תרנגול פרסי / פרי סני

956858

"תרנגול פרסי" הוא סיפורה של משפחת לוי, משפחה יהודית תושבת טהרן, במחצית המאה העשרים. אבי המשפחה, אברהים, הוא סוכן נדל"ן מצליח, המעניק את שירותיו ליהודים ולמוסלמים כאחד. אשתו מוּלוּק, מטפלת במשק הבית, מייחלת לבן, אך יולדת שלוש בנות, רָעָנָה, הוֹמָה וגוֹלי. בני המשפחה, ככל היהודים, אמנם חיים בחשש מסוים מהתפרצויות אלימות של השכנים המוסלמים, בעיקר בימי חג ובמקביל לארועים בארץ-ישראל, אך רוב הזמן חייהם שגרתיים, ומעייניהם נתונים יותר לדלת האמות של ביתם ופחות לענייני העולם שמחוץ להם.

אחרי הקמת המדינה, עם הגעתם של שליחים מישראל, עולה שאלת העליה לארץ. כל אחד מבני המשפחה מגיב בדרך אחרת, אך משותפת לכולם תחושה של חוסר דחיפות. טוב להם בטהרן, תחושות הרדיפה והקיפוח שוליות, הם מנהלים חיים יהודיים ללא הפרעה, וארץ הקודש המובטחת יכולה לחכות. קרובי משפחה, שעלו לארץ והתחרטו, שבים לאירן, וראש המשפחה מתלונן בכל מקום על השליח שפיתה אותו לעלות לגן-עדן, ובפועל שלח אותו לגיהינום. אסון שיפקוד את רענה, ותשוקת הלימודים של הומה, יהוו את הזרז לעליה, ובזה אחר זה יגיעו על בני המשפחה לארץ. קורותיהם כאן יתוארו בספר ההמשך, "סיפור פרסי".

הספר מתנהל כרונולוגית, עוקב אחרי יחסיהם של אברהים ומולוק, ואחר התבגרותן של הבנות. אולי במתכוון ואולי לא, יחסי גברים-נשים הם נושא דומיננטי בספר. בין אברהים המפרנס למולוק היושבת בבית, מתרחש מאבק מדי בוקר סביב הסכום שאברהים מפקיד בידי אשתו לכלכלת הבית, ומאבק זה לא ייחלש גם כשמולוק תתרום לפרנסה. אברהים הוא בבירור אדון הבית, הוא נוהג כרצונו, ומצפה מאשתו לקבל בהכנעה את החלטותיו ואת תוצאות מעשיו, גם כשאלה פוגעים בה. גם אם היא מתקוממת בתוך נפשה, מולוק החליטה להשלים עם הגורל […] להניח לעבר ולהביט בעינו היחידה של בעלה באהבה, גם אם היא מדומה. יתרה מזו, את בנותיה היא מחנכת לצייתנות, וכך היא אומרת לרענה לקראת נישואיה: "אנחנו הנשים התלויות בחסדי הגברים שלנו. כל עוד הם מפרנסים אותנו ואת הילדים, אינם מכים אותנו כמו המוסלמים את נשותיהם, ובלילה מגיעים הביתה למיטתנו, אין לנו זכות להתלונן […] הוא האלוהים עלי אדמות וכתר על ראשך".

נושא אחר, הקשור לקודמו, הוא התשוקה לבן, וחוסר הערך של לידת בנות. כשמולוק, בלידה השלישית, רואה את פניה הנפולות של המיילדת, היא שואלת בחרדה: "מה קרה, לאה חנום, מת?" תשובתה של המיילדת משקפת את ה"אסון": "הלוואי. הו, כמה שאת אומללה. נולדה לך עוד בת". החשיבות המיוחסת ללידת בן אינה נחלת משפחה זו בלבד. השאה עצמו התגרש מאשתו הראשונה, שילדה בת, ומאשתו השניה, שלא ילדה כלל.

למרות חוסר השוויון, האכזבות, הבגידות וכאבי הלב, אברהים ומולוק אוהבים זה את זה, והמשפחה, על אהבותיה וקנאותיה והחיכוכים הטבעיים בתוכה, היא גרעין קיומם. מעניין לציין שהסופרת אינה שופטת, למעט פה ושם במובלע מאוד, אלא מניחה את הסיפור בפני הקוראים, עם כל יופיו וכיעורו, הכרוכים זה בזה.

פַּרִי סָנִי, בלשון ססגונית מאוד ובירידה לפרטי הפרטים של היומיום, מחיה את התקופה ואת הקהילה היהודית באירן. היא מתארת את המנהגים ואת האמונות, את הבגדים ואת הרהיטים, את הערכים שהכתיבו את כל תחומי החיים, וכל אלה טובלים בטעמים ובריחות של המטבח הפרסי-יהודי. הדימויים העשירים, שמקשטים את שפת הספר, היו אולי נראים מופרזים בספר אחר, אך כאן הם משתלבים בשלמות בססגוניות השלטת בבגדים, בתכשיטים ובמאכלים, ומעלים על הדעת אמנות פרסית, דקדקנית בפרטיה ומרהיבה בצבעיה. הדימויים משמשים גם כאמצעי לדבר על דברים שאין להביע במפורש, מטעמי צנעה ושמירה על ערכי החברה.

את הספר חותמות הוראות הכנה של המאכלים המשובצים בספר.

"תרנגול פרסי" הוא ספר ססגוני, יצרי, אנושי מאוד ומומלץ.

אגם

2011

נשים ללא גברים / שהרנוש פארסיפור

weman_print_master

"נשים ללא גברים" מספר על חייהן של חמש נשיות אירניות, שמתמודדות, כל אחת בדרכה, עם המוסכמות החברתיות הכובלות אותן.

על רקע ההפיכה הצבאית ב-1953, שהפילה את ראש הממשלה הנבחר והחזירה את השאה, הנשים מוטרדות מחיי היומיום של עצמן. פַאאֶזֶה, בתולה בת עשרים ושמונה, זוממת להשיג את אמיר, אחיה של חברתה, כבעל, ממררת את חייה של גיסתה, ומבקשת שהכל יכירו בכשרון הבישול שלה. חברתה מונס, מבוגרת ממנה ואף היא בתולה, נחשבת לטפשה. כשהיא "מבינה" מפאאזה, החכמה בעיני עצמה, שהבתולים אינם קרום, היא חשה גל של תרעומת על כל מה שהחמיצה כשנשמרה לא לקרוע אותו. עונשה על החירות שהיא נוטלת לעצמה לעזוב את הבית הוא רצח, שאחריו היא מתעוררת לחיים מודעים יותר. פָרוֹח-לֵקָא, נשואה למעלה משלושים שנה לגבר, שבסתר לבו אוהב אותה, אך מפגין כלפיה עליונות וקנטרנות מעליבה. את חייה היא מעבירה בהמתנה לצאתו של בעלה מהבית: "מדי יום היתה אשתו מחכה בסבלנות שיצא כדי שתוכל לקום לתחיה ולהתחיל לנוע […] היה לה הרגל של שלושים ושתים שנה לא לנוע. היא התרגלה לאי-תזוזה. אבל תמיד ליוותה אותה תחושת הבטן שברגע שגולצ'הרה יצא מהבית, ישובו אליה התנועה והשמחה". זָרין-כּוֹלָה, בת עשרים ושש, היא זונה, שמעולם לא ידעה חיים אחרים. עם קשייה היא מתמודדת בחיוך וברוח טובה, עד שיום אחד היא מצליחה לפרוץ בבכי מטהר, ולאחריו "בפניה לא נותר שום סימן שיעיד כי פעם היתה זונה. היא הפכה לאשה קטנה בת עשרים ושש עם לב רחב כמו הים". לאחר מותו האלים של בעלה, עוברת פָרוֹח-לֵקָא לגור בכפר, לשם מזדמנות גם שלוש הנשים האחרות לאחר שקמו ונטשו את החיים המוכרים להן. בגן הבית נמצאת מַהדוֹחְת, צעירה שנקרעה בין תשוקת הנדודים לעול המסורת, והפכה את עצמה לעץ, באקט של חוסר ברירה ושל מחאה, שהזכיר לי באופיו את מחאתה של "הצמחונית".

שמו של הספר מעלה על הדעת מקום של אחוות נשים, ללא נוכחותם הכפייתית של הגברים, שסבורים כמו אמיר כי "למה שאשה תצא החוצה בכלל? הבית שייך לאשה, והעולם שבחוץ שייך לגבר". ההפך הוא הנכון. הנשים אף פעם אינן לבדן. הדמות הדומיננטית בבית היא זו של הגנן, שאמנם מתגורר במבנה נפרד, אך הוא קובע את אורחותיו של המקום. חברת הנשים, שנהנו לזמן קצר מתחושת שחרור ושיתוף, מתפוררת בקלות בשל אופיין השונה.

באחרית דבר לספר מסביר המתרגם תומר בן אהרון את המסורות המיסטיות שעליהן נשען הסיפור, ובעיקר המסורת הסוּפית, הכוללת מסע דרך מספר תחנות עד להארה. הסברים מאירי עיניים אלה מספקים תשובה למספר תמיהות העולות מן הספר, ביניהן תפקידו של הגנן, ומעמדו של הבית המשותף כתחנה זמנית. המתרגם מתייחס גם לסגנון הריאליזם המאגי, המהווה אמצעי לדון בנושאים רגישים מבלי להסתבך עם הצנזורה (מסתבר שה"טריק" לא עזר לסופרת, שנשפטה למאסר בגלל הנושאים הלא צנועים של ספרה, אשר ראה אור בעידן האייתוללות).

שהרנוש פארסיפור ממשיכה להוביל את גיבורותיה בין תחנות מסע ההארה שלהן, ומעניקה לכל אחת מהן גורל שונה. אחת תיטהר ותהפוך לאור, שניה תתפקע, שלישית תהיה רעיה שניה וסודית לגבר נשוי, רביעית תהפוך למורה פשוטה, והחמישית "תזכה" להגשמת חלומות מיד שניה, כשבעלה ייבחר לתפקיד אותו ביקשה לעצמה. האמנם התחנות הסופיות שבחרה הסופרת הן ההארה המיוחלת? לא לגמרי ברורה עמדתה של הסופרת, ואולי אין זה משנה. הקורא בהכרח ידון בינו לבין עצמו איזו מהן היא בגדר הגשמה ואיזו בגדר כניעה, ודי בזה.

"נשים ללא גברים" היא נובלה יוצאת דופן, נוקבת בדרכה, ובעלת מסר ביקורתי על העולם המוסלמי הכובל. ספר מיוחד ומומלץ ליותר מקריאה אחת.

زنان بدون مردان – شهرنوش پارسی پور

הכורסא ותשע נשמות

2019 (1990)

תרגום מפרסית: תומר בן אהרון

אחרי טהראן: חיי החדשים / מרינה נעמת

1-6707b

מרינה נעמת, שנאסרה בהיותה כבת שש-עשרה על ידי משמרות המהפכה האירנים, ושהתה בכלא אווין הידוע לשמצה למעלה משנתים, כתבה את קורות אותם ימים בספרה "האסירה מטהראן". הזכרונות שהדחיקה החלו להציף אותה כמעט עשרים שנה אחרי המאסר, והיא החליטה לשים סוף לשתיקה, ולחשוף את כל מה שלא סיפרה כל אותן שנים.

"אחרי טהראן" ראה אור ארבע שנים אחרי "אסירה בטהראן". לכאורה זהו ספר המשך, אך למעשה הוא מספר שוב את אותו הסיפור באופן אחר ומנקודת מבט אחרת. הספר הראשון סופר בסדר כרונולוגי, החל בילדותה באירן של השאה, ועד שחרורה מהכלא ונישואיה והגירתה לקנדה. מטרתו של הספר, כאמור, היתה מאוד אישית וממוקדת – לפרוק את משא הזכרונות ולהחשף בפני קרוביה. לספר השני יש מטרה הרבה יותר רחבה: לצד סיפורה האישי של הסופרת, שמובא כאן כפרקי זכרונות הקשורים לחפצים מעברה, היא פורשת את משנתה בכל הקשור לדיכוי ולעינויים ולהתמודדות עם טראומות. מאז שהספר הראשון זכה לפרסום, מרינה נעמת הפכה לדוברת בלתי נלאית בגנות העינויים בעולם כולו – החל בגואנטנמו בחסות הדמוקרטיה האמריקאית, וכלה באסירים הנמקים שנים בבתי כלא במדינות דיקטטוריות. כאירנית המתגעגעת למולדת של פעם, היא מבקשת להסב את תשומת לב העולם אל המתרחש תחת השלטון הנוכחי. היא עוסקת בהרחבה גם בנושא החיים בצל הטראומה, ומוצאת קוים משותפים בין ניצולי השואה לניצולי עינויים בבתי הכלא.

מרינה של הספר הראשון עמדה על סף מהפכה בחייה. ההחלטה לחשוף את סיפורה אחרי שנים של שתיקה היתה מפחידה ומייסרת. מכאן ההתמקדות במה שקרה לה, צעד אחר צעד, בנסיון להמחיש למי שלא היה שם איתה את מה שעבר עליה, ומדוע בכל צומת בחרה כפי שבחרה, אם בכלל היתה בחירה כלשהי בידיה. מרינה של הספר השני היא כבר אחרי ההתמודדות עם תוצאות החשיפה. כעת היא משוחררת יותר להתמודד עם מה שעובר עליה בהווה, היא מרגישה בטוחה יותר לספר את סיפורה, והיא פנויה נפשית לעסוק במצוקותיהם של אנשים שחוו אימה דומה. כל אלה הופכים בעיני את הספר השני לרחב יותר וטוב יותר מן הראשון.

After Tehran: A Life Reclaimed – Marina Nemat

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

האסירה מטהראן / מרינה נעמת

d794d790d7a1d799d7a8d794_d79ed798d794d7a8d79f1

מכיוון שסיפורה של הסופרת ידוע ומוכר, הרשיתי לעצמי לכלול בסקירה ספוילרים

מרינה נעמת, אירנית נוצריה, נעצרה ב-1982 בהיותה בת שש-עשרה, על ידי משמרות המהפכה של חומייני, משום שהביעה את דעותיה נגד המשטר. בכלא עונתה, ונאלצה להתאסלם ולהנשא לאחד מחוקריה. התמזל מזלה, ולמרות תלאותיה ניקרו בדרכה אנשים טובים שהביאו לשחרורה אחרי שנתים. כשיצאה מן הכלא, אפילו האנשים הקרובים אליה לא שאלו דבר על קורותיה, העדיפו לא לדעת, והיא עצמה לא סיפרה דבר. רק כעשרים שנה אחר-כך, והיא כבר תושבת קנדה, נשואה ואם לילדים, התעוררו הזכרונות המודחקים, והתוצאה היא הספר "האסירה מטהראן".

מרינה נותנת בספר קול לא רק לעצמה ולסיפורה, אלא גם לדמויות נוספות, חלקן לא התמזל מזלן להחלץ מציפורני המשטר: החברה שלא עמדה בקשיי הכלא והתאבדה, החבר שנהרג בהפגנה וגופתו הושלכה אי-שם, החברה שאיבדה את שפיותה וכתבה את סיפורה באותיות זעירות על גופה. היא מנסה לפענח גם את הדמויות המורכבות שהתיצבו כנגדה, ובעיקר את עלי: החוקר שאילץ אותה באיומים להנשא לו, ובעצם הציל בזה את חייה, סבל בעצמו מאלימות המשטר הקודם – הדיקטטורה של השאה – ועונה באותו כלא עצמו בו הפך לחוקר אלים. דומה שההיסטוריה נדונה לחזור על עצמה שוב ושוב, דיקטטורה מולידה אלימות, והמעונים של אתמול הופכים למענים של היום. עצוב.

הסופרת מתארת יפה את החיים הנינוחים באירן שלפני חומייני. נקודת המבט שלה היא של ילדה, שמה שמעניין אותה הם החיים הפרטיים שלה ותו לא, ולכן ההתקוממות המוסלמית כנגד השאה נמצאת רק ברקע הדברים, ושירות הבטחון האימתני לא מטריד אותה. למרות הדיקטטורה, החיים מצטיירים כשויוניים, המיעוט הנוצרי אינו מופלה, הילדות אינן מכוסות מכף רגל ועד ראש – חיים רגילים, לפחות במה שנוגע ליומיום של האדם הפשוט. כל זה השתנה, כמובן, עם נפילתו של השאה ועליית חומייני. משמרות המהפכה נוכחו בכל מקום, כולל בבית הספר, וגם נערה כמרינה, שראשה בלימודים ובחברות, לא יכלה להשאר אדישה ונייטרלית. מכיוון שהביעה את דעתה, נענשה.

הספר כתוב בפשטות, בנימה ענינית, ופותח חלון אל החיים תחת המהפכה המוסלמית. מעניין ומומלץ.

ראיון עם הסופרת

Prisoner of Tehran – Marina Nemat

דביר

2010 (2006)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי