העוזבים / ליסה קו

העוזבים

"העוזבים", ספר ביכורים מרשים, עוסק במספר נושאים, השלובים זה בזה, וליבתם, בעיני, היא סיפורם של המיעוטים בארצות-הברית בכלל ושל המהגרים הבלתי חוקיים בפרט.

חלקו הראשון של הספר סובב סביב חייו של דֶמינג, בנה של מהגרת מסין, שנולד בארצות-הברית. בהיותו בן שנה שלחה אותו אמו, שסבלה ממצוקה כלכלית ומחששות באשר לכישוריה האימהיים, לגור עם סבו בכפר הולדתה בסין. חמש שנים אחר-כך, עם מותו של הסב, הוחזר לניו-יורק. הילד ואמו חלקו דירה קטנה עם בן זוגה של האם ועם אחותו ובנה, ולמרות הנתק הממושך פיתחו קשר קרוב. פּיילין, או בשמה האמריקאי פולי, אמו של דמינג, חלמה על חיים טובים יותר, וכשדמינג היה כבן אחת-עשרה החלה בהכנות מעשיות לעבור לפלורידה, ונעלמה. זמן קצר אחר-כך עזב בן זוגה את הדירה, ואחותו, שנותרה אפוטרופסית יחידה, ויתרה על כל זכות שיכולה היתה להיות לה לגביו. סיפורו של דמינג גוּאוֹ, שהפך לדניאל וילקינסון, הוא סיפורם של ילדי אומנה ושל בני מיעוטים. הוא נמסר לידי קיי ופיטר, בני זוג לבנים אקדמאים חשוכי ילדים, תחילה במעמד של ילד אומנה, ולאחר מכן כבן מאומץ. השניים, אנשים טובים מלאי כוונות טובות, חשו אי-בטחון ביכולותיהם ההוריות, אי-בטחון שחלחל אל דמינג, שבשנות חייו המעטות נעקר כבר פעמיים ממקומו. רדוף חרדת נטישה פיתח צורך עז לרצות את סביבתו כדי לא להנטש שוב. העובדה שהיה ילד אסיאתי יחיד בסביבה לבנה הקשתה על חייו עוד יותר. מפלט כלשהו מצא באהבתו למוזיקה.

* המבקשים להמנע מרמזים לספוילרים, מוזמנים לדלג אל ההמלצות בפיסקה האחרונה *

המשכו של הספר מציג את סיפורה של האם פיילין, צעירה סינית, יתומה מאם, שגדלה בכפר סיני קטן, ללא השכלה וללא צפי לעתיד מזהיר, אך עם חלומות על אפשרויות אחרות, ועם אמביציה להגשימם. כדי להגיע לארצות-הברית, שקסמה לצעירי כפרה, שקעה בחוב כבד אותו תיאלץ להחזיר טיפין-טיפין בעבודה קשה במשך שנים, והסתננה לניו-יורק באמצעות רשת של מבריחים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כך גילתה עד מהרה, מציעה אפשרויות מוגבלות מאוד לתושביה הבלתי-מתועדים, כפי שמכונים כעת הבלתי-חוקיים. ארצות-הברית, מעצמה בעלת זכויות רבות, אינה מפגינה חמלה כלפי חלכאיה ונדכאיה, הגזענות מושרשת בה, והיא מפעילה יד קשה כלפי חריגיה. יעידו על כך היפנים-אמריקאים, שנכלאו במחנות בתנאים קשים בתקופת מלחמת העולם השניה, כפי שתואר בספר "הקיסר היה אלוהי". יעידו על כך המוסלמים-אמריקאים, החשודים המיידיים בכל עבירה, כפי שתואר בספר "זייתון". יעידו השחורים מפי נציגם הזועם טא-נהסי קואטס, ויעידו המהגרים הבלתי חוקיים הנכלאים לתקופות ארוכות ללא משפט, כמתואר כאן.

ליסה קו קראה ב-2009 מאמר אודות מעצרה של מהגרת בלתי חוקית. בהשראת מקרה זה, ואולי גם בהשראת חייה שלה כילדה ממוצא אסיאתי בסביבה לבנה, כתבה את "העוזבים", ספר ביכורים חף מבוסריות. הספר מצטיין בכתיבה חכמה, פורט על מנעד של רגשות מבלי ללחוץ בכוח, חומק לחלוטין ממלכודת הקלישאות, ומתפתח בכיוונים בלתי שבלונים. עולמה של הסופרת אינו נחלק לטובים נגד רעים – לבנים מול שאינם לבנים, הורים ביולוגים מול הורים שאינם ביולוגים – אלא מורכב מבני-אדם, על מעלותיהם וחסרונותיהם, על כוונותיהם הטובות ושגיאותיהם. תיאוריה את הכפילות שחשים דמינג-דניאל ופיילין-פולי, את תחושת ההחמצה והתהיה על אפשרויות שנחסמו מעת שבחרו, או נאלצו לבחור, באחת הזהויות, ממחישים באמינות רבה הן את חווית ההגירה והן את התלישות שחווים ילדים שהופרדו מהוריהם. חן יאקה-שומרון, שעיצבה את כריכת הספר, הוסיפה המחשה ויזואלית מדויקת לתחושת טשטוש הזהות. ליסה קו יצרה דמויות אמינות בסיפור מפותל אך ריאליסטי, והפנתה זרקור בוהק אל חייהם של האנשים שמאחורי הכותרות ומאחורי התוויות. מומלץ מאוד.

The Leavers – Lisa Ko

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

נורת'נגר אבי / ג'יין אוסטן

240204

קתרין מורלנד חיתה חיים פשוטים בכפר קטן, אחת מעשרה ילדיהם של כומר מכובד ושל אשה שניחנה בשכל ישר ובמזג טוב. מכיוון שחינוכה היה אקראי למדי ובלתי מעמיק, כל מה שידעה על העולם נבע מרומנים שקראה בלהיטות: מגיל חמש-עשרה ועד שבע-עשרה התאמנה בחריצות להפוך לגיבורה; היא קראה את כל הספרים ששומה על גיבורות לקרוא כדי לחרות בזכרונן את כל אותם ציטוטים שימושיים ומרגיעים להפליא, שיהיו זמינים להן בשעת צרה בחייהן הגדושים מאורעות. בהיותה בת שבע-עשרה נפלה בחלקה ההזדמנות לצאת אל העולם כבת-לוויה של שכניה, שיצאו לנפוש בבאת'.

בעיר הנופש והמרפא באת' קתרין מוצאת עצמה בעולם מהספרים. היא מתחברת עם איזבלה ת'ורפ הריקנית וההפכפכה, שדבריה מביעים לדעת קתרין רגש אצילי, משום שהם מעלים בה זכרונות מדברים שאומרות גיבורות ספריה. היא לוקחת חלק בנשפי ריקודים, מתאהבת ונאהבת, ומפרשת את סביבתה באמצעות מה שאוסטן מכנה "מוחה למוד הקריאה". כך, לדוגמא, כשהיא חשה בהתענינותו של גבר, היא אינה מסתפקת במסקנה הפשוטה שאין לו כוונה להרע לה, אלא מרגיעה את עצמה במחשבה הציורית ש"נדמה שלא היתה לו שום כוונה לשסות בה שלושה נבלים במעילים ארוכים, שידחפו אותה בכוח לתוך כרכרה רתומה לארבעה סוסים ויסעו משם מיד במהירות בלתי נתפסת". כמו בספרים. מכיוון שההעדפה של קתרין היא לרומנים שלא ניתן ללמוד מהם דבר, שיש בהם רק עלילה ולא הגות כלשהי, השטחיות של ניתוחיה בלתי נמנעת. יחד עם זאת, הצעירה ניחנה ביושרה שמאפשרת לה הבחנה בין טוב ורע, ולפעמים בין אמיתי ומזויף, והבחנה זו אף דוחפת אותה, שומו שמים, לחרוג לעתים מן ההתנהלות הנורמטיבית המצופה מאשה צעירה.

"נורת'נגר אבי" שופע סרקזם ושנינות. ג'יין אוסטן מניחה תחת זכוכית מגדלת את החברה סביבה, ומתארת אותה באופן פרודי, אך ברוח טובה. אני מדמיינת אותה נוכחת במפגשים חברתיים, נוהגת בנימוס ובאיפוק המתחייבים, ואז שבה אל חדרה צוחקת, תופסת כמו בקריקטורה את קוי ההתנהגות האופיניים של האנשים שפגשה, ומביעה אותם על הנייר בתוספת כל הדברים שלא יכלה לומר בפניהם. כך אנו מתוודעים אל האשה שחוזרת שוב ושוב על דבריה, וגולשת בלי הפסקת נשימה מעניינים שברגש אל עניינים שבלבוש. אנו שומעים את הצעירה שמתבטאת אך ורק בסופרלטיבים שאין מאחוריהם אף שמץ של אמינות. אנו לומדים על השוביניזם המובנה בחברה, שגם אליו, כמו אל נושאיה האחרים, אוסטן מתיחסת בהתבטאויות תמימות לכאורה: אוסיף ואומר לזכותם של הגברים, כי גם אם בעיני הרוב הגדול הריקני של בני מינם איוולת היא תכונה התורמת להעצמת קסמיה של אשה, בכל זאת יש בהם כמה אנשים נבונים ומשכילים דיים שמחפשים באשה בּוּרוּת ותו לא.

הספר נכתב ב-1803, וראה אור ב-1817. מה גורם לספר בן מאתים שנה לקסום לקורא בן ימינו? כמה גורמים חברו לכך: בהבדלים המתבקשים, דמויותיה של ג'יין אוסטן חיות בינינו גם היום. כמה איזבלה שכאלה אנחנו מכירים, על הגזמותיה ורגשנותה המזויפת? שימו בפיה "מ-ה-מ-ם" ו"מדהים", ואיזבלה הג'ורג'יאנית הופכת לליזי של המאה העשרים-ואחת. ובחורים חלקלקים כמו אחיה, שאינו בוחל בשקרים קטנים כדי להשיג את שלו? ואשה צרת אופקים כמו מרת אלן? המסגרת החברתית שאוסטן מתארת אופיינית לתקופתה, אבל הדמויות ואופיין נצחיים. לכך יש להוסיף את כתיבתה הבטוחה בעצמה של הסופרת, ואת ההנאה הניכרת שבה נכתב הספר, הנאה שאינה יכולה שלא לעבור אל הקורא. בגרסה העברית תורם לחוויה המרנינה תרגומה של אינגה מיכאלי, שהצליחה לשמר בשפה עדכנית ונאה את הרעננות של היצירה.

ג'יין אוסטן משלבת בחביבות את חווית הכתיבה בתוך הסיפור, תוך שהיא מערערת על כמה ממוסכמות הרומן. סימנתי לעצמי מספר מקומות שכאלה, כולם משעשעים, הנה אחד שאהבתי: אני ערה לכך שאלו נסיבות שלא נכתבו קודם לכן בשום רומן, וכי הן פוגעות פגיעה אנושה בכבודה של הגיבורה; אבל אם בחיי היומיום לא קרה כדבר הזה מעולם, או אז לפחות יקבל דמיוני הפרוע זכויות של בלעדיות.

"נורת'נגר אבי" עוסק במגוון של נושאים, כמו חברה, משפחה, התבגרות, ספרות ועוד, ועושה זאת בחן ובשנינות. נהניתי מאוד לקרוא אותו.

Northanger Abbey – Jane Austen

תמיר // סנדיק והוצאת אהבות

2018 (1817)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

האסירה מטהראן / מרינה נעמת

d794d790d7a1d799d7a8d794_d79ed798d794d7a8d79f1

מכיוון שסיפורה של הסופרת ידוע ומוכר, הרשיתי לעצמי לכלול בסקירה ספוילרים

מרינה נעמת, אירנית נוצריה, נעצרה ב-1982 בהיותה בת שש-עשרה, על ידי משמרות המהפכה של חומייני, משום שהביעה את דעותיה נגד המשטר. בכלא עונתה, ונאלצה להתאסלם ולהנשא לאחד מחוקריה. התמזל מזלה, ולמרות תלאותיה ניקרו בדרכה אנשים טובים שהביאו לשחרורה אחרי שנתים. כשיצאה מן הכלא, אפילו האנשים הקרובים אליה לא שאלו דבר על קורותיה, העדיפו לא לדעת, והיא עצמה לא סיפרה דבר. רק כעשרים שנה אחר-כך, והיא כבר תושבת קנדה, נשואה ואם לילדים, התעוררו הזכרונות המודחקים, והתוצאה היא הספר "האסירה מטהראן".

מרינה נותנת בספר קול לא רק לעצמה ולסיפורה, אלא גם לדמויות נוספות, חלקן לא התמזל מזלן להחלץ מציפורני המשטר: החברה שלא עמדה בקשיי הכלא והתאבדה, החבר שנהרג בהפגנה וגופתו הושלכה אי-שם, החברה שאיבדה את שפיותה וכתבה את סיפורה באותיות זעירות על גופה. היא מנסה לפענח גם את הדמויות המורכבות שהתיצבו כנגדה, ובעיקר את עלי: החוקר שאילץ אותה באיומים להנשא לו, ובעצם הציל בזה את חייה, סבל בעצמו מאלימות המשטר הקודם – הדיקטטורה של השאה – ועונה באותו כלא עצמו בו הפך לחוקר אלים. דומה שההיסטוריה נדונה לחזור על עצמה שוב ושוב, דיקטטורה מולידה אלימות, והמעונים של אתמול הופכים למענים של היום. עצוב.

הסופרת מתארת יפה את החיים הנינוחים באירן שלפני חומייני. נקודת המבט שלה היא של ילדה, שמה שמעניין אותה הם החיים הפרטיים שלה ותו לא, ולכן ההתקוממות המוסלמית כנגד השאה נמצאת רק ברקע הדברים, ושירות הבטחון האימתני לא מטריד אותה. למרות הדיקטטורה, החיים מצטיירים כשויוניים, המיעוט הנוצרי אינו מופלה, הילדות אינן מכוסות מכף רגל ועד ראש – חיים רגילים, לפחות במה שנוגע ליומיום של האדם הפשוט. כל זה השתנה, כמובן, עם נפילתו של השאה ועליית חומייני. משמרות המהפכה נוכחו בכל מקום, כולל בבית הספר, וגם נערה כמרינה, שראשה בלימודים ובחברות, לא יכלה להשאר אדישה ונייטרלית. מכיוון שהביעה את דעתה, נענשה.

הספר כתוב בפשטות, בנימה ענינית, ופותח חלון אל החיים תחת המהפכה המוסלמית. מעניין ומומלץ.

ראיון עם הסופרת

Prisoner of Tehran – Marina Nemat

דביר

2010 (2006)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

שאנטראם / גרגורי דייויד רוברטס

688847

שאנטראם, איש השלום, הוא השם ההודי שניתן לגיבור הספר האוסטרלי על ידי הורי חברו ההודי פרבקר. לין – או שאנטראם – או כל שם אחר שהמחבר נוטל לעצמו (ויש רבים כאלה), הוא עבריין, שנכלא בעקבות שוד מזוין אותו ביצע כדי לממן את התמכרותו להרואין. לאחר שנמלט מהכלא האוסטרלי, הצליח לחמוק להודו, שם נבלע בכרך ההומה והכאוטי של בומביי. די מהר מצא את עצמו מככב בעולם הפשע המקומי.

השם "איש השלום", כמו גם הסגנון הסוחף של הספר, מטעה. אין שום דבר שלוו או סוחף במציאות שהעלילה מגוללת. מה שכן יש בספר הוא שיר הלל ואהבה לאנשי המאפיה, רוצחים אכזרים, גזלנים, גובי דמי חסות מהחלשים מהם. המאפיה אליה לין נקשר מונהגת בידי מוסלמי, קאדרבאי, שהוא בו זמנית אדוק בדתו, פילוסוף (בגרוש), אידיאולוג להשכיר, ורוצח אכזרי, שאינו מהסס להקריב את חבריו הקרובים ביותר כדי להגן על עסקי המאפיה. לין מסביר את אהבתו אל קאדרבאי בתירוץ צולע של אהבת בן לאב. תירוצים צולעים הוא מספק גם למעשים הנוראים שמבצע מנהיגו, או שמבוצעים בשמו. התירוץ החביב עליו מכולם הוא "מעשים לא נכונים שמבוצעים מהסיבות הנכונות". נדמה שאפשר להצדיק כך כל פשע שבעולם. יש בספר הסברים "פילוסופים" נוספים, אבל באמת שאין לי חשק, וגם אין שום סיבה טובה, להכנס אליהם. אסתפק באמירה שבאישזהו מקום בספר הוא מסביר שכדי להיות מאפיונר טוב אדם צריך להיות צנוע, ועוד כמה תכונות מעין אלה. הייתי מחפשת ציטוט מדויק בספר, אבל לא ממש בא לי לקרוא בו שוב.

לעומת "דמויות המופת" של הפושעים, שרובם ככולם אינם הודים, אלא מהגרים מארצות האיסלם ומאפריקה, ההודים – בעיקר העניים שבהם – מוצגים כדמויות מופת של ממש. אנשים שכולם לב, שדואגים אלה לאלה שלא על מנת לקבל פרס, שיודעים לשמוח בחלקם גם אם הוא דל עד מאוד. מכיוון שהכותב אינו אמין בעיני, קשה לדעת איך להתייחס לתמונה הזוהרת הזו, אבל אין ספק שבתיאור חיי היום-יום של ההודים תושבי בומביי יש הרבה אהבה, והם מחממים את הלב.

הכותב מתאר את עצמו כמי שנע בין שני העולמות האלה. מצד אחד הוא מקים מרפאת חינם במשכנות העוני, ומשקיע שעות וימים בטיפול בתושבי המקום. מצד שני הוא משתלב להפליא בחיי הפשע: תחילה כעבריין זוטר בשוק השחור, ומאוחר יותר כחבר מרכזי במאפיה של קאדרבאי. הוא מנסה – ללא הצלחה – להסביר את האמביוולנטיות, אבל אין ספק שבעיני עצמו הוא גיבור.

משום שלסופר יש בבירור כשרון כתיבה, ומשום ששילב בספר אלמנטים ביוגרפים, נוצר הרושם שמדובר בתיאור מעשים שהיו. ממאמרים שקראתי לא הצלחתי להבין מה אמת ומה בדוי. אישית זה מפריע לי, אבל זה לא באמת משנה.

סיימתי את הספר בתחושת ריקנות על סף המיאוס. למרות 990 העמודים שלו, הוא נקרא מהר ובשטף, אבל בערך ברבע האחרון קצתי בו. הוא כבר התחיל ללעוס את אותם חומרים, רומם שוב ושוב את האידיאולוגיה העבריינית שלו, ויותר מדי קצוות והקשרים נותרו רופפים ובלתי הגיוניים. הצחיק והתמיה אותי לקרוא שאחד המבקרים כתב שזהו סיפור של גאולה. מן הסתם לא טרח לקרוא את הספר.

גרגורי דייויד רוברטס עצמו נתפס בפרנקפורט, כשניסה להבריח סמים לגרמניה, והוחזר לכלא באוסטרליה.

Shantaram – Gregory David Roberts

כנרת זמורה ביתן

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

אנשי הספר / ג'רלדין ברוקס

634171

הגדת סרייבו היא ההגדה של פסח העתיקה ביותר שנשמרה. ככל הנראה נכתבה בברצלונה בסביבות שנת 1350, ומשם התגלגלה לאיטליה, כנראה בעקבות גירוש ספרד ב-1492. יש בספר כתובות המעידות על הימצאותה באיטליה במאה ה-16. לא ידוע כיצד הגיעה לסרייבו, אך יש תיעוד המעיד על מכירתה על ידי יוסף כהן למוזיאון של בוסניה ב-1894. מאז ועד היום ההגדה היא רכוש המוזיאון. בתקופת הכיבוש הנאצי החביא אותה הספרן הראשי של המוזיאון, שהיה מוסלמי, ומוסלמי הוא גם האיש שהציל אותה בתקופת מלחמת בוסניה.

על בסיס העובדות הידועות רקחה ג'רלדין ברוקס סיפור שחציו אמת וחציו בדיה, אך גם בפרקים הבדויים שבו הוא מתבסס על ארועים היסטוריים. היא אינה מתיימרת להציע פתרונות לתעלומת השנים החסרות בתולדות ההגדה, אך הרעיונות שהיא מעלה כתובים בחן ומבוססי מציאות, והם נקראים כאילו המחברת היתה ממש בגופה במקומות ההתרחשות, ולשם היא סוחפת את הקוראים.

המספרת בגוף ראשון היא האנה הית האוסטרלית, חוקרת ומשמרת כתבי יד, שמוזמנת ב-1996 לסרייבו כדי לשמר ולשקם את ההגדה לקראת הצגתה לקהל באגף חדש של המוזיאון. הסופרת נכנסת לפרטי פרטים של תהליכי העבודה המרתקים של האנה, ובאמצעות רמזים מיקרוסקופיים שהאנה מלקטת בין הדפים היא לוקחת את הקורא אל עיירה בהרים, שם חי פרפר שרסיס מכנפו נמצא בשולי ההגדה, אל מכחולו של המאייר, ששערת חתול ממכחולו נדבקה אליה, אל חוף הים בספרד, משם יצאו היהודים לגלותם, ועוד. העלילה הולכת אחורה בזמן, כשבכל פרק נחשף עוד אחד מסודותיה של ההגדה, וחוזרת בסיום הספר אל ימינו אלה.

כוחו של הספר, מלבד הכתיבה השוטפת, הוא בתחקירים המעמיקים שתוצאותיהם ניכרות בכל פרק ופרק, ומשוות לעלילה את אמינותה. בין אם היא מתארת את חייו של רב יהודי בגטו של ונציה, או את חייה של שפחה מורית בספרד, ניכרת בקיאות בפרטים. הבקיאות הזו, יחד עם כתיבה אוהבת ונלהבת, יוצרים ספר שקשה להניח מן היד.

People of the Book – Geraldine Brooks

מודן

2009

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי