חברת נעורי / אליס מונרו

chavrat_neuray_hatbaa2

כך (על פי ויקיפדיה) אמרה אליס מונרו על אמנותה בעקבות זכיתה בפרס נובל לספרות ב-2013: "במשך שנים על גבי שנים חשבתי שהסיפורים הקצרים הם רק אימון לקראת כתיבת הרומן… ואז הבנתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות, אז השלמתי עם זה. אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים זאת דרך לפצות על כך". דבריה אלה יפים לתיאור הסיפורים שב"חברת נעורי", שכולם, למרות מימדיהם הצנועים, מכילים יותר מסיפור פשוט אחד, ושלגיבוריהם ניתנת הבמה לדברי הגות מרחיבי דעת ומעוררי מחשבה.

הסיפור הנושא את שם הספר, כדוגמא, מסופר מפיה של אשה שאמה נפטרה זה מכבר. קו סיפורי אחד עוסק ביחסים בין האם והבת. קו סיפורי אחר מתאר את חייה של פלורה, חברת נעורים של האם. ושני הסיפורים גם יחד הם המצע לנושאים מגוונים, ביניהם החיים בסְפָר הקנדי, הקשר בין אחיות, הפער שבין המוניטין שמיוחס לאנשים ובין דמותם האמיתית, יחסי גברים-נשים, הערכים החברתיים המשתנים, וגם האופן בו נולד סיפור.

עשרה הסיפורים שבספר מתרחשים, כרגיל אצל אליס מונרו, באונטריו הכפרית, במחוז יורון שעל שפת ימת יורון. מעט יוצא דופן הוא הסיפור "חבקיני נא, ואל תרפי", שמתרחש ברובו בסקוטלנד, שם מבקרת הייזל, קנדית אלמנה, מבקשת לתור אחר חוויותיו של בעלה ג'ק במלחמת העולם. בעבור ג'ק היתה המלחמה חוויה מכוננת, שממנה מעולם לא השתחרר: "הוא כעס גם כשראה את המפגינים למען השלום בטלוויזיה, אף שבדרך כלל לא אמר דבר, רק רטן אל המסך באיפוק, במיאוס. ככל שהייזל הבינה, הוא חשב שהרבה אנשים – נשים, כמובן, אבל עם הזמן גם יותר ויותר גברים – היו נחושים לחרב את התדמית של התקופה הכי טובה בחייו. הם מחרבים אותה בחרטות ובתוכחות צדקניות ובמידה מסוימת של שקרים בוטים. איש מהם לא יודה שמשהו במלחמה היה כיף".  כמו בסיפורים האחרים, גם כאן משתלבות בליבת הסיפור עלילות נוספות, ביניהן סיפור חייה של בעלת המלון הסקוטי, קורותיה של נערה צעירה שילדה מחוץ לנישואים, ועוד.

מאפיין נוסף של כל הסיפורים בקובץ הוא המידה המסוימת של ערפול מכוון. לאף אחד מהסיפורים אין מספר יודע-כל, והעלילה משקפת נקודת מבט מוגבלת של מספר יחיד. מכיוון שכך, ניתן מקום נרחב להשערות הנסמכות על שמועות ועל מידע מכלי שני ושלישי. הקיצוני שבסיפורים מן ההיבט הזה הוא "טוב וחסד", המתאר מסע בים של אם גוססת ושל בתה. הנסיבות יוצאות הדופן של הריחוק מן הבית ומן היבשה, הקִרבה שהן כופות, וצל המוות הקרוב, משווים לסיפור גוון של מסתורין מאיים.

נושאיה של אליס מונרו חוצי זמן ומקום. היא מקדישה את מלוא תשומת ליבה ליחסים בין אנושיים, ועוסקת רבות ביחסים בתוך המשפחה, במוסד הנישואים ובחיי הנשים. האמצעים הספרותיים מגוונים – "מנסטאנג", כדוגמא, עוקב אחרי חייה של משוררת באמצעות קטעים משיריה ומעתוני התקופה – אך משותפת לרוב הסיפורים התנועה המתמדת בין עבר לעתיד, פירוק לגורמים של צמתים בחיי הדמויות, וקילוף רגשות עד לליבתם.

כבר כתבתי כאן סקירות על חמישה ספרים אחרים של הסופרת, ונדמה שהסקירות חוזרות במידת מה על עצמן. סיפוריה של אליס מונרו, לעומת זאת, ולמרות נושאים זהים, אינם חוזרים על עצמם, וכל אחד מהם מבריק ביחודו.

כמו את הספרים הקודמים של מונרו, שיצאו בהוצאה זו, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מומלץ בהחלט.

Friend of my Youth – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2019 (1990)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

מודעות פרסומת

גלגולי האהבה / אליס מונרו

991246

"גלגולי האהבה" הוא קובץ המכיל אחד-עשר סיפורים. בדומה לסיפורים שבספריה האחרים של אליס מונרו, גם כאן העלילות מתרחשות פיזית על רקע קנדה הכפרית, אך התרחשותן האמיתית היא בנפשות דמויותיהן, ובכך הן חוצות גבולות. בשונה מספרים כמו "מי את חושבת שאת", כאן אין חוט סיפורי או רעיוני מקשר בין הסיפורים. כל אחד מהם עומד לעצמו, עוסק בנושא משלו, רובם בוחנים יחסים בתוך המשפחה – בין בני זוג ובין הורים וילדים, חלקם שמים דגש על מצבן של הנשים. בשונה מספרים כמו "חיים יקרים", שם הוּבלה כל עלילה אל משבר, כאן הדרמה רוחשת בכל שלבי הסיפורץ

קריאת ספר נוסף של אליס מונרו יש בה מעין תחושה של שיבה אל מחוזות מוכרים. לא רק בשל המיקום הגיאוגרפי, אלא בעיקר משום שהסופרת מעניקה לקורא חוויה אינטימית, כאילו בעודה מספרת על זרים היא בעצם מספרת לקורא משהו על עצמו. יש בסיפורים, למרות הפשטות לכאורה של הגשתם, מורכבות שמחייבת ריכוז: הם אף פעם אינם חד מימדיים, למרות שנראה כי הם ממוקדים בנושא אחד. תמיד יש בהם תובנות דקות מעבר למוקד הסיפורי, והמכלול על פרטי פרטיו ראוי לתשומת לב.

סגנונה של מונרו בסיפורי הקובץ הזה הוא של מִקטעים המצטרפים יחדיו לסיפור מושלם. הסופרת נעה בחופשיות בין זמנים, עוברת כאילו בקשר אסוציאטיבי מאפיזודה לאפיזודה, אך אלה נקשרות יחדיו להביע רעיון, וברור שהבחירה האסוציאטיבית לכאורה היא בעצם מוקפדת ומכוונת.

בסקירה על "משהו שרציתי לספר לך" עשיתי לעצמי חיים קלים, ובמקום לנסות לנתח את אמנותה המרשימה של מונרו בחרתי לצטט כמה קטעים שדברו אלי במיוחד. הפעם אקל על עצמי עוד יותר, ואצרף קישור אל הסיפור הראשון, "גלגולי האהבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו. המוטיב המרכזי בסיפור הוא האופן שבו מתקבעים זכרונות ילדות בניגוד להתרחשות הארועים בפועל, ובעיני הוא פשוט נפלא.

כמו את ספריה הקודמים שקראתי, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מי שכבר קרא מספריה של אליס מונרו, אינו זקוק להמלצה. מי שלא קרא, ייהנה בסיפורים שבקובץ זה מתחילתו של קשר מהנה.

The Progress of Love – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2018 (1983)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

הירחים של יופיטר / אליס מונרו

200703770b

"הירחים של יופיטר" הוא אוסף של אחד-עשר סיפורים שכתבה אליס מונרו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. מרבית הסיפורים מתרחשים, כרגיל אצלה, בעיירות באונטריו, ובמרכזן נשים. בשונה מן הספרים האחרים שעליהם כתבתי כאן – "חיים יקרים", "מי את חושבת שאת" ו"משהו שרציתי לספר לך" – בקובץ הזה אין חוט מקשר או מכנה משותף בין הסיפורים, אך כולם מצטיינים בחדות אבחנה, בתבונה מעמיקה, ובכושר תיאור מדויק עד להפעים.

סיפוריה של אליס מונרו מציגים דמויות בטווח גילים שבין הילדות לזיקנה. התקופה המסופרת נעה בין יום לחיים שלמים. לפעמים מוקד הסיפור דרמטי, אבל בדרך-כלל הוא שגרתי לכאורה, יומיומי, ורק כשרונה של המספרת מקנה לו יחודיות ומשמעות עמוקה. לפעמים היא מתעכבת על פרטים ומספרת באריכות, לעתים מסתפקת במשפטים קצרים, מנחיתה מהלומה חדה ומשתקת במקום בלתי צפוי (הסיפור "תאונה" מספק רגע שכזה), ותמיד הבחירה הסגנונית משרתת בשלמות את האוירה ואת המסר.

הנה, לדוגמא, פתיחה כאילו בנאלית של הסיפור "תאונה", פתיחה שמציירת תמונה, מושכת לקרוא הלאה, ובהמשך מתברר עד כמה היטיבה מונרו לכנס אליה את עיקרי הסיפור כולו:

פרנסס משתהה ליד חלון בקומה השניה של בית הספר התיכון בהנראטי, אחר צהרים אחד בתחילת דצמבר. השנה היא 1943. התלבושת של פרנסס אופנתית לאותה שנה: חצאית משובצת כהה ושָל משולש מצויץ מאותו בד, מונח על הכתפיים כשהקצוות קשורים במותניים; חולצת סאטן בגון שמנת – סאטן אמיתי, בד שבמהרה ייעלם – עם כפתורי פנינה קטנים רבים בחזית ובשרוולים. היא לא התלבשה כך כשבאה ללמד מוזיקה בתיכון; כל סוודר ישן וחצאית הספיקו. השינוי הזה לא נעלם מעיני הסובבים.

ועוד מאותו סיפור, קטע מתוק, קצת צדדי לעלילה, ואף הוא מדגים כיצד מונרו מציירת תמונה במלים, ומאפיינת דמות כמעט בעקיפין, בקוים דקים:

מדי שבוע הביאה לאמה שלושה ספרים חדשים מהספריה. אמה אהבה את מראהו של ספר טוב עב-כרס. יש כאן הרבה מה לקרוא, היתה אומרת, בדיוק כפי שאמרה שיש הרבה מה ללבוש במעיל או הרבה מה להתעטף בשמיכה. ואכן הספר היה כמו שמיכת נוצות עבה שהיתה יכולה להתעטף בה, להתכרבל בה. כשהגיעה לקראת סופו והשמיכה הלכה והידלדלה, היתה סופרת את הדפים שנותרו ואומרת, "הבאת לי ספר אחר? אה, כן, הנה הוא. טוב עדיין יש לי את ההוא כשאסיים את זה".

בסקירה על "מי את חושבת שאת" ציטטתי משפט מנימוקי פרס בוקר: "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". בוריאציה עליו אפשר לומר שלקרוא את מונרו זה למצוא את מחשבותיך מובעות בצלילות על ידי כותבת שמעולם לא פגשת, אבל נדמה שהיא מכירה אותך לפני ולפנים. משום כך קריאת הסיפורים, או לפחות קטעים מהם, היא לא חוויה ספרותית בלבד, אלא אף חוויה אינטימית נדירה.

לקריאת הספר נוספה הפעם תחושת היכרות עמוקה יותר, אחרי שחרשתי ברגל את רחובות דאונטאון טורונטו, ויכולתי לשוטט בעיר עם הדמויות, לקנות תכשיטים זולים בדוכן ברחוב ספדינה, למדוד בגדים ברחוב בלור. רובד שלם של חיבור ליצירה אובד כשקורא זר אינו מודע להבדל בין דיזנגוף לאלנבי, והעובדה שבספרים הקודמים לא חשתי בחוסר הזה, ושאליס מונרו מצליחה להביא את הקורא אל עולמה למרות הפער, מעידה על איכות יצירתה.

יכולתי להפליג בציטוטים, לנסות לנתח את הסיפורים, אבל באמת עדיף לקרוא אותם בשלמותם, ליהנות מן הניואנסים הדקים שבהם ומן התובנות העולות מהם, ולצלול לשעה קצרה לעולמן של נשים שהן לכאורה רחוקות, אך בקסם עטה של אליס מונרו הופכות לקרובות ולמוכרות.

מומלץ.

The Moons of Jupiter – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2017 (1982)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

מי את חושבת שאת? / אליס מונרו

200703763b

כותרת משנה: "סיפורים על פלו ורוז"

"מי את חושבת שאת?" הוא קובץ המכיל עשרה סיפורים, המתארים את חייה של רוז, מילדותה ברחובותיה העניים של עיירה קטנה ונידחת בקנדה, דרך חייה בטורונטו, נישואיה לגבר עשיר, גירושיה, החיים לבדה, וחזרתה לעיירה לטפל באמה החורגת. שמו של הקובץ שאול מן הסיפור האחרון, ויש בו כדי לרמז על הנושא המרכזי של הספר, הזהות העצמית של רוז. למרות ש"טכנית" זהו קובץ סיפורים, הוא נקרא כרומן המתנהל כרונולוגית, כשכל סיפור/פרק עוסק בפן מרכזי אחד, בהתלבטות מרכזית אחת, בחייה. כותרת המשנה של הספר, כמו גם הטקסט על הכריכה, קובעים שזהו סיפורו של הקשר בין שתי נשים, רוז ואמה החורגת פְלוֹ, אבל פלו נוכחת רק בארבעה הסיפורים הראשונים, בדומיננטיות הולכת ופוחתת, והיא שבה אל הספר בסיפור שלפני האחרון, כשהיא סובלת מדמנציה. החלוקה לסיפורים מאפשרת השמטות סיפוריות – לדוגמא, לא ברור כיצד הפכה רוז למנחת תכנית אירוח ולשחקנית – ויתר מיקוד בנושאים שבלבו של כל סיפור.

השם העברי של הספר הוא תרגום של השם שבחרה הסופרת למהדורה הקנדית. מחוץ לקנדה נקרא הספר The Beggar Maid, העלמה הקבצנית, כשם הסיפור החמישי. סיפור זה הוא בעיני מעין קו פרשת מים בספר, והוא מתמקד במוטיב החוזר הן בספר הזה והן במכלול יצירתה של אליס מונרו, התהליך שעוברת נערה מתבגרת עד להשלמה עם מוצאה, עם העיירה בה גדלה. שם הסיפור שאול מאגדה ומציור בשם זה (פטריק, בן זוגה של רוז, גבר אמיד ומשכיל, מזועזע כשמתברר לו שהיא אינה מכירה אותם). על פי האגדה מלך מתאהב בקבצנית, נישא לה, והם חיים באושר ובעושר. לעומת זאת, בכל האזכורים הרבים של האגדה ביצירות ספרות לאורך מאות שנים, השניים אינם זוכים לסוף טוב. רוז, המגלמת בעיני פטריק את הקבצנית, שבה הוא מאוהב ובמוצאה הוא מתבייש, עומדת בסיפור זה על סף הינתקות מוחלטת מחייה הקודמים, אחרי שבסיפורים הקודמים עשתה צעדים קטנים בכיוון ההיחלצות מן העיירה, ולמרות השפע המוצע לה ההחלטה אינה קלה.

מונרו משרטטת בקוים עדינים ומדויקים מאוד הלכי רוח ורגשות. עיסוקה הוא באנשים קטנים, אך הדילמות שהיא מעלה גדולות, והן משותפות לכל אדם, בין אם נסיבות חייו דומות לאלו של רוז (הזהות בחלקן לאלו של הסופרת עצמה), ובין אם לאו. היא מתארת את הדינמיקה במשפחה, במערך המורכב של הורים וילדים, נכנסת לחצר בית הספר ולכיתות, ומאבחנת את יחסי המורים ותלמידיהם, ואת הקשיים העצומים של השתלבות בחברת הילדים. רוז המתבגרת מתמודדת עם התבגרות מינית ללא הדרכה. בשלב מאוחר יותר היא מתחבטת בנושאי יחסים זוגיים, חוקיים או לא, ובתפקידה כאם. הקורא, גבר או אשה, ימצא עצמו בסיפורים, משום שהם עוסקים בפרטים המהותיים המרכיבים את החיים. בנימוקי השופטים בפרס בוקר 2009 נאמר כי "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". אולי זו אימרה מפליגה, אבל יש לסופרת יכולת להלביש במלים תחושות שאצל אחרים הן אולי מעורפלות, ולזקק דילמות לכלל תובנות צלולות. היא כותבת על רוז: "היתה לה יכולת לראות צדדים רבים מדי לכל דבר", ואת היכולת הזו מונרו מעמידה לרשות הקורא.

מומלץ

The Beggar Maid – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2016 (1977)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

משהו שרציתי לספר לך / אליס מונרו

2854f001-4469-488f-8fae-4259f6553abb

כשהתחלתי לנסח את הסקירה על הספר הזה, מצאתי שאני די משחזרת דברים שכתבתי על ספרה האחרון של אליס מונרו, "חיים יקרים". כמו סיפוריה האחרים, גם סיפורי הקובץ הזה, שראה אור כבר ב-1974, מתרחשים בעיירה באונטריו, וגם כאן הדמויות הראשיות הן של נשים. העלילות מתרחשות סביב שנות ה-20 של המאה ה-20, וגם אם הסיפורים נפתחים עשרות שנים אחר-כך, המוקד נמצא בעבר. כמעט בכל הסיפורים מככבות שתי נשים, שמתמודדות עם קונפליקט. ההתרחשויות לכאורה שגרתיות, אבל נדרש המבט המיוחד של מונרו כדי להפוך אותן ליחודיות. קשה לסכם את הספר באמצעות סקירה, כי כוחה של מונרו בפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת, ונדרשת תשומת לב של הקורא לכל מילה, כדי לא לפספס דקויות.

אז במקום לנסות לצלול לפרטים ולהתיימר לנתח, אני בוחרת לצטט כמה מן הקטעים שהרשימו אותי במיוחד. בשני הראשונים התרשמתי מן האבחנות העדינות, ובשני האחרונים מן ההתיחסות למלאכת הכתיבה.

… וחשבתי, כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאם ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. וזה אפילו לא שאתה רוצה במיוחד שזה יקרה, ההיפתחות הזאת, נוח לך מספיק במצב הנוכחי, אבל אתה מצפה לזה. אחר כך אתה גוסס, אמא גוססת, ואלה אותם כסאות פלסטיק ועציצי פלסטיק ויום רגיל בחוץ שאנשים קונים בו מצרכים ומה שהיה לך זה כל מה שיש, וביקור בספריה, ענין פעוט כמו זה, וחזרה במעלה הגבעה באוטובוס עם ספרים ושקית ענבים נראה עכשו כמו משהו ששווה לרצות, אלוהים כמה שווה, והלב שלך נשבר מרוב כמיהה לחזור לשם.

אני קוראת מאמרים בכתבי עת לנשים. תיקים רפואיים. כשהאמון שלי שב אלי והוא בשיאו, אני מדלגת על השיעורים האלה מתוך אמונה טפלה; כשהוא בשפל, ובשפל עמוק, ונגוז כליל, אני קוראת אותם לנחמה, כי מנחם לגלות שהתיק הרפואי שלך עצמך אין בו איזה סבל יחודי, אלא רק כאב מוכר ושחוק. נשים אחרות החלימו והן מציעות עידוד.

ואיך בכלל אפשר לדעת, אני חושבת כשאני כותבת את הדברים, איך אני יכולה לדעת את מה שאני טוענת שאני יודעת? כבר השתמשתי פעם באנשים האלה, לא בכולם, אבל בחלקם. קישטתי אותם ושיניתי אותם ועיצבתי אותם בכל דרך שתהלום את מטרותי. אבל לא הפעם, הפעם אני מקפידה ככל האפשר, אבל אני עוצרת ותוהה, יש לי נקיפות מצפון.

אם הייתי בוראת מכל אלה סיפור ראוי, הייתי מסיימת אותו, אני חושבת, באמא שלי שלא משיבה לי וממשיכה ללכת לפני בשדה. זה היה מספיק. אבל אני מניחה שלא הפסקתי שם, כי רציתי לגלות יותר, לזכור יותר. רציתי לזכור כל מה שאפשר.

ובשורה התחתונה: מומלץ

Something I’ve been Meaning to Tell You – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2015 (1974)

מאנגלית: אורטל אריכה

חיים יקרים / אליס מונרו

967941

זהו ספרה האחרון של אליס מונרו, שהודיעה על פרישה מכתיבה בגיל 81. את ארבעה הסיפורים האחרונים בספר קיבצה תחת הכותרת "פינאלה": "אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים – והאינטימים ביותר – שיש לי לומר על חיי". בארבעה סיפורים אחרונים אלה היא מציגה ארבעה זכרונות עזים מילדותה, וניתן למצוא בהם את הרקע לכלל יצירתה.

אם כבר קראתם סיפורים של מונרו, תהיה לכם תחושה של שיבה הביתה. על רקע אונטריו הכפרית, בשנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, מונרו מציגה, כדרכה, סיפורים שעיקרם חיי שגרה שנשברים. בתיאור מדוקדק, אך לגמרי לא טרחני, היא מפליאה לשרטט דמויות על רקע חיי היומיום שלהן. במרבית הסיפורים בקובץ הזה הדמויות המרכזיות הן של נשים נכנעות עם חיים מוחמצים. ברוב המקרים הכניעות וההחמצה מרומזים, לא מציפים אל פני השטח מרמור ומרד. ואז מתרחש משהו שמשנה הכל. לפעמים השינוי דרמטי, כמו בסיפור "לעזוב את מייורלי", שבו לאה פשוט קמה ומסתלקת. לפעמים השינוי מינורי, כמו בסיפור "חוף מבטחים" (האהוב עלי ביותר בקובץ), שבו דון, אשה ש"תפקידה" להיות חוף מבטחים לבעלה, מעזה לערוך ארוע חברתי צנוע בביתה בלי לבקש את רשותו.

הכתיבה של מונרו יבשה, אך רק לכאורה, ויש לשים לב לניואנסים. השינוי שהזכרתי בפסקה הקודמת, שמהווה מעין שורת מחץ, כתוב גם הוא בדרך-כלל בלקוניות מטעה. יש ספרים וסיפורים שאפשר לקרוא ברפרוף מבלי להחמיץ דבר. אצל מונרו נדרשת קריאה מסוג אחר, מושקעת יותר, וההשקעה משתלמת. אוסף הפרטים הקטנים הוא שיוצר תמונה מושלמת.

מונרו נחשבת בעיני רבים לאמנית הסיפורים הקצרים. אני לא יודעת אם היא הטובה מכולם – קלאריס ליספקטור ואנה גבאלדה מצוינות בעיני – אבל הסיפורים שלה הם בהחלט מלאכת מחשבת.

Dear Life / Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה