אמני הזיכרון / ג'פרי מור

D790D79ED7A0D799_D794D796D799D79BD7A8D795D79F1

נואל בורון, גבר כבן שלושים ושלוש, ניחן בשתי תכונות יוצאות דופן, סינסתזיה וזכרון יתר. בשל הסינסתזיה – עירוב חושים – מוחו דומה לעתים לקליידוסקופ, כשמלים נחוות כצבעים, והוא נסחף אתן ומאבד אחיזה בסביבתו. זכרון היתר גורם לו תחושה של עומס, או בלשונו, מוחו "דומה למחשב עם יותר נתוני קלט מכפי שהוא תוכנן לעבד. האט, קפא, היתקע, אתחל מחדש – חיי בקיצור נמרץ". כשהיה ילד הקיפו אותו הוריו באהבה, אביו חיבב עליו את המדע ואת הספרות, ונואל היה סבור כי שניהם מושלמים וכלילי יופי מכל בחינה, האנשים היחידים שקולותיהם לא הטריפו את מוחו. האב, שקרס תחת לחץ עבודה, וסבל מדכאון ומפחדים, התאבד, ונואל מתגורר כעת עם אמו, שלמרות גילה הצעיר יחסית מפתחת אלצהיימר. בעוד נואל אוגר עוד ועוד זכרונות, אמו סטלה מאבדת את שלה.

נואל מצטט את אייריס מרדוק, שעל מחלת האלצהיימר שלה אמרה כי "זו מחלה שהורגת שני אנשים", בהתיחסה אל עצמה ואל בעלה, שסעד אותה. נואל, שבחר לטפל באמו לבדו, ונמנע מלשתף במצבה אפילו את חברו היחיד נורוול, מבין את חשיבות השיתוף והתמיכה של הקרובים אליו, כשהוא מאפשר לג'יי-ג'יי, חבר שביתו נשרף, לגור אצלו. מאוחר יותר יצטרפו אליהם סמירה, שמאמינה בטיפול באמצעות האמנות, ונורוול, שלמרות הפסימיות והציניות שלו יתרום את חלקו לביתיות יוצאת הדופן שנוצרת סביב סטלה.

בשל תכונותיו היחודיות של נואל, המהוות מעלה אך גם מכשול, לימודיו לא היו מסודרים, והתפרשו על תחומים מגוונים, אך התחום שמעניין אותו במיוחד הוא הפרמקולוגיה, במטרה למצוא תרופה שתשיב אליו את אמו. הוא מכיר במגבלותיו, שכן, כפי שהוא אומר, "המוח שלי הוא מוזיאון, ספריה – לא אולם דיונים, לא כור היתוך". מאמציו מקבלים דחיפה קדימה, כשהוא משלב כוחות עם ג'יי-ג'יי, שהוא, כדבריו "מין גאון מפגר, אידיאליסט עילאי שהמוח שלו עובד אחרת […]. הוא נותן לגחמות ולאינסטינקטים שלו להוביל אותו. הוא מבצע את הזינוק הגדול, הזינוק המשוגע".

ברקע, מעורב בכל פרט, מרחף דוקטור אמיל וורטה, נוירופסיכולוג, מושיע על פי גרסת נואל, שטן על פי גרסת נורוול. נואל מטופל אצלו מאז ילדותו, ומועסק על ידו במחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת קוויבק. הוא דוחה אחת לאחת את טענותיו של נורוול כלפי הרופא, לפיהן הוא גונב רעיונות מעוזריו ומפרסם אותם כשלו, ומבצע ניסויים בבני אדם. מי הוא באמת? התשובה תשאר מעורפלת.

יש בסגנון הכתיבה של הספר משום חיקוי של הדחיסות שבמוחו של נואל. שפע של פרטים, ידע בתחומים שונים, דיאלוגים מהירים, חלומות, רעיונות פרועים, רגשות מבולבלים. למרות שאני אוהבת לחפש הרחבות לידע שאני מוצאת בספרים, נאלצתי להמנע מכך הפעם, כדי לא לגרור את קריאת הספר על פני תקופה ארוכה. בחרתי לפיכך להתמקד בנואל, בגישושיו למצוא את מקומו בעולם, ובהתמודדות האוהבת שלו עם מחלתה של אמו. אם מנפים את הססגוניות של הספר, נותרים עם סיפור נוגע ללב, וגם עם כמה תובנות ועצות שכדאי לתת עליהן את הדעת, כמו עשרת הדברות למטפל שמנסחים סמירה וג'יי-ג'יי כדי להקל על נואל. בין השאר הם מזכירים לו להקפיד על בריאותו שלו, מבקשים ממנו לזכור שהחולה אינה מקשה עליו בכוונה, ממליצים לו לפתח חוש הומור, ולהתמקד במה שנשאר ולא במה שאבד.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר מוזר, ופה ושם התקשיתי לעכל את השפע שגלש לעתים להזיה. אבל המוזרות והבלבול לא יכלו לפגום ביופי ובאהבה שבספר, ואיכשהו התגבשו בסופו של דבר כל המרכיבים יחדיו ליצירה מאתגרת, יוצאת דופן ובעלת ערך.

The Memory Artists – Jeffrey Moore

כנרת זמורה ביתן

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים

גוף ראשון שני / סילביה מולוי

984776

כשסבתי התחילה לאבד את זכרונה, והתבלבלה בין עבר להווה, בין חלום למציאות, הייתי חוזרת מביקורים אצלה עמוסת מחשבות. חשבתי על דברים שאמרה בפגישתנו, על מה שנשאר לה ועל מה שאבד, על הסבתא והנכדה שהיינו פעם, על דברים שאמרה והפתיעו אותי, ועל דברים שכבר לא ייאמרו. את קרעי המחשבות הפרטיות האלה לא עלה בדעתי לאגד בספר. סילביה מולוי נהגה אחרת. את רשמיה מביקוריה היומיים אצל בת-זוגה לשעבר שלקתה באלצהיימר, כתבה ברשימות קצרות, כל אחת מהן סובבת סביב פרט קטן מן הביקור. התחושה בעת הקריאה היא של הצצה אל פתקים אינטימיים שאדם כותב לעצמו, לוכד הרהור על הנייר.

היצירה כולה משתרעת על פני כששים עמודים קטנים, כשברובם הטקסט אינו מכסה את מלוא העמוד. הכל בכל מכל יכול להכנס לטור בעתון סוף שבוע. ערכה של יצירה ספרותית אמנם אינו נמדד על פי מספר המלים או העמודים, אבל האופי הפתקאי של הספר גרם לי אי נוחות מסוימת. מה הופך טקסט מקוטע, קטעי רעיונות, לספר? הקטעים נוגעים ללב, ופה ושם יש בהם אמירות מעניינות, אבל חשתי החמצה, משום שהם אינם מתגבשים לכלל יצירה קוהרנטית. אני לא יודעת כעת הרבה על הכותבת או על חברתה, רמזים שהיא מפזרת לגבי איזה ארוע אפל אינם מתבררים, טיב הקשר ביניהן וסיומו די לוטים בערפל. נותרה רק תחושה של עצב על קמילתה של האשה ועל הסופיות של השכחה שבה היא שרויה. לא די לי בזה.

באחרית דבר, באמצעות תיאור העבודה על מספר יצירות מוסיקליות, מתאר העורך את כתיבתה של מולוי כמספרת סיפור נעדר. בעיני, לא רק הסיפור נעדר, גם המספרת אינה ממש נוכחת. הכתיבה שלה מדווחת, מרוחקת, נטולת רגש. אם היעדרות היא שם המשחק כאן, אני מעדיפה על פניה נוכחות.

Desarticulaciones – Sylvia Molloy

תשע נשמות

2017 (2010)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון / ג'יימס קינג

d794d794d796d793d79ed7a0d795d7aa-d794d790d797d7a8d795d7a0d794-d7a9d79c-d791d799d79c-d795d795d7a8d799d7a0d792d798d795d79f

ביל וורינגטון מזדקן ומתחיל לסבול מתופעות של דמנציה. אין לו עם מי לחלוק את מצוקתו: אשתו נפטרה ממחלת הסרטן שנים רבות קודם לכן, לאחר מותה החל לשתות למעלה מן הרצוי, ויחסיו עם ילדיו התערערו. קשריו עם בנו הבכור מייק נותקו לגמרי, שכן הבן האשים אותו במותה של האם, לאחר שראה אותו מונה כמות כפולה של כדורים לשיכוך כאבים שנתן לה. עם בנו השני ניק הוא מדבר בערך פעם בשנה, ורק בתו מרסי מגיעה מפעם לפעם לבקר ולטפל בבית שהוא מזניח. ילדיו כולם אינם מאושרים בחייהם: מייק הוא רודף שמלות, שאחרי שנים של בגידות הסתבך עם אשה שבחרה לשתף את אשתו ברומן שנהלה אתו, וכתוצאה מכך הוא מוצא את עצמו משתכר במלון עלוב. ניק התאלמן מאשתו, וכשסוף סוף הוא מצליח ליצור קשר עם אשה, היא משקרת לו. מרסי מתמודדת לבדה עם קשיי גידול אייפריל בת-העשרה, לאחר שבעלה נטש אותן. גם היחסים בין שלושת ילדיו של ביל אינם מזהירים: מייק מנותק כמעט לחלוטין, וניק ומרסי שומרים על קשר רופף.

איכשהו נוצר קשר בין ביל לנכדתו אייפריל, והוא מחליט להשתמש בקשר הזה כדי לאחד בין ילדיו. הוא מנצל את חלומה של אייפריל לברוח לסן-פרנסיסקו ולהפוך לזמרת-יוצרת, והשניים יוצאים יחד לנסיעה ארוכה במכוניתו הישנה של ביל. בדרך הוא משגר מעין כתבי חידה לילדיו, כדי לגרום להם לאחד כוחות ולהגיע למקומות מסוימים, שם אולי ימסור את אייפריל לידיהם. אם כל זה נשמע לכם מבולבל ולא אמין, יש לזה סיבה: הספר מבולבל ולא אמין.

בחרתי לקרוא את הספר הזה משום שיש לי משיכה מסוימת לספרים העוסקים באלצהיימר ובשטיון. הבעיה היא שהתופעות הללו אינן מטופלות ספרותית לכשעצמן, אלא מהוות כלי לקידום העלילה. ביל צלול בדיוק כשהוא צריך להיות צלול, ומבולבל במקומות שבהם הבלבול לא נורא מזיק, או שהוא מזיק בדרך שתוביל לתפנית חיונית בעלילה. ובכלל, הדמויות כולן, למעט זו של אייפריל, סובלות מחד-מימדיות ומחוסר עומק. אייפריל היא הדמות היחידה שמתפתחת, שמפגינה אופי, שמעוררת הזדהות וחמלה. גם הקטעים שבהם ביל מודע למצבו נוגעים ללב, אבל בכל זה אין די כדי להחזיק ספר.

לדעתי, חולשתו של הספר נובעת מחוסר נסיון של הסופר. זהו ספר ביכורים, ולפי עדות הסופר הוא טרח עליו רבות במסגרת תכנית לכתיבה יוצרת. נראה לי שהוא ניסה להקיף יותר מדי נושאים, והתוצאה היא שלא הצליח להקיף אפילו נושא אחד באופן משכנע. מישהו במהלך העבודה על הספר היה צריך לסייע לו להדק את העלילה, ולוותר על נושאים צדדיים.

Bill Warrington's Last Chance – James King

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל