הפלא של אנה / אמה דונהיו

55000002424b

ליבּ רייט, אשה אנגליה צעירה, אחות במקצועה, שהוכשרה על ידי פלורנס נייטינגל, נשלחת על ידי מעסיקיה לשבועיים בכפר אירי להשגיח על ילדה. ליב סבורה שמדובר מן הסתם במשפחה בעלת אמצעים, שיכולה להרשות לעצמה אחות פרטית להשגחה על חולה מפונקת, אך בהגיעה למקום מתברר לה שהמשימה שונה, ובעיניה אף משונה: אנה או'דונל, כך מאמינים תושבי הכפר, חדלה לאכול מאז יום הולדתה האחד-עשר, ארבעה חודשים קודם להגעתה של ליב, ובריאותה לא נפגעה. האם מדובר בנס, כפי שסבורים אלה הנוהרים לפגוש אותה? האם אנה מבשרת עתיד שבו הנפש תגבר על צרכי הגוף, כפי שהרופא המקומי מנבא? ואולי זו תרמית ביוזמת הוריה ובתמיכת הכומר, שמטרתה לנצל את תמימות ההמון ולאסוף תרומות בתמורה לזכות לשהות במחיצתה של הילדה הפלאית?

אנשי הכפר, אם מתוך כוונה לבסס את הנס, או מתוך רצון כן לגלות את האמת, הקימו ועדה לחקירת התופעה. הועדה החליטה לפקח על אנה מסביב לשעון במשך שבועיים, והטילה את המשימה על שתי נשים אמינות: ליב נבחרה בשל השם הטוב שיצא ל"נייטינגליות", האחיות שהוכשרו על ידי פלורנס נייטינגל בשדה הקרב בחצי האי קרים. האחות מייקל נבחרה בשל היותה נזירה צייתנית ודבקה באמונתה. השתים מתחלפות ביניהן במשמרות של שמונה שעות, עיניהן פקוחות על אנה ועל בני ביתה. כשמצבה של אנה מתחיל להדרדר, ליב אינה יכולה שלא לתהות אם משימתה היא שתגרום בסופו של דבר למותה של הילדה.

הספר נע תחילה באיטיות, עוקב אחרי ארועי היומיום באותה קפדנות בה עוקבות האחות והנזירה אחרי אנה. בהדרגה נבנה בו מתח, הנובע לא רק מן השאלה אם אנה אוכלת בסתר או לא, ואם כן – מי עומד מאחורי התרמית. המתח הסיפורי הוא תוצאה של כמה וכמה קונפליקטים מעניינים שהם לבו של הספר. ליב היא פרוטסטנטית חילונית, המוצאת את עצמה בלבו של כפר קתולי אדוק. הדיון בעניני אמונה הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולי המרכזי שבהם. כך, לדוגמא, בפגישה של ליב עם העתונאי ויליאם ברן, קתולי ספקן ודמות מפתח בספר, נכלל הדו-שיח הבא:

"אני מודֶה בזה: אף פעם לא יכולתי להתמודד עם זוועות בלי הגנת הנחמה שבדת […] האם בכל הזמנים ובכל המקומות אנשים לא זעקו לאלוהיהם בשעת צרה?"

[…]

"זה רק מוכיח שאנחנו כמהים לישות כזאת […] אתה לא חושב שעוצמת הכמיהה הזאת דווקא מעלה את הסבירות שכל זה אינו אלא חלום?"

קונפליקט נוסף נובע מהיותה של ליב אשה אנגליה באירלנד, שבע שנים אחרי רעב תפוחי האדמה במחצית המאה התשע-עשרה. האירים מלאי מרירות כלפי התנהלותם של האנגלים במהלך האסון, שמספר קורבנותיו נאמד בקרוב למליון איש.

עוד תהום פעורה בין ים האמנות הטפלות שבו מחזיקים הכפריים, ובין תפיסת העולם הריאלית שבה אוחזת ליב:

חלב בשביל הפיות, דסקיות שעווה למניעת דליקות ושטפונות, ילדות שחיות על אוויר… יש משהו שהאירים לא מוכנים לבלוע?

סיפורה של הילדה אנה בדוי, אך הוא מבוסס על תופעת הנערות הצמות, נערות שטענו במהלך השנים, מימי הביניים ועד המאה התשע-עשרה, כי יש בכוחן לשרוד ללא מזון. המאמינים כי מדובר בתופעה ניסית נתלו בסיפורי כמה קדושים שנמנעו מאכילה. הרופאים מיחסים את התופעה להיסטריה או למופע מוקדם של אנורקסיה נברוזה, או שרואים בה הונאה פשוטה.

"הפלא של אנה", הוא ספר על סודות במשפחה, על התמודדות עם טראומה, ועל ההיענות לחובה, אך בעיקרו הוא ספר על כוחה ההרסני של האמונה. הכתיבה עדינה אך מעמיקה, והטיפול בקונפליקטים מעניין ומרחיב את הדעת.

 

The Wonder – Emma Donoghue

אריה ניר

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

המפתח שמתחת לאבן / בנג'מין בלאק

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a4d7aad797_d7a9d79ed7aad797d7aa_d79cd790d791d79f2

כותרת משנה: דרמת מתח דבלינאית של קְְוֵרְק

"המפתח שמתחת לאבן" הוא הספר השלישי בסדרת ספרי הבלש מאת בנג'מין בלאק (פסבדונים של ג'ון באנוויל) בכיכובו של קוורק, פתולוג אלכוהוליסט, שניחן בסקרנות ובאובססיביות, המובילות אותו לחקור תעלומות הנקרות בדרכו. קדמו לו "שגיאות קטנות", שקראתי וסקרתי, ו"ברבור הכסף" שלא קראתי. תוך כדי העלילה מוזכרים ארועי עבר מעלילות קודמות, אך הספר עומד לגמרי ברשות עצמו, ואינו נקרא כחלק מסדרה.

בתו של קוורק, פיבי, מודאגת משום שחברתה אייפריל נעלמה. היא משתפת את אביה בדאגתה, והאב מצדו מערב בלש משטרתי. פיבי ואייפריל הן חלק מחבורה קטנה, בה חברים גם פטריק, גבר ניגרי, אליזבת, שחקנית מן השורה השניה, וג'ימי, עתונאי פלילי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים, תקופה של דעות קדומות ושל שמרנות, המקום הוא אירלנד, שסועת המאבקים לעצמאות. קוורק, שאיבד את אשתו בעת לידתה של פיבי, מתמודד עם ההתמכרות לשתיה, ונושא רגשי אשמה כלפי בתו שגדלה אצל גיסו. פיבי גוררת טראומות שונות מעברה. כל אחד מגיבורי הספר מסובך באופן כלשהו עם רגשות בלתי פתורים ועם מטענים מעיקים, שהספר עוסק בהם בהרחבה עד כדי טרחנות. הסיפור הבלשי נדחק הצידה, בעוד הסופר עוסק בפרטנות ובחזרות מרובות ומיותרות בחיי היומיום של הנפשות הפועלות. הספר עמוס בפרטים שוליים, שמן הסתם נועדו לשקף אוירה ולהעמיק את ההיכרות עם הדמויות, אך אינם מקדמים את העלילה ואינם תורמים לה, ולכשעצמם אינם מעניינים ואף מייגעים.

ב"שגיאות קטנות" ציינתי לטובה את המתח שנבנה במהלך הספר, והתאכזבתי מן ההתרה הלא משכנעת. גם ב"המפתח שמתחת לאבן" ההתרה תלושה מן הסיפור, אך בספר הזה גם הדרך אליה אינה מעניינת. השילוב בין התיאור המפורט של עולמו המתוסבך של קוורק ובין התעלומה של אייפריל, מוטה מאוד לצדו של קוורק, והנושא הבלשי מתפוגג ברקע. הסיפור עדיין יכול היה להוות חווית קריאה מוצלחת, אך הבעיה היא שדמותו של קוורק סובלת מחוסר אמינות, וכך לא נותר בספר דבר ליהנות ממנו.

שמו של הספר במקור הנו "אלגיה לאייפריל", שם נאה בעיני, אך אינו משקף את הספר לאמיתו, שכן, כאמור, סיפורה של אייפריל אינו תופס את המקום המרכזי שככל הנראה יועד לו. השם העברי, אם כי נשמע לי תחילה בנאלי, הולם את המוטיב המרכזי בספר: אייפריל נהגה להשאיר את מפתח דירתה תחת אבן רופפת בסמוך לכניסה, ומסתבר שסיפרה על כך לשלושה מהחברים, אך לא לפיבי, שהחשיבה עצמה לחברה קרובה. מכיוון שהנושא שהספר חוזר אליו שוב ושוב הוא מידת ההיכרות האמיתית שלנו את האנשים הקרובים אלינו, מקום המסתור של המפתח האמור הוא בחירה טובה כשם הספר.

חובבי הסדרה יוכלו לקבל מושג-מה על הספר הבא בסדרה באמצעות הפרק הראשון ממנו, המצורף בסיומו של הספר הנוכחי. לי נראה שאסתפק בשניים שכבר קראתי.

Elegy for April – Benjamin Black

עם עובד

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

ברוקלין / קולם טובין

462-416b

אייליש לייסי, צעירה אירית, חיה בשנות החמישים של המאה העשרים בעיירה אניסקורתי (מקום הולדתו של הסופר), עם אמה ועם אחותה הבכורה רוז. אביה של אייליש נפטר לפני מספר שנים, ושלושת אחיה היגרו לאנגליה לחפש פרנסה. שלוש הנשים מתקיימות בצנעה מהכנסותיה של רוז, ואייליש תורמת למשפחה מעבודתה החלקית בחנות מכולת מקומית. כומר אירי שחי בארצות הברית מציע לאמה לשלוח את אייליש לעבוד בברוקלין, והאם, בעצה אחת עם רוז, מחליטה לקבל את ההצעה. אייליש, לכאורה, אינה צד לענין, והשתיים מניחות שהחלטתן מספיקה. אייליש, שקטה ומופנמת, אינה מרבה לדבר, אינה מתחברת בקלות. השתיקה, חוסר היכולת לדבר על רגשות, היא נחלת המשפחה כולה, וגם סגנונו של הסיפור הוא כזה, כמעט לקוני וחף מרגשות.

הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם דמותה של אייליש שטוחה מדי. רוב הזמן היא מצטיירת כאאוטסיידרית, חסרת נסיון, פסיבית, מניחה לארועים ולאנשים לגלגל אותה מסיטואציה לסיטואציה. יש בה יושר פנימי, שבשלו היא מרשה לעצמה מפעם לפעם הרמת ראש קלה, התבטאות סרקסטית, אך היושר הזה קורס בקלות עם כל רוח משתנה. בסתירה לאלה, פה ושם מתקבל הרושם שמתחת לפני השטח מסתתרת אישיות מגובשת (רושם שמתפוגג בחלקו הרביעי של הספר). מכיוון שהספר נע כל הזמן קדימה בקצב מונוטוני, שקצת ייגע אותי,, ואינו מתעכב במקומות שבהם נדרשים העמקה ומבט חודר, דמותה של אייליש סובלת מרמה מסוימת של אי אמינות.

דווקא בקטעים שבהם ניתנת הבמה לדמויות אחרות, המינימליזם עובד יפה. כך, לדוגמא, כשאייליש פוגשת באנגליה את אחיה ג'ק, לפני ההפלגה לאמריקה, הוא מדבר בקיצור, אך בפתיחות שהשניים אינם רגילים בה, על קשייו בימיו הראשונים כמהגר. דוגמא נוספת היא התנהלותה של האם, כשאייליש שבה לביקור באירלנד: במחוות קטנות מתגלה רצונה הנסתר לכאורה להשאיר את בתה לידה.

לעתים לא ברור מה התכוון הסופר לספר: האם זהו סיפור על ההגירה האירית לארצות הברית? האם זהו סיפורה של התקופה? שני המוטיבים האלה שלובים באופן בלתי מידתי, לדעתי. טויבין מנצל כל הזדמנות כדי לדחוף לתוך העלילה עוד פרט תקופתי – יהודי שחמק מהשואה, משקפי שמש שנכנסו לאופנה, טלויזיה בשלביה הראשונים, אינטגרציה חברתית אפופת חשדנות והתנשאות. לפעמים החיבור הזה מצליח, לפעמים הוא מאולץ.

ולמרות כל האמור לעיל, יש בספר קטעים נוגעים ללב, הוא מציג כמה דמויות מעוררות ענין, שהדינמיקה ביניהן משכנעת, ונראה לי שהצליח ללכוד את רוח התקופה.

Brooklyn – Colm Tóibín

בבל

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

לחצות אוקינוס / קולום מק'קאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd797d7a6d795d7aa_d790d795d7a7d799d799d7a0d795d7a12

אל קולום מק'קאן התוודעתי בספר "הצד האחר של האור", ספר מרשים ומרגש, שבגינו היו לי ציפיות גבוהות מ"לחצות אוקינוס". לשמחתי הספר הזה מתעלה לרמתו של קודמו.

"לחצות אוקינוס" מספר, בחלקו הראשון, על שלושה מסעות משמעותיים בין ארצות-הברית לאירלנד, בספינה על פני האוקינוס האטלנטי, או באויר מעליו. אין קשר נראה לעין בין השלושה, הם מתרחשים בתקופות זמן שונות על ידי אנשים שונים, ורק רמזים דקיקים המפוזרים בין השורות מעידים על הדרך בה ייקשרו זה לזה בחלקו השני של הספר.

הפרק הראשון מתאר את הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה. ג'ון אלקוק וארתור בראון, שניהם טייסים פעילים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הסבו מטוס הפצצה למטוס ארוך-טווח, וביוני 1919 היו הראשונים שהצליחו לחצות את האוקיונוס האטלנטי בטיסה. בפרק מתוארות ההכנות לטיסה, וכן מהלכה שעה אחר שעה, בתא טייס פתוח לרוח ולכפור, ללא מכשירים משוכללים, רק טייס ונווט נחושים מול איתני הטבע. השניים אמנם נחתו לא בשדה המתוכנן, אלא בתוך ביצה סמוכה, כשחרטום המטוס מחופר בבוץ, אך לא היה בכך מכדי להפחית מן ההרואיות של הטיסה.

בפרק השני חוצה את האוקינוס פרדריק דאגלס בן העשרים ושבע. בשנת 1845, שבע שנים אחרי שהצליח להמלט מחיי העבדות, נאלץ דאגלס לעזוב את ארצות-הברית מחשש שיוחזר לבעליו. הוא עלה על ספינה ושם פניו לבריטניה, שם הוסדר שחרורו, והוא יכול היה לשוב לארצו כבן-חורין. הפרק עוסק בתקופה בה שהה באירלנד. היו אלה הימים הראשונים של רעב תפוחי האדמה, שמספר קורבנותיו הוערך בקרוב למליון איש, ודאגלס, ששהה בבית מארחיו האמידים, למד להכיר גם את פניה אלה של הארץ. הוא הפך מעורב במאבק האירי מול בריטניה, לצדו של דניאל או'קונל, גייס תרומות לקרן למען חיסול העבדות, וחווה לראשונה בחייו יחס של שווה בין שווים. הסופר מצייר בעדינות את הפרטים הקטנים של חווית החופש, ואת רגישותו של דאגלס כלפי המשרתים. דאגלס, דמות מעוררת השתאות, נחשף כאן כאדם פרטי. בתוך ספר מוצלח מאוד זהו אולי הפרק המוצלח מכולם.

הפרק השלישי קרוב יותר לימינו. הסנטור ג'ורג' מיטשל טס ב-1998 מארצות-הברית לאירלנד במטרה לשים סוף למאבק הדמים שקרע אותה מזה עשרות שנים. בשלוש השנים שקדמו לאותה טיסה חצה את האוקינוס עשרות פעמים, מתקדם צעד ונסוג שניים, בנסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסכם שירצה את כל המעורבים. תוצאות הנסיון הזו היו טובות יותר, שכן בסיום הדיונים נחתם הסכם יום ששי הטוב. הארוע ההיסטורי הוא, כמובן, הדומיננטי בפרק, אבל לצדו נפרשת חוויתו של המתווך.

בתוך שלושה הפרקים האלה נשתלו רמזים למה שיהיה הסיפור בחלקו השני של הספר. אירלנד וקורותיה היא, כמובן, נושא מרכזי, אבל את העלילה נושאות דמויות שאינן במרכזבמת ההיסטוריה. בשולי הפרק הראשון מופיעות אמילי ולוטי ארליך, אם ובת. האם עתונאית, הבת צלמת. לוטי מבקשת מבראון לקחת אתו לטיסה מכתב שכתבה אמה לידידה באירלנד. זו אינה בקשה יוצאת דופן, שכן בטיסה ההיסטורית הזו הועברו כמה מכתבים, ולכן היא נחשבת גם לטיסת הדואר הטרנס-אטלנטית הראשונה. בפרק השני אישיותו של דאגלס מעוררת משרתת צעירה בשם לילי לעזוב את אירלנד, ולמצוא חיים עצמאיים מעבר לים. בפרק השלישי שוב מופיעה לוטי, הפעם כאשה מזדקנת בכסא גלגלים, פטריוטית אירית. בחלק השני של הספר נתוודע לסיפורה של שושלת נשים משני עברי האוקינוס, ונלמד כיצד סיפורן של דמויות אנונימיות שזור לבלי התר בארועים ההיסטוריים. בסיומו של החלק הראשון חשבתי שגם בלי הקשר בין שלושת הפרקים הם יפיפיים כעומדים לעצמם. בא החלק השני והראה לי – שוב – במה כוחו של קולום מק'קאן גדול במיוחד: בבניה היחודית של העלילה, בשזירה של עבר והווה לרקמה אנושית אחת, באמפטיה, בעומק הרגש.

לא אפרט את העלילה, אוסיף רק שחלקו השלישי של הספר סוגר אותה באופן מושלם. קונטרפונקט מוגדר כצירוף של קוים מלודיים עצמאיים ליצירת מרקם הרמוני – באך, המלחין המועדף עלי, רומם את הסגנון הזה לשיא – ואני בוחרת במונח זה כתיאור מדויק של מלאכת המחשבת של מק'קאן.

מומלץ מאוד

את העטיפה הנאה עיצב יהודה דרי

TransAtlantic – Colum McCan

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

אבשלום בני / הווארד ספרינג

אבשלום בני

ביל אסכס נולד באנגליה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. ביל, הבן הצעיר במשפחה עניה, שאביו הסתלק ואמו עבדה בפרך ככובסת כדי להאכיל את ילדיה, הרגיש בילדותו כנטל מיותר. בהיותו בן שתים-עשרה התמזל מזלו, והכומר המקומי פרש עליו את חסותו, העסיק אותו כמשרת בביתו, ולימד אותו קרוא וכתוב. לפני מותו, כעבור שלוש שנים, אף דאג שאחד מידידיו יעסיק את ביל במשרדו. כאן, בהיותו בן חמש-עשרה, פגש את דרמוט או'ריורדן, המבוגר ממנו בשנתים, בן המשפחה בה שכר מחצית החדר למגוריו. דרמוט, נכד לאירי ששרד את רעב תפוחי האדמה, התגורר באנגליה עם משפחתו, אך לבו ונשמתו היו נתונים בלהט לאירלנד ולמאבקה לעצמאות. בין שני הנערים צמחה ידידות אמיצה, ו"אבשלום בני" מספר את סיפור שתי המשפחות: ביל, אשתו נלי, אותה נשא לאשה בשל כספה, ובנם אוליבר, שנקרא על שמו של הכומר, ודרמוט, אשתו שאילה, וילדיהם מייוו, איילין ורורי, שנולד באותו לילה בו נולד אוליבר.

ביל ואוליבר היו שונים מאוד באופיים זה מזה, אך שניהם ביקשו להגשים בילדיהם את שחסר להם עצמם:

" [..] יש עוד משהו שאני יכול לתת לאירלנד. כל אשר אני הייתי רוצה לעשותו, עוד ייעשה. אם יהיה לי בן, הוא יעשה. אינני מרוצה, ולעולם לא אהיה מרוצה ממעמדה של אירלנד תחת עולה של ארצך הארורה. ובני לא ישלים עם זה. הוא ילך לאירלנד, הוא ילמד להיות אירי […]. ומה אתך, ביל?" שאל. "מה היא תכניתך לדור הבא?"

[…] "הייתי רוצה להגשים בבני כל מה שאני החסרתי. הייתי עני – מעולם לא ידעת עוני מנוול כזה. הייתי גלמוד וערירי וחסר לי כל מה שדרוש לילדים בעולם. אם יהיה לי בן, ארצה שיהיה לו הכל. אעבוד בזעת אפי כדי שאוכל לתת לו כל מה שיבקש […]"

[…] "אינני יודע", אמר. "חוששני שתפנק אותו".

"מוכן אני להסתכן. אבטיח לו חיים נהדרים".

וכך, רורי, וכך, אוליבר, קבענו את גורלכם למענכם, דרמוט ואנכי, בשבתנו באותו חדר בחצות הלילה, כשעשן מקטרותינו מעמעם את האור, וצעיפיו הרחמניים של העתיד מעמעמים את ראיתנו.

צעיפיו הרחמניים של העתיד חסו על ביל ועל דרמוט, אך אני, שקראתי את הספר שוב ושוב לפני מספר עשורים, לא זכיתי לחוות הפעם את התמימות ואת השאננות של השנים המוקדמות בחיי שתי המשפחות. ידעתי לאן יוביל אותם ואת ילדיהם הרצון לחיות את חייהם בשנית באמצעות הילדים, הבחנתי בכל שגיאה, הצבעתי על בחירות הרות אסון, חוויתי מראש את הטרגדיות העתידיות, ולא יכולתי להזהיר את הדמויות שכבשו את לבי לפני שנים, דמויות שלא נשכחו ממני עד היום. אבוי, שברון הלב בו תיאר ביל את ההתפכחות שחוו השניים, צבט אותי שוב:

ברגע ההוא עלה במוחי פסוק אווילי אחד, פסוק מאותם הערבים הרחוקים כאשר הוילונות היו מוגפים באנטוקס ואני קראתי באזני מרת או'ריורדן הזקנה משל דיקנס. "בילדינו, קופרפילד יקירי, אנו חיים שנית".

האמנם? הוי, אלי – האמנם?

והרבה לפני שהגעתי לסיומו של הספר כבר הדהד בי המשפט המסיים אותו, וכאילו אין המדובר בספר אלא באנשים בשר ודם חשתי תסכול על שקצרה ידי מלהושיע:

אולי יבוא דרמוט אתי. נפרד מכם יחד – ממך ומרורי – ונזכור את הלילה לפני שנולדתם, כאשר ביהירותנו ובעוורוננו ציווינו על השנים מה יעשו בבנינו.

נושא ההורות הוא, כאמור, המוטיב המרכזי בספר. לצדו הספר עוסק בהרחבה במאבק האירי לעצמאות. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה היה הספר הראשון שעורר בי ענין בהיסטוריה האירית, ומאז – אולי בהשפעת הלהט של דרמוט – שמורה לי פינה חמה בלב לארץ ולעמה. כשאני קוראת בימים אלה ספרים מבוססי היסטוריה ונתקלת בפרט מסקרן, אני מניחה לרגע את הספר בצד, לוקחת ליד את הטלפון, וממהרת לחפש ברשת מידע נוסף שיעמיק את חווית הקריאה. אני לא מצליחה להזכר מה עשיתי בעבר כשפרטים בספר עוררו את סקרנותי. פתחתי אנציקלופדיה? שאלתי יודעי דבר? או, וזה נראה לי סביר יותר, הסתפקתי במה שנכתב בספר, וציפיתי שיגיע לידי ספר נוסף שיוסיף מידע? מעניין כיצד ההרגלים החדשים דחקו את זכרון הישנים מהם.

חזרה אל ספר אהוב אחרי שנים רבות יכולה להיות חוויה נוסטלגית או חוויה מאכזבת. במקרה של "אבשלום בני" זו היתה חוויה עוצמתית. מה יש בו שכה קסם לי אז ועכשו? זהו בפשטות ספר מצוין, כתוב בשטף מבלי לזלזל בפרטים, משלב כמה עלילות המשתרגות זו בזו בטבעיות, נוגע ללב בעדינות, מציג דמויות משכנעות – אף אחת מהן אינה דמות מופתית, ומגרעותיהן לצד מעלותיהן, עושות אותן כל-כך אנושיות ונוגעות, קושר יפה בין החוויה הפרטית לרקע ההיסטורי, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. הופתעתי לגלות עד כמה הוטבעו בי משפטים שככל הנראה הרשימו אותי בעבר, עד שיכולתי כעת לצטט אותם בשלמותם עוד לפני שהגעתי אליהם בקריאה. להנאה שנהניתי מהספר בעבר נוספו תובנות, שאמנם לא חמקו ממני אי-אז, אבל העמיקו עם הנסיון שנצבר עם השנים, ותרמו כעת לחווית הספר מימד נוסף.

בשורה התחתונה: אני נרתעת מסופרלטיבים, אבל המונח 'ספר מושלם' ממש מבקש להכתב כאן.

 

My Son, My Son (O Absalom!) – Howard Spring

עמיחי

1964 (1937)

תרגום מאנגלית: ש. שניצר