כולנו בני חלוף / ארווין יאלום

 

983104כותרת משנה: וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה

שמו של הספר, המרמז על תוכנו, לקוח מציטוט מספרו של מרקוס אורליוס, קיסר ופילוסוף, "מחשבות לעצמי": "כולנו בני חלוף; הן הזוכר והן מושא הזכרון". ארווין יאלום, פסיכיאטר בעל שם ומספר סיפורים מוכשר, פורש בעשרה פרקים, המבוססים על מקרים אמיתיים, קשת של התמודדויות אנושיות עם המוות. במספר פרקים המטופלים מתקשים לעכל את מותם של קרוביהם, באחרים הם חרדים ממותם שלהם. נאמן לשיטתו "לראות את האדם השלם" בגישה "הוליסטית הומניסטית", יאלום אינו מתמקד בנושא האחד הזה, אלא חוקר את חוויותיהם של מטופליו מכיוונים שונים כדי להגיע לליבתו של הגורם המשבש את חייהם.

יש לי כמה הסתיגויות שנובעות בעיקר מן הספקנות שהקונספט הטיפולי מעורר בי, אך אלה אינן נושאה של הסקירה. בהתעלם מהן, נהניתי מאוד לקרוא את הספר. יאלום מצטיין בשילוב של אמפטיה וסימפטיה, והוא מתמרן יפה בין ההזדהות שלו עם מטופליו לחובה לשמור על ריחוק מקצועי. סיפוריו חושפים לא רק את חוויותיהם של המטופלים, אלא גם את נקודת המבט של המטפל, ואת התורה הסדורה מול האינטואיציה שמנחה אותו, כמטפל מנוסה, כשהוא מוליך את המטופל מן הפרטים שמסביב אל לב הבעיה. המטופלים אינם אנשים חריגים (למעט מקרה אחד של אספנות כפייתית), אלא אנשים נורמטיבים שנקלעו למשבר: גבר שעצמאותו חיונית לו והוא מתקשה לשאת את מגבלות הדיור המוגן, אשה שאיבדה חבר מן העבר, חולה סופנית שנותרה לה שנה לחיות, רופא שאחיו נפטר אחרי שנים רבות שבהן לא היה ביניהם קשר, ועוד. גם מי שלא עבר חוויה דוגמת אלה המתוארות בספר, יכול למצוא ענין במסופר, להזדהות עם המצוקה, ולצאת עם תובנות.

ברבים מן הסיפורים, בהקשר של סוף החיים, חוזר ועולה גילו של הכותב. כשפונים אלי בתואר "גברת", לוקח לי שניה להתעשת ולהבין שהתואר המוזר הזה מופנה אלי, ואני צריכה להזכיר לעצמי שמי שעומד מולי רואה את גיל העמידה שבחוץ, לא את חוסר תודעת הגיל שבפנים. לכן, למרות פער הגילים הגדול בינינו, מאוד הזדהיתי עם יאלום, יליד 1931, המתייחס לזקנתו כך:

שמונים ואחת זה זקן. אני עצמי המום כשאני חושב על זה. אני לא מרגיש זקן, ושוב ושוב אני תוהה איך הגעתי להיות בן שמונים ואחת. תמיד הייתי הילד הכי צעיר – בכיתות שלי, בקבוצת הבייסבול של מחנה הקיץ, בקבוצת הטניס – וכעת אני פתאם האדם הכי זקן בכל מקום – במסעדות, בבתי קולנוע, בכנסים מקצועיים. אני לא מצליח להתרגל לזה.

כאמור, יש בספר תובנות מעניינות, לא בהכרח בנושא המוות. חלקן עולות מן השיחות בין המטפל למטופלים, ואחרות הן מובאות מדבריו של מרקוס אורליוס. אחדות מן התובנות חכמות בעיני: משכה את ליבי זו שבפרק השביעי, שנבחרה ככותרת לפרק: "את חייבת לזנוח את התקווה לעבר טוב יותר". כל-כך פשוט, כל-כך חכם. עם מובאות ותובנות אחרות ניהלתי ויכוח תוך כדי קריאה: המשכו של המשפט שבכותרת הספר הוא "עד מהרה תשכח את כל הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך", משפט שעצם ציטוטו, כאלפיים שנה אחרי שנכתב, סותר את עצמו.

מעניין לקרוא על ההבנות שיאלום עצמו מגיע אליהן באשר לתהליך הטיפולי, כתוצאה מהיותו קשוב מאוד במהלך השיחות, ופתוח מאוד ללמוד ממטופליו. בפרק האחרון הוא מתחזק בעמדתו כנגד אבחנות פסיכיאטריות על-פי הספר, והדברים ראויים לדעתי להשמע:

אני מצדי קיבלתי נקודת מבט חדשה על הסלידה שחשתי כל חיי מפעולת האבחון. לעתים קרובות במהלך הכשרתי כפסיכיאטר נראה לי שסיווגי האבחון הרשמיים הם בעייתיים […]. סיווגים אבחוניים הם מומצאים ושרירותיים: הם תוצר של הצבעת ועדה, ותמיד עוברים שינויים עם כל עשור שחולף […]. הפגישה שלי עם הלנה הבהירה לי שהליבה של קביעת אבחנה רשמית היא יותר מאשר מטרד פשוט. היא עלולה, למעשה, להכשיל את עבודתנו בטשטוש, בנטרול אפילו, את האדם הרב-ממדי, רב הפנים, שניצב מולנו במשרד.

בשורה התחתונה: ספר מעשיר

את הכריכה היפה ורבת המשמעות עיצב אמרי זרטל

Creatures of a Day – Irvin D. Yalom

כנרת זמורה ביתן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

מודעות פרסומת

בית יעקוביאן / עלאא אל-אסוואני

6913399010001009801533no

בית יעקוביאן הוא בנין דירות בלב קהיר. הבנין נבנה על ידי מליונר מקומי, ונקרא על שמו, ובעבר התגוררה בו הצמרת המצרית. עם השנים, כשליבה העסקי והחברתי של העיר נדד לשכונות אחרות, נטשו את הבנין חלק מדייריו. כמה מהדירות הפכו למשרדים, והחדרונים שעל הגג, ששימשו תחילה כמחסנים, הפכו לשיכון לעניי העיר. בתקופה המתוארת בספר, ימי מלחמת המפרץ (שלהי 1990), המגוון האנושי בבנין הוא מעין מיקרו-קוסמוס של החברה המצרית.

מצרים שבספר היא מדינה מושחתת. משרות פוליטיות נקנות בכסף, סחיטה ושוחד הן הנורמה, המשטרה מענה עצירים ללא מפריע, אנשים שנולדו למעמד נמוך נידונו לעוני בלי יכולת לפרוץ מחוץ למעמדם, נשים הן כלי לסיפוק צורכי הגברים. אדם צריך להיות נוכל ערמומי או עשיר, רצוי שילוב של שניהם, כדי להצליח לסדר לעצמו חיים של נוחות או לפחות קיום סביר.

בספר מפורטים הסיפורים של כמה וכמה דמויות, אך דומה כי הסופר בחר לעקוב בעיקר אחרי שניים מדרי הגג, טאהא ובות'יינה. טאהא הוא בנו של השוער בבנין, איסלמי מאמין, השואף להתקבל לאקדמיה לשוטרים. במשך שנים למד בחריצות, הצליח להשאיר רושם חיובי על הבוחנים, ונדחה ברגע האחרון בגלל מעמדו של אביו. בות'יינה, חברתו מילדות ואהובתו, היא בחורה תמה, ששאיפותיה מצומצמות לנישואין לטאהא ולחיים שגרתיים. את תסכולו של טאהא בשל התנפצות חלומו מנצלים האחים המוסלמים. טאהא, תחילה ספקני כלפי שאיפותיהם ומערער על אמונותיהם, נסחף אל התנועה לאחר שעונה על ידי המשטרה. הספקנות מוחלפת על ידי אמונה לוהטת המונעת מן ההשפלה, ושאיפתו החדשה היא לצאת לג'יהאד. בות'יינה, בנסיון לשפר את מעמדה הכלכלי, מתקבלת לעבודה בחנות בגדים, שם מתברר לה שפרנסתה תלויה בחסדים מיניים שתעניק למעסיקה. היא משכנעת את עצמה שכל עוד היא נותרת בבתוליה אין בכך כל רע, אך מכאן נפתחת הדרך למעשים בלתי כשרים אחרים בעבור כסף, עד לנישואין לזקן שאינה אוהבת בשל ההבטחה לחיי נוחות. שני הצעירים האלה, כך עולה מן הספר, מייצגים את האפשרויות המעטות העומדות בפי צעירי מצרים, ומדגימים כיצד המצוקה והתסכול מובילים לפתרונות קיצוניים. תופעה זו אינה יחודית למצרים: אל הואקום שיוצרים חוסר האונים וההשפלה נשאבים אופורטוניסטים הניזונים מן התסכול. מפותים בכסף או בחברה תומכת או באמונה חילופית, מתוסכלי העולם מוצאים בית ומשפחה בחיק קבוצות קיצוניות המציעות מראית עין של גבורה ושל חיים משמעותיים.

אין לי כלים לשפוט אם זו אכן תמונה מדויקת של מצרים, אך מן הסתם ניתן להסיק מן התסיסה והמהפכות שהגיעו אחרי התקופה המתוארת בספר כי אכן הצטבר בציבור המצרי זעם אחרי שנים של חיים תחת שחיתות ואלימות. מכל מקום, הספר כתוב היטב, מיטיב לשלב בין הסיפורים השונים, ויוצר תמונה חיה של החברה ושל הזרמים התת-קרקעיים והגלויים שהניעו אותה.

את הכריכה המרהיבה עיצב  אמרי זרטל

علاء الأسواني – عمارة يعقوبيان

טובי

2016 (2002)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ

רעידת האדמה של הוגו / איתמר לוי

62512011547b

"רעידת האדמה של הוגו" הוא סיפור בשלוש שכבות. איתמר לוי הסופר מספר על חוויותיו של איתמר לוי המחזאי במהלך חזרות על מחזה שכתב, מחזה שגיבורו הוא הוגו. שלושה דוברים מציגים את הסיפור: הוגו, באמצעות המונולוגים שלו במחזה (שהם בעצם דיאלוגים שהוא מנהל עם דמות שרק ידה נראית על הבמה), איתמר המחזאי, שמתאר את תהליך העבודה על המחזה, וכולל פרקים אוטוביוגרפים מחייו (ומכיוון שאיתמר המחזאי הוא דמות בדויה, גם הפרקים הללו אינם בהכרח אמיתיים), ואיתמר הסופר, שצירף לספר יומן כתיבה, בו שרבט את רעיונותיו במהלך מלאכת היצירה. מבולבלים? גם איתמר המחזאי מתבלבל לא פעם, וחייו שלו מתערבבים עם אלה של הוגו, יציר רוחו:

… ורק אז קלטתי שאני בכלל מערבב בין הדמויות, ומי שנמצא בשדה התעופה בתאילנד הוא הוגו ולא אני.

הוגו הוא קשיש בודד, סוחר בחפצים משומשים, ספק מוזנח ספק עשיר. הוא מגיע לדירתה של רבקה, אלמנה מזדקנת, שם הוא מוצא מכשיר המדמה רעידת אדמה, ומפעיל אותו. כתוצאה מכך הבית מתמוטט, והוגו, שמוצא עצמו לכוד, מנהל דיאלוג עם יד המגיחה מבעד להריסות. סיפורו הוא סיפור של בדידות, של חיפוש נואש אחר חום ואהבה. למרות שסיפורו נקטע לעתים על ידי הוראות בימוי או על ידי הרהוריו של המחזאי, דמותו משכנעת, ולמרות פגמיו האישיים הוא מעורר חמלה והזדהות, עד שלעתים קשה לזכור שהוא הבדוי, והמחזאי (הבדוי) הוא יוצרו (האמיתי לכאורה).

איתמר המחזאי מעורב בעבודה על המחזה לפרטי פרטים, החל בטקסט ובהעמדה על הבמה, וכלה בתאורה ובמוסיקה. סיפורו של המחזאי הוא סיפור של תשוקה לעבודה, של אי האפשרות להפרדה מוחלטת בין היוצר ליצירה. איתמר הבדוי שאל פרטים ביוגרפים רבים מחייו של איתמר לוי האמיתי, בעיקר מהתנסויותיו כשחקן. השמות שהוא מזכיר הם של אנשים אמיתיים – חלקם מוכרים לי, אחרים מן הסתם מוכרים לחובבי תיאטרון. בתחילה הייתי סבורה שהסופר בחר לכתוב אוטוביוגרפיה בדרך בלתי שגרתית זו, אבל כשהסיפורים הפכו הזויים – כמו החלפת גופות בלוויה – הבנתי שמדובר ביצירה בדויה המשלבת מציאות, לא במציאות כפי שהיתה.

איתמר הסופר מופיע בשליש האחרון של הספר, אחרי שהמסך ירד על התמונה האחרונה בהצגה. הסופר מגיש לקוראים יומן כתיבה, ובו הוא מעלה רעיונות שצצו בראשו במהלך הכתיבה ובמהלך העבודה על המחזה בתיאטרון, לצד הסברים על התפיסות שהנחו אותו בעבודה, כולל הבחנה בין מה שהמציא למה שלקח מחייו שלו:

מה ההבדל בין הקטעים של איתמר המחזאי בתוך הרומן לבין הקטעים של איתמר הסופר ביומן הכתיבה? הראשונים הם קטעי זכרונות בהם אני משתמש כדי להאיר את הסצנות מהמחזה שכתב איתמר המחזאי [דמות פיקטיבית], האחרים הם המקור לרעיונות הכתיבה של איתמר הסופר [אני].

איתמר המחזאי מקדיש את המחזה לסופר יצחק אורן (דמות אמיתית). הנה דברים שאמר עליו בראיון:

"את הספר 'רעידת האדמה של הוגו', הקדשתי לסופר יצחק אורן, שלימד אותי לערבב בין דמיון לביו מציאות. עם אורן לא הספקתי להיפגש בחייו, אלא רק לשלוח לו ספר שלי לפי בקשתו. הייתי בשמחה נפגש איתו לקפה, ומנסה לסחוט ממנו מידע כיצד הוא כותב על דברים דמיוניים לחלוטין, וגורם לנו להאמין שהם באמת התרחשו במציאות. אורן הוא אחד הסופרים הטובים בעברית, לדעתי, והכי פחות מוכר".

בהקשר למשחק בין מציאות לדמיון, איתמר המחזאי שם בפיו של יצחק אורן את המשפט הבא:

אני כמעט בטוח שהמצאת את כל הדברים, אבל אני מאמין בכל לבי שהם באמת התרחשו!

המשפט הזה, שהשלכותיו באות לידי ביטוי בכל מהלכו של הספר, משתלב בהשקפתו של איתמר הסופר אודות כתיבת ספרים:

השאלה "מה זה סופר?" מטרידה אותי במשך שנים רבות. סופר, לדעתי, זה מישהו שיודע לספר סיפור. סיפור, כדי שיהיה טוב, חייב להתרחש באמת. או במציאות, או בדמיונו של הסופר. אם הסיפור בדמיונו של הסופר לא התרחש באמת, אלא הוא רק עובדות או רעיונות שחלפו בראשו ואותם העביר לנייר, הסיפור לעולם לא יוכל להתקיים בדמיונו של הקורא.

אל תניחו לבלבול (לכאורה) להרתיע אתכם מלקרוא את הספר. הסופר מלהטט בכשרון בין קוי העלילה המשתרגים זה בזה, וכל אחת מן הדמויות מובחנת ומאופינת בבירור. נהניתי ואני ממליצה.

כנרת זמורה ביתן

2016

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

הצופן הנוצרי באמנות / אפי זיו

62512011332b

אינספור יצירות אמנות נוצרו בהשראת סיפורי הנצרות. היצירות מושפעות הן מן הארועים המתוארים בברית הישנה ובברית החדשה, והן מן הדמויות הרבות שכיכבו בהיסטוריה הנוצרית (והיהודית) לאורך שנים, החל באדם וחוה, עבור בישו והשליחים דרך המרטירים ועד הקדושים. ספר זה עוסק בציורים ובפסלים, ומציג לקורא בצורה מובנית ומובנת את הדמויות, את הסצנות בהן הן משתתפים, ואת סימני הזיהוי היחודיים לכל אחת מהן. המטרה היא להעמיק את ההנאה מן היצירות באמצעות הבנתן, ולא להסתפק בהנאה אסתטית בלבד. לדברי הסופר, ד"ר אפי זיו, זה אינו ספר על הדת הנוצרית, אך, כמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה מבלי להתייחס לעקרונות הדת ולהיסטוריה שלה, שכן לכל אלה יש יצוג אמנותי. אז גם אם לא סיימתי את הספר כמומחית לנצרות – ולא היתה לי יומרה שכזו מלכתחילה – בהחלט הועשרתי בידע.

כל פרק בספר עוסק בנושא מוגדר. חלקם עוסקים בחייה של דמות מרכזית אחת – מריה, ישו, יוחנן המטביל ומריה מגדלנה, אחרים בקבוצות של דמויות – דמויות מהתנ"ך, השליחים והאוונגליסטים, מרטירים, קדושים ונזירים, והפרק האחרון במושגים. בספר מאות תמונות של ציורים ושל פסלים, המייצגים את הסצנות ואת סימני הזיהוי המוסברים בטקסט.

נהניתי מאוד מהפרקים העוסקים בדמויות בודדות. למרות שהכתיבה דידקטית ובעלת מבנה קבוע – ארוע => סצנה => סימני זיהוי – הפרקים האלה מאורגנים באופן כרונולוגי, מהלידה עד המוות, וקראתי אותם כמעט כמו סיפור.

פחות נהניתי מן הפרקים העוסקים בקבוצות של דמויות. בפתח הספר נכתב: מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים [סימני זיהוי] נכתבו ויצאו לאור, אך יחודו של ספר זה בהצגתם ובהכרתם לציבור הרחב. למרות זאת, הדמויות בפרקים האלה מוצגות על פי סדר אלפביתי, מה שמשווה להם אופי של לקסיקון. לטעמי, היה עדיף לשמור גם כאן על רצף כרונולוגי, שהיה מאפשר זרימה של הקריאה לטובת הציבור הרחב. מעניין היה לקרוא על השליחים על פי סדר הצטרפותם אל ישו. מעניין היה לעקוב אחרי דמויות התנ"ך על פי סדר הופען במקור. כדי לאתר כל אחת מהדמויות בקלות אפשר להעזר במפתח השמות בסוף הספר, והארגון האלפביתי מיותר ופוגם.

הידע האישי שלי בנצרות נובע ממידע אקראי שליקטתי בשל הסקרנות שעוררה בי המוסיקה הדתית (בעיקר המוסיקה של באך), ומכמה ספרי פרוזה שקראתי, רובם ביקורתיים. הספר העשיר אותי בידע רב נוסף, ועשה לי סדר במונחים שחשבתי שאני מבינה. למרות הביקורת שלי על המבנה של הפרק על התנ"ך, היה מרתק לקרוא על ארועי הברית הישנה ודמויותיה בראי הברית החדשה. לא ידעתי שאל ארועים אלה הנצרות מתיחסת כהטרמה לארועי הנצרות: כך, לדוגמא, המטה הפורח של אהרן הוא הטרמה למטהו הפורח של יוסף (שנבחר בזכות הסימן הזה להיות בעלה של מריה), הצלתו של משה על ידי בת פרעה היא הטרמה להצלתו של ישו מטבח העוללים בבית-לחם, ובספר דוגמאות רבות ומעניינות נוספות. בפרקים אחרים נהניתי ללמוד עובדות הקשורות למוסיקה שאני אוהבת, כמו מקורו של המגניפיקנט בתפילת ההודיה שנשאה מריה ההרה עם ישו בפגישתה עם אלישבע ההרה עם יוחנן.

על הפרק של המרטירים דילגתי, שלא באשמתו. אחרי שקראתי את הפרקים על הגיהינום ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", וקלטתי באימה את עומק הסאדיזם החולני שבא לידי ביטוי בתיאור היסורים, אני מעדיפה להמנע מחוויה חוזרת (גם את הפרק הרלוונטי ב"הבשורה על פי ישו" של סאראמגו קראתי בדילוגים). אם יזדמן לי להתעניין בדמות מסוימת בהקשר זה, אדע היכן לחפש אותה.

הספר מושקע ומוקפד, והוא חגיגה לעיניים לצד היותו חוויה לימודית. לעיצוב המרשים אחראים אמרי זרטל ואורית רובינשטיין.

על הכריכה: (The Virgin in Prayer – Giovanni Battista Salvi (1640-50

כנרת זמורה ביתן

2015

שורף הגופות / לדיסלב פוקס

978119

לדיסלב פוקס הוא קול חדש ויחודי בעולם הספרות של הקורא הישראלי. אמנם הלך לעולמו כבר ב-1994, אך זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית, והוא מציג סגנון משלו, בלתי שגרתי, מטלטל ועוכר מנוחה. פאר פרידמן תרגם להפליא את "שורף הגופות", העוסק בדרך מקורית בהשפעת עלית הנאציזם על אזרחים מן השורה בצ'כוסלובקיה, ואני מקווה שספריו האחרים של פוקס יתורגמו בעקבותיו.

"שורף הגופות" הוא סיפורו של קרל קופפרקינגל, החי בפראג עם אשתו מריה ושני ילדיהם, זינה ומיליווי. על פניו המשפחה מנהלת חיים הרמוניים: בני הזוג נשואים כבר שבע-עשרה שנים, והם מטפחים בשקידה את זוגיותם ואת ביתם. אמנם עיסוקו של קרל מעט מוזר – הוא עובד בקרמטוריום בשריפת גופות של נפטרים – אולם הוא מפרנס יפה את משפחתו, ואוהב את עיסוקו. למעשה הוא לא רק אוהב אותו, הוא אובססיבי למדי לגבי העיסוק במוות. על קיר ביתו, בין הדפסים אמנותיים, תלוי לוח הזמנים של בית הלוויות ושל שני הכבשנים הצמודים אליו. התקנות העוסקות בשריפת גופות הן חומר הקריאה השני החביב עליו, והוא אף דאג שדפי התקנות ייכרכו יחדיו בכריכה נאה. חומר הקריאה הראשון במעלה מבחינתו הוא ספר העוסק בטיבט ובדלאי למה.

קופפרקינגל חי בעולם משל עצמו, עיוור לסביבה. אמנם הוא מרבה לדבר על מוות, ובעתונים הוא מחפש כתבות על סבל, אבל הוא שכנע את עצמו שבצ'כוסלובקיה הסבל מינורי ועל סף היעלמות. לסביבתו המיידית הוא מתייחס בסופרלטיבים: אשתו שמיימית, אמה מבורכת, דודתה קדושה, החתולה – ולפעמים הבת זינה – כלילת תפארת, הבית מופלא. נראה שהוא חי חיים טהורים, אינו מעשן, אינו שותה, אינו נותן עינו בנשים זרות. כשחברו מנסה למשוך אותו אל המפלגה הנאצית בשם הדם הגרמני הזורם בעורקיו, הוא אינו מגלה ענין. לכאורה בורגני קטן שאינו מזיק לאיש. הוא איש משעמם ביותר, מדבר בקלישאות, חוזר על עצמו שוב ושוב עד זרא, אבל רמזים דקים שהסופר שותל בתוך העלילה סודקים את הציפוי, מרמזים שמתחת לבנאליות אולי רוחשים כוחות אחרים.

הימים ימי טרום המלחמה. היטלר תובע לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ולספח אותו לגרמניה. יוצאי גרמניה בצ'כוסלובקיה נוהים אחרי הנאציזם. לקופפרקינגל, שכאמור ברא יקום משל עצמו, יכול לקרות אחד מן השניים: בעיוורונו ובסגירותו יפול קורבן לכוחות גדולים ממנו, או שישכנע את עצמו בנכונות התורה הנאצית וישתנה בהתאם. מכיוון שלכל פרט בספר יש משמעות ויש כוונה, ברור שגם עיסוקו של קופפרקינגל לא נבחר במקרה: או שיישרף בלהט המאורעות או שישרוף בקנה מידה גדול. הטקסט שעל הכריכה מספק תשובה, ולכן מומלץ לא לקרוא אותו. כדאי להשאיר לסוף גם את אחרית הדבר המצוינת שכתב המתרגם.

מה שהופך את הספר למיוחד הוא סגנונו המוקפד, מוטיב הכפילות השולט בו, והחזרתיות על דמויות ועל ארועים. כך, לדוגמא, קרל קורא לאשתו מריה אך ורק בשם לאקמה, ועומד על כך שתקרא לו רומן. בסלון ביתם תלויה דמותו של מדינאי דרום-אמריקאי, שקרל בוחר להציג כמדינאי צרפתי. בכל ארוע בספר מופיעות אותן דמויות, כמו הזוג המבוגר עם האשה הטפשה לכאורה, שבעצם ניתן לה בסתר תפקיד של חוזה, ובעלה העצבני שטפשותה מוציאה אותו מדעתו. מוט ברזל שמופיע בתחילה, כמו האקדח הידוע מן המערכה הראשונה, ישובץ בפרקים נוספים, ומשמעותו תתברר בהמשך. קרל לא מפסיק לדבר, אומר שוב ושוב את אותם משפטים, אבל אל תתנו לזה לשעמם אתכם: השגרתיות והחזרתיות, כמו בבולרו של ראוול, צוברות ניואנסים מתפתחים עד לקרשנדו הסופי. התוצאה היא ספר גרוטסקי עוכר שלווה.

הספר עובד ב-1969 לסרט. אני לא דוברת צ'כית, אבל נהניתי לצפות בקטעים ממנו להמחשה נוספת של הדמויות.

Spalovač Mrtvol – Ladislav Fuks

כנרת זמורה ביתן

2015 (1967)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

שאנטראם / גרגורי דייויד רוברטס

688847

שאנטראם, איש השלום, הוא השם ההודי שניתן לגיבור הספר האוסטרלי על ידי הורי חברו ההודי פרבקר. לין – או שאנטראם – או כל שם אחר שהמחבר נוטל לעצמו (ויש רבים כאלה), הוא עבריין, שנכלא בעקבות שוד מזוין אותו ביצע כדי לממן את התמכרותו להרואין. לאחר שנמלט מהכלא האוסטרלי, הצליח לחמוק להודו, שם נבלע בכרך ההומה והכאוטי של בומביי. די מהר מצא את עצמו מככב בעולם הפשע המקומי.

השם "איש השלום", כמו גם הסגנון הסוחף של הספר, מטעה. אין שום דבר שלוו או סוחף במציאות שהעלילה מגוללת. מה שכן יש בספר הוא שיר הלל ואהבה לאנשי המאפיה, רוצחים אכזרים, גזלנים, גובי דמי חסות מהחלשים מהם. המאפיה אליה לין נקשר מונהגת בידי מוסלמי, קאדרבאי, שהוא בו זמנית אדוק בדתו, פילוסוף (בגרוש), אידיאולוג להשכיר, ורוצח אכזרי, שאינו מהסס להקריב את חבריו הקרובים ביותר כדי להגן על עסקי המאפיה. לין מסביר את אהבתו אל קאדרבאי בתירוץ צולע של אהבת בן לאב. תירוצים צולעים הוא מספק גם למעשים הנוראים שמבצע מנהיגו, או שמבוצעים בשמו. התירוץ החביב עליו מכולם הוא "מעשים לא נכונים שמבוצעים מהסיבות הנכונות". נדמה שאפשר להצדיק כך כל פשע שבעולם. יש בספר הסברים "פילוסופים" נוספים, אבל באמת שאין לי חשק, וגם אין שום סיבה טובה, להכנס אליהם. אסתפק באמירה שבאישזהו מקום בספר הוא מסביר שכדי להיות מאפיונר טוב אדם צריך להיות צנוע, ועוד כמה תכונות מעין אלה. הייתי מחפשת ציטוט מדויק בספר, אבל לא ממש בא לי לקרוא בו שוב.

לעומת "דמויות המופת" של הפושעים, שרובם ככולם אינם הודים, אלא מהגרים מארצות האיסלם ומאפריקה, ההודים – בעיקר העניים שבהם – מוצגים כדמויות מופת של ממש. אנשים שכולם לב, שדואגים אלה לאלה שלא על מנת לקבל פרס, שיודעים לשמוח בחלקם גם אם הוא דל עד מאוד. מכיוון שהכותב אינו אמין בעיני, קשה לדעת איך להתייחס לתמונה הזוהרת הזו, אבל אין ספק שבתיאור חיי היום-יום של ההודים תושבי בומביי יש הרבה אהבה, והם מחממים את הלב.

הכותב מתאר את עצמו כמי שנע בין שני העולמות האלה. מצד אחד הוא מקים מרפאת חינם במשכנות העוני, ומשקיע שעות וימים בטיפול בתושבי המקום. מצד שני הוא משתלב להפליא בחיי הפשע: תחילה כעבריין זוטר בשוק השחור, ומאוחר יותר כחבר מרכזי במאפיה של קאדרבאי. הוא מנסה – ללא הצלחה – להסביר את האמביוולנטיות, אבל אין ספק שבעיני עצמו הוא גיבור.

משום שלסופר יש בבירור כשרון כתיבה, ומשום ששילב בספר אלמנטים ביוגרפים, נוצר הרושם שמדובר בתיאור מעשים שהיו. ממאמרים שקראתי לא הצלחתי להבין מה אמת ומה בדוי. אישית זה מפריע לי, אבל זה לא באמת משנה.

סיימתי את הספר בתחושת ריקנות על סף המיאוס. למרות 990 העמודים שלו, הוא נקרא מהר ובשטף, אבל בערך ברבע האחרון קצתי בו. הוא כבר התחיל ללעוס את אותם חומרים, רומם שוב ושוב את האידיאולוגיה העבריינית שלו, ויותר מדי קצוות והקשרים נותרו רופפים ובלתי הגיוניים. הצחיק והתמיה אותי לקרוא שאחד המבקרים כתב שזהו סיפור של גאולה. מן הסתם לא טרח לקרוא את הספר.

גרגורי דייויד רוברטס עצמו נתפס בפרנקפורט, כשניסה להבריח סמים לגרמניה, והוחזר לכלא באוסטרליה.

Shantaram – Gregory David Roberts

כנרת זמורה ביתן

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

השנה של סאקו / קיואיצ'י קאטאימה

d794d7a9d7a0d794-d7a9d79c-d7a1d790d7a7d795

"השנה של סאקו" הוא ספר עדין. תכניו לא קלים, אבל הוא מסופר בעדינות, באותה רוח בה מנהלים גיבוריו את חייהם בשנה המתוארת בספר. צריך לקרוא אותו מתוך הבנה שמדובר בתרבות שונה, ולכן התנהלות שאולי היתה נראית לא אמינה בספר ישראלי או אמריקאי, מתקבלת על הדעת על רקע התרבות היפנית. יחד עם זאת, למרות השונות התרבותית, הספר חוצה מדינות ועמים, ועיסוקו בחיים בעולם המודרני יכול לדבר אל קוראים בכל רחבי העולם.

זהו סיפורם של בני הזוג שוניצ'י וסאקו. שוניצ'י הוא מתכנת מחשבים חובב צילום. סאקו היא אשתו השניה. היא מנהלת חיים שגרתיים של עקרת בית, והיא גם אחראית על חידוש המלאי של מכונות לממכר סיגריות ומיני מזון, הנמצאות בבעלותם וממוקמות בצמוד לדירתם. בשנה המתוארת בספר סאקו בהריון. כדרכו של המספר, עובדה זו נגלית לקורא באקראי במהלך שיחה של סאקו עם אחותה, כשהאחות מציינת באכזבה שהריונה של סאקו עדיין לא ניכר עליה. למה באכזבה? הסבר נקבל אי-שם במחצית הספר, וזוהי דוגמא לעדינות שציינתי בפתח הדברים. הספר מתאר לכאורה חיים שגרתיים של זוג שגרתי, ובהדרגה ובנחת מקלף שכבה ועוד שכבה מהעור המכסה על הבשר המדמם שמחתח לפני השטח. כך, לדוגמא, נלמד על נישואיו הראשונים של שוניצ'י, ומתוך כך על היבטים באישיותו, רק במחצית הספר. נלמד על שברון הלב של אחותה של סאקו, שיסביר  את האכזבה הנ"ל, רק בשלב מאוחר, ונבין בדיעבד את כל מה שנקרא עד כה בדרך חדשה. אבל עד הסוף לא נדע דבר על עברה של סאקו. ההיכרות בין שוניצ'י לסאקו החלה חמש שנים לפני עלילת הספר. השניים התגוררו בדירות סמוכות, וכל לילה היה שוניצ'י שומע את סאקו בוכה. הבכי השתלט עליו, והוביל לקירבה ביניהם. למה בכתה סאקו? שוניצ'י לא שאל, ואנחנו לא נדע. לזה, בין השאר, התכוונתי בשונות התרבותית: בספר מערבי מן הסתם לא היה מסתורין שכזה נותר בגדר תעלומה.

בנוסף לעיסוק בזוגיות ובמשפחה, בפנימיות הפרטית של כל אחד מבני הזוג ובדינמיקה שביניהם, הספר – בעיקר דרך עיניו של שוניצ'י – עוסק בחיים בעידן המודרני. הלחץ התובעני שבעבודה, המרדף אחרי הכסף, התרבות האורבנית, המירוץ להישרדות, המסורת בעידן של חידושים. לנושאים האלה ניתן אמנם פחות מקום בספר, אבל אי אפשר בלעדיהם, כי הם משולבים לבלי הפרד בחיים הפרטיים שבתוך הבית והמשפחה, ושוניצ'י הוגה בהם לעתים קרובות. הטיפול בנושאים אלה גם הוא מעודן: שיחה פה, רמז שם. לפעמים דברים נאמרים מפורשות, בעיקר כשהדובר הוא חברו של שוניצ'י, לעתים הם מרומזים. בקטע שנחקק בזכרוני שוניצ'י שואל את סאקו אם היא יודעת למה נכחדו הדינוזאורים. היא עונה את התשובה המקובלת – בגלל נפילת מטאור – אבל לשוניצ'י יש הסבר אחר "כי הם התאמצו יותר מדי", ובתגובה שואלת סאקו "ולכן אתה רוצה להפסיק להתאמץ?". שוניצ'י מתקשה להסביר, אפילו לעצמו, איזו מסקנה הוא מסיק מדבריו.

הספר דורש קריאה מתוך תשומת לב. לכל משפט, לכל מילה, יש משמעות שלא כדאי לפספס. שום דבר לא נזרק כך סתם לאויר. לסיפור הרכילותי על השכנה המטורפת תהיינה השלכות בהמשך. למזג האויר יש השפעה על האוירה, ולאוירה יש השלכה על הלך הנפש ועל המעשים הנובעים ממנו. למרות שעל פניו הוא כאילו כתוב פשוט, שום דבר בו לא מובן מאליו ולא זניח. קריאה שניה, כך נראה לי, תעשיר את החוויה.

Funadomari made – Kyoichi Katayama

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום: אורלי הר-לוין

עיצוב עטיפה: אמרי זרטל

אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד

55873470990100490768no

על כריכת הספר נקבע כי "זה לא ספר מתח", מן הסתם מתוך תפיסה הרואה בספרות מתח ז'אנר נחות. אבל ספר מתח יכול להתעלות לכדי ספרות יפה, תלוי בסופר, וגוטפרוינד בהחלט כותב ספרות שכזו. שלד הסיפור הוא נסיון משטרתי לפענח סדרת מעשי רצח, ובמישור הזה הוא קליל, זורם, אפילו הומוריסטי. על פני המישור הזה ומתחתיו צצים היבטים נוספים המעניקים לספר את הערך המוסף שמעבר לעלילה הבלשית, וזהו (אם לצטט שוב מן הכריכה)  "הפאזל הייחודי שמרכיב אמיר גוטפרוינד".

במפתיע, גוטפרוינד בחר בז'אנר המתח כדי להציב יד זכרון לסופר היהודי-פולני הפיוטי ברונו שולץ. שולץ הספיק לפרסם בימי חייו שני קובצי סיפורים "חנויות הקינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון החול". שני רומנים שכתב אבדו לאחר הירצחו ביריה ברחוב בידי הנאצים. באפילוג לספר מתאר גוטפרוינד את הקסם שסיפוריו של שולץ מהלכים עליו, ובספר עצמו הוא מפקיד את האהבה לשולץ בידיה של זואי, בת שבע-עשרה שמחפשת את מקומה בעולם. משפטים מתוך סיפוריו של שולץ נכתבים על הקירות סמוך למקום הימצאן של הגופות ("ובכיתי מאושר ומחוסר אונים" הוא הראשון שבהם), וחייו משולבים בחייהן של כמה מן הדמויות בספר. לקראת סופו של הספר מופיע שולץ בחלומה של אחת הדמויות ושואל: "ובאשר ליצירה שלי, אני באמת תוהה. אחרי מותי, האם היא תיעלם או תתקיים? מה דעתך, שלמה? האם יש סיכוי שהיצירה שלי תמשיך לנדוד בעולם הזה, באפלה… כמו ריחו הנשאר של פרח?". גוטפרוינד בהחלט תורם להשמרותה של יצירת שולץ. אני מניחה שקריאה ב"אגדת ברונו ואדלה" שלחה לא מעט קוראים לחיפוש אחר ספרו של שולץ הקשה למדי להשגה (שני קובצי הסיפורים שלו אוחדו לספר אחד בתרגום לעברית).

מרשימה בעיני היכולת של גוטפרוינד לחדש בכל אחד מספריו. אין בין הספרים שכתב שניים הדומים זה לזה.  "שואה שלנו" ו"העולם, קצת אחר כך" הרשימו אותי מאוד, ו"אחוזות החוף" עטור הפרסים ו"בשבילה גיבורים עפים" הפופולרי לא דברו אלי בכלל. לאחרונה קראתי את "במזל עורב", שהפתיע אותי בקלילות היחסית שבה הוא לכאורה נכתב, סגנון כתיבה שלא ציפיתי לו מן הסופר. "אגדת ברונו ואדלה" מצטרף מבחינתי לצד החיובי של המאזן.

גוטפרוינד נוקט בשיטת המספר היודע-כל, ומשתף בידע את הקוראים. כך נחשפים הרוצחים בפני הקוראים כבר בשלב מוקדם יחסית, אם כי מניעיהם בשלמותם נגלים בהדרגה. למרות הידע המוקדם, הספר בהחלט נקרא במתח ובנשימה עצורה. הוא משחק יפה על התפר שבין קלילות עכשווית ובין כבדות הנובעת ממאורעות העבר הקשים. יש בו הומור במידה, עברית נאה, דמויות מאופינות בחן, אהבה גדולה לספרות, ויותר מכל הוא מקורי ומיוחד, ובשל כך מומלץ.

אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד

כנרת זמורה ביתן

2014

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

מקהלה הונגרית / יגאל שוורץ

d79ed7a7d794d79cd794-d794d795d7a0d792d7a8d799d7aa

לפני למעלה מעשרים שנה סיפר יגאל שוורץ את סיפור ילדותו לסופרת רות אלמוג. בהתבסס על זכרונותיו כתבה אלמוג סיפור בשם "גמדים על הפיז'מה", תוך שהיא נוטלת חרות לשנות את פרטי הארועים. כעת יגאל שוורץ בוחר להתמודד עם עברו באמצעות מעין ניתוח ספרותי של הסיפור הבדוי. תחילה מובא הסיפור בשלמותו, ובמהלך הספר שוורץ מתייחס כמעט לכל משפט ומשפט, תוך שהוא מערב תובנות ספרותיות עם עימות של הסיפור הספרותי מול הסיפור האמיתי. אם זה לא נשמע מורכב דיו, הכותב נותן פתחון פה לדמויות השונות, שכבר הלכו לעולמן, מאפשר להן להתפרץ אל תוך הטקסט, וכדי למנוע בלבול לגבי זהות הדוברים הוא עושה שימוש בשישה פונטים שונים – אחד למספר,שני לאחותו, שיש לה הרבה מה להגיד, שלישי לאם, שבאה בטענות לכולם, רביעי לאב, שממעט לדבר, בטוח שיסתמו לו את הפה בכל רגע, חמישי למשפטים מן הסיפור של אלמוג, ושישי למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.

אם הייתי קוראת את הפסקה שמעלי לפני שהתחלתי לקרוא את הספר עצמו, סביר להניח שהייתי מחמיצה את הספר. התערובת הזו היתה נראית לי על פניה מתחכמת מדי, נסיון מאולץ להיות מקורי. אבל למזלי הסתפקתי בקריאת המשפט הראשון מן הטקסט שעל הכריכה, "אח ואחות גדלים בבית קטן ומבודָד בלב פרדס משוגע בישראל של שנות החמישים", והחלטתי לנסות. מתוך הכאוס היצירתי עולה ופורחת יצירה מרתקת, נוגעת מאוד ללב, אם כי קשה נפשית לקריאה. שורה על הספר, כמו על הבית המתואר בו "האווירה הדחוסה, המאיימת, חסרת הוודאות, ההזויה, הסיוטית ששלטה שם". אני לא יודעת אם היתה בחירה מודעת לכתוב יצירה כאוטית, אבל אין ספק שבמקרה הזה ה"איך" משרת נפלא את "המה". תפיסה לסירוגין של ריחוק ספרותי ושל קרבה עזה למתרחש, עירוב כמה קולות המתפרצים זה לדברי זה, אפילו ריבוי הערות ביניים – כל אלה מצטרפים יחדיו להמחיש אוירה מעוותת של חוסר מנוחה קיצוני, של פחד ושל אי-וודאות. שני ילדים בבית מבודד בפרדס, עם אב אלים ואם אגוצנטרית, בצל השואה, תחת הטרור הנפשי של האם הנוטשת והאב המנצל, זוג שהמילים זוגיות והורות אירוניות בהתייחס אליו.

אני לא נוהגת לקרוא ניתוחים ספרותיים. אין לי סבלנות להיתפסות בכל תג ותו כדי לגלות למה ואיך הסופר יצר את מה שיצר. די לי במה שאני חשה באופן אינטואיטיבי במהלך הקריאה. כנראה מכיוון שכאן הניתוח, שהוא אמנם רחב היקף, אינו עומד בפני עצמו אלא משמש גם ככלי יצירתי, דווקא קראתי אותו בסקרנות רבה. לא תמיד הסכמתי עם המסקנות (לדוגמא, יגאל שוורץ טוען שדרך הכתיבה של הקטע הפותח את הסיפור יוצרת תחושה שמדובר בארוע חד-פעמי, עד שהסופרת גורמת באמצעות מילה אחת להבין שזהו ארוע חוזר, ואני – כשקראתי את הסיפור – התרשמתי כבר מן המשפט הראשון שמדובר ברוטינה מוטרפת), אבל רוב הזמן מצאתי ענין רב ב"מאחורי הקלעים" של הכתיבה: כיצד משפטים מהדהדים זה את זה, איך מאופינות הדמויות בהקשרים ההדדיים שלהן, השימוש בשפה גבוהה מול שפת דיבור לקויה, ועוד.

קוראי ספרים מכירים את יגאל שוורץ בעיקר מן הכריכות האחוריות של ספרים בהוצאת כתר וכנרת ז"ב, כמו גם מספרי העיון שלו. המעבר מתפקיד העורך והחוקר איש האקדמיה לתפקיד הסופר הוא לא מובן מאליו, אבל במקרה הזה, אולי בגלל הסיפור הפרטי האינטנסיבי, המעבר חלק. לא ניכרת בספר גולמיות של יצירת פרוזה ראשונה, ולמרות שהסיפור אישי מאוד הוא צולח יפה את המרחק שבין האישי לציבורי.

אני לא מתלהבת מן המנהג לקבץ על הכריכה "מליצי יושר" שיכתבו סופרלטיבים, ובכל זאת אקח בהשאלה ביטוי קולע אחד מדבריה של צרויה שלו לתיאור הספר: "יצירה עזה ומזעזעת". זהו ספר מיוחד במינו, חווית קריאה לא קלה אך מומלצת מאוד.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל

הוצאת דביר

2014

קורצ'אק – נסיון לביוגרפיה / יואנה אולצ'אק-רוניקייר

d7a7d795d7a8d7a6d790d7a7-d7a0d799d7a1d799d795d79f-d79cd791d799d795d792d7a8d7a4d799d794

רבות נכתב ונאמר על יאנוש קורצ'אק, הסופר והמחנך, שחיזק ועודד את ילדי בית היתומים שלו, ולא נטש אותם עד לרגע מותם. אחת מן הביוגרפיות נכתבה על ידי אמה של יואנה אולצ'אק-רוניקר ב-1949, וכעת הבת מפרסמת ביוגרפיה משלה. בין קורצ'אק למשפחתה של הכותבת התקיימו קשרי ידידות ועסקים – סבה וסבתה ניהלו הוצאה לאור שבה פורסמו ספריו, וכילדה היא פגשה בו מספר פעמים לפני המלחמה וגם בשנותיה הראשונות (יואנה אולצ'אק-רוניקר היתה בת 5 כשהמלחמה פרצה, וחייה ניצלו כשהסתתרה עם אמה ועם סבתה אצל מכרים פולנים).

כך בדיוק יש לכתוב ביוגרפיה: בצניעות, בדייקנות, בהרחבה מן היחיד אל הכלל ואל התקופה, בהסתמך על מסמכים ועל עדויות ולא על שמועות, מתוך כבוד לנושא ובלי לחפש סנסציות. למרות שקורצ'אק הרבה לכתוב, הן ספרות בדויה, הן מאמרים בתחומי עיסוקו, ואפילו סקיצה לביוגרפיה ביומן שניהל בגטו, פרטים ביוגרפים רבים חסרים. הכותבת לא מנסה להשלים מדמיונה, ולא מהססת להצהיר שאינה יודעת. כשמתאפשר לה להשלים מתיאורים מקבילים היא עושה זאת (לדוגמא, קורצ'אק לא השאיר עדות כתובה של מסעו הראשון לפלשתינה ב-1934. הכותבת מניחה שחוויותיו היו דומות לאלה של סבתה שעשתה את אותה דרך באותה אניה שנתיים אחר-כך, ומביאה קטעים מיומנה של הסבתא). כשהיא מרגישה שהיא דורכת במקום שקורצ'אק היה מעדיף לשמור פרטי, היא לא מחטטת (לדוגמא, שאלת פעילותו כבונה חופשי). היא לא מתפתה לנבור ביחסיו עם נשים, ומשאירה פתוחה את השאלה בדבר קשרים שאפשר להניח שהתפתחו מעבר לקשרי עיסוק. התיאורים שלה אינם לוקים בהערצה עיוורת, היא אינה מסתירה צדדים בלתי מחמיאים באופיו, אבל אינה מחפשת כותרות צהובות. לפעמים היא מרחמת עליו, לפעמים לא לגמרי מבינה אותו, לפעמים מתפעלת ממנו, אבל לאורך כל הספר היא אוביקטיבית ולא שיפוטית, ויחד עם זאת אכפתית ואמפטית.

מעבר לתיאור המרתק של דמותו של קורצ'אק, יש לציין לטובה את ההרחבה בתיאור התקופה והסביבה. למדתי מהספר דברים רבים שלא ידעתי קודם לכן על קורותיה של פולין בעיקר בשנות ה-20, והועשרתי בידע בתחומים נוספים, כמו תרבות, חינוך, פוליטיקה ועוד. כמו כן למדתי רבות על קורצ'אק האיש, מעבר לדמותו האייקונית המוכרת.

למרות שלא קראתי כמובן את המקור הפולני, אני מרגישה שהמתרגמת עשתה עבודה משובחת. הקריאה קולחת, לא ניכרים אילוצים תרגומיים, וחשתי מעין אינטימיות עם הסופרת. הופתעתי לראות שאת העטיפה עיצב אמרי זרטל המצוין: אני רגילה לעטיפות המרהיבות והססגוניות שלו, ומסתבר שכוחו יפה גם בעיצוב מאופק כראוי לספר.

Korczak. Proba Biografii – Joanna Olczak-Ronikier

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין