שני אנשים מנסים לעצב את אישיותו של דוריאן גריי: הצייר האלוארד, שצייר את דיוקנו, רואה בו דמות אידיאלית של טוהר רוחני, המשתקף ביפי תוארו, ומפציר בו לשמר את עצמו בדיוק כפי שהוא. כנגדו, לורד הנרי ההדוניסט, שדבר אינו קדוש בעיניו, משתעשע בניסוי פסיכולוגי, ומבקש לעצב את דוריאן ברוח רעיונותיו, שהם מלאי דמיון ונטולי רגש אחריות כלשהו. "יש מעין שעבוד אכזרי ומלבב ביכולת זו להשפיע […] אולי העונג השלם ביותר שנותר לנו בדור מוגבל והמוני כדורנו", מהרהר הנרי, ומפריח אמירות מאולתרות אך מנוסחות היטב באשר לעליונות היופי ולהבלות השכל, מעודד אנוכיות ומעקר כל רגש כלפי הזולת. דוריאן הצעיר, הבלתי מנוסה, הנתון להשפעה והמאוהב בדמות עצמו, מפנים כי חיפוש היופי הוא סוד החיים ותכליתם האמיתית. רעיון זה מעורר בו חרדה מפני השינויים הבלתי נמנעים שתגרומנה השנים החולפות. למזלו, כך הוא מאמין, התמונה הנפלאה שצייר האלוארד סופגת את פגעי הזמן, בעוד הוא עצמו נותר מושלם חיצונית. האמנם מזלו הטוב הוא?
כל מעשה אכזרי שיעשה דוריאן, כל שחיתות שבה יחטא, כל עוול שיגרום לאחרים, יבואו לידי ביטוי במראה פניה של דמותו המצוירת. החברה השטחית שבתוכה מתנהלים חייו מתבוננת ביופיו החיצוני, ביכולתו המופלאה לשמור על עלומיו, ומאמינה ברובה כי אלה משקפים את תום לבו. אבל הוא עצמו, למרות אורח חייו הנהנתן, למרות קשי לבו ואדישותו לשמם הטוב ולשלומם של האנשים שחייהם מצטלבים בשלו, חי בחרדה. את התמונה, העלולה להסגיר אותו, הוא מסתיר בחדר נעול היטב בביתו. המפתח היחיד מצוי בידיו, ובכל זאת הוא נחפז לעתים, רדוף פרנויה, לבדוק שהדלת לא נפתחה והכיסוי לא הוסר. בניגוד לרוב האנשים המסוגלים להדחיק את מצפונם, גם אם הוא מייסר אותם, דוריאן חש עצמו כפוי להישיר מבט אל התמונה שהפכה למצפונו. הוא מסוגל להתעלם ממנה במשך ימים ארוכים, אבל בסופו של דבר הוא חוזר להביט בה, לעתים תוך רגשי בוז לה ולעצמו, ולעתים ברגש גאווה על האינדיבידואליזם שבו טמון חצי קסמו של החטא. אחרי שיבצע את החטא האולטימטיבי, שבעקבותיו ינסה לתקן את עצמו, יגלה שאיחר את המועד, ונשמתו שהושחתה כליל תלעג לו מתוך הציור.
"תמונתו של דוריאן גריי" הוא יצירה השמה ללעג את הצביעות ואת השטחיות של החברה האריסטוקרטית, שהנרי הוא המבטא הנאמן שלה. היופי והעושר חשובים לאין ערוך יותר מן התבונה ומן ההגינות, ואדם נשפט על פי מאפיינים חיצוניים שטחיים תוך התעלמות מערכי אנוש בסיסיים. הספר אמנם מעוגן בחברה מסוימת ובתקופה מסוימת, אך ליחו לא נס למרות מאה ושלושים שנותיו, משום שלחצים חברתיים מתקיימים בכל עת ובכל מקום, ומשום שיש בספר יותר מביקורת חברתית. באמצעות גיבורו, שנקודת הפתיחה שלו תמימה, ואליה הוא מנסה לשוב בסופו של דבר, מצביע אוסקר ויילד על הפער בין האופן בו רואה החברה את האדם לאופן שבו הוא, אם יש בו מידה של יושר פנימי, רואה את עצמו. דוריאן, השקוע בסוף חייו באומללות, מבין כי חטא ללא עונש אינו מביא לאושר. ההפך הוא הנכון: מוטב היה לו אילו כל חטא בחייו היה גורר עמו כחתף את עונשו הודאי. בעונש יש משום הזדככות. כשיבקש לשים קץ למי שמייצג את חטאיו, הווה אומר התמונה, ישים למעשה קץ לעצמו.
על הפער בין התדמית החיצונית והפנימית, ובהקשר של הספר הזה, כתב ויילד במכתב ארבע שנים אחרי שהספר ראה אור. לדבריו, "הספר מכיל הרבה ממני – באזיל האלוארד הוא מי שאני חושב שאני; לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב עלי; דוריאן הוא מי שהייתי רוצה להיות, בעידנים אחרים אולי". משום כך, מן הסתם, האמירות השנונות והניהיליסטיות של הנרי הן הנתפסות כמשנתו של ויילד.
מבריק ומומלץ.
הספר, בתרגום ישן יותר של ישראל חיים טביוב מ-1918, מצוי בפרויקט בן יהודה.
The Picture of Dorian Gray – Oscar Wilde
מ. מזרחי
1969 (1890)
תרגום מאנגלית: מ. בן-רפאל
סקירות ספרים 