קללת הדורות / ארנלדור אינדרידאסון

l_276961

גופתו של גבר מזדקן מתגלה בדירת מרתף, בה התגורר לבדו מזה שנים, כמעט ללא קשר עם השכנים בדירות שמעליו. מותו נגרם ממכה שהוטחה בראשו באמצעות מאפרה כבדה. ליד גופתו נמצא פתק, עליו נרשמו שתי מלים שאת משמעותן החוקרים מתקשים לפענח.

חקירת הרצח מובילה את ארלנדור, ראש צוות החקירה, ואת עוזריו, אל מקומות שונים באיסלנד, ואל עברו של הנרצח. סודות אפלים נחשפים, ורמזים מובילים אל רמזים אחרים או אל מבוי סתום. אסיר אלים, רופא רשלן, שוטר מושחת, אם שכולה, אנס וקורבנותיו, איש מדע, ילדה שמתה בטרם עת – כל אלה ועוד מעורבים בעלילה, שמקורותיה בחטא ישן. ארלנדור נאבק במקביל בצרות מבית, בדמות בתו המסוממת וההרה, ומנסה לפתור פרשת היעלמות של כלה ביום חתונתה.

העלילה ברובה אינה יוצאת דופן, ואולי לא הייתי כותבת על הספר כלל, לולא שני היבטים המייחדים אותו. ההיבט הראשון הוא הרקע האיסלנדי, הבא לידי ביטוי גם במזג האויר וגם באופן בו הדמויות מתנהלות. ההיבט השני הוא המחקר הגנטי התופס מקום מרכזי בפענוח. אוכלוסיתה של איסלנד קטנה – כשלוש מאות וחמישים אלף איש – ובמשך למעלה מאלף שנים היתה מבודדת יחסית עם שיעורי הגירה אפסיים. כתוצאה מכך הקהילה האיסלנדית הומגנית מבחינה גנטית, והקשרים המשפחתיים בתוכה מתועדים היטב. הרקע הזה איפשר לחברת deCode לנהל במקום מחקר בשאלות גנטיות מגוונות. בסיס הנתונים הגנאולוגי של החברה ככל הנראה עורר מחלוקת באיסלנד, כפי שאומרת לארלנדור אחת החוקרות: "לפעמים אפשר לחשוב שכל המדינה נגדנו".

שמו של הספר במקור הוא "בִּצָּה", והשם מצביע הן על אדמה בוצית כפשוטה, והן על דשדושן של כמה מן הדמויות בבוץ החיים. השם שנבחר לו בעברית מוצלח אף הוא, ומתקשר יפה להיבט הגנטי וגם לעונש שנופל בגורל צאצאיהם התמימים של הורים שחטאו.

בשורה התחתונה: ספר טוב לסוגו.

Mýrin – Arnaldur Indriðason

כתר

2007 (2000)

תרגום מאנגלית: שלומית כנען

פרק ראשון

תחנת האטום / הלדור לכסנס

21323

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה איסלנד מדינה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, אך נתונה לריבונותו של המלך הדני, ולניהול יחסי החוץ וההגנה על ידי דנמרק. כשנכבשה דנמרק על ידי הגרמנים, הסכימה איסלנד לכיבוש מרצון על ידי בנות הברית. עם תום המלחמה נותרה במקום נוכחות צבאית אמריקאית, שעוררה מחלוקות פנימיות קשות. כוחות נאט"ו אמנם הגנו על איסלנד, מדינה נטולת צבא, אך בעיני איסלנדים רבים הבסיס האמריקאי, שהוקם בקפלוויק, מרחק כחמישים קילומטרים מן הבירה, פגע בריבונותם ובעצמאותם. ההלם שגרמו שתי פצצות האטום שהוטלו על יפן עדיין לא שכך, ורבים היו סבורים שבמקרה של עימות, איסלנד תהווה מטרה לפצצה שלישית בגלל הבסיס הזר. על רקע המאבק הזה כתב הלדור לכסנס את "תחנת האטום". הבסיס נסגר סופית רק ב-2006.

"תחנת האטום" מסופר מפיה של אוּגְלָה, אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה. אוּגְלָה מגיעה מחווה בצפון לשמש כמשרתת בבית חבר פרלמנט, גיסו של ראש הממשלה, ברייקיאוויק. אזור החוות הולך ומתרוקן מתושביו, ואלה שנותרו מתכננים לשקם את הכנסיה המקומית. אוגלה עצמה מבקשת ללמוד בדרום לנגן בעוגב כנסיה, כדי להשיב חיים לצפון.

אוגלה היא אשה דעתנית, שאינה ניצבת פעורת עיניים ואילמת לנוכח העולם המתוחכם אליו היא מתוודעת לראשונה. היא ישירה, ביקורתית, צופה בסביבתה במבט יחודי לה. באישיותה משולבות פשטות כפרית עם להיטות להכיר את העולם הזר לה. הקונפליקטים החברתיים של איסלנד באים לידי ביטוי בסיפורה האישי – קומוניזם מול קפיטליזם, כפר מול עיר, צפון מול דרום, נצרות מול הסאגות העתיקות. אולי המונח "מול" אינו מדויק בהקשר לאוגלה עצמה, שכן היא בוררת לה דרך משלה, שבה חיות התופעות המנוגדות בשלום זו עם זו.

אולגה של "תחנת האטום" ואלפגרים של "גם הדג ישיר" הם אנשים שונים זה מזה, אך שניהם מהווים מעין גשר בין ישן לחדש, ושניהם משמשים מדי פעם שופר לעמדות זהות. כמו ב"גם הדג ישיר", גם כאן הלדור לכסנס משלב כתיבה לירית עם סאטירה עוקצנית. גברת הבית מדגימה את היומרנות המנופחת והמעושה של המתעשרים; כמה מן הצעירים העירוניים משקפים את ההידרדרות המוסרית ואת השטחיות הקיומית בשנים שאחרי המלחמה; באי ביתו של המורה לנגינה מייצגים זרמים שונים בחברה, קומוניסטים, אנרכיסטים, מתנגדי משטר. הצפון הכפרי, לעומת זאת, משמר את המסורת של עובדי האדמה ושל האמונות התמימות והפשוטות. הכוהן המקומי מציין כי הכנסיה המשוקמת היא היחידה בעולם שבה יש חלון מאחורי המזבח, דרכו נשקף הנוף, ועל אמונתו שלו הוא אומר, "אנחנו מאמינים בארץ שנתן לנו האלוהים; במחוז שבו מתגוררים אבות אבותינו זה אלף שנים; אנחנו מאמינים בתפקידם של מחוזות כפריים בחיים הלאומיים של איסלנד; אנחנו מאמינים במדרונות הירוקים ששם חיים החיים".

נושא נוסף שהעסיק את האיסלנדים באותה תקופה היה השבת עצמותיו של המשורר יונאס הלגרימסון מדנמרק. הממשלה לא הצליחה לממן את הוצאת העצמות מקברן והעברתן לאיסלנד, ומי שמימן זאת באופן פרטי ביקש לקבור את המשורר הנערץ, המכונה בספר "מחמל נפשה של האומה", באזור הולדתו בצפון. בסופו של דבר ניצחו הממשלה, העיר והדרום, והמשורר נקבר ברייקיאוויק. לכסנס מייחד לפרשה מקום נרחב בספר.

הלדור לכסנס הצליח להכנס בכתיבתו לנפשה של אשה, והעמיד דמות על סף הפמיניזם. אוגלה יכולה לבחור בחיים כאשה מוחזקת על ידי גבר עשיר, היא יכולה להניח לעצמה להיות שבוית אהבה. אבל הבחירות שלה אחרות. היא סבורה כי "האהבה היא בידור מקובל על בני אדם צחיחים בערים, והיא תופסת את מקומם של החיים הפשוטים", ובבואה לבחור את אורח חייה היא אומרת בפשטות ובנחרצות, "אני מה שאוכל להיות בעמל כפי".

מכיוון שהספר מאוד מקומי ומעורב עמוקות בסדר היום הפוליטי והחברתי של תקופתו, הוא לא היה נהיר לי בשלמות, ופניתי לרשת להרחבות. אולי משום כך, למרות היותו ספר מעניין וכתוב היטב, חוויתי אותו כפחות מהנה מ"גם הדג ישיר". יחד עם זאת, בשל מעלותיו הוא בהחלט מומלץ.

Atómstöðin– Halldór Laxness

עם עובד

1972 (1948)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d79d_d794d793d792_d799d7a9d799d7a82

איסלנד של שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נתונה לשלטונו של המלך הדני, ונהנית משלטון פנימי עצמאי מוגבל. אוכלוסייתה מונה פחות ממאה אלף תושבים, רבים מהם עוסקים בדיג. סמוך למקום בו תקום עיר הבירה רייקיאוויק, בקצהו של בית העלמין המקומי, ניצבת בקתת אבן וכבול, בְּרֶקוּקוֹט שמה, ובה גדל אַלְפְגְרִים, יתום מאב ומאם, נכדם המאומץ של ביורן ובת זוגו. ברקוקוט הספרותית היא בת דמותה של מֶלְקוֹט, מקום ילדותו ונעוריו של הסופר הלדור לכסנס.

שמו של הספר במקור הוא Brekkukotsannáll "הכרוניקה של ברקוקוט". אלפגרים מתאר את נסיבות הולדתו באכסניה החינמית ורחבת הלב שניהלו האנשים שיהפכו לסבו ולסבתו. הוא מספר על האנשים הפשוטים, הערכיים והישרים כסרגל, שגידלו אותו, והטמיעו בו את ערך ההסתפקות במועט. הוא מספר גם על היפוכם – הסוחרים שביקשו להתעשר, ואימצו גינוני פאר. שאיפותיו של אלפגרים מסתפקות בחיי דייג מצניע לכת, דוגמת סבו, והוא חי בשלמות עם עצמו ועם סביבתו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס ליתמותו: "מינה לי גורלי לעשות דרכי בעולם יתום גם מאב וגם מאם. אין כוונתי לומר, כי למזלי נתגלגלו הדברים כך – אמירה כזאת יהיה בה משום גוזמה – אבל גם אסון אי-אפשר לי לראות בזאת, מכל מקום כשהמדובר בי בעצמי; וזאת משום שזכיתי והיו לי במקום הורים סב וסבה". מסלול חייו משתנה כשסבתו מחליטה שעליו לרכוש השכלה, וסבו, המסור מאוד לאשתו, מקבל את החלטתה, וחושף בפני אלפגרים את ההיסטוריה של אמו ושל סבתו, המטילה על כתפיו אחריות שלא היה מודע לה. "רצוני להבהיר," הוא כותב בבגרותו, "כי אף שקיבלתי עלי ברצון כל זאת, כדי לעשות נחת רוח לסבתא שלי, הרי עוד שנים רבות קיננה בי טינה נגד ניתוק השרשים האטי שגזרו עלי הלימודים". ניתוק השורשים הזה יעצים בהמשך חייו, וכשיעזוב את איסלנד כדי לפתוח בדרך חדשה תהיה העזיבה כרוכה בסופה של ברקוקוט.

גאוות העיירה המקומית היא על גארדאר הולם, בן אחותה של הסבתא, שעיתוני איסלנד מדווחים ללא הרף על הצלחותיו המפליגות כזמר אופרה בינלאומי. הסוחר המקומי, שפרש את חסותו עליו, מארגן לו קבלות פנים מפוארות בביקוריו הנדירים באיסלנד, וכפי שמתברר בהמשך הוא עושה זאת לאו דווקא מהערצת כשרונו, אלא כדי ליצור לארצו מוניטין. אלפגרים, שניחן בכשרון מוסיקלי, המתגלה בעקבות חיבתו למזמורי הלוויה, ימצא מקבילות רבות בינו ובין "האיש הגדול".

"גם הדג ישיר", שתורגם לעברית מאנגלית, ולא משפת המקור האיסלנדית, נושא את השם שנבחר לתרגום האנגלי. השם נלקח מנאום שנושא הסוחר דלעיל, ובו הוא קורא להוציא למדינתו מוניטין בעולם, ולא להסתפק ביצוא דגים מלוחים. בלשונו המסורבלת הוא טוען כי "דגים מלוחים נצרכים לסרט וללולאה. וגם לא די לעטר דגים איסלנדיים בסרטים ובלולאות דניים; הם נצרכים לסרט המוניטין הבינלאומי. במלה אחת: עלינו להוכיח לשאר העולם, כי 'גם הדג יודע לשיר ממש כמו צפור'. ומטעם זה עשינו אנו, המוכרים את הדגים, מאמצים רבים לשפר את חיי התרבות של האומה כדי להראות ולהוכיח, גם בפנים וגם בחוץ, כי אנו האומה שלא רק שולה את דג הבקלה האפור ממעמקי הים, אלא גם כורכת סרט ולולאה לצוארו למען הרבות הנאה בעולם".

שמו של אלפגרים קוצר משום מה בתרגום (המוצלח פרט לכך) מן השם המקורי אַלְפְגְרִימוּר. השם הוא הלחמה של בחירותיהן של האם, שביקשה לקרוא לו אלף, ושל הסבתא, שביקשה לקרוא לו גרימור. אלף הוא שדון, וגרימור פירושו עוטה מסכות, ובחירת השם מתעתעת, שכן המספר הוא אדם ישר ובלתי ערמומי, אך כשהוא נדרש לשמור על סודותיו של אחר הוא יודע היטב לעטות מסכה.

עם האורחים המזדמנים לברקוקוט נמנים גם מספרי סיפורים, עליהם כותב אלפגרים: "החפזון לא היה ממידותיהם של אנשים אלה. כל אימת שהגיעו בסיפורם לענין שהביא את קהל השומעים לידי התרגשות מופלגת ומתח, היו פותחים לפתע פתאם בפירוט מפורט של שושלות יוחסין, או סוטים מן הענין באופן אחר, וגם זאת בפרטי פרטים". אלפגרים עצמו מספר סיפור כרונולוגי בעיקרו, אך בדומה למספרי הסיפורים של ילדותו גם הוא נהנה להפליג אל סיפורים צדדיים, מענגים ומרתקים לכשעצמם, והם מעשירים את חווית הקריאה בספר. הלדור לכסנס הוא לירי רוב הזמן, אך כוחו גדול לא פחות בתיאורים סאטיריים משעשעים עד מאוד, ביניהם התעקשותו של הסב לתת פרה תמורת כתב קודש חסר ערך, משום שזה היה מחירם של כתבי הקודש היקרים, וארוחה מצועצעת ויומרנית שעורך הסוחר, ובה מושמים ללעג גינוני היוקרה הריקניים.

מקסים ומומלץ.

Brekkukotsannáll – Halldór Laxness

עם עובד

1976 (1957)

תרגום מאנגלית: ג.אריוך

ארלקינג (Elfking), למוסיקה של שוברט, שיר אהוב על אלפגרים (מכמה סיבות)

צלו של בלדור / שון

baldur_master

איסלנד, 1883, צייד עיקש יוצא בעקבותיה של שועלה ערמונית. משחק מוחות מתנהל בין השניים, כשהחיה מושכת את הצייד אל אזור סלעי, בו תוכל להסוות את עצמה, והצייד קופא על מקומו למשך שעות, מצפה שתעשה טעות ותיחשף. כשהיא זוקפת את ראשה, הוא מכוון ויורה. האם הצייד, בַּלדוּר סְקוּגָסוֹן שמו, פגע בשועלה? השאלה נותרת פתוחה כשהסיפור חוזר ארבעה ימים אחורה.

בחווה איסלנדית מוסר פריד'ריק ב' פריד'יונסון ארון מתים כבד ואטום לידיו של השוטה המקומי, כדי שיוביל אותו אל הכומר לקבורה. אהבה אל אשה שמתה קושרת בין השניים, האחד הוא האיש שהתגורר אתה בשנים האחרונות, השני מאוהב בה. בראש הקהילה המקומית עומד הכומר בַּלדוּר סְקוּגָסוֹן, שמנהל את אנשיו ביד קשה. לאחר שמנע מן האשה לשיר בכנסיה, משום ש"על דבר האל להגיע לאוזני הקהילה מבלי שיופרע על ידי הבלים של שוטים", ואיש לא נחלץ להגנתה, ניתק פריד'ריק, שפרש עליה את חסותו, את מרבית קשריו עם אנשיה. ברית של דחויים נקשרה בין האשה, שחוותה טראומה והתבטאה בהברות הברורות רק לה, ובין השוטה, בעל תסמונת דאון, שחמק מגזר דין המוות שהוטל על תינוקות אשר זוהו כמונגולואידים. כעת מפקיד פריד'ריק בידיו מכתב עבור הכומר, המשמש גם כסגן שריף, ובו הוא מסדיר את הקבורה.

הסיפור שב אל הצייד, כעת עם הידיעה מיהו ומהו. על חטאיו בפני בני האדם ובפני בעלי החיים יעניש אותו הטבע האיסלנדי הנוקשה, המשחק תפקיד מכריע לכל אורכו של הספר.

הסופר כתב יצירה, שכמו מזג האויר המקומי, נעה בין אור לערפל, בין פרטים חדים לטשטוש דמוי הזיה, בין רוך להתאכזרות. הספר הקצר והמינימליסטי מציג סיפור אהבה מרטיט לצד ביקורת חברתית קשה. ראש הקהילה הוא האיש הרע כאן, אך הקהילה כולה מתאפיינת בעדריות מרושעת ובעוינות לזר ולשונה. האשה של גארנט, שהפכה לשועלה, עולה בזכרון, כשהארועים מתפתלים בין החייתי לאנושי. העלילה נטועה בעבר הרחוק והפרימיטיבי, ובכל זאת היא עכשווית ושייכת ונוגעת.

ספר מיוחד ומאוד מומלץ.

Skugga Baldur – Sjón

לוקוס

2019 (2003)

תרגום מאיסלנדית: משה ארלנדור אוקון

dig

על שפת הים, בקצה העולם / סולוויג אגרז

937808

"על שפת הים, בקצה העולם" מתרחש בזמן הווה בחווה באיסלנד במחצית המאה העשרים, ובזמן עבר בגרמניה בתקופה הנאצית. שרלוטה, אשה גרמניה, נענתה אחרי המלחמה למודעה שהזמינה נשים חזקות לעבוד באיסלנד. בלבה היא נושאת את זכרם של בעלה היהודי מקס, שנלקח למחנה ריכוז ולא שב, ושל לנה, בתה ש"הוכתמה" בשל יהדותו של אביה, והופקדה במנזר, ממנו פונתה על ידי האס-אס ועקבותיה נעלמו. באיסלנד היא משובצת לעבודה בחוותו של רגנאר, אלמן שתקן המתגורר במקום עם אמו. הבדידות של שני האנשים הפגועים הללו תחבר ביניהם, הם יינשאו ויילדו שני ילדים – טריגווי, בן אחת-עשרה בתחילת הספר, בן דמותו של אביו, והנריק, בן חמש, ילד חולמני, רוחני, בן דמותה של אמו.

ההבחנה שעשיתי בפתיחה בין זמן הווה לעבר אינה לגמרי תקפה מבחינתה של שרלוטה. מקס נוכח במידה רבה בחייה, כמעט עד כדי תחושה פיזית. אבל יותר משאובדנו מכאיב לה, מייסר אותה גורלה של לנה. היא חשה אשמה על שנתנה אמון ביכולתו של המנזר להגן עליה, ואי הוודאות בדבר מה שארע לה לאחר הפינוי רודפת אותה. אמה של שרלוטה, שנותרה לבדה בברלין, מסרבת להצטרף לבתה באיסלנד, אפילו לביקור קצר, שמא תופיע לפתע הנכדה האבודה, וההתעקשות שלה על האפשרות שלנה עדיין חיה מונעת אף היא משרלוטה את ההשלמה עם סופיות ההיעלמות.

יש בספר עלילה מרגשת, תיאורי נוף חיים, אהבה מבעבעת ויצרית בין שרלוטה למקס ואהבה איטית ושותקת בינה לרגנאר. הוא מציג קשת של דמויות מעניינות, החל מחברתה המעשית של שרלוטה וכלה באמו של רגנאר, מרפאת בצמחים, רגישה ובעלת מבט חודר. ויש בו – וזה המוטיב המעניין ביותר בעיני – מגוון של התיחסויות אל הקשר העז שבין אמהות לילדיהן. לצד אלה הסגנון סובל מחזרות, מערפול אמנותי מכוון ומעט מוגזם, המגיע לשיאו בעמודים האחרונים, ומלחיצה בכוח על בלוטות הרגש. מעט יותר פשטות סיפורית היתה תורמת, מבחינתי, לחיבור עם הדמויות ועם הסיפור.

למרות ההסתיגות, הספר מהווה בסופו של דבר חווית קריאה מעניינת, ומציג פן נוסף של טראומת המלחמה על הרקע היחודי של איסלנד.

Seal Woman – Solveig Eggerz

שוקן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

 

black

 

 

 

שרלוטה עמדה על החול השחור. קצף הגלים הסתחרר סביב חרטומי מגפיה. עמודי לבה מאובנת ניצבו מולה כמו טרולים המבוססים במים.