חמישייה צרפתית / ורן, פרוסט, בלזק, זולא, פרנס

חמישיה צרפתית

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו

מודעות פרסומת

אני מאשים / אמיל זולא

d797d796d799d7aa-d7a2d798d799d7a4d794

החודש לפני מאה ועשרים שנה, ב-13 בינואר 1898, ראה אור המאמר העתונאי המפורסם "אני מאשים". מחברו, הסופר אמיל זולא, התקומם כנגד העוול הברור שנגרם לדרייפוס, אשר הורשע בבגידה שלוש שנים קודם לכן. מספר ימים קודם שפורסם המאמר זוכה אסתרהאזי, הבוגד האמיתי, במשפט שארך דקות ספורות בלבד. זיכויו סתם את הגולל על סיכוייו של דרייפוס לזכות במשפט חוזר. אמיל זולא לא יכול היה להבליג עוד. מאמרו, שתפס את כל העמוד הראשי בעתון "ל'אורור" (השחר) שבבעלותו של ז'ורז' קלמנסו, נוסח כמכתב פתוח אל נשיא הרפובליקה. במכתב התייחס זולא אל הכתם המביש על פניה של הרפובליקה, נקב בזה אחר זה בשמות כל המעורבים בפרשה, והביע נכונות להגן על עמדותיו בפני כל תביעת דיבה. זמן קצר אחר-כך אכן נאלץ לעמוד לדין, וניצל את במת בית המשפט כדי לחזור על האשמותיו. הוטל עליו קנס ונגזר עליו מאסר, שכדי להמנע ממנו גלה לאנגליה. זולא אמנם שילם את מחיר תעוזתו, אך מאמרו היכה גלים והביא לתפנית בפרשה: דרייפוס הועמד למשפט חוזר, הורשע שוב, אך קיבל חנינה על ידי הנשיא ומאסרו הגיע לקצו. ב-1904 דרש להשפט שוב, וכעבור שנתיים טוהר שמו כליל והוא הוחזר לצבא.

המאמר המתורגם פותח את הספר, והוא צלול ונוקב כפי שהיה בעת כתיבתו. שני השלישים הנותרים של הספר מכילים מאמר בן שלושה פרקים מאת חי בדרה. בפרק הראשון הוא מתאר את הרקע לפרסום המאמר. בפרק השני, הטוב מבין השלושה, הוא מנתח את העקרונות שעמדו מאחורי המאמר, עקרונות שהם סוד כוחו עד היום: רדיפת הצדק, העדר כל אינטרס אישי מצדו של הכותב, והנכונות לשלם מחיר אישי (יתכן שהמחיר ששילם היה יקר הרבה יותר מקנס ומגלות, שכן מותו אפוף תעלומה: זולא נפטר ב-1902 מהרעלת פחמן דו-חמצני בשל סתימה בארובה, ויש הסבורים שהסתימה היתה מכוונת). הפרק השלישי דן בהשפעת פרשת דרייפוס על הרצל ועל התנועה הציונית. הכותב שולל כל דעה שאינה אוחזת בקונצנזוס, לפיו פרשת דרייפוס הוותה נקודת מפנה בתפיסותיו של הרצל, למרות שהרצל החל לכתוב את "מדינת היהודים" קודם לכן, ואף פרסם מאמרים אודות האנטישמיות בצרפת. אני עצמי סבורה שהדיון אקדמי בלבד ואינו מהותי, אבל חי בדרה מאמין כי "אתה ואת המבקשים לדעת את נפש אומתכם, את כור מחצבתה של הציונות הצודקת, לא תוכלו להבינה מבלי להכיר את סיפור מכתבו האלמותי של אמיל זולא", קביעה מופרזת לדעתי.

להרחבה על פרשת דרייפוס אני ממליצה על ספרו של רוברט האריס, "קצין ומרגל", ספר מתח היסטורי משובח, המסופר מנקודת מבטו של פיקאר, ראש מחלקת המודיעין הצבאי, שאמנם היה נגוע באנטישמיות, אך נלחם לטובתו של דרייפוס.

יפה עשתה הוצאת קמין-ברזילי כשהחליטה לתרגם את המאמר ולהוציאו לאור בכריכה קשה מושקעת, ובצירוף צילום איכותי של המאמר מוטמן במעטפה הצמודה לכריכה. לא יפה עשתה כשהותירה שגיאות עריכה רבות ומביכות בעשרים העמודים הראשונים של המאמר. אמיל זולא ו"אני מאשים" שלו ראויים ליחס מכבד יותר.

אסיים בקטע מן המאמר: "כשחונקים את האמת מתחת לפני הקרקע, היא נערמת שם וצוברת כוח נפץ כה רב, שביום בו תתפרץ החוצה היא תפוצץ הכל ביחד אתה. במוקדם או במאוחר נראה אם לא הכנו היום את התשתית למהדהד שבאסונות".

J’Accuse! – Émile Zola

קמין-ברזילי

2017 (1898)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר

איך מתים / אמיל זולא

eichmetim

חמישה פרקי "איך מתים" ראו אור בהמשכים בין השנים 1875 ו-1889. לא הצלחתי לברר אם זולא עצמו כינס אותם לספר, אבל אין ספק שיש הגיון רב בפרסומם כיחידה אחת. כל אחד מהפרקים הוא סיפור בפני עצמו, והמשותף לכולם הוא מקרה מוות, הגסיסה שלפניו והקבורה שאחריו. יותר משמדובר ביצירה אודות המוות, מדובר במבט מרוכז אך מקיף על החברה הצרפתית בזמנו של זולה.

המוות בספר פוקד את הרוזן דה ורטיי, שמותו וקבורתו מתנהלים comme il faut, בלי יותר מדי רגש, אבל כמו שצריך, לפי כל כללי הטקס. שניה היא מאדאם גראר, אשה בורגנית אם לשלושה בנים בוגרים החיים על חשבונה, הפותחים במלחמות ירושה עוד בטרם מותה. אדל, בעלת חנות סדקית, מתה משחפת שלא טופלה בשל הלחץ לצבור רכוש לקראת פרישה. שארלו הוא צעיר המתים, בנם של הורים עניים, החיים מן היד אל הפה ממשרה זמנית למשרה זמנית. האחרון הוא ז'ן-לואי לקור, איכר שכל חייו היו הוא והאדמה שלובים זה בזה, ומותו מתקבל בטבעיות.

כפי שאפשר לראות, הספר מתנהל מן האצולה ועד אחרון העניים. הוא אמנם סב סביב המוות, אבל עוסק גם בכסף ובפרנסה, בעושר ובמחסור, ביחסים בין בני משפחה, ביחס הרשויות והכנסיה אל אנשים על פי מעמדם, ובדרכו הפשוטה והתמציתית מקיף את החברה על מגוון רבדיה. המוות אמנם מכונה לעתים "המשווה הגדול", אבל לא אצל זולה: אנשים שונים בחייהם ושונים במותם. קחו לדוגמא את התנהלותה של הכמורה במקרי המוות השונים. אצל הרוזן "הטקס בכנסיה נמשך שעתים בקירוב. כל אנשי הכמורה שוקדים על המלאכה". אצל הילד "עכשו יורד גשם; וצריך לחכות, מתחת למטר השוטף, עד שהכומר הזקן מחליט סופסוף לצאת מבית תפילה קטן". אצל האיכר "הנוכחים מתעניינים בעיקר במלאכתו של הקברן. הם מקיפים את הבור, עוקבים במבטם אחר האת; וכאשר הם מסבים ראשיהם, הכומר כבר הלך לדרכו עם שני נעריו; ואין שם עוד אלא המשפחה הממתינה בסבלנות". גורמים נוספים זוכים להתיחסות בכל הסיפורים: הטיפול שמקבל הגוסס, אורכה של שיירת הלוויה והרכבה, המשתתפים בלוויה, יחסם של הקברנים, הטקסיות, האבל וההתאוששות ממנו.

אני אוהבת מאוד את הספרים של אמיל זולא, והספר הצנום הזה עומד בסטנדרטים הגבוהים של הסופר. 

המקור הצרפתי ברשת

 

Comment on Meurt – Emile Zola

נהר ספרים

2014 (1875 – 1889)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק-הומי

גן עדן לאשה / אמיל זולא

0602107

אני מניחה שהספר היה חדשני בתקופתו. היום הרעיונות המרכזיים בו ידועים ולעוסים. "גן עדן לאשה" הוא שמה של חנות כל-בו גדולה בפריז, בעידן בו החנויות הגדולות החלו לנגוס עוד ועוד מנתח השוק, ומוטטו את המסחר הזעיר. בזמנו הוא היה יכול להיות ספר חובה למפרסמים ולמשווקים: הוא עוסק בטריקים הפרסומיים שבעל העסק נוקט כדי למשוך לקוחות, במלחמת מחירים, בדרכים המפתות ביותר להציג מוצרים (לדוגמא, מוצרים במחירי מציאה בכניסה, כדי לגרום ללקוחות להכנס, או סידור המחלקות בסוג של מבוך, כדי לגרום להן לעבור בכולן). לכאורה נושא משעמם, אבל לאמיל זולא היה עט קסום, שהצליח להפוך אפילו נושא כזה לקריא ולספרותי.

גיבורת הספר היא נערה עניה שמגיעה מן הכפר לעיר עם שני אחיה אחרי מות הוריהם, ומנהלת מלחמת הישרדות כדי לשמור על חיים הגונים ולהתפרנס בכבוד. בניגוד לספריו האחרים, כמו ז`רמינל וז`ראבז, זולא ניאות להעניק לה את גמולה על תמימותה ועל נחישותה.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר לוקה בסטראוטיפיות מסוימת, לדוגמא בתיאור קהל הלקוחות, אבל בהרהור שני אני רואה את המגוון שהוא יצר בתוך הקהל, וחוזרת בי.

הליקוי היחיד שמצאתי בספר הוא בחזרות רבות, אבל רוב החזרות תורמות עוד משהו קטן לעלילה, כך שבשורה התחתונה הן לא באמת מפריעות.

מומלץ, ברור. אמיל זולא לא מאכזב.

Au Bonheur des Dames – Emile Zola

הוצאת כרמל

2006

תרגום מצרפתית: עדה פלדור