותר מכפי שאנו משערים", ולכן "תמצית התעמולה היא אפוא שתהיה פשוטה ותכיל חזרות רבות". כשדוחות מצב הרוח של הציבור לא השביעו את רצונו, שינה את שיטת ההערכה. הוא שאף לשליטה מוחלטת במה שהציבור שומע ורואה, החל בנאומים פוליטיים וכלה ברמת הבידור המותרת בסרטים. אין להכחיש כי רוב הזמן היה מוכשר מאוד בתחומו השטני, וידע כיצד לשחק באמצעים שברשותו כדי לשמור על כוח עמידתו של העם ועל רמה סבירה של שביעות רצונו.

הפרקים שריתקו אותי במיוחד הם אלה העוסקים בשנות המלחמה, בעיקר בתקופה שאחרי נצחונות הבזק, כשהצבא החל לספוג תבוסות. הניתוק של ההנהגה מן המציאות הלך וגבר, ולמרות התבוסה הבלתי נמנעת הוסיפו ראשי הרייך להאמין בכוחה של גרמניה, בהתפוררות קרובה של קואליצית בעלות הברית, ובנשק יום הדין שיכריע את המערכה. גבלס מתאר ביומנו רעיונות מתחלפים לשלום חד צדדי עם בריטניה או עם ברית המועצות, בעוד חייליהן של אלה כבר שועטים על אדמת גרמניה. בעיצומם של קרבות המאסף, ממש עד היום האחרון, עוד התנהלו מריבות בצמרת בעניני סמכויות ותחומי שליטה, בין השאר התעורר מחדש הסכסוך עתיק היומין בין משרד התעמולה למשרד החוץ. גבלס, שהיה חסיד המלחמה הטוטאלית, הווה אומר גיוס כללי של כל המשק לטובת המלחמה, הוסיף לפעול להשגת מטרה זו גם כשכבר לא היתה לו מדינה ממנה יכול היה לסחוט אמצעי לחימה וכוח אדם. ומי אשם בתבוסה? היהודים. הנה מה שהיה להיטלר לומר אחרי מפלת סטאלינגרד: "בכל מדינות האויב פועלים היהודים ככוח מניע, ולנו אין גורם דומה להתמודד מולם". קוזאק הנגזל. האם התחרט על שהכוח המניע היהודי המאגי אינו עומד לרשותו? המסקנה שלו מובילה, כמובן, לפתרון הקבוע: "המשמעות היא שעלינו לחסל את היהודים לא רק בשטחי הרייך, אלא באירופה כולה".          

הביוגרפיה סובלת, לדעתי, משני כשלים עיקריים. הראשון שבהם הוא חוסר איזון בנושאים העולים בו. לא ספרתי, כמובן, את העמודים המתיחסים לכל נושא, אבל התחושה שלי היא שפרשת יחסיו של גבלס עם מגדה תופסת בערך אותו נפח כמו יחסו של גבלס ליהודים. אולי מעצם המונח "ביוגרפיה" נגזרת הענקת משקל משמעותי לחיים הפרטיים, אבל כשמדובר בתופעה כמו גבלס, ההיבטים ההיסטוריים משמעותיים ומרתקים לאין ערוך מחיי המשפחה שלו. הבעיה השניה בעיני היא המונוטוניות הכרונולוגית של הכתיבה, שבשלה, למען האמת, די השתעממתי, בעיקר בפרקים שמתארים את התקופה שלפני המלחמה. עם זאת, כאמור, בסופו של דבר מצאתי ענין בביוגרפיה, ואף למדתי עובדות מרתקות שהעשירו את הידע שלי על התקופה.

Joseph Goebbels: A Biography – Peter Longerich

דביר

2018 (גרמנית 2010, אנגלית 2015)

תרגום מאנגלית: יכין אונא ואביה אונא-ברוכי

מודעות פרסומת

הדיירים / ברנרד מלמוד

הדיירים

בבנין מתפורר, המיועד להריסה, מנסה הארי לֶסֶר לסיים את ספרו השלישי. כל הדיירים האחרים בבנין הסכימו לקבל מבעל הבית ארבע-מאות דולר בתמורה לפינוי דירותיהם. הדירות שנעזבו נפרצו ונבזזו, ותשתיות הבנין הולכות וקורסות, אבל להארי לא אכפת. הוא מסרב לשנות את שגרת יומו, מחשש שלא יצליח להתמיד בכתיבה. תחנוניו של בעל הבית אינם נוגעים ללבו, גם סכום הפיצוי המאמיר בהדרגה אינו מפתה אותו. הוא דייר מוגן, ודבר לא יזיז אותו ממקומו לפני שיסיים את הכתיבה.

באחת הדירות בבנין מתיישב לכמה שעות מדי יום גבר זר, ומתקתק במרץ על מכונת כתיבה. וילי ספירמינט, צעיר בלתי מלומד, ללא נסיון בכתיבה, נאבק לכתוב ספר ראשון. הקשר בין השניים נוצר כשוילי מבקש מהארי לשמור אצלו את המכונה בשעות שאינו כותב.

הארי יהודי, וילי שחור. הארי סופר שאחד מספריו זכה להצלחה והוא מתקשה בכתיבת סיום לספר נוסף, וילי מתקשה בכתיבת סיפור ראשון. הארי גבר בודד, וילי חי עם צעירה לבנה. היחסים בין שני הגברים מערבים קנאת סופרים, אנטישמיות, דעות קדומות ותחרות ארוטית. הם יתעמתו כשוילי יבקש מהארי לחוות את דעתו הכנה על הדברים שהוא כותב, ויסרב לקבל ביקורת. הם ייקלעו לתגרה פיזית כשיתחרו על לבה של אותה אשה, ששניהם בעצם אינם מעונינים בה. והם יחוו שנאה ודחייה הדדיות כשיראו זה בזה את הסטראוטיפ ולא את האדם.

למעט רגעי אחווה בודדים בנסיונות משותפים לחמוק מבעל הבית, הארי ווילי שונים זה מזה בכל, בהבנת תפקידה של הספרות ואופיה, בגישתם למניעים לכתיבה, בתפיסתם את מבנה החברה ואת הדרכים לפתור את תחלואיה. בעוד הארי שואף לשֵם, לסוג של אלמוות, וילי מעונין בכסף, אותו הוא מכנה "כוח ירוק". את המרת המציאות לספרות, וכתוצאה מכך את סגנונה ואת רוחה של הספרות, הם רואים באופן שונה:

"אין בידך להפוך חוויות שחורות לספרות רק על ידי העלאתם על הנייר".

" […] אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים הצועקים שהם עדיין עבדים בארץ הזנונה הזאת, ויותר לא יהיו עבדים. איך אתה מסוגל להבין את זה, לֶסֶר, אם המוח שלך לבן?"

הכתיבה היא עיסוקם של גיבורי הספר, היא ממלאת את ימיהם, ומהווה נושא מרכזי בשיחותיהם. אבל הקונפליקט המרכזי הוא היחסים בין השחור ללבן וליהודי. הכתיבה של מלמוד בספר זה חושנית מאוד, ועושה שימוש רב ברֵיחות. הריח, שנדמה להארי כעולה מן הדפים של וילי, משמש את מלמוד גם כדי להמחיש כיצד קורא הארי היהודי הלבן את הטקסט של וילי השחור. תחילה הוא תוהה, "אולי בוקע הסירחון מן החיים הממוגלים, יצירי המלים שבכתב-היד, או מן הנפיחוֹת הנקמניות של נפשותיו?", אבל לאחר שהוא קורא את הסיפורים, ועומד על עומק הכאב ועל עוצמת הזעם, הריח מתחיל להתפוגג: חמישה סיפורים, חמש מיתות – ארבעה שחורים, אחד לבן. האלימות מגלה את עומק זעמו העצור של וילי. אולי דמעותיו הן שחרכו את הנייר והבאישו את הגליונות? בקראו את הספר בפעם השניה לֶסֶר עוד מרחרח מדי פעם אך שוב אינו חש שום ריח.

האלימות שבכתובים גולשת אל המציאות. בעל הבית ישמיד את כתביו של וילי ואת רכושו, וילי הנבגד יכה את הארי וישלח ידו בכתביו וברכושו, הארי הנזעם ינפץ את רהיטיו של וילי. מלמוד אינו מבשר רגיעה או השלמה. להפך, כתביו של וילי ילכו ויקצינו ויבשרו פוגרום ליהודי ארצות הברית. המלים האחרונות שיחליפו השניים תהיינה, "יהודי מוצץ דם", "קוף אנטישמי".

אני תוהה אם בזמנו, בשנת 1971, הספר היה חדשני בטיפולו ביחסי שחורים ולבנים, בעיקר לבנים-יהודים. נכון להיום יש בו משהו מיושן, מעט פשטני, אולי בשל ההשוואה ליצירות הרבות שעסקו באותו נושא בשנים שחלפו מאז. מכל מקום, למרות שהספר אינו מתעלה לרמתו של "העוזר", ולמרות התרגום הירוד, הנושא הטעון והדמויות המורכבות באים כאן לידי ביטוי ספרותי מרשים למדי.

הספר עובד לסרט בשנת 2005.

The Tenants – Bernard Malamud

עם עובד

1973 (1971)

תרגום מאנגלית: ברוך מורן

תימהון / אהרן אפלפלד

62512013381b

"תימהון" מציג דמות מובילה יוצאת דופן במכלול יצירתו של אפלפלד. אירנה היא כפריה נוצרית, בלתי משכילה, שאחרי שש שנות לימוד עבדה בחנות המכולת של שכניה היהודים. לאחר נישואיה לאנטון, שהיה חביב ואוהב כמחזר, אך הפך לבעל תובעני ואדיש, טיפחה חלקת אדמה ורפת. שתיהן אבדו לה בשטפון ובמחלה, והיא מנקה רצפות בבית הספר המקומי לפרנסתה. אירנה סובלת מכאבי ראש משתקים שהחלו עם נישואיה, בתקופה בה הבחינה כי בעלה דומה מאוד לאביה, אלים ומנוכר כמוהו. חייה של אירנה מצטמצמים לגבולות הבית, שם היא מחויבת להקפיד על הכנת ארוחות בזמן ועל היענות לתביעותיו המיניות שאינן יודעות שובעה של אנטון. הימים ימי הכיבוש הנאצי, וכשאירנה מציצה יום אחד דרך החלון, היא רואה את בני המשפחה היהודית – אב, אם ושתי בנות – ניצבים בשורה בחצר, כשהז'נדרם המקומי משגיח עליהם. ביתם וחנותם נבזזים מאחורי גבם, ועליהם נאסר לזוז ממקומם. אחרי יומיים של התעללות הם נרצחים באישון לילה, ומשהו נשבר בנפשה של אירנה.

במהלך שנות נישואיה ביקשה אירנה לא אחת לנסוע לבקר קרובת משפחה זקנה, הזכורה לה לטוב מילדותה, כדי למצוא מרגוע וניחומים, אך בעלה אסר זאת עליה. כעת, מיד לאחר הרצח, היא עוזבת את ביתה מבלי לומר מילה, ושמה פעמיה אל היערות. היא תגיע אל קרובתה, תבקש סעד ועצה אצל זקן המתגורר בקרבתה, ותצא לשוטט בין הכפרים. אירנה אינה מגדירה מטרה למסעותיה, אך בחיפושיה אחרי שלוות נפש, כשהיא מוכת אשמה בשל רצח שכניה ורדופת פחדים מפני בעלה שעלול לצאת בעקבותיה, היא תהפוך למעין נביאה, מטיפה בשער, כשהיא לובשת תחילה דמות מקבילה לזו של יוחנן המטביל ומאוחר יותר את דמותו של ישו. בדומה לישו, שנטל על עצמו את חטאיהם של בני האדם, גם אירנה מבקשת מהאנשים הסובלים הנקרים בדרכה: "תני לי את יסוריך, תני לי את בשרך הכואב, תני לי את רוחך הנכאה. אני יכולה להכיל בקרבי הרבה יסורים. לא באתי לעולם אלא כדי לקבל אותם מידיך".

אצל אירנה, המיוסרת בשל נסיבות חייה, בשל עקרותה ובשל הרצח, מיטשטש הגבול בין חלום ומציאות (מוטיב חוזר ביצירתו של אפלפלד). היא משוחחת עם המתים ועם הקדושים, ובאוזני כל מי שמוכן או אינו מוכן להקשיב היא חוזרת ואומרת, "ישו יהודי היה. צאצאיו נרצחו בתוכנו על לא עוול בכפם". כשהיא נשאלת מה בכוונתה לעשות לאחר שאין בכוונתה לחזור לביתה, היא עונה,

"לנדוד ולחזק את לב הנשים הנאנקות תחת משא בעליהן".

"איך תעשי זאת?"

"אחבר אותן אל אביהן שבשמים ואל בנו, שהוא שליחו בעולם הזה".

"הוא שגילה לך שהוא יהודי?"

"נכון".

אפלפלד מיטיב לתאר את המתרחש בנפשה של אשה פשוטה ומבולבלת, אנטישמית מתוך הרגל אך לא שונאת יהודים. אין לה דרישות מפליגות מן החיים, ואולי היתה משלימה עם גורלה כאשה מדוכאת, אך כשהרשע הבלתי מוסבר והבלתי נתפס הגיע אל חלונה נשברה והתקוממה. שלא במפתיע היא מוצאת אוזן קשבת רק אצל נשים, בעוד הגברים רואים בה כופרת ומכשפה. מעניין לציין כי אפלפלד אינו מחלק את העולם לטובים ולרעים: המשפחה היהודיה שנרצחה אינה חפה מליקויים, ואירנה פוגשת בנדודיה נשים שמסתירות יהודים. אירנה עצמה היא דמות בלתי מושלמת, הפוסעת על סף השגעון.

גיל הראבן, שכתבה את הטקסט על גב הספר, סבורה, כדרכם המופרזת של טקסטים מסוג זה, כי "אומץ לב, גדלות נפש וכישרון אדיר נדרשים כדי לצייר את המציאות מנקודת מבט של גיבורה כאירנה". כמי שהיה קורבן בעצמו, אפלפלד בהחלט מוכיח גדלות נפש כשהוא קשוב לאירנה, המייצגת את שכניו שלא נקפו אצבע להצילו, ואף חומל עליה. אומץ לב, לדעתי, אינו ממין הענין, ועל כשרונו של אפלפלד, שאינו קשור דווקא לבחירת נושאו של הספר, אין חולק.

בעיני הספר הזה אינו משיאי יצירתו של אפלפלד. אחרי פרקים ראשונים מצוינים הוא סובל, לטעמי, מחזרות מרובות מדי ובעיקר מסטראוטיפיות – כל הגברים קשי לב ואלימים, כל הנשים אומללות, למעט הזונות. יחד עם זאת, אפלפלד, הוא תמיד, וגם הפעם, יוצר מסקרן, מעורר רגש ומחשבה, דמותה של אירנה מעניינת, ואני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה ביתן

2017

באין לי מולדת / אלייט אבקסיס

2003017-46

"באין לי מולדת" הוא סיפור בדוי על רקע מציאות אמיתית עד כאב. המספרת, אסתר וידל, אשה צרפתית צעירה, מתארת את חייה כיהודיה בצרפת ההולכת והופכת אנטישמית. הוריה של אסתר נמלטו ממרוקו בעקבות פוגרום, ונטמעו היטב בצרפת, כמו יהודים רבים אחרים, אך בעשור האחרון חל שינוי. החל מחטיפתו ורציחתו של אילן חלימי ב-2006, דרך רצח ילדי בית הספר היהודי בטולוז ב-2012 והרצח במעדניה הכשרה בתחילת שנה זו, ועד לאינספור תקריות אנטישמיות – חיי היהודים בצרפת מעוררים אצל אסתר את השאלה מתי יגיע הרגע להסתלק משם.

הסופרת, באמצעות אסתר, מעלה האשמות כבדות כנגד הצרפתים. ניתן להחליק את המציאות ולטעון שהבעיה נובעת מן המהגרים המוסלמים, אבל מה שמעליב את אסתר במיוחד הוא היחס של תושבי צרפת. כך, לדוגמא, היא מתיחסת לזעזוע שאחז בצרפת אחרי הרצח במערכת "שרלי הבדו", ומשווה אותו ליחס לרצח הילדים בטולוז, שאליו התיחסו, לדבריה, כבעיה של היהודים. אין לי את הכלים להעריך עד כמה התחושה שלה מבוססת, אבל בעינה עומדת העובדה שיהודי צרפת חשים נרדפים. אסתר מתארת התנכלויות לילדים בבתי הספר הממלכתיים, שבגללן יש הורים המעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, למרות החשש מהישנות מקרה טולוז. היא מספרת על הפחד להזדהות כיהודים בפומבי, על החשש להביע דעה בעניני ישראל והסכסוך במזרח התיכון. האנטישמיות, המוסווה לעתים כאנטי-ציונות, מחלחלת לכל שכבות האוכלוסיה, והערות על "היהודים העשירים רבי ההשפעה" מושמעות גם בחוגי השלטון. האוירה שהיא מתארת מזכירה למרבה החלחלה ימים רעים אחרים, שמונים שנה לאחור, באותה אירופה, והיא משווה בין היסוסיהם של היהודים באותה תקופה אם להשאר או לעזוב להיסוסיה שלה כיום. על עומק המצוקה תעיד העובדה שמספר העולים לארץ מצרפת עומד כבר שנתיים בסימן עליה של מאות אחוזים, ויהודים רבים עוד יותר מהגרים מצרפת לבריטניה.

ספרותית "באין לי מולדת" הוא ספר חלש. הסופרת מערבבת את חייה האישיים הלא מעניינים של אסתר עם מה שיש לה לומר על מצב היהודים, והעירוב הזה אינו מיטיב עם הספר. גם הכתיבה לא לטעמי, יותר מדי רשימות מכולת ובריחה לצדדים במקום העמקה של ממש. יחד עם זאת התוכן שלו חשוב וראוי לתשומת לב. באותו נושא אני ממליצה מאוד על "הו, אחי בני התמותה" מאת אלבר כהן, שכבר ב-1972 תיאר את תחושותיו על רקע תופעות אנטישמיות בצרפת, וניסה לרדת לפשרה של השנאה.

Alyah – Eliette Abecassis

ידיעות ספרים

2015 (2015)

תרגום מצרפתית: אילן פן

קצין ומרגל / רוברט האריס

300140901b

איך לכתוב ספר בלשי מותח כשכל פרטיו, כולל סופו, ידועים מראש? רוברט האריס מוכיח שאפשר. "קצין ומרגל" עוסק בפרשת דרייפוס, ומסופר בגוף ראשון מפיו של ז'ורז' פיקאר, מי שהיה ראש מחלקת המודיעין הצבאי, ואחד מן ה"דרייפוסאים", כפי שכונו אלה שנלחמו להוכחת חפותו של דרייפוס. אנחנו יודעים שדרייפוס לא היה בוגד, שאנטישמיות היתה גורם משמעותי בהחלטה להרשיעו, שזכה לחנינה שתים-עשרה שנים אחרי שהורשע, שהתברר שאסטרהאזי הוא הבוגד, שאמיל זולא כתב את "אני מאשים" המפורסם. ולמרות שהכל ידוע, הספר נקרא בנשימה עצורה, ובאמת קשה להניח אותו מהיד.

הספר נפתח ב-1895 בטקס בו הוסרו מדרייפוס דרגותיו ונלקחה ממנו חרבו. ז'ורז' פיקאר, אז קצין זוטר, היה בין הצופים. כמו רבים מן הצרפתים האמין שהבוגד נתפס ונענש כראוי לו. כשהתמנה לראש מחלקת המודיעין הצבאי, התגלגלו לידיו מסמכים שהוכיחו שנעשתה פה טעות. ככל שהעמיק לחקור, התברר לו שהטעות הזו לא נעשתה בתום לב. דרייפוס היהודי היה מועמד מושלם לתפקיד הבוגד שהוטל עליו. פיקאר, איש כבוד, החל למשוך בחוטים כדי להביא למשפט חוזר ולהענשת הבוגד האמיתי, אך נתקל בהתנגדות. אנשי הצבא בכל הדרגים, כולל השר הממונה, לא יכלו להודות שמערכת המשפט טעתה. דרייפוס, באותה שעה, חי כאסיר יחיד על אי השדים הזעיר, מוקף שומרים שלא דברו אתו, ובשלב מסוים אף החלו לכבול אותו למיטתו בשעות הלילה, והקימו חומה סביב הבקתה שבה חי. אבל, כמו שנאמר לפיקאר, למי אכפת מיהודי אחד על סלע?

פיקאר שילם מחיר כבד על התעקשותו. הוא הורחק מתפקידו, נשלח למשימות בצפון אפריקה, כולל משימה מסכנת חיים, והושלך לכלא. כשעדי מפתח החלו למות מיתות מוזרות, הוא הבין שגם חייו בסכנה, אך לא הרפה. ב-1906, כשדרייפוס נוקה מכל אשמה, הוחזרו לפיקאר מעמדו ודרגותיו.

משעורי ההיסטוריה בבית הספר קשה להבין את מלוא משמעותה של פרשת דרייפוס. לפעמים נדמה שמלמדים אותה רק כדי להציגה כטריגר לתודעה הציונית המתעוררת של הרצל. הפרשה פילגה את החברה הצרפתית, פילגה משפחות, ובמשך שנים לא ירדה מסדר היום. למותר לציין שסביבה התפתחו תקריות אנטישמיות רבות עד כדי מעשי רצח, אבל הנושאים שעל הפרק היו לא רק הענין היהודי, אלא שאלות של כבוד ושל משפט, של פטריוטיות, של אמון בצבא. ההתנצחויות והויכוחים סביב שאלת המשפט החוזר אף הביאו למשבר ממשלתי. את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הפרשה רוברט האריס מתאר להפליא בספר.

מספריו של האריס קראתי עד כה את "פומפיי", "ארץ אבות" ו"אניגמה". "קצין ומרגל", לדעתי, עולה על שלושתם.

An Officer and a Spy – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

כל אשר אהבתי / אהרן אפלפלד

633487

בדרך-כלל אחרי שאני קוראת ספר של אפלפלד נותרת בי תחושה של החמצה, שנובעת כמעט תמיד מהחיסכון הקיצוני שלו בהבעת רגשות. נכון שכשסיפור כתוב היטב הוא יכול לספר את עצמו בלי שהסופר או גיבוריו יחצינו את רגשותיהם, אבל אצל אפלפלד האיפוק הולך צעד אחד יותר מדי עד כדי לקוניות שבעיני מחבלת אפילו בעומקו של הסיפור. אני קוראת עוד ועוד ספרים שלו, כי הסיפורים עצמם מעניינים וראויים להיות מסופרים, ולמרות ההסתיגות הנ"ל יש בהם איזה קסם חמקמק. יש יוצאי דופן: "מסילת הברזל" התוסס שאהבתי מאוד, ו"פרחי האפלה" הדידקטי שלגמרי לא אהבתי. אבל ככלל ספריו מושכים אותי מאוד.

"כל אשר אהבתי" הוא ספר נפלא ללא הסתיגויות. הסיפור מתרחש באוקראינה בשנת 1938. הוא מסופר מפיו של פאול בן ה-9, בן להורים פרודים. ההורים עצמם התייתמו בגיל צעיר, וגודלו בבתי יתומים, ומכאן ככל הנראה יכולתם המוגבלת כהורים. האהבה שלהם לפאול אינה מוטלת בספק, הישום שלה בעייתי. יחסי פאול והוריו הם פן אחד, ובעיני הפן המרכזי, של העלילה. ההורים מגדירים עצמם כ"יהודים חדשים", הווה אומר לא דתיים ולא שומרי מסורת – יחסי היהודים אלה לאלה הם פן שני. הפן השלישי הוא יחסי יהודים-נוצרים בסביבה האנטישמית.

פאול הוא ילד בודד: הוריו, כאמור, פרודים, והוא מתמרן ביניהם. הוא אינו לומד בבית-ספר, משום שאביו מתנגד ל"עדר", וגם מורים פרטיים אין לו, אלא הוא לומד בכוחות עצמו מספרים ומתרגילים שהוריו מספקים לו באופן אקראי. לאורך כל הספר אין לו אפילו חבר אחד בן גילו. מטפלת שהוא אוהב נלקחת ממנו באופן טרגי. הוא מיטלטל עם האירועים סביבו, אין לו שום ברירה אחרת.

על ההורים כעסתי תחילה, אולם בהדרגה – על פי שיטת אפלפלד לשחרר מידע בטפטוף – למדתי לאהוב אותם ולרחם עליהם. שניהם מתוסכלים בחייהם, והם מתמודדים עם קשיי החיים כל אחד בדרכו.

כאמור הקסם של אפלפלד בדרך-כלל חמקמק, ולא מצאתי מילים לתאר מה בדיוק באוירת הספר הזה – מעבר לעלילה המרגשת – כבש את ליבי. לכן אשאיר את הבמה לטקסט שעל הכריכה, שמצליח לתפוס את החמקמקות בקצה זנבה:

"`כל אשר אהבתי` הוא ספר על חיים הטווים את חוטיהם בלא שהמשתתפים בהם יבינו את הסבך או ינסו להתירו. חיים של עיוורון רגשי ותודעתי שהסופר מאיר אותם מזווית ראיה כפולה: בעינים אירוניות, מפוכחות ונטולות רחמים; ובה בעת דרך פריזמה של חסד ההופך את האירוניה, כמו במטה שגב, לחסד נעלה".

הוצאת כתר

1999

מה זה פינקלר / הווארד ג'ייקובסון

7bc68480c1-bb51-49ca-87ec-3f0ea9353d2c7d

"מה זה פינקלר" הוא ספר מעניין. הבעיה היא שלוקח הרבה זמן, בערך שני שליש הספר, עד שהוא הופך לכזה. לאורך כל אותם שני שליש היו לי הרהורי נטישה, וכשחשבתי על הסקירה שאכתוב משפט הפתיחה המתוכנן היה "זהו ספר מטופש". אבל השליש האחרון מרים אותו מרמה של קריקטורה לספר שכדאי לקרוא, ומכאן משפט הפתיחה שנבחר בסופו של דבר לסקירה הזו.

הנושא הרחב הוא חווית היהדות באנגליה, כשהספר מתמקד בשני אספקטים עיקריים: היחס של היהודים לישראל, והתופעות האנטישמיות באנגליה.

לספר שלושה גיבורים: טרלאב ופינקלר הם ידידים עוד מבית הספר, וליבור היה מורה שלהם ונשאר איתם בקשר. פינקלר וליבור יהודים, וקצת לפני שהספר נפתח הם התאלמנו מנשותיהם. טרלאב נוצרי, לא יוצלח שכל צעד שלו מועד לכשלון. ערב אחד, לאחר ששלושתם מבלים יחד, טרלאב מותקף ונשדד. משום מה אין לו ספק שהתוקפת בחרה דווקא בו לקורבן משום שסברה בטעות שהוא יהודי. איכשהו הוא משכנע את עצמו שהוא בעצם כזה, וחייו פחות או יותר משתנים. לדעתי, הבחירה בטרלאב כגיבור הראשי מבין השלושה היא שממסמסת את הספר (פרט, כאמור, לשליש האחרון). טראלב מונע על ידי סטיגמות, הדמות שלו מגוחכת, הבחירות שלו תמוהות, ובסך הכל הוא לא מתגבש לכלל דמות אמינה. יכול להיות שג'ייקובסון בחר לתאר את היהודים האנגלים גם מנקודת מבט חיצונית של מי שבאמת מתעניין בהם, ואולי זו בחירה הגיונית. הבעיה היא בביצוע.

פינקלר מייצג בספר קבוצה שנקראת "יהודים מתביישים", שמאגדת יהודים שבהכללה אפשר לומר שהם שונאי מדינת ישראל. גם הדמות שלו מוקצנת ומנופחת, אבל בניגוד לזו של טרלאב היא אמינה, לא גרוטסקית. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהסופר לא ממש אוהב אותו, ומתברר שאכן שם בפיו דעות ואמונות שאינו חולק אתו.

ליבור מייצג את היהודים שדי שלמים עם עצמם ועם מי שהם, ורק רוצים לחיות בשקט חיים יומיומיים נטולי טלטלות והתלבטויות.

פינקלר היה נשוי לאשה שהתגיירה מרצונה לקראת נישואיה אתו (לו עצמו הגיור לא היה חשוב). ג'ייקובסון שם בפיה (או ליתר דיוק בדברים שכתבה ושפינקלר מצא אחרי מותה) הסברים ותובנות לגבי כל מה שמטריד את היהודים, הן ביחסיהם עם סביבתם, הן ביחסם אל יהדותם, והן ברגשותיהם כלפי ישראל. שווה לקרוא את הספר רק בשביל התובנות הללו, וההתפתחות של הסיפור סביבן ובמקביל אליהן.

מצאתי ענין בתיאור התופעות האנטישמיות, בעיקר משום שלגמרי לא הייתי מודעת להן.

ביקורת בניו-יורק טיימס השוותה בין ג'ייקובסון לפיליפ רות'. הסיבה להשוואה מובנת: שניהם עוסקים ביהודים וביהדות במקום בו הם חיים. מעבר למכנה המשותף הזה אין, לדעתי, שום סיבה להזכיר את שניהם בנשימה אחת. ג'ייקובסון הוא מעין פעלולן. רות' הוא איש הגות.

הספר זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2010

The Finkler Question – Howard Jacobson

הוצאת כתר

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום