מאה מטר – אסופת סיפורים

לרגל הסגרים בימי הקורונה קיבצה "עברית" ארבעה-עשר סופרים ישראלים, והגישה את סיפוריהם כמתנה לקוראים. שמו של הקובץ מכוון כמובן למגבלת מאה המטרים שהוטלה בזמן הסגר הראשון. אולי במפתיע הסיפורים, למעט שניים, אינם שמים את המגפה במרכז. נושאי הסיפורים מגוונים, הסגנונות, מדרך הטבע, שונים, ובהכללה ניתן לומר שמשותפת לכולם הישראליות.

אקדים ואומר שהזדמן לי לקרוא את ספריהם של אחדים מן הסופרים, ואילו עם אחרים היתה לי זו היכרות ראשונה. אם להסתמך על סיפוריהם של הסופרים שהכרתי, נראה לי שהמקבץ כאן מהווה היכרות טובה, וברוב המקרים מפתה, עם יצירותיהם. לדוגמא, אוריאל קון ב"נתיב הבריחה" משוטט ומבקש מנוחה כמו בספרו "לעשות מקום";  אילנה ברנשטיין ב"מגפת נשים" יוצרת אוירה של מצוקה בתוך המשפחה כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק"; אלי שמואלי ב"קורותיו של שקרן" מתאר אפיזודה בחייו של יהושע, הדמות הראשית בספריו "אישוליים" ו"המשורר והחשפנית".

שני הסיפורים שעוסקים ישירות במגפה הם "אהבה בימי מגפה" מאת משה סקאל ו"מגפה:אהבה" מאת רוני גלבפיש. הראשון מתאר את ההסתגרות בין ארבעה קירות, שנחווית תחילה כהרפתקה ומתפתחת לבדידות צורבת ולהתערערות נפשית. השני, רגיש ונוגע ללב, מתרחש בין כתליו של בית אבות, שדייריו, שחוו את זוועותיה של המאה העשרים, נותקו באחת מכל קרוביהם, ונותרו בגפם מול האימה המתחדשת. "אנחנו תכף ידענו שזו היא, שהיא חזרה. איך שאמרו שהיא לא פוגעת בילדים, אנחנו תכף ידענו: היא חזרה בשבילנו".

עוד בספר, בועז כהן מספר על פרידה ב"תראה לי, תראה לי, תראה לי"; טל ניצן מתלווה אל אשה שנספחת לרילוקשיין של בעלה ונמחקת ב"לגבעה את אשר לגבעה"; מאשה צור גלוזמן מסתובבת עם גיבור סיפורה במסע נוסטלגי סביב "הדירה ברחוב מאפו"; ערן בר-גיל מתלווה אל עבריינים ישראלים בחופשה בחו"ל ב"חזיר"; ערן צור מתבונן ביחסי בת עם אביה שנטש ב"מתרחבים ומתכווצים"; אב מנוכר מופיע גם ב"רגע הפירוד" של רון דהן, ומתקשה להשלים עם ליקוי של בנו; ב"סקס לא יהיה פה" מפגישה רינת שניידובר שתי נשים וגבר באמצעות טינדר; הגיבורה של שרי שביט מבכה את מותו של "מרקו" עד שאלמנתו מוכיחה אותה; ותמר מרין מביאה את "הדיירת" אל נקודת שבירה שתאפשר לה סוף סוף שחרור.

"עברית" קיבצה סיפורים טובים שנהניתי לקרוא, אפשרה לי היכרות עם סופרים שעוררו את סקרנותי, ואני שמחה להמליץ על הספר.

"מאה מטר" זמין חינם באפליקציה.

עברית

2020

המשורר והחשפנית / אלי שמואלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a9d795d7a8d7a8_d795d794d797d7a9d7a4d7a0d799d7aa2

"המשורר והחשפנית" מתאר בגוף ראשון את חייו של יהושע, גבר צעיר חסר כל, שאינו מסוגל להתמיד בעבודה כלשהי, ומתכוון להתפרסם כמשורר. כדי לממן את שכר הדירה ואת הוצאות המחיה הוא מנסה כוחו בעבודות שונות, רובן ככולן עבודות שירות פיזיות, ותקופה מסוימת חי על חשבונה של אשה. את שיריו הוא כותב על כל בדל נייר מזדמן, ומשגר את הנבחרים שביניהם אל עורכי כתבי עת ("האנשים שמקבלים מילים", הוא מכנה אותם). כפי שאינו מצליח להחזיק בעבודה, כך אינו מצליח לעקוב אחר השירים ששלח ואחר התגובות שקיבל, למרות שלדבריו הם תכלית קיומו. חייו מקבלים תפנית כשהוא פוגש את עמליה החשפנית, רקדנית בשאיפה, וכשהוא מקבל תשובה חיובית ממוציא לאור לגבי ספר שירים שכתב.

יהושע היה שמו של גיבור ספרו הקודם של אלי שמואלי, "אישוליים", ספר שהציג גבר צעיר הממוקם בשולי החברה, והשוליות הזו מגדירה את כל הוויתו. בניגוד ל"אישוליים" החושפני והנוגע ללב, יהושע של "המשורר והחשפנית" כולו פוזה ביקורתית ומתנשאת, קיצוניות המתאימה בקושי לבן-עשרה מרדני להכעיס, ונלעגת כשהיא מאפיינת גבר בשנות השלושים לחייו. כל מי שמצוי בתוך מסגרת של עבודה נראה בעיניו כמי שהשחית מרצונו את נפשו, בעוד על עצמו הוא אומר, לכאורה בביקורת אך למעשה מתוך יוהרה, "אני לא הייתי מסוגל לוותר על הנפש שלי, וזאת היתה קללה". עובדי כפיים נראים לו כמי שאיבדו תקווה, עובדי מקצועות חופשיים הם "בינות מלאכותיות" נטולות נשמה. חובבי אמנות הגיעו אליה משעמום, חוקרי ספרות אינם מבינים את היצירות וחונקים אותן. בנינים נאים יומרניים, בנינים פחות נאים הם אסון. בכל מקום הוא רואה רק את מה שמצטייר בעיניו ככיעור, כחוסר תקווה, כויתור. על הוריו הוא מספר כי "החיים לפתו אותם בגרון, וכל הזמן הם פחדו שכל תנועה נוספת תכריע אותם, ולא העזו לשנות את התנוחה שבה חיינו", ואינו מבין כי דברים אלה מתארים אותו עצמו. או שהוא מבין, אבל מרמה את עצמו.

מכיוון שזרות מאפיינת את גיבורי שני הספרים, ומכיוון שהסופר בחר באותו שם עבור שניהם, אין מנוס מן ההשוואה. גם ההתרשמות העמוקה שלי מהראשון יצרה ציפיה כשפורסם השני. כושרו התיאורי של אלי שמואלי ניכר בשניהם, אולם בעוד הראשון הפנה זרקור חד ובהיר אל אנשי השוליים, והיה כן ונקי מהעמדות פנים, השני מפנה את תשומת הלב אל דמות ריקנית למדי, שלא עוררה בי אמון. לכן, לצערי, התאכזבתי.

עם עובד

2020

אישוליים / אלי שמואלי

978779

יהושע הוא גבר צעיר, המכנה עצמו בחדרי צ'ט "אישוליים", כינוי המשקף את תחושתו כאיש שחי בשולי החברה, בלתי נראה, בלתי נחשב, או כפי שהוא מתבטא לגבי עצמו – האנטילופה שבשולי העדר, הרחק מן המרכז התוסס של החזקים והמקובלים. הוא בן עשרים וחמש, עדיין בתול, נשר מהצבא, נשר מלימודים, מתקשה להתמיד בעבודה. כל ישותו ממוקדת בהזדקקות האינסופית שלו לחברה ולאהבה, ולא נותרה בו אנרגיה לכל דבר אחר. מתחשק לטלטל אותו, להגיד לו שזה בסדר, שיש עוד אנשים כמוהו, שצריך להמתין בסבלנות, שלא יתייאש מעצמו ולא יניח לעצמו לשקוע. אבל זה בדיוק מה שהוא עושה, כמעט מרים ידים: הוא חי בחדר במרתף, שאותו הוא אף פעם לא טורח לנקות. הוא שרוי בעוני, אבל לא מתאמץ למצוא עבודה מעבר למשמרות הבודדות במיון דואר. הוא יוצא לחפש חברה וחום במקומות רחוקים, כמו הזולות בחופי סיני, ובמקומות קרובים, כמו ברים בירושלים עירו, ומכיוון שאינו מבין שהוא נושא איתו את אישיותו בכל אשר ילך, הוא חווה אכזבה אחר אכזבה. כשהוא מתאמץ הוא מצליח לקשור שיחה, אפילו שנונה, אבל מתקשה להתמיד בה. שיחת חולין היא מעל לכוחותיו. מאז שהיה ילד הוא מראה לעולם פרצוף עצוב. מרבית האנשים לא יתאמצו לראות מעבר למעטה החיצוני, ויסרבו אינסטינקטיבית להגרר אחר עצבותו, ולהכניס את ראשם הבריא למיטת חוליו. יתרה מזו, גם כשהוא מצליח ליצור קשר עם אשה, תחושת הכשלון השולטת בו תגרום עד מהרה לאשה שאתו לוותר עליו. נדמה כי אישיותו הנזקקת מעמיקה את בדידותו, ובדידותו מעמיקה את נזקקותו.

איך נוצר אדם כזה? חלקית הוא תבנית ילדותו. אנו מקבלים הצצה אל חייה של אמו, אשה דכאונית ומסוגרת החיה בדירה מטונפת, אשה שככל הנראה לא העניקה לו תשומת לב אוהבת. חלקית זהו מן הסתם אופי מולד. כך או כך, בשלב זה של חייו הוא אינו מסוגל לעזור לעצמו. אולי כשיתבגר – אם לא ישקע עוד יותר – ילמד להשלים עם מי שהוא, ימצא דרך לתמרן בין צרכיו לבין מוגבלותו, וישתחרר מן התלות האכזרית בתשומת ליבם של אחרים.

"אישוליים" כתוב נפלא. אין כאן סיפור דרמטי גדול עם דמויות גדולות, אלא סיפור צנוע המתרחש ברובו בחדרי לבו של האנטי-גיבור. אבל חדות הראיה של הכותב, התובנות המפוכחות שלו, התיאור האמין והמרגש שהוא שם בפיו של יהושע, והכשרון היוצר השופע שלו, יוצרים יחד דרמה של ממש שאוחזת בקורא.

בשורה התחתונה: ספר ללא דופי.

שלושה פרקים ראשונים

פרדס

2015