חמתו של תמוז / אילנה ברנשטיין

"חמתו של תמוז" מתרחש בערב חתונתם של דינה ויואל. דינה, עדיין לא בת עשרים, עומדת להנשא ליואל, המבוגר ממנה באחת-עשרה שנים, מכל הסיבות הלא נכונות ולמרות כל סימני האזהרה. שתי דינות חיות בתוכה, דינה החכמה ודינה הטפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. החכמה יודעת שלהנשא לגבר שאינה אוהבת, שאינו רואה אותה בכלל, שעלול להתרתח ולהפוך אלים, אינו רעיון טוב. הטפשה אינה יודעת איך להמנע מן הצורך להנשא מהר, לפני שתמות בגיל צעיר כמו אמה. החכמה רואה את כל מגרעותיו של יואל, מכירה את אביו ואת אחיו הגסים להחריד, ויודעת שקו דקיק ושביר מפריד בין החיים שחתנה ארגן לעצמו מחוץ לבית ובין שיבה אליו. הטפשה אינה יודעת שנסיונות נואשים לאלץ את חברה הקרוב שאול להבטיח להנשא לה, כדי שתאזור אומץ לבטל את הנישואים ליואל, לא יצילו אותה מעצמה. ההתרוצצות שלה בין האפשרויות מסתיימת כשהיא מוצאת עצמה מוטלת מטושטשת על המיטה אחרי שנאנסה (לא במקרה ניתן לה השם דינה). אתה בחדר נמצאים יואל, אחיו התאום נתן ואביהם זאב.

היקום שאילנה ברנשטיין מנהלת בתוכו את ספרה הוא יקום קודר וחד-מימדי שבו, על פי תפיסתה של סוזן בראונמילר, אונס הוא תהליך מודע של הטלת אימה שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד. בספרה החשוב ופורץ הדרך, "בניגוד לרצוננו", כתבה בראונמילר ב-1975 על האונס כתופעה, והכלילה תחתיו, בצדק, אונס על ידי קרובים ומכרים. אבל הקביעה הגורפת המתייחסת ל"כל הגברים" ול"כל הנשים" היא קיצונית ובלתי מוצדקת, וכמעט מונעת יחסי רעות שוויוניים בין המינים. יתרה מזו, היא מקבעת את תפיסת הנשים כקורבן הנזקק להגנה, ושוללת מהן את אישיותן ואת עצמאותן (המאמר שבקישור עוסק יפה בנושא זה). דינה שבספר היא בדיוק כזו. די אינפנטילית, מאוד קורבנית, נואשת להגנה ואינה מהססת לבקש אותה במקומות הלא נכונים. שאול, שלו היא רוצה להנשא, הוא אדם מצולק בפני עצמו, בן להורים ניצולי שואה שהעמיסו עליו את הטראומות שלהם, אינטלקטואל שסבל מנחת זרועם של ילדים ונערים בני גילו. דינה זקוקה לחתן, "בוגר, אחראי […] אחד שמסוגל לדאוג לה. להגן עליה מפני החיים האלה. להחליף את מקומו של אביה", וכשהיא מבינה שיואל אינו האיש הזה, היא מטילה את המשימה על שכמו של שאול, שעדיין אינו מגובש בעצמו. לו דינה הבדויה היתה בעלת הציפיות הבלתי ריאליות הללו – ניחא. אבל הבוז של הסופרת כלפי שאול, שאינו מתייצב להצלתה של גיבורת ספרה, גלוי ובלית הוגן. היא אינה דורשת דרישה דומה מדינה, להציל את עצמה, כי ככל הנראה נקודת המוצא שלה היא שאשה היא קורבן חסר יכולת לפעול למען עצמו. מעליב למדי.

נניח לרגע את ההיבט הרעיוני בצד. מן ההיבט הספרותי הספר מבולגן, קופץ בין הזמנים ללא תפרים וללא סיבה טובה (בדוחק אולי ניתן לייחס את הטשטוש העלילתי לטשטוש של הגיבורה), ולא ברור רוב הזמן מה קדם למה. באופן תמוה, בספר שכולו פרוזה, הסופרת בחרה לשלב קטעי מחקר והגות, שסגנונם דוקומנטרי-מניפסטי. כולם חשובים, בכולם אמירה שצריכה להקרא – על היחס למתלוננות על אונס, על הסיבה שבגינה נשים שמותקפות מינית קופאות ואינן מסוגלות להגיב, ועוד – אבל המיש-מש הזה אינו מיטיב עם היצירה שגם כך אינה מהודקת ומגובשת.

כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק", גם כאן הסופרת ממסמסת את מה שהיא מבקשת לומר, כשהיא בונה דמות שהיא מלכתחילה מצולקת. בספר הקודם, שעניינו היה העול שבאימהות שאינו מתאים לכל אחת, הציבה דמות שהיא בבירור לוקה בנפשה, עוד לפני שהפכה לאם, ואפילו לא טרחה להעניק לה רקע שיסביר אותה. ב"חמתו של תמוז" דמותה של דינה ברורה – צעירה שהתייתמה פעמיים, ולמרות שנותרה עם אב מאמץ שרואה בה בת לכל דבר, היא חיה בצל אובדן אמה. אבל ההתנהלות של דינה כל-כך מבולבלת, והסיפור מבולבל כמוה ויותר ממנה, עד שהאונס, שהיה צריך להיות מרכז הדיון, כמעט נחבא בשוליים. אולי כדי לפצות על כך שולבו כשחקני חיזוק. הקטעים הבלתי סיפוריים.

לדעתי, הספר אינו תורם דבר לנושא החשוב שבו הוא מבקש לעסוק, ואפשר לוותר על קריאתו.

כנרת זמורה דביר

2022

מאה מטר – אסופת סיפורים

לרגל הסגרים בימי הקורונה קיבצה "עברית" ארבעה-עשר סופרים ישראלים, והגישה את סיפוריהם כמתנה לקוראים. שמו של הקובץ מכוון כמובן למגבלת מאה המטרים שהוטלה בזמן הסגר הראשון. אולי במפתיע הסיפורים, למעט שניים, אינם שמים את המגפה במרכז. נושאי הסיפורים מגוונים, הסגנונות, מדרך הטבע, שונים, ובהכללה ניתן לומר שמשותפת לכולם הישראליות.

אקדים ואומר שהזדמן לי לקרוא את ספריהם של אחדים מן הסופרים, ואילו עם אחרים היתה לי זו היכרות ראשונה. אם להסתמך על סיפוריהם של הסופרים שהכרתי, נראה לי שהמקבץ כאן מהווה היכרות טובה, וברוב המקרים מפתה, עם יצירותיהם. לדוגמא, אוריאל קון ב"נתיב הבריחה" משוטט ומבקש מנוחה כמו בספרו "לעשות מקום";  אילנה ברנשטיין ב"מגפת נשים" יוצרת אוירה של מצוקה בתוך המשפחה כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק"; אלי שמואלי ב"קורותיו של שקרן" מתאר אפיזודה בחייו של יהושע, הדמות הראשית בספריו "אישוליים" ו"המשורר והחשפנית".

שני הסיפורים שעוסקים ישירות במגפה הם "אהבה בימי מגפה" מאת משה סקאל ו"מגפה:אהבה" מאת רוני גלבפיש. הראשון מתאר את ההסתגרות בין ארבעה קירות, שנחווית תחילה כהרפתקה ומתפתחת לבדידות צורבת ולהתערערות נפשית. השני, רגיש ונוגע ללב, מתרחש בין כתליו של בית אבות, שדייריו, שחוו את זוועותיה של המאה העשרים, נותקו באחת מכל קרוביהם, ונותרו בגפם מול האימה המתחדשת. "אנחנו תכף ידענו שזו היא, שהיא חזרה. איך שאמרו שהיא לא פוגעת בילדים, אנחנו תכף ידענו: היא חזרה בשבילנו".

עוד בספר, בועז כהן מספר על פרידה ב"תראה לי, תראה לי, תראה לי"; טל ניצן מתלווה אל אשה שנספחת לרילוקשיין של בעלה ונמחקת ב"לגבעה את אשר לגבעה"; מאשה צור גלוזמן מסתובבת עם גיבור סיפורה במסע נוסטלגי סביב "הדירה ברחוב מאפו"; ערן בר-גיל מתלווה אל עבריינים ישראלים בחופשה בחו"ל ב"חזיר"; ערן צור מתבונן ביחסי בת עם אביה שנטש ב"מתרחבים ומתכווצים"; אב מנוכר מופיע גם ב"רגע הפירוד" של רון דהן, ומתקשה להשלים עם ליקוי של בנו; ב"סקס לא יהיה פה" מפגישה רינת שניידובר שתי נשים וגבר באמצעות טינדר; הגיבורה של שרי שביט מבכה את מותו של "מרקו" עד שאלמנתו מוכיחה אותה; ותמר מרין מביאה את "הדיירת" אל נקודת שבירה שתאפשר לה סוף סוף שחרור.

"עברית" קיבצה סיפורים טובים שנהניתי לקרוא, אפשרה לי היכרות עם סופרים שעוררו את סקרנותי, ואני שמחה להמליץ על הספר.

"מאה מטר" זמין חינם באפליקציה.

עברית

2020

מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין

8857224010001009801471no

"מחר ניסע ללונה פארק" מגולל בגוף ראשון את היומיום של אשה צעירה, אם לשני ילדים קטנים, המתקיימת בקושי מקצבת ביטוח לאומי, סובלת מחרדות ומדכאונות, ומכורה לכדורים פסיכיאטריים. השנה היא 1981, והסביבה הפיזית היא שכונה בירושלים. המונח "חד-הורית" נלחש בגינוי, והגינוי במקרה הזה נשען גם על התנהלותה החריגה של המספרת, המזניחה את עצמה, ורוב הזמן גם את ילדיה.

הספר הוא הצלחה גדולה או פספוס גדול, תלוי איך קוראים אותו.

אם ביקשה הסופרת לתאר את עולמה של אשה בקריסה, רגע לפני שבירת כל הכלים, היא עשתה עבודה מצוינת. המספרת, למרות הטשטוש שבתוכו מתנהלים חייה, מיטיבה להביא לידי ביטוי את מה שמתרחש בתוכה, כולל תיאור אותו טשטוש המערפל אותה. היא אינטליגנטית, מבחינה בבירור בין נכון ללא נכון, וחסרה כמעט לחלוטין את היכולת לממש את הראשון. יציאה מן הבית היא מאמץ, נסיעה בתחבורה ציבורית מעוררת חרדה, החלפת מילים עם בני אדם אחרים היא מיומנות שאבדה לה מזמן. בימים טובים היא גוררת את עצמה בבוקר אל המטבח להכין אוכל לילדיה, בימים אחרים היא משכנעת את עצמה שהם מסוגלים להסתדר בלעדיה. בשארית כוחותיה היא רוקמת תחבולות כדי להחזיק מעמד בדירה למרות איומי בעל הבית להשליך אותה אל הרחוב, וכדי לגייס לעזרתה את השכנה החטטנית, שדווקא נהנית לנהל אותה. בצלה גדלים שני ילדים תמימים, שאליהם היא מתייחסת כ"הגדולה" ו"הקטן". הגדולה, בת שש, נאלצה להתבגר בטרם עת, והיא עומסת על כתפיה את צרות הבית. ילדה שנולדה זקנה, ילדה שיש לה חוכמת חיים של זקנה ושמחת חיים של זקנה. הקטן, בן חמש, שובר את הלב במצוקתו ובתמימותו, בנכונות שלו להאמין ולקוות. "אלה לא החיים שאני מסוגלת לחיות." כותבת האשה. "אלה לא החיים שאני רוצה לחיות. לא אוכל להמשיך כך לאורך זמן. הבדידות טורפת אותי. בולעת. אני הולכת ומתמעטת. אני משתגעת. כל זה לא יכול להמשך".

אולם אם ביקשה הסופרת להעלות לשיחה ולדיון את האימהוּת, וביתר דיוק את האימהוּת כטראומה, בעיני הספר מחטיא את המטרה, משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה נעוצה באישיותה של הדמות המספרת. לשיחה נחוצים לפחות שני צדדים, וכאשר אחד מהם, דווקא זה שיוזם את השיחה, אינו מסוגל לרצף מחשבות קוהרנטי, אלא לרצף של התבטאויות עמוסות אומללות, הדיון נדון לכשלון. כדי להדגיש רעיון, כדאי, לדעתי, להניח לו את מרכז הבמה, ולא להציב לידו בעיות נוספות. הסיבה השניה נובעת מהתעקשותה של הסופרת לא לספק הסבר למצבה של המספרת, לא לספר על החוליה החסרה, הסוד שמושך את הקוראים באף, הסוד שכולם מחכים לחשיפתו. אלא שהסוד הזה לא נחשף. זהו סיפור ללא קתרזיס. אני סבורה כי הסוד, אם יש כזה, אינו אמור לספק קתרזיס, אלא הבנה. איננו יודעים דבר וחצי דבר על עברה של הדוברת, ולכן האמירות שלה מתקבלות בהסתייגות. האם היא באמת במצב סמרטוטי כל-כך בגלל לידת הילדים והאימהוּת שאולי, ואולי לא, נכפתה עליה? אולי השבר נובע מן הנטישה הלא ברורה של אביהם – או אבותיהם – של הילדים? אולי מה שהיא מכנה "הנפילה" אינה האימהוּת, אלא משהו שארע כבר בילדותה שלה, ילדות שאינה זוכרת כלל? מכיוון שהעבר לוט בערפל, לא ברור אם האחריות ההורית היא הקש האחרון, או הגורם.

נדמה לי שאילנה ברנשטיין כיוונה אל האפשרות השניה: "יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפני. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה. מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה". על כריכת הספר הוא מוגדר כאמיץ, אבל נדמה לי שאנו כבר מזמן לא בתקופה שבה לומר "אני לא רוצה להיות אמא" נחשב חריג. הדוברת אומרת בציניות כואבת: "פלטתי בלולאות את המשפטים ששמעתי מסביב. להיות אמא זאת החוויה הכי חזקה בחיים שלי, הריון ולידה זה פלא ממש, העיקר שיש לי שני ילדים בריאים, ילדים זה שמחה, האושר הכי גדול שאשה יכולה לשאוף אליו, אני לא יודעת איך חייתי בלעדיהם". ואני אומרת, אפשר כך ואפשר אחרת, תבחר כל אחת כרצונה.

בשל הכתיבה הטובה, ולמרות מה שנראה לי כפספוס רעיוני, אני ממליצה על קריאת הספר.

כנרת זמורה ביתן

2018