הממזרה מאיסטנבול / אליף שפאק

2vfh5ijkjlw6fxmj

"הממזרה מאיסטנבול" הוא סיפורן של שתי משפחות, ובהרחבה סיפורם של שני עמים, הטורקי והארמני. הספר מבקש להתמודד עם שאלת הזכרון וההשכחה, ומעצים את הקונפליקט כשהוא כורך את שתי המשפחות זו בזו עד לבלי הפרד.

אסיה נולדה מחוץ לנישואין לאמה זֶליחה. זליחה היא הצעירה מבין ארבע האחיות במשפחת קזאנג'י, וחיה אתן, בצוותא עם אמן ועם סבתן, בבית המשפחה באיסטנבול. ארמאנוש, המכונה איימי, נולדה לאמה האמריקאית ולאביה הארמני, בן למשפחת צ'חמחצ'יאן, צאצא לניצולת השמדת העם הארמני. הוריה של ארמאנוש התגרשו זמן קצר לאחר לידתה, וכאקט של נקמה בחרה האם להנשא לצעיר טורקי. צעיר זה, מוסטפה שמו, הוא אחיהן של בנות קזאנג'י. מכיוון שבמשפחה זו הגברים מתים בגיל צעיר, החליטו הנשים לשלוח את מוסטפה אל מעבר לים, לגונן עליו מפני הגורל הקטלני. אמונות טפלות, כגון זו, שזורות בספר, בעיקר באמצעות דמותה של באנו, אחותה של זליחה, מגדת עתידות המתייעצת תדיר עם הג'ינים.

בשנת 2005, כעשרים שנה לאחר לידתן של שתי הבנות, קמה ארמאנוש ונוסעת לאיסטנבול. המניע לנסיעתה נעוץ באתר צ'טים, בו היא מתוודעת אל צאצאי הארמנים, המבקשים לשמר את זכר אסונם. ארמאנוש חשה כי עקב ילדותה המרוסקת היא טרם הצליחה לפתח תחושה של המשכיות ושל זהות. היא חייבת לנסוע אל עברה כדי להתחיל לחיות את חייה. היא מתארחת בבית משפחת קזאנג'י, חולקת חדר עם אסיה, ומעמתת את המשפחה הטורקית עם פשעי העבר. הפתעתן של הנשים למשמע הסיפור הארמני מעידה על תהליך עמוק של השְכחה. אחת האחיות, גֶ'ווריֶיה, מורה להיסטוריה טורקית, רגילה למתוח גבול בין האימפריה העותמנית לבין הרפובליקה הטורקית, והסיפור נשמע לה כמשהו שקרה בעבר רחוק במקום רחוק. המדינה הטורקית החדשה נוסדה ב-1923, וזו היתה ההתחלה המוקדמת ביותר שהמשטר התייחס אליה. כל מה שקרה או לא קרה לפני התאריך המכונן הזה, היה קשור לעידן אחר ולעם אחר. "הממזרה מאיסטנבול" מציג קשת של התיחסויות אל העבר, מזעמם של החברים באתר הצ'טים, המבקשים הכרה או כפרה, ועד תגובתו של אחד מחבריה של אסיה הסבור שהארמנים סיפרו לעצמם את אותו סיפור שוב ושוב עד שהפך למציאות.

לצד הנושא הארמני ושאלת ההתמודדות עם העבר, הספר עוסק בעולמן של הנשים בטורקיה, כשהוא דוחס שלושה דורות ומגוון טיפוסים אל בית אחד. שלוש הבנות הבכורות במשפחת קזאנג'י גדלו בתחושה שהן רק מבוא לבן המיוחל. זליחה, בת הזקונים שנולדה אחרי מוסטפה, ידעה שהיא רק תוצר של הנסיון לשחזר את ההצלחה וללדת בן נוסף. אביהם של החמישה היה אדם עדין נפש ומוערך מחוץ לבית, אך שליט עריץ ואלים בתוכו. למרות הפתיחות היחסית של הרפובליקה, הנשים מנהלות את חייהן בתוך הבית פנימה, מאמינות באמונות טפלות נחלת העבר, ואינן מבקשות לעצמן חיים עצמאיים. פֶרידֶה הבכורה סובלת מהפרעות נפשיות. גֶ'ווריֶיה התאלמנה זמן קצר לאחר נישואיה, והיא מתרפקת על זכר בעלה. באנו איבדה שני בנים בעודם ילדים, הותירה את בעלה בביתם המשותף, שבה לגור עם בנות משפחתה, ושקעה בעולם הנסתר. זליחה יוצאת דופן, לבושה פרובוקטיבי, לשונה משתלחת, היא בעלת עסק עצמאי לקעקועים, ובכל זאת היא בוחרת לחיות במסגרת מגוננת עם משפחתה. אסיה, הצעירה שבחבורה, עדיין לא גיבשה את תפיסת עולמה. בעודה חיה בחסות בנות משפחתה, היא שוקדת על פיתוח תפיסת עולם ניהיליסטית.

בשולי העלילה השתעשעתי למקרא תיאורי הארמנים את עצמם, תיאורים שאני רגילה לשמוע אודות יהודים. בשיחה שמנהלת משפחת אביה של ארמאנוש מספר אחד המשתתפים סיפור, שיכול להתפרש כמעיד על תחבלנות ועל חוצפה, אך הוא מעיד גם על ערבות הדדית ועל רוח קולקטיבית שבזכותה העם שרד. משתתף אחר מתריס מולו: "אבל אומרים גם, כששני ארמנים נפגשים, הם מייסדים שלוש כנסיות שונות". הדעות השונות שמביעים הארמנים לגבי היחס אל השמדת עמם – מחיקת העבר או הזכרתו ללא הרף, מחילה או נקמה – מזכירים אף הם במידה רבה את מגוון הדעות והעמדות אצלנו באשר לזכר השואה.

"הממזרה מאיסטנבול" קריא מאוד, מציג דמויות אנושיות, ומעלה נושאים מעניינים לדיון ולמחשבה. פה ושם הוא לוקה בדידקטיות ובעודף צירופי מקרים, אך מעלותיו עולות על חסרונותיו. הוא אינו מתרומם לרמתו של "כבוד", שראה אור חמש שנים אחריו, אך יש בו די כדי להמליץ עליו.

The Bastard of Istanbul – Elif Shafak

כנרת זמורה ביתן

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כבוד / אליף שאפאק

977655

"כבוד" הוא סאגה משפחתית, הנפתחת בתורכיה – בכפר כורדי ובאיסטנבול – עוברת ללונדון, וגם לגרמניה ולאבו-דאבי – וחוזרת חלקית לכפר. הספר נפתח עם שחרורו מן הכלא של איסכנדר, שביצע רצח על רקע כבוד המשפחה, חוזר אחורה בזמן אל הזמנים והמקומות בהם נטועים שורשי המשפחה, ומסתיים בחשיפת סוד ששניים מילדי הנרצחת נצרו בליבם.

נושא הספר הוא מושג הכבוד, שבגינו נשים נידונות להיות רכוש הגברים שבחייהן – תחילה רכושו של האב, אחריו רכושו של בן הזוג שלא היתה להן הזכות לבחור בעצמן, ובהיעדרו של בן הזוג בניהן נוטלים את מקומו כראש המשפחה. לאשה תפקידים מוגדרים, ואושרה שלה אינו נלקח בחשבון. פֶּמבֶּה היא אשה שכזאת: בת לאם דכאונית, שילדה בנות בלבד, נישאה על פי החלטת אביה לצעיר זר שהיה מאוהב באחותה התאומה, נדדה בעקבותיו לאנגליה, ומצאה עצמה בודדה ועזובה כשבעלה המכור להימורים נטש אותה לטובת חשפנית. כשהעזה לפנות לעצמה בתוך שגרת חייה פינה קטנה של אושר, המשפחה נהרסה. גם ג'מילה, אחותה התאומה, היא אשה שכזאת: בצעירותה נחטפה למטרות סחיטה, ואם כי איש לא נגע בה, הפכה למוכתמת בעיני כל סובביה. כל אשה ואשה במשפחה המורחבת סבלה מתפיסת הכבוד המעוותת הזו: אחותן של התאומות, חמותה של פֶּמבֶּה, גיסתה. ומשום הלחץ החברתי ושטיפת המוח מינקות, האמהות מנחילות את התפיסה הזו לבנותיהן. אֶסמָה, בתה של פֶּמבֶּה, זו שכותבת את קורותיה של אמה, מספרת על יחס שונה שניתן לה ולשני הבנים של המשפחה, על הטפות מתמשכות ששמעה מאמה בנושאי צניעות ומעמדה של האשה.

הציר המרכזי של העלילה מתרחש על רקע מפגש התרבויות מזרח-מערב. אנגליה אמנם קלטה מהגרים רבים, אך אלה חוו לא אחת תופעות של גזענות ודחיה. בנוסף לכך, המעבר מן הכפר הנידח אל ליבה של אנגליה בהכרח חשף את המהגרים לערכים שונים, והחיכוך המתמיד בין האמונות ואורחות החיים המסורתיים לערכי המערב לא יכול היה שלא להשפיע על מבנה המשפחה ועל ההתנהלות של חבריה. התגובות נעו בין רצון להתערות כליל לנטיה להתבדל.

גם יחסי הורים-ילדים הם נושא מרכזי בספר – האהבה, החרדה, הטעויות. ועל רקע זה אליף שאפאק העמידה דמויות בלתי נשכחות, ביניהן פֶּמבֶּה התמה, יוּנוּס בנה הצעיר השלם עם עצמו כבר כילד, ואיסכנדר הבכור המיוסר.

הספר לוקה, או מצטיין, בהעדר שיפוטיות. על רקע המסורת הנוקשה, דומה שכל אחד ואחד הוא קורבן, וכל אחד ואחד ראוי לגאולה ולחמלה. צרמה לי מעט הגישה הזו של "אין אשמים", אבל מכיוון שהספר נותן קול למתענים תחת עיוותי התפיסות המסורתיות הללו, אולי בכך דיינו. ואולי דווקא צדקה הסופרת בהרחבת היריעה מעבר לסבלן הישיר של הנשים אל הסבל המתפשט ומחלחל אל כל מי שסובב אותן, גם אם הוא נהנה מיתרונות מינו ומעמדו. כך או כך, זהו ספר חשוב וכתוב מצוין.

Honour – Elif Shafak

ספרית הפועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: עידית שורר