ילדה רעה / נעמי לויצקי

d799d79cd793d794_d7a8d7a2d7942

"ילדה רעה" נפתח ברגע המכונן של חייה של נעמי לויצקי. בהיותה כבת ארבע, מסרה אותה אמה לידי זוג זקנים בשכונת תלפיות צפון, שהיתה אז שכונת מצוקה. בעוד האם מרי, בת עשרים וארבע באותה עת, ניהלה חיי רווחה נהנתניים בסוויטה במלון המלך דוד יחד עם בן זוגה, הילדה נאלצה לחלוק את חייה עם בני הזוג, עליהם היא מספרת כעת כך: משני הזקנים בביתה היא מבועתת. טרי נני, כמו תמיד, חסרת סבלנות, מרירה ונוזפת, ופישטו באצ'י ממשיך לרחף סביבה כמו רוח רפאים עם שפם. לימים תשקם במידה כזו או אחת את יחסיה עם אמה ותרכוש לעצמה שם כעתונאית וכסופרת. ארבע השנים שהחלו באותו רגע, והסתימו כשהצליחה להיות "ילדה רעה" מספיק כדי שהזקנים יסרבו להחזיק בה, תימחקנה לחלוטין מזכרונה. עשרות שנים אחר כך תצא לחקור את עברה, תפגש עם חברי ילדות שנשכחו אף הם, ותשחזר את חייה פרט אחר פרט.

הספר כורך יחדיו שני סיפורי חיים שהם אחד, והם שלובים מדרך הטבע זה בזה ללא הפרד. סיפור הילדות מסופר בגוף שלישי, ככל הנראה משום שאין המדובר בהעלאת זכרונות לשמה, אלא בחוויות שנמחקו, ורק תוצאותיהן מחלחלות אל חיי המספרת המבוגרת. השנים שלאחר הילדות מסופרות בגוף ראשון. בנוסף על סיפור חיים מרתק, הספר מגיש גם מבט על התקופה, מימי המנדט ועד ימינו, מזויות ראיה בלתי שגרתיות: בן זוגה של האם, שהפך לאביה של נעמי, היה עו"ד אשר לויצקי, שהיה מעורב בארועי מפתח משפטיים, והתרועע עם האליטה של תקופתו, ובתו, כעתונאית, היתה מקושרת עם פוליטיקאים ועם משפטנים. השילוב של הסיפור הפרטי עם הארועים הציבוריים עובד כאן היטב.

איך מתמודדים עם פצע הנטישה? המספרת מתארת את יחסיה עם אמה כיחסים שכבר שנים מתנדנדים על חוד התער, שווה בשווה, בין תוקפנות לחמלה, בין כעס ואהבה עזה. סגירת חשבון עם העבר, אם היא בכלל ניתנת לביצוע, לא היתה אפשרית כאן, בעיקר משום סירובה של מרי לדון בנושא, כי בתפיסת המציאות שלה, נושא כאוב שלא מזכירים אותו פשוט אינו קיים. מרי היא דמות מרתקת: בתה מספרת על חייה של אמה בהונגריה, על הישרדותה האמיצה בתקופת המלחמה, על התיצבותה לצדה של הילדה בשעות חירום גם באותן ארבע שנים אבודות, על שנינותה ועל חוכמתה. מעניין שגם מרי חוותה בדידות והרחקה, כשנשלחה ללמוד צרפתית ומשמעת בפנימיה קתולית בצרפת, ממנה ברחה אחרי שנה. כשהילדה שואלת אותה אם לא כעסה על אביה, ואולי בעקיפין מביעה כך את כעסה שלה, מרי עונה, "לא כועסת בכלל. הוא עשה את זה לטובתי", ואולי בעקיפין מתנערת מאשמתה שלה.

הספר שופע סיפורים מרתקים מקורותיה של המדינה, ותקצר היריעה מלמנות את כולם. אחד הספרים שהלהיבו אותי במיוחד בילדותי היה "גבורה באדום" מאת צביה גרנות, שעסק בדב גרונר. למדתי כעת על תפקידו של אשר לויצקי בפרשה, ועל האופן בו נקלע לעין הסערה בנסיונו להציל את חיי הנידון למוות. התרשמתי ממעורבותו בפרשת טוביאנסקי, ונגעה ללבי סגירת המעגל שנים אחר כך במפגש בין בנו של טוביאנסקי לבתו של לויצקי. התרגשתי מתיאור עלית יהודי אתיופיה שחוותה נעמי כעתונאית. מצאתי ענין רב גם בסיפורי המשפחות באירופה לפני השואה ובמהלכה, ובסיפורו של יאני, אביה הביולוגי שלא הכירה, ושאל חייו ביקשה להתוודע לאחר שהתייתמה מאביה. שברון אובדנם של יהודים רבים ללא השאר זכר מקופל בתגלית כי היה לה אח גדול ואת שמו היא לא תדע לעולם. איש לא יידע להגיד לה. וכמו שעקבתי על המפה אחרי מסעה של רות לורנד לכפר של אמה, כמתואר ב"תחרה הונגרית", גם כאן התלוויתי אל נעמי לויצקי במסעה במסלול הבריחה של אמה מבודפשט עד לסף הבית בו נולדה באורדה שברומניה, סמוך לגבול ההונגרי.

"ילדה רעה" הוא ספר צובט לב, אינטימי וחושפני גם יחד, מן הנטישה שבתחילתו ועד לתחלואים שבסיומו, פה ושם סוגר חשבונות עם אנשים שאכזבו. למרות שהוא בעיקרו אישי, וכולו בנוי מחוויותיה של הכותבת, בחירותיה המקצועיות ונסיבות חייה אפשרו לה נקודת תצפית מעניינת על הישראליות, ותצפיותיה משולבות בספר. המכלול מרגש, מעניין ומומלץ.

הקיבוץ המאוחד

2019

עיצוב הכריכה: אמרי זרטל

מודעות פרסומת

והלב הולך אחרון / מרגרט אטווד

vehalev_master

סטן ושרמיין גרים במכונית. משבר כלכלי, שפקד את כל אזור צפון-מזרח ארצות הברית, הביא לפיטוריהם. בלא משכורת לא היה באפשרותם לשלם את המשכנתא על ביתם, והם נאלצו לעזוב אותו. מכיוון שכל כספם אזל, אין להם אפשרות לקנות דלק כדי לנסוע לאזורים מרוחקים שלא נפגעו מהמשבר. נסיעה בטרמפים אינה באה בחשבון, משום האלימות השולטת בדרכים, תוצר של המשבר. הכנסתם היחידה נובעת מעבודתה החלקית של שרמיין בבר. את הפתרון למצוקתם הם מוצאים בפרויקט אסימילציה/פוזיטרון.

בנאום שיווקי, עמוס מצגות מרשימות ומלים גבוהות, מציג אד, העומד בראש הפרויקט, את הפתרון שלו למשבר של האזור, ואולי של האומה כולה. אסימילציה היא עיר שכלכלתה מבוססת על בית הסוהר פוזיטרון הממוקם בה.  תהליך הפרטת בתי הכלא איפשר להשתמש בעבודת חינם של האסירים, ואד מאמץ את הרעיון ומרחיב אותו: כל אחד מן התושבים בעיירה חי לסירוגין בביתו ובבית הכלא – חודש אחד האדם חופשי, מתגורר בבית שהוקצה לו, עובד ומשתכר, בחודש הבא הוא אסיר עובד חינם, ואדם אחר תופס את מקומו בבית. אם כל זה נשמע מופרך, ולא ברור למה ירצה מישהו להקשר לפרויקט, בוודאי כשמובהר מראש שההתקשרות היא ללא מגבלת זמן, צריך לקחת בחשבון את מצבם של המועמדים. אחרי חודשים של חוסר כל ושל פחד הם מתארחים במלון מהודר, אוכלים מאכלים שלא זכו לראות מזה זמן רב, זוכים ליחס אנושי. כמו בכל פרויקט שיווקי מסוג זה, את האותיות הקטנות הם יגלו אחרי שיחתמו, וגם אז ינחמו את עצמם בהשוואה בין הנוחות של ההווה לקשיים של העבר: כמה התברכו כולם להיות מוגנים כאן, כשאנשים רבים כל כך סובלים בעולם שבחוץ, אשר – לדברי אד – רק הולך ומתחרבן. יחד עם זאת, הסופרת אינה מתיחסת בחיבה מיוחדת אל גיבוריה המיוסרים: הן סטן והן שרמיין, כל אחד בדרכו המבזה, פסיביים, החל בכניעתם למשבר וכלה בהשתעבדותם לפרויקט.

"והלב הולך אחרון" הוא ספר גדוש רעיונות, חלקם גלויים, חלקם סמויים למחצה, שזורים בחוכמה בסיפור. נראה לי שהמרכזי שבהם נוגע לחופש הבחירה, והוא מובע במלים מפורשות ממש בסיום, אחרי שלכאורה ענין זה ירד מן הפרק: "לא עדיף לעשות משהו כי החלטת לעשות אותו ולא כי את מוכרחה? […] את מעדיפה כפיה? כמו אקדח לראש? את רוצה שההחלטה תילקח ממך כך שלא תהיי אחראית לפעולות שלך? כפי שאת יודעת היטב, יש בזה משהו מפתה מאוד". הספר עוסק, בין השאר, בחמדנות קפיטליסטית שמטבעה הולכת ומועצמת ואינה יודעת שובעה, במוסר תחת לחץ, בתירוצים שאנשים נורמטיביים נותנים לעצמם כדי להצדיק מעשים נוראים, בנוחות שבמתן השליטה בידי אחרים. נושא מרכזי נוסף הוא הזהות האנושית בעידן טכנולוגי, כשיותר ויותר תחומים רגשיים ואישיים מופקדים בידי בוטים. האחידות הגלובלית גם היא מקבלת התיחסות רחבה: אם אדם כלשהו היה מועבר לכאן בטלפורטציה, לא היה לו שמץ מושג היכן הוא נמצא – איזו עיר, איזו ארץ אפילו. הוא רק היה יודע שהוא בנקודה כלשהי במאה העשרים ואחת. הכל חומרים גנריים. העלילה מגיעה באחד מפיתוליה אל ווגאס, עיר הבנויה כולה על חיקויים, חיקויי מבנים מן העולם, כפילי אלביס ומרילין, ואלפי מבקרים המתמכרים לזיוף. סקס משחק תפקיד מרכזי בעלילה ככוח מניע רב עוצמה, מדרבן לקחת סיכונים, משמש קלף מיקוח, מטבע עובר לסוחר, אמצעי סחיטה, הופך את האדם לתוצר של תשוקותיו.

מרגרט אטווד רקחה דיסטופיה מעוררת אימה, שממש מחייבת בצמתי החלטה רבים לעצור את הקריאה ולהרהר באפשרויות, ורק אחר כך לפנות לראות מה היתה הבחירה של גיבורי הספר. הארועים הגלובליים משפיעים השפעה מכרעת על גיבוריה, בעיקר על זוג הצעירים. הדמות המעניינת ביותר בעיני היא זו של שרמיין, בחורה ריקנית למדי, שגם בעת משברים קשים מחשבותיה נודדות לבגדים ולתסרוקות. שרמיין נוחה להשפעה, ברבי מבחוץ, מעוותת מבפנים בשל ילדות קשה שהותירה בה צלקות, מעוררת רחמים וטינה בעת ובעונה אחת. סטן, היציב יותר, מגלה אף הוא שתחת לחץ מחשבותיו המיושבות יוצאות משליטה.

יעל אכמון העניקה לספר תרגום יפה ויצירתי. שם העיירה, אסימילציה, ומשחקי המלים הנובעים ממנו, הם פתרון עברי מוצלח לשם המקורי Consilience. גם ההחלטה לשמר בעברית מלים כמו פאקינג וקוּל, שהן חלק משפת הדיבור במקומותינו, מוצלחת בעיני. אמרי זרטל עיצב עטיפה מינימליסטית הולמת.

תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי מראי מקום רבים של רעיונות שצצים בעלילה ללא הרף. בשולים הסופרת מתיחסת לתרבות הדיון (בלוגרים מסוימים מחו, אחרים הסכימו, ובתוך זמן קצר "קומוניסטית" ו"פשיסט" ו"פסיכופתיה" ו"טיפול רופס בפשע" והמונח החדש, "נוירו-סרסורים", נורו הלוך ושוב), לחוסר היכולת, או לחוסר הרצון, לרדת לחקרה של האמת (כי לכל סיפור יש שני צדדים, לפחות שני צדדים), ועוד ועוד. השפע המבריק הזה, יחד עם כתיבה סוחפת, שלמרות כובד הסיפור לא נעדר ממנה הומור ציני, הם ממאפייני כתיבתה של מרגרט אטווד, והם שעושים את הספר הזה ראוי לקריאה ולמחשבה.

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

הסוף של אדי / אדואר לואי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a1d795d7a3_d7a9d79c_d790d793d7992

הסופר אדואר לואי נולד בשם אדי בֶּלְגֶל בעיירה קטנה בצפון צרפת. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר בגוף ראשון את שנותיו בתקופת חטיבת הביניים, מגיל עשר ועד שלוש-עשרה.

למרות שעלילת הספר מתרחשת בצרפת השְֹבֵעה בשנים הראשונות של המילניום הנוכחי, תיאור העיירה מעלה על הדעת את הדלות ואת הבערות של ימי הביניים. תושבי העיירה נידונים מלידה למסלול חיים שמנתב את הגברים לעבודה במפעל המקומי, ואת הנשים לעבודות הבית או למשרות שירות. הם נישאים אלה לאלה, ומנציחים את העמל ואת העוני מדור לדור. למרות שאדואר לואי העלה את קורותיו על הכתב כשהיה רק בן עשרים ושתים, הספר שופע אבחנות חדות כלפי סביבתו. כך, על ההיכלאות של תושבי המקום בתוך נתיב מוגדר הוא כותב: "אי האפשרות לבצע סיכלה את האפשרות לרצות, וזו בתורה חסמה את טווח האפשרי". בית המשפחה שאדי מתאר רעוע, פרוץ לרוחות ולגשמים, אכול טחב. האב מובטל לאחר שגבו נהרס בעבודת הפרך, האם רוחצת זקנים לפרנסת המשפחה, הילד נשלח לחנויות להשיג מצרכים בהקפה. המצוקה גוררת אלכוהוליזם, וזה בתורו גורר אלימות. מרבית הילדים נוטשים את הלימודים אחרי החטיבה, ומתגייסים לסייע בפרנסה. הבורות היא, אם כן, נחלתם, והדרך היחידה להתגדר בתחושת עצמיות היא באמצעות בוז והתנשאות כלפי המיעוטים וכלפי החריגים. הגבריות היא הערך הקדוש, ועליה אדי כותב, "בעולם שבו הסגולות הגבריות טופחו כערך עליון, אפילו אמי אמרה על עצמה, אני יש לי ביצים, אף אחד לא מתעסק איתי".

לתוך העולם הקשוח הזה נולד אדי, בן ראשון לאביו ושלישי לאמו. ילד עם גינונים של ילדה, עם הילוך מתנדנד. ילד שאינו אוהב כדורגל, שנהנה למדוד בסתר את בגדיה של אחותו, ש"מתנהג כמו נקבה". הוריו כעסו, חבריו לעגו לו, התעללו בו, הוא ניסה לשנות את עצמו, אך לשווא.

מדי בוקר, כשהתכוננתי לבית הספר בחדר האמבטיה, שיננתי לעצמי אותו משפט שוב ושוב, עד אשר איבד את פשרו והיה רק רצף של הברות, צלילים. ואז הייתי מפסיק ומתחיל מחדש היום אהיה קשוח. אני זוכר את זה כיוון שדקלמתי את המשפט הזה בדיוק, כמו תפילה במלים אלה בדיוק היום אהיה קשוח (ואני בוכה בזמן כתיבת השורות האלה; אני בוכה כי המשפט הזה נראה לי נלעג ומחריד, המשפט שליווה אותי לכל מקום כל כך הרבה שנים ושנטוע, במובן מסוים, ואני לא חושב שאני מגזים, בשורש הקיום שלי).

מתוך האומללות והשונוּת אדי הצליח במקום שאחרים אף לא ניסו. לאחר סיום החטיבה הצליח להתקבל לתיכון הרחק ממקום מגוריו, ועלה על נתיב של השכלה ושל הרחבת אופקים. כמו במקרים רבים אחרים, די היה במחנכת עירנית אחת, מנהלת חטיבת הביניים, שעמדה על כישוריו, והציעה לו לנסות להבחן למגמת תיאטרון באותו תיכון. אביו, שנהנה למתוח אותו מתיחות אכזריות, החביא במשך חודש את המכתב המאשר את קבלתו, ונתן לו לקרוא אותו רק לקראת תום חופשת הקיץ. אמו הגיבה על תכניותיו במלים, "עכשו הוא הולך לעשות בגרות זה, החכמולוג של המשפחה".

למרות ההורות הכושלת של הוריו, למרות השתלטנות של אביו והזעם של אמו, הסופר אינו מתאר אותם כדמויות שליליות, אלא כדמויות מורכבות. גם האם וגם האב יודעים מה נדרש מהם כהורים, אבל אינם מסוגלים לעמוד בדרישות. האם מרבה לדבר על טעויות שעשתה ושהובילו אותה לאן שהגיעה, אבל בנה אינו סבור שניתן להתיחס לעברה כסדרה של טעויות, אלא כאי-מסוגלות, או בלשונו, "אולי מה שביקשה לומר הוא, אני לא יכולה להיות גיברת, גם אם הייתי רוצה". אביו, האיש שידו קפוצה, מפתיע אותו בשטר של עשרים יורו, הון עתק במונחי המשפחה, כשהוא מלווה אותו אל הרכבת בדרכו לתיכון, ונפרד ממנו במלים, "עכשו לך ותנסה לא לפשל".

הספר כתוב בשילוב של שפת כתיבה נאה עם לשון סלנג, ורמה איילון היטיבה לתרגם. האיור המינימליסטי וההולם על הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הסוף של אדי" הוא ספר שובר לב, לא קל לקריאה, אבל הוא חשוב, כתוב בכשרון רב, ביכולת התבוננות מרשימה, ובכנות כובשת.

En Finir avec Eddy Bellegueule – Édouard Louis

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

די כבר עם השקרים שלך / פיליפ בסון

55000002455b

בשלב מאוחר יותר, אכתוב אודות החֶסֶר. אודות ההילקחות הבלתי נסבלת של האחר. אודות הריקנות שמעוררת אותה הילקחות. המצוקה המשתררת. אכתוב אודות התוגה המאכלת, הטירוף שמאיים. זה יהפוך לאימם-הורתם של ספריי, כמעט בעל כורחי. לעתים אני תוהה אם אי-פעם כתבתי על משהו אחר. כאילו מעולם לא התאוששתי מזה: האחר שאין להשיגו. כאילו זה חולש על כל מרחב המחשבה.

פיליפ בסון, יליד 1967, הוא סופר צרפתי שאינו מכחיש את היותו הומוסקסואל. ב-1984, כשהיה תלמיד תיכון, נאלץ להסתיר את נטיותיו המיניות. הופצה שמועה שהוא "מעדיף בנים", אמרו שיש לו תנועות נשיות. הוא היה תלמיד מצטיין, אך גרוע בספורט. שמו לא נקשר בשמה של אף אחת מהבנות. לחשו מאחורי גבו, ולפעמים בפניו, "מתרומם" ו"הומו מסריח", והוא התעלם. יום אחד ניגש אליו בחור בשם תומא, תלמיד פופולרי, חביב הבנות, והציע לו לאכול יחד בבית-קפה בפאתי הישוב הקטן בו התגוררו. המפגש התפתח לקשר שתחילתו משיכה גופנית, והמשכו התאהבות. עם תום שנת הלימודים נסע תומא למשפחתו בספרד, שם נשאר, בלי הסבר, בלי מכתב, בלי הודעה מוקדמת. פיליפ חש כ"קורבן התאונה שהחובשים מחלצים מתוך גוש המתכת […] הפצוע הקשה שמנתחים בדחיפות […] ואז הניצול המתוקן […] ולבסוף המשתקם האבוד".

ב-2007, עשרים ושלוש שנים אחרי אותה פרשה, מזהה פיליפ את תומא בגבר החולף מולו בעת שהוא מעניק ראיון עתונאי לרגל צאתו לאור של ספרו האחרון. אבל לא תומא הוא שמסתובב למשמע קריאתו, אלא בנו לוקא הנראה ממש כמוהו. מפיו של לוקא ישמע על גלגוליו של אביו בשנים שחלפו, והמפגש יוביל אותו להרהר בשאלה אם אפשר לשחזר את העבר, להתחיל מחדש מהמקום בו נעצר סיפורם המשותף. ב-2016 יתבשר מפיו של לוקא על מות אביו (לא ספוילר – הספר מוקדש לזכרו של תומא).

יחודו של הספר בסגנונו של פיליפ בסון, באבחנות הדקות שלו, ובקישורים הרבים שהוא יוצר בין חייו לבין כתיבתו. הנה דוגמאות אחדות מני רבות שהרשימו אותי.

על השפעתה של האהבה הוא עומד כשהוא מתבונן בשתי תמונות של עצמו שצולמו בהפרש של חודשים מעטים בשנה בה פגש את תומא:

בראשונה הוא מכווץ, כתפיו שמוטות, מבטו חמקמק. בתמונה השניה הוא מחייך, עורו שזוף. מדובר כמובן בנסיבות שונות, אבל אני בטוח שהאהבה הגנובה היא שמסבירה את ההשתנות.

בכפר הקטן בתקופה שמרנית, האפשרות "לצאת מן הארון" לא עלתה על הדעת, וגם אם היה פיליפ אוזר עוז ומבקש להחשף, תומא אסר זאת לחלוטין. הוא התעלם מפיליפ בפומבי, והקפיד על מפגשים במקומות חבויים הרחק מעין אדם. פיליפ, שכאמור בסופו של דבר בחר בחשיפה, חי בשלום עם עצמו. תומא, שהמשיך לאטום את רגשותיו ואת נטיותיו בתוך נפשו המסוכסכת, דן את עצמו לחיים שלמים של סגירות ושל בדידות.

והשיגעון הזה לא להיראות ביחד […] האחרים, יש להם הזכות לכך, הם עושים זאת, כאוות נפשם. זה ממלא אותם אושר, גאווה. ואנחנו מכווצים, דחוסים בתוך הצנזורה שלנו.

מצאתי ענין רב בהתיחסות של פיליפ בסון אל משמעות היותו סופר, ואל האופן בו מחלחלים החיים אל היצירה, כמו שתיאר, בין השאר, בציטוט שפתח את הסקירה ובציטוט הבא:

הייתי רוצה לא לדמיין את הסצנה, הייתי רוצה למנוע מעצמי את הסבל הזה, לחסוך מעצמי את העינוי המזוכיסטי הזה, אבל זה חזק ממני. האם הסופר גובר על הכל אפילו בנסיבות האלה, הסופר שמדמיין הכל, שצריך לראות במו-עיניו כדי להראות לאחרים – והנה התמונה מצטיירת, כופה את עצמה.

שם הספר הוא מובאה מפיה של אמו של הסופר, שבתגובה לסיפורי חיים שהיה דמיונו של הילד ממציא לאנשים אלמונים נהגה לומר: "די כבר עם השקרים שלך". לוקא, בחור עירני, זיהה בספריו של בסון את האמת שמאחורי הבדיה:

אני חוזר ואומר שלעולם איני כותב על חיי, שאני כותב רומנים.

הוא מחייך: זה עוד אחד מהשקרים שלך, לא?

כריכת הספר, בעיצובו של אמרי זרטל, מתקשרת יפה לשני המוטיבים העיקריים בספר – השקיפות של הדמות הלבנה שמייצגת את החֶסֶר, והאותיות המכסות אותה שמייצגות את המרת המציאות למילה הכתובה.

"די כבר עם השקרים שלך" הוא סיפור עצוב ומרגש על אהבה ועל אובדן, על דעות קדומות ועל השלכותיהן, ועל נוכחותה של המציאות בבדיה הספרותית. מומלץ.

Arrête avec tes Mensonges – Philippe Besson

אריה ניר

2017 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

כולנו בני חלוף / ארווין יאלום

 

983104כותרת משנה: וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה

שמו של הספר, המרמז על תוכנו, לקוח מציטוט מספרו של מרקוס אורליוס, קיסר ופילוסוף, "מחשבות לעצמי": "כולנו בני חלוף; הן הזוכר והן מושא הזכרון". ארווין יאלום, פסיכיאטר בעל שם ומספר סיפורים מוכשר, פורש בעשרה פרקים, המבוססים על מקרים אמיתיים, קשת של התמודדויות אנושיות עם המוות. במספר פרקים המטופלים מתקשים לעכל את מותם של קרוביהם, באחרים הם חרדים ממותם שלהם. נאמן לשיטתו "לראות את האדם השלם" בגישה "הוליסטית הומניסטית", יאלום אינו מתמקד בנושא האחד הזה, אלא חוקר את חוויותיהם של מטופליו מכיוונים שונים כדי להגיע לליבתו של הגורם המשבש את חייהם.

יש לי כמה הסתיגויות שנובעות בעיקר מן הספקנות שהקונספט הטיפולי מעורר בי, אך אלה אינן נושאה של הסקירה. בהתעלם מהן, נהניתי מאוד לקרוא את הספר. יאלום מצטיין בשילוב של אמפטיה וסימפטיה, והוא מתמרן יפה בין ההזדהות שלו עם מטופליו לחובה לשמור על ריחוק מקצועי. סיפוריו חושפים לא רק את חוויותיהם של המטופלים, אלא גם את נקודת המבט של המטפל, ואת התורה הסדורה מול האינטואיציה שמנחה אותו, כמטפל מנוסה, כשהוא מוליך את המטופל מן הפרטים שמסביב אל לב הבעיה. המטופלים אינם אנשים חריגים (למעט מקרה אחד של אספנות כפייתית), אלא אנשים נורמטיבים שנקלעו למשבר: גבר שעצמאותו חיונית לו והוא מתקשה לשאת את מגבלות הדיור המוגן, אשה שאיבדה חבר מן העבר, חולה סופנית שנותרה לה שנה לחיות, רופא שאחיו נפטר אחרי שנים רבות שבהן לא היה ביניהם קשר, ועוד. גם מי שלא עבר חוויה דוגמת אלה המתוארות בספר, יכול למצוא ענין במסופר, להזדהות עם המצוקה, ולצאת עם תובנות.

ברבים מן הסיפורים, בהקשר של סוף החיים, חוזר ועולה גילו של הכותב. כשפונים אלי בתואר "גברת", לוקח לי שניה להתעשת ולהבין שהתואר המוזר הזה מופנה אלי, ואני צריכה להזכיר לעצמי שמי שעומד מולי רואה את גיל העמידה שבחוץ, לא את חוסר תודעת הגיל שבפנים. לכן, למרות פער הגילים הגדול בינינו, מאוד הזדהיתי עם יאלום, יליד 1931, המתייחס לזקנתו כך:

שמונים ואחת זה זקן. אני עצמי המום כשאני חושב על זה. אני לא מרגיש זקן, ושוב ושוב אני תוהה איך הגעתי להיות בן שמונים ואחת. תמיד הייתי הילד הכי צעיר – בכיתות שלי, בקבוצת הבייסבול של מחנה הקיץ, בקבוצת הטניס – וכעת אני פתאם האדם הכי זקן בכל מקום – במסעדות, בבתי קולנוע, בכנסים מקצועיים. אני לא מצליח להתרגל לזה.

כאמור, יש בספר תובנות מעניינות, לא בהכרח בנושא המוות. חלקן עולות מן השיחות בין המטפל למטופלים, ואחרות הן מובאות מדבריו של מרקוס אורליוס. אחדות מן התובנות חכמות בעיני: משכה את ליבי זו שבפרק השביעי, שנבחרה ככותרת לפרק: "את חייבת לזנוח את התקווה לעבר טוב יותר". כל-כך פשוט, כל-כך חכם. עם מובאות ותובנות אחרות ניהלתי ויכוח תוך כדי קריאה: המשכו של המשפט שבכותרת הספר הוא "עד מהרה תשכח את כל הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך", משפט שעצם ציטוטו, כאלפיים שנה אחרי שנכתב, סותר את עצמו.

מעניין לקרוא על ההבנות שיאלום עצמו מגיע אליהן באשר לתהליך הטיפולי, כתוצאה מהיותו קשוב מאוד במהלך השיחות, ופתוח מאוד ללמוד ממטופליו. בפרק האחרון הוא מתחזק בעמדתו כנגד אבחנות פסיכיאטריות על-פי הספר, והדברים ראויים לדעתי להשמע:

אני מצדי קיבלתי נקודת מבט חדשה על הסלידה שחשתי כל חיי מפעולת האבחון. לעתים קרובות במהלך הכשרתי כפסיכיאטר נראה לי שסיווגי האבחון הרשמיים הם בעייתיים […]. סיווגים אבחוניים הם מומצאים ושרירותיים: הם תוצר של הצבעת ועדה, ותמיד עוברים שינויים עם כל עשור שחולף […]. הפגישה שלי עם הלנה הבהירה לי שהליבה של קביעת אבחנה רשמית היא יותר מאשר מטרד פשוט. היא עלולה, למעשה, להכשיל את עבודתנו בטשטוש, בנטרול אפילו, את האדם הרב-ממדי, רב הפנים, שניצב מולנו במשרד.

בשורה התחתונה: ספר מעשיר

את הכריכה היפה ורבת המשמעות עיצב אמרי זרטל

Creatures of a Day – Irvin D. Yalom

כנרת זמורה ביתן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

בית יעקוביאן / עלאא אל-אסוואני

6913399010001009801533no

בית יעקוביאן הוא בנין דירות בלב קהיר. הבנין נבנה על ידי מליונר מקומי, ונקרא על שמו, ובעבר התגוררה בו הצמרת המצרית. עם השנים, כשליבה העסקי והחברתי של העיר נדד לשכונות אחרות, נטשו את הבנין חלק מדייריו. כמה מהדירות הפכו למשרדים, והחדרונים שעל הגג, ששימשו תחילה כמחסנים, הפכו לשיכון לעניי העיר. בתקופה המתוארת בספר, ימי מלחמת המפרץ (שלהי 1990), המגוון האנושי בבנין הוא מעין מיקרו-קוסמוס של החברה המצרית.

מצרים שבספר היא מדינה מושחתת. משרות פוליטיות נקנות בכסף, סחיטה ושוחד הן הנורמה, המשטרה מענה עצירים ללא מפריע, אנשים שנולדו למעמד נמוך נידונו לעוני בלי יכולת לפרוץ מחוץ למעמדם, נשים הן כלי לסיפוק צורכי הגברים. אדם צריך להיות נוכל ערמומי או עשיר, רצוי שילוב של שניהם, כדי להצליח לסדר לעצמו חיים של נוחות או לפחות קיום סביר.

בספר מפורטים הסיפורים של כמה וכמה דמויות, אך דומה כי הסופר בחר לעקוב בעיקר אחרי שניים מדרי הגג, טאהא ובות'יינה. טאהא הוא בנו של השוער בבנין, איסלמי מאמין, השואף להתקבל לאקדמיה לשוטרים. במשך שנים למד בחריצות, הצליח להשאיר רושם חיובי על הבוחנים, ונדחה ברגע האחרון בגלל מעמדו של אביו. בות'יינה, חברתו מילדות ואהובתו, היא בחורה תמה, ששאיפותיה מצומצמות לנישואין לטאהא ולחיים שגרתיים. את תסכולו של טאהא בשל התנפצות חלומו מנצלים האחים המוסלמים. טאהא, תחילה ספקני כלפי שאיפותיהם ומערער על אמונותיהם, נסחף אל התנועה לאחר שעונה על ידי המשטרה. הספקנות מוחלפת על ידי אמונה לוהטת המונעת מן ההשפלה, ושאיפתו החדשה היא לצאת לג'יהאד. בות'יינה, בנסיון לשפר את מעמדה הכלכלי, מתקבלת לעבודה בחנות בגדים, שם מתברר לה שפרנסתה תלויה בחסדים מיניים שתעניק למעסיקה. היא משכנעת את עצמה שכל עוד היא נותרת בבתוליה אין בכך כל רע, אך מכאן נפתחת הדרך למעשים בלתי כשרים אחרים בעבור כסף, עד לנישואין לזקן שאינה אוהבת בשל ההבטחה לחיי נוחות. שני הצעירים האלה, כך עולה מן הספר, מייצגים את האפשרויות המעטות העומדות בפי צעירי מצרים, ומדגימים כיצד המצוקה והתסכול מובילים לפתרונות קיצוניים. תופעה זו אינה יחודית למצרים: אל הואקום שיוצרים חוסר האונים וההשפלה נשאבים אופורטוניסטים הניזונים מן התסכול. מפותים בכסף או בחברה תומכת או באמונה חילופית, מתוסכלי העולם מוצאים בית ומשפחה בחיק קבוצות קיצוניות המציעות מראית עין של גבורה ושל חיים משמעותיים.

אין לי כלים לשפוט אם זו אכן תמונה מדויקת של מצרים, אך מן הסתם ניתן להסיק מן התסיסה והמהפכות שהגיעו אחרי התקופה המתוארת בספר כי אכן הצטבר בציבור המצרי זעם אחרי שנים של חיים תחת שחיתות ואלימות. מכל מקום, הספר כתוב היטב, מיטיב לשלב בין הסיפורים השונים, ויוצר תמונה חיה של החברה ושל הזרמים התת-קרקעיים והגלויים שהניעו אותה.

את הכריכה המרהיבה עיצב  אמרי זרטל

علاء الأسواني – عمارة يعقوبيان

טובי

2016 (2002)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ

רעידת האדמה של הוגו / איתמר לוי

62512011547b

"רעידת האדמה של הוגו" הוא סיפור בשלוש שכבות. איתמר לוי הסופר מספר על חוויותיו של איתמר לוי המחזאי במהלך חזרות על מחזה שכתב, מחזה שגיבורו הוא הוגו. שלושה דוברים מציגים את הסיפור: הוגו, באמצעות המונולוגים שלו במחזה (שהם בעצם דיאלוגים שהוא מנהל עם דמות שרק ידה נראית על הבמה), איתמר המחזאי, שמתאר את תהליך העבודה על המחזה, וכולל פרקים אוטוביוגרפים מחייו (ומכיוון שאיתמר המחזאי הוא דמות בדויה, גם הפרקים הללו אינם בהכרח אמיתיים), ואיתמר הסופר, שצירף לספר יומן כתיבה, בו שרבט את רעיונותיו במהלך מלאכת היצירה. מבולבלים? גם איתמר המחזאי מתבלבל לא פעם, וחייו שלו מתערבבים עם אלה של הוגו, יציר רוחו:

… ורק אז קלטתי שאני בכלל מערבב בין הדמויות, ומי שנמצא בשדה התעופה בתאילנד הוא הוגו ולא אני.

הוגו הוא קשיש בודד, סוחר בחפצים משומשים, ספק מוזנח ספק עשיר. הוא מגיע לדירתה של רבקה, אלמנה מזדקנת, שם הוא מוצא מכשיר המדמה רעידת אדמה, ומפעיל אותו. כתוצאה מכך הבית מתמוטט, והוגו, שמוצא עצמו לכוד, מנהל דיאלוג עם יד המגיחה מבעד להריסות. סיפורו הוא סיפור של בדידות, של חיפוש נואש אחר חום ואהבה. למרות שסיפורו נקטע לעתים על ידי הוראות בימוי או על ידי הרהוריו של המחזאי, דמותו משכנעת, ולמרות פגמיו האישיים הוא מעורר חמלה והזדהות, עד שלעתים קשה לזכור שהוא הבדוי, והמחזאי (הבדוי) הוא יוצרו (האמיתי לכאורה).

איתמר המחזאי מעורב בעבודה על המחזה לפרטי פרטים, החל בטקסט ובהעמדה על הבמה, וכלה בתאורה ובמוסיקה. סיפורו של המחזאי הוא סיפור של תשוקה לעבודה, של אי האפשרות להפרדה מוחלטת בין היוצר ליצירה. איתמר הבדוי שאל פרטים ביוגרפים רבים מחייו של איתמר לוי האמיתי, בעיקר מהתנסויותיו כשחקן. השמות שהוא מזכיר הם של אנשים אמיתיים – חלקם מוכרים לי, אחרים מן הסתם מוכרים לחובבי תיאטרון. בתחילה הייתי סבורה שהסופר בחר לכתוב אוטוביוגרפיה בדרך בלתי שגרתית זו, אבל כשהסיפורים הפכו הזויים – כמו החלפת גופות בלוויה – הבנתי שמדובר ביצירה בדויה המשלבת מציאות, לא במציאות כפי שהיתה.

איתמר הסופר מופיע בשליש האחרון של הספר, אחרי שהמסך ירד על התמונה האחרונה בהצגה. הסופר מגיש לקוראים יומן כתיבה, ובו הוא מעלה רעיונות שצצו בראשו במהלך הכתיבה ובמהלך העבודה על המחזה בתיאטרון, לצד הסברים על התפיסות שהנחו אותו בעבודה, כולל הבחנה בין מה שהמציא למה שלקח מחייו שלו:

מה ההבדל בין הקטעים של איתמר המחזאי בתוך הרומן לבין הקטעים של איתמר הסופר ביומן הכתיבה? הראשונים הם קטעי זכרונות בהם אני משתמש כדי להאיר את הסצנות מהמחזה שכתב איתמר המחזאי [דמות פיקטיבית], האחרים הם המקור לרעיונות הכתיבה של איתמר הסופר [אני].

איתמר המחזאי מקדיש את המחזה לסופר יצחק אורן (דמות אמיתית). הנה דברים שאמר עליו בראיון:

"את הספר 'רעידת האדמה של הוגו', הקדשתי לסופר יצחק אורן, שלימד אותי לערבב בין דמיון לביו מציאות. עם אורן לא הספקתי להיפגש בחייו, אלא רק לשלוח לו ספר שלי לפי בקשתו. הייתי בשמחה נפגש איתו לקפה, ומנסה לסחוט ממנו מידע כיצד הוא כותב על דברים דמיוניים לחלוטין, וגורם לנו להאמין שהם באמת התרחשו במציאות. אורן הוא אחד הסופרים הטובים בעברית, לדעתי, והכי פחות מוכר".

בהקשר למשחק בין מציאות לדמיון, איתמר המחזאי שם בפיו של יצחק אורן את המשפט הבא:

אני כמעט בטוח שהמצאת את כל הדברים, אבל אני מאמין בכל לבי שהם באמת התרחשו!

המשפט הזה, שהשלכותיו באות לידי ביטוי בכל מהלכו של הספר, משתלב בהשקפתו של איתמר הסופר אודות כתיבת ספרים:

השאלה "מה זה סופר?" מטרידה אותי במשך שנים רבות. סופר, לדעתי, זה מישהו שיודע לספר סיפור. סיפור, כדי שיהיה טוב, חייב להתרחש באמת. או במציאות, או בדמיונו של הסופר. אם הסיפור בדמיונו של הסופר לא התרחש באמת, אלא הוא רק עובדות או רעיונות שחלפו בראשו ואותם העביר לנייר, הסיפור לעולם לא יוכל להתקיים בדמיונו של הקורא.

אל תניחו לבלבול (לכאורה) להרתיע אתכם מלקרוא את הספר. הסופר מלהטט בכשרון בין קוי העלילה המשתרגים זה בזה, וכל אחת מן הדמויות מובחנת ומאופינת בבירור. נהניתי ואני ממליצה.

כנרת זמורה ביתן

2016

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

הצופן הנוצרי באמנות / אפי זיו

62512011332b

אינספור יצירות אמנות נוצרו בהשראת סיפורי הנצרות. היצירות מושפעות הן מן הארועים המתוארים בברית הישנה ובברית החדשה, והן מן הדמויות הרבות שכיכבו בהיסטוריה הנוצרית (והיהודית) לאורך שנים, החל באדם וחוה, עבור בישו והשליחים דרך המרטירים ועד הקדושים. ספר זה עוסק בציורים ובפסלים, ומציג לקורא בצורה מובנית ומובנת את הדמויות, את הסצנות בהן הן משתתפים, ואת סימני הזיהוי היחודיים לכל אחת מהן. המטרה היא להעמיק את ההנאה מן היצירות באמצעות הבנתן, ולא להסתפק בהנאה אסתטית בלבד. לדברי הסופר, ד"ר אפי זיו, זה אינו ספר על הדת הנוצרית, אך, כמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה מבלי להתייחס לעקרונות הדת ולהיסטוריה שלה, שכן לכל אלה יש יצוג אמנותי. אז גם אם לא סיימתי את הספר כמומחית לנצרות – ולא היתה לי יומרה שכזו מלכתחילה – בהחלט הועשרתי בידע.

כל פרק בספר עוסק בנושא מוגדר. חלקם עוסקים בחייה של דמות מרכזית אחת – מריה, ישו, יוחנן המטביל ומריה מגדלנה, אחרים בקבוצות של דמויות – דמויות מהתנ"ך, השליחים והאוונגליסטים, מרטירים, קדושים ונזירים, והפרק האחרון במושגים. בספר מאות תמונות של ציורים ושל פסלים, המייצגים את הסצנות ואת סימני הזיהוי המוסברים בטקסט.

נהניתי מאוד מהפרקים העוסקים בדמויות בודדות. למרות שהכתיבה דידקטית ובעלת מבנה קבוע – ארוע => סצנה => סימני זיהוי – הפרקים האלה מאורגנים באופן כרונולוגי, מהלידה עד המוות, וקראתי אותם כמעט כמו סיפור.

פחות נהניתי מן הפרקים העוסקים בקבוצות של דמויות. בפתח הספר נכתב: מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים [סימני זיהוי] נכתבו ויצאו לאור, אך יחודו של ספר זה בהצגתם ובהכרתם לציבור הרחב. למרות זאת, הדמויות בפרקים האלה מוצגות על פי סדר אלפביתי, מה שמשווה להם אופי של לקסיקון. לטעמי, היה עדיף לשמור גם כאן על רצף כרונולוגי, שהיה מאפשר זרימה של הקריאה לטובת הציבור הרחב. מעניין היה לקרוא על השליחים על פי סדר הצטרפותם אל ישו. מעניין היה לעקוב אחרי דמויות התנ"ך על פי סדר הופען במקור. כדי לאתר כל אחת מהדמויות בקלות אפשר להעזר במפתח השמות בסוף הספר, והארגון האלפביתי מיותר ופוגם.

הידע האישי שלי בנצרות נובע ממידע אקראי שליקטתי בשל הסקרנות שעוררה בי המוסיקה הדתית (בעיקר המוסיקה של באך), ומכמה ספרי פרוזה שקראתי, רובם ביקורתיים. הספר העשיר אותי בידע רב נוסף, ועשה לי סדר במונחים שחשבתי שאני מבינה. למרות הביקורת שלי על המבנה של הפרק על התנ"ך, היה מרתק לקרוא על ארועי הברית הישנה ודמויותיה בראי הברית החדשה. לא ידעתי שאל ארועים אלה הנצרות מתיחסת כהטרמה לארועי הנצרות: כך, לדוגמא, המטה הפורח של אהרן הוא הטרמה למטהו הפורח של יוסף (שנבחר בזכות הסימן הזה להיות בעלה של מריה), הצלתו של משה על ידי בת פרעה היא הטרמה להצלתו של ישו מטבח העוללים בבית-לחם, ובספר דוגמאות רבות ומעניינות נוספות. בפרקים אחרים נהניתי ללמוד עובדות הקשורות למוסיקה שאני אוהבת, כמו מקורו של המגניפיקנט בתפילת ההודיה שנשאה מריה ההרה עם ישו בפגישתה עם אלישבע ההרה עם יוחנן.

על הפרק של המרטירים דילגתי, שלא באשמתו. אחרי שקראתי את הפרקים על הגיהינום ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", וקלטתי באימה את עומק הסאדיזם החולני שבא לידי ביטוי בתיאור היסורים, אני מעדיפה להמנע מחוויה חוזרת (גם את הפרק הרלוונטי ב"הבשורה על פי ישו" של סאראמגו קראתי בדילוגים). אם יזדמן לי להתעניין בדמות מסוימת בהקשר זה, אדע היכן לחפש אותה.

הספר מושקע ומוקפד, והוא חגיגה לעיניים לצד היותו חוויה לימודית. לעיצוב המרשים אחראים אמרי זרטל ואורית רובינשטיין.

על הכריכה: (The Virgin in Prayer – Giovanni Battista Salvi (1640-50

כנרת זמורה ביתן

2015

שורף הגופות / לדיסלב פוקס

978119

לדיסלב פוקס הוא קול חדש ויחודי בעולם הספרות של הקורא הישראלי. אמנם הלך לעולמו כבר ב-1994, אך זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית, והוא מציג סגנון משלו, בלתי שגרתי, מטלטל ועוכר מנוחה. פאר פרידמן תרגם להפליא את "שורף הגופות", העוסק בדרך מקורית בהשפעת עלית הנאציזם על אזרחים מן השורה בצ'כוסלובקיה, ואני מקווה שספריו האחרים של פוקס יתורגמו בעקבותיו.

"שורף הגופות" הוא סיפורו של קרל קופפרקינגל, החי בפראג עם אשתו מריה ושני ילדיהם, זינה ומיליווי. על פניו המשפחה מנהלת חיים הרמוניים: בני הזוג נשואים כבר שבע-עשרה שנים, והם מטפחים בשקידה את זוגיותם ואת ביתם. אמנם עיסוקו של קרל מעט מוזר – הוא עובד בקרמטוריום בשריפת גופות של נפטרים – אולם הוא מפרנס יפה את משפחתו, ואוהב את עיסוקו. למעשה הוא לא רק אוהב אותו, הוא אובססיבי למדי לגבי העיסוק במוות. על קיר ביתו, בין הדפסים אמנותיים, תלוי לוח הזמנים של בית הלוויות ושל שני הכבשנים הצמודים אליו. התקנות העוסקות בשריפת גופות הן חומר הקריאה השני החביב עליו, והוא אף דאג שדפי התקנות ייכרכו יחדיו בכריכה נאה. חומר הקריאה הראשון במעלה מבחינתו הוא ספר העוסק בטיבט ובדלאי למה.

קופפרקינגל חי בעולם משל עצמו, עיוור לסביבה. אמנם הוא מרבה לדבר על מוות, ובעתונים הוא מחפש כתבות על סבל, אבל הוא שכנע את עצמו שבצ'כוסלובקיה הסבל מינורי ועל סף היעלמות. לסביבתו המיידית הוא מתייחס בסופרלטיבים: אשתו שמיימית, אמה מבורכת, דודתה קדושה, החתולה – ולפעמים הבת זינה – כלילת תפארת, הבית מופלא. נראה שהוא חי חיים טהורים, אינו מעשן, אינו שותה, אינו נותן עינו בנשים זרות. כשחברו מנסה למשוך אותו אל המפלגה הנאצית בשם הדם הגרמני הזורם בעורקיו, הוא אינו מגלה ענין. לכאורה בורגני קטן שאינו מזיק לאיש. הוא איש משעמם ביותר, מדבר בקלישאות, חוזר על עצמו שוב ושוב עד זרא, אבל רמזים דקים שהסופר שותל בתוך העלילה סודקים את הציפוי, מרמזים שמתחת לבנאליות אולי רוחשים כוחות אחרים.

הימים ימי טרום המלחמה. היטלר תובע לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ולספח אותו לגרמניה. יוצאי גרמניה בצ'כוסלובקיה נוהים אחרי הנאציזם. לקופפרקינגל, שכאמור ברא יקום משל עצמו, יכול לקרות אחד מן השניים: בעיוורונו ובסגירותו יפול קורבן לכוחות גדולים ממנו, או שישכנע את עצמו בנכונות התורה הנאצית וישתנה בהתאם. מכיוון שלכל פרט בספר יש משמעות ויש כוונה, ברור שגם עיסוקו של קופפרקינגל לא נבחר במקרה: או שיישרף בלהט המאורעות או שישרוף בקנה מידה גדול. הטקסט שעל הכריכה מספק תשובה, ולכן מומלץ לא לקרוא אותו. כדאי להשאיר לסוף גם את אחרית הדבר המצוינת שכתב המתרגם.

מה שהופך את הספר למיוחד הוא סגנונו המוקפד, מוטיב הכפילות השולט בו, והחזרתיות על דמויות ועל ארועים. כך, לדוגמא, קרל קורא לאשתו מריה אך ורק בשם לאקמה, ועומד על כך שתקרא לו רומן. בסלון ביתם תלויה דמותו של מדינאי דרום-אמריקאי, שקרל בוחר להציג כמדינאי צרפתי. בכל ארוע בספר מופיעות אותן דמויות, כמו הזוג המבוגר עם האשה הטפשה לכאורה, שבעצם ניתן לה בסתר תפקיד של חוזה, ובעלה העצבני שטפשותה מוציאה אותו מדעתו. מוט ברזל שמופיע בתחילה, כמו האקדח הידוע מן המערכה הראשונה, ישובץ בפרקים נוספים, ומשמעותו תתברר בהמשך. קרל לא מפסיק לדבר, אומר שוב ושוב את אותם משפטים, אבל אל תתנו לזה לשעמם אתכם: השגרתיות והחזרתיות, כמו בבולרו של ראוול, צוברות ניואנסים מתפתחים עד לקרשנדו הסופי. התוצאה היא ספר גרוטסקי עוכר שלווה.

הספר עובד ב-1969 לסרט. אני לא דוברת צ'כית, אבל נהניתי לצפות בקטעים ממנו להמחשה נוספת של הדמויות.

Spalovač Mrtvol – Ladislav Fuks

כנרת זמורה ביתן

2015 (1967)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

שאנטראם / גרגורי דייויד רוברטס

688847

שאנטראם, איש השלום, הוא השם ההודי שניתן לגיבור הספר האוסטרלי על ידי הורי חברו ההודי פרבקר. לין – או שאנטראם – או כל שם אחר שהמחבר נוטל לעצמו (ויש רבים כאלה), הוא עבריין, שנכלא בעקבות שוד מזוין אותו ביצע כדי לממן את התמכרותו להרואין. לאחר שנמלט מהכלא האוסטרלי, הצליח לחמוק להודו, שם נבלע בכרך ההומה והכאוטי של בומביי. די מהר מצא את עצמו מככב בעולם הפשע המקומי.

השם "איש השלום", כמו גם הסגנון הסוחף של הספר, מטעה. אין שום דבר שלוו או סוחף במציאות שהעלילה מגוללת. מה שכן יש בספר הוא שיר הלל ואהבה לאנשי המאפיה, רוצחים אכזרים, גזלנים, גובי דמי חסות מהחלשים מהם. המאפיה אליה לין נקשר מונהגת בידי מוסלמי, קאדרבאי, שהוא בו זמנית אדוק בדתו, פילוסוף (בגרוש), אידיאולוג להשכיר, ורוצח אכזרי, שאינו מהסס להקריב את חבריו הקרובים ביותר כדי להגן על עסקי המאפיה. לין מסביר את אהבתו אל קאדרבאי בתירוץ צולע של אהבת בן לאב. תירוצים צולעים הוא מספק גם למעשים הנוראים שמבצע מנהיגו, או שמבוצעים בשמו. התירוץ החביב עליו מכולם הוא "מעשים לא נכונים שמבוצעים מהסיבות הנכונות". נדמה שאפשר להצדיק כך כל פשע שבעולם. יש בספר הסברים "פילוסופים" נוספים, אבל באמת שאין לי חשק, וגם אין שום סיבה טובה, להכנס אליהם. אסתפק באמירה שבאישזהו מקום בספר הוא מסביר שכדי להיות מאפיונר טוב אדם צריך להיות צנוע, ועוד כמה תכונות מעין אלה. הייתי מחפשת ציטוט מדויק בספר, אבל לא ממש בא לי לקרוא בו שוב.

לעומת "דמויות המופת" של הפושעים, שרובם ככולם אינם הודים, אלא מהגרים מארצות האיסלם ומאפריקה, ההודים – בעיקר העניים שבהם – מוצגים כדמויות מופת של ממש. אנשים שכולם לב, שדואגים אלה לאלה שלא על מנת לקבל פרס, שיודעים לשמוח בחלקם גם אם הוא דל עד מאוד. מכיוון שהכותב אינו אמין בעיני, קשה לדעת איך להתייחס לתמונה הזוהרת הזו, אבל אין ספק שבתיאור חיי היום-יום של ההודים תושבי בומביי יש הרבה אהבה, והם מחממים את הלב.

הכותב מתאר את עצמו כמי שנע בין שני העולמות האלה. מצד אחד הוא מקים מרפאת חינם במשכנות העוני, ומשקיע שעות וימים בטיפול בתושבי המקום. מצד שני הוא משתלב להפליא בחיי הפשע: תחילה כעבריין זוטר בשוק השחור, ומאוחר יותר כחבר מרכזי במאפיה של קאדרבאי. הוא מנסה – ללא הצלחה – להסביר את האמביוולנטיות, אבל אין ספק שבעיני עצמו הוא גיבור.

משום שלסופר יש בבירור כשרון כתיבה, ומשום ששילב בספר אלמנטים ביוגרפים, נוצר הרושם שמדובר בתיאור מעשים שהיו. ממאמרים שקראתי לא הצלחתי להבין מה אמת ומה בדוי. אישית זה מפריע לי, אבל זה לא באמת משנה.

סיימתי את הספר בתחושת ריקנות על סף המיאוס. למרות 990 העמודים שלו, הוא נקרא מהר ובשטף, אבל בערך ברבע האחרון קצתי בו. הוא כבר התחיל ללעוס את אותם חומרים, רומם שוב ושוב את האידיאולוגיה העבריינית שלו, ויותר מדי קצוות והקשרים נותרו רופפים ובלתי הגיוניים. הצחיק והתמיה אותי לקרוא שאחד המבקרים כתב שזהו סיפור של גאולה. מן הסתם לא טרח לקרוא את הספר.

גרגורי דייויד רוברטס עצמו נתפס בפרנקפורט, כשניסה להבריח סמים לגרמניה, והוחזר לכלא באוסטרליה.

Shantaram – Gregory David Roberts

כנרת זמורה ביתן

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל