אנדריאה / מרדכי בר-און

"אנדריאה" מתרחש בשתי נקודות זמן במרחק כשלושים שנה זו מזו. בארץ-ישראל, בשנות מלחמת העולם השניה, נקשרת נפשו של הנער יואב בזו של אנדריאה, צייר ושבוי מלחמה איטלקי. במילנו, אחרי מלחמת יום הכיפורים, יואב, כעת איש הסוכנות היהודית המתעתד להרצות בפני צעירים יהודים, רואה באקראי שלט המכריז "גלריה אנדריאה סבסטיו", ותוהה אם מדובר באותו האיש, ואם תנתן לו סוף סוף האפשרות לסגור מעגל ולקבל תשובה על שאלה המציקה לו כבר עשורים.

מרדכי בר-און, היסטוריון יליד 1928, עיגן את הסיפור בנוף ילדותו. יואב, כמוהו, הוא בן לאם גיורת, שילדותו עוברת עליו במושבה ראשון לציון. יחד עם יואב אנו משוטטים ברחובות המושבה, בבית הספר, בחנויות ובבתי הקפה, ובעיקר בטבע בתוכו היא שרויה. יואב מצטרף לתנועת נוער, מתוודע לתורתו של מארקס, מתחבט בשאלות מוסריות שמציבה התנועה, וחווה אהבה ראשונה. כחובב אמנות הוא מוצא לשון משותפת עם אנדריאה, והשניים מרבים לשוטט בסביבה כדי לספק לאיטלקי הזדמנויות לצייר. אמו של יואב, שבעלה נטש אותה לטובת אשה אחרת, מספקת לנער קן תומך, ומקבלת בברכה את חברו, למרות שפורמלית הוא נמנה עם מחנה האויב. אל החבורה נספחת ניצה, המבוגרת מיואב בשנתים, ידידתו של אחיו הבכור הנלחם כעת באירופה.

בתום המלחמה, כשאנדריאה חוזר אל אשתו קלאודיה, גם ניצה עוזבת את המושבה. יואב נותר עם כמה שאלות פתוחות באשר ליחסים בינו ובינם, וביניהם לבין עצמם. כאמור, שלושים שנה אחר-כך ניתנת לו ההזדמנות לקבל תשובות.

"אנדריאה", כפי שנכתב על הכריכה, הוא סיפור חניכה, וההיבטים ההיסטוריים שלו מעוררי ענין. מרדכי בר-און כותב בפשטות, מתאר יפה את רגשותיו של גיבורו, נותן מקום נרחב לטבע ולאמנות, ומאיר דילמות שהעסיקו את יואב ואת בני תקופתו.

 

תשע נשמות

2020

 

הערה בשוליים: ארד אינו מחליד

חיי מיכלאנג'לו / אירוינג סטון

חיי מיכלאנגלו

מיכלאנג'לו די לודוביקו בואונארוטי סימוני, המוכר בפשטות בשמו הפרטי, היה מן המייצגים המובהקים של תקופת הרנסנס. הוא נולד ב-6 במרץ 1475 בפירנצה, שבה, על פי כמה מן ההיסטוריונים, נולד הרנסנס, וזכה בעודו נער לחסותו של לורנצו דה מדיצ'י "המפואר", פטרון האמנויות ששלט בעיר. מיכלאנג'לו דבק מגיל צעיר בשאיפתו לעסוק באמנות, הצטרף לסדנת ציור ולסדנת פיסול למרות התנגדותו של אביו, וכשהלך לעולמו, והוא כמעט בן תשעים, הותיר מאחוריו יצירות מופת נצחיות, ביניהן הפייטה, שפיסל בהיותו בן עשרים וארבע בלבד, הפרסקו שעל תקרת הקפלה הסיסטינית, ובזיליקת פטרוס שבותיקן.

אירוינג סטון, כותב ביוגרפיות מחונן, שכתב בין השאר את "התאווה לחיים" אודות ון-גוך ואת "האהבה היא נצחית" אודות לינקולן, מספר ב"חיי מיכלאנג'לו" את קורותיו של האמן מן היום בו הצטרף לסדנתו של דומניקו גירלנדיו, ועד למותו לאחר שהשלים את תכנון כיפת הבזיליקה. סטון עוקב אחר מיכלאנג'לו שנה אחר שנה, מתאר כל אחת מיצירותיו, כולל הטכניקות לביצוען והלך הנפש שברא אותן, מרחיב ברקע ההיסטורי והחברתי שהשפיע עמוקות על חייו ועל עבודותיו, ומרבה לתאר פכים קטנים המצטברים יחדיו לביוגרפיה מקיפה ומרשימה וחושפים את האדם שמאחורי היצירות.

מיכלאנג'לו מתואר בדרך כלל כאדם מלנכולי, קצר רוח ומתבודד. אצל סטון נובעות תכונות אלה מהתמסרותו המוחלטת של האיש לאמנותו, ומן המעקשים עימם נאלץ להתמודד. כך, לדוגמא, נאלץ לחתום על חוזה לתכנון קברו של אפיפיור אחד, ולהפר אותו במצוותו של אפיפיור אחר. אפיפיור שלישי ציווה עליו לפסל עבורו אך ורק משיש שנחצב בהרים בהם איש לא חצב קודם לכן, ואחרי שהסתכסך משום כך עם החוצבים בקאררה ובילה למעלה משנה בהכשרת מחצבה חדשה, החליט האפיפיור לוותר על הפסלים ולהשתמש בשיש לחידוש הריצוף בדואומו. מיכאלנג'לו ראה בעצמו בראש וראשונה פסל, אך נאלץ נגד רצונו לצייר על תקרת הסיסטינית, ומאוחר יותר גם על קיר בקפלה. מלחמות תכופות קטעו את עבודתו, ובאחת מהן אף אולץ לתכנן ביצורים. הוא היה מעורב בעל כורחו במלחמות דת, שפרצו חדשות לבקרים בשל אפיפיורים מושחתים ונזירים קנאים דוגמת סוונארולה. ציור "יום הדין" שלו על קיר הסיסטינית היה אחד מקורבנות מלחמה שכזו, כשהוחלט לכסות את מערומי הדמויות שלו בבגדים (רובם הוסרו כשהתחלף האפיפיור). ואם לא די בכל אלה, הוא הוטרד כל חייו בתביעות הכספיות של בני משפחתו. כמה יצירות נוספות יכול היה ליצור אילו הניחו לו.

סטון מספר גם על חייו הפרטיים של מיכלאנג'לו. הסופר מייחס לו שתי אהבות שלא מומשו, לקונטסינה, בתו של לורנצו, ולויטוריה קולונה, אצילה ומשוררת. הוא מייחס לו גם קרבת לבבות עם שני גברים, ידידות עמוקה שמיכלאנג'לו נחרד כשנרמז כי יש בה גם משיכה הומוסקסואלית. הוא עוסק גם בענייניו הכספיים של האמן, בסדר יומו ובמשק ביתו, בקשריו החברתיים ובסכסוכים האמנותיים והאישיים שבהם היה מעורב. הערצתו לעבודתו של מיכלאנג'לו גלויה ומובנת מאליה, והאיש שמאחורי היצירות – הפיסוליות, הציוריות והאדריכליות – עולה מן הספר מלא חיים ומעורר חיבה רבה.

מיכלאנג'לו, כך למדתי מן הספר, שלח ידו גם בכתיבת שירה. בין השאר תיאר את יסורי עבודתו על תקרת הסיסטינית בשורות אלה (בתרגומו של אפרים ברוידא):

צימחתי זפק במחסור הזה / כמו חתול לומברדי הגומע / מֵימֵי אגם נרפש עד התפקע / וכרסו תופחת עד חזה.

שמיימה זקני משקיף הוזה / אל שִכְמוֹתַי ערפי אני תוקע / ופרצופי כמים פסיפס שופע / מרוב כתמים שמִכחולי מַזֶּה.

מכליותי בבטן מועקה / לשם איזון אזקוף את ירכַי / רגלי בעיוורוני דורכות כך סתם / עורי מלפנים נמתח, נבקע / מרוב כפיפה נקמט מאחורי / וכקשת ארמים הוא מעוקם.

כוזב ומעומעם / גם המשפט אשר רוחי חורץ / אם קנה הירי עקום, יחטיא החץ.

חזקני ואמץ / ג'ובני, מלאכתי וגאוני / רַע המקום ולא צייר אני.

את "חיי מיכלאנג'לו" קראתי לפני שנים רבות, והוא הותיר עלי רושם עז. בקריאה חוזרת שמחתי להיווכח שלא נס ליחו.

The Agony and the Ecstasy – Irving Stone

עם עובד

1972 (1961)

תרגום מאנגלית: שמואל שניצר

518px-miguel_c381ngel2c_por_daniele_da_volterra_28detalle29

 

 

 

 

 

 

דיוקנו של מיכלאנג'לו, פרי מכחולו של דניאלה דה וולטרה

 

 

על טבעה של האמנות / רות לורנד

vrvjgxp80rzdjv5e

אלמלא היה לנו צורך באמנות, סביר להניח שלא היתה באה לעולם.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אמנות? נדמה שהתשובה אינטואיטיבית ופשוטה, אבל כשמציצים מעבר למה שנדמה כמובן מאליו, מגלים ים של שאלות שמובילות לשאלות אחרות. האם ניתן לדבר בנשימה אחת על ציור ועל מוזיקה? האם תפקידה של האמנות לחקות את המציאות? מה גורם לנו להגיב לאמנות כפי שאנחנו מגיבים, השכל או הרגש? איזה צורך ממלאת האמנות בחיינו? מי מוסמך לקבוע את ערכה של היצירה?

רות לורנד, פרופסור לפילוסופיה, סוקרת בספר זה את עמדותיהם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה, שהתמודדו בדיוק עם השאלות הללו, ומציינת את מעלותיהן ואת חולשותיהן. בפרק החותם את הספר היא מציגה את תפיסתה שלה. כפי שהיא מציינת בצדק במבוא לספר, אין צורך להכיר את התיאוריות השונות כדי ליהנות מאמנות, והספר גם אינו מתיימר להוות מדריך להערכת אמנות. חשיבותן של השאלות נובעת מן הסקרנות האנושית ומן הצורך להבין את עצמנו: "אם חשוב לנו להבין את הפעילות האנושית על כל מורכבותה, אם מעניין ומסקרן אותנו להבין מה אנו עושים ומדוע, אז יש חשיבות גם לתיאוריה על טבעה של האמנות. תיאוריה פילוסופית על אמנות אינה אלא התבוננות בעצמנו, כשאנו חווים, יוצרים, מעריכים וחושבים על אמנות".

פילוסופיה, יש להודות, אינה אזור המחיה הספרותי הטבעי שלי. יחד עם זאת, כשהיא מומחשת, כמו בספר זה, באופן נהיר, עם שמץ הומור ודוגמאות רבות מן היומיום, קל לי יותר להתוודע אליה. מכיוון שמן הסתם לא אקרא את כתביו של אפלטון, כדוגמא, אני שמחה לקרוא עליהם באמצעות מתווכת. כל אחד משמונת פרקי הספר מציג תפיסה אחרת של האמנות, ומרחיב באשר לעמדותיהם של הפילוסופים ושל האמנים שמייצגים תפיסות אלה: חיקוי של המציאות, ייצוג המציאות, היופי על פי קאנט, ביטוי רגשי, אינטואיציה, מוסד חברתי. והפרק החותם, שנשען על סינתזה של קודמיו ומציע תפיסה אחרת – אמנות כפירוש המציאות.

לא אכנס לפרטי כל אחת מן התפיסות. הספר עושה זאת טוב יותר מכפי שאעשה בסקירה מצומצמת. אציין רק שההעמקה בנושאי הספר מתגמלת, הן משום המעקב המרתק אחרי המהלך הלוגי של מחשבותיהם של הפילוסופים, הן משום שלמדתי דברים רבים שלא ידעתי קודם, והן משום שמצאתי בו כמה זויות ראיה מעניינות בנושאים רלוונטים. דוגמא אחת היא קביעתו של אריסטו שלא כל מה שאפשרי במציאות סביר ואמין במציאות האמנותית. אנחנו יודעים ואומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, ובכל זאת, גם אם ספר מתאר מקרה לא סביר שארע, ניטה לא לקבל אותו אם אין לו צידוק הנובע מן היצירה, והנה אריסטו טען בדיוק כך לפני למעלה מאלפיים ושלוש-מאות שנה. דוגמא אחרת מתייחסת לפואמה "העורב" של אדגר אלן פו. בעוד הקורא חווה אותה כמעוררת רגשות עזים של אבל ושל אימה, פו עצמו הפריך את הרעיון שיצירה צריכה לנבוע מרגש כדי לעורר רגש, כשתיאר את הכתיבה המחושבת והמתוכננת שלה.

יש להניח שלא הייתי מגיעה לקרוא את הספר הזה, לולא קראתי את "תחרה הונגרית". זו הזדמנות טובה לשוב ולהמליץ עליו.

דביר

1991

כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת / יאיר גרבוז

l_32-204481

כותרת משנה: ציורים מספרים ביוגרפיה

לפני שנים רבות קראתי את ספרו של יאיר גרבוז, "תמיד פולני", והוא זכור לי כמשעשע ברובו. למען האמת, זה הפן היחיד ביצירתו של גרבוז שהיה מוכר לי. כשהזדמן לידי "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת", חשבתי שזו הזדמנות לשחזר חווית קריאה נעימה, לטעום מעט ביוגרפיה פרטית וציבורית, וללמוד אודות מכלול יצירתו, כפי שמרמזת כותרת המשנה.

גרבוז כותב בכשרון סיפורי, ואת קטעי הביוגרפיה קראתי בענין ובהנאה. הוא מספר על חייו כילד בגבעתים, על בית הוריו, על שרותו הצבאי, על האהבה ממבט ראשון, על חווית היות צייר בקיבוץ, על חווית ההוראה, ועל התפתחותו כאמן. לשונו חדה, אבחנותיו מושחזות, והוא מצליח להחיות מקומות ודמויות. גרבוז מבקר את סביבתו ואת עצמו באותה מידה, אם כי, כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשים היורדים על עצמם, הביקורת העצמית כרוכה במידה רבה בהערכה עצמית גבוהה שמנסה להסתתר ונכשלת.

הבעיה, מבחינתי האישית, היא שרובו של הספר פחות סיפורי ויותר פרשני. גרבוז מתייחס ליצירותיו בפירוט רב, כולל טכניקות של יצירה ויזואלית, מובאות רבות מיצירות טקסטואליות, וגלגוליהן של עבודות מחומר הגלם אל היצירה המוגמרת. מכיוון שהקטעים הביוגרפים הם לגמרי מוכווני יצירה, הספר הוא במידה בלתי מבוטלת ביוגרפיה של היצירות ופחות של היוצר, למרות שאי אפשר להפריד בין השניים. אודה ואתוודה שבפרקים רבים לא ירדתי לסוף דעתו (ובאופן משעשע גם הוא עצמו לא תמיד ידע להסביר מה רצה לומר בקטעי פרוזה ושירה שכתב לפני שנים רבות). ניצלתי את ההזדמנות לעיין בציוריו הזמינים ברשת, ולמרות שטעמי נוטה לכיוונים אחרים כמה מהם נשאו חן בעיני. אסתפק בהנאה החזותית ללא פרשנויות.

בשורה התחתונה: ספר לשוחרי גרבוז.

עם עובד

2000

הדודן פונס / אונורה דה בלזק

הדודן פונס

יצירתו הגדולה של אונורה דה בלזק, "הקומדיה האנושית", שנועדה לתאר תיאור מלא ומקיף את החברה הצרפתית במאה התשע-עשרה, כללה שבעים וארבעה רומנים, נוסף ליצירות ספרותיות אחרות. שני הספרים האחרונים שכתב בלזק לפני מותו, כחלק מן הסדרה "תמונות מהחיים הפריזאיים", הוכתרו יחדיו בכותרת "הקרובים העניים" – "הדודנית בט" ו"הדודן פּונס".

פונס הוא מוסיקאי מצליח לשעבר, שבעת התקופה המתוארת בספר משמש כמנצח בתיאטרון. פונס הוא רווק מזדקן, בתול, איש תמים, כעור מראה, שמרבית מעייניו נתונים לאוסף היצירות שצבר בשקדנות, ביניהן תמונות של טובי הציירים. פונס אינו נושא עיניו לרווחים, והאוסף שבנה מיועד לעיניו בלבד ולהנאתו האסטטית. מגרעתו היחידה היא גרגרנותו, הגורמת לו להפוך לטפיל על שולחנם של קרובים רחוקים, עד שהם מואסים בו, ומעליבים אותו במידה כזו שהוא מחליט להפסיק לבקר אותם. דעתם עליו תשתנה כשיתברר להם שהאיש הצנוע והדל הזה מחזיק באוסף השווה מאות אלפי פרנקים.

פריז של בלזק היא מעין סדום, עיר שטופת חומרנות ותאוות בצע, עיר שמערכת המשפט שלה נועדה לעשוק את החלשים, עיר של יד רוחצת יד ושל אדם לאדם זאב. הבורגנות צבועה, מתחסדת, עסוקה בחישובי כדאיות אנוכיים. הפרולטריון שקוע עד צוואר בעוני מנוול ללא סיכוי להחלץ ממנו ביושר, וכל סממן של טוב לב ושל נדיבות הוא ממנו והלאה. בשטח ההפקר שביניהם מצויים בעלי מקצועות חופשיים, המיוצגים בספר על ידי הפרקליט, טיפוס נבזה, משרתם של שני אדונים שמנסה לרמות את שניהם לתועלת עצמו, ועל ידי הרופא, שעליו בלזק כותב כי "פתאם נתעורר לבו של הרופא משוויון-הנפש הגמור שהיה בו בדרך-כלל לגורל חוליו העניים והתמלא דאגה עמוקה ביותר, הואיל ונתחוורה לו האפשרות הצפונה בעושר זה, מתוך ביאוריו הרציניים של הספסר".

שני צדיקים בסדום זו. האחד הוא טופינאר, איש תיאטרון זוטר, שחי בעוני ובצפיפות עם בת זוגו ועם ילדיו המרובים, אך מוכן להציע חדר חינם לאדם נזקק. השני הוא שמוּקֶה, פסנתרן גרמני, רווק כעור ובתול אף הוא, המסור לחלוטין לפונס. טוב לבו ותמימותו ינוצלו בציניות ובאכזריות על ידי כל הלוטשים את עיניהם אל האוסף של חברו. בלזק חוזר מספר פעמים אל המשל של לה פונטיין, "שני חברים", כדי להדגיש את עומק המסירות של שני הגברים זה לזה (המשל מצורף למטה).

בלזק אינו חוסך שבטו מכל גיבוריו, למעט פונס ושני ה"צדיקים". הוא מציג בספר פנורמה של דמויות – בורגנים, אנשי משפט, אנשי רפואה, אנשי תיאטרון, שוערים, משרתים, סוחרים – כל דמות מייצגת קבוצת אוכלוסיה, לפעמים נופלת לסטראוטיפ, כמו המומחה לאמנות היהודי, לפעמים מוקצנת כדי לחדד את עמדתו של בלזק כלפיה. הסופר עושה שימוש נרחב בציניות, משגר עקיצות לכל הכיוונים, מעביר ביקורת על כל הערכים המוסריים המעוותים של החברה בה חי. הנה דוגמא שנבחרה בדפדוף אקראי: "סוכן-נוסע זה, שנעשה מנהלו של תיאטרון מצליח, נהג עם חבר-שותפיו כנהוג איש עם רעייתו החוקית, כלומר, הונה אותם".

מכיוון שקראתי לאחרונה את הביוגרפיה של בלזק מאת שטפן צווייג, התקשיתי לעתים להפריד בין הסופר לבין הסיפור. צווייג סיפר – ללא ביקורת – על השאיפה של בלזק להשיג אשה עשירה, ולכן לא יכולתי שלא להרהר בכך כשקראתי את המשפטים הבאים, שלולא הביוגרפיה הייתי רואה בהם אך ורק אבחנה חדה של אחד מחוליי החברה: "העלמה תאבארו, נערה אדמונית, כיפחת ושחפנית, היא בעלת בית בכיכר רויאל, שירשה אמה; כך אוכל להציג את מועמדותי לבית-הנבחרים. במות אביה תקבל עוד ששת אלפי ליברות כקצבה שנתית. אין היא יפיפיה, אבל, באלוהים, מי שרוצה לקפוץ מאפס לקצבה של שמונה-עשר אלף פרנקים בשנה, אל יהיה בררן לגבי קרש הקפיצה!". יהושע קנז, שתרגם יפה, יצר באחרית דבר לספר קישור נוסף בין בלזק לסיפור. בלזק, למרות שהיה שרוי כל חייו בחובות, היה אחוז בולמוס רכישה ואיסוף בדומה לדודן פונס. בספר הוא מעמיד אלה מול אלה את האהבה לאמנות ואת המרדף אחר העושר, ואף קובע כי "גיבורנו אינו אלא אוספו של פונס!".

בלזק כתב ספר, שהוא מצד אחד בעל עלילה מהודקת, ומצד שני נוגע באינספור פרטי הפרטים שאפיינו את החברה בזמנו. הוא מטפל במוסכמות הרווחות, בזו אחר זו, וקורע את הציפוי הדק המשווה להן מהוגנות. מכיוון שהוא יורד אל עמקי נשמתם של גיבוריו, הספר, בשינוי תפאורה, רלוונטי לגמרי גם היום. למרות שהוא מושך את הדמויות לקיצוניות, לטוב ולרע, הן אינן מאבדות אמינות, והספר נקרא בשטף, אפילו במתח מסוים, ומתוך הזדהות עם פונס ושמוקה, שני גיבוריו המיוסרים. שטפן צווייג סבר ש"הדודן פונס" ו"הדודנית בטי" הם פסגת היצירה של בלזק. יהושע קנז הצביע על כמה ליקויים בספר, והביע את דעתו שאמנם הרומן אינו מושלם אך הוא בהחלט יצירת מופת. אני שותפה להתלהבותם.

The Two Friends – Jean de La Fontaine

Two friends, in Monomotapa,
Had all their interests combined.
Their friendship, faithful and refined,
Our country can't exceed, do what it may.
One night, when potent Sleep had laid
All still within our planet's shade,
One of the two gets up alarm'd,
Runs over to the other's palace,
And hastily the servants rallies.
His startled friend, quick arm'd,
With purse and sword his comrade meets,
And thus right kindly greets:–
'Thou seldom com'st at such an hour;
I take thee for a man of sounder mind
Than to abuse the time for sleep design'd.
Hast lost thy purse, by Fortune's power?
Here's mine. Hast suffer'd insult, or a blow,
I've here my sword–to avenge it let us go.'
'No,' said his friend, 'no need I feel
Of either silver, gold, or steel;
I thank thee for thy friendly zeal.
In sleep I saw thee rather sad,
And thought the truth might be as bad.
Unable to endure the fear,
That cursed dream has brought me here.'

Which think you, reader, loved the most!
If doubtful this, one truth may be proposed:
There's nothing sweeter than a real friend:
Not only is he prompt to lend–
An angler delicate, he fishes
The very deepest of your wishes,
And spares your modesty the task
His friendly aid to ask.
A dream, a shadow, wakes his fear,
When pointing at the object dear.

 

 

Le Cousin Pons – Honoré de Balzac

עם עובד

1981 (1847)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

יצירת המופת / אנה אנקוויסט

152516-46

שמו של הספר, "יצירת המופת", ניתן לו על שם ציור שצייר יוהאן סטנקאמר, אחת הדמויות המרכזיות בספר. הציור נחשף לראשונה בתערוכה רטרוספקטיבית שעורך לכבוד הצייר המוזיאון העירוני במקום מגוריו, וההווה של הספר מתרחש בשלושה הימים שלפני התערוכה. לאחר פתיחה איטית, שמאפשרת היכרות עם הדמויות הראשיות כפי שהן כיום, חוזרת העלילה שנים אחורה, ובהדרגה מעמיקה וחודרת אל שורשיהן, חושפת נדבך ועוד נדבך של מה שעיצב את אישיותן וקיבע את יחסי הגומלין ביניהן.

יוהאן הוא טיפוס של מצליחן, אגוצנטרי, רגיל להיות אהוב. אחיו הבכור אוסקר הוא ההופכי שלו, מגושם, אובססיבי לסדר, רווק מושבע, מתקשה ביצירת קשרים אנושיים. כמו יוהאן גם הוא עוסק באמנות, אך לא כיוצר, אלא כראש מחלקת שיקום ושימור במוזיאון הלאומי, שבינו ובין המוזיאון העירוני ניטשת יריבות עזה. לא במקרה ניצבים שני האחים במחנות יריבים: אמם אלמה, שבעלה נטש אותה כשהילדים היו צעירים מאוד, בחשה ובוחשת ביחסים ביניהם, מעדיפה בבירור את יוהאן הצעיר, אך תלויה לגמרי באוסקר. יוהאן גרוש מאלן, שחיתה בצלו ובצל בגידותיו עד שטרגדיה כיבתה בה כל רגש. חברתה ליסה היא פסיכואנליטיקאית, קשובה לאלן, מעורבת בחיי משפחת סטנקאמר ומשקיפה עליה מבחוץ.

הדמות הדומיננטית בספר היא דווקא זו שאינה נוכחת בו. צ'רלס, אביהם של אוסקר ושל יוהאן, צייר ונגן ויולה, עזב את הבית לטובת קריירה חדשה ביבשת אחרת, ומרגע שעזב ניתק כל קשר. אלמה, אם דומיננטית, לכאורה השתחררה ממנו כליל. ילדיו אינם זוכרים פרטים רבים מחייהם אתו, וקיומו אי-שם, או אי-קיומו, אינו מעסיק אותם ביומיום. בפועל, ככל שנוברים עמוק יותר, מתברר כי השבר של עזיבתו השפיע על כולם הרבה יותר מכפי שנדמה היה לאיש מהם.

אנה אנקוויסט בראה דמויות מורכבות, רבות פנים. אף אחת מהן אינה בדיוק מה שהיא נראית. כל אחת היא "כזאת, אבל…". יוהאן שטחי אך מעמיק, יהיר ואנוכי אך פגיע. אוסקר מרובע ושמרני אך מעורער. אלמה חזקה אך שברירית. אף דמות אינה מוגדרת בפני עצמה, אלא ניזונה ומתפתחת, או נהרסת, כתוצאה מיחסי גומלין עדינים וסבוכים עם הדמויות האחרות.

כמו ב"הסוד" וב"קונטרפונקט", ספרים מאוחרים יותר של אנה אנקוויסט, גם ב"יצירת המופת" יש למוסיקה נוכחות משמעותית. וכמו בספרים האחרים, משפחתיות ואובדן הם נושאים מרכזיים גם כאן, מעסיקים בדרכים שונות את כל הדמויות, ומניעים את העלילה.

הספר, כאמור, נפתח באיטיות, והוא הולך וצובר תאוצה ועוצמה. בשיאו של הקרשנדו לקראת סיומו של הספר, יצירת המופת של יוהאן תהפוך להיות הזרז לחשיפת הרגע המדויק שבו הכל השתבש.

"יצירת המופת" הוא ספר אנושי ומרגש, כתוב במיומנות ובכשרון (למרות היותו ספר ביכורים), נוסק לפסגות של אבחנות חדות, וצולל לתהומות של יאוש, מסוג הספרים שנותרים עם הקורא הרבה אחרי סיומם.

Het Meesterstuk – Anna Enquist

הספריה החדשה

2005 (1994)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית

984192

"הציור האחרון של שרה דה ווס" מספר שלושה סיפורים הנקשרים זה לזה. בהולנד במאה ה-17 שרה דה ווס, אם שכולה ואשה נטושה, נאבקת לשרוד תחת עול החובות של המשפחה, ומתפרנסת בעיקר מציור. בשנות ה-50 של המאה ה-20 אלי שיפלי, אוסטרלית צעירה המתגוררת בניו-יורק ומתפרנסת משחזור ציורים, מעורבת בזיוף היצירה היחידה של שרה ששרדה, וכתוצאה מכך מעורבת בעקיפין בגניבת הציור המקורי ממרטי דה גרוט, אמריקאי יליד הולנד, שהציור עובר במשפחתו כבר כמה דורות. בשנת 2000 בסידני שבאוסטרליה אלי שיפלי המבוגרת אוצרת תערוכת ציירות הולנדיות בגלריה של ניו סאות' ויילס, ונחרדת לגלות שגם המקור וגם הזיוף של ציורה של שרה נתרמו לתערוכה, אחד מהם מובא באופן אישי על ידי מרטי, המודע למעורבותה בזיוף.

אני אוהבת ספרים על אמנים בעלי תשוקה לאומנותם. אני אוהבת ספרים המבוססים על עובדות היסטוריות. בספר הזה יש משני אלה, בתוספת מעט מתח. הבעיה היא שהוא נחמד בלבד. על אף מרכיביו המבטיחים, זהו ספר שטחי למדי, המציג דמויות בלתי משכנעות, וסיפורים שלמרות שילובם באמנות ובתקופה מסקרנת הם די שגרתיים. הסופר מצטיין בתיאור פרטים באופן המעמיד בפני הקורא תמונות חיות, אך התמונות הנפרדות אינן נקשרות יחדיו לסיפור מושך. יוצאי דופן הם הפרקים האחרונים, שבהם הסופר מוכיח יכולת התבוננות אל נפשם של גיבוריו, והבחירות שלו לסיום הסיפורים הנפרדים ולשילובם יחד טובות בעיני.

הספר שזור בפרטים טכניים אודות תהליך היצירה ואודות מלאכת שחזור תמונות וזיהוי זיופים. נהניתי לקרוא אותם.

בשורה התחתונה: ספר נחמד לסוגו.

The Last Painting of Sara de Vos – Dominic Smith

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

הפרוטה והירח / סומרסט מוהם

d794d7a4d7a8d795d798d794_d795d794d799d7a8d7971

צ'רלס סטריקלנד, סוכן בורסה אנגלי כבן ארבעים, עזב את אשתו ואת שני ילדיו כדי להתמסר לציור. המספר יצא לפריז בשליחות אשתו של סטריקלנד, כדי לנסות להחזיר אותו אל משפחתו, אך נתקל באדישות מוחלטת. נסיון לעורר רחמים על האשה שנותרה בלא מפרנס נענה בהצעה שזו תפרנס את עצמה אחרי שנים שפרנס אותה, וזאת בעידן שבו אשה שמשה קישוט לבעלה, ועבודה נחשבה פחיתות כבוד. פניה אל רגשות האבהות נענתה בהצהרה שאהב את ילדיו כשהיו קטנים, אך לא כמתבגרים. שום דבר בעברו המהוגן של סטריקלנד לא ניבא את המהפך שהוא עתיד לעבור, אך דומה שבתוך רגע הפך מאיש משפחה שמרני ומשעמם לבועט במוסכמות. הוא הפנה עורף לכסף ולנוחות שהוא מביא אתו, התנהל כקבצן רעב, ועסק בעבודות מזדמנות כדי לממן רכישת בדים וצבעים. הדחיה המוחלטת שלה זכו עבודותיו היתה חשובה בעיניו כקליפת השום. כשהמעבר לצרפת לא ענה על צרכיו האמנותיים, הרחיק אל איי הדרום, וקבע את משכנו בטהיטי, כאן נבע מעיין יצירתו ולא יבש עד מותו.

דמותו של צ'רלס סטריקלנד מבוססת במידה רבה על זו של פול גוגן, הצייר הפוסט-אימפרסיוניסט. הפרטים הביוגרפים דומים באופן חלקי, אך המשנה האמנותית זהה. מוהם מתאר יפה את ההתמסרות המוחלטת לאמנות, את הדיבוק שהשתלט על גיבורו, ואת אסכולת הציור שברא.

סיפורו של סטריקלנד, המעניין לכשעצמו, משמש את הסופר כרקע לתיאור החברה בת זמנו ומוסכמותיה. את מלאכת הסיפור הפקיד בידיו של סופר צעיר, בן עשרים ושלוש עם פתיחת הספר, העושה את צעדיו הראשונים בעולם הספרות. המספר מסתופף בחברתם של אמנים בסלונים ספרותיים, ומתייחס אל הידועים והמבוגרים ממנו בהערצה, שלא נעדר ממנה היבט ביקורתי:

אני זוכר שחשבתי את שיחתם למבריקה, והייתי מקשיב בהשתאות להומור העוקצני שבו היו קורעים לגזרים סופר-עמית ברגע שהפנה את גבו. האמן נהנה מיתרון זה לעומת שאר הבריות, שידידיו מספקים לו חומר לסאטירה לא רק בחזותם ובאופיים, אלא גם ביצירתם.

על התיחסות הציבור ליצירתו של סטריקלנד, שנים אחרי מותו, הוא אומר בציניות, שהיא נובעת בין השאר מן התדמית המרושעת שדבקה בו. כשבנו כתב ספר, ובו האיר את אביו באור חיובי, ירדו מחירי הציורים… ויותר משהקהל דבק באמנות, הוא דבק במיתוס:

הנטיה למיתוס טבועה בגזע האנושי […]. זוהי התרסתה של הרומנטיקה נגד בינוניות החיים.

אחד ההיבטים המעניינים בספר הוא הדמיון שבין המספר לסטריקלנד, דמיון שהמספר עיוור לו. בעוד סטריקלנד מתואר כאדם מתועב, אדיש בצורה קיצונית לרגשות זולתו, המספר מעיד על עצמו באמרות אגב שהוא מאבד סבלנות נוכח סבל זולתו. אחת הדמויות הנוגעות ללב בספר היא של צייר הולנדי, שהיה הראשון שזיהה את גאונותו של סטריקלנד, והמשיך להעריץ אותו גם כשזה קטל את ציוריו, השתלט על הסטודיו שלו, וגזל את אשתו. המספר, מצדו, אמנם תומך בהולנדי האומלל, אך בכתיבתו הוא מתייחס אליו בזלזול, וכשעייף ממנו הוא מנסה להמנע מחברתו. גם ביחסם השוביניסטי אל הנשים המספר וסטריקלנד דומים. המספר אמנם מתבטא באופן עדין יחסית – "חשתי בושה כלשהי לנגוע בענינים שלא היו עסקי. לא הכרתי אז את חטאה המועד של האשה, את להיטותה לדון בעניניה הפרטיים עם כל מי שמוכן להטות אוזן" – אך אינו מביע כל הסתיגות מאמירותיו הבוטות של סטריקלנד –  "מובן שזוהי אחת האשליות האבסורדיות של הנצרות, שיש להן נשמות". כאמור, המספר עיוור לקווי האופי המשותפים לו ולצייר, אך הוא מודע לחוסר רגישותו, ומייחס אותה למקצועו:

עד אשר מכוח ההרגל מתקהה הרגישות, יש משהו המטריד את הסופר באותו דחף טבעי המביא אותו להתעניין במוזרויות של הטבע האנושי התעניינות כה מכלה, שהחוש המוסרי שלו עומד חסר-אונים כנגדה […]. הכנות מאלצת אותו להודות שמורת-הרוח שהוא חש כלפי מעשים מסוימים חריפה הרבה פחות מן הסקרנות שמעוררות בו הסיבות למעשים אלה […]. בהלבישו עור וגידים על הדמות שבדה מדמיונו הריהו מקים לתחיה אותו חלק הטמון בו עצמו שלא מצא לו כל אמצעי ביטוי אחר […]. הסופר מעונין יותר לדעת מאשר לשפוט.

לאורך כל הספר סימנתי לעצמי משפטים רבים הראויים לציטוט, אבחנות מעניינות על האופי האנושי, והתבטאויות שנונות במגוון נושאים, אך תקצר היריעה לצטטם כאן.

שמו של הספר אינו מוסבר בתוך הטקסט. הסופר התייחס אליו במועד מאוחר יותר כשאמר כי מי שמחפש פרוטה על הקרקע מחמיץ את הירח. סטריקלנד נשא מבטו אל היופי, והפנה עורפו באופן מוחלט אל הרכוש.

בשורה התחתונה: ספר שנון, המשלב התבוננות אל החברה עם להט היצירה. מומלץ.

 

The Moon and Sixpence – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1986 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן שלם

בד בבד / כרמלה רובין

%d7%91%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%93

כותרת משנה: בין ציורים לאנשים

ראובן רובין (1893 – 1974) היה אחד מגדולי ציירי ישראל. הספר "בד בבד" נכתב על ידי כלתו, כרמלה רובין, המשמשת כאוצרת בית ראובן מאז הקמתו ב-1983. עשרים ושמונה פרקי הספר מציגים את ציוריו של ראובן, ציור או שניים לפרק, ומספרים סיפורים הכרוכים באותם ציורים, או במילותיה של הכותבת בפתח דבר: "מצאתי את עצמי "רוקמת" עלילות בשולי הציורים ובין חומרי הארכיון, ואלו הלכו ותפחו ונשתמרו בזכרוני עם השנים". הסיפורים אינם בהכרח נוגעים לתהליך היצירה עצמו – לפעמים הם מספרים על גלגוליו של ציור שאבד ונמצא, לפעמים על תערוכה שבה הוצג הציור – אבל כוללים תמיד מספר מלים על ההתבוננות בתמונה.

אוהבי ראובן ומעריצי ציוריו ימצאו ענין ב"צידו האחר של הקנבס", כמובטח על הכריכה. מבחינתי, כטירונית, זו היתה היכרות ראשונה ומאירת עיניים עם יצירתו ועם עולמו. בעבור קוראים כמוני, שמתבוננים באמנות מודרנית אבל לא ממש רואים אותה, טוב עשתה הכותבת שכללה בפרק הראשון מכתב שכתב ההיסטוריון מרווין לוונטל ב-1926, ובו – על פני שישה עמודים – פרש את דעותיו על "משמעות היצירה האמנותית, על איכויותיה, ועל מה שהיא תובעת מן המתבונן בה". לא אצטט כאן את כל המכתב, כמובן, אסתפק באחת הפסקאות האחרונות, המסכמת את דבריו:

אל תאמר לי עכשו שאולי אני יודע משהו על אמנות, אבל אתה לעומת זאת יודע מה אתה אוהב. ראשית, יכול להיות שאתה לא יודע. שנית, עדיין אינך יודע (וגם אני לא) מה תאהב בעתיד. אם תפתח נכונות להיחשף לאמנות (לעתים תכופות ובפתיחות רגשית) ויש ביכולתך לשנות הרגלים, תגיע לנקודה שתתחיל לאהוב אמנות, כלומר לאהוב את רובין. כשתגיע לזמן הזה, על כל ההנאות הכרוכות בכך, תודה לרובין שאיפשר לך לגלות בתוכך חוש חדש, חוש ההתבוננות.

מצוידת בתובנותיו של לוונטל יצאתי למסע בתחנות חייו של הצייר, ומאחורי הקלעים של בית ראובן. מכיוון שאיני מצויה בעולם האמנות, הייתי מן הסתם מתקשה עם ספר שכולו התבוננות מודרכת בציורים, ולכן השילוב של תמונות עם אנקדוטות מעניינות התאים לי. תרמה להנאה מן הספר ההתלהבות המדבקת שבה נכתב.

כראוי לספר אמנות, "בד בבד" הוא ספר מושקע מבחינה עיצובית, ונעים מאוד לדפדוף.

מומלץ לאוהבי ראובן ולמבקשים להתוודע ליצירתו.

 

עם עובד

2016

שרלוטה / דויד פואנקינוס

שרלוטה

"שרלוטֶה" הוא סיפור חייה של הציירת שרלוטה סלומון, שנרצחה באושוויץ בחודש החמישי להריונה, כשהיתה בת עשרים ושש בלבד. שרלוטה היתה בת למשפחה יהודית, ילידת גרמניה, שחייה היו אפופי מסתורין מותה של אמה. האם, שסבלה מדכאון, בדומה לרבים מבני משפחתה – אחותה, אמה, דודה, בת דודה – התאבדה כששרלוטה היתה עדיין ילדה, ונסיבות מותה נשמרו בסוד מפני בתה. כשרונה יוצא הדופן של שרלוטה כציירת איפשר לה באורח יוצא דופן להתקבל ב-1935 לאקדמיה לאמנות בברלין, למרות יהדותה. לאחר ליל הבדולח שלחו אותה אביה ואמה החורגת, נגד רצונה, להציל את נפשה אצל סבה וסבתה בדרום צרפת. גם הגבר שאהבה בגרמניה, אלפרד וולפסון, לחץ עליה להמלט. ההורים עצמם הצליחו לעבור מאוחר יותר להולנד, ואלפרד עבר ללונדון. בצרפת סבלה שרלוטה טלטלות ונדודים, עד שהוסגרה – אולי בעקבות הלשנה – לידי הנאצים, יחד עם בעלה, שיכול היה להסתתר תחת ניירות אריים, אך בחר להצהיר על יהדותו כדי להנשא לה, וכדי לחבור אליה כשגורשה מצרפת. לפני שעזבה את הכפר בו גרה, הפקידה בידי הרופא המקומי את ציוריה באומרה: "אלה כל החיים שלי".

למה היא מתכוונת בדיוק?

אני נותנת לך יצירה שמספרת במלואו את סיפור חיי.

או: אני נותנת לך יצירה שהיא חשובה לא פחות מחיי.

ואולי: אלה כל חיי, כי חיי נגמרו.

יצירתה של שרלוטה, "חיים? או תיאטרון?" משלבת כשמונה מאות ציורים עם קטעי טקסט, הכתובים על דף שקוף שניתן להניחו על הציורים, ועם הנחיות האזנה למוסיקה. היצירה מספרת את סיפורה האישי ואת סיפור תקופתה. ניתן לראות את היצירה ולקרוא הסברים אודותיה באתר המוזיאון ההיסטורי היהודי.

תחילה לא היה סגנונו של הספר לרוחי. הספר כולו כתוב בשורות קצרות, המכילות משפטים קצרים וחלקי משפטים קטועים. כל שורה מסתיימת בנקודה, והקריאה כתוצאה מכך בלתי רציפה, נתקעת, ובאופן כללי די מעצבנת. גם ההסבר – המשכנע, יש להודות – של הסופר לא הקל עלי את הקריאה:

פעמים רבות כל כך ניסיתי לכתוב את הספר הזה.

אבל איך?

האם אני צריך להיות נוכח?

האם אהפוך את הסיפור שלה לרומן?

איזו צורה תלבש האובססיה שלי?

התחלתי, ניסיתי, ואחר כך נטשתי.

לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.

הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.

לא יכול להתקדם.

זאת היתה תחושה גופנית, מחנק.

הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום.

אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו.

אבל אז הגעתי לסוף הספר, וכשסגרתי אותו קלטתי בבת אחת שקראתי קינה לזכרה של אמנית מוכשרת, לזכרם של חיים שאבדו כך סתם, לכבודו של כשרון שנגדע באיבו. כל הסתיגויותי התפוגגו מול העצב העמוק על הבזבוז, על הסתמיות, על הקלות הנוראה של הרצח, שחלחל מבין השורות החנוקות.

Charlotte – David Foenkinos

כתר

2016 (2014)

תרגום מצרפתית: לי עברון-ועקנין