יצירתו הגדולה של אונורה דה בלזק, "הקומדיה האנושית", שנועדה לתאר תיאור מלא ומקיף את החברה הצרפתית במאה התשע-עשרה, כללה שבעים וארבעה רומנים, נוסף ליצירות ספרותיות אחרות. שני הספרים האחרונים שכתב בלזק לפני מותו, כחלק מן הסדרה "תמונות מהחיים הפריזאיים", הוכתרו יחדיו בכותרת "הקרובים העניים" – "הדודנית בט" ו"הדודן פּונס".
פונס הוא מוסיקאי מצליח לשעבר, שבעת התקופה המתוארת בספר משמש כמנצח בתיאטרון. פונס הוא רווק מזדקן, בתול, איש תמים, כעור מראה, שמרבית מעייניו נתונים לאוסף היצירות שצבר בשקדנות, ביניהן תמונות של טובי הציירים. פונס אינו נושא עיניו לרווחים, והאוסף שבנה מיועד לעיניו בלבד ולהנאתו האסטטית. מגרעתו היחידה היא גרגרנותו, הגורמת לו להפוך לטפיל על שולחנם של קרובים רחוקים, עד שהם מואסים בו, ומעליבים אותו במידה כזו שהוא מחליט להפסיק לבקר אותם. דעתם עליו תשתנה כשיתברר להם שהאיש הצנוע והדל הזה מחזיק באוסף השווה מאות אלפי פרנקים.
פריז של בלזק היא מעין סדום, עיר שטופת חומרנות ותאוות בצע, עיר שמערכת המשפט שלה נועדה לעשוק את החלשים, עיר של יד רוחצת יד ושל אדם לאדם זאב. הבורגנות צבועה, מתחסדת, עסוקה בחישובי כדאיות אנוכיים. הפרולטריון שקוע עד צוואר בעוני מנוול ללא סיכוי להחלץ ממנו ביושר, וכל סממן של טוב לב ושל נדיבות הוא ממנו והלאה. בשטח ההפקר שביניהם מצויים בעלי מקצועות חופשיים, המיוצגים בספר על ידי הפרקליט, טיפוס נבזה, משרתם של שני אדונים שמנסה לרמות את שניהם לתועלת עצמו, ועל ידי הרופא, שעליו בלזק כותב כי "פתאם נתעורר לבו של הרופא משוויון-הנפש הגמור שהיה בו בדרך-כלל לגורל חוליו העניים והתמלא דאגה עמוקה ביותר, הואיל ונתחוורה לו האפשרות הצפונה בעושר זה, מתוך ביאוריו הרציניים של הספסר".
שני צדיקים בסדום זו. האחד הוא טופינאר, איש תיאטרון זוטר, שחי בעוני ובצפיפות עם בת זוגו ועם ילדיו המרובים, אך מוכן להציע חדר חינם לאדם נזקק. השני הוא שמוּקֶה, פסנתרן גרמני, רווק כעור ובתול אף הוא, המסור לחלוטין לפונס. טוב לבו ותמימותו ינוצלו בציניות ובאכזריות על ידי כל הלוטשים את עיניהם אל האוסף של חברו. בלזק חוזר מספר פעמים אל המשל של לה פונטיין, "שני חברים", כדי להדגיש את עומק המסירות של שני הגברים זה לזה (המשל מצורף למטה).
בלזק אינו חוסך שבטו מכל גיבוריו, למעט פונס ושני ה"צדיקים". הוא מציג בספר פנורמה של דמויות – בורגנים, אנשי משפט, אנשי רפואה, אנשי תיאטרון, שוערים, משרתים, סוחרים – כל דמות מייצגת קבוצת אוכלוסיה, לפעמים נופלת לסטראוטיפ, כמו המומחה לאמנות היהודי, לפעמים מוקצנת כדי לחדד את עמדתו של בלזק כלפיה. הסופר עושה שימוש נרחב בציניות, משגר עקיצות לכל הכיוונים, מעביר ביקורת על כל הערכים המוסריים המעוותים של החברה בה חי. הנה דוגמא שנבחרה בדפדוף אקראי: "סוכן-נוסע זה, שנעשה מנהלו של תיאטרון מצליח, נהג עם חבר-שותפיו כנהוג איש עם רעייתו החוקית, כלומר, הונה אותם".
מכיוון שקראתי לאחרונה את הביוגרפיה של בלזק מאת שטפן צווייג, התקשיתי לעתים להפריד בין הסופר לבין הסיפור. צווייג סיפר – ללא ביקורת – על השאיפה של בלזק להשיג אשה עשירה, ולכן לא יכולתי שלא להרהר בכך כשקראתי את המשפטים הבאים, שלולא הביוגרפיה הייתי רואה בהם אך ורק אבחנה חדה של אחד מחוליי החברה: "העלמה תאבארו, נערה אדמונית, כיפחת ושחפנית, היא בעלת בית בכיכר רויאל, שירשה אמה; כך אוכל להציג את מועמדותי לבית-הנבחרים. במות אביה תקבל עוד ששת אלפי ליברות כקצבה שנתית. אין היא יפיפיה, אבל, באלוהים, מי שרוצה לקפוץ מאפס לקצבה של שמונה-עשר אלף פרנקים בשנה, אל יהיה בררן לגבי קרש הקפיצה!". יהושע קנז, שתרגם יפה, יצר באחרית דבר לספר קישור נוסף בין בלזק לסיפור. בלזק, למרות שהיה שרוי כל חייו בחובות, היה אחוז בולמוס רכישה ואיסוף בדומה לדודן פונס. בספר הוא מעמיד אלה מול אלה את האהבה לאמנות ואת המרדף אחר העושר, ואף קובע כי "גיבורנו אינו אלא אוספו של פונס!".
בלזק כתב ספר, שהוא מצד אחד בעל עלילה מהודקת, ומצד שני נוגע באינספור פרטי הפרטים שאפיינו את החברה בזמנו. הוא מטפל במוסכמות הרווחות, בזו אחר זו, וקורע את הציפוי הדק המשווה להן מהוגנות. מכיוון שהוא יורד אל עמקי נשמתם של גיבוריו, הספר, בשינוי תפאורה, רלוונטי לגמרי גם היום. למרות שהוא מושך את הדמויות לקיצוניות, לטוב ולרע, הן אינן מאבדות אמינות, והספר נקרא בשטף, אפילו במתח מסוים, ומתוך הזדהות עם פונס ושמוקה, שני גיבוריו המיוסרים. שטפן צווייג סבר ש"הדודן פונס" ו"הדודנית בטי" הם פסגת היצירה של בלזק. יהושע קנז הצביע על כמה ליקויים בספר, והביע את דעתו שאמנם הרומן אינו מושלם אך הוא בהחלט יצירת מופת. אני שותפה להתלהבותם.
The Two Friends – Jean de La Fontaine
Two friends, in Monomotapa,
Had all their interests combined.
Their friendship, faithful and refined,
Our country can't exceed, do what it may.
One night, when potent Sleep had laid
All still within our planet's shade,
One of the two gets up alarm'd,
Runs over to the other's palace,
And hastily the servants rallies.
His startled friend, quick arm'd,
With purse and sword his comrade meets,
And thus right kindly greets:–
'Thou seldom com'st at such an hour;
I take thee for a man of sounder mind
Than to abuse the time for sleep design'd.
Hast lost thy purse, by Fortune's power?
Here's mine. Hast suffer'd insult, or a blow,
I've here my sword–to avenge it let us go.'
'No,' said his friend, 'no need I feel
Of either silver, gold, or steel;
I thank thee for thy friendly zeal.
In sleep I saw thee rather sad,
And thought the truth might be as bad.
Unable to endure the fear,
That cursed dream has brought me here.'
Which think you, reader, loved the most!
If doubtful this, one truth may be proposed:
There's nothing sweeter than a real friend:
Not only is he prompt to lend–
An angler delicate, he fishes
The very deepest of your wishes,
And spares your modesty the task
His friendly aid to ask.
A dream, a shadow, wakes his fear,
When pointing at the object dear.
Le Cousin Pons – Honoré de Balzac
עם עובד
1981 (1847)
תרגום מצרפתית: יהושע קנז
