נוגה / נד באומן

noga_front2

על פניו "נוגה" אינו ספר בשבילי: סצנת מסיבות, סמים ואלכוהול, נערה יפיפיה – לא, תודה. מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שאין לשפוט ספר בחופזה על פי התרשמות שטחית מכריכתו. למרות הרקע הבלתי מפתה בעיני, "נוגה" הוא ספר אינטליגנטי, מותח, שופע הומור וידע.

ראף, צעיר לונדוני בשנות העשרים לחייו, סובל מהפרעה במחזור עירות-שינה, שמשבשת קשות את סדר יומו. ראף נטול כישורים מיוחדים או שאיפות גדולות, מתפרנס מטיפול בכלבה השומרת על משדר רדיו פירטי, ומעבודות מזדמנות בתכנון גרפי. לילות רבים הוא מבלה במסיבות מחתרתיות, מחפש את הסם החדיש והמסעיר הבא. בפרקים הפותחים את הספר הוא מבלה במסיבה שכזו, מתאהב מרחוק בבחורה, שאליה הוא אינו מצליח לפלס את דרכו בתוך ההמון, ונתקל בשועל באוטובוס בדרכו הביתה. לקח לי בערך ששים עמודים להבין שלא מדובר בספר הזוי, כנגזר מהסמים האופפים אותו, אלא בספר מתח. התעלומה שבעלילה מחלחלת לאטה בתחכום לתוך הסיפור, ומבלי משים סוחפת את ההתרחשויות מן הבנאליה אל היחודיות.

תיאו, חברו של ראף, בעליה של תחנת שידור פירטית, נעלם. העדויות מצביעות על כך שנחטף בידי שני אלמונים אל תוך רכב לבן שנע ללא קול. ראף, בשל אורח חייו, אינו יכול לפנות למשטרה, והוא מנסה לברר בכוחות עצמו מה ארע לחברו. בהדרגה הוא שם לב שמצטברים סביבו ארועים ואנשים הקשורים איכשהו לבורמה, היא מיאנמר, ביניהם שני שדרים בלתי מוכרים בתחנת הרדיו, מצרכים חדשים על מדף המכולת השכונתית, וגם צ'ריש, הבחורה שראה במסיבה וששבה ונקרתה בדרכו כמה ימים אחר-כך. הצטברות בלתי מקרית אחרת היא של רמזים הקשורים לחברת הכריה האמריקאית לייסברק ולסם חדש המכונה נוגה. בעלילה מתעתעת, שבה קשה להבדיל בין אוהב לאויב, ראף מנסה לגלות לא רק מה עלה בגורלו של תיאו, אלא נסחף לחשוף את מזימותיה של לייסברק.

באמצעות הספר הקורא מתוודע לעולם התאגידי האכזר, למעשים המכוערים שחברות נוקטות למען רווח, לכוחם של יחסי הציבור, למניפולציה של דיסאינפורמציה, ואולי יותר מכל לעוצמה הרבה של כריית מידע מרשתות חברתיות. אין המדובר אך ורק בהפרת פרטיות ובחשיפת פרטים אישיים אודות משתמשי הרשת, אלא בכוח שהמידע נותן בידי כוריו כדי ליצור מגמות ולהשפיע על עמדות. המצב המתואר בספר מטריד, משום שאינו עתידני, והוא משקף מציאות המתרחשת כל יום בכל מקום.

הכתיבה האינטליגנטית היא שעושה את הספר שונה ונעים לקריאה. נד באומן אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית רבת תהפוכות ותגליות, אלא מעשיר את הסיפור בידע. הספר אינו מעיק בהיבט זה, ואינו גולש לפוזה דידקטית, וההסברים הכימיים, הבוטניים, ההיסטוריים ועוד, שזורים בו באופן טבעי.

המקצב של הספר אנרגטי, הדמויות אמינות, בלתי הרואיות בעליל, וחוש ההומור מתבל את החלחלה שבהיתכנותו. בשורה התחתונה: ספר מתח שונה, חווית קריאה מהנה.

 

Glow – Ned Beauman

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מודעות פרסומת

תגידי שאת אחת מהם / אואם אקפן

984747

אוּאֶם אַקפָּן הוא כומר ישועי ניגרי. בספר "תגידי שאת אחת מהם" הוא מספר בחמישה סיפורים, המתרחשים בחמש מדינות אפריקאיות, על עוניה ועל סבלותיה של היבשת. במרכז כל הסיפורים עומדים ילדים או בני נוער, קורבנות חפים מפשע של נסיבות שאינן בשליטתם.

שני הסיפורים הראשונים מתארים עוני בלתי נתפס, והאמצעים האכזריים שהעניים נוקטים כדי להלחם בו. ב"סעודת כריסמס" מתוארת משפחה חסרת כל, המתקיימת בקושי מהכנסותיה של הבת הבכורה, בת שתים-עשרה, מזנות. "להשמין לגַבּון" הוא סיפורם של ילד וילדה, שהורחקו מהוריהם חולי האיידס, ונמסרו לדודם, שהוא אמנם מסור ואוהב, אך כשנקלע לקשיים כלכליים הסכים למכור את הילדים ולשלחם בדרכים בלתי חוקיות לגבון.

הסיפורים האחרים בספר נובעים ממלחמות הדת ומהמלחמות השבטיות. ב"איזו שפה זאת?" שתי ילדות בנות שש – האחת נוצריה, השניה מוסלמית – נאלצות לנתק את קשרי החברות ביניהן בשל מהומות דמים בין שתי הדתות. "רכבי הלוויות מפוארים" מתרחש כולו בתוך אוטובוס, שבו מצטופפים פליטים הנמלטים מאימת הטרור. מרבית הנוסעים נוצרים, מיעוטם פגאנים, וביניהם מנסה צעיר מוסלמי להסוות את עצמו לבל יבוצע בו לינץ'. ב"חדר השינה של הורי" שנאה בין-שבטית קורעת משפחה מעורבת.

דמויותיו של אקפן חיות ומשכנעות, ונוגעות מאוד ללב. מבטו חומל ובלתי מפלה, ונקודת המוצא שלו אנושית ואמפטית. הילדים, גיבורי סיפוריו, מנסים לנווט את חייהם בתוך משפחות בעלות תפקוד לקוי, ובתוך חברה סוערת, יצרית ואלימה. אקפן מיטיב לשקף את הערפל ואת המבוכה של הילדים, שאין בכוחם לנתח ולפרש את הכוחות המכתיבים את חייהם. שיאו של כל סיפור מגיע ממש בסיומו, חובט בקורא, שגם במהלך הסיפור חווה כאב וזעזוע.

הליקוי המשמעותי היחיד בספר הוא בבחירת השפה. כשהסופר הוא המספר, או כשאחד הילדים מתאר את הארועים במבט לאחור, השפה נאה ובהירה. כשהדוברים הם המקומיים, אקפן בחר לייצג את שפתם נאמנה: הדוברים הבלתי משכילים מתבטאים בתערובת צרפתית משובשת עם לשון מקומית משובשת, ורמת העילגות שלהם מקשה על הקריאה עד כדי אי הבנה. את הצרפתית הצלחתי בדרך-כלל לפענח, אבל את השפות המקומיות לא הבנתי כלל, והבחירה להמנע מתרגום נראתה לי שגויה. באחד הסיפורים נוספו קשיים נוספים, כששלוש דמויות סבלו מחוסר יכולת לבטא אותיות מסוימות.

הסיפורים כולם קורעי לב וכתובים היטב (למעט, כאמור, שפת השיחות), והמעניין מכולם בעיני הוא "רכבי הלוויות מפוארים", שבו הנוסעים דנים בין השאר בנסיבות שהובילו לאומללותה של אפריקה: שרטוט הגבולות המלאכותי, החיבור הכפוי של אזורים נוצרים עם אזורים מוסלמים, התערערות המבנה השבטי בעקבות הקולוניאליזם, וניהול כלכלי כושל. הסיפור הזה מציג גם את התעמרות השלטונות באומללים. בסצנה מייצגת, השוטרים נכנסים לאוטובוס, וגובים מהנוסעים – כולם פליטי טרור רצחני – שוחד תמורת הזכות להשתמש בשרותים. מי שאין ידו משגת נאלץ להתאפק.

ספרו של אואם אקפן מעניק קול ופנים לילדים האפריקאים, ואני ממליצה על קריאתו.

תגידי שאת אחת מהם / אואם אקפן

Say You’re One of Them – Uwem Akpan

עם עובד

2017 (2008)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

יסתובב לו העולם הגדול / קולום מק'קאן

968459

ב-7 באוגוסט 1974 מתח פיליפ פטי, לולין וקוסם צרפתי, כבל בין גגות מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק, ובמשך כארבעים וחמש דקות טייל לאורכו שמונה פעמים, רקד, רץ, ישב ושכב, בלי רשת בטחון ובלי כל אמצעי הגנה אחר, למעט מוט לשיווי משקל. בראיון שהעניק זמן קצר אחר כך הגדיר את הרגשתו במלים פשוטות, אולי משום שאנגלית אינה שפת אמו, אולי משום שהיה איש של מעשים ולא של מלים, או אולי משום שאין מלים גדולות דיין לתאר את תחושת החופש והחיים והאופוריה: “I was happy happy happy… happy” (הראיון נכלל בסרט שבקישור).

קולום מק'קאן בחר באותן ארבעים וחמש דקות, בחוויה הפרטית היחודית של פטי, כציר לספר, ורקם לצידה ובמשולב בה את סיפוריהן של מספר דמויות בניו יורק של אותה שנה. זוהי השנה שאחרי נסיגת ארצות הברית מויטנאם, מלחמה שגבתה ממנה למעלה מ-58,000 הרוגים. פרשת ווטרגייט מגיעה לשיאה, והתפטרותו של ניקסון ממש מעבר לפינה. ניו יורק שבספר היא עיר חסרת מנוחה, הפשע מבעבע, אנשים אבודים מחפשים מפלט, עדיין יש גזענות, הפערים החברתיים בולטים. בפרק המסופר מעיניו של סולומון סודרברג, שופט בערכאה הנמוכה, זה שמטפל מדי יום בעשרות תיקים חדשים, העיר מצטיירת כך:

הגאות עלתה ונכנסה ואז יצאה, והשאירה מאחוריה טינופת. הוא צפה בתהלוכה הנכנסת ויוצאת מאולם המשפט שלו, בכל מחלקה שהיה בה באותו יום, ותהה איך במשמרת שלו נהייתה העיר מגעילה כל כך.

מק'קאן בנה את ספרו בדרך דומה לזו שנקט ב"לחצות אוקינוס" וב"הצד האחר של האור". הספר נפתח במספר סיפורים, לכאורה נפרדים זה מזה, שרק מיקומם בניו יורק באותם ימים משותף ביניהם. בפרק הראשון אנו מתוודעים לקוריגן, נזיר אירי שמתמסר לטיפול בזונות ובדיירי בית אבות. קוריגן חי בעוני, סופג מהלומות מסרסורים, ומתמיד בשלווה במשימות שלקח על עצמו. עולמו מתערער כשהוא מתאהב, ומכיוון שהוא לוקח את נדריו ברצינות מרובה, הוא נקרע בין האהבה לאשה למחויבות לאלוהיו. הפרק השני סובב סביב קלייר, תושבת האזור העשיר של העיר, אשתו של השופט סודרברג, ששכלה את בנה בויטנאם, ומארחת בביתה קבוצת תמיכה של אמהות שכולות. בפרק השלישי מוצגת לארה, שיחד עם בעלה בליין אימצה הרחק מהעיר אורח חיים של שנות העשרים במטרה להגמל מסמים. ליד דמויות אלה, ולא פחות מרכזיות מהן, מופיעות דמויות נוספות: אחיו של קוריגן, טילי וג'זלין, אם ובת זונות, גלוריה ששכלה שלושה בנים. כל אלה, יחד עם מגוון של דמויות שוליות יותר, מרכיבות יחד מעין פסיפס, שאולי אינו מייצג בהכרח את אוכלוסית ניו יורק, אך נותן תחושה של חיים מורכבים ומבעבעים. לעושר הסיפורי תורמים עשרות הפרטים הקטנים שאינם חומקים מתשומת לבו של הסופר, ויוצרים ספר חי גדוש מראות ותחושות. בדומה לשני הספרים האחרים שהזכרתי, גם כאן הסיפורים השונים משתלבים יחדיו בעדינות. התרגום המצוין של אמיר צוקרמן תורם גם הוא לחווית הקריאה.

בסקירה על "לחצות אוקינוס" השתמשתי במונח קונטרפונקט כדי לתאר את האופן בו הקוים הסיפוריים השונים נרקמים יחדיו. בספר הזה האסוציאציה המוסיקלית שעלתה בראשי תוך כדי קריאה היא וריאציות. גיבורי הספר שונים זה מזה, אך הנושאים המעסיקים אותם מופיעים בספר בוריאציות שונות, על פי אופיים. היחס לאלוהים, לדוגמא, הוא מוטיב חוזר שכזה, החל בקוריגן, שכאמור נקרע בין אלוהים לאהבה, דרך טילי הזונה, שבאה אתו חשבון: אני לא יודעת מי זה אלוהים, אבל אם אפגוש אותו מתישהו בקרוב אני הולכת להעמיד אותו בפינה עד שיגיד לי את האמת – ועד גלוריה שויתרה עליו למען שלוות נפשה: אני יודעת שעשיתי מעצמי טפשה לפעמים, ושאלוהים עשה ממני טפשה לא פחות פעמים. ויתרתי עליו בלי רגשות אשם מיותרים.

העיר ניו יורק, גיבורת הספר לא פחות מן הדמויות המתוארות בו, גם היא זוכה להתיחסויות שונות. מק'קאן מייחס להולך על החבל, לאחר שנשדד, את המחשבה הזו:

זו היתה העיר שלתוכה הזדחל – הוא הופתע לגלות שהיא מותחת את הגבולות עוד יותר ממנו.

והשופט סודרברג מסביר אותה כך:

לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה. ויש לו תיאוריה על זה: זה קורה שוב ושוב, כי לעיר אין ענין בהיסטוריה. דברים מוזרים התרחשו בה בגלל היעדר של שימת לב הכרחית לעבר. העיר חיה במין הווה יומיומי.

אל תוך היומיום של ניו יורק מגיח לפתע ההולך על החבל, נועז, שלוו, מסתורי, מעורר כבוד. קוריגן הגדיר אותו כמראה יפה ובלתי נשכח, אחת האמהות השכולות ראתה בו את בנה המת, שנים אחת כך נשאה איתה בתה של אחת הדמויות את תמונתו. ושוב מפיו של השופט ניתן ההסבר לקשר האמיץ שבין העיר להליכה על החבל:

וזה מה שהעלה על דעתו של השופט סודרברג את המחשבה שההולך על החבל הוא הברקה גאונית. שהוא כשלעצמו מצבת זכרון. הוא עשה מעצמו פסל, אבל פסל מושלם לניו יורק, זמני, למעלה באויר, גבוה מעל העיר. פסל שלא מקדש את העבר.

מק'קאן מתאר עיר קשה, אנשים סובלים, תופעות של עוני ומצוקה וגזענות, אבל גם כאן – כמו בספריו האחרים – הוא מאמין גדול בחמלה, בכפרת עוונות, בסליחה, באהבה, ברוח האדם. כך הוא אומר מפיה של אחת הדמויות בהתייחס להולך:

האדם לבדו נגד קנה המידה, עדיין כשיר להיות למיתוס למרות כל הראיות.

מומלץ מאוד

פרק ראשון

Let the Great World Spin – Colom McCann

עם עובד

2013 (2009)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

petit2

התמונות לקוחות מן הסרטpetit1

עמק הפלאות / אמי טאן

978328

כשהסופרת אמי טאן נתקלה במקרה בתמונה של עשר הקורטיזנות היפות ביותר בשנגחאי, היא לא יכלה שלא לשים לב לדמיון שבין תלבושתן של הנשים שבתמונה, שתוארה כ"בגדי קורטיזנות אופייניים לתקופה", לתלבושת שלבשה סבתה המנוחה בתמונה שטאן הכירה היטב. הגילוי שלח אותה לחקור את קורות משפחתה ואת חייהן של הקורטיזנות בשליש הראשון של המאה העשרים. התוצאה היא "עמק הפלאות".

הקורטיזנות היו זונות צמרת, שסיפקו לגברים שרותי בידור בנוסף על שרותי מין. ילדות נמכרו לבתי עינוגים בגיל צעיר, וחונכו להוות כלי פיתוי ושירות מושלם. כסף רב נשפך בבתים אלה, המאפיה נטלה את חלקה, מנהלת הבית שלטה ביד ברזל, ומי שסר חינה נזרקה והחלה להדרדר במורד היררכיית הזנות. ויולט, גיבורת הספר, נולדה לאם אמריקאית, מנהלת בית שכזה, ולאב סיני שזנח אותה. כשהגורל הפריד בינה ובין אמה בהיותה כבת ארבע-עשרה, היא מצאה את עצמה כלואה בבית תענוגות אחר, שם הוקדשו השנים הבאות לשיפור הליכותיה, עד לרגע המיוחל של מכירת בתוליה למרבה במחיר. הספר מוסיף ומספר את קורותיה, ולא ארחיב מחמת הספולירים.

הספר סובל מכמה חולשות: אחת מהן היא הפירוט הטרחני שלו. אפשר היה לקצר את הספר למחצית, ודבר לא היה נגרע ממנו. החולשה השניה היא בעלילה רומן-רומנטית, שמסיחה את הדעת ממה שצריך היה להיות הנושא העיקרי והמסר – העוולות הנוראות של סחר בנשים. וחולשה נוספת: הדמויות אינן משכנעות. כך, לדוגמא, כשויולט מאבדת את בתה, הרגש שהיא מביעה עקר, ולא משום שהיא לא כואבת, אלא משום דלות התיאור.

אודה, ולא אבוש בכלל, את המחצית השניה של הספר קראתי ברפרוף. הוא פשוט נמשך ונמשך ולא זז, ואחרי כשלוש-מאות עמודים כבר לא מצאתי סיבה להקדיש לו תשומת לב ממוקדת. כשהמספרת גלשה לנושאים מעט יוצאי דופן מבחינתה, כמו המצב הכלכלי והמדיני בסין, האטתי את קצב הקריאה מתוך ענין, אבל האזכורים האלה היו מעטים ושטחיים.

בשורה התחתונה: חבל.

The Valley of Amazement – Amy Tan

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

נמסיס / פיליפ רות'

d7a0d79ed7a1d799d7a1-d7a4d799d79cd799d7a4-d7a8d795d7aa-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

"נמסיס" הוא ספרו האחרון של פיליפ רות'. לאחר שהספר ראה אור ב-2010 הודיע רות' על פרישה מכתיבה. עיקר תהילתו של הסופר באה לו מספריו האינטנסיבים, האפלים יותר, כמו "הכתם האנושי", "מה מעיק על פורטנוי" ו"התיאטרון של מיקי שבת". אני, כמובן, מעריכה מאוד את הספרים הללו – איך אפשר שלא – אבל חיבה יתרה יש לי אל הספרים הפחות דחוסים, החל ב"הייה שלום, קולומבוס", עבור ב"נחלת אבות" מכמיר הלב, וכלה ב"נמסיס". ספרים שבהם, למרות העומק הרגשי והמתלבט של גיבוריהם, יש לסופר פנאי להתעכב על פרטי נוף, על שיחות צדדיות, ואין תחושה של דחיפות מאיימת.

"נמסיס" מתרחש בארה"ב בקיץ 1944, על רקע מלחמת העולם השניה (למעט הפרק האחרון המתרחש כשלושים שנה מאוחר יותר). זהו סיפורו של באקי קנטור, צעיר יהודי בן עשרים פלוס, שבשל ראיה לקויה לא גויס לצבא, ומצפונו מייסר אותו על כך. לאקי הוא בחור בעל כושר גופני גבוה, מורה לספורט, מטיל כידון, קופץ למים, והוא חש כשיר לגיוס, אך כאמור הצבא פוסל אותו. חבריו הטובים ביותר השתתפו בפלישה לנורמנדי, ונלחמים על אדמת צרפת, ואילו הוא מנהל מגרש משחקים בניוארק בתקופת חופשת הקיץ. את הפסטורליה של החופשה מפרה התפרצות מחלת הפוליו. החיסון הונהג רק עשור מאוחר יותר, ובתקופה בה מתרחש הסיפור הפוליו הוא בגדר מסתורין. לא ברור למה הוא פורץ, לא ברור איך הוא מועבר מאדם לאדם. שניים מן הילדים שמשחקים באופן קבע במגרש של לאקי מתים, ועוד כמה ילדים לוקים בשיתוק. לאקי, שכבר מיוסר מאשמה בשל אי השתתפותו במלחמה, מיוסר כעת גם מתחושת אחריות, ולפיכך מתחושת כשלון, כשהילדים שבאחריותו נפגעים. ואם לא די בכך, הוא משתכנע על ידי חברתו לצאת מן העיר ולנהל חוף רחצה במחנה בחיק הטבע, ולאשמה המייסרת נוספת כעת תחושה של נטישת משמרת, של בגידה בילדים. מחשש לספוילרים לא אתאר את מה שהתרחש אחר-כך במחנה, ושינה את חייו של באקי לנצח.

לב הספר הוא בשאלת החובה והאשמה:

אשמה אצל אדם כמו באקי עשויה להיראות חסרת הגיון, אבל למעשה היא בלתי נמנעת. גורלו של אדם כזה נגזר. כל דבר שיעשה לא ישתווה לאידיאל שבתוכו.

הספר, באמצעות באקי, מתחבט גם בשאלה של יחסי אלוהים-אדם. אלוהים של באקי הוא אל מרושע, מוכן לפגוע בלי סיבה בילדים חפים מפשע. הוא לא רחוק מראית "האלוהות כברייה העוינת את קיומנו פה". ועם זאת הוא אינו מפקפק בקיומו של האל:

אתה עדיין מאמין באלוהים הזה שאתה מזלזל בו כל כך?

כן. מישהו היה צריך לעשות את המקום הזה.

הפתיע אותי בספר ההעדר המוחלט של השואה. בכל זאת מדובר בתקופה שבה כבר הסתננו ידיעות על המתרחש במחנות הריכוז, ובקרב הקהילות היהודיות שררה דאגה לקרובים באירופה. יכול להיות שההסבר הוא במשפט כמעט מובלע בספר. רות' מתאר את השיחות היומיומיות סביב מחלת הפוליו, ומציין בדרך אגב כי רק לפני זמן קצר כל השיחות נסובו סביב המלחמה, וכעת לא מדברים עליה. האסון הקרוב פיזית תמיד מאיים יותר מאסון מעבר לים.

"נמסיס" הוא ספר מעניין, שלוקח זמן להבין את עומקו. תוך כדי קריאה הוא נראה לי ספר בעל רובד אחד, שכל מה שיש בו נאמר מפורשות. אבל כמה שעות אחרי הקריאה, וגם כעת תוך כדי כתיבה, אני רואה את העומק, מהרהרת בעוד ועוד שאלות שעולות בו.

העטיפה מקסימה בעיני. במהדורה העברית נשמר עיצוב העטיפה של הספר המקורי, רק בצבע רקע שונה (לפי אמזון העטיפה המקורית שחורה-לבנה, ובעברית שחורה-צהובה).

כשסיימתי לקרוא את "נמסיס" בחרתי לקרוא את "הייה שלום, קולומבוס", ספרו הראשון של פיליפ רות'. מפליא למצוא את קוי הדמיון בין שני הספרים, שנכתבו בהפרש של חמישים ואחת שנים זה מזה. הכשרון והעין הבוחנת היו שם ממש מהתחלה, וליחם לא נס עם השנים.

Nemesis – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

נחלה / רוזינה ליפי

935031

לפני שקראתי את הספר היתה לי עמדה מעורבת כלפיו: מצד אחד ההמלצות שדברו בעדו, ומצד שני מקום התרחשות באוסטריה (פוי, נאצים), ופרקים שכולם נושאים שמות נשיים (אוף, ספר מגדרי). אז באתי אליו עם קצת אנטי, אבל גם עם רף ציפיות גבוה, והייתי סקרנית לדעת איזו סקירה תצא לי מכל המיש-מש הזה.

יוצאות לי רק מילים טובות.

אני אוהבת את הספרים האלה שמקבצים סיפורים המרוכזים כולם סביב מקום אחד, ויוצרים פסיפס שלו לאורך שנים (בהקשר הזה יצוינו לטובה "וינסבורג אוהיו", "טקסס" ו"הארכיקטורה בחבל האוזרק בארקנסו"). "נחלה" מתרחש בשנים 1909 עד 1977 בכפר אוסטרי השוכן בעמק מבודד. תושבי הכפר אינם מרבים לצאת מן העמק, נישאים בינם לבין עצמם, ומקיימים מיני קוסמוס קטן ושלוו. פשטות החיים שובה את ליבי, ההשלמה עם מה שיש, השמחות המשובצות בתוך חיים של עבודה חקלאית מפרכת. גם כשאנשים חשים אי שביעות רצון, גם כשהם נתקפים תאוות נדודים, הנחלה היא נקודת המוקד, האבן השואבת, הבית שאותו לא עוזבים, וגם אם כן – אליו שבים.

השנים העוברות, המלחמות שבעטין שכל הכפר בנים רבים, הטכנולוגיה המודרנית, התקשורת הגלובלית – כל אלה אינם משנים את הפסטורליה הכפרית ואת תפיסת העולם המשלימה עם הקיים של תושביו. בפרק האחרון, המתרחש בשנת 1977, מתוארות לאורה ובתה כשהן דוחפות יחד עגלה עמוסת כדי חלב, כאילו לא השתנה דבר בעשרות השנים האחרונות. כשטבעת הנישואין של לאורה נשברת בגין העבודה הקשה, מה שהיה מן הסתם מהווה טריגר להרהורים ולמסקנות ניו-אייג`יות במקום אחר, לאורה חשה החמצה לרגע כשבעלה אינו קולט את עצבותה ובמקום מילות נחמה הוא מפטיר "אמא גמרה ארבע טבעות, אם אני לא טועה, ואז היא הפסיקה לענוד אותן". אבל כמה עמודים אחר-כך הסיפור לוקח כיוון שונה לגמרי מה"מצופה" בעידן המודרני, ולאורה, כמו כל הנשים לפניה, משלימה עם חייה. זו אינה השלמה של חוסר ברירה, שתחתיה כוסס חוסר סיפוק. זו השלמה מלאה, מרצון, והיא מאפיינת לא רק את הנשים בספר, אלא גם את הגברים. כי כשמושרשים בנחלה, האלטרנטיבות אינן מהוות פיתוי של ממש.

על כך שנקשרתי לספר תעיד העובדה שלא הזדקקתי לאילנות היוחסין שבסופו, כאילו חייתי בכפר שנים ומשפחותיו היו למשפחתי.

העטיפה המלבבת עוצבה ע"י דורית שרפשטיין.

ספר מקסים.

Homestead – Rosina Lippi

הוצאת עם עובד

2010

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

זעם / פיליפ רות'

963809

בספריו האחרונים נטה פיליפ רות לעסוק באנשים שמתמודדים עם בעיות הזיקנה. מכיוון שרות עצמו חוגג השנה 80 שנה להולדתו, הבחירה הזו אולי טבעית. הגיבורים המזדקנים של ספריו – "החיה הגוועת", "כלאדם", "הרוח יוצא" – יצריים וסוערים כמו בספריו המוקדמים יותר, אם כי פחות מתריסים ומרדנים, ועל הספרים שורה גם מעין השלמה הבאה עם הגיל ועם הנסיון. "זעם" יוצא דופן מן הבחינה הזו, שכן גיבורו בן 18 בעת התרחשות העלילה. אבל אין פה חזרה אל הספרות המוקדמת שלו, אלא שילוב – מוצלח ביותר – של סיפור נעורים עם מתינות המספר המבוגר. על הכריכה מצוטט משפט שנכתב על הספר ב"ניו יורקר", ולפיו "רות ממזג את שמחת החיים המופקרת של כתיבתו המוקדמת ואת הפיכחון של ספריו האחרונים". הביטוי "שמחת חיים מופקרת" נראה לי מוגזם, בעיקר בהקשר לספר הזה, אבל אני מסכימה לגמרי עם ענין המיזוג בין הצדדים המוצלחים שלו כסופר צעיר וכסופר מנוסה.

הספר מתרחש בשנת 1951, כשברקע מהדהדת כל העת מלחמת קוריאה. מרקוס מסנר, בנו של קצב יהודי כשר, שהיה עד אז "ילד טוב ניו ג'רזי", בוחר לעזוב את הבית לקולג' מרוחק, משום שאביו, שעד אז היו לו יחסים טובים אתו, הפך מגונן עד כדי פרנויה (רות עצמו סיפר בראיון נדיר שבשנת 1951 נאלץ לברוח לאוניברסיטה מרוחקת מביתו, כי האב סוכך עליו במידה כזאת שאלמלא נמלט משם, "הייתי הורג אותו"). לראשונה בחייו מרקוס מוצא עצמו לבדו, הרחק מחממת הוריו, וכל מה שהוא רוצה זה להשיג ציונים מעולים ולהתרחק מצרות, כי צרות פירושן גירוש מהקולג`, משמע גיוס לצבא, וכתוצאה מכך סיכוי גבוה לההרג בקוריאה.

בקולג` מרקוס פוגש טיפוסים שאת קיומם לא יכול היה לדמיין קודם לכן. ההתמודדות שלו עם החיים ה"אמיתיים" לא מתנהלת יפה. הוא לא מסוגל להתעמת עם אנשים השונים ממנו, אין לו יכולת לקבל את השונה, ומתברר שיש בתוכו זעם שמתפרץ בהזדמנויות הלא מתאימות, בעיקר כשהוא נתקל באנשים שבטוחים בעצמם הרבה יותר ממנו. הוא אולי יודע מהן הבחירות הנכונות, אבל הוא לא בהכרח בוחר בהן. גם התהליכים ההיסטוריים הגלובלים והמקומיים מסיטים אותו מחייו קטנים והשלווים. … מה שאביו חסר ההשכלה ניסה בכל כוחו ללמד אותו מלכתחילה: האופן הנורא, הבלתי נתפס, שבו הבחירות הנדושות ביותר, הפעוטות ביותר ואפילו המבדחות של האדם, מביאות לתוצאות שלא עומדות בשום יחס מתקבל על הדעת אליהן עצמן.

פיליפ רות הוא מספר מיומן ומנוסה, שהנסיון אינו פוגם ברעננות הכתיבה שלו. הנה עוד ציטוט מן הביקורות שעל כריכת הספר, ציטוט שאני מסכימה אתו לחלוטין: "פיליפ רות הוא רב-מג שמצליח לשלוף שפנים חדשים מאותם כובעים ישנים". זהו הספר ה-23 שלו שאני קוראת, ולמרות שהוא מעוגן באותם נופים אנושיים כמו רבים מן האחרים, יש בו – שוב – משהו חדש, רענן, מפתיע, מעורר מחשבה, שגורם גם לספר הזה להיות בלתי נשכח.

Indignation – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כלאדם / פיליפ רות'

938558

שמו של הספר הושאל ממחזה מימי הביניים, שמחברו אינו ידוע. במחזה נדרש אדם, ששמו כלאדם, להביא הוכחות למעשיו הטובים על מנת שיורשה להכנס לגן-עדן, והוא עורך מעין מסע סיכום בחייו.

ב"כלאדם" של פיליפ רות', שמו של הגיבור אינו ידוע (פעם אחת בלבד משתמש אחד מחבריו בשמו במהלך שיחה, אבל זהו מן הסתם כינוי ולא שם רשמי). הספר נפתח בלוויתו ומסתיים במותו, ובין שני אלה מתוארות תחנות בחייו. מרבית התחנות עוסקות במחלות ובמוות, שכן המוות הבלתי נמנע הוא בעצם הכוח המניע של הספר, השאלה איך חיים עם הידיעה שהמוות הוא מה שמצפה בסוף הדרך.

כי העוצמה הכי מטרידה של החיים היא המוות. כי המוות כל-כך לא צודק. כי ברגע שטועמים את החיים, המוות אפילו לא נראה טבעי. פעם חשבתי – בחשאי הייתי בטוח – שהחיים נמשכים עוד ועוד.

זהו גם סיפור על זיקנה. גיבורו של "כלאדם" חצה את גיל שבעים. מאחוריו שלושה גירושים, שני בנים מנוכרים ובת אוהבת אחת. הוא עבר בחייו כמה מחלות, חלקן לא קלות (ניתוח שבר כשהיה ילד, תוספתן שהתפוצץ וגרם לדלקת הצפק, עורקים סתומים), ובשנים האחרונות לחייו הוא מתאשפז לניתוח מדי שנה. חבריו מתים סביבו ממחלות קשות, נתקפים שבץ, אחת מתאבדת. כשהוא פורש לגמלאות, הוא מנסה להגשים חלום אמנותי, אך בהדרגה נוטש אותו. שום דבר בעצם כבר לא מתאים לו, והבדידות סוגרת עליו.

הזיקנה היא לא קרב; היא מרחץ דמים.

גיבוריו של רות` הם בדרך-כלל אנשים ייצריים, המסתערים על החיים בתאוותנות. לפעמים הם הורסים את עצמם, אבל כמעט אף פעם אינם מאבדים את הלהט. גם בספרו הקודם, "החיה הגוועת", העניק לגיבורו המזדקן תשוקה סוערת, ו"זיכה" אותו ברומן לוהט עם נערה צעירה. גיבור "כלאדם" משתוקק לחוש תשוקות כאלה, אבל כשההזדמנות אינה ניתנת לו הוא משלים עם מצבו. למרות הקדרות של סוף החיים, למרות החרטות על שגיאות העבר, יש בספר השלמה מפויסת. אפשר היה לראות בהשלמה הזו כעין יאוש, אבל רות מתמרן את הקורא אל מחוץ למחוזות האלה. ההחמצות מעציבות, אבל את הספר אופף בכל זאת מעין רוגע.

אותי הספר ריגש מן המילה הראשונה עד האחרונה. הנה, לדוגמא, שני קטעים מביקורו של גיבור הספר בקברי אביו ואמו, שיש בהם גם השלמה וגם געגועים צובטי לב:

הם היו רק עצמות, עצמות בתיבה, אבל העצמות שלהם היו העצמות שלו, והוא עמד קרוב לעצמות ככל יכולתו, כאילו הקירבה עשויה לקשר אותו אליהם ולהפיג את הבידוד שנולד מאיבוד העתיד שלו ולחבר אותו מחדש אל כל מה שהיה ונעלם.

אמו מתה בגיל שמונים, אביו בגיל תשעים. בקול רם הוא אמר להם, "אני בן שבעים ואחת, הילד שלכם בן שבעים ואחת". "יופי, חיית", השיבה אמו, ואביו אמר, "תסתכל אחורה ותכפר על מה שאתה יכול לכפר, ותוציא את הכי טוב ממה שהשארת". הוא לא היה יכול ללכת. העדנה יצאה מכלל שליטה. וכך גם ההשתוקקות שכל אחד יהיה בחיים. ושכל זה יהיה שוב מההתחלה.

אני נמנית עם אוהביו של פיליפ רות', והספר הזה לחלוטין עומד בציפיות הגבוהות שלי ממנו.

Everyman – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2011 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

הרוח יוצא / פיליפ רות'

1244002-18

נייתן צוקרמן, סופר מזדקן שבילה את תשע השנים האחרונות בבידוד מרצון, מגיע לניו-יורק מסיבות רפואיות הכרוכות בגילו (דליפת שתן מביכה). בכוונתו להשאר בעיר לא יותר מיממה אחת, ולשוב אל ביתו שבכפר, שם הוא מנותק מבני אדם ומתקשורת לסוגיה. התכנית משתבשת כשהוא פוגש כמה אנשים, שחייהם משתלבים בשלו בדרכים שונות, והוא נסחף אל מערבולת של ארועים ושל רגשות.

ציר העלילה הוא נסיונו של צעיר בשם ריצ'רד, המגדיר עצמו כסופר מתחיל, לכתוב ביוגרפיה אודות הסופר הנערץ על צוקרמן. לונוף, נשוא הביוגרפיה, הוא סופר נשכח, וריצ'רד מבקש לבסס את הביוגרפיה שלו על סוד אפל בעברו של לונוף. לשם כך הוא מנסה לגייס לצדו את צוקרמן ואת איימי בלט, מי שהיתה אהובתו של לונוף. צוקרמן, כמעט למותר לציין, מתרעם על הנסיון להחזיר את לונוף לתודעה באמצעות פיקנטריה שערוריתית חסרת ביסוס.

צוקרמן, גבר תאוותן למרות מגבלותיו הפיסיות (הוא אימפוטנט בעקבות סרטן הערמונית), מוצא עצמו נמשך לג'יימי, סופרת צעירה המבקשת לעבור עם בעלה מניו-יורק לאזור כפרי, בשל פחדיה מן הטרור. כדרכו, פיליפ רות' עוסק בהרחבה ביחסיו עם נשים וביחסיו עם גופו, ומרחיב בהתבוננויות על החיים ועל ההתמודדות עם המוות.

פיליפ רות', באמצעות צוקרמן, הוא אדם מתבונן, חד אבחנה, והוא משתף אותנו בדעותיו בשלל נושאים. כך, לדוגמא, הצבתו של צוקרמן כסוג של חוצן בניו-יורק, אחרי שתשע שנים לא קרא עתונים ולא התעדכן בחידושים טכנולוגים, מאפשרת לו את הנייטרליות האוביקטיבית של מתבונן מן החוץ, והתובנות שלו מרשימות בעיני.

אני נמנית עם קוראיו המסורים של פיליפ רות', וגם הספר הזה אינו מכזיב. יש בו את המורכבות של ספריו האחרים, אבל יש בו גם פשטות ופייסנות, מעין השלמה ויכולת להבחין בין עיקר וטפל הבאים עם הגיל ועם הנסיון.

זהו הספר התשיעי בסדרת ספרי צוקרמן, סדרה הכוללת בין השאר את "הכתם האנושי" ואת "התחתנתי עם קומוניסט" המרהיבים.

מומלץ ביותר

Exit Ghost (2007) – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2012 (2007)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן