יצירת המופת / אנה אנקוויסט

שמו של הספר, "יצירת המופת", ניתן לו על שם ציור שצייר יוהאן סטנקאמר, אחת הדמויות המרכזיות בספר. הציור נחשף לראשונה בתערוכה רטרוספקטיבית שעורך לכבוד הצייר המוזיאון העירוני במקום מגוריו, וההווה של הספר מתרחש בשלושה הימים שלפני התערוכה. לאחר פתיחה איטית, שמאפשרת היכרות עם הדמויות הראשיות כפי שהן כיום, חוזרת העלילה שנים אחורה, ובהדרגה מעמיקה וחודרת אל שורשיהן, חושפת נדבך ועוד נדבך של מה שעיצב את אישיותן וקיבע את יחסי הגומלין ביניהן.

יוהאן הוא טיפוס של מצליחן, אגוצנטרי, רגיל להיות אהוב. אחיו הבכור אוסקר הוא ההופכי שלו, מגושם, אובססיבי לסדר, רווק מושבע, מתקשה ביצירת קשרים אנושיים. כמו יוהאן גם הוא עוסק באמנות, אך לא כיוצר, אלא כראש מחלקת שיקום ושימור במוזיאון הלאומי, שבינו ובין המוזיאון העירוני ניטשת יריבות עזה. לא במקרה ניצבים שני האחים במחנות יריבים: אמם אלמה, שבעלה נטש אותה כשהילדים היו צעירים מאוד, בחשה ובוחשת ביחסים ביניהם, מעדיפה בבירור את יוהאן הצעיר, אך תלויה לגמרי באוסקר. יוהאן גרוש מאלן, שחיתה בצלו ובצל בגידותיו עד שטרגדיה כיבתה בה כל רגש. חברתה ליסה היא פסיכואנליטיקאית, קשובה לאלן, מעורבת בחיי משפחת סטנקאמר ומשקיפה עליה מבחוץ.

הדמות הדומיננטית בספר היא דווקא זו שאינה נוכחת בו. צ'רלס, אביהם של אוסקר ושל יוהאן, צייר ונגן ויולה, עזב את הבית לטובת קריירה חדשה ביבשת אחרת, ומרגע שעזב ניתק כל קשר. אלמה, אם דומיננטית, לכאורה השתחררה ממנו כליל. ילדיו אינם זוכרים פרטים רבים מחייהם אתו, וקיומו אי-שם, או אי-קיומו, אינו מעסיק אותם ביומיום. בפועל, ככל שנוברים עמוק יותר, מתברר כי השבר של עזיבתו השפיע על כולם הרבה יותר מכפי שנדמה היה לאיש מהם.

אנה אנקוויסט בראה דמויות מורכבות, רבות פנים. אף אחת מהן אינה בדיוק מה שהיא נראית. כל אחת היא "כזאת, אבל…". יוהאן שטחי אך מעמיק, יהיר ואנוכי אך פגיע. אוסקר מרובע ושמרני אך מעורער. אלמה חזקה אך שברירית. אף דמות אינה מוגדרת בפני עצמה, אלא ניזונה ומתפתחת, או נהרסת, כתוצאה מיחסי גומלין עדינים וסבוכים עם הדמויות האחרות.

כמו ב"הסוד" וב"קונטרפונקט", ספרים מאוחרים יותר של אנה אנקוויסט, גם ב"יצירת המופת" יש למוסיקה נוכחות משמעותית. וכמו בספרים האחרים, משפחתיות ואובדן הם נושאים מרכזיים גם כאן, מעסיקים בדרכים שונות את כל הדמויות, ומניעים את העלילה.

הספר, כאמור, נפתח באיטיות, והוא הולך וצובר תאוצה ועוצמה. בשיאו של הקרשנדו לקראת סיומו של הספר, יצירת המופת של יוהאן תהפוך להיות הזרז לחשיפת הרגע המדויק שבו הכל השתבש.

"יצירת המופת" הוא ספר אנושי ומרגש, כתוב במיומנות ובכשרון (למרות היותו ספר ביכורים), נוסק לפסגות של אבחנות חדות, וצולל לתהומות של יאוש, מסוג הספרים שנותרים עם הקורא הרבה אחרי סיומם.

Het Meesterstuk – Anna Enquist

הספריה החדשה

2005 (1994)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית

"הציור האחרון של שרה דה ווס" מספר שלושה סיפורים הנקשרים זה לזה. בהולנד במאה ה-17 שרה דה ווס, אם שכולה ואשה נטושה, נאבקת לשרוד תחת עול החובות של המשפחה, ומתפרנסת בעיקר מציור. בשנות ה-50 של המאה ה-20 אלי שיפלי, אוסטרלית צעירה המתגוררת בניו-יורק ומתפרנסת משחזור ציורים, מעורבת בזיוף היצירה היחידה של שרה ששרדה, וכתוצאה מכך מעורבת בעקיפין בגניבת הציור המקורי ממרטי דה גרוט, אמריקאי יליד הולנד, שהציור עובר במשפחתו כבר כמה דורות. בשנת 2000 בסידני שבאוסטרליה אלי שיפלי המבוגרת אוצרת תערוכת ציירות הולנדיות בגלריה של ניו סאות' ויילס, ונחרדת לגלות שגם המקור וגם הזיוף של ציורה של שרה נתרמו לתערוכה, אחד מהם מובא באופן אישי על ידי מרטי, המודע למעורבותה בזיוף.

אני אוהבת ספרים על אמנים בעלי תשוקה לאומנותם. אני אוהבת ספרים המבוססים על עובדות היסטוריות. בספר הזה יש משני אלה, בתוספת מעט מתח. הבעיה היא שהוא נחמד בלבד. על אף מרכיביו המבטיחים, זהו ספר שטחי למדי, המציג דמויות בלתי משכנעות, וסיפורים שלמרות שילובם באמנות ובתקופה מסקרנת הם די שגרתיים. הסופר מצטיין בתיאור פרטים באופן המעמיד בפני הקורא תמונות חיות, אך התמונות הנפרדות אינן נקשרות יחדיו לסיפור מושך. יוצאי דופן הם הפרקים האחרונים, שבהם הסופר מוכיח יכולת התבוננות אל נפשם של גיבוריו, והבחירות שלו לסיום הסיפורים הנפרדים ולשילובם יחד טובות בעיני.

הספר שזור בפרטים טכניים אודות תהליך היצירה ואודות מלאכת שחזור תמונות וזיהוי זיופים. נהניתי לקרוא אותם.

בשורה התחתונה: ספר נחמד לסוגו.

The Last Painting of Sara de Vos – Dominic Smith

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

הפרוטה והירח / סומרסט מוהם

צ'רלס סטריקלנד, סוכן בורסה אנגלי כבן ארבעים, עזב את אשתו ואת שני ילדיו כדי להתמסר לציור. המספר יצא לפריז בשליחות אשתו של סטריקלנד, כדי לנסות להחזיר אותו אל משפחתו, אך נתקל באדישות מוחלטת. נסיון לעורר רחמים על האשה שנותרה בלא מפרנס נענה בהצעה שזו תפרנס את עצמה אחרי שנים שפרנס אותה, וזאת בעידן שבו אשה שמשה קישוט לבעלה, ועבודה נחשבה פחיתות כבוד. פניה אל רגשות האבהות נענתה בהצהרה שאהב את ילדיו כשהיו קטנים, אך לא כמתבגרים. שום דבר בעברו המהוגן של סטריקלנד לא ניבא את המהפך שהוא עתיד לעבור, אך דומה שבתוך רגע הפך מאיש משפחה שמרני ומשעמם לבועט במוסכמות. הוא הפנה עורף לכסף ולנוחות שהוא מביא אתו, התנהל כקבצן רעב, ועסק בעבודות מזדמנות כדי לממן רכישת בדים וצבעים. הדחיה המוחלטת שלה זכו עבודותיו היתה חשובה בעיניו כקליפת השום. כשהמעבר לצרפת לא ענה על צרכיו האמנותיים, הרחיק אל איי הדרום, וקבע את משכנו בטהיטי, כאן נבע מעיין יצירתו ולא יבש עד מותו.

דמותו של צ'רלס סטריקלנד מבוססת במידה רבה על זו של פול גוגן, הצייר הפוסט-אימפרסיוניסט. הפרטים הביוגרפים דומים באופן חלקי, אך המשנה האמנותית זהה. מוהם מתאר יפה את ההתמסרות המוחלטת לאמנות, את הדיבוק שהשתלט על גיבורו, ואת אסכולת הציור שברא.

סיפורו של סטריקלנד, המעניין לכשעצמו, משמש את הסופר כרקע לתיאור החברה בת זמנו ומוסכמותיה. את מלאכת הסיפור הפקיד בידיו של סופר צעיר, בן עשרים ושלוש עם פתיחת הספר, העושה את צעדיו הראשונים בעולם הספרות. המספר מסתופף בחברתם של אמנים בסלונים ספרותיים, ומתייחס אל הידועים והמבוגרים ממנו בהערצה, שלא נעדר ממנה היבט ביקורתי:

אני זוכר שחשבתי את שיחתם למבריקה, והייתי מקשיב בהשתאות להומור העוקצני שבו היו קורעים לגזרים סופר-עמית ברגע שהפנה את גבו. האמן נהנה מיתרון זה לעומת שאר הבריות, שידידיו מספקים לו חומר לסאטירה לא רק בחזותם ובאופיים, אלא גם ביצירתם.

על התיחסות הציבור ליצירתו של סטריקלנד, שנים אחרי מותו, הוא אומר בציניות, שהיא נובעת בין השאר מן התדמית המרושעת שדבקה בו. כשבנו כתב ספר, ובו האיר את אביו באור חיובי, ירדו מחירי הציורים… ויותר משהקהל דבק באמנות, הוא דבק במיתוס:

הנטיה למיתוס טבועה בגזע האנושי […]. זוהי התרסתה של הרומנטיקה נגד בינוניות החיים.

אחד ההיבטים המעניינים בספר הוא הדמיון שבין המספר לסטריקלנד, דמיון שהמספר עיוור לו. בעוד סטריקלנד מתואר כאדם מתועב, אדיש בצורה קיצונית לרגשות זולתו, המספר מעיד על עצמו באמרות אגב שהוא מאבד סבלנות נוכח סבל זולתו. אחת הדמויות הנוגעות ללב בספר היא של צייר הולנדי, שהיה הראשון שזיהה את גאונותו של סטריקלנד, והמשיך להעריץ אותו גם כשזה קטל את ציוריו, השתלט על הסטודיו שלו, וגזל את אשתו. המספר, מצדו, אמנם תומך בהולנדי האומלל, אך בכתיבתו הוא מתייחס אליו בזלזול, וכשעייף ממנו הוא מנסה להמנע מחברתו. גם ביחסם השוביניסטי אל הנשים המספר וסטריקלנד דומים. המספר אמנם מתבטא באופן עדין יחסית – "חשתי בושה כלשהי לנגוע בענינים שלא היו עסקי. לא הכרתי אז את חטאה המועד של האשה, את להיטותה לדון בעניניה הפרטיים עם כל מי שמוכן להטות אוזן" – אך אינו מביע כל הסתיגות מאמירותיו הבוטות של סטריקלנד –  "מובן שזוהי אחת האשליות האבסורדיות של הנצרות, שיש להן נשמות". כאמור, המספר עיוור לקווי האופי המשותפים לו ולצייר, אך הוא מודע לחוסר רגישותו, ומייחס אותה למקצועו:

עד אשר מכוח ההרגל מתקהה הרגישות, יש משהו המטריד את הסופר באותו דחף טבעי המביא אותו להתעניין במוזרויות של הטבע האנושי התעניינות כה מכלה, שהחוש המוסרי שלו עומד חסר-אונים כנגדה […]. הכנות מאלצת אותו להודות שמורת-הרוח שהוא חש כלפי מעשים מסוימים חריפה הרבה פחות מן הסקרנות שמעוררות בו הסיבות למעשים אלה […]. בהלבישו עור וגידים על הדמות שבדה מדמיונו הריהו מקים לתחיה אותו חלק הטמון בו עצמו שלא מצא לו כל אמצעי ביטוי אחר […]. הסופר מעונין יותר לדעת מאשר לשפוט.

לאורך כל הספר סימנתי לעצמי משפטים רבים הראויים לציטוט, אבחנות מעניינות על האופי האנושי, והתבטאויות שנונות במגוון נושאים, אך תקצר היריעה לצטטם כאן.

שמו של הספר אינו מוסבר בתוך הטקסט. הסופר התייחס אליו במועד מאוחר יותר כשאמר כי מי שמחפש פרוטה על הקרקע מחמיץ את הירח. סטריקלנד נשא מבטו אל היופי, והפנה עורפו באופן מוחלט אל הרכוש.

בשורה התחתונה: ספר שנון, המשלב התבוננות אל החברה עם להט היצירה. מומלץ.

 

The Moon and Sixpence – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1986 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן שלם

בד בבד / כרמלה רובין

כותרת משנה: בין ציורים לאנשים

ראובן רובין (1893 – 1974) היה אחד מגדולי ציירי ישראל. הספר "בד בבד" נכתב על ידי כלתו, כרמלה רובין, המשמשת כאוצרת בית ראובן מאז הקמתו ב-1983. עשרים ושמונה פרקי הספר מציגים את ציוריו של ראובן, ציור או שניים לפרק, ומספרים סיפורים הכרוכים באותם ציורים, או במילותיה של הכותבת בפתח דבר: "מצאתי את עצמי "רוקמת" עלילות בשולי הציורים ובין חומרי הארכיון, ואלו הלכו ותפחו ונשתמרו בזכרוני עם השנים". הסיפורים אינם בהכרח נוגעים לתהליך היצירה עצמו – לפעמים הם מספרים על גלגוליו של ציור שאבד ונמצא, לפעמים על תערוכה שבה הוצג הציור – אבל כוללים תמיד מספר מלים על ההתבוננות בתמונה.

אוהבי ראובן ומעריצי ציוריו ימצאו ענין ב"צידו האחר של הקנבס", כמובטח על הכריכה. מבחינתי, כטירונית, זו היתה היכרות ראשונה ומאירת עיניים עם יצירתו ועם עולמו. בעבור קוראים כמוני, שמתבוננים באמנות מודרנית אבל לא ממש רואים אותה, טוב עשתה הכותבת שכללה בפרק הראשון מכתב שכתב ההיסטוריון מרווין לוונטל ב-1926, ובו – על פני שישה עמודים – פרש את דעותיו על "משמעות היצירה האמנותית, על איכויותיה, ועל מה שהיא תובעת מן המתבונן בה". לא אצטט כאן את כל המכתב, כמובן, אסתפק באחת הפסקאות האחרונות, המסכמת את דבריו:

אל תאמר לי עכשו שאולי אני יודע משהו על אמנות, אבל אתה לעומת זאת יודע מה אתה אוהב. ראשית, יכול להיות שאתה לא יודע. שנית, עדיין אינך יודע (וגם אני לא) מה תאהב בעתיד. אם תפתח נכונות להיחשף לאמנות (לעתים תכופות ובפתיחות רגשית) ויש ביכולתך לשנות הרגלים, תגיע לנקודה שתתחיל לאהוב אמנות, כלומר לאהוב את רובין. כשתגיע לזמן הזה, על כל ההנאות הכרוכות בכך, תודה לרובין שאיפשר לך לגלות בתוכך חוש חדש, חוש ההתבוננות.

מצוידת בתובנותיו של לוונטל יצאתי למסע בתחנות חייו של הצייר, ומאחורי הקלעים של בית ראובן. מכיוון שאיני מצויה בעולם האמנות, הייתי מן הסתם מתקשה עם ספר שכולו התבוננות מודרכת בציורים, ולכן השילוב של תמונות עם אנקדוטות מעניינות התאים לי. תרמה להנאה מן הספר ההתלהבות המדבקת שבה נכתב.

כראוי לספר אמנות, "בד בבד" הוא ספר מושקע מבחינה עיצובית, ונעים מאוד לדפדוף.

מומלץ לאוהבי ראובן ולמבקשים להתוודע ליצירתו.

 

עם עובד

2016

שרלוטה / דויד פואנקינוס

"שרלוטֶה" הוא סיפור חייה של הציירת שרלוטה סלומון, שנרצחה באושוויץ בחודש החמישי להריונה, כשהיתה בת עשרים ושש בלבד. שרלוטה היתה בת למשפחה יהודית, ילידת גרמניה, שחייה היו אפופי מסתורין מותה של אמה. האם, שסבלה מדכאון, בדומה לרבים מבני משפחתה – אחותה, אמה, דודה, בת דודה – התאבדה כששרלוטה היתה עדיין ילדה, ונסיבות מותה נשמרו בסוד מפני בתה. כשרונה יוצא הדופן של שרלוטה כציירת איפשר לה באורח יוצא דופן להתקבל ב-1935 לאקדמיה לאמנות בברלין, למרות יהדותה. לאחר ליל הבדולח שלחו אותה אביה ואמה החורגת, נגד רצונה, להציל את נפשה אצל סבה וסבתה בדרום צרפת. גם הגבר שאהבה בגרמניה, אלפרד וולפסון, לחץ עליה להמלט. ההורים עצמם הצליחו לעבור מאוחר יותר להולנד, ואלפרד עבר ללונדון. בצרפת סבלה שרלוטה טלטלות ונדודים, עד שהוסגרה – אולי בעקבות הלשנה – לידי הנאצים, יחד עם בעלה, שיכול היה להסתתר תחת ניירות אריים, אך בחר להצהיר על יהדותו כדי להנשא לה, וכדי לחבור אליה כשגורשה מצרפת. לפני שעזבה את הכפר בו גרה, הפקידה בידי הרופא המקומי את ציוריה באומרה: "אלה כל החיים שלי".

למה היא מתכוונת בדיוק?

אני נותנת לך יצירה שמספרת במלואו את סיפור חיי.

או: אני נותנת לך יצירה שהיא חשובה לא פחות מחיי.

ואולי: אלה כל חיי, כי חיי נגמרו.

יצירתה של שרלוטה, "חיים? או תיאטרון?" משלבת כשמונה מאות ציורים עם קטעי טקסט, הכתובים על דף שקוף שניתן להניחו על הציורים, ועם הנחיות האזנה למוסיקה. היצירה מספרת את סיפורה האישי ואת סיפור תקופתה. ניתן לראות את היצירה ולקרוא הסברים אודותיה באתר המוזיאון ההיסטורי היהודי.

תחילה לא היה סגנונו של הספר לרוחי. הספר כולו כתוב בשורות קצרות, המכילות משפטים קצרים וחלקי משפטים קטועים. כל שורה מסתיימת בנקודה, והקריאה כתוצאה מכך בלתי רציפה, נתקעת, ובאופן כללי די מעצבנת. גם ההסבר – המשכנע, יש להודות – של הסופר לא הקל עלי את הקריאה:

פעמים רבות כל כך ניסיתי לכתוב את הספר הזה.

אבל איך?

האם אני צריך להיות נוכח?

האם אהפוך את הסיפור שלה לרומן?

איזו צורה תלבש האובססיה שלי?

התחלתי, ניסיתי, ואחר כך נטשתי.

לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.

הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.

לא יכול להתקדם.

זאת היתה תחושה גופנית, מחנק.

הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום.

אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו.

אבל אז הגעתי לסוף הספר, וכשסגרתי אותו קלטתי בבת אחת שקראתי קינה לזכרה של אמנית מוכשרת, לזכרם של חיים שאבדו כך סתם, לכבודו של כשרון שנגדע באיבו. כל הסתיגויותי התפוגגו מול העצב העמוק על הבזבוז, על הסתמיות, על הקלות הנוראה של הרצח, שחלחל מבין השורות החנוקות.

Charlotte – David Foenkinos

כתר

2016 (2014)

תרגום מצרפתית: לי עברון-ועקנין

הצופן הנוצרי באמנות / אפי זיו

אינספור יצירות אמנות נוצרו בהשראת סיפורי הנצרות. היצירות מושפעות הן מן הארועים המתוארים בברית הישנה ובברית החדשה, והן מן הדמויות הרבות שכיכבו בהיסטוריה הנוצרית (והיהודית) לאורך שנים, החל באדם וחוה, עבור בישו והשליחים דרך המרטירים ועד הקדושים. ספר זה עוסק בציורים ובפסלים, ומציג לקורא בצורה מובנית ומובנת את הדמויות, את הסצנות בהן הן משתתפים, ואת סימני הזיהוי היחודיים לכל אחת מהן. המטרה היא להעמיק את ההנאה מן היצירות באמצעות הבנתן, ולא להסתפק בהנאה אסתטית בלבד. לדברי הסופר, ד"ר אפי זיו, זה אינו ספר על הדת הנוצרית, אך, כמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה מבלי להתייחס לעקרונות הדת ולהיסטוריה שלה, שכן לכל אלה יש יצוג אמנותי. אז גם אם לא סיימתי את הספר כמומחית לנצרות – ולא היתה לי יומרה שכזו מלכתחילה – בהחלט הועשרתי בידע.

כל פרק בספר עוסק בנושא מוגדר. חלקם עוסקים בחייה של דמות מרכזית אחת – מריה, ישו, יוחנן המטביל ומריה מגדלנה, אחרים בקבוצות של דמויות – דמויות מהתנ"ך, השליחים והאוונגליסטים, מרטירים, קדושים ונזירים, והפרק האחרון במושגים. בספר מאות תמונות של ציורים ושל פסלים, המייצגים את הסצנות ואת סימני הזיהוי המוסברים בטקסט.

נהניתי מאוד מהפרקים העוסקים בדמויות בודדות. למרות שהכתיבה דידקטית ובעלת מבנה קבוע – ארוע => סצנה => סימני זיהוי – הפרקים האלה מאורגנים באופן כרונולוגי, מהלידה עד המוות, וקראתי אותם כמעט כמו סיפור.

פחות נהניתי מן הפרקים העוסקים בקבוצות של דמויות. בפתח הספר נכתב: מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים [סימני זיהוי] נכתבו ויצאו לאור, אך יחודו של ספר זה בהצגתם ובהכרתם לציבור הרחב. למרות זאת, הדמויות בפרקים האלה מוצגות על פי סדר אלפביתי, מה שמשווה להם אופי של לקסיקון. לטעמי, היה עדיף לשמור גם כאן על רצף כרונולוגי, שהיה מאפשר זרימה של הקריאה לטובת הציבור הרחב. מעניין היה לקרוא על השליחים על פי סדר הצטרפותם אל ישו. מעניין היה לעקוב אחרי דמויות התנ"ך על פי סדר הופען במקור. כדי לאתר כל אחת מהדמויות בקלות אפשר להעזר במפתח השמות בסוף הספר, והארגון האלפביתי מיותר ופוגם.

הידע האישי שלי בנצרות נובע ממידע אקראי שליקטתי בשל הסקרנות שעוררה בי המוסיקה הדתית (בעיקר המוסיקה של באך), ומכמה ספרי פרוזה שקראתי, רובם ביקורתיים. הספר העשיר אותי בידע רב נוסף, ועשה לי סדר במונחים שחשבתי שאני מבינה. למרות הביקורת שלי על המבנה של הפרק על התנ"ך, היה מרתק לקרוא על ארועי הברית הישנה ודמויותיה בראי הברית החדשה. לא ידעתי שאל ארועים אלה הנצרות מתיחסת כהטרמה לארועי הנצרות: כך, לדוגמא, המטה הפורח של אהרן הוא הטרמה למטהו הפורח של יוסף (שנבחר בזכות הסימן הזה להיות בעלה של מריה), הצלתו של משה על ידי בת פרעה היא הטרמה להצלתו של ישו מטבח העוללים בבית-לחם, ובספר דוגמאות רבות ומעניינות נוספות. בפרקים אחרים נהניתי ללמוד עובדות הקשורות למוסיקה שאני אוהבת, כמו מקורו של המגניפיקנט בתפילת ההודיה שנשאה מריה ההרה עם ישו בפגישתה עם אלישבע ההרה עם יוחנן.

על הפרק של המרטירים דילגתי, שלא באשמתו. אחרי שקראתי את הפרקים על הגיהינום ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", וקלטתי באימה את עומק הסאדיזם החולני שבא לידי ביטוי בתיאור היסורים, אני מעדיפה להמנע מחוויה חוזרת (גם את הפרק הרלוונטי ב"הבשורה על פי ישו" קראתי בדילוגים). אם יזדמן לי להתעניין בדמות מסוימת בהקשר זה, אדע היכן לחפש אותה.

הספר מושקע ומוקפד, והוא חגיגה לעיניים לצד היותו חוויה לימודית. לעיצוב המרשים אחראים אמרי זרטל ואורית רובינשטיין.

על הכריכה: The Virgin in Prayer – Giovanni Battista Salvi (1640-50)

כנרת זמורה ביתן

2015

קוראים תמונה / רפאל סוסלר

כותרת משנה: התבוננות מודרכת ביצירות ובנושאים באמנות

אפשר ליהנות מתמונה הנאה חזותית – להתרשם מהצבעים, מהקומפוזיציה, מהדיוק, מאפקטים של אור וצל, ועוד. ואפשר להעמיק את ההנאה על ידי "קריאת התמונה" – הבנת הנושא, הכרת הרקע ההיסטורי, מודעות להקשר החברתי, ועוד כיוצא באלה. רפאל סוסלר מציע בספרו את החוויה המשודרגת, ובוחר להוביל את הקורא והמתבונן דרך נושא התמונה כמוטיב מוביל, תוך התיחסות למוטיבים נוספים. התמונה אולי לא תהפוך להיות יפה יותר בעקבות "קריאתה", אבל היא לבטח תהפוך מעניינת ומרגשת יותר.

הכותב בחר להתמקד בחמישה נושאים – דת, מיתולוגיה, היסטוריה, דיוקן, נוף. לכל נושא מוקדש פרק משלו, אם כי מטבע הדברים ההפרדה אינה מוחלטת. נושא דתי, לדוגמא, יכול להיות מוצג על רקע נוף, וכו`. הכותב אינו מתעלם מכך, אך החלוקה לנושאים נועדה למקד את הניתוח. כל נושא מתקדם כרונולוגית על ציר הזמן, כשניתוח כל תמונה מתייחס להקשרים הרלוונטים לה. כך, לדוגמא, הפרק ההיסטורי נפתח עם שטיח באיה, שנרקם בימי הביניים בשנים 1070 עד 1077, ומסתיים עם "גרניקה" של פיקאסו. הספר מציג ומנתח 107 תמונות, וברור כי מסגרת של ספר אינה מספיקה כדי להעמיק בכל אחת מהן. אבל לקורא כמוני, שאינו חוקר אמנות, ניתן כאן מתאבן מפתה להוסיף ולחפש מידע על תמונות נבחרות, והספר לכשעצמו, גם אם לא יגרור קריאה נוספת, הוא מעניין וברור ומהנה.

למרות, או אולי בגלל, שמדובר בהוצאה עצמית, הספר מושקע מאוד מבחינת ההפקה. כל הדפים הם דפי כרומו מבריקים, הפונטים גדולים, השורות מרווחות. תענוג לדפדף בו (חבל שההגהה לא היתה מוקפדת בהתאם, ופה ושם נפלו שגיאות כתיב). הייתי מעדיפה שתחת כל תמונה יופיע שמה ושם הצייר, כדי שלא יהיה צורך לחפש אזכורים בטקסט או ברשימה בסוף הספר, אבל מכיוון שהתמונות מוצגות בסמוך לטקסט המנתח אותן, זו הפרעה שולית. השילוב של תוכן מעניין עם הפקה נאה יצר חווית קריאה מענגת.

בשורה התחתונה: ספר מרחיב דעת שהוא גם חוויה לעינים.

הוצאה עצמית

2009

איך לצייר איש מת / שרה הול

הספר מוגדר כרומן, אך הוא מורכב למעשה מארבעה סיפורים שיכלו להיות מסופרים בנפרד, ולא מצאתי שום הצדקה לספר אותם לסירוגין. אמנם יש נקודות השקה בין הארבעה, ואמנם כולם עוסקים באמנות, אבל במקום לספר סיפורים קוהרנטים, נוצר מיש-מש של סיפורים קטועים, שהקטיעה לא עושה להם טוב.

"משבר הראי", שעלילתו מתרחשת בהווה, הוא סיפורה של סוזן, ציירת וצלמת, שאיבדה את אחיה התאום בתאונת דרכים. הסיפור מסופר בגוף שני, כאילו מספר חיצוני מתאר לסוזן מה עובר עליה. אני מניחה שהבחירה בסגנון הזה נועדה להדגיש את הנתק שסוזן חשה לגבי עצמה, אבל לא הרגשתי נוח עם הבחירה הזו. היא מלאכותית מדי לטעמי, ולא עובדת לאורך זמן. אהבתי בסיפור הזה את תיאור היחסים הקרובים בין האח והאחות, וגם תיאורי תחושת האובדן עוצמתיים.

"מתורגם מתוך יומני הבקבוק" מסופר בגוף ראשון מפיו של צייר איטלקי לקראת סוף חייו בשנות ה-60 של המאה ה-20. דמותו הבדויה מבוססת על צייר אמיתי, ג`ורג`ו מורנדי (1964-1890), והציור שעל כריכת הספר הוא פרי מכחולו. בין השאר ג`ורג`ו מספר על מכתבים שקיבל בעבר מבחור בשם פיטר. בהמשך מתברר שפיטר הוא אביה של סוזן מן הסיפור הקודם. הסיפור הזה שזור באזכורים אמנותיים ובאזכורים פוליטיים-איטלקים, אבל הם פזורים כאילו באקראי, ואינם מספיק מעמיקים לדעתי. הוא מספר גם על אשתו היהודיה שהועלמה במלחמת העולם, אבל גם האפיזודה הזו שטחית למדי. לעומת זאת אהבתי את תיאורי החיים לבד לקראת הקץ.

"החזיון השמימי של אנט טמברוני" הוא סיפורה של ילדה איטלקיה שהתעוורה בגיל צעיר. קודם לכן הספיקה לקבל מספר שיעורים ברישום ובציור מן הצייר שבסיפור הקודם. זהו, לטעמי, הסיפור המוצלח מבין הארבעה. הוא מסופר בגוף שלישי, ומצליח לשלב היטב את המבט החיצוני של מספר יודע-כל עם המבט הפנימי של העיוורת. כמו בסיפורים האחרים, גם כאן נזרקים במהלך העלילה שברי סיפורים מן העבר שנותרים בלתי ברורים – במקרה הזה הערפל אופף את מותו של אביה. מאוד אהבתי את היכולת לתאר את החיים בתוך העיוורון.

"השוטה על הגבעה", גם הוא בגוף שלישי, הוא סיפורו של פיטר, אביה של סוזן, זה שכתב את המכתבים לג`ורג`ו. פיטר הוא צייר בוהמיין מצליח בן חמישים פלוס, שמרבה לצייר את נופיה הכפריים של סקוטלנד. הסיפור מתרחש ברובו זמן מה לפני מותו של הבן. במרכז הסיפור עומד לילה אחד שבו רגלו של פיטר נלכדת בין סלעים, והוא נותר תקוע. גם בסיפור הזה, כמו בקודם, יש שילוב מוצלח של נקודת הראות של המספר הצופה מן הצד עם תיאור מחשבותיו ותחושותיו של פיטר עצמו.

תוך כדי קריאה לא אהבתי את הספר. כאמור, הטכניקה של שילוב הסיפורים השונים מזיקה לו. לא הספקתי להשאב לתוך עלילה אחת, וכבר באה אחרת ודרשה תשומת לב, והצורך להכנס בכל פעם מחדש לתוך סיפור היה מייגע. אני נוטה לחשוב שהמאמץ לשלב בין הסיפורים בא על חשבון הנפח של העלילות הנפרדות, וכתוצאה מכך לפחות באחד מהם ("מתורגם מתוך יומני הבקבוק") יש תחושה של חפיפיות. גם "משבר הראי" לוקה בכך במידה מסוימת. שני הסיפורים האחרונים (החזיון והשוטה) טובים משני האחרים, ולדעתי הסיבה לכך היא המעבר לגוף שלישי, שמקנה לסופרת חופש גדול יותר לתאר רגשות ותובנות. ועדיין, גם שני אלה מתמסמסים איכשהו משום שהם נקטעים שוב ושוב לטובת סיפורים אחרים.

הטקסט שעל הכריכה קובע כי הספר "עוסק באופן מבריק ונועז באמנות ובמקומה בחיינו, ומפגין הבנה מעמיקה בשגיונות האמנים הגדולים, כמו גם בנצחונות יצירתיים צנועים יותר", וזו למעשה היתה הסיבה שביקשתי לקרוא אותו. אני אוהבת לקרוא על עבודתם של אמנים המסורים ליצירתם ("מיכלאנג`לו ותקרת האפיפיור", "התאווה לחיים", "היצירה", אם להזכיר כמה דוגמאות בולטות). לצערי אני לא יכולה להסכים עם הקביעה הזו, ומבחינה זו הספר הוא אכזבה. יחד עם זאת, כאמור, יש בו כמה אלמנטים יפים, ואם שיטת הסיפורים המסופרים במקביל לא מפריעה לכם, אולי תוכלו למצוא בו ענין ויופי.

How to Paint a Dead Man – Sarah Hall

הוצאת מחברות לספרות

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

משפט פריס / רוס קינג

"משפט פריס" הוא ספר דוקומנטרי-סיפורי, שעלילתו מתרחשת בפריס בין השנים 1863 ו-1874. רוס קינג, הסטוריון של האמנות, מתמקד בעשור משמעותי בתולדות הציור. ב-1863 הוצגה לראשונה תמונתו של מאנה, שכונה בזמנו "אבי האימפריוניזם",  "ארוחת בוקר על הדשא", וב-1874 נערכה לראשונה תערוכה של הציירים המובילים בזרם זה.

קינג מציג זה מול זה שני ציירים גדולים השונים איש מרעהו לחלוטין. מצד אחד ארנסט מסוניה, צייר קלאסי, מדקדק בפרטים עד לרמת הורידים ברגליו של סוס ברקע תמונת קרב, משקיע שנים בכל ציור, ומתרכז בתמונות המספרות סיפור (לדוגמא "הקרב על פריס"). מצד שני אדואר מאנה, מורח צבע במריחות גסות, ומתרכז בתיאור התרשמויות רגעיות (ומכאן הכינוי "אימפרסיוניסט", שהומצא תחילה ככינוי גנאי ע"י עתונאי מבקר אמנות, ואומץ כשמו של הסגנון). מסוניה היה יקיר ה"סלון" הרשמי של פריס, היה הצייר המעוטר ביותר בדורו, וציוריו נמכרו במחיר מאות אלפי פרנקים. מאנה נאבק על הכרה בסגנונו, נדחה פעמים רבות ע"י ועדות השיפוט של ה"סלון", הוקע ע"י מבקרי האמנות, ולקח שנים עד שהצליח למכור ציורים  במחיר שנחשב מכובד, קרי כמה אלפים בודדים של פרנקים.

הספר אינו מצטמצם לתחום הציור בלבד. הוא מתאר תהליכים פוליטיים וחברתיים באירופה, ובעיקר בצרפת, וניכר כי קינג ערך תחקיר מקיף ומרשים לקראת כתיבת הספר.

אני זוכרת את קינג לטובה מן הספר "מיכלאנג`לו ותקרת האפיפיור", ו"משפט פריס" בהחלט עומד באותם סטנדרטים גבוהים.

The Judgment of Paris: The Revolutionary Decade That Gave the World Impressionism – Ross King

הוצאת דביר

2010

תרגום מאנגלית: יותם פלדמן ונעמי כרמל

הארנבת עם עיני הענבר / אדמונד דה ואל

אדמונד דה ואל הוא אמן קרמיקה ופורצלן מוערך. הוא גם נצר למשפחת בנקאים יהודית, משפחת אפרוסי (Ephrussi). לאחר שירש מדוד-רבא אוסף של 264 פסלונים מיניאטורים יפניים (נצקה), התעוררה סקרנותו לגבי ההיסטוריה של האוסף, והוא יצא למסע בעקבותיו, מסע אמנותי שהפך למסע משפחתי-היסטורי. הוא תכנן להקדיש להרפתקה כחודשיים, אבל גילה עולם שריתק אותו אליו חודשים רבים.

תחילתו של האוסף בגל היפני ששטף את עולם האמנות הצרפתי בשנות ה-70 של המאה ה-19. שארל אפרוסי, איש עסקים ופטרונם של אמנים, רכש את המיניאטורות, ושיכן אותן בארמונו הפריסאי. הפרק הצרפתי בסיפור אינו מסתפק בפרט הזה. חיש מהר הוא הופך לתיאור מפורט של חיי התרבות והאמנות באותה תקופה. לרגע תהיתי (קצת בקוצר רוח, יש להודות) "רגע, איפה הנצקה בסיפור הזה?", אבל מצאתי את עצמי שוקעת מוקסמת בתיאורים המפורטים, משתעשעת פה ושם, ומאוד סקרנית.

סיפור לדוגמא, להנאתכם: מאנה צייר צרור אספרגוסים, וביקש תמורת הציור 700 פרנק. שארל אפרוסי רכש את הציור, ושלח לצייר 1,000 פרנק. מאנה מיהר לצייר גבעול אספרגוס בודד, שלח גם את הציור הנוסף אל אפרוסי, ובפתק שצירף כתב שהגבעול הזה נשמט מן הצרור המקורי.

שארל אפרוסי, אגב, היה ההשראה לדמותו של סוואן ביצירתו של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד".

הסיפור הענוג הזה מקבל תפנית מכוערת עם פרשת דרייפוס. פה עובר הספר מעין גלגול נוסף – מן ההיסטוריה של האמנות להיסטוריה של האנשים. הגלגול הזה לא פוגם בכלל בהנאה מן הספר – הן כמסע פרטי בעקבות אוסף יפני, הן כספר על אמנות בכלל, והן כספר היסטוריה כללית ופרטית, הוא מרתק.

הפרק הפריסאי של האוסף מסתיים כשהוא נשלח כמתנת חתונה לויקטור פון אפרוסי בוינה.

בוינה משוכן האוסף בחדר ההלבשה של אם המשפחה, והוא משמש בעיקר משחק לילדים. אחת מהם היא אליזבת, סבתו של הסופר. דה ואל מיטיב לתאר את חייהם של היהודים בוינה לפני מלחמת העולם השניה, והופך רגשני וכואב כשהוא מתאר את חייהם אחרי האנשלוס. ילדיו של ויקטור עזבו את וינה עוד לפני התקופה הנאצית, וויקטור ואשתו הצליחו בקושי לצאת מאוסטריה לצ`כוסלובקיה. אשתו של ויקטור לא הצליחה לעמוד בכאב הניתוק מחייה והתאבדה. אליזבת הצליחה להביא את ויקטור אליה לאנגליה.

מה קרה לאוסף אחרי שהנאצים השתלטו על הארמון הוינאי של המשפחה? בפרק מרגש במיוחד (אודה ולא אבוש, דמעות זלגו מעיני) מחזירה משרתת המשפחה את האוסף בשלמותו לידיה של אליזבת, לאחר שבמשך כל שנות המלחמה הטמינה אותו במזרון עליו ישנה. זה כל מה שנותר מעושרה האגדי של המשפחה.

אחיה של אליזבת, איגי, קיבל משרה ביפן כשעדיין היתה כבושה בידי האמריקאים. על פי החלטת המשפחה הוא לקח את האוסף אתו. הנצקה שבו הביתה. לאחר מותם של איגי ושל בן זוגו היפני, אדמונד דה ואל ירש את האוסף, והוא שוכן כעת בביתו באנגליה.

על כריכת הספר נכתב "אתם אוחזים בידיכם יצירת מופת". אני לא מחבבת הצהרות כאלה, בטח לא כסוג של פרסומת על הספר עצמו. עם זאת, אחרי שסיימתי לקרוא אותו אני שמחה להוסיף מילות התפעלות משלי. זהו ספר איטי ומענג, מרתק לכל אורכו ובכל היבטיו. אני ממליצה לא להחמיץ אותו.

The Hare with Amber Eyes: A Hidden Inheritance – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2012

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר