לדעת ציור / יונתן הירשפלד

כותרת משנה: טורים מ־2013 ועד 2020

הצייר יונתן הירשפלד אסף ב"לדעת ציור" למעלה ממאה טורים שכתב תחת הכותרת "תמונה" במוסף "תרבות וספרות" של הארץ. כל אחד מן הטורים עוסק ביצירת אמנות נפרדת, בדרך כלל בציור מסוים, ובכל טור פורש הכותב את התרשמותו האישית ממנה, ממה שנראה על פני השטח ובעיקר במה שנחבא מאחורי החזות הנראית לעין. אחת הבחירות יוצאות הדופן בספר היא באשת לוט שבאזור ים המלח, יצירה של הטבע ושל המיתוס. במאמר שנבע מהתבוננות בה הוא כותב: "יצירת אמנות היא תמיד טקסט של שני מחברים שונים: האמן והצופה. היא מפגש. חור תולעת בזמן ובחלל המפגיש דרך היצירה את מבטו של האמן עם מבטו של הצופה, ויש בה מרכיב סובייקטיבי וחמקמק". את האמירה הנוקבת ביותר באשר לפרשנות של האמנות מצאתי בטור האחרון, המתייחס לציורו של הירשפלד עצמו, "קינה": "את הציור הזה אני ציירתי, ובהביטי בו כעת, אין לי ספק שלא התכוונתי לתכנים שאני קורא בו". כתוצאה מאלה הספר אישי מאוד, שכן כמספר הצופים כן מספר המפגשים האפשריים ומספר הקריאות האפשריות. לעתים ראיתי ביצירות את הרבדים שהירשפלד ביקש להנהיר, לעתים חמקו מעיני, והיו גם מקרים שבהם ההתרשמויות הפרטיות שלי הלכו לכיוונים אחרים לגמרי. כך או כך, כמי שבדרך כלל מסתפקת בתחושה המעורפלת של "איזה יופי", או "היצירה הזו עושה לי משהו", מצאתי ענין רב במבט המעמיק של הכותב.

הטורים מתייחסים, כאמור, בעיקר לציורים. למעט דיוקן נער מסביבות 200 לפנה"ס, הציורים הם מן המאה השש-עשרה עד ימינו. לצד יצירות כבירות של ציירים כמו מיכלאנג'לו, קאראווג'ו, רמברנדט, מאנה, גויה, ורבים ומוכרים אחרים, כמה מן הטורים מציגים בחירות יוצאות דופן: על איורי הירח של גלילאו הירשפלד כותב: "בהביטנו ברישומי הירח היפהפיים של גלילאו, אנו מבינים אותו כיורשו של לאונרד. יורש הרצון לדעת, הרצון להעביר את המבט מגבולותיו ולנסחו כמסר ויזואלי מיידי. זה ידע שטרם נותק מערכים, טרם נעשה כה אינסטרומנטלי כאצל המדען הטרוריסט המשתמש בידע המערבי נגד ערכי המערב; ידע שטרם נותק מאמנות ומהומניזם". להבדיל, הוא מקדיש פרק לציור סכריני של היטלר, וקובע: "הקיטש הוא בן זוגו של הרשע. חד וחלק […] הרשע האמיתי לא נראה כמו רשע אלא הוא מתוק ומושך וזוהר ומחייך". יוצאת דופן היא גם הבחירה ב'וושינגטון חוצה את הדלאוור' של עמנואל לויצה, משום היותו ציור שהכותב אינו אוהב, אך הוא משמש לו משל על אמריקה, שבה הוא חי באופן זמני: "העתק של אירופה מדומיינת שלא הייתה מעולם, רוקנה מערכיה, שועתקה, נופחה, נצבעה ונכנסה להיפר ריאליזם שבו אתה רואה בהילוך איטי, בתקריב, את מה שבמציאות לא היית יכול לראות מעולם".

טורים מעטים סובבים סביב יצירות מסוגים אחרים. אבן יד מסותתת מתקופת התרבות האשלית; וויטראז' של גרהרד ריכטר, המורכב מאלפי יחידות זהות בגודלן של פיקסלים שנבחרו שרירותית על ידי תוכנת מחשב; ונוס מווילנדורף, פסלון אבן משנת 30,000 לפנה"ס בקירוב; פסל הנער השולף קוץ מרגלו (ספינַריו) העתק רומאי מן המאה הראשונה לפנה"ס על פי מקור יווני; ועוד. האחרון, אגב, הוא היחיד שאת הטור הקשור בו העדפתי לא לקרוא, כשהפרשנות אודותיו הרחיקה אל יחסה של הנצרות ליהדות. אני פשוט אוהבת אותו כפי שהוא, בלי הסברים. מכיוון שעל 'מידאס רוחץ במבוע נהר פאקטולוס' של ברתולומאו מנפרדי כתב הירשפלד דברים ברוח דומה – "הציור הזה אינו מבקש ניתוח. הוא מבקש תמלול פיוטי ככל האפשר של חוויית היופי העוצמתי שהוא מקרין" – הוא בוודאי יסלח לי על ההשמטה.

לא ניתן, כמובן, להקיף בסקירה את השפע שבספר. יש בו מן האישי ומן הפילוסופי-הגותי, הוא מספק היכרות מעמיקה עם יצירות מוכרות יותר ופחות, מציע זויות התבוננות בלתי שגרתיות ומרתקות, ומצביע על האקטואליות של היצירות גם אם עברו מאות שנים מאז נבראו. אסכם, אפוא, בציטוט מן הטור המוקדש ל'התגרות בנערה ישנה' של גספרה טראוורסי: "פעם נוספת קיבלתי אישור לכך שאמנות גדולה מכַּוונת האמן, ומכַּוונת הקהל שלו, ומרוח הזמן והתנאים החומריים שבהם נוצרה, נוגעת באמיתות שאינן מאבדות את הרלוונטיות שלהן לאורך המאות".

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2021

גיבורי המיתולוגיה היוונית / אפי זיו

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד", כה אמר גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, מדינאי והיסטוריון רומאי, שחי בשנים 86 עד 35 לפנה"ס. ד"ר אפי זיו, בספר רביעי אודות המיתולוגיה היוונית, מספר את סיפוריהם של הגיבורים – בני תמותה ואלים למחצה – וממחיש עד כמה אלה, כחלק מן המכלול, נוכחים עדיין ביומיום של תקופתנו.

מהותה של המיתולוגיה בעת העתיקה היא הסברים שנתנו עמים או קבוצות אנשים לגבי הטבע ותופעותיו, מעין ה"מדע" של העולם הקדום. הפרק האחרון בספר, שעוסק בעצים ובצמחים, מדגים זאת יותר מכל. הנה, לדוגמא, ההסבר למחזור הזריעה בטבע: פרספונה, בתה של דמטר, אלת תנובת השדה והדגן, מחלקת את זמנה בין השאול, כרעייתו של האדס, ובין בית אמה. בחצי השנה שהיא נמצאת בשאול, אמה העצובה אינה מצמיחה יבולים. לעומת זאת, בחצי השנה שהיא שוהה אצל אמה, האם ממלאה את תפקידה כאלה. החצב, המסמל את הסתיו ואת פרידתן של השתים, הוא משמר כבוד בדרכה של הבת לשאול. העירית, הפורחת במסלול שיבתה משם, מסמלת את ראשית תקופת הפריחה.

סיפורי המיתולוגיה, כאמור, לא אירעו מעולם, אך הם כרוכים לבלי הפרד בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בספרות ובאמנות. הארמון המלכותי בקנוסוס שבכרתים הוא אחת הדוגמאות לכך. הארמון, שנחשף בשנת 1900, משתרע על כעשרים דונם, ומבנהו המורכב מזכיר מבוך. השושלת המלכותית המינואית, בעלת הארמון, נקראה לבריס, גרזן כפול, שממנו נגזרה המילה לבירינת. כל אלה מתקשרים, כמובן, לסיפורו של המבוך המיתולוגי, שבלבו ארב המינוטאור – השור של מינוס מלך כרתים – יצור שחציו אדם וחציו פר.

כמה מפרקי הספר עוסקים בסיפור שלם, כמו מלחמת טרויה ומסע הארגונאוטים, אחרים מתרכזים בגיבור יחיד, כמו הראקלס (שבגלגולו הרומאי הפך להרקולס) ותסאוס. המוטיבים המרכזיים בכל סיפור מודגמים ביצירות אמנות, חלקן יווניות קדומות, חלקן מאוחרות יותר. האטריבוטים, סימני הזיהוי של כל דמות – אריון הוא זה שרוכב על דולפין, סביב דנאה יורד גשם של זהב, וכיוצא באלה – מוזכרים בהקשר של כל יצירה, ועשויים לסייע בזיהוי הדמויות ביצירות אחרות.

הנה כמה מוטיבים חוזרים, שמשכו את תשומת לבי: הדמיון בין סיפורי המיתולוגיה היוונית לסיפורים מיתולוגיים אחרים, כולל המסורת היהודית (לדוגמא, סיפור עקדת איפיגניה על ידי אגממנון על פי דרישת ארטמיס, והצלתה על ידי האלה שהחליפה אותה באיל); המספר הגדול של מקרי הקרבת בנות; רועי הצאן שאוספים ברחמים תינוקות נטושים, ומעניקים להם הזדמנות לחיות; חוסר היכולת לחמוק מן הגורל שנקבע מראש; בני האדם הם כלי משחק של אלים קפריזיים בעלי תכונות אנוש, ובמקרים רבים מאוד של האלות (שלוש אלות בעיקר הן המושכות בחוטי מלחמת טרויה, בשל רגשות טינה לאחר שאולצו להשתתף בתחרות יופי – משפט פאריס – שבה רק אחת זכתה).

ביטויים רבים מספור, שמקורם במיתולוגיה היוונית השתרשו בשפות רבות, והסיפורים הקדמונים משפיעים על הספרות והאמנות עד ימינו. רשימת הספרות המומלצת, שאותה מציג הכותב בסיומם של כמה מן הפרקים, כוללת ספרי פרוזה עכשווים, כמו "שירתה של טרויה" מאת קולין מקאלוג, "פנלופאה" מאת מרגרט אטווד, ו"מות ימות המלך" מאת מרי רינו.

מכיוון שהאולימפיאדה בפתח, הנה כמה מאפיינים של התחרויות, שמקורם במיתולוגיה וביוון הקדומה. הראקלס היה על פי גרסה אחת מייסד המשחקים, ואולי היו אלה פלופס והיפודמיה שארגנו משחקים כחלק מטקסי האבל על מות אביה (היפודמיה היא זו שהנהיגה תחרות ריצה לנשים); צעדת המשלחות בטקס הפתיחה נשענת על הצעדה שצעדו השחקנים לאורכה של הדרך הקדושה מן העיר אליס, שם התאמנו במשך חודש (הכפר האולימפי) עד לאולימפיה, מרחק שלושים קילומטרים; החל בשנת 776 לפנה"ס חדלו להעניק תגמול חומרי למנצחים, ואלה זכו בכבוד ובזר, המבשר של המדליה; היאבקות הפכה לחלק מהתחרויות בעקבות קרב תסאוס-קרקיאון; יאסון, מפקד ספינת הארגונאוטים, נחשב זה שהנהיג תחרות מסוג קרב-רב, החל מן האולימפיאדה השמונה-עשרה ב-708 לפנה"ס. למקרא הפרטים הללו, וזו היתה תחושתי לאורכו של הספר כולו, קל לשכוח שכל האנשים המוזכרים כאן מן הסתם לא היו ולא נבראו, ורק משל היו.

בדומה לספר קודם של אפי זיו שקראתי, "הצופן הנוצרי באמנות", גם הספר הזה מוקפד, קריא ומעניין, והעיצוב של אמרי זרטל וסיון טולדו מקנה לו אופי אמנותי מרשים. ספר מעשיר, מהנה ומומלץ.

על הכריכה: Arion – François Boucher (1703-1770)

כנרת זמורה

2021

מדריך לציור ולקליגרפיה / ז'וזה סאראמאגו

ה' הוא צייר פורטרטים מבוקש. למרות שאמנות זו הולכת ונדחקת מפני הצילום, עדיין יש המבקשים להנציח את דיוקנם בדרך המסורתית. אבל גם אם מזמיני הציורים מרוצים מבחירתם, ה' עצמו יודע שהוא אינו אמן אמיתי, שהעבודה שלו היא יותר טכנית ופחות יצירתית. שנים התנהל בשלום עם הידיעה הזו, עד שמפגש עם ס', איש עסקים עשיר שאת דיוקנו התבקש לצייר כדי להמשיך מסורת משפחתית, שינה אצלו משהו. במקביל לציור הרשמי החל לצייר בסתר דיוקן שני, אמיתי יותר, בנסיון לתפוס משהו עמוק יותר מן החזות החיצונית. "רק אני ידעתי שהציור כבר היה עשוי לפני שהמודל ישב מולי בפעם הראשונה, ושכל עבודתי תתמצה בהסוואת מה שלא ראוי להראות", הוא אומר, ואת ההסוואה הוא מנסה להסיר בציור המוסתר. כשמלאכתו אינה צולחת בידו, הוא פונה לאלטרנטיבה אחרת, כתיבה.

ס' הוא רק זרז, לא מטרה בפני עצמה. "מי שמצייר פורטרט משקף את עצמו […] אמרתי שאיני אוהב את הציור שלי: כי איני אוהב את עצמי, ואני נאלץ לראות את עצמי בכל פורטרט שאני מצייר, מיותר, עייף, ותרן, אבוד". הציור השני והכתיבה הם בעצם נסיון לאוטוביוגרפיה, להיכרות עם ה' האמיתי. ה' עתיד להכשל בנסיונותיו בשני התחומים, עד שמשבר וגאולה יפקדו אותו: לקוחות ידחו אותו משום שיזנח את הדיוקנים המסורתיים וינסה לצייר רק את הדיוקנים החליפיים, כמו בציור המוסתר של ס'; חברו ייאסר בגלל פעילות פוליטית, והוא יגלה שאותו חבר, דווקא זה שהעביר ביקורת גלויה על אמנותו, בחר בו מראש כאיש קשר למקרה כזה; למרות הסיכון ינסה לסייע לאסיר ולמשפחתו; ואולי חשוב מכל, הוא ימצא אהבה. בשלב זה, כשהוא כאילו נולד מחדש, יזנח את נסיונות הכתיבה, ויפנה לצייר דיוקן של עצמו. "הכתיבה הזאת עומדת להסתיים. היא נמשכה כל זמן שהיה צורך שאדם אחד יכלה ואחר יתחיל […] היום הגיע זמנו והגיע זמני".

כל זה נשמע מעניין ומבטיח. הבעיה היא שסאראמאגו של הספר הזה אינו זה שהכרנו בספריו המאוחרים יותר והמשובחים הרבה יותר. "מדריך לציור ולקליגרפיה" הוא הרומן השני של סאראמאגו, שראה אור שלושים שנה אחרי הראשון, וחמש שנים לפני "דברי ימי מנזר" המצוין, שבו החל להפגין את סגנונו היחודי ואת השפע הרעיוני שאפיין אותו בכל ספריו הבאים (בין שני אלה פרסם גם את "מורם מעפר" המומלץ מאוד). בניגוד לספריו הידועים, שבהם המשפטים המפותלים מכילים שפע של תפניות ושל הפתעות מהנות ומעוררות מחשבה, כאן, למרות המשפטים ה"נורמליים" יחסית, עם ניצנים של הסגנון העתידי, מתקבל בחלק גדול מן הזמן רושם של שפע מילים על לא כלום. או במילותיו של ה': "לאחר שגיליתי כמיטב יכולתי את האפסות שבשיטה הקלאסית של כתיבת ביוגרפיה (של עצמי), העדפתי להשליך על השקיפות שהיא אני (עצמי) את אלף הפיסות של הנסיבות, את משקעי האבק בין האויר לנחיריים, את מטר המלים אשר כמו הגשם מציפות הכל אם הן יורדות בכמות הנדרשת – על מנת שאחרי שהכל יהיה מכוסה היטב, נוכל לחפש את הניצוצות הראשונים, את האצבעות המתנועעות ומזמינות, הלא הם, הראשונים, תשובתי לשמש, והאחרונות, התסכול מכך שאינן שורשים כפולים, אשר תוך כדי היתקעות בקרקע, ייאחזו בבטחון גם במרחב. לסיכום: כיסוי לצורך גילוי".

יש בספר קטעים מעניינים, יש דיונים מעוררי מחשבה – על חברות, על אמנות, על הפוליטיקה המקומית ועוד – יש הומור, ויש דרמה. וכמובן, כרגיל, יש תרגום משובח של מרים טבעון. לכן, למרות שבחלקים גדולים ממנו הוא די נמרח, ולמרות שלא עמד בציפיותי, לא אמנע לגמרי מלהמליץ עליו.

Manual de Pintura e Caligrafia – José Saramago

הספריה החדשה

2021 (1977)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

מעבר לים / תמר רותם

נחום גוטמן, האמן והסופר, שהה בשנות העשרים שלו במשך כחמש שנים באירופה. בשלהי 1920 עבר לוינה בתמיכת בוריס שץ, מנהל "בצלאל", שם שהה קרוב לשנתים. כשנה נוספת עשה בברלין, ואחר-כך שנתיים נוספות בפריז. לדברי תמר רותם, שנים אלה זוכות בדרך-כלל להתיחסות כ"גלות האמן באירופה", אולי כדי לא לפגום בסיפור הארץ-ישראלי שלו, אבל זו היתה תקופת חניכה משמעותית, ולכן, למרות שתי ביוגרפיות מוצלחות אודות גוטמן בחרה להוסיף ספר ביוגרפי המתייחס לשנים אלה.

על כריכת הספר מסופר על תחקיר מאומץ שחשף את פ"פ, אהובת האמן, ש"כובשת את הסיפור", "פרשה נסתרת ומפעימה", כמאמר הטקסט. יש להודות שתיאור זה עורר בי דווקא רתיעה מהספר, בשל הריח השערורייתי העולה ממנו. אבל מסתבר, כרגיל, שתיאורים על הכריכה לחוד ותוכן הספר לחוד, ומדובר בפרשה יפה של חברות ושל אהבה. פ"פ, פרידה פליגלמן, היתה אשה מעניינת, אנתרופולוגית שהקדימה את זמנה, פעילה לזכויות נשים ומשוררת, שיחד עם אחותה נל היא עד היום דמות מוערכת במונטנה, שם נולדה וגדלה. חייה השתלבו בחיי משפחת גוטמן אחרי ששכרה חדר בביתם בתל-אביב, כשנחום כבר היה באירופה. חברות אמיצה נקשרה בין השניים כשפרידה, שהיתה מבוגרת מנחום בשמונה שנים, הגיעה לוינה, יחד עברו מעיר לעיר, ובפריז הפכו לאוהבים. הקשר ניתק כשנחום חזר לארץ ב-1926.  

"מעבר לים" מתאר את מסעו הפנימי של גוטמן לגיבוש עצמו כאמן. הוא מתנסה בפיסול ובתחריטים, משוטט במוזיאונים, מתוודע למגמות באמנות הציור, מתרועע עם אמנים אחרים, ושולח ידו במלאכות כמו איורים מסחריים, ציורי דיוקן ואיורי ספרים. בראש פתוח הוא בוחן אמנות הזרה לו, כמו זו של אגון שילה, אם להזכיר אחד מרבים המצוינים בספר, מתרשם עמוקות ממאטיס, בוחן את שיטות העבודה של אמנים דגולים, ומבקש למצוא את קולו היחודי. נראה לי שהדברים שאמר על אוטריו יכולים בסופו של דבר להאמר גם עליו, למרות שאין דמיון רב בין סגנונותיהם: "רואים שזה צייר האוהב את המקום שבו צמח, שהוא שואב ממנו השראה ורואה בו את בבואת החיים. זה אמן שלא מבקש להדהים ולהפתיע, והעולם הגדול, הסואן והמחדש, העולם של הדור שלנו, מאזין לקולו".

כבנו של הסופר ש. בן ציון (שם העט של שמחה בן ציון אַלתֶר גוטמן), וכמי שייעד עצמו לציור והצטרף לבצלאל כבר בגיל ארבע-עשרה, גוטמן היה מילדות חלק מן העולם הספרותי והאמנותי הארץ-ישראלי. גם שנותיו באירופה היו משולבות בו לבלי הפרד. אמנים ישראלים עברו לאירופה, בעיקר לפריז, לחניכה אצל אמנים דגולים. ביאליק קבע את משכנו בגרמניה ב-1921, והפעיל בה את ההוצאות "מוריה" ו"דביר". סופרים רבים נמשכו לשם בעקבותיו, וגוטמן קיבל אצלו עבודות איור, כמו גם את הזכות לצייר את דיוקנו. הספר אמנם סובב כולו סביב גוטמן, אך תמר רותם מרחיבה את היריעה אל הרקע שעליו התנהלו חייו, כולל הארועים הפוליטיים והכלכליים, במיוחד בברלין השבורה בעקבות מלחמת העולם.

חלקו האחרון של הספר מתאר תקופה של כשנתים אחרי שובו של גוטמן לארץ, תקופה בה החל להציג בתערוכות ולעשות לו שם. כיאה וכיאות, כל אחד מפרקי הספר נפתח באיור פרי מכחולו של גוטמן, וכמה מציוריו מוצגים אף הם.

תמר רותם בחרה, כאמור, להתמקד בתקופת החניכה. היא מספרת מעט על השנים שקדמו לה, כדי להעמיק את ההיכרות עם גוטמן, מתארת את משפחתו, את יחסיו המורכבים עם אביו, את התהפוכות שעבר בחייו הקצרים עד אז. הספר מתאר את לידתו של צייר, ומכיוון שהייתי סקרנית לדעת כיצד נולד גם הסופר שנעשה מאוחר יותר, חיפשתי ומצאתי את המאמר הזה.

נחום גוטמן, כפי שהוא משתקף בציוריו, בסיפוריו ובספריו, מתחבב בקלות. כך הוא עולה גם מבין המילים בספר זה. תמר רותם כתבה מתוך אכפתיות ועל בסיס ידע רחב, הספר נעים מאוד לקריאה, מרחיב אופקים, ומומלץ בהחלט.

שוקן

2021

הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו / ג'ונתן ג'ונס

כותרת משנה: הדו-קרב האמנותי שהגדיר את הרנסנס

בשנת 1504 הוזמן לאונרדו דה וינצ'י לצייר על קיר באולם המרכזי בבית המועצה של פירנצה. מיכלאנג'לו בואונרוטי, שהשלים באותה שנה את פסלו דויד, הוזמן אף הוא לצייר על אחד הקירות. מיכלאנג'לו היה בן עשרים ותשע, וכבר פסל ידוע. לאונרדו, המבוגר ממנו בעשרים ושלוש שנים, היה בשיא תהילתו, איש אשכולות וצייר בעל שם. לאונרדו בחר בקרב אנגיארי משנת 1440, בו ניצחה פירנצה את מילנו, כנושא ציורו, והרישומים שהכין הציגו את זוועותיו של שדה הקרב. מיכלאנג'לו בחר בקרב קשינה מ-1364 בין פירנצה לפיזה, והתרכז בארוע בו הופתעו חיילי פירנצה על ידי אויביהם בעת שרחצו בנהר (מכיוון שרק החיילים הרוחצים נראים בתמונה בעת שהם נחפזים להתלבש ולהתארגן, התמונה מכונה גם בשם "המתרחצים"). שני הציורים לא הושלמו. מיכאלנג'לו, שהספיק לסיים את הסקיצות על קרטון, נקרא לרומא על ידי האפיפיור להקים לו מצבת קבר. לאונרדו, שהיה ידוע כמי שאינו נלהב להביא את יצירותיו לכלל סיום, התמהמה, וכשכבר החל לצייר על הקיר נתקל בקשיים טכניים וזנח את המלאכה. הסקיצות של השניים אבדו, ורק העתקים שעשו מהן בני זמנם, או העתקים של העתקים שנעשו מאוחר יותר, נותרו.

את הארוע החד פעמי הזה, שבו עבדו שני האמנים הדגולים על אותו פרויקט, העמיד מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס בלב ספרו, והוא מתייחס אליו כשיאו של המאבק בין השניים, השונים עד מאוד זה מזה. בקיאותו עולה, כמובן, במידה ניכרת על זו שלי, אבל אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה שהוא מאלץ את העובדות להתאים לסיפור על מאבק איתנים מתמשך. יחד עם זאת, הספר שופע מידע מרתק, בעיקר על אישיותו של לאונרדו ועל עבודתו, ומרחיב מן האמנות אל הרקע ההיסטורי והחברתי. לכן, גם אם הרמתי גבה פה ושם, בסיכומו של דבר קראתי אותו בענין רב.

ג'ונס מתאר את פירנצה של אותה תקופה, את התהפוכות הפוליטיות שעברה, ואת מלחמתה המתמשכת נגד פיזה. הן לאונרדו והן מיכלאנג'לו הושפעו ללא הרף מארועי תקופתם. שניהם היו מעורבים במלחמות כאדריכלים, ולאונרדו אף יעץ בעניני אסטרטגיה ותכנן כלי נשק, ושניהם היו תלויים בבעלי שררה. ג'ונס עומד על ההבדל המהותי בתפיסת עולמם, שבא לידי ביטוי גם בעבודותיהם: מיכלאנג'לו היה אדוק בדתו ורפובליקני, לאונרדו היה אפיקורס פוליטי ואולי גם דתי. הוא מספר על התחרותיות והביקורתיות שאפיינה את הסביבה התרבותית של פירנצה – מקיאבלי כתב בספרו שהיריבויות הרבות שאפיינו את העיר דחפו אותה קדימה, ולאונרדו דיבר בהקשר זה על "קנאה טובה". על יחודה של התחרות בין השניים כותב ג'ונס, כי בפעם הראשונה בהיסטוריה האמנותית לא היתה זו תחרות טכנית: האישיות עמדה כאן על כף המאזניים. את שני האמנים השוו והנגידו מבחינת סגנונותיהם השונים באופן דרמטי יותר ולא חולקו נקודות עבור הצטיינות טכנית.

ג'ונס קובע כי מיכלאנג'לו הוזמן לצייר באותו אולם בו עמד לאונרדו לצייר, כדי לזרז את הצייר המתמהמה, ובכך הוכרזה באופן בלתי רשמי תחרות ביניהם. אבל התחרות, לדבריו, התבטאה כבר בכמה אופנים קודם לכן, ועתידה היתה להמשך גם בשנים שאחר-כך. הנה כמה דוגמאות שבהן הוא מבקש לחזק את טענתו זו. ציורו של ליאונרדו את המשפחה הקדושה מציג את מריה ואת אמה אנה, יחד עם ישו ועם יוחנן המטביל הנראים מיודדים. גרסתו של מיכלאנג'לו שונה, ולדעת ג'ונס במתכוון: הטונדו של מיכלאנג'לו מחליף את אנה ביוסף, ואת הידידות בין הילדים ברתיעה. בכך, לדעת ג'ונס, הוא "דוחה את המשפחה הקדושה האלטרנטיבית המוצגת בחזונו של לאונרדו", ותוקף את "התרבות הפופולרית בפירנצה במטרה לתקוף את לאונרדו…התנוחה תחרותית באופן בוטה". על חיוכה של המונה ליזה אומר ג'ונס כי הוא תשובה לעירומים האינטימיים של מיכלאנג'לו. אין צורך בכל הקימורים והפיתולים של הגופים שמצייר מיכלאנג'לו, כאשר בעצם די לשם כך בשפתים. "בלי לזוז מכסאה, ליזה דל ג'וקונדו מסלקת את הגברים של מיכלאנג'לו בחיוך לגלגני". בציורי הקפלה הסיסטינית מופיעים ספרים רבים, ולדעת ג'ונס הכוונה שמאחוריהם היא לגבור על האינטלקט של לאונרדו ועל אמנותו. ליאונרדו תכנן לכלול ב"קרב אנגיארי" אדם בעל פרצוף רושף, ולדעתו של ג'ונס פרצוף זה מהווה תשובה למבט האצילי של דויד, שעל פניו הוא אומר כי יש בהם "פשטות קריקטורית"… את דמותו של המפקד הזקן ב"המתרחצים" רואה ג'ונס כבכחוס, ותוהה אם מיכלאנג'לו ביקש לרמוז לנהנתנותו של לאונרדו ולמעורבותו בתכנית להטות את נהר ארנו כדי להביס את פיזה. גם לארוע, שיתכן שיש בו מוטיב של תחרות – הצעתו של לאונרדו להציג את דויד עם "קישוט מהוגן" על חלציו – ג'ונס מציע הסבר מפליג ולפיו מדובר באקט של סירוס. בכל אלה ועוד הוא, לטעמי, מרחיק לכת בפרשנותו, אבל, כאמור, בצד החיוב הוא עשיר במידע, וגם בהתלהבות. יש לזכור, בהקשר זה, גם את דברי לאונרדו על "קנאה טובה" – השניים, מעצם עבודתם באותן שנים, ובין אם התחרו זה בזה או לאו, הושפעו הדדית, והיו מוכנים ללמוד זה מזה.

נראה לי כי חיבתו של ג'ונס נתונה ללאונרדו. הוא אינו אומר זאת במפורש, אך הוא סלחני כלפיו, ותיאוריו את אישיותו ואת חייו תופסים את רובו של הספר. מיכלאנג'לו נוכח בספר יותר כיריבו של לאונרדו ופחות כאמן בפני עצמו. במשפט מובלע מזכיר ג'ונס שמיכלאנג'לו נודע כרגזן, בעוד לאונרדו עדיין מהלך קסם גם בעולם המודרני. כך או כך, המסע שאליו הוא נוטל אותנו במוחו של לאונרדו, בתחומי הענין שלו, ובמחברות שהשאיר אחריו, מרתק. עיסוקו העיקרי של ג'ונס כמבקר אמנות ניכר מאוד בספר, בעיקר כשהוא מתעכב על פרטי פרטים ביצירות, מתאר כל משיחת מכחול, ומנתח תפיסות והלכי רוח שעמדו מאחריהן ושמשפיעות על הצופה.  

כשממתנים מעט את הפומפוזיות שבכתיבה, וקוראים קריאה ביקורתית, "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" הוא ספר רב ענין ומומלץ בהחלט.

The Lost Battles – Jonathan Jones

כנרת זמורה ביתן דביר

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

אנדריאה / מרדכי בר-און

"אנדריאה" מתרחש בשתי נקודות זמן במרחק כשלושים שנה זו מזו. בארץ-ישראל, בשנות מלחמת העולם השניה, נקשרת נפשו של הנער יואב בזו של אנדריאה, צייר ושבוי מלחמה איטלקי. במילנו, אחרי מלחמת יום הכיפורים, יואב, כעת איש הסוכנות היהודית המתעתד להרצות בפני צעירים יהודים, רואה באקראי שלט המכריז "גלריה אנדריאה סבסטיו", ותוהה אם מדובר באותו האיש, ואם תנתן לו סוף סוף האפשרות לסגור מעגל ולקבל תשובה על שאלה המציקה לו כבר עשורים.

מרדכי בר-און, היסטוריון יליד 1928, עיגן את הסיפור בנוף ילדותו. יואב, כמוהו, הוא בן לאם גיורת, שילדותו עוברת עליו במושבה ראשון לציון. יחד עם יואב אנו משוטטים ברחובות המושבה, בבית הספר, בחנויות ובבתי הקפה, ובעיקר בטבע בתוכו היא שרויה. יואב מצטרף לתנועת נוער, מתוודע לתורתו של מארקס, מתחבט בשאלות מוסריות שמציבה התנועה, וחווה אהבה ראשונה. כחובב אמנות הוא מוצא לשון משותפת עם אנדריאה, והשניים מרבים לשוטט בסביבה כדי לספק לאיטלקי הזדמנויות לצייר. אמו של יואב, שבעלה נטש אותה לטובת אשה אחרת, מספקת לנער קן תומך, ומקבלת בברכה את חברו, למרות שפורמלית הוא נמנה עם מחנה האויב. אל החבורה נספחת ניצה, המבוגרת מיואב בשנתים, ידידתו של אחיו הבכור הנלחם כעת באירופה.

בתום המלחמה, כשאנדריאה חוזר אל אשתו קלאודיה, גם ניצה עוזבת את המושבה. יואב נותר עם כמה שאלות פתוחות באשר ליחסים בינו ובינם, וביניהם לבין עצמם. כאמור, שלושים שנה אחר-כך ניתנת לו ההזדמנות לקבל תשובות.

"אנדריאה", כפי שנכתב על הכריכה, הוא סיפור חניכה, וההיבטים ההיסטוריים שלו מעוררי ענין. מרדכי בר-און כותב בפשטות, מתאר יפה את רגשותיו של גיבורו, נותן מקום נרחב לטבע ולאמנות, ומאיר דילמות שהעסיקו את יואב ואת בני תקופתו.

 

תשע נשמות

2020

 

הערה בשוליים: ארד אינו מחליד

חיי מיכלאנג'לו / אירוינג סטון

מיכלאנג'לו די לודוביקו בואונארוטי סימוני, המוכר בפשטות בשמו הפרטי, היה מן המייצגים המובהקים של תקופת הרנסנס. הוא נולד ב-6 במרץ 1475 בפירנצה, שבה, על פי כמה מן ההיסטוריונים, נולד הרנסנס, וזכה בעודו נער לחסותו של לורנצו דה מדיצ'י "המפואר", פטרון האמנויות ששלט בעיר. מיכלאנג'לו דבק מגיל צעיר בשאיפתו לעסוק באמנות, הצטרף לסדנת ציור ולסדנת פיסול למרות התנגדותו של אביו, וכשהלך לעולמו, והוא כמעט בן תשעים, הותיר מאחוריו יצירות מופת נצחיות, ביניהן הפייטה, שפיסל בהיותו בן עשרים וארבע בלבד, הפרסקו שעל תקרת הקפלה הסיסטינית, ובזיליקת פטרוס שבותיקן.

אירוינג סטון, כותב ביוגרפיות מחונן, שכתב בין השאר את "התאווה לחיים" אודות ון-גוך ואת "האהבה היא נצחית" אודות לינקולן, מספר ב"חיי מיכלאנג'לו" את קורותיו של האמן מן היום בו הצטרף לסדנתו של דומניקו גירלנדיו, ועד למותו לאחר שהשלים את תכנון כיפת הבזיליקה. סטון עוקב אחר מיכלאנג'לו שנה אחר שנה, מתאר כל אחת מיצירותיו, כולל הטכניקות לביצוען והלך הנפש שברא אותן, מרחיב ברקע ההיסטורי והחברתי שהשפיע עמוקות על חייו ועל עבודותיו, ומרבה לתאר פכים קטנים המצטברים יחדיו לביוגרפיה מקיפה ומרשימה וחושפים את האדם שמאחורי היצירות.

מיכלאנג'לו מתואר בדרך כלל כאדם מלנכולי, קצר רוח ומתבודד. אצל סטון נובעות תכונות אלה מהתמסרותו המוחלטת של האיש לאמנותו, ומן המעקשים עימם נאלץ להתמודד. כך, לדוגמא, נאלץ לחתום על חוזה לתכנון קברו של אפיפיור אחד, ולהפר אותו במצוותו של אפיפיור אחר. אפיפיור שלישי ציווה עליו לפסל עבורו אך ורק משיש שנחצב בהרים בהם איש לא חצב קודם לכן, ואחרי שהסתכסך משום כך עם החוצבים בקאררה ובילה למעלה משנה בהכשרת מחצבה חדשה, החליט האפיפיור לוותר על הפסלים ולהשתמש בשיש לחידוש הריצוף בדואומו. מיכאלנג'לו ראה בעצמו בראש וראשונה פסל, אך נאלץ נגד רצונו לצייר על תקרת הסיסטינית, ומאוחר יותר גם על קיר בקפלה. מלחמות תכופות קטעו את עבודתו, ובאחת מהן אף אולץ לתכנן ביצורים. הוא היה מעורב בעל כורחו במלחמות דת, שפרצו חדשות לבקרים בשל אפיפיורים מושחתים ונזירים קנאים דוגמת סוונארולה. ציור "יום הדין" שלו על קיר הסיסטינית היה אחד מקורבנות מלחמה שכזו, כשהוחלט לכסות את מערומי הדמויות שלו בבגדים (רובם הוסרו כשהתחלף האפיפיור). ואם לא די בכל אלה, הוא הוטרד כל חייו בתביעות הכספיות של בני משפחתו. כמה יצירות נוספות יכול היה ליצור אילו הניחו לו.

סטון מספר גם על חייו הפרטיים של מיכלאנג'לו. הסופר מייחס לו שתי אהבות שלא מומשו, לקונטסינה, בתו של לורנצו, ולויטוריה קולונה, אצילה ומשוררת. הוא מייחס לו גם קרבת לבבות עם שני גברים, ידידות עמוקה שמיכלאנג'לו נחרד כשנרמז כי יש בה גם משיכה הומוסקסואלית. הוא עוסק גם בענייניו הכספיים של האמן, בסדר יומו ובמשק ביתו, בקשריו החברתיים ובסכסוכים האמנותיים והאישיים שבהם היה מעורב. הערצתו לעבודתו של מיכלאנג'לו גלויה ומובנת מאליה, והאיש שמאחורי היצירות – הפיסוליות, הציוריות והאדריכליות – עולה מן הספר מלא חיים ומעורר חיבה רבה.

מיכלאנג'לו, כך למדתי מן הספר, שלח ידו גם בכתיבת שירה. בין השאר תיאר את יסורי עבודתו על תקרת הסיסטינית בשורות אלה (בתרגומו של אפרים ברוידא):

צימחתי זפק במחסור הזה / כמו חתול לומברדי הגומע / מֵימֵי אגם נרפש עד התפקע / וכרסו תופחת עד חזה.

שמיימה זקני משקיף הוזה / אל שִכְמוֹתַי ערפי אני תוקע / ופרצופי כמים פסיפס שופע / מרוב כתמים שמִכחולי מַזֶּה.

מכליותי בבטן מועקה / לשם איזון אזקוף את ירכַי / רגלי בעיוורוני דורכות כך סתם / עורי מלפנים נמתח, נבקע / מרוב כפיפה נקמט מאחורי / וכקשת ארמים הוא מעוקם.

כוזב ומעומעם / גם המשפט אשר רוחי חורץ / אם קנה הירי עקום, יחטיא החץ.

חזקני ואמץ / ג'ובני, מלאכתי וגאוני / רַע המקום ולא צייר אני.

את "חיי מיכלאנג'לו" קראתי לפני שנים רבות, והוא הותיר עלי רושם עז. בקריאה חוזרת שמחתי להיווכח שלא נס ליחו.

The Agony and the Ecstasy – Irving Stone

עם עובד

1972 (1961)

תרגום מאנגלית: שמואל שניצר

 

 

 

 

 

 

דיוקנו של מיכלאנג'לו, פרי מכחולו של דניאלה דה וולטרה

 

 

על טבעה של האמנות / רות לורנד

אלמלא היה לנו צורך באמנות, סביר להניח שלא היתה באה לעולם.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אמנות? נדמה שהתשובה אינטואיטיבית ופשוטה, אבל כשמציצים מעבר למה שנדמה כמובן מאליו, מגלים ים של שאלות שמובילות לשאלות אחרות. האם ניתן לדבר בנשימה אחת על ציור ועל מוזיקה? האם תפקידה של האמנות לחקות את המציאות? מה גורם לנו להגיב לאמנות כפי שאנחנו מגיבים, השכל או הרגש? איזה צורך ממלאת האמנות בחיינו? מי מוסמך לקבוע את ערכה של היצירה?

רות לורנד, פרופסור לפילוסופיה, סוקרת בספר זה את עמדותיהם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה, שהתמודדו בדיוק עם השאלות הללו, ומציינת את מעלותיהן ואת חולשותיהן. בפרק החותם את הספר היא מציגה את תפיסתה שלה. כפי שהיא מציינת בצדק במבוא לספר, אין צורך להכיר את התיאוריות השונות כדי ליהנות מאמנות, והספר גם אינו מתיימר להוות מדריך להערכת אמנות. חשיבותן של השאלות נובעת מן הסקרנות האנושית ומן הצורך להבין את עצמנו: "אם חשוב לנו להבין את הפעילות האנושית על כל מורכבותה, אם מעניין ומסקרן אותנו להבין מה אנו עושים ומדוע, אז יש חשיבות גם לתיאוריה על טבעה של האמנות. תיאוריה פילוסופית על אמנות אינה אלא התבוננות בעצמנו, כשאנו חווים, יוצרים, מעריכים וחושבים על אמנות".

פילוסופיה, יש להודות, אינה אזור המחיה הספרותי הטבעי שלי. יחד עם זאת, כשהיא מומחשת, כמו בספר זה, באופן נהיר, עם שמץ הומור ודוגמאות רבות מן היומיום, קל לי יותר להתוודע אליה. מכיוון שמן הסתם לא אקרא את כתביו של אפלטון, כדוגמא, אני שמחה לקרוא עליהם באמצעות מתווכת. כל אחד משמונת פרקי הספר מציג תפיסה אחרת של האמנות, ומרחיב באשר לעמדותיהם של הפילוסופים ושל האמנים שמייצגים תפיסות אלה: חיקוי של המציאות, ייצוג המציאות, היופי על פי קאנט, ביטוי רגשי, אינטואיציה, מוסד חברתי. והפרק החותם, שנשען על סינתזה של קודמיו ומציע תפיסה אחרת – אמנות כפירוש המציאות.

לא אכנס לפרטי כל אחת מן התפיסות. הספר עושה זאת טוב יותר מכפי שאעשה בסקירה מצומצמת. אציין רק שההעמקה בנושאי הספר מתגמלת, הן משום המעקב המרתק אחרי המהלך הלוגי של מחשבותיהם של הפילוסופים, הן משום שלמדתי דברים רבים שלא ידעתי קודם, והן משום שמצאתי בו כמה זויות ראיה מעניינות בנושאים רלוונטים. דוגמא אחת היא קביעתו של אריסטו שלא כל מה שאפשרי במציאות סביר ואמין במציאות האמנותית. אנחנו יודעים ואומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, ובכל זאת, גם אם ספר מתאר מקרה לא סביר שארע, ניטה לא לקבל אותו אם אין לו צידוק הנובע מן היצירה, והנה אריסטו טען בדיוק כך לפני למעלה מאלפיים ושלוש-מאות שנה. דוגמא אחרת מתייחסת לפואמה "העורב" של אדגר אלן פו. בעוד הקורא חווה אותה כמעוררת רגשות עזים של אבל ושל אימה, פו עצמו הפריך את הרעיון שיצירה צריכה לנבוע מרגש כדי לעורר רגש, כשתיאר את הכתיבה המחושבת והמתוכננת שלה.

יש להניח שלא הייתי מגיעה לקרוא את הספר הזה, לולא קראתי את "תחרה הונגרית". זו הזדמנות טובה לשוב ולהמליץ עליו.

דביר

1991

כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת / יאיר גרבוז

כותרת משנה: ציורים מספרים ביוגרפיה

לפני שנים רבות קראתי את ספרו של יאיר גרבוז, "תמיד פולני", והוא זכור לי כמשעשע ברובו. למען האמת, זה הפן היחיד ביצירתו של גרבוז שהיה מוכר לי. כשהזדמן לידי "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת", חשבתי שזו הזדמנות לשחזר חווית קריאה נעימה, לטעום מעט ביוגרפיה פרטית וציבורית, וללמוד אודות מכלול יצירתו, כפי שמרמזת כותרת המשנה.

גרבוז כותב בכשרון סיפורי, ואת קטעי הביוגרפיה קראתי בענין ובהנאה. הוא מספר על חייו כילד בגבעתים, על בית הוריו, על שרותו הצבאי, על האהבה ממבט ראשון, על חווית היות צייר בקיבוץ, על חווית ההוראה, ועל התפתחותו כאמן. לשונו חדה, אבחנותיו מושחזות, והוא מצליח להחיות מקומות ודמויות. גרבוז מבקר את סביבתו ואת עצמו באותה מידה, אם כי, כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשים היורדים על עצמם, הביקורת העצמית כרוכה במידה רבה בהערכה עצמית גבוהה שמנסה להסתתר ונכשלת.

הבעיה, מבחינתי האישית, היא שרובו של הספר פחות סיפורי ויותר פרשני. גרבוז מתייחס ליצירותיו בפירוט רב, כולל טכניקות של יצירה ויזואלית, מובאות רבות מיצירות טקסטואליות, וגלגוליהן של עבודות מחומר הגלם אל היצירה המוגמרת. מכיוון שהקטעים הביוגרפים הם לגמרי מוכווני יצירה, הספר הוא במידה בלתי מבוטלת ביוגרפיה של היצירות ופחות של היוצר, למרות שאי אפשר להפריד בין השניים. אודה ואתוודה שבפרקים רבים לא ירדתי לסוף דעתו (ובאופן משעשע גם הוא עצמו לא תמיד ידע להסביר מה רצה לומר בקטעי פרוזה ושירה שכתב לפני שנים רבות). ניצלתי את ההזדמנות לעיין בציוריו הזמינים ברשת, ולמרות שטעמי נוטה לכיוונים אחרים כמה מהם נשאו חן בעיני. אסתפק בהנאה החזותית ללא פרשנויות.

בשורה התחתונה: ספר לשוחרי גרבוז.

עם עובד

2000

הדודן פונס / אונורה דה בלזק

יצירתו הגדולה של אונורה דה בלזק, "הקומדיה האנושית", שנועדה לתאר תיאור מלא ומקיף את החברה הצרפתית במאה התשע-עשרה, כללה שבעים וארבעה רומנים, נוסף ליצירות ספרותיות אחרות. שני הספרים האחרונים שכתב בלזק לפני מותו, כחלק מן הסדרה "תמונות מהחיים הפריזאיים", הוכתרו יחדיו בכותרת "הקרובים העניים" – "הדודנית בט" ו"הדודן פּונס".

פונס הוא מוסיקאי מצליח לשעבר, שבעת התקופה המתוארת בספר משמש כמנצח בתיאטרון. פונס הוא רווק מזדקן, בתול, איש תמים, כעור מראה, שמרבית מעייניו נתונים לאוסף היצירות שצבר בשקדנות, ביניהן תמונות של טובי הציירים. פונס אינו נושא עיניו לרווחים, והאוסף שבנה מיועד לעיניו בלבד ולהנאתו האסטטית. מגרעתו היחידה היא גרגרנותו, הגורמת לו להפוך לטפיל על שולחנם של קרובים רחוקים, עד שהם מואסים בו, ומעליבים אותו במידה כזו שהוא מחליט להפסיק לבקר אותם. דעתם עליו תשתנה כשיתברר להם שהאיש הצנוע והדל הזה מחזיק באוסף השווה מאות אלפי פרנקים.

פריז של בלזק היא מעין סדום, עיר שטופת חומרנות ותאוות בצע, עיר שמערכת המשפט שלה נועדה לעשוק את החלשים, עיר של יד רוחצת יד ושל אדם לאדם זאב. הבורגנות צבועה, מתחסדת, עסוקה בחישובי כדאיות אנוכיים. הפרולטריון שקוע עד צוואר בעוני מנוול ללא סיכוי להחלץ ממנו ביושר, וכל סממן של טוב לב ושל נדיבות הוא ממנו והלאה. בשטח ההפקר שביניהם מצויים בעלי מקצועות חופשיים, המיוצגים בספר על ידי הפרקליט, טיפוס נבזה, משרתם של שני אדונים שמנסה לרמות את שניהם לתועלת עצמו, ועל ידי הרופא, שעליו בלזק כותב כי "פתאם נתעורר לבו של הרופא משוויון-הנפש הגמור שהיה בו בדרך-כלל לגורל חוליו העניים והתמלא דאגה עמוקה ביותר, הואיל ונתחוורה לו האפשרות הצפונה בעושר זה, מתוך ביאוריו הרציניים של הספסר".

שני צדיקים בסדום זו. האחד הוא טופינאר, איש תיאטרון זוטר, שחי בעוני ובצפיפות עם בת זוגו ועם ילדיו המרובים, אך מוכן להציע חדר חינם לאדם נזקק. השני הוא שמוּקֶה, פסנתרן גרמני, רווק כעור ובתול אף הוא, המסור לחלוטין לפונס. טוב לבו ותמימותו ינוצלו בציניות ובאכזריות על ידי כל הלוטשים את עיניהם אל האוסף של חברו. בלזק חוזר מספר פעמים אל המשל של לה פונטיין, "שני חברים", כדי להדגיש את עומק המסירות של שני הגברים זה לזה (המשל מצורף למטה).

בלזק אינו חוסך שבטו מכל גיבוריו, למעט פונס ושני ה"צדיקים". הוא מציג בספר פנורמה של דמויות – בורגנים, אנשי משפט, אנשי רפואה, אנשי תיאטרון, שוערים, משרתים, סוחרים – כל דמות מייצגת קבוצת אוכלוסיה, לפעמים נופלת לסטראוטיפ, כמו המומחה לאמנות היהודי, לפעמים מוקצנת כדי לחדד את עמדתו של בלזק כלפיה. הסופר עושה שימוש נרחב בציניות, משגר עקיצות לכל הכיוונים, מעביר ביקורת על כל הערכים המוסריים המעוותים של החברה בה חי. הנה דוגמא שנבחרה בדפדוף אקראי: "סוכן-נוסע זה, שנעשה מנהלו של תיאטרון מצליח, נהג עם חבר-שותפיו כנהוג איש עם רעייתו החוקית, כלומר, הונה אותם".

מכיוון שקראתי לאחרונה את הביוגרפיה של בלזק מאת שטפן צווייג, התקשיתי לעתים להפריד בין הסופר לבין הסיפור. צווייג סיפר – ללא ביקורת – על השאיפה של בלזק להשיג אשה עשירה, ולכן לא יכולתי שלא להרהר בכך כשקראתי את המשפטים הבאים, שלולא הביוגרפיה הייתי רואה בהם אך ורק אבחנה חדה של אחד מחוליי החברה: "העלמה תאבארו, נערה אדמונית, כיפחת ושחפנית, היא בעלת בית בכיכר רויאל, שירשה אמה; כך אוכל להציג את מועמדותי לבית-הנבחרים. במות אביה תקבל עוד ששת אלפי ליברות כקצבה שנתית. אין היא יפיפיה, אבל, באלוהים, מי שרוצה לקפוץ מאפס לקצבה של שמונה-עשר אלף פרנקים בשנה, אל יהיה בררן לגבי קרש הקפיצה!". יהושע קנז, שתרגם יפה, יצר באחרית דבר לספר קישור נוסף בין בלזק לסיפור. בלזק, למרות שהיה שרוי כל חייו בחובות, היה אחוז בולמוס רכישה ואיסוף בדומה לדודן פונס. בספר הוא מעמיד אלה מול אלה את האהבה לאמנות ואת המרדף אחר העושר, ואף קובע כי "גיבורנו אינו אלא אוספו של פונס!".

בלזק כתב ספר, שהוא מצד אחד בעל עלילה מהודקת, ומצד שני נוגע באינספור פרטי הפרטים שאפיינו את החברה בזמנו. הוא מטפל במוסכמות הרווחות, בזו אחר זו, וקורע את הציפוי הדק המשווה להן מהוגנות. מכיוון שהוא יורד אל עמקי נשמתם של גיבוריו, הספר, בשינוי תפאורה, רלוונטי לגמרי גם היום. למרות שהוא מושך את הדמויות לקיצוניות, לטוב ולרע, הן אינן מאבדות אמינות, והספר נקרא בשטף, אפילו במתח מסוים, ומתוך הזדהות עם פונס ושמוקה, שני גיבוריו המיוסרים. שטפן צווייג סבר ש"הדודן פונס" ו"הדודנית בטי" הם פסגת היצירה של בלזק. יהושע קנז הצביע על כמה ליקויים בספר, והביע את דעתו שאמנם הרומן אינו מושלם אך הוא בהחלט יצירת מופת. אני שותפה להתלהבותם.

The Two Friends – Jean de La Fontaine

Two friends, in Monomotapa,
Had all their interests combined.
Their friendship, faithful and refined,
Our country can't exceed, do what it may.
One night, when potent Sleep had laid
All still within our planet's shade,
One of the two gets up alarm'd,
Runs over to the other's palace,
And hastily the servants rallies.
His startled friend, quick arm'd,
With purse and sword his comrade meets,
And thus right kindly greets:–
'Thou seldom com'st at such an hour;
I take thee for a man of sounder mind
Than to abuse the time for sleep design'd.
Hast lost thy purse, by Fortune's power?
Here's mine. Hast suffer'd insult, or a blow,
I've here my sword–to avenge it let us go.'
'No,' said his friend, 'no need I feel
Of either silver, gold, or steel;
I thank thee for thy friendly zeal.
In sleep I saw thee rather sad,
And thought the truth might be as bad.
Unable to endure the fear,
That cursed dream has brought me here.'

Which think you, reader, loved the most!
If doubtful this, one truth may be proposed:
There's nothing sweeter than a real friend:
Not only is he prompt to lend–
An angler delicate, he fishes
The very deepest of your wishes,
And spares your modesty the task
His friendly aid to ask.
A dream, a shadow, wakes his fear,
When pointing at the object dear.

 

 

Le Cousin Pons – Honoré de Balzac

עם עובד

1981 (1847)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז