רחוב הגנבים / מתיאס אנאר

רחוב הגנבים

לח'דר, בן-עשרה מרוקאי, התגורר בטנג'יר. שאיפותיו היו פשוטות: "כל מה שאני רוצה זה להיות חופשי לנסוע, להרוויח כסף, לטייל בשקט עם החברה שלי, להזדיין אם בא לי, להתפלל אם בא לי, לחטוא אם בא לי, ולקרוא ספרי בלשים אם מתחשק לי, בלי שיהיה למישהו מה להגיד על זה חוץ מאלוהים בעצמו". יחד עם חברו בסאם צפה במעברות השטות לספרד וחלם על מקומות רחוקים, צפה בנערות וחלם על מין ועל אהבה. הוא מספר את סיפור חייו שנים אחדות לאחר מכן, ובמבט מפוכח לאחור, כשכבר גיבש את דעתו על העולם – "בני האדם הם כלבים, מתחככים זה בזה בעליבות, מתפלשים בזוהמה בלי יכולת להחלץ" – הוא נוקט בלשון צינית מרירה כדי לתאר את סביבתו.

חייו של לח'דר השתבשו כשבהיותו בן שבע-עשרה נתפס במיטה עם מרים בת דודו. הנערה נשלחה אל קרובים בכפר, והנער, שהוכה קשות על ידי אביו, הסתלק מן הבית חבול וזועם. אחרי מספר חודשי נדודים וקבצנות הוא שב לטנג'יר, פנה לעזרת בסאם, ומצא שחברו הצטרף אל "הקבוצה להפצת מחשבת הקוראן" בהנהגת שייח' נור א-דין. תחת מסווה של תנועה דתית, שמטרתה לעשות נפשות לאסלאם, התרחשה פעילות טרוריסטית, שהגיעה לשיאה בהפגנות במרוקו במסגרת האביב הערבי. לח'דר, שהוא קורא נלהב של ספרי בלשים ושל ספרות ערבית קלאסית, הצטרף לקבוצה כמוכר ספרי דת. קצת תמים, קצת מרמה את עצמו, התנהל ליד הטרור, נוגע-לא-נוגע. את אוירת אותם ימים תיאר כך: "זה היה פשוט כך, ריחף באוויר, האלימות ריחפה באוויר, רוח כזאת נשבה; היא נשבה פחות או יותר בכל מקום, ודחפה את בסאם אל הטמטום". יידרש משבר מאיים כדי לגרום לו להסתלק.

לח'דר התגלגל לספרד, רק כדי לגלות שמצבה של אירופה אינו טוב יותר. בודד, נרדף ועני, הסתופף בשולי החברה עם מהגרים קשי-יום מכל קצות תבל, וחווה את הטלטלות החברתיות בהנהגת תנועת האינדיגנוס. רבע מקטלוניה היתה מובטלת […] היתה הרגשה שהלחץ גובר, האלימות גואה […] היתה הרגשה שהעיר מוכנה לכל, להשלמה כמו להתקוממות.

עולמו הקודם של לח'דר ועולמו החדש עתידים להפגש. תנועתו של שייח' נור א-דין, שיודעת לזהות נשמות אבודות ולטעון אותן באלימות, אלימות של חיות, של משוגעים מפחד, משנאה, מטמטום עיוור, יודעת גם לזהות נקודות תורפה בקרב הכופרים: "נזכרתי במלים של שייח' נור א-דין, לחתור לעימות, לעורר פעולות תגמול שיפיחו אש ברמץ העולמי, שישסו את הכלבים אלה באלה, עיתונאים וסופרים בראש, שיסתערו על ההזדמנות להבין ולהסביר כאילו יש משהו באמת מעניין ביציאות הפרנואידיות האלה של המוחות הכה מוגבלים של הפסולת הזאת שאפילו אל-קאעדה לא רצתה בהם". אם עד כה חמק לח'דר מכל מחלוקת, ופעולותיו נבעו יותר מניצול הזדמנויות ופחות מיוזמה, אולי כעת ייאלץ לעמוד מול המציאות ולהגיע להחלטות מכריעות.

"רחוב הגנבים" הוא סיפור התבגרות על רקע ארועי השנים האחרונות. העולם שהוא מתאר עגום ואלים, שסוע בין יבשות ובין תרבויות, ומוצא אינו נראה באופק. כמה מנושאיו החזירו אותי אל ספרים אחרים, כמו "2084" של בואלם סנסל, הדן בשאיפות ההשתלטות של האסלאם, "בית יעקוביאן", שגם בו קבוצות קיצוניות מיטיבות לאתר ולפתות את החלכאים והנדכאים, "שאנטראם", שהמספר בו הולך אף הוא שולל אחר לשונו הרכה של מנהיג ארגון טרור, ועוד. לח'דר הוא גיבור קצת פסיבי, קצת סגור בעצמו, אולי משום גילו הצעיר, ונקודת המבט שלו על העולם היא תערובת של ציניות מפוכחת ובוגרת ושל היתממות ילדותית. הספר שזור ספרות ושירה – מגדל השן של הספרים, הוא המקום היחידי עלי אדמות שבו טוב לחיות – ואם כי מסעותיו של לח'דר מוגבלים לפינה אחת של העולם, הוא מפליג בדמיונו עם אבן בטוטה, ומוצא מקבילות בינו ובין הנוסע בן המאה הארבע-עשרה.

מתיאס אנאר כתב ספר זועם ופסימי, שנותן קול לצעירים בעולם הערבי המבקשים חיים שפויים. הסיפור מעניין, מזעזע לעתים, עושרו התרבותי מהנה, התרגום של משה רון משובח, והמכלול בהחלט מומלץ.

Rue des Voleurs – Mathias Énard

עם עובד

2019 (2012)

תרגום מצרפתית: משה רון

מודעות פרסומת

נוודת / אייאן חירסי עלי

d7a0d795d795d793d7aa-d790d799d799d790d79f-d797d799d7a8d7a1d799-d7a2d79cd799-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

אייאן חירסי עלי נולדה בסומליה למשפחה מוסלמית. בשנות ילדותה נדדה ממדינה למדינה (ערב הסעודית, קניה ועוד), חלקית בשל פעילותו הפוליטית של אביה שהתנגד לממשל הסומלי, וחלקית משום נטישתו של האב את המשפחה מרצונו או בשל פעילותו לסרוגין. כשהיא מתארת את ילדותה ואת נערותה, עולה תמונה של משפחה לא מתפקדת, בעיקר משום שהיתה נטועה בתוך תרבות שבטית ודתית, שבה אלימות ודיכוי היו חלק בלתי נפרד מן החיים. הסבתא היתה רודנית, האם היתה פנאטית ואלימה – לפי הפרשנות של אייאן שתיהן נהגו כך משום שלא יכלו לקבל באמת, למרות חזותן הכנועה, את נישואי בעליהן לנשים נוספות. אחיה של אייאן נהג באלימות קשה כלפיה וכלפי אחותה, משום שכך תפס את תפקידו כגבר בבית, ולא היה מי שימחה. אייאן חונכה לכניעות כלפי אללה וכלפי כל הגברים כולם, ומגיל צעיר מאוד גודלה להיות אשה נאמנה לגבר שיהפוך להיות אדונה לאחר שתעזוב את בית אביה ואחיה. כמו יותר מתשעים אחוז מן הילדות בסומליה, עברה גם היא את תהליך המילה הברברי, שנועד לשמור על תומתה עד לנישואיה. כשאביה חזר לגור עם המשפחה, הוא מצא לאייאן בעל, גבר מוסלמי שחי בקנדה. היא נשלחה לגרמניה כדי לקבל דרכון לקנדה ולטוס לשם, אבל ניצלה את חלון ההזדמנויות הצר שנפתח לרגע קט, עלתה על רכבת להולנד, וביקשה שם מקלט. ברבות הימים הפכה לאזרחית הולנד ואף לחברת פרלמנט, ולקחה על עצמה מעין מסע צלב נגד הפנאטיות האיסלמית, ונגד דיכוי הנשים המוסלמיות. את כל הפרשה המרתקת הזו גוללה בספרה המרשים עד מאוד, "כופרת", ואני שמחה על ההזדמנות להמליץ עליו.

"נוודת" הוא מעין ספר המשך, המספר על קורותיה לאחר שעזבה את הפרלמנט ההולנדי ועברה להתגורר בארה"ב. שני הספרים הם למעשה יצירות שמונעות על ידי אג'נדה ברורה, אך בעוד ש"כופרת" יכול להקרא כאוטוביוגרפיה שמסר בצידה, "נוודת" הוא בעיקר מסר, שסיפורים מחייה של אייאן משמשים לו כרקע.

כמי שבאה מן העולם המוסלמי, אייאן טוענת להיכרות מעמיקה עם האיסלם, שהוא בעיניה רצחני ובלתי פשרני. היא סבורה שיש להפעיל את החינוך הציבורי במדינות שקלטו מהגרים מוסלמים, כדי שיחדל להיות כזה. החינוך לתפיסתה צריך לגרום למוסלמים להתייחס אל דתם בצורה ביקורתית. לא לפחד לשאול שאלות, לא להרתע מסינון החוצה של הצדדים האלימים שבה.

התנועה הפמיניסטית נקראת להרחיב את פעילותה לטובת מליוני הנשים המוסלמיות המושפלות ומדוכאות, אלה שנכלאות בביתן, שאסור להן לצאת ללא ליווי גבר, שנגזר עליהן להתנהל מאחורי בדים ועטיפות, שנחשבות לרכוש אבותיהן ובעליהן.

גם הכנסיה הנוצרית נדרשת להרתם למאמץ. לתפיסתה של אייאן, הנצרות המתונה יכולה להציג דת של אהבה שתחליף את הדת של השנאה. למען האמת קצת קשה לי להבין את הפן הזה במשנתה, בעיקר על רקע תפיסת עולמה האתאיסטית, ועל רקע אי הסובלנות שמפגינים רבים בציבור ובמימסד הנוצרי.

בשני הספרים אייאן יוצאת חוצץ נגד הסלחנות המערבית כלפי עוולות האיסלם, בעיקר העוולות כנגד נשים. הגישה הפוטרת את הדכוי בטיעון ש"כך זה בתרבות הזו, ויש לשמר כל תרבות" נראית לה, וגם לי, פטרונית ומתנשאת. כאילו לא ניתן להסביר לאנשים ה"נחותים" האלה שיש משהו בסיסי רע מאוד בתפיסת האשה כשווה רק מחצית הגבר. היא לא מהססת לומר שאמנם כל האנשים נולדים שווים, אבל זה לא אומר שכל התרבויות שוות. תרבות שמאפשרת חופש ושוויון נעלה על תרבות שמפעילה ומצדיקה דיכוי והשפלה, ויש לפעול בכל הלהט כנגד האחרונה.

כבר שנים שאייאן חיה מוקפת שומרי ראש. הבמאי ואן-גוך, שיחד אתו יצרה סרט על הנשים המוסלמיות, נרצח, ואיומים על חייה הם ענין שבשגרה. יש להעריך את אומץ לבה להמשיך לעמוד באור הזרקורים, להמשיך לנדוד ברחבי ארה"ב ולשאת את דבריה בפני קהלים שונים. צריך להעריך את הלהט המפעם בה, שגורם לה לא לשקוט לאחר שזכתה בחופש בעצמה, אלא לנסות לזכות נשים נוספות באותו חופש.

למרות שכאמור הספר הוא יותר מסר ופחות סיפור, הוא מרתק בשני היבטיו. הסיפורים מחיי משפחתה ומקורותיה לאחר שהצליחה לחמוק מעניינים, והטיעונים וההצעות שהיא מעלה שווים קריאה ודיון. היא רהוטה מאוד, מיטיבה להתבטא, והקריאה בספר היא בו זמנית שוטפת ומעוררת מחשבות.

Nomad – Ayaan Hirsi Ali

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

הכפר של הגרמני / בואלם סנסל

936338

"הכפר של הגרמני" הוא ספר מגויס, והמסר שלו מטיל אימה: הוא משווה בין האיסלם הקיצוני והנאציזם, וקורא לדמוקרטיות המערביות לרסן את האיסלמיסטים (להבדיל מן המוסלמים), כי לדעתו ניצני השואה הבאה כבר כאן. למרות שברור כי הספר נכתב למטרה זו, המסר אינו בהכרח מאפיל על איכויותיו הספרותיות, והוא נקרא בנשימה עצורה.

בראיון סיפר הסופר, כי לפני כ-30 שנה הגיע באקראי לכפר נידח באלג'יריה, והופתע מחזותו יוצאת הדופן. התברר כי בראש הכפר עמד פושע מלחמה גרמני שהגיע לאלג`יריה בשנות ה-50, השתתף במלחמת העצמאות שלה, התאסלם, נישא למקומית, ומצא לעצמו מקלט הרחק במדבר. סנסל מיקם את האפיזודה הזו בלב ספרו. הוא "העניק" לגרמני שם – הנס שילר –  ושני בנים, שנשלחו לגדול ולהתחנך בצרפת – הבכור רשל (צירוף של רשיד והלמוט), צעיר רגיש ומצפוני, והצעיר מלריך (צירוף של מאלכ ואולריך), בחור מרדן ולוחמני. הגרמני הספרותי ורבים מבני הכפר נרצחים בימים העקובים מדם של מלחמת האזרחים האלג'יראית בשנות ה-90 של המאה הקודמת. רשל יוצא לאלגי'ריה לעלות על קברי הוריו, ומגלה מסמכים המספרים את סיפורו של האב, כימאי איש אס.אס. שמילא בשנות המלחמה תפקידים בשורה של מחנות ריכוז, ביניהם אושוויץ.

רשל הרגיש הופך אובססיבי לחקר השואה, ונוטל על עצמו את אשמת אביו. כשהנטל כבד מנשוא הוא מתאבד, ויומנו נמסר לידיו של מלריך, שעד אותה שעה לא היה מודע לגילוייו של רשל. מלריך הוא, כאמור, טיפוס שונה. הוא אינו מתייסר ברגשי אשמה, ובמקום לחקור את העבר הוא משליך על ההווה ועל העתיד. מלריך מתגורר בשכונת מהגרים, רובם מארצות מוסלמיות, והוא רואה יום יום איך שכונת המגורים שלו הופכת למקום מאיים, הנתון לשליטתם הבלעדית של אנשי דת קיצוניים ועושי דברם הבריונים. הוא משווה את האוירה בשכונה למחנה ריכוז (בהבדלים המתבקשים, כמובן), שבו מכתיבים לך כל היבט של חייך, והחריגים נענשים בחומרה. המקרה שהוא חוזר ומספר עליו הוא אודות אחת הנערות בשכונה שלא התלבשה לפי הקודים שהוכתבו לה, ונשרפה למוות.

יש בעייתיות ספרותית מסוימת ביצירת ההקשרים בין שלושת הנושאים המרכזיים של הספר – השואה, מלחמת האזרחים והאיסלם הקיצוני. גם הפקדת המסר המרכזי בידיו של פרחח פריזאי מחלישה אותו. אבל למרות החולשות והתפרים שלא תמיד משכנעים, הספר שוטף ומעניין, והאזהרה שסנסל משמיע צריכה להשמע.

בואלם סנסל הוא סופר אלג'יראי. ספריו מוחרמים בארצו, אבל למרות הסכנה המרחפת עליו הוא לא מוכן לעזוב, ולהפקיר את המדינה לידי הפונדמנטליסטים.

 Le Village de l`Allemand ou Le journal des frères Schiller – Boualem Sansal

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

תרגום מצרפתית: רמה איילון

זייתון / דייב אגרס

d796d799d799d7aad795d79f

זהו סיפורה האמיתי של משפחת זייתון, שנקלעה לתוך הכאוס – הפיזי והחברתי – של הוריקן קתרינה. בחרתי לקרוא את הספר הזה בלי כל מידע מוקדם עליו, משום שדייב אגרס הוא האיש שכתב את "מהו המה", ספר חובה (לדעתי) אודות אפריקה מוכת הרעב והמלחמות. פחות אהבתי את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" ואת "עוד תדעו את מהירותנו", אבל בזכות "מהו המה" אנסה כל ספר שלו. "זייתון" בהחלט עומד בציפיות. הוא מעניין, עוכר שלווה, מעורר מחשבה בכמה וכמה נושאים, ולמרות שהכתיבה שלו כמעט דוקומנטרית הוא מושך לקריאה כמו ספר פרוזה טוב.

עבדול רחמן זייתון נולד בסוריה. אגרס משלב בספר ארועים מתולדות משפחתו של זייתון, שמפריכים את הדעה הקדומה שכל מהגר נושא עמו איזשהו עבר אומלל שממנו הוא בורח. זייתון נמשך מילדותו לים, ולאחר שנים כימאי החליט להתיישב בניו אורליאנס ולהקים משפחה. קאתי, הצעירה ממנו בארבע-עשרה שנים, בת למשפחה בפטיסטית מרובת ילדים, מצאה עצמה עוד לפני גיל עשרים גרושה עם ילד, במצב כלכלי מעורער, ועם תהיות רבות לגבי עצמה. את שלוותה מצאה באיסלם. זמן מה אחרי שהתאסלמה הצטלבו דרכיהם של השניים. כשההוריקן היכה הם היו נשואים כבר אחת-עשרה שנים, ונולדו להם שלוש בנות. יחד ניהלו עסק שיפוצים, רכשו נכסים להשכרה, וראו ברכה בעמלם.

כשההוריקן התקרב, וההמלצות לפנות את האזור התרבו, נסעו קאתי והילדים אל משפחתה בבאטון רוז`. זייתון בחר להשאר בעיר. נראה לו נכון יותר להשגיח מקרוב על נכסיו. כשהעיר הוצפה מים, הוא שייט ברחובות בקאנו, חילץ אנשים שנלכדו בבתיהם, האכיל כלבים שהושארו מאחור, וניסה כמיטב יכולתו לשמור על ביתו מפני ההרס. באחד מן הבתים שהשכיר נותר קו טלפון פעיל, וממנו התקשר מדי יום לקאתי. יום אחד חדל להתקשר, ובמשך שבועיים לא היה למשפחתו מושג מה עלה בגורלו. ההשערה הסבירה ביותר היתה שנפל קורבן לכנופיות הבוזזים החמושות שהסתובבו בעיר המוכה.

זייתון לא נפל קורבן לשודדים אלא לכוחות הבטחון. שוטר חשד שהוא עוסק בביזה (ולמרבה האירוניה השוטר עסק בזה בעצמו…), ועצר אותו יחד עם שלושה מחבריו. במשך השבועיים הבאים היה זייתון נתון בסחרחורת קפקאית, כשאינו יודע במה הוא מואשם. לא ניתן לו להתקשר עם איש, הוא נכלא בכלוב שדמה במידה מפחידה לגואנטנמו, עבר בדיקה גופנית משפילה, היה נתון יחד עם האסירים האחרים לשרירות ליבם הסדיסטית של השומרים, הושם בתא קטן עם חמישה אנשים נוספים ולאחר מכן בבידוד. העובדה שהוא מוסלמי הוסיפה לחרדתו: לא פשוט להיות מוסלמי בארה"ב שאחרי מגדלי התאומים, וגם הוא וגם קאתי חוו בעבר חשדנות ודחיה. הפחד הגדול שלו היה שייחשד איכשהו בטרור.

בחציו הראשון הספר נקרא כסיפור פשוט על זוג חביב שנקלע לסערה. החל ממעצרו של זייתון הסיפור הופך לסיוט. אוזלת יד, שחיתות, סדיזם, אדישות נפשעת – כל אלה משמשים בערבוביה, ובני הזוג זייתון נמעכים תחת המכבש החוקי-ביורוקרטי.

וזהו בעצם ליבו של הספר, ומה שהופך אותו כל-כך עוכר שלווה וכל-כך מעניין. שאלות רבות מתעוררות, ולא ממש מוצאות מענה: אטימות שלטונית, שחיתות של המופקדים על החוק, חולשתו של היחיד, דעות קדומות, הקלות הבלתי נסבלת שבמעבר מחיי שגרה שלווים לתוהו ובוהו מעשה ידי אדם.

משפחת זייתון השתקמה. הבית שופץ והורחב, העסק משגשג. אבל השלכות החוויות הקשות שעברו לא נמחו. יותר מכולם הושפעה קאתי. היא, שגדלה על ערכי הדמוקרטיה האמריקאית, נשברה דווקא אחרי שהתברר שבעלה חי, כשלא אפשרו לו לקיים שימוע פתוח במטרה לשחררו מהכלא. היא אמנם חזרה לחיים שגרה, וגם ילדה בן נוסף, אבל עד היום היא סובלת מתופעות פוסט-טראומטיות. וכשאני חושבת לעצמי שהסיוט הזה התרחש בדמוקרטיה הגדולה בעולם, אצל מנהיגת העולם החופשי, אני מרגישה שותפה לחרדותיה.

כל ההכנסות מהספר מוקדשות לקרן זייתון, שמטרתה לעזור בשיקום ניו אורליאנס ולקדם את כיבוד זכויות האדם בארצות הברית ובעולם.

בשורה התחתונה: ספר ראוי מאוד לקריאה.

העטיפה הנאה וההולמת מאוד את הספר עוצבה על ידי רחל סאמפטר

Zeitoun – Dave Eggers

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי