עדיין אליס / ליסה ג'נובה

בלבה של אליס, חוקרת ומרצה מוערכת בהרווארד, התעורר חשש, כשנתקעה באמצע הרצאה, שאותה נשאה כבר פעמים רבות. מילה שרצתה להשתמש בה פשוט נמחקה ממוחה. לא עמדה על קצה הלשון, לא הבהבה בירכתי הזכרון. פשוט לא היתה שם. אליס הצליחה איכשהו למצוא מילה חילופית, אבל הארוע הטריד אותה. החשש הפך לפניקה, כשבעת ריצה שגרתית, לא רחוק מביתה, במסלול מוכר, לא זיהתה את מיקומה. אליס היתה בת חמישים, המחזור החודשי החל להשתבש לה. היא קוותה שכל התופעות המטרידות הן חלק מגיל המעבר.

הן לא. למרות גילה הצעיר, אליס לקתה באלצהיימר.

הספר מתלווה אל אליס ואל משפחתה במשך שנתיים, חודש אחר חודש, ומתאר בנאמנות את ההידרדרות שאליס חווה, לפעמים מודעת, לפעמים לא. מן הרגע בו אושרה האבחנה ידעה שחייה ישתנו לתמיד. לא רק מצבה המנטלי ילך ויורע. יחס הסביבה אליה יקשה עליה, שאלות של זהות עצמית יעסיקו אותה. כבר באחת השיחות הראשונות עם הרופאים, כשנשאלה בזהירות אם היא מבינה את השאלה שהופנתה אליה, היתה לה תחושה קשה לגבי הבאות. בין השורות ראתה את השיחות הצפויות לה בעתיד. האם היא כשירה דיה להבין את הנאמר? האם מוחה ניזוק מדי, האם היא מבולבלת מדי לתת את הסכמתה? מאז ומתמיד פנו אליה בכבוד רב. אם כישוריה המנטליים יתחלפו יותר ויותר במחלת נפש, מה יחליף את הכבוד הרב ההוא? רחמים? התנשאות? מבוכה? במקום עבודתה, שם היו לה מכרים וידידים רבים, חשה בהסתיגות כלפיה, כאילו לקתה במחלת נפש, כאילו הציבה בפני העמיתים תמונה אפשרית של הצפוי להם עצמם. הפגישה עמה היתה מפחידה. ולכן רוב הזמן נמנעו מפגישות עמה. היא לא איחלה לעצמה להחליף את האלצהיימר במחלה קשה אחרת, אבל ידעה כי חולי סרטן יכולים לצפות לתמיכה מהקהילה שלהם. אליס ציפתה להיות מנודה. כשאזרה עוז להתוודות בפני ראש החוג על מצבה, ונדרשה להפסיק להרצות ולא לנסוע עוד לכנסים כנציגת המוסד, לא יכלה שלא לתהות, "מי היא, אם לא תהיה עוד פרופסור לפסיכולוגיה בהרווארד?"

אליס מנסה לנקוט בכל מיני תכסיסים כדי להתגבר על הבלבול ההולך וגובר. היא מנהלת רשימות מפורטות, עושה לעצמה סימנים כדי להתמצא. היא מצטרפת לניסוי קליני בתרופה חדשה. אבל שום דבר אינו מונע את ההידרדרות. נראה כי למרות המודעות למה שצפוי לה, היא לא חזתה – מי יכול היה לחזות – כמה קשה יהיה לה. היא מחליטה כי יגיע שלב שבו תעדיף לשים קץ לחייה. כדי לזהות את הרגע הנכון היא מכינה לעצמה קובץ ובו רשימה של חמש שאלות פשוטות, שעליהן עליה לענות פעם בשבוע. הבלקברי תוכנת לספק תזכורת שבועית, כי היא יודעת שלבטח לא תזכור בעצמה. אם תתקשה במתן תשובות, יהיה עליה לפתוח קובץ אחר ולפעול על פי ההוראות. מחושב מאוד. אבל איך תדע אם היא עונה תשובות נכונות? ואם תפתח את הקובץ השני, האם תהיה במצב שיאפשר לה לעקוב אחר הכתוב בו? וכך, היא לעתים מזהה את בני משפחתה ולעתים לא. היא הופכת את הבית בחיפוש אחר דבר מה שאינה זוכרת מה הוא. אשה שהוצגה בפניה נשכחה ממנה אחרי דקות ספורות. היא חוזרת על שאלות שכבר נענו. הראיה המרחבית שלה משתבשת. היא מערבבת עבר והווה. עם חלוף הזמן היא נזקקת לעזרה בפעולות הפשוטות ביותר.

אבל אליס אמיצה ושורדת. בזמנים צלולים היא מתעקשת לקבוע את גורלה בעצמה. מכיוון שאיש אינו באמת מבין אותה, גם אם היא מוקפת אהבה, היא מקימה קבוצת תמיכה קטנה עם שלושה חולי אלצהיימר צעירים אחרים. במאמץ גדול היא כותבת נאום לכנס של מטפלים באלצהיימר, עומדת בפני הקהל כשעיניה נעוצות בנייר לבל תיתקע ותאבד את חוט המחשבה, ונושאת את המסר החשוב, שהוא בסופו של דבר לבו של הספר: "מתי לא אהיה עוד אני? האם אותו חלק במוחי האחראי ל'אני' היחודי לי פגיע למחלה הזו? או שמא זהותי היא משהו שמעל לנוירונים, לחלבונים ולמולקולות דנ"א פגומות? האם נשמתי ורוחי חסינות בפני פגעי מחלת האלצהיימר? אני מאמינה שכן". האשה הנמרצת, הפעילה, האינטלקטואלית, אמנם התחלפה באשה איטית, תלותית, שאינה מסוגלת לקרוא, אבל היא עדיין אליס.  

ליסה ג'נובה, דוקטור למדעי המוח ופעילה באגודת האלצהיימר האמריקאית, כתבה ספר מרגש ומלמד. יש בספר מינון נבון של ידע רפואי, מסר ברור לגבי היחס אל החולים, ותיאור חי ומשכנע, וגם מטיל אימה, של אשה שגורלה זימן לה מחלה חשוכת מרפא ועתירת סטיגמות. המתרגמת עדי גינצבורג-הירש, שתרגמה יפה, הוסיפה גם הערות מועילות.

ספר עוצמתי, נוגע ללב וחשוב.

Still Alice – Lisa Genova

מטר

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

הערעור האחרון / ליעד שהם ויובל אלבשן

haeireur_master

"הערעור האחרון" מתרחש בין כותלי בית המשפט העליון ומשרד המשפטים, ומסופר לסרוגין מנקודת המבט של שתי דמויות. משה גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, מאמין ללא סייג בחשיבותו של המוסד ובמעמדו המרכזי במשולש הרשויות. דוד ינאי הוא צעיר השופטים, בן טיפוחיו של גילון. בין השניים שוררים כמעט יחסי אב-בן מאז שנפגשו, כשגילון ביקר בבית הספר התיכון בו למד ינאי. שורשי הקשר ביניהם ייחשפו בהמשך, ויחשפו איתם מערכת סבוכה של סודות.

הספר נפתח בטקס חילופי סגני הנשיא. למרות מאמציו של גילון, הסגן שפרש סירב להיענות לבקשתו לחזור בו. הסגן החדש, שנכפה עליו, מתנגד בקולניות לתפיסתו השיפוטית של גילון, ונהנה מתמיכתו של שר המשפטים, שמבקש לצמצם את סמכויות בית המשפט ולהכפיף אותו לתפיסותיו שלו (D9, מישהו?). בלבו של גילון מתעורר חשד שהסגן היוצא לא פרש מרצונו החופשי, אלא הוכרח, אולי נסחט, והוא נחרץ למנוע מצב שבו הסגן החדש ימונה לנשיא אחריו.

לא ניתן להוסיף פרטים על העלילה מבלי להכשל בקלקלנים. אציין בקצרה שהיא עוסקת לא רק בתמרוניו של גילון לשמור על בית המשפט העליון, אלא במגוון נושאים המשתלבים יחדיו, ביניהם התמודדות עם אלצהיימר, התמסרות מוחלטת ליעוד, קללת המורשת הגנטית, יחסי הורים-ילדים, וכמובן העימותים הטעונים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הסוד שמתגלה בערך בשלישו האחרון של הספר, ויוצר שבר גדול בין הדמויות, נראה לי לרגע מופרך, עד שנזכרתי שכבר היו דברים מעולם. עם זאת, אני סבורה שניתן היה לקחת אותו לכיוון שונה מזה שבחרו הסופרים, במקום לדשדש שוב בנושאים עדתיים. תהיתי גם על סבירותם של כמה מהלכים של ינאי, אבל ליעד שהם ויובל אלבשן בקיאים הרבה יותר ממני בהלכות שופטים, והסיפור בכללותו מתקבל על הדעת.

השילוב הבלתי שגרתי בין שני סופרים שכתבו יחדיו אינו ניכר בקריאה, והסגנון אחיד וזורם ללא תפרים. הספר מותח כדבעי, מוסיף דעת בעניני משפט מבלי להעיק, ומציג דמויות אנושיות מאוד שקל להזדהות אתן. הערכתי במיוחד את משחקי המוחות שבו, ואת התפניות הבלתי צפויות אך המשכנעות. כוחו, כרגיל בספריו של ליעד שהם (לא קראתי את ספריו של יובל אלבשן – מצב טעון תיקון), בחיבור ההדוק למציאות, כפי שהיא משתקפת בכותרות המטרידות בחדשות.

סוחף, קריא ועכשווי.

כנרת זמורה ביתן וידיעות ספרים

2020

אמני הזיכרון / ג'פרי מור

D790D79ED7A0D799_D794D796D799D79BD7A8D795D79F1

נואל בורון, גבר כבן שלושים ושלוש, ניחן בשתי תכונות יוצאות דופן, סינסתזיה וזכרון יתר. בשל הסינסתזיה – עירוב חושים – מוחו דומה לעתים לקליידוסקופ, כשמלים נחוות כצבעים, והוא נסחף אתן ומאבד אחיזה בסביבתו. זכרון היתר גורם לו תחושה של עומס, או בלשונו, מוחו "דומה למחשב עם יותר נתוני קלט מכפי שהוא תוכנן לעבד. האט, קפא, היתקע, אתחל מחדש – חיי בקיצור נמרץ". כשהיה ילד הקיפו אותו הוריו באהבה, אביו חיבב עליו את המדע ואת הספרות, ונואל היה סבור כי שניהם מושלמים וכלילי יופי מכל בחינה, האנשים היחידים שקולותיהם לא הטריפו את מוחו. האב, שקרס תחת לחץ עבודה, וסבל מדכאון ומפחדים, התאבד, ונואל מתגורר כעת עם אמו, שלמרות גילה הצעיר יחסית מפתחת אלצהיימר. בעוד נואל אוגר עוד ועוד זכרונות, אמו סטלה מאבדת את שלה.

נואל מצטט את אייריס מרדוק, שעל מחלת האלצהיימר שלה אמרה כי "זו מחלה שהורגת שני אנשים", בהתיחסה אל עצמה ואל בעלה, שסעד אותה. נואל, שבחר לטפל באמו לבדו, ונמנע מלשתף במצבה אפילו את חברו היחיד נורוול, מבין את חשיבות השיתוף והתמיכה של הקרובים אליו, כשהוא מאפשר לג'יי-ג'יי, חבר שביתו נשרף, לגור אצלו. מאוחר יותר יצטרפו אליהם סמירה, שמאמינה בטיפול באמצעות האמנות, ונורוול, שלמרות הפסימיות והציניות שלו יתרום את חלקו לביתיות יוצאת הדופן שנוצרת סביב סטלה.

בשל תכונותיו היחודיות של נואל, המהוות מעלה אך גם מכשול, לימודיו לא היו מסודרים, והתפרשו על תחומים מגוונים, אך התחום שמעניין אותו במיוחד הוא הפרמקולוגיה, במטרה למצוא תרופה שתשיב אליו את אמו. הוא מכיר במגבלותיו, שכן, כפי שהוא אומר, "המוח שלי הוא מוזיאון, ספריה – לא אולם דיונים, לא כור היתוך". מאמציו מקבלים דחיפה קדימה, כשהוא משלב כוחות עם ג'יי-ג'יי, שהוא, כדבריו "מין גאון מפגר, אידיאליסט עילאי שהמוח שלו עובד אחרת […]. הוא נותן לגחמות ולאינסטינקטים שלו להוביל אותו. הוא מבצע את הזינוק הגדול, הזינוק המשוגע".

ברקע, מעורב בכל פרט, מרחף דוקטור אמיל וורטה, נוירופסיכולוג, מושיע על פי גרסת נואל, שטן על פי גרסת נורוול. נואל מטופל אצלו מאז ילדותו, ומועסק על ידו במחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת קוויבק. הוא דוחה אחת לאחת את טענותיו של נורוול כלפי הרופא, לפיהן הוא גונב רעיונות מעוזריו ומפרסם אותם כשלו, ומבצע ניסויים בבני אדם. מי הוא באמת? התשובה תשאר מעורפלת.

יש בסגנון הכתיבה של הספר משום חיקוי של הדחיסות שבמוחו של נואל. שפע של פרטים, ידע בתחומים שונים, דיאלוגים מהירים, חלומות, רעיונות פרועים, רגשות מבולבלים. למרות שאני אוהבת לחפש הרחבות לידע שאני מוצאת בספרים, נאלצתי להמנע מכך הפעם, כדי לא לגרור את קריאת הספר על פני תקופה ארוכה. בחרתי לפיכך להתמקד בנואל, בגישושיו למצוא את מקומו בעולם, ובהתמודדות האוהבת שלו עם מחלתה של אמו. אם מנפים את הססגוניות של הספר, נותרים עם סיפור נוגע ללב, וגם עם כמה תובנות ועצות שכדאי לתת עליהן את הדעת, כמו עשרת הדברות למטפל שמנסחים סמירה וג'יי-ג'יי כדי להקל על נואל. בין השאר הם מזכירים לו להקפיד על בריאותו שלו, מבקשים ממנו לזכור שהחולה אינה מקשה עליו בכוונה, ממליצים לו לפתח חוש הומור, ולהתמקד במה שנשאר ולא במה שאבד.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר מוזר, ופה ושם התקשיתי לעכל את השפע שגלש לעתים להזיה. אבל המוזרות והבלבול לא יכלו לפגום ביופי ובאהבה שבספר, ואיכשהו התגבשו בסופו של דבר כל המרכיבים יחדיו ליצירה מאתגרת, יוצאת דופן ובעלת ערך.

The Memory Artists – Jeffrey Moore

כנרת זמורה ביתן

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים

גוף ראשון שני / סילביה מולוי

984776

כשסבתי התחילה לאבד את זכרונה, והתבלבלה בין עבר להווה, בין חלום למציאות, הייתי חוזרת מביקורים אצלה עמוסת מחשבות. חשבתי על דברים שאמרה בפגישתנו, על מה שנשאר לה ועל מה שאבד, על הסבתא והנכדה שהיינו פעם, על דברים שאמרה והפתיעו אותי, ועל דברים שכבר לא ייאמרו. את קרעי המחשבות הפרטיות האלה לא עלה בדעתי לאגד בספר. סילביה מולוי נהגה אחרת. את רשמיה מביקוריה היומיים אצל בת-זוגה לשעבר שלקתה באלצהיימר, כתבה ברשימות קצרות, כל אחת מהן סובבת סביב פרט קטן מן הביקור. התחושה בעת הקריאה היא של הצצה אל פתקים אינטימיים שאדם כותב לעצמו, לוכד הרהור על הנייר.

היצירה כולה משתרעת על פני כששים עמודים קטנים, כשברובם הטקסט אינו מכסה את מלוא העמוד. הכל בכל מכל יכול להכנס לטור בעתון סוף שבוע. ערכה של יצירה ספרותית אמנם אינו נמדד על פי מספר המלים או העמודים, אבל האופי הפתקאי של הספר גרם לי אי נוחות מסוימת. מה הופך טקסט מקוטע, קטעי רעיונות, לספר? הקטעים נוגעים ללב, ופה ושם יש בהם אמירות מעניינות, אבל חשתי החמצה, משום שהם אינם מתגבשים לכלל יצירה קוהרנטית. אני לא יודעת כעת הרבה על הכותבת או על חברתה, רמזים שהיא מפזרת לגבי איזה ארוע אפל אינם מתבררים, טיב הקשר ביניהן וסיומו די לוטים בערפל. נותרה רק תחושה של עצב על קמילתה של האשה ועל הסופיות של השכחה שבה היא שרויה. לא די לי בזה.

באחרית דבר, באמצעות תיאור העבודה על מספר יצירות מוסיקליות, מתאר העורך את כתיבתה של מולוי כמספרת סיפור נעדר. בעיני, לא רק הסיפור נעדר, גם המספרת אינה ממש נוכחת. הכתיבה שלה מדווחת, מרוחקת, נטולת רגש. אם היעדרות היא שם המשחק כאן, אני מעדיפה על פניה נוכחות.

Desarticulaciones – Sylvia Molloy

תשע נשמות

2017 (2010)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון / ג'יימס קינג

d794d794d796d793d79ed7a0d795d7aa-d794d790d797d7a8d795d7a0d794-d7a9d79c-d791d799d79c-d795d795d7a8d799d7a0d792d798d795d79f

ביל וורינגטון מזדקן ומתחיל לסבול מתופעות של דמנציה. אין לו עם מי לחלוק את מצוקתו: אשתו נפטרה ממחלת הסרטן שנים רבות קודם לכן, לאחר מותה החל לשתות למעלה מן הרצוי, ויחסיו עם ילדיו התערערו. קשריו עם בנו הבכור מייק נותקו לגמרי, שכן הבן האשים אותו במותה של האם, לאחר שראה אותו מונה כמות כפולה של כדורים לשיכוך כאבים שנתן לה. עם בנו השני ניק הוא מדבר בערך פעם בשנה, ורק בתו מרסי מגיעה מפעם לפעם לבקר ולטפל בבית שהוא מזניח. ילדיו כולם אינם מאושרים בחייהם: מייק הוא רודף שמלות, שאחרי שנים של בגידות הסתבך עם אשה שבחרה לשתף את אשתו ברומן שנהלה אתו, וכתוצאה מכך הוא מוצא את עצמו משתכר במלון עלוב. ניק התאלמן מאשתו, וכשסוף סוף הוא מצליח ליצור קשר עם אשה, היא משקרת לו. מרסי מתמודדת לבדה עם קשיי גידול אייפריל בת-העשרה, לאחר שבעלה נטש אותן. גם היחסים בין שלושת ילדיו של ביל אינם מזהירים: מייק מנותק כמעט לחלוטין, וניק ומרסי שומרים על קשר רופף.

איכשהו נוצר קשר בין ביל לנכדתו אייפריל, והוא מחליט להשתמש בקשר הזה כדי לאחד בין ילדיו. הוא מנצל את חלומה של אייפריל לברוח לסן-פרנסיסקו ולהפוך לזמרת-יוצרת, והשניים יוצאים יחד לנסיעה ארוכה במכוניתו הישנה של ביל. בדרך הוא משגר מעין כתבי חידה לילדיו, כדי לגרום להם לאחד כוחות ולהגיע למקומות מסוימים, שם אולי ימסור את אייפריל לידיהם. אם כל זה נשמע לכם מבולבל ולא אמין, יש לזה סיבה: הספר מבולבל ולא אמין.

בחרתי לקרוא את הספר הזה משום שיש לי משיכה מסוימת לספרים העוסקים באלצהיימר ובשטיון. הבעיה היא שהתופעות הללו אינן מטופלות ספרותית לכשעצמן, אלא מהוות כלי לקידום העלילה. ביל צלול בדיוק כשהוא צריך להיות צלול, ומבולבל במקומות שבהם הבלבול לא נורא מזיק, או שהוא מזיק בדרך שתוביל לתפנית חיונית בעלילה. ובכלל, הדמויות כולן, למעט זו של אייפריל, סובלות מחד-מימדיות ומחוסר עומק. אייפריל היא הדמות היחידה שמתפתחת, שמפגינה אופי, שמעוררת הזדהות וחמלה. גם הקטעים שבהם ביל מודע למצבו נוגעים ללב, אבל בכל זה אין די כדי להחזיק ספר.

לדעתי, חולשתו של הספר נובעת מחוסר נסיון של הסופר. זהו ספר ביכורים, ולפי עדות הסופר הוא טרח עליו רבות במסגרת תכנית לכתיבה יוצרת. נראה לי שהוא ניסה להקיף יותר מדי נושאים, והתוצאה היא שלא הצליח להקיף אפילו נושא אחד באופן משכנע. מישהו במהלך העבודה על הספר היה צריך לסייע לו להדק את העלילה, ולוותר על נושאים צדדיים.

Bill Warrington's Last Chance – James King

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל