אדונית השקרנים / אן פאצ'ט

"אדונית השקרנים" הוא סיפורם של שלושה אנשים. רוז, אשה שפותחת את הסיפור על עצמה בהודאה על שקר שהכתיב את חייה מיום שבחרה בו; בן, עובד תחזוקה במעון לנשים הרות, המבקשות מקום בו יילדו בסתר וימסרו את התינוקות לאימוץ; וססיליה, בתה של רוז.

רוז היא החידתית בין השלוש. לא לגמרי ברור מה מניע אותה, ולמעשה אנו יודעים עליה בבירור רק שני דברים עיקריים: היא זקוקה לאות מאלוהים כיצד לנהל את חייה, אות שניתן לה פעמיים בדמות בן-זוג, והיא מרגישה נוח רק בתוך הרכב שלה המפליג למרחק, לא במטרה להגיע למקום כלשהו אלא בשביל לחוש את החופש שבתנועה ובמרחבים. סיפורה נפתח בהחלטתה להסתלק מביתה ומבעלה מבלי לספר לו שהיא הרה. בהמשך, כשתחליט לא להכנע לתשוקה להעלם שוב, תחשק את עצמה בעבודה ובמחויבויות, אבל גם היא וגם משפחתה ישלמו על כך מחיר כבד.

בן הוא דמות כמעט מופתית. הוא מסור, סבלן, אהוב על סובביו. חולשתו, שמכתיבה את חייו, היא התמכרותו לאהבה. אהבת נעוריו הסתיימה בטרגדיה, שגרמה לו לשנות את חייו כליל. בגיל מתקדם התאהב שוב, וקיבל בהשלמה, כמעט בהכנעה, את גחמותיה של האשה שאתו. אהבה מסוג אחר תכתיב את ההחלטה הבלתי אופיינית לו שיקבל בסיומה של העלילה (בחירה מצוינת של הסופרת, לדעתי).

ססיליה היא הדמות המתחבבת מכולן. היא גדלה בסביבה קצת משונה, אמה היא חידה בעבורה – "אני הבת שלה, ולא היתה לי גישה למידע על חייה יותר מלקופאית בסופרמרקט", היא אומרת – חייה אפופים סוד שהיא אולי אינה לגמרי מודעת לו אבל הוא מרחף סביבה. למרות כל אלה ועוד היא נערה רגילה, אינטליגנטית, חמה ורהוטה, מייחלת לקשר עם אמה, ומשלימה פחות או יותר עם מה שזו מסוגלת לתת לה.

דמות דומיננטית נוספת היא הנזירה אוונג'לין, שיכולתה לנבא את העתיד מעניקה לספר גוון מעט אגדי, בדומה לזה ש"צבע" גם את ספרה המאוחר יותר של אן פאצ'ט, "הבית ההולנדי". ברקע מצויה גם דמותה של ג'וּן קלאטרבאק, שעל פי האגדה המקומית זכתה בילדותה לריפוי ניסי, והפכה בבגרותה לדמות מופת למרות התבדלותה ואורח חייה השגרתי.

כמו ב"הבית ההולנדי", גם בספר זה הסופרת מפנה את תשומת לבה ליחסים בתוך המשפחה, לזוגיות, ובעיקר להורות. בשונה מן הספר המאוחר, הפעם לקח לי הרבה יותר זמן להקשר לספר, אולי משום שלא אהבתי את רוז, המספרת את החלק הראשון, בגלל האנוכיות, ולא לגמרי הבנתי את בן, המספר את החלק השני, בגלל הכניעות. החלק השלישי, שאותו מספרת ססיליה, הוא הטוב ביותר בעיני. כאן באות לידי ביטוי השלכות העבר, ומנקודת המבט הצעיר, הרענן והתמים של הנערה כל חוטי העלילה נקשרים יפה.

זהו ספרה הראשון של אן פאצ'ט, אך לא ניכר בו שהוא ספר ביכורים. שמו של הספר בעברית הוא, לדעתי, גרסה בלתי מוצלחת של שמו המקורי "הקדוש המגן של השקרנים", המשתלב עם האלמנטים הדתיים בעלילה. פרט לכך התרגום של קטיה בנוביץ' נאה, ו"אדונית השקרנים" מעניק חווית קריאה נעימה.

The Patron Saint of Liars – Ann Patchett

עם עובד

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

הבית ההולנדי / אן פאצ'ט

במשך שנים נהגו מייב ודני, אחות ואח, לשבת ברכבם מול הבית בו גדלו, לשוחח, לעשן, ולנסוע לדרכם עד הפעם הבאה. בבית, שכונה "ההולנדי" על שם דייריו הראשונים, התגוררו תחילה אמם החורגת ושתי בנותיה, ואחר-כך האשה לבדה. כשדני היה בן שלוש ומייב בת עשר, אמם עזבה את הבית ולא שבה. שני הילדים נותרו עם אביהם, עם אומנת, שפוטרה אחרי זמן מה, ועם שתי עובדות משק בית. האב מילא בנאמנות, אך מתוך ריחוק נפשי, את תפקיד ההורה, ואת החום והדאגה סיפקו העובדות. מיום שאמם אלנה עזבה, מייב החליקה בטבעיות אל תפקיד האם עבור דני. "אמא עשתה את זה בשבילי", היא אמרה, ונראתה מופתעת מעצם העובדה שפקפקתי בכך. "תקשיב, קטנצ'יק, לי היה מזל. אני, בניגוד אליך, זכיתי לכמה שנים איתה. אני לא יכולה אפילו לדמיין כמה אתה מתגעגע אליה". אחרי מות האב השתלטה אשתו השניה אנדראה על רכושו, ומייב ודני נושלו מביתם ומנכסיהם. לא ברור, גם להם עצמם, מה הם מבקשים כשהם יושבים מול הבית, אולי מתודלקים משנאה לאנדראה, אולי מאוחדים בזכרונות ובגעגועים, אבל שוב ושוב הם חוזרים לשם.

איך קורה שאם קמה ועוזבת? כשדני מעז לשאול, אביו אומר לו שהיא היתה משוגעת, ומוסיף, "אין טעם שתחשוב על אמא שלך. כל אחד סוחב משא בחיים שלו, וזה המשא שלך: אמא שלך עזבה". עשרות שנים תעבורנה לפני שהשניים ילמדו יותר על ההיסטוריה הפרטית שלהם, וכל אחד מהם יגיב באופן שונה. האופן בו מתייחסים לעבר, מה בוחרים לקחת ממנו ומה לנטוש מאחור, על מה סולחים ועל מה נוטרים טינה, כיצד מפרשים זכרונות, מה מוחקים ומה משכתבים – שאלות אלה תופסות מקום מרכזי ביומיום של מייב ודני, הן שבות וצצות בהקשרים שונים, ומהוות את אחד הנושאים המרכזיים של העלילה. אחריות הורית וזוגיות הן נושאים מהותיים נוספים.

הבית ההולנדי ידע אושר וטרגדיות כשהיה בבעלות האנשים שהקימו אותו. אביהם של מייב ודני, שעסק בנדל"ן, רכש אותו כשהיה עזוב ומוזנח, כהפתעה לאשתו הראשונה, אם ילדיו. הבית החריג, המפואר, עם קירות הזכוכית שלו, היה שנוא עליה ממבט ראשון. כמו בתמונת ראי, דני, שנים רבות אחר-כך, קנה בית כהפתעה לאשתו, וכשהיחסים ביניהם הגיעו למשבר התגלה לו שגם היא, כמו אמו, לא אהבה את ביתם. אן פאצ'ט מרבה באמירות סמויות למחצה מעין זו כדי להעמיק את ההבנה של גיבוריה (ושל הקוראים), וכדי להרחיב את זוית הראיה שלהם על עברם ועל ההווה שלהם.  

ההיבט כובש הלב ביותר בספר הוא הקשר האמיץ והמרגש שבין האח והאחות. אין דבר שמייב לא תעשה בשביל דני. אין דבר שדני לא יוותר עליו כדי לשמח את מייב. גם כשיש ביניהם חילוקי דעות, או כשאנשים נוספים משתלבים בחייהם, הם מוצאים דרך להתגבר על חיכוכים ועל חריקות, ולקיים את הגרעין הבלתי ניתן לפירוק של קיומם.

על אחד מקירות הבית ההולנדי תלויה תמונה של מייב, שצוירה בידי צייר שהוזמן על ידי אביה כדי לצייר את אמה, אך זו האחרונה סירבה לשבת מולו. האמן נואה סטרסטרום העלה מדמיונו את דמותה של מייב, כפי שתוארה בספר, נחושה ואמפתית, והדיוקן שצייר מופיע על הכריכה.

יש משהו מן האגדה בעלילת הספר, בקשר הפנטסטי שבין גיבוריו, בדבקות – כמעט פֶטיש – בבית, בטוב הלב של מייב, כפי שדני המספר חווה אותו, ועוד. כמו באגדות, פה ושם נדמה שהסיפור מרחף מעט מעל המציאות, שהטוב טוב מדי והרע בלתי מוסבר דיו. ועדיין, בעיקר בזכות האהבה, הקריאה בו מהנה, ויחד עם הנושאים מעוררי המחשבה שבו הוא ספר הראוי בהחלט להקרא.

The Dutch House – Ann Patchett

עם עובד

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'