הסיפור של הילדה האבודה / אלנה פרנטה

31-6298-b2

"הסיפור של הילדה האבודה", הרביעי והאחרון בספרי "החברה הגאונה", פותח במקום בו נסגר קודמו: אלנה מפרקת את נישואיה ונוטשת את בנותיה לטובת מימוש אהבתה הישנה לנינו, לִילה מעמיקה את הידע שלה בעולם החדש של המיחשוב, והופכת לבעלת עסק עצמאי מצליח. בעוד בספרים הקודמים השתים הלכו והתרחקו פיזית, כאן אלנה משנה כיוון, חוזרת לנפולי לחיות עם נינו, וכשהזוגיות הזו קורסת היא שבה עם בנותיה אל השכונה, ומתגוררת באותו בנין בו גרים לִילה ואנצו. חייהן של השתים יוסיפו להשתרג יחדיו, והקשרים שיווצרו בין ילדיהן יעניקו מורכבות נוספת לקשר ביניהן. הספר מלווה את שתי הנשים עד פרידתן הסופית, ועד היעלמותה של לִילה, ההיעלמות שפתחה את הספר הראשון.

כוחה של סדרת ספרים זו, בעיני, הוא בעיקר במודעות העמוקה של אלנה לעצמה, וביכולת שלה לפענח את לִילה ואת הסימביוזה ביניהן. מבחינה זו הספר הרביעי מאכזב לעתים. על פני פרקים רבים מדי אלנה היא מספרת ביוגרפית גרידא, נטולת המבט החודר שרומם את היצירה עד כה. כסיפור ביוגרפי חייהן של השתים בפרק זמן זה הם נטולי יחוד: אהבה כושלת, אמהות מקרטעת, קריירה דועכת ומשגשגת. אלנה, שהיטיבה לחטט לעומק ולפרק לגורמים כל מהלך בחייהן, מניחה להחלטות רבות משמעות להשאר בגדר תיאור בלבד. היא חוזרת עם שלוש ילדות צעירות אל שכונת ילדותה, מקום מוזנח, רדוף פשע, פרימיטיבי במובנים רבים, הרה סכנות לילדות רכות בשנים. למרות שהילדות המפוחדות מאמצות היבטים אלימים של סביבתן, היא נשארת במקום. בלשון רפה היא מסבירה שהאוירה האותנטית תועיל לספר שהיא כותבת, אך כשהספר גמור היא עדיין אינה מעלה בדעתה לשפר את חייהן של הבנות, וכעת אף אינה טורחת לחקור בתוך עצמה מדוע היא נוהגת כך. גם אל יחסיה המוזרים עם לִילה היא מתיחסת רוב הזמן כעובדה גמורה ללא נסיון להבינם. כשהיא חווה שוב ושוב את רשעותה של לִילה, וכותבת עליה "היא מעמידה פנים של אדם אדיב ולבבי, ואז היא נתקלת בך קלות, מזיזה אותך קצת ומשבשת אותך", היא אינה מנסה להסביר את סוד כוחה של לִילה, ואת חוסר היכולת שלה עצמה להנתק ממנה, אלא מסתפקת באמירה לקונית, "היא מרושעת, תמיד היתה, אך היא גם הרבה דברים אחרים, צריך לסבול אותה". ההשמטות הללו, ועוד אחרות שכמותן, חסרו לי מאוד בספר, ובעיני רידדו אותו מעט. מכל מקום, אין מקום להתייחס לספר הזה כעומד בפני עצמו, והמכלול של "החברה הגאונה", למרות חולשות זמניות, נפלא.

ככל שלִילה מצטיירת כאשה קשה וגסה, קפריזית ושתלטנית, מגיעה רעידת האדמה וחושפת טפח מן המתרחש בתוכה, ממאבק האיתנים שהיא מנהלת יום יום ושעה שעה. כך מתארת אותה אלנה: "היא חשה את עצמה כנוזל, וכל מאמציה הוקדשו, בסופו של דבר, רק כדי לעצור בעד עצמה. וכשהנוזל גבר למרות התכנון הצופה­­-מראש שלה לגבי חפצים ואנשים, איבדה לִילה את לִילה, הכאוס נראה כאמת היחידה, והיא – הפעלתנית כל-כך, האמיצה כל-כך – מחקה את עצמה מבוהלת, נעשתה לא-כלום". תיאור זה של לִילה הבוגרת החזיר אותי אל הדברים שכתבה אלנה על חברתה בת-העשרה: "היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו". עם כל העוינות שלִילה האשה מעוררת, נדמה שעדיין היא אותה ילדה, שאביה השליך דרך החלון, שכשרונותיה נחנקו בתוך המצוקה, שמאבקה להגדיר את עצמה הפך למאבק להחזיק מעמד. פייטרו, בעלה לשעבר של אלנה, אורח לרגע בעולמה של לִילה, חש ביסוריה ותיאר אותם במלים "אם יש תופת, היא נמצאת בתוך הראש חסר-הסיפוק שלה".

נושא שחוזר ועולה בספר הוא אמהותן הכושלת של שתי החברות. לילה מסכמת זאת בקצרה: "אנחנו לא עשויות בשביל ילדים", אלנה עצמה, באופן מפתיע, אינה מיוסרת במיוחד מכשלונה זה. אפילו כשבתה הבכורה מטיחה בה, "אי אפשר לפתח קשר אמיתי אתך, הדברים היחידים שחשובים לך הם העבודה שלך ודודה לינה; אין שום דבר שלא נשאב לתוך אלה", היא מסתפקת בתיאור העימות. למרות המסירות ה"טכנית" לילדים, בסופו של דבר כשלונותיהם של הצאצאים הם במידה רבה אשמת אמהותיהן, והצלחותיהם אינן יכולות להזקף לזכותן. האם הגורם לכך הוא העדר מודל הורי מוצלח? האם מאבקן להגדיר את עצמן הותיר אותן נטולות כוחות להעניק משלהן לאחרים, ואפילו הם ילדיהן?

כמו בספרים הקודמים, גם כאן לפוליטיקה האיטלקית יש נוכחות חזקה ומשפיעה. אלנה מתיחסת למאבק בין המפלגות השונות בקנה מידה ארצי ומקומי, ומתארת מדינה שהשחיתות פושה בה, שחיתות שהיא כ"גל שחור, שתחילה הוסתר מאחורי התפאורה העולצת של הכוח ומאחורי דבֶּרֶת חסרת-בושה וחצופה, הנה עכשו נעשה גלוי יותר ויותר והתפשט לכל פינה של איטליה. לא רק השכונה של ילדותי היתה מקום שלא זכה למגעו של שום חסד, לא רק נפולי היתה עיר חסרת-תקנה".

סיומו של הספר שב אל הסימביוזה שבין אלנה ולִילה, ואל הגאונות החמקמקה – ואולי אף האירונית – שבשם הסדרה. אלנה, סופרת מצליחה בעלת-שם, היא לכאורה המוכשרת שבין השתים. לִילה, שנותרה בודדה, שוקעת בלימוד ההיסטוריה של נפולי, ומבלה שעות מול המחשב, ספק קוראת, ספק כותבת. אלנה ממתינה בחרדה לרגע שבו תצמח מפעילותה של לִילה, אותה היא מחשיבה כגאונה למרות כל מגרעותיה וחולשותיה, יצירה מופתית, שתמחק באחת את הדימוי הארעי של אלנה כסופרת: לא היה לי ספק כיצד הייתי מגיבה אילו גיליתי שאכן פרצה לתוך הזהות המקצועית שלי ורוקנה אותה. ודאי הייתי עומדת מולה בהערצה כמו שעשיתי אל מול הפיה הכחולה […]. אני מה שלילה-עצמה חוזרת ואומרת, לעתים בצחוק, לעתים ברצינות: אלנה גרקו, החברה הגאונה של רפאלה צ'רולו. מן ההתהפכות הפתאומית הזאת של הגורלות הייתי יוצאת מחוסלת.

בדומה לשם המתעתע של הסדרה, גם שמו של הספר הרביעי ניתן ליותר מפרשנות אחת. בעיני הוא אינו מתאר רק את הארוע הטרגי של הילדה שנעלמה, אלא סופח אליו גם את אלנה ואת לִילה, שבתוך הנשים שצמחו להיות מוסיפות להתקיים הילדות קשות-היום המגששות את דרכן. תמונת הסיום של הספר, השבה אל ארוע מכונן בילדותן, מעמיקה את משמעותו של שם הספר.

אלון אלטרס העניק לארבעת הספרים תרגום מרשים מאוד, תרגום המעניק כבוד לסדרה שכינה באחד ממאמריו "ארוע ספרותי". תם ונשלם הארוע, החברות הגאונות תמשכנה להדהד.

Storia della Bambina Perduta – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2018 (2014)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

מודעות פרסומת

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו / אלנה פרנטה

985271

הספר השלישי של "החברה הגאונה", המשכו של "הסיפור של שם-המשפחה החדש", נפתח בשנת 2005, בפגישתן של אלנה ולִילה, כמה עשורים מאז נפגשו לאחרונה, חמש שנים לפני היעלמותה של לִילה. אלנה מדברת, מגששת אחר האמון ששרר ביניהן בצעירותן והתפוגג, לִילה מזמזמת בהיסח הדעת. בשני הפרקים הראשונים של הרומאנים התוודענו אל השתים, הכרנו אותן בילדותן הקשה, שותפנו בהתחבטויותיהן, ליווינו אותן בדרכיהן המתפצלות. כעת מסתבר שהמרחק ביניהן הלך וגדל. לִילה בחרה להשאר בנפולי, אלנה בחרה להתרחק, אך כעת היא יודעת שההתרחקות הזו לא הובילה אותה אל מקום טוב יותר, והיא מנסה לשתף את לִילה במסקנותיה:

ואני אכן נמלטתי. אך רק כדי לגלות, בעשורים שבאו לאחר-מכן, שטעיתי; שמדובר בשרשרת של טבעות הולכות וגדלות: השכונה שבה ושולחת אותך אל העיר, והעיר אל איטליה, ואיטליה לאירופה, ואירופה לכל הפלנטה. והיום אני רואה זאת כך: לא השכונה חולה, ולא נפולי, אלא כדור-הארץ, היקום כולו, או היקומים. והמיומנות היא בהסתרת מצב-העניינים האמיתי ובהסתתרות מפניו.

"הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו" מלווה את אלנה במסלול הבריחה שלה ואת לִילה במסלול ההופכי בחזרה אל השכונה. אלנה, שכתבה ספר מצליח, מיטלטלת בין השפלה להערכה על פי התגובות לספר. נישואיה לאקדמאי מוערך, שבעקבותיהם היא מרחיקה מנפולי לפירנצה, ממסגרים אותה בתפקיד אשה ואם, תפקיד שאותו היא ממלאת בהצלחה חלקית בלבד, תוך שהיא מאבדת הערכה כלפי עצמה. לִילה, שבחרה להתנתק מהשכונה בעקבות הפירוד מבעלה, מגדלת את בנה בעזרת אנצו המסור תמיד, מוצאת עצמה מעורבת במאבק לשיפור תנאי הפועלים במפעל הנקניקיות בו היא עובדת, ובצעד אמיץ, אולי הַתרסתי, שבה לשכונה. בתנועת הנדנדה המאפיינת את מהלך חייהן, כשאלנה שוברת את הכלים ויוצאת להרפתקה בלתי שקולה, לִילה מתברגת לעבודת צווארון לבן שמחלצת אותה מן העמל המפרך והמטַמטם, ומאפשרת לה קיום ברווחה.

שתי הנשים כמעט ואינן נפגשות, והקשר ביניהן ברובו טלפוני ובלתי רציף. כלפי חוץ נדמה שיותר משהן תומכות זה בזו, הן מגנות זו את זו. ויחד עם זאת, הקשר הסימביוטי ביניהן אינו ניתק לרגע. כשלִילה מאוכזבת מכתב-היד של מה שאמור להיות הספר השני של אלנה, היא מגיבה כך: "אל תגרמי לי יותר לקרוא שום דבר, אני לא מתאימה, אני מצפה ממך למקסימום, אני יותר מדי בטוחה שאת יודעת לעשות טוב יותר, אני רוצה שתעשי טוב יותר, זה הדבר שאני רוצה יותר מכל, אם את לא מצטיינת, מי אני?", מהדהדת את הדברים שאמרה לה עוד בצעירותן: "את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים". אלנה מצדה מודעת לנוכחותה של לִילה בתוכה ככוח מניע, לטוב ולרע: "אני רציתי להפוך-להיות, אבל אף-פעם לא ידעתי מה בדיוק. והפכתי-להיות, זה בטוח, אך בלי אובייקט, בלי תשוקה אמיתית, בלי אמביציה נחושה. רציתי להפוך-להיות משהו – זו הנקודה – רק משום שחששתי שלילה תהפוך-להיות מי-יודע-מה ואני אשאר מאחור. הלהפוך-להיות שלי היה להפוך-להיות בתוך השובל שלה".

יותר משני קודמיו, ובמקביל להתבגרותן של שתי הנשים ולהתפתחות מודעותן לעולם, ספר זה חורג מן המסגרת הפרטית והשכונתית אל נושאים גלובלים יותר. אלנה מתוודעת בחדות יתרה אל יחסי גברים-נשים, אל התפקידים המסורתיים אליהם נועדה למרות איכויותיה היחודיות, אל הסכסוך המתמיד בין המסגרת המשפחתית למימוש העצמי. היא עומדת על התופעה בביתה שלה – בתה הצעירה אומרת לחבר אגב משחק באבא-אמא: "אתה צריך לתת לי סטירה, הבנת?" – בביתה של ג'יליולה, חברת ילדות, שמוכנה להרמס כליל תמורת הזכות להנשא, ואצל הנשים אתן היא מתרועעת. לא ייפלא איפה שהטקסט המשמעותי שהיא מצליחה סוף סוף לכתוב, המוציא אותה מדלת אמותיה, עוסק בנושא זה. לִילה מתוודעת אל המאבק בין הקומוניסטים לפשיסטים, ואל אוזלת ידם ותמימותם של הדוברים בשם הפועלים מבלי לחוות את קשייהם. כמו אלנה, גם היא חורגת ממסגרת חייה הפרטיים, אף היא מפיקה טקסט כתוב, תחילה אודות התנאים במפעל ואחר-כך רשימת דרישות לשיפור.

בעוד בספרים הקודמים הזדהיתי עם הבנות ולבי יצא אליהן, בספר הזה התיחסתי אליהן בשיפוטיות, ולמען האמת פחות אהבתי אותן. אלנה נעשתה לא החלטית, כל רוח מצויה משנה את מצב רוחה, האמהות שלה מפוקפקת, היחס שלה לבעלה משונה, הצעד שהיא נוקטת בסיומו של הספר מטופש. במקום לזנק קדימה מנקודת מוצא טובה של סופרת מצליחה ושל אשה נאהבת, היא בוחרת בחידלון, וכאילו במתכוון מחבלת בחיי עצמה בעודה מאשימה אחרים. לִילה, לעומתה, לקחה עוד צעד קדימה באנוכיות שלה, והגישה שלה המצפה להיענוּת אוטומטית לגחמותיה די מכעיסה. אבל בעוד לאלנה היתה האפשרות לא להאבק, ולכן מלחמותיה היומיומיות נראות מיותרות ברובן, לִילה עדיין משכנעת במצוקותיה, וברגעים קשים אף מניחה לכאביה ולתסכוליה להחשף. או אולי, משום שאלנה היא המספרת, היא אינה מצליחה להסביר בשלמות את הגורמים העמוקים להתנהלותה, בעוד לִילה חשופה יותר לעיניה.

העובדה שגישתי אל הבנות הפכה שיפוטית יותר אין פירושה שלא אהבתי את הספר. נהפוך הוא. אלנה פרנטה ממשיכה לכתוב בכשרון גדול וביכולת פסיכולוגית עמוקה את קורותיהן של אלנה ושל לִילה, שתי דמויות אנושיות מאוד, על מעלותיהן ועל פגמיהן, ומפנה את מבטה לא רק אל השכונה ואל הקרובים המידיים, אלא גם אל החברה הנפוליטנית והאיטלקית בתקופה המתוארת. המכלול של "החברה הגאונה" הוא מלאכת מחשבת של כתיבה סבלנית מעמיקה, ואני מצפה לפרק הרביעי החותם את היצירה.

Storia di chi fugge e di chi resta – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2017 (2013)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

נולד פעמיים (בא לעולם) / מרגרט מצאנטיני

נולד פעמיים (בא לעולם)

במשך קרוב לארבע שנים, מאפריל 1992 עד פברואר 1996, היתה העיר סרייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה, נתונה במצור כחלק ממלחמת בוסניה, מלחמה בין הסרבים לבוסנים ברפובליקה שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הכוחות הסרבים תפסו עמדות על הגבעות שמסביב לעיר, ובמשך כל התקופה צלפו באזרחיה. המצור גבה את חייהם של קרוב לארבעה-עשר אלף בני אדם, למעלה משליש מהם אזרחים. אל העיר הנצורה נקלעו ג'מה ודייגו, בני זוג איטלקים, ונופיה החרבים השתלבו לבלי הפרד בחורבן חייהם.

ג'מה הגיעה לראשונה לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים לצורך עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בספרות היוגוסלבית. גויקו, גבר מקומי, נשכר לשמש לה מלווה ומתרגם. גויקו, שיהפוך לחבר קרוב, הכיר לג'מה את חברו דייגו, צלם איטלקי, קצת מרחף, קצת תלוש. בין ג'מה לדייגו פרחה אהבה, אך ג'מה בחרה לשוב אל היציבות של פביו, ארוסה שהמתין לה באיטליה. בפתחו של הספר אנו פוגשים את ג'מה למעלה מעשרים שנה אחרי ביקורה הראשון ביוגוסלביה, כשהיא נשואה לג'וליאנו ואם לפייטרו בין השש-עשרה, בנו של דייגו. שיחת טלפון מגויקו, המבקש ממנה לבוא לסרייבו לרגל תערוכת צילומים שבה תוצגנה גם עבודותיו של דייגו, משגרת אותה יחד עם בנה למסע, שבו יחוו סגירות מעגלים בלתי צפויות ומשנות חיים.

תמצות של הספר עושה לו עוול, כמעט מרדד אותו לרמת טלנובלה. הספר עוסק בשורה של נושאים עמוקים: השאיפה לילד שמריצה את ג'מה מרופא לרופא וממדינה למדינה, האמון באהבה שעומד במבחנים קשים, המצב הבלתי נסבל שבו מלחמה אכזרית וממושכת מתנהלת ממש מעבר לפינה אך העולם שותק, השפעת המלחמה על אנשים נורמטיביים, הזוועות שאנשים מסוגלים להן בהנתן להם הכוח, האומץ לשרוד בתנאים בלתי נסבלים, והאופן האקראי שבו לפעמים מן הכאב הנורא ביותר צומח אושר. מרגרט מצאנטיני מצליחה לחדור עמוק אל נפשותיהן של דמויותיה, זו של ג'מה המספרת אבל גם אלה שסביבה, והסיפור הגדול של סרייבו נארג עם הסיפורים הפרטיים של הנפשות הפועלות לכלל רקמת חיים פועמת, כואבת, מקווה, מובסת ומנצחת. אף אחת מן הדמויות אינה כלילת השלמות, הן נגרפות עם הארועים ומנסות לשלוט בחייהן, ולכולן חולשות אנוש טבעיות שקל להזדהות אתן. מצאנטיני מובילה את סיפורה באיטיות, ומטפלת ביסודיות בפרטיו, עד כדי כך שפה ושם תהיתי אם לא הצליחה להחליט על מה היא בעצם כותבת, על המלחמה או על העקרות. בזכות הכתיבה המעמיקה והמאופקת שלה, וגם תודות לתרגום הנפלא של אלון אלטרס, התמדתי בקריאה, וכשהסיפור התקדם משיא אחד אל משנהו הבנתי את השילוב ואימצתי אותו.

שמו של הספר, כשראה אור לראשונה בעברית, הוא "בא לעולם", תרגום מדויק של שמו המקורי, שם שמשקף יפה את רוחו של הספר. "נולד פעמיים" הוא כניעה לצורכי רווח לשם שניתן באנגלית לספר ולסרט שנעשה על פיו.

בשורה התחתונה: ספר שובר לב אך עתיר תקווה. מומלץ מאוד

Venuto al Mondo – Margaret Mazzantini

2011 (2008)

כנרת זמורה ביתן

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

 

462032411000100408645no

כשנשארנו לבד / אלון אלטרס

961792

אלון אלטרס כתב ספר ביוגרפי בעקבות מותה של אמו מהתקף לב בעת נסיעה באוטובוס. לשון הרבים שבשם הספר מתיחסת אליו ואל אביו שנותרו בלעדיה, כל אחד ובדידותו.

לבו של הספר הוא מערכת היחסים הקשה והמנוכרת בין השניים. אלון נטר לאביו האגוצנטרי על יחסו הקר והנצלני כלפי אמו, ואחרי מותה של האם לא היה מוכן ליטול את מקומה כמטפל של האב. האב עבד שנים רבות כסוכן נוסע, ולא נכח רבות בחייו של אלון. את החלל מילא בדרך כלל סבו מצד אביו, שבינו לבין האם נוצרו קשרים קרובים, כאילו פיצה הסב על קשי לבו של בנו. במקביל ליחסיו של אלון עם אביו מתוארים בספר גם יחסיו החמים והקרובים עם הסב: כשהאב מתקשר ומבקש עזרה, אלון בוחר לשמור מרחק. כשהסב נפגע בראשו ומאושפז, הנכד שוהה אתו שעות מדי יום, משקיע את עצמו בתהליך השיקום. לפער הגדול שבין השניים תרמה גם העובדה שהאב דיבר רומנית ולא עברית, למרות שנותיו הרבות בארץ, וראה בפרנסתו של הבן מן השפה עסקי אויר מאכזבים. ידיעתו את העברית היתה דלה עד כדי כך, שהיה ביכולתו של אלון להסתיר ממנו את הספר שכתב על אמו, "הנקמה של מאריצ'יקה", למרות שהאב ראה במו עיניו ספרים עם תמונת אשתו בחלון הראווה.

יש משהו בלתי מספק, אולי אף מביך, בקור היבש שבו אלון מתאר את התנהלותו. לדוגמא, כשהאב החליט, חודשיים אחרי התאלמנותו, לעבור לגור עם אשה אלמנה בלתי מוכרת לו, משום שלא יכול היה לשאת את החיים בלי אשה שתטפל בו, אלון שוטט בארכיוני עתונים בשפה הרומנית כדי לגלות עליה פרטים. הוא אינו מסביר את ה"מסע" הזה, אך ניתן להסיק כי יצא אליו לא משום דאגה לאביו, אלא מתוך דחף חסר הגיון, שנבע מכעס על הזמן הקצר שחלף, להכיר את ה"מחליפה" של אמו. בספר מסוג זה, לדעתי, תיאור העובדות והרגשות בלבד אינו מספק, ונדרשת איזושהי תובנה במבט לאחור שתעניק לספר אמירה משמעותית.

בנוסף לליקוי שבפיסקה הקודמת, הספר גולש למחוזות מעניינים פחות מן הסיפור המרכזי. בראיון אתו הסביר הסופר שהוא אוהב ספרים דחוסים, ושרצה לספר גם על התאהבות על רקע משבר. ההסבר כבודו במקומו מונח, אבל התוצאה היא פיזור יתר. אנו מתוודעים בפירוט מיותר ליחסיו של אלון עם ארבע נשים – חברה לשעבר, אם לפעוט, בת להורים פרודים המסוכסכים ביניהם, ואיטלקיה שפגש בערב שירה. כשהסיפור סטה מן האב אל הנשים, חיכיתי לנקודת חיבור, אבל פרט לעובדה שמדובר באותו מספר, קיבלנו שני סיפורים נפרדים. גם בצד הזה של הספר חשתי מבוכה, כשנחשפו שלא לצורך פרטים ביוגרפים של דמויות שוליות. זאת בהנחה שכל הדמויות אמיתיות. אם אינן אמיתיות, לא ברור מה מקומן בסיפור שהוא ביוגרפי בעליל.

הפרק האחרון של הספר שונה באופן מובהק מקודמיו, והוא חוזר אל הנושא שבו נפתח הספר. השנים עברו, האב הזדקן והוכנס לבית אבות, זכרונו היטשטש, ובדמיונו הוא נמצא בבוקרשט, שברוחו מעולם לא נפרד ממנה. אולי הזמן שחלף טשטש את הטינה, אולי הריחוק הגיאוגרפי בין השניים אחרי שאלון עבר לאיטליה תרם דווקא לקרבה נפשית, אולי העובדה שהפך לאב בעצמו. המספר של הפרק האחרון חומל יותר, נוטל על עצמו אחריות משפחתית, מוכן לפשרות כשכבר אין עם מי להתווכח ונגד מי להתמרד.

בשורה התחתונה: ספר עם פוטנציאל, שגולש מעבר למסגרת, מביך לעתים, נוגע ללב לעתים. אני מעריכה מאוד את אלון אלטרס כמתרגם, אך על הספר הזה איני יכולה להמליץ.

כנרת זמורה ביתן

2012

הסיפור של שם-המשפחה החדש / אלנה פרנטה

הסיפור של שם המשפחה החדש

"הסיפור של שם-המשפחה החדש" מגולל את קורותיהן של לִילה ושל אלנה, החל מן הנקודה בה נפסק הספר הקודם. "החברה הגאונה" הותיר את שתי הנערות בנות השש-עשרה בצומת דרכים בחייהן: לִילה צ'רולו הפכה לגברת קאראצ'י, וכבר במהלך החתונה חוותה משבר ששיבש את תחזיותיה, ואלנה גרקו היתה צריכה להחליט אם תמשיך בלימודיה. הספר החדש מתאר את שש השנים הבאות, שנים בהן טולטלו חייה של לִילה בין אהבה לאלימות, ובהן חוותה אלנה את היציאה המשמעותית הראשונה מגבולות נפולי, כשפנתה ללימודים גבוהים בפיזה. אגב, ההבחנה בין ספר קודם לספר חדש היא טכנית בלבד: פרנטה עצמה התיחסה לארבעת הכרכים של הרומאנים הנפוליטניים כרומן אחד שפורסם בחלקים מסיבות של אורך הטקסט ומשך הכתיבה.

בסקירה על הספר הראשון ציטטתי את המשפט הבא שכתבה אלנה על חברתה:

היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו.

הרושם הזה ליווה אותי במהלך הקריאה של הספר השני. לִילה, הקפריזית, הכריזמטית, הבלתי צפויה, עשויה להיראות במבט שטחי רעה ובלתי הגיונית. אבל באמצעות העין הבוחנת של אלנה, נחשף המאבק המתמיד שלִילה מנהלת תחת מעטה החיצוניות הבוטחת והיהירה שלה: מאבק בסביבתה, המשלימה עם עליונות הגבר וזכותו לבעלות מוחלטת על אשתו, מאבק בנסיבות חייה, חיים של עוני ושל הורות אלימה, מאבק בבחירות שעשתה ובהשלכותיהן, מאבק למען התקוות שיש לה בעבור עצמה ובעבור אהוביה המעטים. בפרקים המוקדשים לקורותיה של לִילה חשתי לעתים תחושת חרדה, כמו על סף אסון. ההתגרות הבלתי פוסקת שלה במגבלותיה, החיים החנוקים שלה למרות הרווחה הכלכלית שזכתה לה עם נישואיה, השאיפה למשמעות ולחיי רוח שלא באה על סיפוקה, כל אלה הולכים ונערמים ומצטברים עד לבלי הכל, ונדמה שהפיצוץ בלתי נמנע. אפילו סטפנו בעלה, שלא ניחן בראיה חדה, מזהה את הסכנה והוא מדבר עם אלנה על

הכוח שלִילה בולמת בתוכה כאילו היא קפיץ של מנגנון מסוכן

אלנה, בשל הסימביוזה המורכבת שבינה ובין לילה, יודעת לזהות היטב את מה שמתחת לחיצוניות:

לִילה דברה בטון שהכרתי היטב, הטון של הנחישות, זה שבאמצעותו התאמצה לסלק כל רגש ולהגביל את עצמה לסיכום מהיר של עובדות והתנהגויות, כמעט בבוז, כאילו היא חוששת שאם תרשה לעצמה רטט של הקול, או של השפה התחתונה, יאבדו כל הדברים את קווי המתאר שלהם ויגלשו וישטפו אותה.

הלב יוצא אל לִילה.

בעוד לילה מתמודדת עם חיי הנישואים, אלנה עוברת התמודדויות אחרות. בצאתה מנפולי אל סביבה חדשה, היא הופכת מודעת עד מאוד לדיאלקט הנחות שבו היא מדברת, לקולניות ולוולגריות שהביאה מהשכונה, לעולם הפנימי המצומצם שלה, כאילו כל מה שהתרחש מחוץ לנפולי לא היתה לו השפעה כלשהי עליה. היא שוקעת בלימודים, מנסה להשתלב, נדחית ומקורבת חליפות, וגם כשהיא מצטיינת ודי מקובלת היא חשה בשונות שבינה ובין מי שהעולם היה פתוח בפניו מילדות, בטבעיות:

לפתע נהייתי מודעת לאותו כמעט. עשיתי את זה? כמעט. עקרתי את עצמי מנפולי, מהשכונה? כמעט. יש לי ידידות וידידים חדשים, שבאים מרקע תרבותי, ולרוב אף יותר תרבותי מזה של המורה גליאני וילדיה? כמעט. מבחינה לבחינה, האם הפכתי להיות סטודנטית המתקבלת יפה בעיני הפרופסורים המהורהרים שבחנו אותי? כמעט. היה נדמה לי שאני רואה את מה שניצב באמת מאחורי אותו כמעט. פחדתי, פחדתי כמו ביום הראשון שהגעתי לפיזה. חששתי מפני כל מי שידעו להיות תרבותיים בלי הכמעט, באגביות.

ומבלי שייאמר דבר בנושא בין השתיים, לִילה, באותו זמן עצמו, באוטודידקטיות האופיינית לה, מחפשת את הדרך הנכונה לחנך את בנה התינוק, כדי שהאגביות הזו תהיה חלק ממנו.

כמו לִילה, גם אלנה מבקשת לעצמה אופן התקיימות שיהיה כולו שלה. אלנה בת-העשרה מבקשת לבדל את עצמה, לשמור מרחק מן המתח המתמיד והמהומה האופפים את לילה, אבל אלנה בת העשרים-ושתיים מכירה באינספור האופנים בהם חיי השתיים משורגים אלה באלה, בהשפעה ההדדית חוצת המרחק והזמן. אחרי ארבע שנים של פירוד כמעט מוחלט, שבמהלכן אלנה למדה בפיזה, והיתה מעורבת בחיי שכונתה רק בחופשות, היא מבינה שבעצם

חייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למילותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגול של תנועה שלי, באותו פחות שלי, שהוא כזה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה.

אלנה ולִילה הן הדמויות המרכזיות בספר, אבל הן אינן מתנהלות בחלל ריק. הסופרת מתארת להפליא דמויות נוספות, ברובן אנשי השכונה, שמושפעות ומשפיעות על השתיים. הספר תוסס ומבעבע בתערובת של יצרים, אמונות ודעות קדומות, עסקים כשרים ואפלים, מריבות נושנות וחדשות, אהבות ושנאות, חלומות ואכזבות. התוצאה היא ספר מהפנט ועוצר נשימה.

Storia del Nuovo Cognome – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2016 (2012)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

החברה הגאונה / אלנה פרנטה

620938701000100490763no

"החברה הגאונה" מתחיל מהסוף. אל אלנה, המספרת את הספר, מתקשר רינו, בנה של חברתה לִילה, ומדווח לה על היעלמותה של אמו בת הששים ושש. לא מדובר באשה שיצאה כך סתם ולא חזרה: לִילה העלימה את עצמה ויחד איתה כל זכר לחייה. אלנה, שחייה היו שזורים באלה של חברתה, מתיישבת בתגובה לכתוב את קורותיהן. התוצאה – בדיוק כמו שנכתב על הכריכה – מהפנטת, החל בתיאור ילדותן, וכלה בסיום עוצר הנשימה (סיום זמני, בהיות השתים בנות שש-עשרה, שכן הספר הזה הוא הראשון מארבעה).

אלנה ולִילה נולדו וגדלו בשכונה עניה בנפולי. אלנה היא הצייתנית, ההולכת בתלם, לילה היא הרעה, השתלטנית, הכריזמטית, חיה לפי חוקים משל עצמה. אלנה תלמידה שקדנית ומצטיינת, לִילה היא אוטודידקטית מבריקה, שלימדה את עצמה לקרוא ולכתוב עוד לפני גיל בית הספר. הבנות, כמו מרבית שכניהם, חיות בבועת השכונה, כמעט ואינן יוצאות ממנה. למרות שהן חיות בנפולי, מעולם בילדותן לא ראו את הים. לאלנה אם מתנכרת, ללִילה אב זועם, שבאחד מהתקפי הכעס שלו השליך את בתו מהחלון. אלימות היא חלק בלתי נפרד מחיי השכונה, כמו גם נחשלות ועליבות. כשמורתה של אלנה שואלת אותה אם היא יודעת מהם פלבאים, אין לה מושג, אבל לקראת סיומו של הספר, כשלִילה עומדת על סף חיים חדשים, ואלנה צריכה להחליט על עתידה, נפקחות עיניה להכיר את סביבתה:

ברגע זה ידעתי מה הם הפלבאים באופן ברור בהרבה ממה שידעתי לפני שנים, כשאוליביירו שאלה אותי. הפלבאים היינו אנחנו. הפלבאים היו המאבק על האוכל ועל היין, הריב מי יקבל ראשון את האוכל ואת מי ישרתו טוב יותר, הרצפה המזוהמת שעליה התהלכו הלוך ושוב המלצרים, השקות הכוסיות שהוולגריות שלהן הלכה והתגברה. הפלבאים היו אמא שלי, ששתתה ועכשו נשענה בגבה אל כפתו של אבי, והוא, הרציני, צחק בפה פעור לרמיזות המיניות של סוחר המתכות.

קשה לסכם את הספר בסקירה. קל לספר את נפתולי העלילה, אבל מה שמעניין בספר, וצומח מתוך הפרטים, אלה האבחנות של המספרת לגבי עצמה ולגבי חברתה, יחסי הגומלין בין השתים, שהן לעתים משלימות זו את זו, לעתים מנוגדות, ורוב הזמן סימביוטיות. ומן הסיפור הפרטי עולה גם הסיפור של השכונה, המיקרוקוסמוס של נפולי העניה בעשור וחצי שאחרי מלחמת העולם השניה. הדוברת היא , כאמור, אלנה, ואת לִילה אנחנו לומדים מתוך נקודת המבט שלה, שהיא חדה ומדויקת.

מי היא החברה הגאונה? הרושם הברור שנוצר אצל הקורא הוא שמדובר בלִילה, אבל כמו בפרטים רבים אחרים בחיי השתים, גם כאן האבחנה אינה חד משמעית. הנה מה שיש ללִילה לומר לאלנה ביום בו עומדים חייה שלה להשתנות:

"מה שלא יקרה, את צריכה להמשיך ללמוד".

"עוד שנתיים: אז אני אקבל תעודה, וסיימתי".

"לא, אף-פעם אל תפסיקי: אני אתן לך את הכסף, את צריכה ללמוד תמיד".

השמעתי צחקוק עצבני, ואז אמרתי:

"תודה, אבל בשלב מסוים בתי-הספר נגמרים".

"לא בשבילך: את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים".

ומה יקרה עם לִילה? האם תצליח למצוא את מקומה ואת שלוותה?

לפי האופן שהשתמשה בי, לפי המניפולציות שעשתה לסטפנו, היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו.

סיום הספר מותיר את שתי החברות על סף חיים חדשים, אולי בנפרד זו מזו. הוא גם מבשר משבר דווקא ברגע שאמור להיות מבטיח טובות. אני מקווה שספרי ההמשך יראו אור במהרה.

L’amica Geniale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2015 (2011)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הרומאנים הנפוליטניים: ראשון