ילד יום א' / אינגמר ברגמן

46043

"ילד יום א'" מתרחש במהלך חודש אחד בבית הקיץ של משפחת ברגמן. כמו רבים מתושבי הערים בשבדיה, גם משפחת סבתו של אינגמר ברגמן, שהיה אז בן שמונה וכונה בפי משפחתו פּוּּ, החזיקה בית נוסף מחוץ לעיר, אליו התכנסו הילדים והנכדים. משפחתה של קארין, אמו של פו, לא חיבבה את אביו אריק, וכדי להמנע מחיכוכים במהלך החופשה הקיצית המשותפת, החליטה קארין לקיים משק בית נפרד במרחק כרבע שעת הליכה מבית אמה.

שמו של הספר נגזר מן האמונה שילד שנולד ביום ראשון ניחן בכושר ראיה על חושי, מסוגל לראות נשמות, רוחות וגמדים. פו היה ילד שכזה, נמשך אל סיפורי הרוחות שרווחו בסביבה, מפוחד ומרותק בעת ובעונה אחת. באותם חושים חדים, בהם התבונן בעולם הדמיון, הביט גם בבני משפחתו ובו עצמו, וכשכתב את "ילד יום א'" (התסריט והספר) למעלה מששים וחמש שנים מאוחר יותר, יכול היה לתאר בפרטי פרטים מדויקים את סביבתו ואת תחושותיו. כושרו התיאורי הוא אחד המרכיבים הבולטים בספר. הנה דוגמא אקראית לאופן בו הוא משלב מראה וריח וקול לתמונה אחת מושלמת:

אור השמש החזק לוהט אל מול מחסן המטענים והתחנה, אל מול מסילת הברזל והרציף. ריח של זפת וברזל מלובן. רחוק, ליד הגשר, רוגש הנהר, החום מרצד על פסי הרכבת המוכתמים בשמן, האבנים מתיזות ניצוצות. שקט והמתנה. החתולה השמנה רובצת פרקדן על הקרון. מהמסילה הרחוקה נשמעות נשיפות דחוקות.

הספר מתאר אפיזודות שונות מאותו קיץ, ומתייחס לדמויות השונות שאכלסו את הבית – משפחה, קרובים ואנשי שרות – אך הוא מתכנס בעיקר לדמותו של האב, שאותה חקר הסופר גם ביצירות אחרות. אריק ברגמן היה כומר קפדן, נתון למצבי רוח, נוקט בעונשים גופניים. פרק ארוך בספר מוקדש לנסיעה משותפת של האב והבן אל כנסיה בה הוזמן האב לשאת דרשה, נסיעה שנעה בין חיוך לדמע:

כרגע יש לאבא מצב רוח טוב, זה ברור. אבל מסע עם אבא הוא תמיד מבצע מסובך, אי-אפשר לדעת איך זה יגמר. לפעמים נמשך מצב הרוח כל היום, אך לפעמים, בלי לדעת את הסיבה, נכנסים השדים באבא, והוא נעשה הפכפך, מרוחק ועצבני.

הסופר, שמספר כאמור ממרחק ניכר של זמן, סוטה לעתים מן העבר הרחוק אל העבר הקרוב יותר, ואל יחסיו עם אביו המזדקן. בילדותם של ילדיו של הכומר, כפי שמספר לו בנו שנים אחר-כך, שלט הפחד. אף פעם לא ידעו מה יכעיס אותו, מה יגרום לו להתפרץ. ארבעים שנה אחר-כך, כשאביו נוטה למות, אומר הסופר לאשה שטיפלה בו: "אני מסתכל בו וחושב על מה שאני אמור לשכוח, ואני לא שוכח. אני אמור לסלוח, ואני לא סולח כלום. יכולתי לפחות להרגיש חיבה כלשהי, אבל אני לא יכול לגרום לעצמי להרגיש איזושהי חיבה. הוא זר לי. הוא אף פעם לא יחסר לי. לאמי אני מתגעגע. כל יום אני מתגעגע אליה. את אבא כבר שכחתי. אני לא מתכוון לאיש שנמצא שם וגוסס למוות, אותו אני בכלל לא מכיר, אלא את האיש שהיה לו תפקיד בחיי, הוא נשכח ואיננו. לא, בעצם, זה לא נכון. הלוואי ויכולתי לשכוח אותו". עשרים שנה מאוחר יותר, בעת כתיבת הספר, הוא חש אחרת: "הסצנה המתוארת לעיל התרחשה לפני יותר מעשרים שנים. יחסי אל אבי השתנה כמעט לחלוטין […] התחלתי לחקור את חייהם המוקדמים יותר של הורי, את ימי ילדותו וצמיחתו של אבי […] אני מושיט לו יד ומבקש את סליחתו, עכשו, היום, ברגע זה". יפה בעיני היכולת לתאר את התחושות המשתנות בנאמנות, מבלי לשנות את תיאור העבר לאור ההווה.

קראתי את הספר לראשונה לפני למעלה מעשור. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "חסרי הנחת", ספרה של בתו של ברגמן, לין אולמן. מעניין להיווכח בקוים הדומים ביניהם, ובחלחול של תכונות מדור לדור. הבת תיארה אב שהדייקנות היתה חשובה לו מאוד. האב מספר על בית שהתנהל על פי לוח זמנים קבוע. הבת חיטטה בעבר, עוד קודם להולדתה, כדי להבין את הוריה ואת חייה, אביה נהג באותה הדרך. שניהם מספרים על ילדותם בגוף שלישי, כאילו במנותק ממי שהם בבגרותם. וגם פו ואביו אולי לא היו כל כך שונים זה מזה: בסיומה של אותה נסיעה משותפת אומר האב לפתע, "גם אני ילד יום ראשון".

"ילד יום א'" הוא ספר רגיש ומרגש, כתוב מצוין, על ילדות ועל אבהות, על דפוסים שמוטבעים בילדות ונשארים לתמיד, על שגיאות ועל הבנה. בהחלט מומלץ.

Söndagbarn – Ingmar Bergman

ספרית פועלים

1997 (1993)

תרגום משבדית: חנה קרוגיוס-קלמר

חסרי הנחת / לין אולמן

989010

לין אולמן, בתם של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן ושל השחקנית הנורבגית ליב אולמן, תכננה לכתוב יחד עם אביה ספר על ההזדקנות. מבחינתה היתה זו גם הזדמנות לשאול אותו שאלות אישיות שמעולם לא נדונו, כמו מדוע הביא לעולם תשעה ילדים משש נשים (היא עצמה היתה השמינית במנין). במשך כשנתים דנו מדי פעם ברעיון, אבל רק חודשיים לפני מותו קבעו פגישות שמטרתן היתה הקלטת שיחותיהם כדי לאסוף חומר גלם ליצירה. ברשותה של הבת נותרו שש קלטות בלתי ערוכות, אורכה של כל אחת מהן כשעתים, שקטעים מהן מצוטטים בספרה.

הספר נפתח במפגש בין הוריה של הסופרת ומסתיים במותו של אביה. בין הפתיחה לסיום נשמרת לינאריות מסוימת, אך המספרת מתפזרת לצדדים, נעה קדימה ואחורה, לפעמים מניחה לאסוציאציות להוביל אותה. הספר מצטייר לעתים כאוסף פרגמנטים בלתי קשורים, אך הוא מתכנס שוב ושוב אל הרצף, והתחושה בסיום היא של פסיפס שחלקיו משתבצים למקומותיהם.

אחד מן ההיבטים של "חסרי הנחת", ששמו ניתן לו בהשראת "ספר האי-נחת" של פסואה, הוא ההזדקנות, כנושאו של הספר שהסופרת תכננה לכתוב עם אביה. אינגמר ברגמן היה קרוב לגיל חמישים כשלין נולדה, ובתקופה בה דנו בכתיבה המשותפת התקרב לגיל תשעים (הוא נפטר ב-2007 בהיותו בן שמונים ותשע). בקטעים המצוטטים משיחותיהם המוקלטות הוא מאבד מלים, מתבלבל באמצע משפט, מתעייף בקלות. בתו מתארת אדם קפדן, בעל כללים ברורים ובלתי משתנים, צמוד להרגלים, דייקן מאוד. השיחות, וגם התיאורים שהיא מתארת אותו בערוב ימיו, הם תיעוד של דעיכה, גופנית ומנטלית, שסימנה הראשון היה איחור שלו לפגישה. הוא מרותק לכסא גלגלים, מתעוור בעין אחת, אינו מסוגל לכתוב. הוא מתכנן ביקור אצל אמו שנפטרה עשרות שנים קודם לכן. לין שומעת אותו לוחש לרופאו, כשהיא עוזבת את החדר, "אני חושב שהיא קרובת משפחה, אני לא בטוח". בקטעים רבים, בעיקר בציטוטים מן השיחות, חשתי לעתים תחושת מציצנות בלתי נעימה.

היבט אחר של הספר הוא בדידותה הקשה של הסופרת כילדה. הוריה נפרדו בעודה פעוטה. אביה נשאר בביתו באי שבמחוז גוטלנד, ולין בילתה אצלו חודש בשנה. בשאר הזמן חיתה עם אמה, או ליתר דיוק חיתה עם אמה כשזו לא היתה בנסיעות. הילדה עברה מדי פעם לחסותה של סבתה, או שגודלה על ידי מטפלות. גם כשהשתיים עברו לארצות הברית לתקופה ממושכת, הילדה התגוררה עם מטפלות בבית שכור בעיירה, והאם שהתה רוב הזמן בערים אחרות, מקדמת את קריירת המשחק שלה. בעוד כלפי אביה לין לא טיפחה ציפיות כלשהן, כלפי אמה טיפחה תלות קשה.

למען האמת, לא משנה לי שאבא עבר לגרמניה. כשאני לא בהמרס אני לא חושבת איפה הוא נמצא. כשאמא נוסעת, אני מתגעגעת אליה כל הזמן. אני מתגעגעת מהרגע שהיא יוצאת ועד הרגע שהיא חוזרת. אני מתגעגעת כל כך עד שאני זקוקה לגוף נוסף: גוף לעצמי, וגוף לגעגוע.

לפני טקס ההטבלה שלי בגיל שנתים כתב אבי במכתב: אני מאחל לך געגועים ותקוות אין קץ, כי בלי געגוע אי אפשר לחיות.

למה התכוון? בלי געגוע אי אפשר לחיות. לא יתכן שהתכוון לדבר הזה, המנוגד לטבע. לא לרעב הזה. לפחד הזה. אני מתגעגעת לאמא כל הזמן […] אני פוחדת לאבד אותה, פוחדת שלא תחזור, פוחדת שהיא תעלם.  

הסופרת אינה נוקטת בשיפוט גלוי, אך הביקורת שלה על אמה ברורה. גם בהיבט הזה של הספר חשתי אי נוחות מסוימת: בעוד אל האב היא מתיחסת כאל כוח טבע, מושא להערצה, אדם שאין להפריע לו, אמה הכאוטית, שלא חשה במצוקותיה של הילדה, או שלא הניחה להן להפריע לה, נשפטת על הורות כושלת. רק באחד הקטעים המאוחרים בספר, כשהיא מתארת קנית בגדים בחברה אמה, שהסיטואציה היומיומית הזו קשה לה, נפתח הפתח להבנה, לא בהכרח למחילה. חוסר האיזון הזה, ותיאורים אחרים מחיי האם, מותירים טעם מריר משהו של סגירת חשבונות פומבית.

למרות חוסר הנחת שלי מהיבטים מסוימים בסיפורם של שלושת חסרי הנחת, מצאתי ענין ואיכות בספר. לין אולמן כותבת בכנות חושפנית, ומבקשת לעמוד על סודות חייה ועל האופן בו נבנית המערכת המשפחתית שחבריה משפיעים הדדית זה על זה לאורך כל חייהם, וגם בגסיסתם ובמותם. תיאוריה חיים ומדויקים, שופעי רגש, והספר, הנוגע בנושאים חוצי לאומים ודורות, מעורר מחשבה.

De Urolige – Linn Ullmann

הכורסא

2018 (2015)

תרגום מנורווגית: דנה כספי